השבוע נפתח אחד משני הפסטיבלים הגדולים לקולנוע בארץ: פסטיבל ירושלים. הוא יתחיל ביום חמישי, ה-13 ליולי ויימשך עד ה23. אתם עלולים לחשוב אולי שהמילים "פסטיבל קולנוע" זה משהו שמיועד רק לעכברי סינמטק שמחפשים סרטים אוזבקים על ילדים ששכחו את התפוח שלהם בבית וכל הסרט מצולם כשיש גרגר אורז על עדשת המצלמה, ואתם תטעו. לא בהרבה – הפסטיבל בהחלט כולל הרבה סרטים בסגנון הזה – אבל בכל זאת: פסטיבל ירושלים (וגם חיפה, אבל זה לזמן אחר) הוא הפסטיבל שהציג בשנים האחרונות בארץ את סרטי "הפשיטה", "הבאבאדוק", "מתחת לעור", "המשרתת" ועוד שלל סרטי ז'אנר, קומדיות וסרטים מסקרנים אחרים ממקומות רחוקים בעולם, שלא הגיעו להקרנות סדירות בארץ.
בפסטיבל כמדי שנה יש גם מסגרות תחרותיות לקולנוע ישראלי – 7 סרטים בכל תחרות. בגזרת הקולנוע העלילתי ניתן למצוא את הסרטים החדש של שבי גביזון ("האסונות של נינה") ושל רוני קידר ("סופעולם") בנוסף לחמישה סרטים על נושאים רחבים כמו עבודות שירות, מורים לספרות, קונדיטורים גרמנים ואנשים שמוכרים בקבוקים של אוויר קדוש (ועוד סרט אחד שלא הבנתי על מה הוא). בגזרת הקולנוע התיעודי ניתן למצוא סרטים שלא מעניינים אף אחד חוץ מבני המשפחה של היוצרים, אבל אני בן משפחה של היוצרים אז זה בעצם מאוד מעניין בשבילי. היי אימא! בתחרות, הסרט בעל הפרופיל הגבוה ביותר הוא כנראה סרטו של עמוס גיתאי, סרט תיעודי אמיץ שעוסק בנושא רענן ומפתיע שלא נחקר בכלל בקולנוע בארץ עד כה – הכיבוש והשלכותיו.
בתחרות הבינלאומית נמצאים הרבה סרטים שמגיעים אלינו מקאן, כמו "הפיתוי" של סופיה קופולה ו"גוד טיים" בכיכובו של רוברט פטינסון, בנוסף לעוד הרבה סרטים של במאים מאוד מוצלחים, אני בטוח, רק איזה קטע, לא שמעתי עליהם או על אף סרט שהם עשו אז אין לי דרך לדעת את זה.
סרט הפתיחה של הפסטיבל יהיה הפעם "יוצא מן הכלל" הקומדיה החדשה מאת הבמאי של "הארטיסט" על ז'אן לוק גודאר שעוררה גלים מסוימים בפסטיבל קאן ויצאה עם ביקורות די טובות. אבל על פי השנים האחרונות, העיקר באירוע הפתיחה לא יהיה הסרט, אלא התנגחויות כאלה ואחרות בין מירי רגב, שכנראה תגיע, ושאר הקהל, כך שמי שמעוניין להשיג כרטיסים לשורה הראשונה של הכותרת הבאה של "מירי רגב נגד עולם התרבות" מוזמן לקנות כבר עכשיו.
בין הסרטים היותר המעניינים ניתן למצוא את השלישייה הבאה:
אוהבים את קייט בלנשט? קחו 13 ממנה.
הסרט, שהיה בעבר מיצב אומנות, מציג 13 קייט בלנשטיות שונות שמציגות מניפסטים של זרמי אומנות שונים: דאדא, דוגמה 95 ועוד. זה אומנם לא קולנוע קונבציונלי, אבל זה בהחלט נשמע כמו שיעור האומנות הכי טוב שיכול להיות.
סרטו החדש של בן ויטלי ("חופשה נעימה", סרטים אחרים שלא הופצו בארץ) מציג קאסט נהדר (כולל ברי לארסון, ארמי האמר וקיליאן מרפי) שמתכנס באיזור אחד בזמן מוקצב לבצע משהו פשוט ואז, כמובן, העניינים משתבשים. שילוב של משהו בין "כלבי אשמורת", קומדיית טעויות ומשחקי מחשב שבהם אף אחד לא מת אפילו אם יורים בו שמונים פעמים. סרט שכבר יצא לי לראות וחיבבתי ממש, עד כדי כך שאני שוקל אף לצפות בשנית על מסך גדול.
בחור שנחטף חוזר למשפחתו אחרי 25 שנה, ומגלה שהקשר העיקרי שלו לעולם החיצון – סדרת טלוויזיה לילדים בשם "הרפתקאות הדב בריגסבי", שהשפיעה ועיצבה את עולמו – הייתה המצאה של החוטף שלו. לאחר שהוא יוצא לחופשי, הוא רוצה לסיים את הסדרה על ידי הפקת סרט שיסיים את עלילותיה. מעבר לקונספט המטורף הזה, הסרט כבר קצר שבחים בפסטיבלים שהוקרן בהם, מתהדר בפוסטר נהדר שמתכתב עם ממים באינטרנט וכולל את מארק האמיל בקאסט בתפקיד קולנוע שעלול לגרום לאנשים לזכור שהוא לא רק לוק סקייווקר (ושחקן קול מדהים).
ועוד סרטים, בקצרה: במסגרת "סרטים שהולכים לצאת בארץ אבל אפשר לראות לפני כולם" נמצאים "הצד האחר של התקווה","חולי אהבה" ו"רוחות קרות" . הפסטיבל עורך רטרוספקטיבה לז'אן פייר מלוויל, שיצר סדרת סרטי פשע צרפתיים בשנות ה60 וה70 שמומלץ להשלים על מסך גדול ובכלל. בנוסף, יש גם מחזמר על ז'אן דארק, שני סרטים של פרנסואה(זהירות עירום בלינק) אוזון ,קלוד לנצמן (אחד חדש על צפון קוריאה ואחד ישן עם השם הנפלא "ישראל, למה") , פיליפ גארל והונג-סאנג סו, הסרט האחרון של עבאס קיאורסטמי, סרטים שיודעים על מה הם לא ("אני לא מכשפה" ו"אני לא מאדאם בובארי") והקרנה של כל סרטי האנימציה הקצרים שהיו מועמדים לאוסקר השנה.
כמו הרבה פסטיבלים, התכניה של פסטיבל ירושלים נוטה להתעדכן מדי פעם, ולכן ייתכן שסרטים שהוזכרו כאן יפלו לפתע (כמו שקרה עם "קובו" בשנה שעברה) או שסרטים חדשים יתווספו. את הרשימה המלאה אפשר למצוא באתר (המעט מסורבל) של הפסטיבל כאן.
אני בעיקר מצפה לחדש של סופיה קופולה ובוודאות אגיע אליו.
זה אחד האירועים האהובים עלי בירושלים וגם השנה לא אכזבו עם הליין אפ.
שאפו על הכתבה
בנוסף ל'הפיתוי' של קופולה, ו'גוד טיים' של האחים ספדי, (שבפסטיבל לפני שנתיים הביאו את 'השד יודע מה' המעולה), עליהם כמעט כולם ממליצים בצורה רצינית, הנה עוד כמה סרטים שכדאי לשים אליהם לב:
ליידי מקבת'.
ארץ אלוהים.
אנה אהובתי.
רוחות קרות. (התסריטאי של 'סיקאריו' ו'באש ובמים' מביים)
נפש עדינה.
כמו כן, יקורנו כל סרטיו של ז'אן-פייר מלוויל בעותקים מחדשים.
אני ראיתי רק את 'הסמוראי' ו'צבא הצללים' ושניהם אדירים ביותר. ובכללי מדובר בבמאי סופר מעניין וזאת הזדמנות נהדרת ואולי חד פעמית לראות את הסרטים שלו באיכות מצוינת ועל המסך הגדול.
קידום סוג-של-עצמי חסר בושה
אז בנוגע למה שמוזכר בפוסט – בואו לראות "ידיד נפש"!
הסרט מספר על חרדי שעבר פגיעה מינית בילדותו על ידי גורמים בקהילה החרדית, והמסע שלו להתמודד עם העבר הזה בעזרת שחזורים וביקורים בבני ברק.
למי שכבר התגרד מעוד סרט אנטי-חרדים או מה שלא יהיה, אוכל לומר שכמו כל הסרטים שאימא שלי ביימה (כאשר את הסרט הזה היא ביימה יחד עם אחותי), אין כאן התקפה על הדת והאנשים בה, אלא על התרבות. בניגוד לסרטי דוקומנטרי של חשיפת סיפורים, הסרט נוטה פחות ל"חקירה בלשית" ויותר להתמודדות הנפשית של הדמות. זה לא שהסרט חף מביקורת או משפטים ותיאורים מעוררי חלחלה, אלא שזה לא עיקר הסרט.
אמנם לא ראיתי את הגרסה הסופית-סופית של הסרט , ולא שזה מאוד משנה מה אני אגיד כי אני נשמע מאוד משוחד גם ככה (אבל כן, סרט נהדר) אז אם לדבר בצורה יותר-אובייקטיבית אימא שלי היא במאית מאוד מוכשרת שכל סרט שלה עד כה זכה בפרסים בפסטיבלים השונים ("מקודשת" ו"טהורה" בירושלים, "השיעור" ו"סוררת" בחיפה) שהיוו חלקים משמעותיים במאבקים חברתיים כאלה ואחרים, אז בואו לראות סרט של יוצרת זוכת פרסים שאומנם לא נחקקה בקאנון הדוקומנטרי הישראלי, אבל זה רק בגלל שדי אין קאנון כזה.( וגם אחותי מגניבה וסיימה בהצטיינות בסם שפיגל).
בנוסף, אם זה תמריץ כלשהו, אני גם אהיה שם.
אז בואו לראות.
אם יש קאנון דוקומנטרי ישראלי
השם של אמא שלך בהחלט חקוק בו…
הערה לא משמעותית
א הייתי צריך להכנס ללינק כדי לגלות שהשם של אמך הוא ענת יוטה צוריה. היה אפשר להזכיר אותו, אם מדברים על חלק מקאנון (למרות האוירה הפמילרית, אני משער שלא הייתי היחיד שנותר מעט מבולבל).
ב באתר רשום לצד אחת ההקרנות "הקרנה במעמד היוצרים". אם שתיהן נשים, אולי ניתן לבקש ממארגני הפסטיבל לתקן ל"יוצרות".
כאמור, הערות חסרות חשיבות.
