היי, לפני שאפנה את הכתבה לסקירות של מאיה, ראוי להתייחס לפיל שבסטרימינג: למרות שהאיכות לרוב נהדרת, יותר מדי אנשים נתקלים ביותר מדי בעיות בניסיון להפעיל את הסרטים. על כן, אחזור על הצעה שמתרוצצת ברשת: תלחצו קודם על סרט קצר כלשהו, שניתן לראות בחינם, תראו שהכל עובד – ורק אז תשלמו גם על סרט באורך מלא. ועכשיו, לסרטים עצמם:
אני אוהבת מאוד את "בננות". הוא אמנם קלישאתי במקצת ומדיף לעיתים ריח של הפקת תיכון, אבל זה חלק מהקסם שלו, והוא כנראה הדבר הכי טוב שאיתן פוקס עשה. את העובדה הזאת הזכרתי לעצמי כמה פעמים לפני הצפייה ב"סאבלט", סרט שרק מהשם והפוסטר עשה עלי רושם של הדבר הכי מעצבן שאראה בתקופה הקרובה. ג'ון בנג'מין היקי (מוכר לכם מ"האישה הטובה") מגלם את מייקל, עיתונאי אמריקאי והומו שמגיע לתל אביב על מנת לכתוב עליה לטור התיירות שלו ב"ניו יורק טיימס". לשם כך הוא מסאבלט דירה של קלישאה מהלכת בדמות סטודנט חתיך לקולנוע בשם תומר, שגם הופך למדריך שלו בעיר על מנת שיחווה אותה באופן "לא תיירותי".
הבעיה העיקרית של הסרט זהה לבעיה בגישה של מייקל לעיר: הסרט מנסה להיות מגניב ומעודכן, אבל בסוף יוצא הכי בומר. מה שהוא מנסה להעביר כאותנטי, עובר בפועל כפלקטי ומלאכותי. תומר כאילו מראה למייקל את תל אביב הלא תיירותית כשבתכלס זו פשוט גרסת התיירים ההיפסטרים (פלורנטין, כרם התימנים, חוף הים). הסרט רוצה להציג את תל אביב "האמיתית", אבל בסופו של דבר, זה עדיין פשוט סרט לתיירים.
הדמות של תומר – לפחות בחציו הראשון של הסרט – עוררה בי שנאה בוערת כלפיה. תומר הוא כל מה שאני מפחדת להיות מעצם היותי תל אביבית שרוצה לעסוק בקולנוע: מתנשא, נטול מודעות עצמית ומרוכז בעצמו עד כאב. הדמות של מייקל, על אף היותה הדמות הראשית, לא ממש ברורה ונדמה שפוקס מתעניין בה הרבה פחות.
ובכל זאת, למרות כל אלו, ככל שהסרט מתקדם מתגלה בו, מתחת לכל הקלישאות, לא מעט חמלה. אם "בננות" הוא כנראה הדבר הכי טוב שפוקס עשה, "סאבלט" הוא כנראה הכי בוגר. הדבר הכי טוב בסרט הוא הצילום המהמם של דניאל מילר, שגורם לכל שוט אקראי בתל אביב להיראות רומנטי. בגדול, "סאבלט" הוא סרט מאוד חמוד, או אולי יותר נכון להגיד, פרסומת מאוד חמודה לתל אביב.
משרתים/ Servants
"משרתים" הוא סרט פסטיבלים במלוא מובן המילה: שחור לבן, צ'כי, הכנסייה הקתולית מול המשטר, עירום פרונטלי בפוסטר, ולא שמעתי עליו כלום לפני הצפייה בו.
הסרט מתרחש בצ'כוסלובקיה של תחילת שנות השמונים, כאשר המשטר הקומוניסטי במדינה היה חזק מתמיד ומעורר אימה בקרב מוסדות חינוך קתולים, ביניהם זה בו לומדים שני חברים בשם מייקל ויוראי. כאשר יוראי מתחיל לרגל עבור המחתרת, מה שנוגד לכאורה את המחויבות שלהם כלפי הממסד הקתולי, החברות בין השניים מתערערת.
