דיווחים מפסטיבל ירושלים, חלק שני

פסטיבל ירושלים נגמר, אבל לא באמת: כמו לא מעט פסטיבלי אונליין אחרים, גם פסטיבל ירושלים ממשיך בגרסה מסוימת שלו, עם סרטים נבחרים מהפטסיבל שיהיו זמינים לצפייה עד ה-2.1.2021 (חוץ מסרט אחד, די מומלץ, "איפה את, אאידה?" שיהיה זמין רק עד ה-26.12).

ובכל זאת, אנחנו נסכם את הפסטיבל ברגע זה, עם שמונה טקסטים על סרטים שראינו בפסטיבל, והם מומלצים יותר או פחות.

התאונה

הבמאי אמרי דקל קדוש חוזר אל תאונת דרכים קשה שעברה משפחתו בדרך לבר המצווה שלו, חמש עשרה שנה קודם לכן. תאונה אשר מעבר לפציעות של בני המשפחה הייתה אחד הגורמים, אולי אפילו העיקרי, לגירושים של הוריו. חלקו הראשון של הסרט הוא דוקומנטרי וקדוש אוסף את בני המשפחה לנסיעה למדבר, למקום בו אירעה התאונה. הנסיעה, באופן מובן, טעונה רגשית והתחושה היא שבכל רגע עלול להתרחש פיצוץ.

חלקו השני של הסרט מבוים, עם עלמה זק ומוריס כהן בתפקידי ההורים ומתאר את הנסיעה ואת רגע התאונה, כאילו בזמן אמת, עד לסוף בו משתמש הבמאי במהלך קולנועי מקורי ומהמם שאני לא זוכרת מתי ראיתי לאחרונה.

מכירים את זה שאתם קצת חוששים לפני כניסה לסרט? סתם מתוך תחושת בטן? ואז אתם מגלים שהבטן שלכם צדקה? אז "התאונה" אמנם לא מוגדר אמנם כסרט אימה, והוא באמת לא כזה, אבל הוא הסרט הכי מלחיץ והכי אפקטיבי שראיתי השנה. הוא עושה את זה כמעט בלי אמצעים חיצוניים כמו מוזיקה או עריכה דומיננטית, והמרכז שלו הוא התקשורת הסבוכה בין בני המשפחה. שווה לראות את "התאונה" רק בשביל המהלך הקולנועי בסופו, וגם כי הוא קצת מוחץ את הלב. (מאיה כהן שלו)

האשה שברחה / The Woman Who Ran

את החוויה שלי עם "האשה שברחה" אני מתקשה להבין. אני באמת אוהבת סרטים משעממים, באמת באמת (באמת!). ובכל זאת, אני לא זוכרת מתי לאחרונה נאבקתי לצלוח סרט עד סופו כמו שנאבקתי ב"האשה". מדובר בסרט על אישה (הפתעה) שנוסעת לבקר שלוש מחברותיה אותן לא ראתה זמן רב, ועם שלושתן היא מנהלת שיחה. זה נשמע חמוד, נכון? אז לא. זה הסרט הכי משעמם ונטול פואנטה שאפשר לדמיין. השיחות על כלום – ולא כלום חמוד ואנושי כזה אלא כלום מכני מעצבן. בכולן החברות מדברות על הא ודא ואז הגיבורה חוזרת על משפט של בעלה, כל פעם באותו ניסוח, וכל פעם מחדש החברות מגיבות אותו דבר. זה לא שהסרט לא אמין, הוא דווקא די אמין, אלה החיים שפשוט נוטים להיות משעממים ונטולי פואנטה לפעמים.

בקיצור, האשה שברחה הוא לא סרט ששווה את הזמן שלכם, אפילו שהוא רק שמונים דקות. (מאיה)

פברואר / February

"פברואר " עוקב אחרי רועה צאן בשם פטר במשך שלוש תקופות בחייו: כילד בן שמונה, כנער בן שמונה עשרה שמתחתן ומתגייס לצבא (יש להם מדים ממש יפים שם בחיל הים הבולגרי, רק אומרת) וכאשר הוא איש זקן (רק התקופה האחרונה אשכרה מתרחשת בפברואר, אגב), ובעצם לא קורה בו כלום. הוא גם הסרט הכי ארוך שראיתי בפסטיבל. אלו לא נתוני פתיחה מבשרי טובות.

