פסטיבל הקולנוע של ירושלים מתחיל ממש או-טו-טו (תאריך מדויק – יום חמישי הקרוב, עד ליום ראשון ה-4.8), וכרגיל, יש דברים שווים יותר ופחות לראות. יש שלל שיטות כיצד לגשת לפסטיבלי קולנוע – מ"לבחור יום ולבנות מסביבו", ל"לבחור סרט ולבנות מסביבו" ועד ל"אקראיות מוחלטת", אבל עוזר, מדי פעם, לשמוע דעה מוקדמת על חלק מהסרטים. אז שלושתנו (יהונתן, נעמה ומתן) ישבנו וצפינו בחלק מהסרטים, וכתבנו עליהם, ועל חלק כתבנו למרות שלא צפינו (כי הם נראים ממש מגניבים).
כמה הערות: שימו לב שהטקסט קצת ארוך, ולכן נמנעו מלהמליץ על סרטים כמו "הנוסע השמיני" שמוקרן בפסטיבל, כי אני חושב שכולנו מודעים לכך שזה סרט טוב מאוד. אני אעדכן שייתכן שיכול להיות שיתווספו סרטים לרשימה הזאת – במידה וכן, נעדכן בתגובות. כמו כן, בתכנון פוסט דיווחים מהפסטיבל עצמו, אז מי שרוצה לדווח את הרשמים של עצמו – קחו זאת בחשבון. אתר הפסטיבל, למתעניינים – כאן.
האם זה הסרט הטוב ביותר של 2019? בהחלט יכול להיות. האם בונג ג'ון הו הוא הבמאי הכי טוב בעולם כרגע? כנ"ל.
המותחן החדש של המאסטר מקוריאה הוא מלאכת מחשבת שהכל בה נכון ועובד – הקומדיה, הטרגדיה, העיצוב, המשחק, הדרמות הקטנות והרגעים המשוגעים על כל הראש. בלי לחשוף יותר מדי, הסרט הוא מפגש בין שתי משפחות עם מבנה דומה וחיים שונים לגמרי – האחת היא זוג עשיר עם שני ילדים, השני הוא זוג הורים מבוגר יותר עם ילדים בוגרים ובלי כסף. כשמשפחה אחת מכניסה את הבכור של המשפחה השנייה לביתה, יש לו הרבה רעיונות כיצד לנצל את המצב לטובת המשפחה שלו, אבל התוכנית שנראית גאונית בתחילה נתקלת במכשולים לא צפויים (אבל באמת). בין אם הוא מתאים לכם יותר בזמן הפסטיבל או כשיעלה בבתי הקולנוע בישראל קצת אחר כך – שלא תעזו לדלג עליו. (נעמה)
אגדת הנחש הלבן
"אגדת הנחש הלבן" מגיע לפסטיבל כסרט שמציין נקודה היסטורית חשובה – סרט האנימציה היפני הארוך הראשון בצבע. ככזה, הוא מעניין מנקודת מבט אקדמאית. לצערנו, הוא לא כל כך מעניין מכל בחינה אחרת.
לא שהוא גרוע, אבל באמת שלא מדובר בסרט מרתק מבחינה עלילתית – סיפור של ילד ונחשית לבנה (שהופכת לנערה) שרוצים להיות ביחד ולא רוצים אפיונים שיגרמו להם להיות מעניינים. ברקע יש פנדה ופנדה אדומה שעושות שטויות של פנדות ופנדות אדומות (כמו… קטטות רחוב, מסתבר?). אם זה לא נשמע מעניין במיוחד, זה כי, נו – זה לא.
האנימציה נחמדה בסך הכל, ומעניין לראות בסרט ניצנים של השפעות על סרטי אנימה עתידיים (בדגש על הייאו מיאזאקי) – אבל שוב, זה עיקר העניין בו. (יהונתן)
אניארה
בתור מישהו שראה כמה סרטי חלל בימיו (למרות שזה הראשון בשוודית), חשבתי שאני יודע למה לצפות מהפרמיס הראשוני של הסרט: בני-אדם מועברים מכדור-הארץ למאדים על חללית שהיא כמו עיר קטנה, במסע שאמור להמשך שלושה שבועות. רק שהחללית נאלצת לסטות מהמסלול כדי למנוע התרסקות, ובדרך מאבדת את מיכל הדלק ויכולת הניווט. "אוקיי", חשבתי לתומי, "אז עכשיו נראה איך כמה מהאנשים שם מנסים להחזיר את החללית למסלול במירוץ נגד הזמן". אבל אז הסרט מחליט שהוא לא רוצה להיות כזה וקופץ כמה שבועות קדימה. ואז שנה. ואז שלוש שנים.
