פסטיבל ירושלים יצא לדרך, וכתבי האתר ממשיכים להתהלך בירושלים (טוב, במושבה הגרמנית) בין סרט לסרט. חלק מהם יזכו לביקורות ארוכות, חלק לא, אבל בין כה וכה החלטנו לכתוב על חלק מהמבחר שראינו ואהבנו/לא אהבנו.
עוד יבוא היום
ל"עוד יבוא היום" יש שתי תמונות ברשת. האחת פה למעלה, שגורמת לך לחשוב שהסרט הוא על מטאדור שחור מבולבל והשנייה, שמראה זוג אנשים עומדים מעל משהו מוזר ונראים חמודים ולא מבהירה כלום פרט לזה שיש אנשים שחורים חמודים בסרט. הנה מה שאין בתמונות האלה: אנה קנדריק (או בכלליות דמויות מה-FBI, שתופסות חצי מהסרט), את מסכת האימונים המפרכת שמעבירה הדמות הראשית את שלושת המאמינים שלו שכוללת לגעגע כמו ברווז (שדרכו האל דיבר אליו. לרוב השטן דיבר אליו דרך הברווז, אבל בפעם ההיא זה היה דווקא האל), את הסוסה שלו (שיכולה בכוחות המחשבה שלה לחולל ניסים), או את הצופר שיכול לזמן את הדינוזאורים שמחביאה הבולשת האמריקאית (כך על פי הדמויות הראשיות).
מה שאני אומר זה ש"עוד יבוא היום" הוא סרט מוזר, וזה לא שאין לו קהל (למרות שבינינו – אין לו), אבל אם לא הייתי מבין שהסרט הוא של כריס מוריס ("ארבעה אריות") ומכריח את עצמי לבוא, גם אני הייתי מפספס אותו. וכך הייתי מפספס סאטירה חדה, נשכנית, לא מוותרת, שבניגוד לכל מיני סאטירות בתקופה האחרונה שמקפידות לאיזה גוון פוליטלי קורקט שקצת מסרס את הגיבור הראשי ומציג את הדילמות שלו בצורה שטחית, כאן הסרט לא מפחד ללכלך את הידיים בבוץ וברפש, ויוצא נשכר מכך. זה סרט מצחיק נורא, מטורף ומקורקע בו זמנית, ומזעזע, כאשר אתה מבין שהסרט מתיימר לטעון שמה שקורה בסרט הוא לא רחוק מהמציאות. כמו כן, יש בו את ג'ים גאפיגן אז פלוס עשר נקודות על זה, אני מניח. (יהונתן)
הקרנות נוספות: חמישי 01.08, 14:30, תאטרון ירושלים; חמישי 01.08, 20:30, JFF און דה גו גוננים/תלפיות.
דיוקן של נערה עולה באש
מריאן, ציירת צעירה, נשכרת כדי לצייר את דיוקנה של אלואיז, בת אצולה צעירה ומרדנית. הדיוקן צפוי להישלח לחתן אפשרי עבור הגברת, עליו היא עצמה איננה יודעת דבר מלבד עיר מגוריו. הקשר בין השתיים מתחיל על רגל שמאל, אבל המשיכה ביניהן הולכת ומתעצמת מרגע שהן נשארות לבדן בטירה יחד עם המשרתת החמודה סופי. זאת מעין אגדה רומנטית, שמתחילה כמו "היפה והחיה", ממשיכה ל"אילוף הסוררת" והופך למין "קרא לי בשמך" צרפתי מאוד, שכל שוט בה יפה כמו ציור מהתקופה הרומנטית.
משמח במיוחד שבסרט יש לא רק כאב וטרגדיה אלא גם הומור, רוח נעורים וקלילות בשפע. בשונה מהרבה סיפורים רומנטיים רבים אחרים – האוהבות מקבלות את הצ'אנס שלהן לראות זו את זו בהקשרים ומצבים שונים, וגם אנחנו לומדים להכיר כל דמות בשיא ובשפל, בשיא האושר וקצה הייאוש. אחד הסרטים המושלמים שראיתי השנה. (נעמה)
הקרנות נוספות: שלישי, 30.07.2019, 16:00, לב סמדר; חמישי 01.08, 17:15, לב סמדר; שישי 02.08.2019, 19:00, סינמטק ירושלים.