ועכשיו אפשר להוסיף לרזומה פרס נוסף.מזל טוב
(ל"ת)
כן, אני עדיין קצת בהלם
וגם היו כמה ימים מטורפים אבל כששמעתי על החדשות צרחתי באוטו בשמחה.
נשמע מעניין
"אש חופשית" אכן מהנה ביותר, כתבתי עליו בדף הסרט. לחלוטין מומלץ.
הסרטים שמסקרנים אותי הם "מניפסטו", "בריגסבי", "רוחות קרות" ו"פאטי קייקס". לא בטוח שאצליח לראות את כולם, אבל אנסה לפחות משהו. ואני לא ממש רוצה להתקרב לסרט של סופיה קופולה אחרי "בלינג רינג" המשמים. נתראה שם, אולי!
יו, תודה! בזכותך אראה את מניפסטו
לא שמעתי על מניפסטו כשיצא בהפצה הקצת-יותר-רחבה כאן (במאי האחרון, מסתבר), אבל הלכתי לחפש אותו עכשיו ומסתבר שהוא מוקרן בטרייבקה היום – אז אנחנו הולכים לראות אותו בעוד שעות ספורות. אדווח אחרי.
אז מניפסטו זה לא בדיוק סרט, וגם לא שיעור באמנות
מניפסטו מאד מעניין, בעיני, ולפרקים משעשע, ואפילו בן זוגי (שאינו חובב היסטוריה של האמנות ולא הכיר את המניפסטים האלו) נהנה ממנו וגם צחק בחלקים (אם כי אמר שזו מנת אמנות קצת מרוכזת עבורו).
בעיני, בפי מי מונח איזה מניפסט (ולרוב, כמה מניפסטים שנערכו להם יחדיו), מה אנחנו רואים על הדמות, על חייה, על המקום בו היא נמצאת פיזית וחברתית, משמש תוספת ו/או ביקורת על המניפסט או התנועה. לא בכל המקרים (למשל, מניפסטים שקשורים למחול ותנועה מושמים בפי כוראוגרפית), אבל בחלקם הגדול.
אין כותרות, כותרות משנה או הקדמות שאומרות "הנה המניפסט הקומוניסטי, זה הפוטוריסטי, זה הדאדאיסטי, זה אוונט גארד" וכו'. בלי היכרות שטחית לפחות עם התנועות, ועניין כללי באמנות והיסטוריה של האמנות, נראה לי שמה שמפיקים מהסרט שונה מהותית. כאמור, גם כך אפשר להנות, לפחות מחלקו – ומאידך אפשר גם לא להנות אפילו כשמכירים היטב (לא נהניתי מהסוראליסטי, ודוגמה 95 הרגיש קצת תקוע ומיותר בעיני, אבל קצר מאד).
קשה לי לדבר על האיכויות הקולנועיות של מניפסטו, אבל ציפיתי לצילום סטטי, וזה ממש לא. יש בחירות מעניינות בלוקיישן וצילום שמשמשות בעצמן כהערות על הטקסט.
הכי טוב לצפות עם מישהו שאפשר לדבר איתו על זה אחר כך :)
(בהערת אגב, הלכנו לראות את זה בRoxy hotel cinema, קולנוע קטנטן, כמעט ביתי, במרתף של מלון בוטיק, שאין בו טריילרים ולא בודקים בו כרטיסים. יש שם הקרנות של פסטיבל טרייבקה, אבל לא יצא לנו לראות בו סרט קודם. זה שלא נרדמנו בכורסאות הדמוי-עור הנוחות גם אומר משהו.)
ואף מילה על הבלאנשט? איך איתה?
היא גורמת לכל האקספרימנט הזה להיות חווייתי?
זה חוויתי לא משנה איך תהפוך בו
(כל עוד אתה מצפה יותר לוידאו ארט ופחות לסרט.)
הבלאנשט מספקת את הסחורה, לכל דמות יש אופי וייחוד משל עצמה, אבל כאמור, הדמויות עצמן הן יותר קומנטרי ופחות אדם שאפשר להתחבר אליו. הן גם לא במפורש דמויות – בסגמנט של אולפן חדשות/כתבת חוץ (אמנות קונספט/מינימליזם) במעבר ביניהן זה "אליך קייט/תודה קייט/חזרה לקייט באולפן".
רוצה לומר: בלאנשט מצויינת, וקשה להפוך סטראוטיפ שמדקלם מניפסט לדמות של ממש. לדעתי היא מצליחה לתת להן נפח, במקומות שאפשר.
(יש גם הרבה ניצבים/דמויות משנה, שלא ציפיתי להן מהפוסטר והטריילר. גם הם מוצלחים, עד כמה שאפשר.)
כתור אדם פחות מבין בנושא
הבעיה העיקרית שלי עם הסרט הייתה כמות הדיבוב בסרט.
כל סצנה שבה בלנשט שבפריים דיברה הייתה נהדרת מבחינתי: מעניינת, מצחיקה, מציגה משהו שאני יכול להבדיל אחד מהשני.
לעומת זאת, כל הזמן (ויש הרבה ממנו) שיש סדרת תמונות ובלנשט מדברת בפס קול של הסרט היה שיעמום מוחץ שהתקבץ לתוכן אחיד ולא ברור. לא הצלחתי לראות את הקצה של מניפסט אחד ואת ההתחלה של השני כי כולם פשוט נשמעו אותו הדבר, ואני מניח שהייתי יכול להעריך את המיקום של הדברים שקורים ברקע לעומת הטקסט אם היה לי ברור קצת יותר במה מדובר תכלס.
ובכל זאת, חווית צפייה שהייתי חוזר אליה, רק שאני חמוש בידע לגבי מה זה כל אחת מהתנועות ומה לעזאזל קורה שם.
עד משהו מענין,סרט שעוסק בעשיית סצינת המקלחת בפסיכוי
סרט מצוין
טוב בהרבה מהיצ'קוק טריפו שהוקרן בשנה שעברה (גם אם חצי השעה האחרונה קצת חופרת).
תוכל קצת לפרט ספציפית יותר במה הוא עוסק? בהיבטים הקולנועיים שלה?הרעיוניים?משהו אחר?
פשוט אני קצת קצר בכסף ובזמן פנוי כרגע ואני מתלבט בינו לבין כמה סרטים אחרים.תודה מראה
בהתאם לסרט שמתמקד בסרט אחד, ובעיקר בסצנה אחת, הוא מתייחס לכמה היבטים – גם להיבטים הקולנועיים, גם להקשר החברתי והתרבותי, גם לתהליך העבודה על הסרט, גם להשפעות ולאפקט על היוצרים שהגיעו אחרי. כל זה נעשה בעזרת שורת מרואיינים מעניינים מתוך התעשייה, מגיירמו דל טורו (שנראה שהופך להיות מרואיין חובה בסרטים מעין אלה) דרך דני אלפמן ואיילזה ווד ועד לדוגמנית העירום ששימשה ככפילה של ג'נט לי.
עוד על הסרט אצל ההיצ'קוקולוגית
אש חופשית נחמד אבל אפשר להסתפק בצפייה ביתית.
(ל"ת)
זו תהיה השנה הראשונה שבה אני אגיע לפסטירושלים באופן יחסית מורחב,
עד היום הייתי בפסטיבל רק פעם אחת, וגם זו הייתה הקרנה מיוחדת של ״הסנדק״ עם תזמורת חיה.
בשביל לא לרושש את עצמי לחלוטין (גם מכרטיסים וגם מנסיעות), קניתי כרטיסים ל-6 הסרטים שהכי מעניינים אותי, בעיקר כאלו ששמעתי עליהם ביקורות מעניינות מהפסטיבלים שהם הגיעו מהם, ופחות על סמך תקציר או טריילר.
אחרי ״בריגסבי״ אני עוקב כבר המון זמן, והוא גם הסרט שהכי מעניין אותי לראות. הפקה של פיל לורד, כריס מילר והלונלי איילנד על פי תסריט של קייל מוני נשמע כמו חלום, וכשמוסיפים לזה את העובדה שזו לא קומדיה עתירת תקציב אלא דרמה-קומית סאנדנסית, זה נשמע יותר כמו חלום מוגזם. אני מאוד מקווה שזה יהיה טוב, כי זה בהחלט הסרט בעל הכי הרבה סיכון שאני רואה בפסטיבל, הוא מלא באנשים שאני מאוד אוהב, אך שלא הוכיחו את עצמם אף פעם בפרוייקט שכזה.
״משפחה״ של רוני קידר מאוד מאוד מעניין אותי. אני מחכה לו כבר קרוב ל-4 שנים, אני חושב, אז יצא איזה טיזר קונספט מגניב ליוטיוב, שהיום אני כבר לא מוצא. שנה אחר כך צפיתי ב״סופעולם״ בפסטיבל אוטופיה והתלהבתי לחלוטין. אז כן, אני מאוד מחכה לצפייה ב״משפחה״, אין לי מושג למה לצפות.
״הפיתוי״ של קופולה ו״רוחות קרות״ שרידן מעניינים אותי רק על סמך שמות הבמאים, אם כי לא נפלתי מהסרטים הקודמים שלהם. שמעתי המון ביקורות מעולות על שניהם, ומעבר לזה יודע על עלילתם ממש מעט. רוצה לשמור על זה ככה עד לצפייה.
״פאטי קייקס״ ו״גוד טיים״ הם ההימורים מבחינתי. על ״פאטי קייקס״ אני יודע ממש קצת, ועל ״גוד טיים״ אני יודע רק שיש רוברט פטינסון עם זקן. שמעתי את השמות שלהם בזמן הפסטיבלים שבהם הוקרנו לראשונה, ומכיוון שהזמנים שלהם בירושלים הסתדרו והתחשק לי לנסות כמה סרטים שאני מגיע אליהם ריק לחלוטין מציפיות – אני אהיה שם.
סתם משהו שמעניין אותי
שמת לב שכל הסרטים ברשימה למעט "גוד טיים" הם סרטים עם מפיץ מקומי שאמורים לעלות מסחרית בהמשך? זה לא קצת "בזבוז" של זמן על חשבון סרטים מסקרנים אחרים שאין אופק או סיכוי שיופצו פה? אני עוד יכול להבין את הבחירה ב"בריגסבי" או "משפחה" על סמך הציפיות (הם באמת מסקרנים וכנראה שווים את ה"בזבוז") או את הבחירה ב"פאטי קייקס" שקצת קשה לי לראות אותו מופץ פה באמת למרות שהוא נרכש להפצה, אבל סופיה קופולה או "רוחות קרות" שתוכל לראות בקולנוע הסמוך לביתך בעוד חודש?
זה שיש להם מפיץ מקומי לא אומר שהם יוקרנו בקולנוע,
כרגע מהרשימה שלי הסרט היחיד שיש לו תאריך הפצה הוא ״רוחות קרות״, ואכן זה היה שיקול, ובחרתי ללכת אליו בפסטיבל ירושלים מכיוון שהשעות היו מתאימות לי לצד הסרטים האחרים שאני רואה.