אז כן, "אניארה" הוא לא מה שחשבתי שיהיה. הוא לא סרט אקשן או מתח, אלא יותר מיקרו-קוסמוס שבוחן איך בני-אדם מתנהגים כשהעיר הקטנה שבה ציפו לשהות לזמן מאוד קצר הופכת לבית הקבוע שלהם. חלק מנסים להתנחם בעבר (גיבורת הסרט מפעילה חדר שמציג לאנשים מציאות מדומה של כדור הארץ בזמנים יפים יותר), חלק מתמודדים יותר טוב וחלק פחות. אין בו שום הברקות או החלטות בימוי יוצאות דופן, אבל בתור סרט אינדי בחלל הוא בהחלט חריג בנוף, בקטע טוב. (מתן)
הנוסע השמיני: מקורות
אחרי שכל להקה חצי חשובה כבר קיבלה סרט תיעודי משלה, נראה שעולם הדוקו בדרך לדברר ולפרשן כל סרט מוכר. עכשיו תורו של סרט האימה המיתולוגי והמשפיע, שסיפור הפקתו מתואר מחדש עם ראיונות חדשים, קטעים ארכיון, ניתוח ההשפעות שהובילו ליצירה שלו ועוד כל מיני כאלה. התוצאה לא משעממת אבל גם חסר לה עומק ואדג', ואם כבר ראיתם את "חולית של חודורובסקי" אז הצפייה בסרט הזה תהיה מיותרת לחלוטין. החלקים המעניינים ביותר הם אלה שעוסקים בהפקה וצילומי הסרט עצמו, גם אם כל הסיפורים האלה כבר סופרו לא פעם ולא פעמיים. (נעמה)
שטן טנגו
נהוג לומר ש"הצורה היא התוכן" והדבר נכון לא רק למשפטים שבורים או יצירות אומנות שוברות מוסכמות, אלא גם נטו לאורך של סרט. יש הבדל בתחושה אחרי צפייה בסרט של חמש דקות, שעה, שעתיים, שלוש, או במקרה של שטנטנגו – פאקינג שבע וחצי שעות. כי השם ישמור, מי זוכר מה קרה בשעה הראשונה כשאתה יכול להתחיל את הסרט בחצות הליל ולסיים אותו (לא) מוכן לקום לעבודה בבוקר?
לכן, כשממליצים על "שטן טנגו", צריך להבין שההמלצה היא לא למרות אורכו – אלא בגלל אורכו. יש משהו בחווית הצפייה האינטנסיבית שחורט את הסרט עמוק יותר מסרטים אחרים. זה כמובן מוריד מראש כמות נכבדת מהקהל כי למי יש זמן לזה (בייחוד שהסרט, חוץ מהיותו ארוך בצורה כמעט פארודית, גם מלא בשוטים ארוכים, שקטים ואיטיים וכולו מצולם בשחור לבן), אבל לקהל שחושב שהוא יכול לעמוד בזה – מצפה משהו שהאורך שלו וההתמדה של הקהל בסרט הופכים אותו לעוצמתי. כמו כן, חוץ מהעניין הזה של האורך, מדובר בסרט סבבה לגמרי בסך הכל. (יהונתן)
עלובי החיים
קומדיה רומנטית
ביקום אחר "קומדיה רומנטית" הוא סרטון יוטיוב עם שם מפוצץ כמו "Deconstructing the Toxic Subtext of Romantic Comedies – Part 1". זה לאו דווקא השמצה – יש סרטוני יוטיוב מעמיקים ומעניינים ואין סיבה שאם מישהו השקיע והגיע לאורך של שעה פלוס שהוא לא ינסה להקרין את זה על מסך גדול. זה אומנם קצת מוזר, ומאמרי וידאו בהחלט מותחים את הגבול בין סרט ללא סרט, אבל השאלה היא לא "האם זה סרט" אלא "האם זה טוב". ו"קומדיה רומנטית" הוא, אה, בינוני.
