פסטיבל ירושלים יוצא לדרך שוב פעם, ויש על מה להתאכזב: חוץ מהברור מאליו (פסטיבל אונליין זה נהדר, אבל זה לא בדיוק פסטיבל), והפחות ברור מאליו (עניין הסרטים הישראליים שכן משתתפים-לא משתתפים).
אבל בכל זאת, יש גם על מה לשמוח: פסטיבל ירושלים לפחות מתקיים, ויש לו מבחר לא רע בכלל – בטח יחסית לשנה שבעצם אין בה "סרטי פסטיבלים" כי כולם ברחו ל-2021, ומי שלא ברח כנראה מתעקש על הקרנה פיזית, דבר שהפסטיבל לא ממש יכול לספק. ובכל זאת, יש בפסטיבל מספר לא מבוטל של סרטים ששווה לצפות בהם (או נראים ששווה לצפות בהם). אז להלן 10 המלצות או אזהרות לקראת הפסטיבל, פלוס פסקת "הסרטים האלה נראים מגניב".
אלה שכבר התייחסנו אליהם
אני יכול, לכאורה, לכתוב מחדש על "עוזרת אישית", "פאלם ספרינגס", ו"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד", אבל למה לעשות את זה אם זוהר, רם ושני (בהתאמה), כבר עשו את זה לפניי? אז ברשותכם, וברשותם, אתן להם לסכם במילותיהם את שלושת הסרטים:
עוזרת אישית – "סרט מצוין שלמרות שלא קרה בו כלום, ולמרות שמדובר בעצם בסרט די משעמם, מאז שראיתי אותו הוא לא יוצא לי מהראש". (זוהר)
פאלם ספרינגס – "מצחיק במינון הנכון, עצוב במינון הנכון ומרגש במינון הנכון (בייחוד אם לא תדלגו על הסצנה באמצע הקרדיטים)". (רם)
אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד – "הסרט הכי טוב שראיתי ב-2020 עד כה ואני חושבת שגם לכם מגיע משהו טוב בשנה הזו". (שני)
המקצה לחובבי הארט-האוס
ז'אנר הארט האוס, שם כולל לכל יצירה פחות מקונבנציונלית בצורת העשייה שלו, מה שלרוב פשוט מתבטא ב"שוטים ארוכים שלא קורה בהם יותר מדי שבסוף מתחברים לסרט", הוא כזה שמדי פעם עובד ומדי פעם לא, וזה משתנה מאוד מאדם לאדם. מישהו אחד יכול להישבע ש"מתחת לעור" זאת יצירת מופת, והשני יכול להגיד שהיא שעמום זמן בלתי נחוץ. על כן, המלצות בז'אנר הארט האוס הוא משהו שצריך לקחת עם קמצוץ של מלח, והבנה שמדובר במשהו אפילו יותר אישי וסובייקטיבי מכרגיל.
כי, נניח, בעוד שאת "ויטלינה וארנה", אותו סרט איטי שלכאורה כמעט ויש לו עלילה רק שלעזאזל אם אני מצליח להיזכר בחלק אחד ממנה (משהו על אישה שמגיעה לפורטוגל לכבוד ההלוויה של בעלה), סיימתי באדישות כללית, את "בני האדם הראשונים והאחרונים" (סרטו הראשון והאחרון של יוהן יוהנסון, שמוכר בעיקר בזכות הפסקולים שהלחין) שקורה בו הרבה אבל הרבה פחות (טילדה סווינטון מקריאה מונולוגים בעוד שאנחנו רואים שוטים ארוכים של מבני סלע מוזרים. זהו) אני לא מצליח לשכוח, וזה לא בגלל שהוא גרוע. אני גם לא בטוח שהוא טוב, אבל העוצמה של ארט האוס היא שיש מדי פעם לסוג הקולנוע הזה קסם שפשוט אי אפשר לנער. וב"בני האדם הראשונים והאחרונים", הוא אחז בי.
הסרטים הבאים הם קצת פחות קשוחים, בהשוואה – "היא תמות מחר" הוא סרט אימה על מחלה שמועברת בין אנשים ובה הם מתחילים להשתכנע שהם ימותו למחרת. אין להם עדויות, הם לא מפתחים תסמיני גופניים שמצביעים על כך – פשוט לפתע יש בהם תחושה בלתי ניתנת לניעור שזהו הערב האחרון בחייהם.
אם זה נשמע מגניב, אז אף אחד לא סיפר את זה לסרט, שמתעקש לחרבש את הפורמט הזה ולפספס כמעט כל רגע שהיה יכול להיות מעניין בתוכו. שלא תבינו לא נכון – אני שמח שהסרט לא הלך גם עד לקצה השני לאיזה סרט בלומהאוס סתמי, אבל ז'אנר האינדי-ארט-האוס-אימה שבו הסרט נמצא פשוט מפשט יותר מדי את הסרט ומוציא ממנו כל פינת עניין או אקשן.