מעבר לזה, לא הייתי סומך בשיט על גלובוס להפיץ לבתי הקולנוע את ״הפיתוי״.
פורום פילם כנראה מחזיקים בזכויות ל״בריגסבי״ רק בגלל שהוא הפצה של סוני, ולב מחזיקים בסרטים של פוקס סרצ׳לייט, אז יש להם את ״פאטי קייקס״, אבל בהתחשב בזה ששנה שעברה הם וויתרו על ההפצה הקולנועית של הניאון דימון, לא הייתי רץ כל כך מהר לומר שהם גם ישימו את פאטי על המסכים הגדולים.
וחוץ מזה, אם להיות כנה, יש תמיד תחושה נורא כיפית לראות סרטים בפסטיבלים, הרבה יותר מבקולנוע.
לגבי "הפיתוי",
נכון שזה שיש לו מפיץ מקומי לא מבטיח הרבה, אבל בגדול, בלי שום קשר למי המפיץ הישראלי שלו (אגב, לגבי סרטי פסטיבלים שהמפיץ הישראלי שלהם לא יודע מה לעשות איתם, למרות המגושמות של גלובוס בהפצה של סרטים לא הוליוודים, היה יותר מדאיג אם הסרט הזה או כל סרט אחר היה שייך ליונייטד), זה סרט בעל סיכויים די גבוהים שיופץ. קופולה היא במאית מוכרת שכל סרטיה הופצו פה ו"פיתוי" מסתמן כאחד הטובים שלה.
מסכים לגבי ״פאטי קייקס״ ("קצת קשה לי לראות אותו מופץ פה באמת למרות…"), למרות שנראה לי שדווקא ישתמשו בעובדה שהוא עוסק בדמות יהודית לשווק אותו.
המשפט האחרון אצלך די מבהיר לי את מה שעניין אותי מלכתחילה. בניגוד אלייך, אני לא מוצא את חווית הצפייה בפסטיבלים כיפית יותר מצפייה באולם קולנוע רגיל בהקרנה מסחרית מכל כך הרבה סיבות. בעקרון אני הולך לפסטיבלים בשביל לתפוס סרטים מעניינים בעלי הייפ כזה או אחר שיש יותר סיכוי שדובר קוסאשווילי יניף אוסקר מאשר שיופצו פה או כאלה שאלוהים יודע מתי יופצו (הישראלים מהאופיר). אם לא עניין החוסר סיכוי להפצה אף אחד מהאולמות (קטנים כגדולים) של שני הפסטיבלים הגדולים הוא לא משהו שהייתי הופך ל"קולנוע הבית" שלי גם אם הוא באמת היה ממוקם קרוב אלי (להבדיל מהאולמות הגדולים של סינמטק ת"א). ועוד לא דיברנו על עניין העמידה בזמנים והאיחורים.
כן? יונייטד יחסית מגוונים.
הם כמעט ולא מפיצים דברים גדולים, כי כולם גנבו להם את חוזי הבלעדיות, אבל זה נותן להם את ההזדמנות להפיץ דברים קטנים, אמנם באיחור של שנים לפעמים, אבל הם מפיצים אותם. זה וליטרלי כל סרט ישראלי אי פעם.
אצל גלובוס אין שום סיכוי להיות מופץ אם אתה לא הכי מיינסטרימי שיש (או אם אתה סרט אימה, משום מה יש להם סופט ספוט לכאלו).
ישראלים באורך מלא
למישהו יש מושג מה הסיכוי למצוא את הסרטים הישראליים באורך מלא בקולנוע אחר כך?
ביום הסרטים הישראליים נגיד?
אני רוצה לראות את ׳אוויר קדוש׳ וכנראה לא אספיק
הגיוני מאוד שהם יוקרנו ביום הקולנוע הישראלי.
מעבר לזה, זה כבר בהחלטת מי שיפיץ אותם.
פסטיבל ירושלים- 'משפחה', וקצת מאירוע הפתיחה.
משפחה , רוני קידר.
רוני קידר הרימה פה פרוייקט אישי מטורף.
היא לא רק הבמאית של הסרט, אלא היא גם משחקת את התפקיד הראשי, עורכת וכתבה שירים מקוריים לפסקול של הסרט. היא פשוט נתנה כאן את כל כולה באחד הסרטים הישראלים השונים והמעניינים שיצא לי לראות לאחרונה.
אבל לפעמים 'אחרים ומעניינים' לא תמיד הולכים יד ביד עם 'טובים'.
וזה לא שמדובר בסרט גרוע, ממש לא. אבל בהתאם לעלילה ולציפייה שלי מהסרט, אני חייב להגיד שהתאכזבתי.
הסרט מספר יום בחייה של לילי, נערה מתבגרת שבתחילת הסרט מצלמת את עצמה לצד ארבע גופות (זה לא ספויילר, מדובר בסצנה הראשונה בסרט וגם בתקציר עצמו) לה היא קוראת משפחה.
לאחר מכן, לילי מגיעה לביתה של הפסיכולוגית שלה מסיבה שאותה היא מגדירה כמקרה חירום.
הפסיכולוגית לא בבית, אבל הבת המרדנית שלה כן מה שמוביל את לילי, באקט די מוזר עם הסכמה עוד יותר מוזרה של המארחת שלה, להישאר ולחכות לפסיכולוגית ביחד עם ביתה. מה שמוביל את לילי לפתוח את הלב בפניה ובפני כל הצופים ולהכניס אותנו לאלבום המשפחתי של משפחתה.
והסיפור הזה מזעזע מכל בחינה. כל כך מזעזע שלא הזדעזעתי ממנו כמעט בכלל. ואני אסביר.
המשפחה, המורכבת מחמישה נפשות-אבא, אמא, שתי אחיות ואח, היא הדבר האחרון שתקראו לו משפחה אי פעם. כל אחד יותר מטורף מהשני. חוץ מקשרי דם, לא נראים (חוץ מלעיתים נדירות מאוד) קשרים אחרים בין בני המשפחה וכל אחד פשוט יותר משוגע מהשני.
האמא, מרותקת כמעט כל היום למיטה וחיה על כדורים. האב סוגד למשה קצב (תסיקו מסקנות), ודי מתעלם מכל המשפחה שלו, אותם הוא מנצל לטובתו האישית בלבד. האחות מופרעת נפשית והאח, טוב את זה באמת תגלו לבד.
וכל זה מרגיש מאולץ מידי. כל אחד במשפחה הזאת חולה נפש. כל אחד מהם הוא קיצוני ביותר והסיטואציות שמתרחשות במהלך הסרט לפעמים פשוט יותר מידי מוגזמות וגם לא כ"כ הגיוניות, מה שפוגם לא פעם באמינות הסיפור.
אני לא רוצה לגלות מה הדמויות עושות במהלך הסרט, אך בפועל העניינים די צפויים, ברגע שאתה מבין שהמטרה העיקרית של קידר כאן, היא פשוט לספר את הסיפור המשפחתי הכי מזעזע שיכול להיות, העניינים מתחילים להיות קצת צפויים, שוב-לא כ"כ אמינים, ובסופו של דבר לפחות אצלי, גם לא כ"כ מזעזעים.
וחבל, כי ציפיתי מהסיפור הזה להרבה יותר. אני לא יודע בדיוק להסביר למה, אבל מצאתי את עצמי מאוד אדיש לסרט. אולי כי הגיבורה שלו מאוד אדישה, אולי כי לא כ"כ הבנתי מה מנסים להגיד לי, אולי כי הניסיון כאן למחוק את המושג 'משפחה' כפי שאנו מכירים אותו, חוץ מלחמוק אותו בנוגע לסיפור ספציפי אחד, לא עושה יותר מידי.
מה שכן עובד, ומגיעים כאן כל השבחים, זאת העבודה הקולנועית. הצילום כאן פשוט יוצא מן הכלל, העריכה מצוינת ומגניבה, השירים המקוריים קצת מאכילים את הצופה בכפית, אבל טובים מאוד בסה"כ ועל עיצוב התפאורה והסט נראה שעבדו שעות נוספות (קצת הזכיר לי לפעמים עיצובים של ז'אן-פייר ז'נה ומארק קארו, וזאת וואחד מחמאה).
המשחק לעומת זאת, מאוד לא אחיד. היחידים ששומרים על רמת משחק מצויינת הם אלי דנקר ויבגניה דודינה, בתקפיד ההורים, אך התפקיד שלהם יחסית קצר. רוני קידר נעה בין משחק מצוין ואמין לסצנות מגוחכות בה ממש מורגש שהיא מקריאה טקסט בדיוק כמו בקטעי הקריינות שצצים במהלך הסרט.
שאר השחקנים עושים עבודה די גרועה והדמויות של הילד הקטן והבת של הפסיכולוגית היו מיותרות לחלוטין ומרגישות כמו קריקטורה קלישאתית.
אבל בסופו של דבר, הסרט עצמו, לפחות אצלי, לא עבד עד הסוף. ולמרות שממש רציתי, לא הצלחתי להתחבר אליו כמעט בכלל. הרגיש לי שהוא צועק הכל בפרצוף בצורה הכי חזקה שאפשר, ולמרות שאני אוהב סרטים כאלה, כאן פשוט לא הצלחתי לשמוע את הצעקות מרוב שהם כ"כ רצו להישמע ולזעזע.
וחבל, כי רוני קידר מוכשרת בטירוף. היא השקיעה כאן באמת המון ומגיע לה המון פידבקים והלוואי שהייתי אוהב את הסרט הזה כמו שאני אוהב אותה.
יכול להיות שאני טועה לגמרי. לא מעט אנשים יצאו במהלך הצפייה, אבל רבים מאלו שנשארו אמרו שמדובר ביצירה מטלטלת ומצוינת.
מחר בשתיים וחצי בצהריים יש הקרנה נוספת של הסרט אז תוכלו להחליט בעצמכם. ובכל מקרה כדאי לתת כבוד לסרט ישראלי אחר ומעניין שגם אם אולי לא אהבתי או התחברתי, אני שמח שיש כאלו בנוף הקולנוע שלנו. ואני עדיין אוהב את רוני קידר.
וכמה מילים על אירוע הפתיחה:
עבר הרבה יותר חלק מהביזיון של שנה שעברה, הפעם מירי רגב שלחה ברכה מוקלטת שכמובן לוו בשריקות בוז צורמות אבל סה"כ הטקס עבר בשלום.
הסרט עצמו, 'יוצא מן הכלל' של מישל הזנוויציוס, ממשיך להראות את האיכויות הרבות שיש לבמאי הצרפתי ('הארטיסט'), וכמה אהבה רבה יש לו לקולנוע ולשחור לבן.