כלומר, תראו – כמישהו שאוהב קולנוע זה מאוד כיף לשמוע אנשים אחרים מדברים על קולנוע ומראים קולנוע ונהנים מקולנוע, והבחירה להיצמד רק לחומרים מסרטים בלי להראות את האנשים שמדברים היא מבורכת. הבעיה היא שכתזה, או מאמר – "קומדיה רומנטית" אומר דברים שגם אם לא שמעתם באופן מפורש ממישהו, סביר שהבנתם לבד בעצמכם ועל כן הוא לא ממש תורם משהו חדש או פורץ דרך לשיחה על קומדיות רומנטיות. זה, בנוסף לכך שנראה שהבמאית לא מפרידה בין קומדיות רומנטיות ודרמות רומנטיות, היעדרותן של כמה אבני דרך בז'אנר והניסיון לכפות מעין טוויסט (שבעיקר מוציא את הבמאית עילגת) – מונעים מהסרט להמריא ולהיות סרט שחושבים ומהרהרים בו, ומשאיר אותו בעיקר כסרטון יוטיוב נחמד. (יהונתן)
הסנוניות של קאבול
ויואריום
הסרט הזה מתחיל כמו סרט אימה: אחרי מפגש עם סוכן נדל"ן תמהוני, טום (ג'סי אייזנברג) וג'נה (אימוגן פוטס) מחליטים להסתכל על בית בשכונה פרברית שנראית כמו פרסומת ישנה של "פלאפון" או סרט של טים ברטון: לכל הבתים יש אותו מבנה ואותו צבע והם מסודרים בשורות בלתי-נגמרות. גיבורינו מגלים במהרה שהם לא מסוגלים לעזוב את השכונה, שאין להם קליטה בטלפון ושמישהו השאיר מחוץ לבית שאותו בחנו קופסה עם תינוק והמילים "גדלו את הילד ותשוחררו".
אם "אניארה" הוא מבט על חברה, "ויואריום" ממוקד בזוג אחד ספציפי. הוא לוקח את החלום האמריקאי של פעם על משפחה בבית עם גינה וגדר בפרברים והופך אותו לסיוט. ברצינות, הסרט הזה הוא התשדיר הכי יעיל לאל-הורות שראיתי בזמן האחרון. הוא מזכיר פרק של "אזור הדמדומים" וכנראה היה עובד ממש טוב בתור פרק קצר וממוקד של הסדרה. רק שהוא נמרח על פני שעה וחצי ומרגיש כמו יותר והסבלנות בהחלט נמתחת בין אירוע מעניין אחד לאחר. הוא מציג את השגרה הבנאלית להחריד של ה"משפחה" תוך כדי שבני הזוג נופלים לסטריאוטיפים של בעל ואישה, אבל לא אומר עליהם משהו מעבר ל"רואים, זה לא כזה נחמד כמו שכולם חושבים". אפשר בהחלט לדלג עליו, בעיקר אם אתם בני-זוג שרוצים ילדים בקרוב. (מתן)
תן לי חופש
בין כל הענקים שהגיעו מפסטיבל קאן, הסרט הקטן הזה לא קיבל את הקרדיט שמגיע לו ולמעשה – לא קיבל קרדיט בכלל. אולי זה בגלל שהוא שובץ במסגרת הצדדית "ברוח החופש", אולי כי הנושא שלו גורם לו להישמע יבש, והוא הכל חוץ מיבש.
מדובר בקומדיה מרירה-מתוקה שמתארת יום חסר מנוחה ומטורלל מאוד בחייו של ויק, נהג הסעות לבעלי מוגבלויות. ויק הצעיר לא עומד בקצב שהחיים ובעיקר העבודה דורשים ממנו – הוא צריך לתמרן איכשהו בין לא מעט אנשים שזקוקים לעזרתו בצורה שאיננה סובלת דיחוי, מאחר לכולם, עושה טעויות איומות אבל כל הזמן ממשיך כרגיל. הסרט מלא בדמויות מקסימות ומעוררות הזדהות וברגעים משוגעים לגמרי, כשכל הזמן ישנה תחושת דחיפות באוויר אבל תמיד יש רגע או שניים לפתח את הדמויות והיחסים ביניהן. תנו לו צ'אנס, בחייאת. אתם לא תתחרטו על זה. (נעמה)
מפיצים יקרים שלום – הקטע הזה של לא להפיץ "סרטי שחורים" היה בסדר בקושי בשנים קודמות, אבל כשהסרטים האלה התחילו לזכות באוסקרים משמעותיים ואז עדיין לא הפצתם אותם, אתם לחלוטין מעלתם בתפקידכם (קרי: להביא לארץ את הסרטים המשמעותיים והחשובים בעולם). "סיפורו של רחוב ביל" היה אחד הסרטים הכי טובים של 2018 והפתרון הזה של "טוב, נזרוק אותו על פסטיבל ירושלים!" הוא נחמד, בייחוד לפסטיבל ירושלים – אבל הוא לא תחליף להפצה הנורמלית של הסרט הזה.