"משרתים" מתרחש בתקופה אפלה מאוד, ולכן גם השפה הוויזואלית של הסרט היא פילם נוארית שכזו. כל שוט ב"משרתים" אפל, יפהפה, מהודק, מתוכנן, מפוצץ בסימבוליזם, אפילו מפעים לפעמים. אבל שוטים סטטיים יפים מתפקדים טוב כעטיפות אלבומים, פחות כסרט.
בעשרים הדקות הראשונות באמת נפעמתי, ואז קרה משהו מוזר: נרדמתי. אפשר אולי להאשים בזה את רמת העייפות שלי כשנכנסתי לסרט (אמצע השבוע, אמצע הלילה, סרט שני ברצף). אבל המקרה של משרתים הוא בעצם כזה: מדובר בסרט שנועד להיות מוקרן על מסך גדול, והצפייה הביתית גורעת מאוד מהאפקט שלו: הוא מורכב בעיקר מוויזואליה ומפסקול, בעוד הסיפור לוקה בחסר.
בשלב מסוים של "משרתים" כבר לא הצלחתי לעקוב אחרי שמות של דמויות או לחבר אותם לפרצופים, ומשפט שנאמר באופן דרמטי לא אמר לי כלום. דווקא דבר שבעיני עבד מאוד יפה בתחילת הסרט ונזנח מהר מאד הוא תיאור החברות בין מיקל ליוראי, הדבר הכי דומה לאפיון דמות או מערכת יחסים בסרט.
זה ביאס אותי מאוד, כי אני מרגישה שאם הייתה אקספוזיציה ברורה או איזשהו מבנה עלילתי זה היה יכול להיות סרט מתח מעולה, וכל שוט דרמטי להחריד בו היה מצויד בעוד משמעויות מלבד "שוט דרמטי להחריד של דמות שאנחנו לא לגמרי בטוחים מי היא ומה תפקידה בעלילה". מצד שני, אולי זה רק כי ההבנה שלי בהיסטוריה של צ'כוסלובקיה לוקה בחסר.
רצח, סיפור אהבה
פעם בכמה זמן מגיע סרט שאני יודעת שלא באמת אוכל להתייחס אליו באופן אובייקטיבי, כזה שאני מתרגשת רק מעצם העובדה שהוא נעשה. "רצח, סיפור אהבה" לחלוטין משתייך לקטגוריה הזו. מעבר לעובדה שמדובר במחזמר פילם נואר, מדובר בסרט סטודנטים (הבמאי שלו די בגילי, השם ישמור) די קטן שמוקרן (טוב אז לא באמת) בפסטיבל ירושלים. והוא גם עמד יפה בכל הציפיות שלי. כן, זה סרט סטודנטים באורך ארבע עשרה דקות עם אווירה של כזה ויש לו כמה חריקות פה ושם, אבל מי אני שאשפוט. בהתייחס למה שהוא, הוא מושלם. מה גם שהוא הדבר הכי כיפי שראיתי בפסטיבל ובכלל, לכולכם מגיע משהו כיפי לקראת סוף השנה הארורה הזו.
דמעות של לב שבור/ The Salt of Tears
פיליפ גארל הוא במאי פסטיבלים נחשב ומכובד שמתחרה בקטגורית "המאסטרים" של פסטיבל ירושלים וכל זה לא משנה את העובדה שברובו של הסרט די סבלתי. כלומר, יש לו כמה סצנות מהממות (כל סצנה עם אולאיה אמארה, סצינת הריקוד המעולה) אבל הוא לא שווה את מאה הדקות שלו. העלילה קלושה מאוד ועוקבת אחרי לוק (לוגאן אנטופרמו), צרפתי שמגיע לפריז מהפרובינציה, במטרה ללמוד נגרות בבית ספר נחשב ולהמשיך את דרכו של אביו הנגר. לוק פוצח במערכות יחסים עם שלוש נשים: ג'מילה, ז'נבייב, ובטסי.
אפשר להגיד שפיליפ גארל הוא מ"הדור הישן" ושהסרט הוא געגוע לשנות השישים ה"משוחררות מינית" בפריז(המשפט "אין כמו זונה" נאמר בסרט בשיא הרצינות). אפשר גם להגיד שלוק הוא ילד זין, ושהוא מסוג הבחורים שאמא תמיד אמרה להתרחק מהם: נראה נחמד אבל בעצם לא. באמת שאני בסדר עם גיבורים ילדי זין כל עוד הם מתפתחים באופן מסוים במהלך הסרט, אבל זה לא באמת קורה ב"דמעות", שעד סופו התמוה לוק לא לומד שום דבר ולא משנה את דרכיו.