הסרט עוסק בסיפורו של ג'ון לוק גודארד, הבמאי הצרפתי המפורסם ('עד כלות הנשימה') בתקופה של מרד הסטודנטים בצרפת ששינתה את צרפת לחלוטין והפכה את גודארד, כנראה, לאדם בלתי נסבל. אבל כל זאת רק רקע לסרט שהוא בעצם סיפור אהבה מרתק בין הבמאי לבין בחורה צעירה אותה ליהק לאחד מסרטיו ואיך יחסיהם מושפעים מהקולנוע, היצירה וההיסטוריה של אותו תקופה, בה יוצר מבריק מנסה להיות רלוונטי.
הסרט מפוצץ במחוות קולנועיות, מסרטיו המפורסמים של גודארד ועד 'האזרח קיין', מה שהופך את הסרט למאוד מהנה, בעיקר לאנשים שמזהים את המחוות האלו. כי שוב, הוא באמת מפוצץ בהם.
קצת הרגיש לי שהבמאי מנסה בכוח לעשות סרט צרפתי כמו פעם ולא תמיד מצליח לו, אבל בכל מקרה, הזנוויציוס מפוצץ בכישרון והמשחק שלו עם שחור-לבן פשוט מדהים. הסרט נע בין מצחיק מאוד לעצוב מאוד והיו בו כמה סצנות פשוט אדירות באמת. מה שהפך אותו לאחלה של ספתח לפסטיבל שנקווה שיעמוד בציפיות.
בדיוק מה שחשבתי והרגשתי על 'משפחה'
חסכת לי תגובה משלי
למה לכתוב כל כך הרבה? קידר במאית איומה, בת עשירים שמשיגה לעצמה תקציבים בכוח
על גבן של יוצרות מוכשרות
זה סרט גרוע, אפשר לומר בפה מלא, לא סרט טוב בכלל.
גם ילדים בגן נותנים את כל כולם לציור שלהם. היא במאית כושלת וילדותית
הלכתי לראות אתמול את המעגל האדום
אני מתוודה שלא שמעתי את השם של ז'אן פייר מלוויל עד כה,מעתה אני הולך לחפש את הבחור הזה.אם יהיה לי זמן הערב,אז אראה בבית את הסמוראי.
אז המעגל האדום הוא מסוג הסרטים האלה שבמשך כל הסרט אתה יודע שאתה בידיים טובות.כמובן שיש רגעים טובים ופחות,אבל באופן כללי הטון של הסרט די אחיד,וכך גם הויזואליה והדמויות.
לפני שנכנסים לתוכן של הסרט,חייבים לדבר על הבימוי המדהים שלו.פייר מלוויל פשוט שולט לחלוטין במדיום הקולנועי.ואת כל זה הוא עושה בשקט,בלי לצעוק,כמעט בלי מוזיקה.אלא פשוט עלידי תאורה קודרת וצבעים חומים וכחולים שמשרים את האווירה האפלה אך האנושית שבסרט.
לשם דוגמא-בשלב מתקדם בסרט,יש סצינה של למעלה מ20 דקות,שבה הדמויות לא מחליפות מילה,וגם אין מוזיקה ברקע(זה לא סרט אילם דרך אגב),ולמרות זאת,מצאתי את עצמי מרותק למסך.דבר כזה עוד לא ראיתי.
הדבר היחיד בבימוי שביאס אותי,הוא שוט הסיום.אחרי סרט שברור שכל פריים בו נשקל בקפידה,קצת התאכזבתי משוט הסיום הסתמי.
חשוב לציין גם את השחקנים,שבדיוק כמו הבימויעושים עבודה שקטה ואפקטיבית.
בגזרת התסריט,העניינים עדיין מצוינים,אם כי קצת פחות.הסרט מציג כמה דמויות בשלבים שונים בסרט ואחר כך נראה שפשוט שוכח אותם(אם זה היה מכוון,אז קצת פספסתי את המשמעות של זה).אבל למרות זאת,הסרט מצליח לגרום לי להתעניין בדמויות ולרצות בהצלחתן(הדמויות הראשיות הם,בגדול,אסיר משוחרר,אסיר נמלט,ושוטר אלכוהוליסט שמתכננים שוד תכשיטים,והשוטר שרודף אחריהם)למרות שהוא כמעט לא מספק לי פרטים על סיפור הרקע שלהן,רק שבמקרה הזה היה לי די ברור שזה מתוכנן,וזה היה די מבריק בעיני,ושיקף מצוין את הנושאים של הסרט(מעדיף שלא להרחיב כאן).הדיאלוגים מעטים,יש משקל רב יותר לבניית האווירה,אבל גם הדיאלוגים מנוסחים בקפידה ורק רומזים על העומק של הסרט,ומשאירים לצופה את הפתח להגיע למסקנות שלו.
ובאמת,מצאתי את עצמי חושב על הסרט הרבה לאורך היום.
אם ההמלצה שלי שווה משהו,ואם אתם אוהבים סרטים מינימלסטיים ומחושבים שיכולים להשאיר רושם עמוק גם בלי לצעוק,לכו לראות את הסרט הזה.סרט מיוחד,מרתק ומעולה.
ראיתי שיש הקרנה נוספת ביום,וגם אם לא מתאים לכם בתאריך הזה,כדאי מאוד לחפש באינטרנט.
ביום חמישי אני הולך לראות את גוד טיים,עוד סרט על שוד בנק.אני מקווה שהוא לא פחות טוב.
דרך אגב,ההקרנה של המעגל האדום לא היתה בבית קולנוע.היא היתה בגן סאקר,לשם הביאו שתי משאיות שעל אחת מהם הקרינו את הסרט.וסידרו כיסאות לפי גבהים,ומזרונים וכריות.ופופקורן בחינם.כל זה לאור כוכבים,והאנשים ממש נחמדים.זאת בהחלט היתה דרך מגניבה ומרעננת לראות סרט,ושאפו למארגני הפסטיבל על היוזמה והארגון.
פסטיבל ירושלים- 'ליידי מקבת', 'אנה אהובתי', 'ניוטון'
'ליידי מקבת'
עיבוד לספר הרוסי המפורסם "ליידי מקבת ממצנסק".
סרט הביכורים של וויליאם אולדרויד, במאי תיאטרון בריטי עד היום, ולא להאמין שמדובר בסרט ביכורים.
העלילה הפשוטה מתארת בחורה צעירה וענייה, קתרין (פלורנס פיו בהופעת משחק משובחת למדיי), הנישאת בנישואי כפייה לבעל אחוזה עשיר, קר ואולי גם אכזר (הוא בטוח לא בן אדם נחמד, ואפילו מאוד דוחה. אבל התעללות של ממש אין מצידו בסרט הזה).
פיצוץ באחד ממפעלי הנפט של בעלה מוביל אותו ואת אביו הקשוח לעזוב את האחוזה לתקופה ארוכה, מה שמשאיר את קתרין לגמרי לבדה באחוזה ענקית המלאה במשרתים.
לקתרין משעמם. וקתרין לא פראיירית. בכלל.
קתרין מחפשת להכניס קצת עניין בחייה המשעממים, והעניין הזה מגיע בדמותו של סבסטיאן, אחד מפועלי האחוזה והשניים מפתחים רומן אסור וסוער ביותר.
מדובר בסרט קר הרבה יותר מקרח. זה לא רק הנופים האפורים והצבעים הכהים שמעצבים את האחוזה. כל הדמויות בסרט הזה (אולי מלבד סבסטיאן, שהוא הדמות הכי פחות טובה בו בפער ניכר) קפואות, אכזריות וקשוחות.
אבל קתרין, כאמור, לא פראיירית.
חזרתו הצפויה של בעלה ואביו מאיימת על סיפור האהבה הנרקם בינה לבין סבסטיאן. מה שמוביל לסדרה של מעשים מזעזעים, אכזריים וקרים שמקשים על הצופה מאוד להזדהות עם 'גיבורת' הסיפור.
וכמו הבימוי הקר והמעשים הקרים, גם המשחק המאופק, החודר, הקפוא והפשוט מופלא של פלורנס פיו פשוט משרת את הסרט על הצד הטוב ביותר.
הסרט הזה נותן בעיטה חזקה מאוד בפימיניזים. הסרט הזה מזכיר לא מעט את 'נעלמת' של פינצ'ר ואפילו קצת את 'משחקי הכס'. והסרט הזה פשוט מצוין.
חייב להגיד רק שהמערכה האחרונה בסופו של דבר הרבה פחות טובה משאר הסרט והיה קצת נראה שפשוט רצו לסגור עניינים מהר, מה שהעיד קצת שמדובר בסרט ביכורים. אבל עדיין, את העוצמות של הסרט אי אפשר לקחת ממנו וגם אם האמירות שלו מאוד ברורות, ופה ושם צצים להם פאקים קלים (שוב, סבסטיאן כתוב ממש גרוע), מדובר בקולנוע טוטאלי, קר ומצוין.
ומעניין מאוד מה עוד יכין לנו הבמאי המוכשר הזה בהמשך.
'אנה אהובתי'
סרטו החדש של הבמאי הרומני קלין פטר נצר ('בן יחיד').
הסרט עוסק בסיפור אהבתם של מתאו ואנה,אהובתו. וזה אחד מסיפורי האהבה הנוראיים שראיתי מזה תקופה מאוד ארוכה.
אנה חולה ולא ברור בדיוק במה. אירוע מסוים בעברה המסתורי, גורם להתקפי דיכאון חזקים שמגיעים משום מקום וגורמים לה כמעט להפסיק לנשום. המחלה המסתורית הזאת, מובילה אותה להתמכר לכדורים כשכל הסובבים אותה, הוריה, בן הזוג שלה והרופאים כבר אובדי עצות לחלוטין.
אבל מתאו אוהב את אנה. הוא אוהב אותה מאוד. ולא משנה באיזה מצב נורא אהובתו נמצאת, הוא תמיד יהיה שם בשבילה. תמיד. לא משנה שהוריו לא מקבלים אותה, לא משנה שהוריה לא מקבלים אותו. הוא תמיד שם.
וכל כך קשה לראות את זה.
כי הסרט לא חוסך מאיתנו שום דבר. שום דבר. אנחנו פשוט רואים הכל, כל המצבים הנוראיים שאנה מגיעה אליהם, וכל הטיפול המסור של מתאו נראים לנו כאילו אנחנו נמצאים שם, לא חוסכים מאיתנו דבר. מה שמוביל לכך שהסרט גדוש בסצנות עירום מאוד ברוטאליות וקשות מאוד לצפייה.