אנשים שהם לא מפיצים שלום – אני מאוהב בסרט הזה קשות, כן? לכו לראות אותו בכל אמצעי שרק אפשר. (יהונתן)
המצופים (כלומר, שעוד לא ראינו)
הפרידה
סרטי סאנדנס הם הימור. האם הם אינדי מדי, או בדיוק במידה המתאימה? האם הם חמודים מתנחמדים אבל עם כמה שוטים אומנותיים כדי להלהיב את המבקרים כמס שפתיים או יצירות מעניינות שנובעות מלב היוצרים שלהם? האם הרעיפו עליהם שבחים כי הם נראים כמו הדבר הקודם או האם הם הדבר הבא?
את "הפרידה" לא ראיתי, אז אין לי תשובה לשאלות השאלה, מן הסתם. אני גם לא ממש מכיר את הבמאית מאחוריה המצלמה, והסיבה היחידה שאני רוחש אהבה לאקווהפינה זה שיר ראפ מטומטם שהיא הוציאה לפני כמה וכמה שנים, כשהיא עוד הייתה ראפרית. אבל הטריילר לסרט הזה קנה אותי, וגרם לי לקוות שאמצא את ה"מיס סאנשיין הקטנה" של השנה. (יהונתן)
לפני קצת יותר משנה כתבתי פה שאם יש במאית שאני ממש מחכה לסרט שלה, זאת ג'ניפר קנט. ואכן, "הזמיר" הוא הסרט הכי מצופה שלי ב 2019 ואני כל-כך שמח שיש הזדמנות (כנראה היחידה) לראות אותו כאן על מסך גדול. אחרי סרט האימה "הבאבאדוק" – מהסרטים האהובים עלי בעשור הנוכחי – קנט עוברת למשהו קצת אחר: מערבון נקמה בערבות של אוסטרליה. הסרט הוקרן בכמה פסטיבלים בעולם והספיק לגרוף הרבה שבחים, אך לצידם היו גם צופים שעזבו את האולם במהלך ההקרנה עקב סצינות גרפיות של אלימות פיזית ומינית (אם פחות נעים לכם לראות דברים כאלה על המסך, אולי כדאי לותר עליו). ועדיין, זה סרט שאני רוצה לראות מהרגע ששמעתי עליו והכרטיס שלי כבר מחכה. (מתן)
עוד יבוא היום
יש סרטים שאתה מחכה להם לא בגלל הטריילר, או השם, או הפריים אלא בגלל השם של הבמאי. לרוב, זה כאשר במאי עשה כמה וכמה יצירות כמו מרטין סקורסזה או פדרו אלמדובאר או משהו כזה. במקרה של כריס מוריס, זה בגלל שהוא ביים סרט אחד בלבד – אבל איזה סרט. "ארבעה אריות", סרטו הארוך הראשון הייתה קומדית מחבלים עם מעט פוליטקלי קורקט והרבה הומור, כולל הופעת בכורה לריז אחמד שמאז פרח (או, לפחות, גדל באופן יחסי). לכן, הדבר היחיד שאני הייתי צריך לדעת לפני שהזמנתי כרטיסים זה זה שהסרט הוא שלו, והוא עדיין קומדיה. והציפיות שלי, בכל זאת, לחלוטין בשמיים. (יהונתן)
רחוב ביל
לגבי "סיפורו של רחוב ביל" – וואי, כמה התאכזבתי ממנו. הוא יפה בצורה בלתי רגילה, אבל זה כל מה שהוא – בארי ג'נקינס עובד מאוד מאוד מאוד קשה כדי לסגנן את הסרט, בצילום, במוסיקה, בעריכה -וזה על חשבון הדמויות, והסיפור. כאילו שהוא קיבל אוסקר, ואז קיבל צ'ק פתוח לעשות מה שהוא רוצה, אז הוא עובד מאוד קשה להצדיק את האוסקר, ושוכח את היצירה עצמה.
אשכרה הצלחת לגרום לי להצטער שלא אספיק ללכת לשטנטנגו
טוב, תמיד אפשר לנסות לארגן צפייה ביתית בבית
זה לא באותה עוצמה, אבל עדיין יש בזה כוח.
בסרטים מן הסוג הזה קשה מאוד להתרכז בצפייה ביתית.