האם ההסתייגות שלי מ"קצפת", שבהחלט יש לו מעלות, נובעת ממה שנראה בעיני כדחיפה ביקורתית מוגזמת שלו עד כה (ובמקרה הפוך, של קטילה ביקורתית, הייתי במקום של "כן, אבל") או האם ההסתייגות שלי מ"קצפת" נמצאת כי, טוב, יש בהחלט מה להסתייג מ"קצפת"?
יש בהחלט דברים לחיוב בסרט: דובר קוסאשווילי, במאי שהלך לאיבוד בעשור האחרון, מתוק להפליא בתפקיד משני ייחודי, והעלילה המרכזית של הסרט – ערב סהרורי של במאי ביום שסרטו יוצא לאקרנים ומנסה לקדם אותו, שופכת אור נחוץ על תעשיית הקולנוע, לכל אותם אנשים עם חלומות גדולים. הצילום והעיצוב של הלילה כמבוך בלתי נגמר גם הוא תורם לאיזה תחושה ספק מיסטית של הסרט, והכלי העלילתי של נסיעת המונית מציב משהו ספק קפקאי ספק סיזיפי שכיף לצפות בו ולנחש כיצד יסתיים.
מפה, לעומת זאת, יש כמה וכמה בעיות, והן לא קטנות בכלל: בין אם אלה הסצנות על המטוס שהסרט מרבה לחתוך אליהן, וככל שהסרט ממשיך כך הן נהיות פחות ופחות נחוצות ופחות ופחות חינניות, בין אם זאת הדמות של הדס בן ארויה שהיא פגומה מיסודה וההתרחשויות שקורות מולה הן במקרה הטוב לא אמינות והזויות ובמקרה הרע זלזול מודע ומופגן בהטרדות מיניות בעולם הקולנוע, בין אם זאת התחושה שהסרט הוא מעין בדיחה פנימית אחת גדולה שמושכת אותך כי אתה קולט את הבדיחות והמחוות, אז אתה חלק מהבראנז'ה בוא שב תתרווח קלטת מה עשיתי פה – אבל בעלת משמעות מעטה לצופה טרי, ובעיקר נראית טיפה יותר מדי מרוצה מעצמה (אפילו אם מלאת אהבת לתעשיית הקולנוע בארץ), וכמובן – הבעיה הגדולה של כל יוצר שמכניס את עצמו לסרט: התחושה של "אם אני אגיד שאני לוזר מספיק פעמים, האם זה יבטל את כך שאני בבירור מאוד תופס מהדמות שלי כגאון?", דבר שכמעט תמיד משאיר טעם לוואי לא נעים בפה.
לכן, הגישה שלי ל"קצפת" היא שיש שם כמה דברים נחמדים מאוד, וכמה דברים לא נחמדים בכלל ואף צורמים. אני חושב שהרבה מהקוראים באתר יתחברו לסרט, לכן לכאורה כדאי שאמליץ עליו, אבל מצד שני יש שם כמה דברים שמונעים ממני לתת המלצה שכזאת בלב שלם, כי אני חושב שיותר אנשים צריכים להרים גבה לגבי הדברים שהולכים פה. רק בגלל שסרט הוא מכתב אהבה לקולנוע, לא אומר שצריך לסלוח לו על כל הפגמים שלו. (יהונתן)
הקרנות נוספות: אין בפסטיבל, אבל בטח בחודשים הקרובים ייצא לקולנוע, או לכל הפחות במהלך יום הקולנוע הישראלי.
אגם האווזים הפראי
שתי כנופיות פושעים מיישבות סכסוך אלים בתחרות גניבת אופנועים. במהלך התחרות אחד הפושעים רוצח בטעות שני שוטרים ומרים את כל משטרת סין על הרגליים בחיפוש אחריו, כאילו מדובר בפבלו אסקובר. הפושע הנמלט משתף פעולה עם אישה צעירה כדי שהפרס הגדול שתקבל על הסגרתו יגיע אל אשתו ובנו.