אבל בכל זאת, מדובר בהפתעה הגדולה של הפסטיבל מבחינתי. זה סרט שהמילים "מאופק ועדין" הומצאו עבורו: במשך מאה עשרים וחמש הדקות שלו כמעט ולא נאמרת מילה, ומרביתו מורכב משוטים סטטיים ארוכים מאוד ומצילומי נופים (מרהיבים, יש לציין) של בולגריה. זה מהמם. באמת.

זה סרט שמצליח להעביר טונות של רגש בלי מילים, רק דרך משחק ובימוי. יותר מהכל, הוא מצליח להעביר תחושה של לבד, לאו דווקא בדידות, אלא לבד קיומי, כזה שטבוע בעור של בן אדם, שתמיד אתו, גם כשהוא מוקף אנשים. (מאיה)

ההיסטוריה האישית של דייוויד קופרפילד / The Personal History of David Copperfield

אם יש דבר אחד לומר לזכות הסרט החדש של ארמנדו יאנוצ'י, זה שלפחות נראה כאילו המעורבים נהנו להשתתף בו. כמעט כל שחקן ושחקנית קיבלו תפקיד מוגזם על גבול הקאמפי, כזה שאפשר להשתולל בו, ועוד בבגדים מצחיקים. חבל שההנאה השובבית הזאת שהקאסט כל כך משתדל לשדר לא באמת עוברת גם לצופים (או לפחות אל הצופה הכותבת שורות אלה).

זהו עיבוד יצירתי ותלוש בכוונה לספר הקלאסי של צ'ארלס דיקנס, בו הליהוק עיוור צבעים, הבימוי מלא בהמצאות מוזרות ומחלקת הארט עובדת שעות נוספות. דב פאטל מגלם את בן העשירים שעקב נישואי אמו למניאק חייו נכנסים לסחרור. הוא נשלח להתגורר עם משפחה ענייה בעיר ולעבוד במפעל, אחר כך הוא מתגורר עם דודתו המוזרה ושותפה העוד יותר מוזר לחיים, נשלח ללימודים שיהפכו אותו לג'נטלמן, מסתבך עם טיפוסים מפוקפקים, מתאהב בבחורה הלא נכונה ועוד שלל צרות אחרות.

התסריט התזזיתי מרגיש כמו משהו שמיועד לקהל שמכיר היטב את הסיפור המקורי ולא צריך שיסבירו לו כל דבר, מעין תצוגת תכלית של "הרפתקאות דיוויד קופרפילד – הלקט". יכול בהחלט להיות שאם הייתה לי היכרות קודמת עם הספר הייתי נהנית יותר מהפרשנות הצבעונית והמשוגעת שיאנוצ'י עושה פה. אבל אין לי, ולכן לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי. כמו כן, העיבוד נכשל בדבר החשוב ביותר – לעורר רגש כלשהו כלפי הדמות המרכזית. אהבה, בוז, כעס, משהו. אם טילדה סווינטון ויו לורי לא היו כאלה חמודים, כנראה שלא הייתי מרגישה שום רגש בסרט הזה מלבד בלבול ואדישות. (נעמה רק)

מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

הזוכה הטרי של התחרות הישראלית הוא סיפור על אדם (מרק רוזנבאום) שמנסה להבריח את משפחתו לירושלים רגע לפני שהאיראנים מתקיפים את ישראל. רגע, לא. זה סיפור על איש קולנוע (רוני קובן) שמנסה לצלם סרט בכיכובו של אביו הגוסס (מרק רוזנבאום) כחלק מתהליך הפרידה ממנו. רגע, לא. זה סרט דוקומנטרי על איש קולנוע (דני רוזנברג) המתעד בקושי את ימיו האחרונים של אביו, בצילום יד רועד ובהקלטות חטופות.

לוקח קצת זמן עד שמתבהרים הגבולות בין שלושת חלקיו של הסרט הזה, ואז אפשר באמת לשקוע בו ולהעריך את הניסיון. יש כאן יומרה צ'ארלי קאופמנית מסוימת שלעיתים מקשה על הסרט ליצור חיבור רגשי עם הצופה, כמו מנסה להרחיק אותנו ואת היוצר מהמשמעות האמיתית, העמוקה והמפחידה. זה סרט על אב שהחיים חיספסו אותו לכדי הדמות הקשה שהוא היום ועל בן שהקולנוע, התיעוד והשכתוב הן הדרכים הבטוחות עבורו להתמודד עם העולם. יותר מזה, מדובר בסרט על פרידה בלתי נמנעת, של בני משפחה אוהבים אבל גם של בני זוג.