ואם חשבתם שזה בלבד מקשה על הצפייה, אז תחשבו שוב:
הסרט, כמעט כולו מצולם ממרחק מאוד קצר. נע בין הקלוז אפ לגג מדיום שוט. אנחנו מאוד קרובים לדמויות. כמעט באף סצנה אי אפשר לראות את כל גופם בפריים. לא מספיק שרואים הכל, אלא רואים הכל מאוד מקרוב.
דבר נוסף שמקשה על הצפייה הוא העובדה שכולו מצולם במצלמת כתף. והמצלמה לא מפסיקה לרעוד לרגע.
למרות שכל אילו מקשים בהחלט על הצפייה ומעט מתישים,אני חושב שההחלטות האלו מתאימות לסרט כמו כפפה ליד.
אה כן, הסרט גם לא מסופר בצורה לינארית. כדי שבאף אספקט לא יהיה לנו קל חס ושלום. זז קדימה ואחורה מבחינת הזמן ללא הפסקה ובעקבות כך מייצר כמה רגעים מאוד מרגשים וקשים.
אבל כל אלו באמת מיצרים סרט מאוד קשוח אך גם מאוד חזק ומצוין.
מעל כל הקושי הזה מתנוסס סיפור האהבה המטורף הזה, שבכלל לא ברור אם מדובר באהבה.
לדון בנושאים וברעיונות המצוינים שלו, יכריחו לספיילר אותו לגמרי.
רק אגיד שבהחלט מדובר בסרט למטיבי לכת. אבל מי שאוהב את הקולנוע שלו קשוח, קיצוני ומאוד מאוד ברוטאלי יזכה, אני חושב, לחוויה מאוד מטלטלת, מאתגרת ומתגמלת. סרט מצוין.
'ניוטון'.
סרט הודי.
כמעט ולא יוצא לי לראות סרטים מצחיקים בפסטיבל. וכמה מרענן היה לראות את הסרט החמוד לאללה הזה.
הודי צעיר, משכיל ומחונן ששינה את שמו לאגדת הפיזיקה כי על שמו הקודם כולם צחקו עליו. הגיוני.
כחלק משירות המילואים שלו,נשלח למעמקי הג'ונגל ההודי המסוכן להקים עמדת בחירות, באזור שישנו 76 קולות בלבד.
למרות שמדובר במעט מאוד אנשים, למרות שמדובר באזור מסוכן בו בד"כ יש מלחמה ולמרות שלאף אחד לא באמת אכפת ממה שקורה שם, ניוטון הוא בחור רציני, שומר חוקים, דייקן מאוד ולא מוותר לאף אחד. והוא את עמדת הבחירות הזאת יקים ויהי מה, ויבצע אותה על הצד הטוב ביותר.
מדובר בסיטואציה מאוד הזויה שגורמת לכמה רגעים מאוד מצחיקים מחד וגם רציניים ורלוונטיים מצד שני. שני תפקידי משנה (מפקד הצבא ואחד ממקימי עמדת הבחירות) גונבים לא פעם את ההצגה וסה"כ בהחלט מדובר בסרט חמוד לאללה, שגם מצליח לשמור על עניין כמעט לכל אורכו.
בנוגע לסרטים של מלוויל, מצטרף לשבחים על 'המעגל האדום'.
ומוסיף המלצה ל'לאון מורן', סרט שעד היום בכלל לא שמעתי עליו, שמתאר קשר מיוחד וסופר מרגש המתפתח בין אישה צעירה (עמנואל ריווה במיטבה) לבין כומר צעיר במהלך מלחמת העולם השנייה בצרפת.
מלוויל גם כאן מוכיח כמה הוא טוב בליצור אווירה וכמה הוא טוב בליצור דמויות וקולנוע.
סרט מצוין שמצליח גם להלל וגם לרסק את הדת באותו הזמן ועושה את זה בצורה באמת נהדרת.
מומלץ.
פסטיבל ירושלים- '1945' ועוד כמה
לכו לראות את 1945.
1945, לפחות כרגע, הוא הסרט הכי טוב שראיתי בפסטיבל השנה ואולי בשנה הזאת בכלל.
לפני שאני בכלל נכנס אליו, לכו לראות אותו. זה התכלס, זה מה שחשוב. כי מגיע לו ומגיע גם לכם.
אני לא סגור עם הוא באמת הכי טוב, אבל חד משמעית הכי נגע בליבי. איזה נגע? גרם לי לבכות כמו ילדה קטנה.
אך לפני שקצת אפרט עליו, הנה עוד כמה המלצות ואזהרות מסרטים שיצא לי לראות:
'להיות קרי גרנט'.
עד הבוקר, זה השם ששמעתי הכי הרבה פעמים מבאי הפסטיבל. כל מי שיצא מההקרנה הראשונה הילל את הסרט הזה לגמרי והיה לסרט היחיד שזכה להמלצות גורפות ודי חד משמעויות.
לכן עשיתי הכל כדי להצליח לתפוס אותו והאכזבה הייתה כגודל הציפייה.
אין שום דבר מיוחד בסרט הדוקומנטרי הזה. כן, יש בו רגעים מרגשים ומוצלחים מידי פעם. אבל מדוע הוא זכה לאהדה המטורפת הזאת? אין לי ממש מושג.
הסרט מתעסק בחייו של גרנט, מימי היוולדו אז בכלל נקרא ארצ'י ליץ' עד למותו. איך התמודד עם מות אחיו הצעיר, היעלמותה של אמו, יחסיו עם אביו ותחילת דרכו הקולנועית עד הפיכתו לאחד השחקנים האהובים והמפורסמים בתבל.
גם אני אוהב את קרי גרנט ונחשפתי לכמה פרטים מאוד מעניינים במהלכו. אבל הסרט הזה היה פשוט מאוד בנאלי. רגיל. הסיפור של גרנט, מעניין ככל שיהיה לא מכיל אירועים מיוחדים מידי.
הסרט מורכב מקטעים מסרטיו לארוך השנים שלעיתים מתחברים בצורה יפה למה שעבר עליו במהלך חייו, כשבין לבין אנחנו עדים לסצנה מבוימת בה גרנט נמצא בטיפול פסיכולוגי (רגעים מיותרים לגמרי) לבין צילומים שקרי צילם במהלך חייו.
ולמרות שכאמור, היו שם כמה רגעים מרגשים ופרטי מידע מעניינים, בסופו של דבר הסרט הכ"כ מומלץ הזה, היה סבבה וזהו.
החלטות מאוד משונות של הבמאי (כמו למשל סצנת הסיום הסתמית, שבאה אחרי שתי סצנות מצוינות ממש), הוסיפו להרגשה שיכל להיות כאן משהו באמת יותר טוב, אבל הוא נשאר חביב במקרה הטוב.
'נסיך הקולנוע של אפגניסטן'
מה זה היה?!
מכירים את הקולנוע של אבי ביטר? המוגזם, הפרודקטיבי לסוגו, המצחיק, העממי והכאן כדי לעשות שמח?
אז מסתבר שיש לו כפיל, והוא עושה קולנוע כבר שלושים שנה באפגניסטן.
סלים שאהין הוא שחקן, במאי, מפיק קולנוע הכי מפורסם באפגניסטן. במדינה שנמצאת במלחמה מתמדת, שאהין, מוקף בעשרות אנשי הפקה ושחקנים הזויים, עושה קולנוע.
וכל הדברים האחרים שהוא עושה, הם למען הקולנוע. או לפחות כך הוא טוען.
הסרט התיעודי הזה עוסק בהכנות לקראת סרטו ה111. סוניה קרונלנד, עיתונאית צרפתייה שמביימת את הסרט (סרט ביכורים), מצטרפת לצוות ההפקה ונותנת לנו מבט אל תוך התעשייה ההזויה הזאת.
הזויה זאת לא מילה.
שאהין הוא אליל. זה הקולנוע שמיוצר שם, קולנוע עצמאי, מגוחך, עממי וקורע מצחוק. ע"כ הסרט גם מלא ברגעים כאלה בעצמו. ואיכשהו, בין סצנה הזויה אחת לשנייה, בין סרט הזוי אחד לסרט הזוי אחר, הוא מצליח פה ושם גם לגעת ללב ולרגש.
הסרט מורכב ממלא דיבורים של שאהין ושחקניו. מלא דיבורים. הם לא מפסיקים לדבר לרגע. לצחוק, לאכול ועוד קצת לדבר. בצעקות, בהגזמה ולרגע לא נראה שהם מפסיקים ליהנות מהחיים.
לי אישית, באיזשהו שלב קצת נמאס מכל הבלאגן הזה, אבל תמיד הגיח עוד איזה קטע מצחיק למדיי שהחזיר אותי לתלם.
שאהין הוא וואחד טיפוס, וכזה בדיוק גם הסרט העוסק בו. אין הרבה סרטים כאלה ונחמד שיש את הפסטיבל שגורם לנו להיחשף אליהם.
אוקיי,
'1945'
יש לא מעט סרטים העוסקים בשואה. קשה כבר באמת להצליח לחדש בנושא הזה. מה גם שאם כמה שסרטי שואה טובים, הם אף פעם לא מספיקים, כי אי אפשר באמת לתאר את מה שקרה שם, זה אף פעם לא יספיק. ('רשימת שינדלר' היה לא רחוק, אבל גם ספילברג זכה לטלפון מקובריק לאחר הקרנת הסרט בה נאמר המשפט היחיד הבא: "בשואה יודעים נשרפו, לא ניצלו".)
לפני שנתיים יצא 'הבן של שאול' ההונגרי שהיה בהחלט מצוין, אבל למרות שהוא התרחש בשואה וכמובן התעסק בה, הוא יותר השתמש במלחמה הזאת כדי לדבר על ילדים, וזו הייתה גדולתו האמתית.
ולכן, כששמעתי שיש עוד סרט שואה הונגרי, לא נמשכתי לראות אותו יותר מידי. אבל איזה מזל שנכנסתי.
איזה מזל.
הסרט, כשמו, מתרחש בשנת 1945, בימיה האחרונים של המלחמה, בעיירה קטנה בהונגריה.
אין פה מחנות ריכוז, אין כאן תאי גזים, אין כאן בכלל זכר למלחמה והתעללות. (רק כמה חיילים רוסים מעצבנים שנוסעים ברחבות). מה שיש כאן, זאת טלנבולה קטנה בעיירה קטנה.
הבן של האיש החשוב ביותר בכפר הולך להתחתן וכל העיירה כמרקחה.
האמא על סמים, האב הקשוח מעצבן ומלחיץ את כולם, הכלה מתנהגת מוזר ועושה עיניים לגבר אחר, החברים משתכרים, וכל הזמן מוזכרת איזה חנות, בה עובדים אנשי המשפחה, שהיא מקור גאוותם.