זה סרט שפשוט לא זז לפעמים, מה שיוצר תחושת ייאוש ודרדר אותי מאוד מהר לעלעול באינסטגרם. הבחירה לצלם אותו בשחור לבן לא באמת מוסיפה לו שום דבר, מעבר לעובדה שבלא מעט סצנות פשוט אי אפשר להבין מה קורה מרוב אפלולית.
בני האדם הראשונים והאחרונים/ Last and First Men
כל כך הרבה שאלות. מאיפה להתחיל? מדובר בשבעים דקות של תמונות של סלעים ומבנים נוספים בשחור לבן, כשברקע קריינות של טילדה סווינטון, ופעם בכמה זמן יש קאט לנקודה ירוקה. בשתי מילים: לא הבנתי.
ביותר מילים: המסקנה העיקרית שלי מצפייה בסרט היא שהוא היה יכול לעבוד מדהים כתערוכה במוזיאון או על מסך גדול, עם מערכת סאונד שמכבדת את עצמה, אבל בצפייה ביתית הוא איבד אותי מהר מאוד. יש בו ניסיון לא ברור לעלילת מדע בדיוני אפוקליפטי שכזה, אבל היא נבלעת במהירות בתוך וויזואליה מאוד דומיננטית, ולא עוזר שהיא לא מפורטת ולא מעניינת ובכלל נראה שלבמאי לא אכפת ממנה. למרות זאת, ואני באמת לא יודעת להסביר את זה, הסרט לא משעמם לרגע, ויש בו אפילו כמה רגעים מקריפים לאללה שגרמו ללב שלי לדפוק מהר מהר.
"בני האדם הראשונים והאחרונים" הוא סרט שחלק יעופו עליו, חלק ישנאו, ובעיני יש לו הרבה פוטנציאל שמתפספס מעצם הנסיבות ומונע ממנו להיות ה"חוויה הקולנועית" שהוא כנראה יועד להיות.
אין לי ממש כוח לכתוב על כל הסרטים שראיתי כרגע, אז אולי בסיכום
אבל אגיד ש"סאבלט", לטעמי, יותר גרוע ממה שמאיה מציירת, והנסיון שלו לצאת "לא קלישאתי" תוך כדי שהוא טובע בעוד יותר קלישאות גרועות, שחוקות ושמוחקות כל פוטנציאל שיש בבסיס הסיפור של הסרט.
בגזרת הסרטים האחרים מהמומלץ ואחורה, "איפה את אאידה" הוא סרט "חזק", כמו שנהוג לומר – מעין גרסה פחות מצחיקה (אבל לא פחות מטורפת) של "שטח הפקר" על מלחמת בוסניה-סרביה. "אונדינה" ו"אב המשפחה" גם חביבים מאוד, אם כי קצת פחות התלהבתי מהם כמו שאר ההמלצות שראיתי מסביבי. גם "La Llorona" מעניין מאוד, אבל נראה לי היה יכול להיעזר מקצת יותר אימה. "שאיפה לחיים" הוא נחמד מאוד כסרט לא מזיק בכלל (אבל ממש לא יותר מזה),
הוא מראה לו את...חוף הים?
המקום הסודי הזה שאף תייר לא מגיע אליו?
ספציפית, אני לא בטוח שהוא מציג את חוף הים כמקום סודי
אלא סתם כ"יאללה בוא נלך לים". אבל בגדול, הסרט בהחלט ברמה הכללית של "חוף הים הוא סודי".
אפשר בקשה?
מה הסיכוי שבכתבות מהסוג הזה יהיה אפשר לצרף את שם הסרט באנגלית (או בשפת המקור) ליד שמו העברי. תמיד אחרי כתבה פה באתר אני מוצא את עצמי מתרוצץ בגוגל עד שאני מוצא את עמוד הסרט בימד"ב. בסרטים פחות מוכרים, כמו סרטי פסטיבלים, לפעמים זה הופך לתחקיר של ממש ולפעמים אני בכלל לא מצליח (לא עוזר שבאתרי הפסטיבלים עצמם לא תמיד מציינים את השם במקור). אפשר גם פשוט לצרף קישורים לימד"ב.