"אודות האינסוף", לעומתו, די ממצה את הפוטנציאל שלו, שהיא "להיות סרט של רוי אנדרסון". אם לרוב הסרטים שלו יש לפחות משהו חוץ מהסגנון הידוע של הבמאי (שוטים סטטיים לחלוטין בצבעי אפור וחום של אנשים שמדברים באיטיות), הפעם נראה שזה הסגנון כולו וזהו. אין איזה הברקה תסריטאית, איזה רעיון מגניב – פשוט אנשים מדברים ועושים דברים באיטיות. מומלץ, אני מניח, למי שנהנה מסוג הדברים האלה.
את "ההתחלפות" לא צריך להציג, לכאורה, כי לא מדובר בסרט מהשנה האחרונה אלא בסרט מלפני תשע שנים. אלא שזה בעצם לא נכון, כי הגרסה שהמוצגת בפסטיבל היא גרסת במאי מוזרה שבה הוא שיחק עם החומרים ועשה מהכול רמיקס. מה שנשמע כמו רעיון תמוה למדי, אבל תכלס נשמע מושלם לפסטיבל אונליין, שבו קשה לדעת על מה להמר ולהשקיע שעתיים, אבל בגרסה חדשה של סרט שראית יש איזשהו חן (בהנחה שהיא טובה, דבר שאני לא יכול להתחייב לגביו).
והמלצות אחרות
"ההיסטוריה האישית של דייוויד קופרפילד" הוא סרט שניסיתי לאהוב בכל כוחי, כי נהניתי ממנו, והוא מצחיק, וחמוד, וחכם, ויפה אבל פשוט חסר בו משהו. אני שונא את המצב הכפוי טובה הזה שאתה רואה שסרט באמת מנסה לעשות כמיטב יכולתו, אבל פשוט לא מצליח להגיד עליו משהו מעבר ל"חביב". אולי זה בגלל שארמנדו יאנוצ'י פשוט לא בנוי לסרט שאינו סאטירי ומלא בהומור שחור, ובמקום זה הוא מנסה את דרכו בלהוציא איזה סרט דמוי "פדינגטון", משהו נחמד שמחמם את הלב לתקופה הקשה שאנחנו חיים בה – אבל רואים שהוא לא מצליח להגיע לאותה מידת כירבוליות של אותו הדוב.
לעומתו, "קורפוס קריסטי" ו"קג'יליוניר" הם סרטים שאני אישית חושב שהם מהטובים שיצא- כלומר, מהטובים שהיו יוצאים השנה אם היו אשכרה סרטים שהיו יוצאים לקולנוע אחרי מרץ. "קורפוס קריסטי", למשל, הוא מקרה מצער של סרט שביש המזל שלו הוא שהוא יצא באותה שנה עם "פרזיטים", אחרת הייתי מתרעם על ההפסד שלו בקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקרים. אבל "קורפוס קריסטי" הוא לא "פרזיטים", וזה בסדר, כי כמעט ואף סרט הוא לא "פרזיטים". מה שהוא כן זה סרט על אסיר שמתחיל להעמיד פני כומר בעיירה קטנה, ואז הדברים שקורים כאשר פושעים מעמידים פני כמרים בעיירות קטנות מתחילים לקרות ("סודות אפלים נחשפים", למשל).
אבל אפילו אם אפשר לדבר על נדושות מסוימות, זה פשוט סרט שעובד, ואז עושה שעות נוספות, ואז עושה עבודה שנייה. מבין תשעת הסרטים שבסקירה הוא בקלות היה אמור להיות המועמד המוביל ל"את זה. לכו לראות את זה.", אבל כמו באוסקרים, גם פה הוא נתקל בסרט שפשוט מסתכל עליו למעלה, והוא שוב נאלץ לעמוד במקום השני. אבל זה שהוא מקום שני לא אומר שההמלצה שלי לגביו היא פחות מגורפת.
ו"קג'יליונר"… טוב, קודם כל זה אמור להיות "קג'יליונרית", אבל זה בקטנה. ו"בקטנה" בהחלט מתאים לתיאור הסרט הזה, על ילדה שגדלה בסביבה בעייתית לכל הפחות, ועל הקשר שלה עם ההורים שלה שמתחיל להתערער כאשר היא נפגשת עם בחורה שמזמינה את עצמה לתוך החיים שלה ושל ההורים שלה.
הסרט מתואר כקומדיה, אבל אני לא בטוח שתצחקו בו – זה מסוג הקומדיות שהאנשים מסתובבים עם פנים חתומות ודברים מוזרים קורים ברקע כמו קצף ורוד שיורד מהקירות ואנשים צריכים להכניס לדליים. זה "מצחיק" אבל זה לא בדיוק גורם לפרצי צחוק. מה שאני כן בטוח זה שהוא חכם, מבריק, ונוגע ללב. מה זה נוגע? מרסק את הלב. אולי זה בגלל שאני הורה, או שהסרט פגש אותי בזמן ספציפי במקום ספציפי כצופה ספציפי, או שאולי זה פשוט בגלל שהוא מאוד מוצלח (והוא מאוד מוצלח), אבל בין ההופעה (המעולה) של אוון רייצ'ל ווד, לבימוי של מירנדה ג'ולי, לחום הלב שמפגינה ג'ינה רודריגז או אולי משהו אחר, "קג'יליונר" ריגש אותי יותר מכל סרט אחר שיצא השנה.