חוץ מזה,יש בינינו כמה מאותגרים בכתוביות באנגלית.![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
נו טוב,כפיצוי, אפשר להסתפק בסרט הפיליפיני הקצרצר שמוקרן מיד אחריו.רק 278 דק'
בכל מקרה, יופי של כתבה
(באיחור קל) מחוץ למערכת
מחוץ למערכת הוא אבן שיושבת לך על הלב ומסרבת לקום. היא פרקליט השטן שמזכיר שמה לעשות, לא כולם יכולים לקבל סוף טוב. לא בגלל מערכות סוצויולוגיות, או כשלי ממשלה או שום דבר כזה או אחר דווקא. אלא בגלל שיש פשוט אנשים שאי אפשר לשקם אותם. שרגע אחרי שאתה רואה אותם עושים את הדבר הכי מתוק שרק אפשר, הם משתינים לך על הדלת, או דופקים את הראש של חבר שלהם בשולחן.
ומדי פעם, הם רק בני 10.
במובן הזה, "מחוץ למערכת" הוא לא הוגן. ההופעה (הכבירה, איפה אתם אינדיוייר ו50 הופעות העשור שלכם) של השחקנית הראשית לא סוחבת את הסרט על הכתפיים כמו שהיא גוררת את כולנו בבוץ, בלי אפשרות ללכת לשום מקום וכאשר אנחנו רק הולכים ושוקעים יותר ויותר. מהר מאוד נהיה ברור שסוף טוב לא יהיה פה. השאלה היא רק כמה רע.
על כן, קצת קשה "להמליץ" על מחוץ למערכת, למרות שהוא בהחלט אחד הסרטים היותר טובים (מבין אלה שראיתי ודיווחתי אליהם פה, ואלה שכל כך התבאסתי עליהם שהעדפתי שלא [עלובי החיים, החיים למעלה, בר 51]). הוא עשוי לעילא, אבל הוא כניסה לבאסה, מתח נפשי (לא מהסוג הכיפי של "תזהר, מר גיבור!" אלא מהסוג הנוראי של "אוי לא בבקשה שהילדה בת 10 לא תהרוג את התינוק הזה אוי לא") ומסקנות פסימיות על האנושות. יש לזה ערך, וכסרט הוא ממש טוב (אבל ממש), ובהחלט צריך לראות אותו (לאו דווקא בקטע של "סרט חשוב" – קשה להגיד שהסרט נוגע באיזה נושא פוליטי בוער) ובכל זאת.. הוא ענן שחור ומדכא של סרט. או לא יודע, אולי ראיתי אותו ביום הלא טוב. בכל מקרה, אם הוא גרם לי להרגיש ככה הוא בוודאות מוצלח במה שהוא עושה. השאלה אם אתם מעוניינים בזה.
(עלילת הסרט, כי אני לא בטוח שהיא ברורה מהביקורת – ילדה בת 10 שאימא שלה לא מסוגלת להתמודד איתה, ובעצם אף אחד לא מסוגל להתמודד איתה עוברת ממסגרת אחת לאחרת, מאשפוז לאימוץ וכו' – כל הזמן תוך כדי צרחות ואלימות וחוסר שליטה עצמית. הסרט יחסית ממוסגר סביב פגישתה עם מלווה שמנסה לעזור לה כמה שאפשר, מה שמתגלה כקשה ביותר)
עושים גלים: אמנות הסאונד הקולנועי
סרט נחמד-חמוד על אנשי הסאונד בקולנוע. הרבע שעה הראשונה שלו נוראית, והוא מתחיל להשתפר רק אחריה. לא מאוד מחדש למי שחקר את התחום, אבל כן מביא סיפורים משלל סרטים שונים מפי אנשי הסאונד, ויש לו איזה חצי שעה חזקה על בסיס זה. שאר הסרט סובל מבעיות קצב ועריכה קצת, וגם קצת משטחיות מצד שני. חביב, אבל ממש לא משהו שהייתי זועק על אנשים ללכת לראות.
אה, כן
יש ראיון לא קצר בכלל עם ג'ון לאסיטר?? וזה.. היה קצת מוזר. אני יודע שהקריפיות שלו לא הגיעה לרמות קווין ספייסי-ות, ולא ציפיתי לראות במקומו את כריסטופר פאלמר, אבל בחייאת, זה מאוד מאוד צורם, בייחוד בסרט שגם דוחף לרגע או שניים נושאים פוליטיים בוערים.