הצילום מהמם, יש כמה קטעי אקשן מגניבים, אבל עלילתית – לא תקבלו הרבה יותר עומק משלושת המשפטים האלה. האקשן הסיני הזה מבוסס על סיפור ריק, בסיסי ותלוש כל כך שהצפייה בו נעשית יותר ויותר מתסכלת מרגע לרגע, והוא מרגיש ארוך בהרבה ממה שהוא באמת. האווירה הנוארית עם אורות הניאון והטיפוסים המשונים מפסיקה לעניין בשלב מסוים, ואנחנו נשארים עם שתי דמויות שטוחות ולא מעניינות שעושות דברים מכוח האינרציה. אפשר להעריך את הניסיון ליצור סרט אקשן-מתח-פשע נטול יומרות שכולו פעולות ושוטים מגניבים, אבל במבחן התוצאה זה לא עובד טוב מספיק, והכיף מפסיק בערך ארבעים דקות פנימה. (נעמה)
הקרנות נוספות: שלישי, 30.07.2019, 11:30, סינמטק ירושלים.
"ווקס לוקס" הוא מהסרטים האלה שמעלים שאלות מעניינות אבל לא עונים עליהן בדרכים מעניינות. החלק הראשון שלו נפתח באופן מאוד חזק עם טרגדיה אחת – פיגוע ירי בבית-ספר שמהדהד את קולומביין – ומסתיים באחרת, ה-11 בספטמבר. בין האירועים אנחנו עוקבים אחר סלסט הצעירה (רייפי קסידי), שורדת של אותו ירי, שמבצעת שיר לזכר התלמידים שנהרגו. היא נלקחת תחת כנפו של אמרגן (ג'וד לאו) ומתחילה את דרכה בתור כוכבת פופ. אולי יש פה איזו אמירה של הבמאי/תסריטאי בריידי קורבט על הציניות של התעשייה והניצול של טרגדיות למטרות רווח, אבל הבעיה היא שלא ברור ממש מה היא מעבר ל"זה לא מאוד נחמד". כאילו, כן.
בחצי השני, הסרט קופץ קדימה ואנחנו עכשיו עם סלסט מבוגרת יותר (נטלי פורטמן), שהפכה לאלכוהוליסטית מרירה עם בת שהיא הזניחה (שוב קסידי, בליהוק די מסיח דעת) ומבטא ניו-יורקי על גבול הפארודי. גם החלק הזה בחייה מתחיל בטרגדיה שאליה היא נקשרת בעל כורחה, רגע לפני שהיא מתחילה בסיבוב הופעות של אלבומה החדש. לנטלי פורטמן לא חסרות הופעות טובות בפילמוגרפיה, אבל האחת הזאת לא תצטרף אליהן. אולי זה פשוט מקרה של ליהוק שגוי, אבל משהו בפורטמן מרגיש מוקצן, כאילו היא מחקה מישהי במקום לגלם אותה. קסידי מוצלחת והפסקול של סקוט ווקר תורם ליצירת אווירה מעיקה, אבל הסרט לא מצליח לשמור על המומנטום של הפתיחה שלו ולבסוף מרגיש כמו פספוס. אה, ואני שמח בשביל ווילם דפו שיש לו זמן להיות קריין בין פרוייקטים, אבל לא הבנתי למה הוא פה: הוא רק מתאר באופן טרחני קטעים שהייתי מעדיף בהרבה שהסרט יראה לי. (מתן)
הקרנות נוספות: חמישי 01.08, 22:15, לב סמדר; שבת 03.08, 16:00, סינמטק ירושלים.
לגבי קצפת ודובדבנים
מה שהפריע לי בו זה שהוא די שטחי. הוא מסמן וי על כל האלמנטים המתבקשים בפרמיס שכזה-משבר נפשי של הגיבור שהולך ומתעצם עם התקדמות הסרט, בקיעים שמתגלים במערכת יחסים של הגיבור עם הקרובים לו,איזו תובנה עמוקה. אבל הסרט רק מסמן וי עליהם ולא מפתח אותם לשום מקום מעניין. לא ראיתי הנמקה מספקת למשבר הנוראי של הגיבור.הוא די מאוהב בעצמו ורוצה שכולם יאהבו אותו וזה לא עובד,אבל זה לא הסבר מספיק טוב. גם היחסים עם הקרובים אליו לא מקבלים מספיק רקע ופיתוח.יש מצב שזו הייתה טעות לרכז את כל העלילה ללילה אחד.