על קיומו של הפסטיבל נודע לי רק אתמול, לצערי, אך במקרה נפלתי על יום פנוי לגמרי והספקתי לראות שלושה מסרטיו (מתוך ארבעה סרטים סה"כ שראיתי אתמול. את הבוקר פתחתי עם "קדימה" המעולה של פיקסאר). מקווה שאספיק עוד כמה עד סיומו ואשמח לעוד כתבה או שתיים בנושא בשביל לדעת באיזה סרטים לבחור (שכן בכתבה הנוכחית אין באמת המלצות). היה ממש מעניין לקרוא והשכלתי המון.
הסרטים שראיתי היו "פאלם ספרינגס" שלוקח את הקונספט המוכר של לולאת הזמן (זה אפילו לא סרט לולאת הזמן המתרחש ביום חתונה היחידי שראיתי) ונותן לו טוויסט מעניין. תסריט חכם עם הופעות נהדרות (הרגעים המצחיקים העיקריים נבעו מהופעתו של אנדי סמברג ופחות מהומור שהיה בתסריט) ושאלות מעניינות על הקיום (אם כי הוא לא מתעמק פה מספיק). קליל, מהנה מאוד וזורם. אך גם מצליח לספק עומק לדמויות ואפילו איזה טוויסט עלילתי קטן או שניים.
"אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" שהיה טוב אך לא מלהיב במיוחד. ההתעקשות שלו לא לתת לנו את סיפור הרקע ולהשאיר הכל מסתורי עוזר ביצירת ניתוק רגשי מהדמות ולא להיפך. לא לגמרי ברור what's at stake ולמה שיהיה לי אכפת. ולמרות זאת הסרט עשוי ומשוחק נהדר ולאווירה התחברתי. כמו כן, הייתה שם סצינה אחת נפלאה ממש.
"אודות האינסוף" היה מקסים ומאוד יפה ויזואלית (אי אפשר להבחין בזה אבל רוב רובו ממוחשב). מיועד למי שמתחבר לסגנון של רוי אנדרסון. למי שלא מכיר אז בהחלט עדיף להתחיל עם "סיפורים מהקומה השנייה" שהוא זהה תמתית ורעיונית לסרטו החדש רק שהוא עושה את זה הרבה יותר טוב.
מוסיף
(ל"ת)
Last and First Men הוא ספר מד"ב נהדר של אולף סטפלדון משנת 1930. אין בו דמויות של ממש, והעלילה שלו היא פשוט ההיסטוריה בת שני מיליארד השנים של שמונה עשרה מיני אדם שבאים אחד אחרי השני. הספר די משכר בהיקף שלו ובעושר הרעיונות שבו (אם כי יש בו אנכרוניזמים משעשעים). ב-1937, אגב, סטפלדון התעלה על זה עם Star Maker, שמגדיל את ההיקף אל היקום כולו וממציא מיני חייזרים שגם היום מרגישים מקוריים.
עד כמה הסרט משקף את הספר?
קשה להגיד בלי לקרוא
אבל נראה לי שבהחלט הרעיון העיקרי של תיאור ההיסטוריה לא על ידי דמויות אלא מעין הקראת היסטוריה עובר מתוכו.
ארבע סרטים שראיתי, כל סרט במשפט
פאלם ספרינגס – חמוד מאוד ולא הרבה מעבר לזה.
קיובריק מאת קיובריק – מידע מעניין מלווה בחרא של סינמטוגרפיה.
ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד – נחמד אבל לא ממצה את הפוטנציאל של הסיפור והקאסט.
בני האדם הראשונים והאחרונים – יפהפה ונפלא אבל ממש לא "סרט קולנוע" במובן הקלאסי.