היי
קצת ברגע האחרון.יש ברשותי שני כרטיסים לאירוע הפתיחה,אך אני הולך לסרט אחר ואין לי למי לתת אותם.
ניתן לאסוף את הכרטיסים דרכי ברחבת הסינמטק בשעה 19:30(בלתי אפשרי לשלוח במייל).אם מישהו/י מעוניין/ת אפשר בכיף ליצור איתי קשר rotemk62@gmail.com. עדיף בהקדם
פרזיטים
ביקורת מלאה תעלה כשתעלה (וגם סיקורים לפסטיבל יעלו בקרוב, מבטיח) אבל עד אז ביקשו ממני למסור שהסרט היה כל כך טוב שאפילו עם צירים באורך דקה, שמגיעים בתכיפות של חמש דקות, הוא היה שווה כל רגע.
בעצם, עוד משהו אחד:
תמיד הסיפורים על זה שהיצ'קוק ביקש שלא יעשו ספויילרים לסרטים שלו נשמעו ממש מגניבים, והחלק הזה שחילקו עלונים שבהם יש מכתב מבונג שמבקש את אותו הדבר אכן היו ממש ממש מגניבים.
ואל תשכח את חלוקת האפרסקים
(ל"ת)
רשמים עד כה
ממוסקבה לפטושקי: מסע עם ונדיקט ירופייב – סרט תיעודי של הביביסי משנת 1990. מרתק עבור מי שקרא ואהב את מוסקבה פטושקי ומתעניין בהיסטוריה של ברית המועצות בשני העשורים האחרונים לקיומה. לי אישית הוא הוסיף המון על החוויה של קריאת הספר המופלא הזה. מבחינה סינמטית אין כאן משהו ייחודי, אפילו שעל הסרט חתום פבל פבליקובסקי. הסרט לא יוקרן שוב בפסטיבל אבל יש אותו לצפייה חופשית ברשת.
אגדת הנחש הלבן – יפהפה וייחודי מבחינת אנימציה וסאונד, עלילה דלה עד בקושי קיימת. מתאים בעיקר לחובבי עיצוב, אנימציה, איור וכד'. מבחינתי זו היתה הנאה אסתטית שלא הייתי מוותרת עליה, אבל אם מה שחשוב לכם זה עלילה, דמויות ועומק סיפורי, זה כנראה לא הסרט בשבילכם.
החיים למעלה – סתמי, מיותר ומיושן רעיונית. מנסה בכוח לעניין, לעורר מחשבה וליצור פרובוקציה, אבל מצליח בעיקר להרגיש ארוך ואיטי מדי. מלא בעצמו, מלא קלישאות, לא ניתן לסיספונד, ואפילו לא מספיק גרוע כדי להיות מעניין. שעמום.
לגבי החיים למעלה
לא בטוח עם "כל מילה", אבל גם אני וגם נעמה ראינו אותה וממש *ממש* לא התלהבנו ממנו, ואני בהחלט מסכים עם זה שזה פספוס עצום של סרט. לאחרונה דחפו אותו ל"100 סרטי העשור" של אינדיוייר ולא נותר אלא לגרד בראש ולשאול "באמת?".
רוב מי שישב איתי באולם הגדול של הסינמטק יצא מאוכזב
וגם אורון שמיר מ"סריטה" כתב ביקורת קוטלת.
אני חושבת שמה שהכי אכזב אותי היה תצוגת המשחק המוקצנת והמופרכת של ז'ולייט בינוש – היא הרי יודעת לשחק טוב, אז למה ככה? (ניחוש שלי – הוראות הבמאית). דווקא סדריק-דיגורי-ערפד-מנצנץ שיחק ממש סביר ביחס לנסיבות, אבל הדמות שלו היתה כתובה הרבה פחות מופרך משלה.
חצי מ"העצירה", "סיפורו של רחוב ביל"
אז החלטתי לפתוח את הפסטיבל עם סרט פיליפיני מהורהר בשחור לבן באורך 4 וחצי שעות. המעט שקראתי על הסרט והבמאי גרם לי לחשוב שזו תהיה חוויה ייחודית ועמוקה.
זאת היתה טעות.
אני חושב שזה לא ממש נכון לקטול סרט שפרשתי אחרי חצי ממנו(גם אם במקרה הזה חצי זה המון זמן). בכל זאת,רשמים ממה שכן ראיתי- זה הרגיש לי כמו סרט עצל נורא, שאורכו המפלצתי נובע מהסיבה הפשוטה שהבמאי לא מבין דבר בעריכה או לא מעוניין בכך. זה היה סטטי ברמות קיצוניות, ולא היה שום אלמנט בולט לטובה שיפצה על כך. לא קולנוע יצירתי, לא אווירה מיוחדת, לא משחק מורכב וכמעט גם לא דיאלוגים מעניינים.