בנוסף, העובדה שכמעט כל הסרט מצולם בקלוז אפ מקשה מאוד להתחבר לדמויות. אם הכל חשוב,אז הכל לא חשוב.
יש לציין שלמרות כל הפגמים הללו, הצפייה בסרט עוברת די סבבה. הקצב לא רע,השחקנים די טובים, יש הומור מוצלח וקו העלילה עם נהג המונית הוא חביב ומרענן. אבל למרות הפוטנציאל ולמרות שהוא מאוד מתאמץ,זה סרט די רדוד וחסר מעוף.
האישה השלישית- סרט ביכורים תוצרת וויטנאם שמתרחש במאה ה19. הסרט מספר על נערה בת 14 שהופכת לאשתו השלישית של בעל אדמה עשיר. כדי להפוך לאישה המועדפת עליו, היא רוצה ללדת לו בן זכר.
זה סרט נורא איטי, ומופשט מאוד. מלא בצילומים פיוטיים ומרהיבי עין.מדובר באחד הסרטים הכי יפים חזותית שראיתי בזמן האחרון. לרוע המזל, התסריט לא מגיע לאותן פסגות, ובין כל השוטים החלומיים קצת איבדתי את הדמויות ולא ממש הבנתי איך זה משרת את ההבנה שלי אותם,ולאן כל זה אמור להוליך.
צריך לומר שהגעתי לסרט מאוד עייף וכנראה שזו לא דרך טובה להגיע לסרטים כמו זה. עניין נוסף שקצת הקשה הוא העובדה שהדמויות מאוד דומות זו לזו במראותיהן, ולעיתים קרובות התבלבלתי ביניהן.
האווירה המיוחדת של הסרט בסופו של דבר השאירה לי חוויה שיותר קרובה לצד החיובי,ונדמה לי שלמי שאוהב דברים כאלה כדאי לנסות בהקרנה הנוספת.סרט מדהים ויזואלית ופיוטי נורא,רק שלא ממש הבנתי למה.
תהיה הפצה ל"דיוקן של נערה עולה באש"?
ראיתי באתר של הפסטיבל שכתוב שהוא של לב, אבל לא מצאתי תאריך או עוד הקרנות.
לפי הטריילרים של לב, תהיה.
כלומר, בפסטיבל מוקרנים טריילרים של לב שבהם הן מתגאים בסרטי פסטיבלים זוכי פרסים שנרכשו על-ידיהם להפצה, ו"דיוקן" בהחלט נמצא שם.
החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו
מלודרמה ברזילאית המספרת על שתי אחיות שאוהבות זו את זו מאוד.האחת מאוהבת בבחור יווני, האחרת חולמת להתקבל לבית ספר יוקרתי בוינה כדי לנגן בפסנתר.בעקבות רצף נסיבות,חייהם של האחיות מתפצלים ונפרדים ושתיהן מנסות למצוא את דרכן ואחת את השנייה.
למען האמת, הסרט הזה גובל מאוד בקיטש. הוא די צפוי והוא כושל בביצוע של רוב סצנות המפתח.
ובכל זאת,די נהניתי. ישנו קו עלילתי משמעותי בסרט שמעלה תימה מעניינת בקשר ליחסים בין בני אדם. הרגש כאן אמנם מאוד מוגזם,אבל מצליח לשמור על עניין בעיקר בגלל ששתי הדמויות הראשיות מעניינות וכתובות טוב. בנוסף,אני בטוח שהבמאי לא התכוון לזה, אבל הסצנה הכי נוסחתית ושחוקה בסרט אשכרה העלתה לי תהיות קיומיות.
אם אני מנסה קצת לשפוט את הסרט בצורה מרוחקת, אז די ברור לי שהסרט מלא בבעיות. כתיבה נמהרת מדי של סצנות חשובות,עריכה בעייתית, סיום קיטשי ורדוד. וכמובן,אף סצנה בסרט לא מתקרבת לסצנת הפתיחה המצוינת.