לא כולם יצליחו להתחבר ליצירה הזו, שדורשת הרבה זמן, סבלנות והבנה. מי שיגיעו לסיום יגלו שיש בה הרבה מאוד לב, כמה סצנות מרגשות ושחקנים שנראים חובבנים בתחילת הדרך אבל מפתיעים ברגע האמת. הג'גלינג המוזר שרוזנברג עושה כאן משיג בסופו של דבר את המטרה. (נעמה)

הנוקדת ושבעת השירים/ The Shepherdess and the Seven Songs

פסטיבלי קולנוע וירטואליים זה אחלה, אבל יש סרטים שהפורמט הביתי מקשה עליהם יותר מאחרים. כזה הוא הסרט ההודי הזה, סרט פסטיבלים קלאסיים מהסוג שיש לו רק מה להרוויח מהקרנה על מסך גדול עם סאונד איכותי. הצילום שלו מרהיב ומתעד מרחבי טבע פראיים ומהפנטים. השירים המשולבים בו הם מרכיב משמעותי מהעלילה ומבטאים את שלבי החיים, ציפיות החברה אך גם נפש הגיבורה (ע"ע הסצנה בה היא שרה שיר כאב נוגה ואישה אחרת נוזפת בה שהיא "שרה את השיר הלא נכון"). בנוסף, העלילה בו דלה ואוורירית למדי, כך שהצפייה בו מצריכה ריכוז. ועם כל הכבוד לכל הצופים האיכותיים שבקהל – כשמדובר על צפייה שאתה עושה לבדך, ריכוז היא בעיה הרבה יותר גדולה.

זהו סיפור על אישה צעירה שלאחר נישואיה לרועה צאן עוברת להתגורר עימו באזור הררי ומוכה קרבות בצפון מערב הודו. חוץ מהמחויבויות החדשות שלה כאשת איש, היא צריכה גם להתמודד עם תשומת לב בלתי רצויה מצד גברים אחרים, כולל דמויות בעלות כוח שיכולות להשתמש בסירוב שלה נגדה ונגד בעלה. הסרט עושה משהו מאוד מסוים ועושה אותו היטב – הצצה מעניינת למציאות שונה לחלוטין מזו שאנו מכירים. אין בו אקזוטיקה או רומנטיזציה של "החיים הפשוטים", להפך – הסרט מבהיר בצורה הברורה ביותר עד כמה המצב הזה איננו מתאים לגיבורה ואת הקושי שלה ליישר קו עם מה שמצופה ממנה.

היופי והטבע והתחושה המיסטית שמרחפת סביב לא מספיקות כדי לפצות על האופל שהחיים החדשים שלה זימנו לה, והיא איננה מתגלה כגיבורה כל-יכולה שמחזירה מלחמה ויוצאת מנצחת. במידה ותזדמן לכם הזדמנות לצפות בסרט הזה, ובמידה ואתם לא נרתעים ממשפטים כמו "סרט פסטיבלים קלאסי עם הרבה צילומי אווירה בטבע ועלילה דלה", נמליץ לכם לתת לסרט את זה את מלוא הכבוד הטכני והרגשי שתוכלו לתת לו. כלומר, או במילים פשוטות יותר – אל תראו אותו באייפד, בחייאת. (נעמה)

ארץ פרועה

אוקיי, אם "הנוקדת" הוא סרט טוב שהתנאים הביתים פחות הולמים אותו, זה סרט שהתנאים הביתים לא משנים בשום רמה את מידת ההנאה ממנו. הוא היה חסר פואנטה ומבאס בבית והוא כנראה היה כזה גם באולם איימקס משובח.

זה דווקא התחיל בסדר: התקציר הבטיח סיפור על נערה שעוברת לגור עם דודתה בעקבות מות אמה ומשתלבת בעסקי הפשע של המשפחה. הסצנות הראשונות רמזו על סיפור מעניין שעוד ייחשף ויתעבה עם הזמן. מה קרה בתכלס? די כלום. מגוון רגעים משפחתיים של מתח שקט, הרבה שוטים של אנשים אוכלים ארוחת בוקר על שולחן עמוס בצנצנות (סקנדינביה, בכל זאת), שיחות נטולות עניין ודרמה בין דמויות, כמה רגעי אקשן שמגיעים בלי הכנה ומדי פעם נזכרים שהם קרו אבל רק כשאף אחד לא עסוק מדי בשיחות חולין או בארוחות בוקר.