אם במקרה מישהו נמנה על 8 האנשים שהיו באולם ושרד עד הסוף, אשמח לשמוע את דעתו. לא זכור לי בעבר שיצאתי מהקולנוע במהלך סרט.תמיד יש פעם ראשונה.
סיפורו של רחוב ביל- סוף סוף סרט ראוי לשנה זו.
הרבה זמן לא ראיתי זוג מאוהב שמשחק כל כך טוב. שני השחקנים הראשיים מצליחים להביע בעוצמה רבה את ההתפעמות שהם חשים לנוכח חברתו של האחר. וברגעים קשים יותר, את החמלה והכאב לנוכח הכאב של האחר.
ג'נקינס דופק פה הצגה ומכניס אותי לתוך העור של הדמויות. הקלוז אפים בסלואו מושן היו יכולים בקלות להיות גימיק זול, אבל איכשהו הוא גורם לי לחוש כאילו כל עולמה הפנימי של הדמות נפרש מולי. האהבה שבה הוא עוטף את הדמויות היא סוג של חומה שמגוננת עליהם מן האיומים החיצוניים. מה ששבה אותי בסרט הוא שהדמויות-לא רק הראשיות- *באמת* אוהבות זו את זו. כשדמות מאושרת,זה מקרין גםעל הדמות השנייה. כשדמות מדוכאת, הדמות השנייה מכירה במה שעובר עליה ובכך שלא ממש ניתן לעזור, אבל מציעה כתמיכה את האכפתיות וההזדהות.
יש בסרט רגעים של קולנוע גדול,ונורא הייתי רוצה שהוא יהיה יצירת מופת, אך למרבה הצער זה לא כך.
המשפחה של פוני לדעתי היתה שווה עוד קצת פיתוח וזמן מסך. לקראת סוף הסרט יש ריצה מהירה מדי לסצנת הסיום(המרגשת מאוד), וזה די מורגש שהסרט הוא עיבוד לרומן ולא היה אפשר להכניס הכל.אני בטוח שבספר הסיום מגובש יותר.
בנוסף,יש סצנה אחת גרועה מאוד שכאילו נלקחה מאיזה סרט פשטני שלא טורח להגיד כלום מלבד "לבנים הם גזענים". הפגמים האלה לא נעלמים וכן צורמים.
אני לא בטוח שהסרט הזה מוצלח יותר מאור ירח, אבל את שני הסרטים, למרות הפגמים, בהחלט אהבתי. כש"רחוב ביל" עובד אז הוא עובד ממש טוב. סרט שני ברציפות שבארי ג'נקינס מראה מבע קולנועי יצירתי מאוד, ומשתמש בו כדי לבנות דמויות אנושיות ועגולות, שלמרות החסרונות שלהם הוא אוהב אותם ללא סייג, וזה יפהפה.ממש מחכה לראות עוד סרטים שלו
אז "הזמיר"
שמח להגיד שג'ניפר קנט עשתה זאת שוב. הסרט הכי קשה לצפייה שראיתי מזה המון זמן, אבל מהטובים של השנה. ברוטאלי, יפהפה והכוכבת אשלינג פרנצ'וזי פנטסטית. הרחבה בקרוב.
רשמים עד כה - חלק שני
האישה השלישית – סרט וייטנאמי על ילדה בת 14 שמחותנת בשידוך עם גבר שכבר יש לו שתי נשים ומופעל עליה לחץ ללדת לו בן. לא ממצה את הפוטנציאל. השחזור התקופתי של וייטנאם במאה ה-19 מרשים והצילום יפה, אבל המטאפורות מעולם הטבע שחוקות, והעלילה והדמויות נשארות ברמה השטוחה של "איזה חרא להיות אישה בחברה פטריארכלית שמרנית".
ואז רקדנו – סרט גיאורגי מקסים על רקדן של מחול גיאורגי מסורתי שמתמודד עם שאלות של קריירה ונטייה מינית כשהוא מתאהב במתחרֶה שלו בלהקה. ממש נהניתי ממנו. הסרט הזה הוא הרבה מעבר לגימיק של "סרט על הומואים במדינה אקזוטית שמרנית" – סרט אנושי וחמוד ונוגע ללב. קצת כמו "באהבה סיימון" עם קצת "בילי אליוט" מינוס השמאלץ ובגרוזינית. הסרט אמור להיות מופץ בארץ ברשת לב, לכו לראות אותו.