וכמה מילים על סרטים שלא ראיתי
לא מגיע לפסטיבל ירושלים שנשכח את התרגיל עם "הנה אנחנו", "אסיה" ו"מותו של הקולנוע", אבל במקום שנתמקד במה שאין, בוא נתמקד במה שיש – שלושה סרטים ישראלים חדשים לצפייה לכל מי שרוצה. איזה כיף, ואיזה טירוף שהיינו צריכים לחכות כל כך הרבה זמן עד שנגיע ליום שכזה. "סאבלט", שפותח את הפסטיבל, הוא סרטו החדש של איתן פוקס – במאי שאני לנצח אזכור לו את "הבועה" כנקודת שפל במערכת היחסים שלי עם הקולנוע הישראלי, אבל גם תמיד אזכור לו את "בננות" ו"ללכת על המים" לחיוב.
חוץ ממנו, מוקרנים שני הסרטים המסקרנים במסגרת התחרות הישראלית – אחד מהם, "הלילה הזה", הוא של הבמאי של "הנסיך הירוק", והוא מתאר חוליית מחבלים שמתבצרת בבית ילדים בקיבוץ ומחזיקה אותם בשבי – נושא שעל פני השטח נשמע גם כמו עוד "סרט סכסוך", אבל אולי אחד שכזה מזווית קצת יותר ימנית (בכל זאת, הרבה מהסרטים האלה מעדיפים לא להתייחס באופן ישיר לפעולות הטרור שנעשות – אם כי עדיין אפשרי שהסרט יבקש להדגיש כמה "חטיפת תינוקות וילדים בני 3" היא בעצם פעולה סבירה בגדר הנסיבות או משהו), והשני, "שאיפה לחיים", הוא קומדיה קלילה על קשישים בבית אבות שמתחילים לסחור סמים כדי להשיג כסף, שבתקווה יהיה יותר בכיוון של "מיתה טובה" מאשר "הדילרים".
מה לגבי "ימים" של טסאי מינג ליאנג?
מישהו ראה את הסרט?
עדכון/תיקון/הבהרה
בהתחלה היה רשום שאת סרטי הפסטיבל יהיה ניתן לראות דרך אתר הפסטיבל רק במיקרוסופט אדג' או אקספולרר. מתברר שזה היה המצב רק עם הסקרינרים למבקרים, ולא עם הקהל הרחב.
אז הצופים יכולים לצפות דרך הגוגל כרום??
(ל"ת)
לפי מה שאמרו לי, כן
(ל"ת)
טוב, אם למישהו זה עובד עם כרום אני אשמח לדעת
אותי זה עדיין העיף לאדג'.
אני מניח שעל צפיה בטלויזיה חכמה/קאסטינג אפשר רק לחלום
שזה זוועה – אם אי אפשר לצפות בקולנועים, לפחות שיאפשרו צפיה במסך הגדול ביותר האפשרי.
דווקא טלוויזיה חכמה שמעתי כמה רחשים כאלה ואחרים
אבל מכיוון שאצלי המסך של המחשב הוא פשוט הטלוויזיה, לא טרחתי לבדוק את הנושא.
קרה לי אותו דבר עם פיירפוקס
נאלצתי לצפות באדג', למרות שכתוב מפורשות שפיירפוקס וכרום תומכים.
תודה על ההמלצה על קג'יליונר - זה סרט נפלא
זה הסרט הראשון של מירנדה ג'ולי שאני רואה, אז לא ידעתי במאה אחוז למה לצפות. יש לו לרגעים את אוירת החלום של מישל גונדרי, אבל בלי לאבד אף פעם את האחיזה במציאות. ובניגוד לסרטים אחרים על אנשים שנמצאים בשולי החברה "מבחירה" (המרכאות כאן חשובות, כיוון שלמרות שלדמויות אין נסיבות חיים אומללות "אובייקטיביות" שדחקו אותם לשוליים, הן ללא ספק סובלות מקשיים התנהגותיים או מחלת נפש של ממש), אין כאן רומנטיזציה של המצב אלא הסתכלות לא מיופיפת (ובסופו של דבר טראגית ממש) על המחיר שחיים כאלו גובים מהאנשים שבחרו להתנתק מהזרם המרכזי של הקיום. ובכל זאת, הסרט מצליח להיות משעשע גם בסצינות עגומות, ובסופו של דבר אפילו רומנטי ומעורר תקווה. הבעיה היחידה שהיתה לי עם הסרט הוא מהפך טיפה מהיר מדי שקרה 20 דקות לסיום – אבל ג'ולי פיצתה עם חמש דקות אחרונות נפלאות, כולל אחת ההופעות המקסימות והמצחיקות ביותר שראיתי של קופה רושמת ברגע הסיום.