אבל בכל זאת, הסרט די פעל עליי ואני בינתיים ממשיך לחשוב עליו, כנראה שהוא עושה משהו נכון.
השורקים- סרט פשע זניח מאוד,יחסית מהנה אמנם, אבל יצאתי ממנו לפני שעה וחצי והוא כבר דועך בזכרוני.
הקונפליקטים של הגיבור הם נטו "האם אני נאמן למשטרה או לכנופיה". זה קונפליקט שיוצר מתח מסוים, אבל ממש לא הופך את הגיבור לדמות עמוקה ומעניינת.
יש בסרט לפחות שלוש התייחסויות רפלקסיביות לקולנוע, אבל לא מספיק אכפת לי לנסות להבין מה הן אומרות.בהחלט אפשר לוותר.
הפסטיבל הזה הוא אכזבה גדולה בינתיים. נכנס עכשיו
ל"קו-קו-די קו-קו-דה". אם הסרט הזה טוב כמו השם שלו, אין ספק שצפוי לנו שיפור משמעותי.
מסע ארוך אל תוך הלילה
אני לגמרי יכול להבין את חצי האולם שיצא מהסרט עוד לפני שהגענו לנקודת האמצע, וסביר להניח שלא הרבה אנשים יתחברו לסרט (והוא דורש את מלוא ההתחברות), אבל עקב החוויה שהוא העביר אותי, חייב להמליץ:
אני חושב שלא רק מדובר בסרט הכי טוב שראיתי בפסטיבל השנה, אלא אולי בשנה כולה. סרט סיני שאין בו עלילה אמתית, אלא יותר רצף של זיכרונות, הזיות, אשליות, חלומות או משהו אחר בסגנון, על אדם שמחפש את אהובת נעוריו בעיר הולדתו. לא קורה יותר מזה מבחינת עלילה, אבל מבחינת הקולנוע- 'פריז, טקסס' של וים ונדרס פוגש את 'הטירה הנעה של האול' של מיאזאקי פוגש את 'מצב רוח לאהבה' של וונג קאר וואי וכל אלו עטופים בכל הסרטים של אנדריי טרקובסקי ויוצרים את אחת החוויות המסעירות שעברתי בתקופה האחרונה.
צריך גם להגיד שהשוט האחרון של הסרט הוא פאקינג 70 דקות בתלת ממד (בשונה משאר הסרט) ולמרות שלא באמת היה צורך בתלת ממד, עדיין זה רק מוסיף לחוויה המטורפת שהיא הסרט הזה שעדיין לא מרפה ממני ולא בטוח שירפה בזמן הקרוב.
וחייב גם להסכים כמעט לגמרי עם הנאמר על 'דיוקן של נערה עולה באש', שעושה כמעט הכל נכון. הוא מהווה את אחת מפסגות הפסטיבל ולא רק בגלל שרוב הסרטים האחרים מאכזבים השנה, אלא כי הוא פשוט פנטסטי ומהמם.
בעניין התלת מימד
אני חושב שהמטרה שלו היא בעיקר תמטית. לא יודע אם זו הייתה כוונת המשורר, אבל נראה לי שהתלת מימד הוא עוד וריאציה במשחק המציאות/חלום/זיכרון/קולנוע/כישוף שהסרט משחק ללא הפסקה, מפני שתלת מימד גורם לנו מצד לחוות את הסרט בצורה הרבה יותר אמיתית וחיה,אך מצד שני, הוא אלמנט מלאכותי שיוצר אשליה שהדמויות יוצאות מהמסך ושאפשר ממש לגעת בהם.
אם לחפור קצת עוד, גם הוואן שוט הוא כזה- וואן שוט יוצר תחושה ריאליסטית של התרחשות בזמן אמת, אך למעשה,לפי הבנתי, הוואן שוט הוא שקר כי בעצם מדובר בכמה שוטים שהודבקו זה לזה.
בכל מקרה,אכן סרט כביר.
אם להאמין לבמאי
הוא אמר שמדובר בשוט אחד רציף ואני נוטה להאמין לו, למרות שגם אני חשבתי שראיתי לפחות קאט אחד.