אבל זאת לא באמת הבעיה הגדולה של אנשי הכפר. שמועה על שני אנשים זרים, יהודים, שהגיעו לתחנת הרכבת עם סחורה של בשמים, מכה גלים בעיירה ומכניסה את כולם לפאניקה מוחלטת. ארה"ב זרקה פצצה על יפן, זה לא מעניין. שני יהודים מתקרבים לעיירה, זה כבר בלאגן אחד מוחלט.
היהודים באים.
מתברר שאנשי העיירה מחביאים סוד אפל מתקופת המלחמה, סוד שכמעט כולם מעורבים בו בדרך זו או אחרת, סוד שעלול למוטט את כל חייהם ומכניס את כולם לחרדה מוחלטת.
שני היהודים, באדישת מוחלטת ובהליכה רגלית ארוכה, עושים את דרכם אל הכפר, בו כולם מאבדים שליטה בנוגע לחתונה עצמה כשהפחד מהיהודים משתק אותם כמעט לגמרי.
'1945' הוא לא סרט שואה, אלא סרט פוסט שואה, פוסט טראומה. איך העולם הושפע מאותה מלחמה ארורה ועם מה היהודים נאלצים להתמודד ויאלצו להתמודד כל חייהם. הסרט אומנם עוסק בתקופה מאוד מסוימת, אך מפתיע לגלות כמה הוא רלוונטי לימינו בטירוף. היחס ליהודים בכל העולם (ממש לא מזמן התעורר ויכוח על זה בהונגריה), ממש מורגש כאן, ולעיתים נראה שהסרט הזה יכול היה לעבוד כסרט הסברה לא רע בכלל.
להתעסק בנושאים העיקריים של הסרט יאלצו אותי לספיילר אותו לגמרי, ואולי אני באמת יעשה את זה בהמשך.
אבל כרגע חשוב לי רק לגרום לכם ללכת לראות את הסרט הזה.
אולי זה בגלל שאני נכד לניצול שואה והסרט הזה הזכיר לי רבות את סבא, אולי כי הוא משתמש בדימויים שמאוד קרובים לליבי, אני לא יודע. אבל הסרט הזה פשוט פירק אותי, ומצאתי את עצמי בוכה כמו ילדה קטנה לא מעט במהלכו.
מעבר לכך, מדובר בתסריט פשוט אדיר, שחקנים מצוינים ועבודת בימוי יוצאת מן הכלל. הכל כאן עובד.
הצילום בשחור לבן, וזה לא רק הופך את הסרט ליפיפה ולא מדובר רק בגימיק. זה מתאים לנושאי הסרט ולאווירה שלו לחלוטין ומחזק את הרעיונות עליהם הוא מנסה לדבר.
בינתיים, זה הסרט שהכי דיבר אלי ועליי בפסטיבל ואולי גם הטוב ביותר ממה שעד עכשיו ראיתי.
אני לא יודע אם מדובר בסרט הטוב של השנה, גם לחלוטין מוקדם מידי להעניק כותרות כאלה, מה שבטוח שהוא חד משמעית הולך להיות אחד מהם.
אל תפספסו.
פסטיבל ירושלים- 'געגוע' של גביזון, היצ'קוק, אדם של יושרה ואזהרה רצינית
'78/52'
78 קאטים. 52 זוויות צילום.
כנראה שאין סצנה מפורסמת מסצנת המקלחת ב'פסיכו' של היצ'קוק.
כנראה שאין סצנה שכ"כ הרבה סרטים ובמאים ועורכים ויוצרי פסקול הושפעו ממנה כמו סצנת המקלחת ב'פסיכו' של היצ'קוק.
ובצדק.
הסרט הזה, שהוא ספויילר מוחלט ל'פסיכו' ולסרטים נוספים של היצ'קוק, עוקב אחרי עשייתה של הסצנה אולי המפורסמת בכל הזמנים.
סצנה שלקח לצלם אותה כשליש ממה שלקח לצלם את שאר הסרט (שבוע מול שלושה שבועות)
סצנה ששברה את המוסכמות הידועות בכל מה שנוגע לעריכה ומוזיקה, ושברה את הנראטיב הסיפורי המוכר.
סצנה שאפשר לנתח אותה מכ"כ הרבה כיוונים ולתת לה כ"כ הרבה פרשנויות והסברים שזה לא יאמן.
והעשייה עליה כולה נעשתה ע"י במאי שמנמן, לבוש חליפה מלאה שסה"כ רצה לבדר ולהפחיד את הקהל עם סרט אימה.
הסרט עשוי בצורה נהדרת, ולמרות שיש בו כמה אי דיוקים רציניים, מדובר בהצלחה מסחררת.
מרתק ומעניין, מצחיק ובעיקר מרגש. כי קולנוע גדול זה דבר מרגש ולראות איך קולנוע גדול כזה נוצר מסתבר שמרגש לא פחות.
כל זאת, וסצנת מלונים בלתי נשכחת (מקומה ברגעי השנה מובטח), הופכים את הסרט הזה למצוין ביותר ולהמלצה חמה ולא רק לאוהבי קולנוע.
'אדם של יושרה'
סרט איראני שעוקב אחרי משפחה קטנה, זוג הורים וילד קטן, הגרים בעיירה קטנה באיראן, בה כולם מכירים את כולם. האב מגדל כמות מטורפת של דגי זהב, להם הוא מקדיש את רוב חייו, בעוד אשתו מנהלת בית ספר לבנות ומגדלת את בנם המשותף.
לכאורה, הכל נראה בסדר גמור. אבל מסתבר שהמשפחה סובלת מהתנכלויות חוזרות של אנשי העיר החומדים בשטח בו המשפחה הקימה את ביתה.
לפי שם הסרט, ניתן להסיק שהגיבור הוא אדם של יושרה, תכונה שלא מצוי בשאר האנשים בסרט.
השחיתות חוגגת בעיירה, ולאט לאט מתברר שאין כמעט אדם אחד שיכול להימלט מפניה.
הסרט עוקב אחרי המשפחה שככל שהסרט מתקדם נכנסת לבור עמוק יותר ויותר וכל ניסיון שלהם להיחלץ ממנו רק מטביעה אותם עמוק יותר.
בין לבין, הסרט מראה לנו את נופיה המהממים של איראן ומדי פעם מכניסים אותנו למעיין בתוך מערה, שם האב מנסה לחמוק מהעולם הבזוי בו הוא חי, כשלטבוע במים אולי זאת האפשרות היחידה.
הסרט מצליח לתאר בצורה טובה את המלחמה שאב המשפחה מנסה לנהל מול העיירה ואת הסוף הידוע מראש, שלא משנה כמה תנסה לברוח ממנו, הוא תמיד יחכה לך בסוף הדרך, בדמות המציאות.
'הפראי'.
לא ארחיב על הסרט הזה. רק אגיד- תזהרו ממנו כמו מאש. אני חושב שבבסיסו עומד רעיון נהדר שהיה אפשר לבנות עליו סרט כ"כ הרבה יותר טוב. אבל בסופו של דבר הסרט מורכב כמעט כולו מסצנות מין בוטות של בני אדם עם בני אדם ובני אדם עם יצור מוזר (מן הכלאה של הנוסע השמיני ודיווי ג'ונס)
מדובר בסרט הכי קיצוני שראיתי עד עכשיו, והוא לחלוטין לא מצדיק את הקיצוניות הזאת.
'געגוע'
שבי גביזון הוא במאי נהדר. 'האסונות של נינה' ו'חולה אהבה בשיכון ג' שלו היו סרטים נהדרים ביותר ולכן ציפיתי לסרטו החדש מאוד, והוא היה לסרט הכי מעניין מבחינתי בתחרות הישראלית שמוקרנת בפסטיבל (תחרות שעד עכשיו מתבררת כדי מאכזבת)
שי אביב מגלם איש מבוגר, עשיר מאוד, בודד מאוד, שבבעלותו חברה גדולה בתל אביב. האירוע המחולל של הסרט הוא פגישה מחודשת עם בת זוגתו מהעבר (נטע ריסקין), אותה לא ראה כבר עשרים שנה.
באותה פגישה הוא מגלה שלפני עשרים שנה הוא הכניס את זוגתו להריון, הריון שהוביל ללידת בנו. בן שנהרג לפני שבועיים בתאונת דרכים נוראית.
את הספתח הזה היה אפשר למשוך ללא מעט כיוונים, אבל כשקרואים לך שבי גביזון ברור שהאבסורד, הסוריאליסטיות והטירוף הולכים לתפוס מקום נרחב.
האב נוסע לעכו, בה מתגוררת אם בנו ומתחיל לחקור את חייו של הבן שמעולם לא היה לו. נפגש עם חברו הטוב ביותר, הולך לבית הספר בו למד, שם מגלה כי לבנו הייתה חברה בגיל 15, וכי הוא עף מבית ספר לפני שסיים את לימודיו.
למה? כי בנו היה מאוהב. מאוהב במורה שלו לצרפתית, יעל, אהבה שאי אפשר לתאר במילים, אולי רק בשירים גסים וכנים כשאחד מהם, גס למידי, כתב בגרפיטי על אחד מקירות בית הספר,מה שהוביל לסילוקו.
אבל החקירה הזאת לא רגילה. אלא הזויה, תמוהה ומצחיקה בטירוף. הדמות ששי אביב מגלם כאן היא דמות שעולמה נהפך עליה אבל לא מהפך שאנחנו רגילים לראות, אלא מהפך סוריאליסטי בטירוף. האב נהיה אובססיבי ברגע לכל מה שקשור לבנו, הוא מנסה לחיות אתו את כל החיים המשותפים שפספס למרות שהוא כבר מת. הוא מבקש להחזיר אותו ללימודים, הוא מתחיל לעקוב אחרי המורה, הוא מתנהג בצורה הזויה ומוזרה. מה שמצד אחד נורא מצחיק, אך מצד שני מכפה על כל הגעגוע הזה של אב לבן שמעולם לא היה לו.
גביזון בהתחלה מצליח לשחק נהדר על הקו שבין מצחיק לעצוב וממצא את הפוטנציאל האדיר הטמון במשחק הזה. אך ככל שהסרט מתקדם, לצערי, גביזון מאבד את האיזון כמעט לגמרי ולדעתי זונח את הצד הדרמטי בסיפור ושם דגש על להצחיק בלבד. וחבל.
ככל שהסרט מתקדם, העניינים הופכים להזויים יותר ויותר כשכל הדמויות מצטרפות לחגיגה. כן, זה מייצר כמה רגעים באמת קורעים מצחוק, אבל היה כאן פוטנציאל הרבה יותר גדול ליצירה שהיא גם מצחיקה מאוד, גם מרגשת מאוד וגם מאוד אינטליגנטית. שלושה דברים שמפיק הסרט התגאה בהם בסוף ההקרנה, אבל שניים מהם לדעתי נעלמו כמעט לגמרי בחלק נכבד ומשמעותי מהסרט.