זה לא שציפיתי מסרט קטן תוצרת דנמרק להתנהג כמו פרק של הסופרנוס, אבל התסריט חלול ויבש, הבימוי סתמי והסיפור בקושי שם. הסרט רוצה להבהיר שיש אנשים שלא היה להם אף פעם סיכוי אמיתי לחיים טובים – כמו למשל, הנערה המסכנה הזאת שאמא שלה הייתה מכורה ושאר המשפחה שלה מתעסקת בפשעים אלימים, בזמן שהיא מסתובבת כל הסרט עם צמא עצום לאהבה ותשומת לב, מחפשת נואשות אחר דמות אם ומקבלת כתף קרה מהעולם. בנוסף, יש לה אח אחד שהוא דיכאוני ומכור, אחר שהוא איש משפחה ועוד אח שהתפקיד שלו הוא להיות שם לפעמים. מדי פעם קורה משהו דרמטי אבל ההתמודדות איתו לפני ההתרחשות ואחריה מינימליות.

הלב יוצא מדי פעם לדמויות האומללות האלה, רק שהסיפור והמסר הזה לא מקבלים הרבה העמקה מעבר לשורה וחצי שכתבתי פה, והבמאית לוחצת על כפתור האומללות כל כך הרבה שבשלב מסוים אנחנו די בסדר עם זה שכולם ימותו וזהו. (נעמה)

הנערה עם הצמיד / The Girl With a Bracelet

אני חושב שאפשר לסכם שפסטיבל ירושלים השנה היה יכול להיות יותר טוב. לא לכולם הכל עבד, לא כל הסרטים שפורסמו שהולכים להיות בו היו, ובכלליות יש לאן להשתפר – סביר יחסית לכך שמדובר בפעם הראשונה שירושלים מתנסים בפסטיבל אונליין בכזאת רמה, ובכל זאת משאיר טעם מר בפה.

אבל יש גם תוצאות חיוביות לעובדת היותו של הפסטיבל אונליין וזה שלראשונה זה כמות נכבדת של שנים ראיתי מספר דו ספרתי של סרטים במסגרת הפסטיבל עצמו (אמנם בדיוק 10, אבל אל תשפטו). לא כולם היו טובים, וגם אלה שהיו טובים מדי פעם השאירו אותי יותר מאופק מהמלצות אחרות שהיו בקבוצות הפייסבוק השונות, ועל כן דווקא על חלק מהסרטים שנשארו אחרי הפסטיבל לסיבוב הדרן (אטלנטיס, אב המשפחה ואונדינה) אני יכול לתת המלצה מסויגת ומהוססת שכזאת. כזה, "כן, אם יש לכם כוח לסרט פסטיבלים, אני מניח".

אבל למזלי את הפסטיבל סיימתי עם הסרט הטוב ביותר (שלצערנו, דווקא לא זוכה לסיבוב חוזר במסגרת הפוסט-פסטיבל): הנערה עם הצמיד.

מדובר בדרמת בית משפט, אבל כזאת שקצת שונה מדרמות בית משפט רגילות: אנחנו לא מלווים את עורכי הדין הנאבקים, ואפילו לא את הנאשמת (נערה בת 16 שמואשמת בהרג חברתה) – אלא את המשפחה שלה, שמגיעה לבית המשפט ולאט לאט מבינה שהיא בעצם לא כל כך מכירה את פרטי המשפט לעומקם.

מה שזה אומר זה שהצופה מעביר את הסרט כחבר מושבעים: במעין עלטה שבה גם ברגע שבו הוא הכריע בראשו אם הנאשמת אשמה או לא, יכולה לצוץ פיסת מידע חדשה שתשנה את דעתו. אף אחד מהעדויות היא לא פחות ממקצועית, שתי עורכות הדין הן נשות מקצוע מכובדות ואף אחת לא נסחפת לתכסיסי עורכי דין מרושעים. בסופו של דבר הסרט משאיר אותך לבד עם העובדות – מנקה את הדרמה, את המלודרמה, ומשאיר את הבשר החי של המשפט: העדויות, הראיות והתגובות של הנאשמת אליהן.

בשעה וחצי (תודה לאל), הסרט יודע לנצל את הזמן שלו בחסכוניות, לא לשעמם באף רגע, לא לחזור על עצמו ולהצליח להיות יותר מדרמה משפטית יבשה (למרות שטכנית זה מה שהוא). אני יודע שלהמליץ על סרט בפסטיבל אחרי שהוא נגמר זה קצת טיפשי, אבל אני כן רואה צורך לעשות זאת לאור הידיעה שלב סרטים קנו אותו ואני מקווה שמתכננים להפיץ אותו בשנה הקרובה – אם יש סרט לשים עליו עין כשבתי הקולנוע יפתחו – זה זה. (יהונתן)