אני מסכים שזה מתאים, לכן אמרתי שזה מוסיף לחוויה, אבל עדיין היו קטעים פשוט חשוכים מידי והרגשתי שהסרט הסתדר יפה מאוד גם בלי העניין הזה שקצת צעק 'גימיק' לשמיים ללא כל צורך.
שמעתי על התלת מימד בסרט הזה כמה פעמים
ו… איך זה עובד? אני מניח שצריך משקפיים, אבל מחלקים אותן בתחילת ההקרנה ופשוט לא משתמשים בהן עד הסוף?
מחלקים משקפיים בכניסה לאולם
ובתחילת הסרט יש כתובית-"צופים יקרים,זה אינו סרט תלת מימד. אך ברגע המתאים, הצטרפו לגיבורנו והרכיבו את המשקפיים". הרגע מגיע בערך בחצי הסרט, שם יש סצנה שמהווה רמז ברור לכך שמדובר ברגע המתאים, ומשם ועד סוף הסרט זה בתלת מימד(ובשוט אחד)
זוכים וכאלה:
פרס הסרט הטוב ביותר: עיניים שלי (שמועמד גם לאופיר, ושלא ראיתי, ואני כנראה לא אראה כי הבמאי רוצה להפיץ את הסרט רק כטרילוגיה שלמה)
פרס סרט הביכורים הטוב ביותר: נולדתי בירושלים ואני עדיין חי (החמוד ביותר, גם אם מפוספס [הרחבה בקרוב, כמו שאומרים])
פרס התסריט הטוב ביותר: קצפת ודובדבנים (נגיד ש)
שחקן הטוב ביותר: ערן נעים, עיניים שלי (כאמור, לא ראית)
שחקנית הטובה ביותר: נעמה פרייס, אלוהי הפסנתר (גם לא ראיתי, שמעתי דברים טובים)
הצלם הטוב ביותר: מאמי (חה חה חה חה, לא. הרחבה בקרוב גם כן)
עריכה: ככה את אוהבת (לא ראיתי לא יודע)
מוזיקה: מאמי
פרס חביב הקהל: עיניים שלי
פרס הסרט התיעודי: מאה אחוז
קו קו די קו קו דה
וואו, איזה סרט ביזארי.
יש כאן המון אלמנטים של אימה, אבל מרוב שזה מופרך ואבסורדי, הסרט הזה עורר מהקהל פרצי צחוק פראיים מאוד.
זו יצירה חידתית מאוד, כנראה מדי, וזה לגמרי בא על חשבון הדמויות. יש לי התחלה של כיוון לגבי מה הסרט מנסה לעשות, אבל לא יותר מזה. אבל בכל זאת, הסרט הזה כל כך פסיכי ויוצא דופן שגם אם קשה לי לקרוא לו "טוב", בהחלט נהניתי ממנו, ואני בטוח שאזכור אותו זמן רב(וגם אנסה לחשוב מה הוא מנסה להגיד). היה שווה לראות אותו רק בשביל התגובות הנדהמות של אנשים שסיפרתי להם.
העלילה, בקצרה: זוג יוצא לטיול ביער שלוש שנים אחרי טראומה שחוו כדי לנסות לשקם את היחסים שלהם. למרבה הפלא, מתברר שמסתובבת ביער חבורה משונה וקריפית של פסיכופתים אכזריים, ומשם זה הולך ונהיה הזוי ומוטרף.
אש עוד תבוא- הסרט הזה נראה לי על פניו מסקרן מאוד. בפועל, מדובר בשעמום טוטאלי.
הסרט מספר על אדם מבוגר שחוזר לביתו, לאחר שריצה עונש של שנתיים בכלא בעוון הצתה, וזהו בערך. כל מה שרואים ברוב הסרט זה מעשים בנאליים שהוא עושה בכפר שלו, כגון ארוחת בוקר, טיפול בפרות וכדומה. אין לי שום בעיה עם סרטים שמתארים חיים יומיומיים, אבל צריך שיהיה בהם איזה קונפליקט, דינמיקה מעניינת בין דמויות,משהו. בחיי שאין כאן כלום.סתם משעמם.