איש החרב: גבריאל מוקד – סרט תיעודי על גבריאל מוקד. בסך הכל עשוי טוב, ומציג דמות רב-ממדית בלי ליפול לדיכוטומיה של הערצה/שנאה שקיימת כלפיו. מה שכן, הוא לא מספיק להקיף את כל הסיפורים המעניינים שיש סביב האיש הזה, והבחירה בפואמה "איש החרב" כטקסט שמלווה את כל הסרט קצת מרדדת אותו.
הפרידה – סרט על משפחה מאוד סינית אבל הכי אוניברסאלית שיש. אין לי הרבה מה להגיד חוץ מ"לכו עכשיו לראות את הסרט הזה". מצחיק, עצוב, אמיתי, מרגש, הכל.
אלוהים אדירים, לכו לראות את הפרידה.
הוא יגרום לכם לצחוק בקול ולמרר בבכי, לפעמים באותו שוט. אקוופינה נהדרת והלוואי שתקבל כמה מועמדויות (ומבחינתי גם את האוסקר). פשוט תראו את זה. ותתקשרו לסבתא שלכם.
Word.
(ל"ת)
רשמים עד כה - חלק שלישי ואחרון
האסטרטגיה של העכביש – עותק משוחזר (ב-35 מ"מ) של סרט קלאסי של ברטולוצ'י שהוצג כחלק ממחווה לבמאי שנפטר השנה. בעיני הוא נפלא, אבל לא מתאים לכל אחד, רק לחובבי גל חדש אירופי עמוס בסימבוליזם. אין כאן אפילו ניסיון להציג התנהגות אמינה של הדמויות או היגיון עלילתי, משום שהמטרה היא לעורר מחשבה על מהות האמנות, הייצוג והאתוס שאנחנו יוצרים, והסיפור והדמויות הם רק אמצעים. יש הרבה סרטים שמנסים לעשות את זה, לא תמיד בהצלחה, והרבה פעמים בצורה פומפוזית ומשעממת להחריד ("חוזה השרטט", אני מסתכלת עלייך). במקרה הזה זה פשוט עובד, אם רק מקדישים את הסבלנות והמחשבה שהסרט דורש. הסרט מבוסס על סיפור קצר של בורחס בשם "נושא הבוגד והגיבור", ובעיני מצליח להיות נאמן לרוח המקור ובו זמנית לקחת את הסיפור למקומות מעניינים ולא מובנים מאליהם. מבחינת השחזור, האיכות ככה-ככה במקרה הטוב. יש הפסקות של כמה שניות בכל פעם שצריך להחליף סליל, והסאונד גרוע ממש.
נערת הזומבי – סרט משונה מאוד, שהיו בו חלקים שמאוד אהבתי וכאלה שפחות. הז'אנר נמצא איפשהו בין דרמת נעורים לשחזור היסטורי-אנתרופולוגי לסרט פוליטי על יחסי המערב עם שאר העולם לאימה. הסרט עוסק בזומבים של האיטי, שלא ברור האם הם מיתולוגיה מודרנית או עובדה קיימת (ובכל מקרה הם שונים מהזומבים שפוגשים בסרטים בדרך-כלל), והצליח לגרום לי להתעניין בתופעה המוזרה והמרתקת הזאת ולחפש עליה חומר.
אניארה – עוד סרט מוזר ביותר, וגם כאן הז'אנר לא ברור. העלילה מתרחשת בחללית שוודית שסטתה ממסלולה ונוסעיה נידונים להיתקע בחלל לנצח, ובעיקר בדרכי ההתמודדות שלהם עם הידיעה הזו. מאוד חששתי מתסמונת בעל-זבוב, אבל אניארה מצליח להפתיע ולקחת למקומות יותר מעניינים ופחות צפויים. לדעתי הוא לא לגמרי ממצה את הפוטנציאל, אבל בהחלט שווה צפייה. רק צריך לבוא עם ראש פתוח, ולקחת בחשבון שהוא מאוד שונה מסרטי חלל אמריקאים.
עלובי החיים מעולה
סרט חזק מאוד, נגיעות של עיר האלוהים, יום אימונים מסוכן ועלובי החיים כמובן. עם אמירה יותר מעניינת משל האחרים.