אבד התרגום
ראיתי אתמול (רביעי) שני סרטים (״פאלם ספרינג״ ו״העוזרת״) והכל היה בסדר, אפילו לא היה צריך לבחור שזה ינוגן עם תרגום לעברית, זה בא כברירת מחדל. המשכתי היום לעוד רצף של צפייה ובשום סרט ששכרתי התרגום לא עלה. הסרט שזכה בתחרות הישראלית עלה דווקא יפה עם כתוביות בעברית אבל כל השאר – כלום. זה נסבל ואפשר להחליק אם מדובר בסרט דובר אנגלית (״ביסט ביסט״, ״קג׳יליונר״), אבל מה נסגר כשזה סרט זר (״אודות האינסוף״, ״אונדינה״)? לחצתי על החלונית של התרגום, בחרתי שפת תרגום והתרגום עדיין מסרב לעלות למרות רענונים ונסיונות חוזרים. מישהו חווה? יודע להגיד על זה משהו? יש לציין שבעמודי הסרט של כל הסרטים שהוזכרו מצוין שיש תרגום לעברית (אם זה משנה, הצפייה נעשית דרך טלוויזיה חכמה, ללא חיבור למחשב או מכשיר כלשהו).
זה ממש מוזר
אצלי מהמחשב זה פשוט עולה בהתחלה בלי תרגום ואני צריך לבחור, אבל זה מצב לא תקין. לדעתי כדאי להתקשר עם מישהו מהפסטיבל, ואם לא יתקנו, לפחות יחזירו לך סכום מסוים.
טוב, נראה לי שהבנתי חלק קטן מהבעיה
הפעלתי עכשיו את סרטו של לואי גרל והסרט עלה עם הלוגו של סרטי לב בהתחלה ותרגום עברי מובנה (ללא הרובריקה של התרגום, כך שאין אפילו אפשרות בחירה). נראה כאילו הסרטים שיש להם מפיץ* (שטרח כבר לשים להם תרגום מובנה) עולים חלק ואלו שטרם נרכשו אמורים להיסמך על התרגום של האתר/פסטיבל אבל משום מה התרגום לא עולה. עכשיו מעניין אם התקלה היא כללית או קיימת רק בצפייה בדפדפנים דרך טלויזיות חכמות או שאולי בכלל זה רק אצלי.
*בעמוד הסרט של ״קג׳יליונר״ מצוין שיש לא מפיץ מקומי אבל הסרט לא עלה עם תרגום, כך שיש יוצאים מן הכלל.
עדכון אחרון:
התחברתי לחשבון דרך מובייל, הפעלתי את ״אודות האינסוף״, הסרט עלה אחרי 9 (!) פרסומות והתרגום קיים. כנראה שזה באג שקורה רק בדפדפנים שמופעלים עצמאית (ללא תיווך של מחשב או מכשיר כלשהו) דרך טלויזיות חכמות.
ממש שק של הפתעות הצד הטכני של הפסטיבל
אחרי שבדקתי על מובייל, עברתי למחשב והספקתי לדגום עוד כמה סרטים ביממה וחצי האחרונות מאז ההודעה האחרונה. אבל כבר כמה שעות שבכל פעם שאני מנסה לנגן סרט עולה אחרי פרסומת אחת הודעה שמבשרת על תקלה טכנית שהצוות הטכני מודע אליה ועובד עליה. חזרתי למסך הטלויזיה והצלחתי לנגן את הסרט (אבל כאמור, אין תרגום). חזרה לאקספלורר במחשב והודעת התקלה עוד שם. עכשיו אני תקוע באמצע של שני סרטים זרים שהתחלתי במקביל ואין לי מושג האם ומתי אסיים לצפות בהם. יופי של ארגון פסטיבל, באמת, סך הכל הייתי נותן להם 100 מתוך 10 על התפעול. יש מצב שביליתי יותר זמן מול תקלה או עניינים בירוקרטיים באתר מאשר מול סרט מתנגן.
נשמע כאילו אני רק מתלונן, אבל בחיי שיש גבול לחובבנות. למי יש כוח לכתוב על הסרטים שהוא ראה כשיותר מדי שעות מתבזבזות על שטויות שניהול (וצוות מקצועי) אחראי היה יכול למנוע אותן או לפחות לקצר אותן?
זה פשוט מעצבן
מודה שבאמת זה מתסכל כמה עבודה אנשים היו צריכים להשקיע כדי לראות סרטים בפסטיבל הזה.
יהיה עוד חלק? סיכום? משהו?
(ל"ת)
כן.
(ל"ת)