החלק האחרון של הסרט אמנם מספק כמה שוטים יפים, אבל לא משתפר בכלל ברמת התסריט. אם מתייחסים גם לסצנת הפתיחה ביחס לסיום,אני משער שהבמאי ניסה לתת כאן איזה משל קיומי על חוסר השליטה שלנו על החיים או משהו כזה. נו, חבל שהוא לא הראה קצת יותר שליטה על הסרט שלו, כי זה היה שיממון מוחלט.
הפרידה-מה שכבר אמרו פה. סרט נהדר. משלב בצורה מצוינת הומור עם סיפור אנושי כואב ומורכב. השחקנים מצוינים, המוזיקה משתלבת יפה, והסיום ראוי להערכה על כך שלא נפל למלכודת מפתה של רגש מלאכותי. החיסרון היחידי הוא שלעיתים העשייה הקולנועית מסוגננת מדי שלא לצורך, מה שקצת מוציא את הדרמה מפוקוס.
מסע ארוך אל תוך הלילה- פשוט מדהים. סרט מלא ברבדים ששואל שאלות עמוקות. על הנחיצות של אשליות בחיים שלנו, על היחס בין קולנוע,זיכרון ואהבה שכולם הם אשליות בצורה מסוימת. על המציאות שאנחנו חווים שעשויה להיות כאוטית מדי, ועל הדרכים שבהן אנחנו יוצרים לנו מציאות יפה יותר. על היחס בין נצחיות וארעיות, על אמונה בבדיה שתעניק לנו שלווה אל מול ההשלמה עם כך שאין בכוחה לחולל שינוי מהותי.
השאלות הללו לא נשארות ברמה השכלתנית. הסגנון המיוחד והמהורהר של הסרט(גם בחצי הראשון) מכניס אותך אל תוך עולם מיוחד וחלומי, שאתה הולך ושוקע בו יותר ויותר עד שכבר לא ברור לך מה אמיתי ומה לא, או שאולי זה לא באמת משנה. שתי הסצנות האחרונות הנשיקה והזיקוק הם חוויה רוחנית של ממש. יצירת מופת.
ברמה הסגנונית, אני די בטוח שברגמן לא היווה מקור השראה, אבל ברמת התימות הסרט מאוד מזכיר לי את 'פרסונה', בעיסוק בשאלת האמת במציאות אל מול האמת באמנות. הייתי נורא רוצה גם לומר ש'מסע ארוך אל תוך הלילה' גם קרוב ל'פרסונה' ברמתו, אבל לפחות ברמת המשחק אין מה להשוות. המשחק של השחקן הראשי כאן קר מדי, ולדעתי זו טעות, מפני שיש בדמותו משהו מאוד נואש ורומנטי.
טוב, אך אל לנו להיטפל לקטנות שכאלה.
הפסטיבל השנה היה פחות טוב משנה שעברה, שהניבה שלוש יצירות מופת, למרות שראיתי פחות סרטים אז. אבל בכל זאת, כל המעטפת של הפסטיבל הפכה את השבוע הזה לחוויה מצוינת. אמנם היה לי תג סטודנט ויכולתי ללכת לעוד כמה סרטים, אך החלטתי לא להגזים ולא ללכת בכח לסרטים שלא נראים מעניינים. היו כמה סרטים שנראו מצוין ונגמרו הכרטיסים, כמו 'בליינד ספוט' או 'דיוקן של נערה עולה באש', אבל אי אפשר לראות הכל.
סתם בשביל הכיף, דירוג קצר של הסרטים שראיתי בפסטיבל:
גרוע,משעמם נורא- אש עוד תבוא, החצי הראשון של 'העצירה'
לא רע, אבל די שטחי ולא מעניין במיוחד- קצפת ודובדבנים, השורקים, האישה השלישית
בעייתי, אבל מעניין, ייחודי ומעורר מחשבה- קו קו די קו קו דה, החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו
מורכב, מרגש, מצוין- סיפורו של רחוב ביל, הפרידה
מדהים, רוחני ועמוק מאין כמוהו- מסע ארוך אל תוך הלילה