כל זה לא הופך את 'געגוע' לסרט רע. ממש לא כך הדבר. גביזון יודע קולנוע, והסרט הזה מאוד מעניין בסופו של דבר וגם די טוב. שי אביבי דופק כאן תצוגה פשוט נהדרת ואמינה (למרות שמצד שני נטע ריסקין לדעתי ממש לא מוצלחת לתפקיד) ובכללי רואים שגביזון שולט בכל מה שהוא עושה בצורה מצוינת.
רק אצלי נותרה תחושה של החמצה, תחושה שלרעיון הזה הגיע סרט הרבה יותר טוב, ולמרות שצחקתי הרבה ובסה"כ נהניתי, יצאתי עם אווירה של החמצה.
ואחרי 'האסונות של נינה' האדיר, ציפיתי להרבה יותר.
תודה רבה על האזהרה
הפרא זה בוודאות אחד הסרטים שיותר סיקרנו אותי ואחרי כמה תגובות שאני קורא בסגנון הזה אין ספק שאוותר. מקווה רק שגוד טיים לא יאכזב
טעות קטנה
נטע ריסקין דווקא הייתה מצויינת,
אסי לוי זאת שהייתה לא משהו ולא התאימה לתפקיד.
אני חושש שאתה מתבלבל בין נטע ריסקין לאסי לוי
גם כי אסי לוי לא יכולה להיות ״לא משהו״. זה בלתי אפשרי. וגם כי ציינת בהודעה הקודמת שריסקין משחקת את האקסית של שי אביבי כשבעצם זה הפוך. אסי לוי היא זאת ששובה כבר בסצינת הפתיחה, בפגישה המחודשת עם האהוב מהעבר, ומצליחה לרגש אותך באמת עוד לפני שאנחנו מכירים בכלל את הדמויות, סצינה שממחישה את תחושת ההחמצה הקלה שהזכרת כשהסרט שובר חזק לכיוון האבסורד ולא ממש חוזר למסלול הרגשי.
אני לא מסכים
ממש מתחנן שלא תכעס עלי, אבל אני לא סובל את אסי לוי. אף פעם לא אהבתי אותה וגם כאן לא התרגשתי מהמשחק שלה בכלל. התרגשתי מאוד ממה שהיא אמרה. כי מה לעשות, לגלות שאתה אבא אחרי עשרים שנה זה מטורף, ולגלות שניה אחכ שאתה כבר לא זה בלתי נתפס.
אבל המשחק של אסי? לא משהו.
נטע ריסקין בתור יעל, מלבד נפילות קלות פה ושם, הייתה ממש אחלה.
מקוה שעכשיו ברור למה התכוונתי.
ואני מסכים לחלוטין עם סוף דבריך. ושוב, מדובר בסרט טוב מאוד עם מליון רבדים, אבל הרגשתי שזה יכל להיות הרבה יותר טוב עם האיזון הטוב היה נשמר.
פסטיבל ירושלים- 'גוד טיים', 'קיץ 1993', 'אתה ושלך', ועוד
קיץ 1993
כנראה שיש איזה קטע לפסטיבל השנה, שסרטים שהשם שלהם מורכב מ1900 ומשהו יהיה סרט ממש טוב.
אחרי 1945 האדיר, הגעתי במקרה לסרט עליו בכלל לא שמעתי, וגם הפעם התגמול היה רב ביותר.
אז כפי שניתן להסיק, הסרט מתרחש ב1993. הוא עוקב אחרי ילדה צעירה, פרידה בת השש, שלאחר מות הוריה נשלחת מברצלונה אל עיירה ציורית ומקסימה, אל בית דודיה לקיץ אחד.
פרידה מתקשה להסתגל לחייה החדשים. היא לא רגילה לאמא החדשה הקשוחה, לא לאחות קטנה שנצמדת אליה והיא פשוט מתגעגעת להוריה.
הסרט מתאר את כל הקשיים האלה, על רקע נופיה המדהימים של העיירה ומצליח להיכנס cצורה עדינה ופשוט מקסימה לתוך ראשה של ילדה קטנה שמציאות בלתי אפשרית נוחתת עליה.
פרידה, בסופו של דבר, רק ילדה בת 6 שפשוט מתגעגעת. היא לא תפסיק לשחק בבובות, היא לא תפסיק לעשות שטויות, לקפוץ על מיטות ולצלול במים. היא פשוט לא רגילה לאנשים הסובבים פתאום סביבה ולכן קשה לה להסתגל.
במובן הזה, הסרט מעט מזכיר את 'אינטליגנציה מלאכותית' של ספילברג, בו הילד רובוט לא הצליח למצוא את מקומו בין בני האדם.
הבעיה הזאת מובילה לכל מיני סיטואציות מעניינות וגם מסוכנות וחיי המשפחה עומדים למבחן, כשגם להוריה ואחותה החדשים, קשה להסתגל למצב החדש.
זהו סרטה הראשון של הבמאית הספרדייה קרלה סימון, והיא עושה כאן עבודה גדולה, עדינה ומרגשת לחלוטין.
היא נשענת על שתי הילדות הקטנות כמעט לכל אורך הסרט, ובצדק גמור.
הילדות האלה פשוט כובשות את המסך. בחיוך, בריקוד, במשחק ובבכי. אי אפשר להוריד מהן את העיניים, פשוט אי אפשר. זה גורם לסרט הנהדר הזה לרגש מתחילתו ועד סופו, להתחבר לדמויות ולסיטואציה ולבכות ולצחוק ביחד עימם. הסרט עוסק באובדן, ילדות, תמימות מול אכזריות וזה מוצג בין היתר בכמה סצנות גדולות ('בואי נשחק באמא' למשל) כשהגדולה מכולן היא סצנת הסיום שפשוט שוברת את הלב.
'אתה ושלך'
סרטו החדש של הבמאי הקוריאני המוערך הונג סאנג-סו נפתח כשאיש צעיר מגלה מחברו שבת זוגתו משתכרת ומתהוללת בלילות עם גברים אחרים.
לאחר מכן, הצעיר ניגש לחברתו על מנת להעמידה במקומה, אך היא מתנגדת לדבריו בתוקף בטענה ש'לא היה ולא נברא', מה שגרום להם לקחת פסק זמן אחד מהשני. פסק זמן שממנו מורכב כמעט כל הסרט.
בעוד הבחורה מתחילה לצאת עם גברים אחרים כשאין לצופה מושג האם באמת מדובר באותה בחורה עם במישהי אחרת מאוד דומה לה, הבחור פשוט הולך ברחובות ומחפש אותה ללא הצלחה.
הסרט מורכב מתבנית מאוד קבועה ומסודרת. הסצנה נפתחת בתנועת מצלמה לכיוון הדמויות, עושה זום אין והופכת לסטטית כאשר זוג מסוים יושב מול המצלמה ומשוחח ארוכות. מוזיקה מצוינת וקבועה מתנגנת. פייד אאוט. וככה חוזר חלילה עד סוף הסרט.
כל הסרט הזה עוסק בכפילויות. מהעלילה ועד הפריט הטכני האחרון. סאנג-סו, בגאוניות ועם טונות של כישרון מביים כאן סיפור קומי ואבסורדי בטירוף כשכל פיפס קטן מסמל את הרעיונות שבהן הסרט עוסק. (מבנה אגב, שמזכיר מאוד את 'מצב רוח לאהבה' המצוין)
כל אלו יוצרים סרט שמעל הכל הוא קולנוע במיטבו, עם דיאלוגים מצוינים ממש וטכניקה מיוחדת במינה שמנסה להגיד לך בסה"כ שלעולם לא תדע באמת מי יושב מולך, עם איזה מסכה ועם איזה מחשבות. תפסיק להאמין לכל מה שמספרים לך ולכל התהיות. פשוט תלמד לאהוב.
'גוד טיים'
אל הסרט הזה הגעתי בכמות ציפייה בלתי אפשרית ולא רק כי רבים טענו שמדובר בסרט הכי טוב בפסטיבל השנה.
בפסטיבל לפני שנתיים, לגמרי במקרה, יצא לי לראות את הסרט עם השם המצוין 'השד יודע מה' של האחים ספדי. על האחים לא שמעתי מעולם, את השחקנים בכלל לא הכרתי, אבל לאחר הצפייה (המדהימה יש לומר) הסרט הזה הפך לאחד האהובים עליי מאותה שנה והאחים ספדי הפכו לבמאים שאני מחכה לעבודות הבאות שלהם בטירוף.
רק סצנות כתוביות הפתיחה והסיום של הסרט הזה היו שווים את מחיר הכרטיס, ועבודת הבימוי המדהימה של האחים, ביחד עם סיפור מצוין הפכו את הסרט לכ"כ טוב.
ופתאום, האחים ספדי מוציאים סרט חדש, עם שחקן מפורסם ועם שלל ביקורות ושבחים מכל העולם. איך אפשר בכלל לעמוד בציפיות כאלה?
התשובה היא שאפשר, כי 'גוד טיים' הוא סרט מצוין בהחלט. אבל גם אי אפשר. ואני אסביר.
רוברט פטינסון (שאותו לא ממש סבלתי עד היום, ומעתה קראו לו 'המחשמל') חובר לבן ספדי (שהוא גם אחד הבמאים של הסרט) וביחד הם מגלמים את קוני וניק, שני אחים, שאהבתם עומדת למבחן כאשר שוד שהם מנסים לבצע מסתבך לחלוטין.
בעוד קוני מצליח להימלט מהמשטרה, ניק הסובל מבעיות כלשהן לא כ"כ ברורות, נתפס על ידם.
הסיטואציה הזאת מובילה את ניק לצאת ללילה מטורף, ארוך ומתיש בו הוא רק מנסה להחזיר אליו את מי שכ"כ הוא אוהב.
מעבר לסיפור עצמו שעשוי נהדר ומותח לכל אורכו, מעבר למשחק הבאמת מחשמל של פיטינסון כשגם האחרים עושים עבודה טובה מאוד, האחים ספדי הם הגיבורים האמיתיים כאן. הם פשוט עושים קולנוע אדיר.
שוב, זה נפתח בסיקוונס כתוביות הפתיחה של הסרט, שכולן מופיעות באמצע מרדף מטורף, וזה נגמר בעוד סצנת כתוביות סיום נהדרת ממש. למה להפסיק את הסרט כשיש כתוביות?
ומה שקורה בין הסצנות האלו הוא פשוט חגיגה של קולנוע קשוח, מהיר, חזק ומטורף.
בדיוק כמו ב'השד יודע מה', גם הסרט החדש מלווה בצבעי ניאון חזקים הנמצאים בכל מקום אליו הדמויות מגיעות כשמוזיקה מצמררת, חזקה וטעונה נשמעת כמעט כל הזמן.
לצופה אין רגע לנשום, וגם הוא לא כ"כ מעוניין בכך. כי אין לו זמן.
הסרט לא ארוך (כ100 דקות), ואין בו רגע דל.
מעבר לאקשן המטורף ולמתח הלא נגמר, הסרט גם מצליח להתעסק בקשר בין אחים, משפחה וחברים ובמצבים הבלתי אפשריים שקשרים כאלה יכולים לגרום.
ספדי'ס שומרים על רמה גבוהה לכל אורך הסרט, אין כאן פאקים בכלל ובאמת מדובר בסרט שמעבר לחגיגת הקולנוע שבו, הוא פשוט מצוין ואפקטיבי.
אבל עדיין, הציפיות היו קצת יותר מידי בשמיים. ואחרי ש'השד יודע מה' נחקק אצלי בזיכרון לצמיתות (עד היום לפחות), יש לי הרגשה שהאפקט של 'גוד טיים' הרבה פחות חזק ובסופו של דבר קצת התאכזבתי. כי ציפיתי שהסרט יעיף אותי לגמרי.
אבל אל תתנו להרגשה האישית הקטנה הזאת להטעות אתכם. אני בטוח שהסרט הזה יחגוג את מקומו הגבוהה בסיכומי סוף השנה ואני גם חושב שהוא ירוויח את זה בצדק.
יחי האחים ספדי לעד.
ועוד כמה קטנות:
'עתיד הקולנוע' הוא סרט תיעודי אולי מאוד טוב ומוצלח, אבל אחרי שעה שלמה בה דיברו על ההבדלים בין מצלמת פילם למצלמה דיגיטלית, נרדמתי. ככה שאת האיכויות הרבות שאולי נמצאות בו, לא זכיתי לקבל, כי השתעממתי למוות.
'אין אלוהים' הבולגרי יכול היה להיות סרט מצוין. אך הוא בחר, בכוונה תחילה ברורה, לבחור שחקנים מאוד מוזרים לסרט הזה, שמורכב כולו מגברים ונשים שנראים כמו גברים. ועוסק בעבודה אולי הכי מגעילה שקיימת בעולם הזה. ככה שקשה לצפות בו כי אין בו רגע אחד מתגמל לעיניים.
"מימוזה'. סרט מאוד איטי, מאוד פיוטי שעד עכשיו לא הבנתי בדיוק מה הוא מנסה להגיד לי. למרות שהוא בחלט מעניין, היו רגעים שכמעט נרדמתי לצד רגעים שלא יכולתי להוריד את העיניים מהמסך (ויזואליות מדהימה). ככה שכרגע אין לי באמת מושג מה אני באמת חושב עליו. אחד הסרטים הפחות מוכרים היחידים שיש להם עוד הקרנה בפסטיבל ובסה"כ זוכה לביקורות טובות מאוד.
ואז, לפתע, "איך לדבר עם בנות במסיבות"
"סרט ההפתעה" שאנשים אמיצים היו יכולים לקנות אליו כרטיסים כבר מתחילת הפסטיבל התברר כסרט המדובר והמעט נקטל מקאן. ובכל זאת – מגניב.
פסטיבל ירושלים- 'הפיתוי', 'גבריאל וההר', 'כלת המדבר', 'מניפסטו', 'לומייר!'
'כלת המדבר'
עוד סרט שהגעתי אליו לגמרי במקרה, ועוד סרט שהתברר כנהדר ביותר.
עשרים שנה. עשרים שנה תרזה, אישה בסביבות גיל הארבעים, עבדה כעוזרת בית אצל אותה משפחה. עשרים שנה, בהם גידלה את ילד המשפחה, ייצרה זיכרונות ובעיקר לא זזה מהמקום.
עשרים שנה שבאים לסיומם בתחילת הסרט, כשתרזה מחליטה לצאת למדבר הגדול, לעבר עבודה חדשה.
אבל הדרך לשם בכלל לא פשוטה. לאחר שציפור מנפצת את חלון האוטובוס הראשון, על האוטובוס השני תרזה בכלל לא עולה, כי כמה שעות קודם לכן היא השאירה את התיק שלה, בה נמצאים כל חפציה האישיים, בקראוון של מוכר מוצרי תפילה ובגדים מבוגר.
תרזה נכנסת ללחץ ומתחילה בחיפושים אחרי גרגורי, אותו אדם שכנראה אצלו השאירה את התיק האבוד.
וכך, כל הסרט מתאר את יום החיפושים של תרזה, אליה מצטרף גרוגרי, אחר התיק, העבר והפחד. והמסע הזה, שאומנם התחיל כאסון קטן עבור תרזה, הופך לדבר הכי טוב שקרה לה מזה שנים.
כלת המדבר הוא פשוט סרט מקסים. בלי מניירות, בלי גימיקים, בלי שום דבר מיוחד, הוא מתאר קשר בין שני אנשים שמסמלים את ההפך הגמור. היא, אשה תקועה במקום שבקושי זזה, הוא, זז כל הזמן ממקום למקום ולא נשאר יותר מידי במקום אחד. וביחד הם מגלים שהחיפוש הבלתי נגמר שלנו אחר משהו מסוים בחיים לפעמים נמצא לנו מתחת לאף, אנחנו פשוט לא מגדילים ראש להבחין בכך.
כמו כן, סמנת הסיום מושלמת. איזה כיף של סרט.
'לומייר!'
עוד סרט תיעודי שעוסק בקולנוע, והפעם אוגר בתוכו 108 מסרטיהם של האחים לומייר, האחים שהמציאו את הקלנוע אי שם ב1895.
הסרט, שקצת הרס לי סטיגמות מסוימות על האחים הצרפתים, עוקב ומתאר בצורה יפה את ההמצאות, החידושים וההברקות שהובילו אותם לעשות סרטים.
את הסרט מלווה קריינות. למרות שלפעמים היא קצת סוגדת לצמד הבמאים יותר מידי ומייחסת להם המצאות שכרגע להן הם מעולם לא כיוונו, היא עושה עבודה מצוינת וגורמת לסרט לעבור בצורה נינוחה עם לא מעט רגעים משעשעים שהופכים את הסרט הזה לאחלה של ממש.
'גבריאל וההר'
גבריאל אוהב לטייל. גבריאל גם מאוד טוב בזה. גבריאל הוא המטייל האולטימטיבי.
גבריאל הוא צעיר ברזילאי שלקח הפסקה ארוכה מחייו והלך לטייל ברחבי העולם. הסרט מצטרף אליו כשהוא מגיע לאפריקה, לאחר כמעט שנה של טיול, לארבע תחנות שונות ביבשת השחורה אותה הוא רוצה לכבוש בשבעים יום.
מדובר במטייל קיצוני, משוגע, חברותי מאוד שלא מפסיק לעשות שטויות ולסכן את עצמו. וכן, זה לא פעם מזכיר את 'into the wild'. גם פה יש נופים מדהימים, מוזיקה נהדרת ובחור חסר אחריות.
רק גבריאל לא ממש דביל וממש לא מניאק (כמו הגיבור ב 'into the wild'), אלא אחד שפשוט מאוד אוהב לטייל ולהכיר תרבויות ואנשים חדשים, חוקר את תרבות העוני במדינות עולם שלישי וקצת משוגע על כל הראש.
וכך הסרט עובר, בין ארבע מדינת שונות, כשלאחת מהן מצטרפת חברתו (הרגעים הטובים בסרט הם בחברתה) והופכת את הטיול ליותר טעון, מסעיר ומרתק.
הסרט, המבוסס על סיפור אמתי, לא מחדש יותר מידי, לא בצד הטכני ולא מהצד הסיפורי. אנחנו פשוט מתלווים לגבריאל וחבריו במהלך המסע הזה, עדים לרגעים היפים, לרגעים הקשים כשכולנו יודעים שאין מנוס מהסוף הידוע מראש. והסיפור הזה, למרות שהדמות הראשית לפעמים ממש בלתי נסבלת, מסופר בצורה טובה, מצחיקה לפעמים ומרגשת בקטעים אחרים.
'מניפסטו'
קייט בלאנשט מגלמת 13 דמויות שונות והיא עושה את זה, כרגיל וכצפוי, בצורה מדהימה. היא פשוט שחקנית אדירה.
אבל הסרט? על איזה סרט בכלל אנחנו מדברים? היה פה סרט?
לא בדיוק.
מה שכן היה פה, זה כמה שוטים מדהימים ויזואלית, ברמה של 'פאקינג שיט זה היה מדהים', ומלא מלא מלא מלא קריינות (בין עם בוויס אובר ובין עם רואים את קייט מדברת) ש13 הדמויות של קייט בלאנשט פשוט צועקות לנו בפנים. וזה היה כ"כ מאוס, משעמם ומאכזב נורא.
זה לא שאין דברים טובים בסרט. כאמור, הפן הטכני הוא יפהפה ברמה קיצונית והסרט מצליח להיות משעשע ומבדר לא פעם. בנוסף, יש כמה סצנות באמת מדהימות מכל בחינה, למשל המעבדה עם 'הדבר הזה' שמזכיר את 'הדבר הזה' ב'אודיסאה בחלל', בבית הקברות ומעל כולם עומדת הסצנה המדהימה בבית הספר. וואו, זה היה וואו.
אבל חוץ מזה, הבלאנשטיות (אמרתי כבר שהיא שחקנית אדירה) צועקות מליון דברים וססמאות על אומנות ועל זרמים שאין לי מושג מי ומה הם בכלל. היא עושה את זה בקול צעקני, בזריזות ובמיומנות. ועם כמה שזה מעניין, זה פשוט לא צפי. נכון שזה הרעיון של הסרט, ליצור מניפסט קולנועי. אבל זה פשוט לא כ"כ עובד. נלחמתי בשינה בחלק מהסרט כשהדבר הכי משמח בו היה כשגליתי שהסרט רק שעה וחצי ולא שעתיים.
וזה דבר נוראי להגיד על סרט. אכזבה גדולה.
'הפיתוי'
היישר מפרס הבימוי מפסטיבל קאן, הגיע לפסטיבל בקול תרועה הסרט החדש של סופיה קופולה. היה קשה מאוד להשיג כרטיסים לסרט הזה, כשגם פתיחה של עוד הקרנה לא בדיוק עזרה. הציפיות היו גבוהות, גם בגלל הביקורות המהללות וגם מצוות השחקנים שמכיל את קולין פארל אהוב ליבי ואל פאנינג אהובת ליבי ולא צריך יותר מזה.
איזה כיף שהסרט עמד בציפיות והיה לאחד הסרטים הטובים יותר בפסטיבל היחסית בינוני שעובר עלינו.
התקופה היא ימי מלחמת האזרחים בארה"ב, ילדה קטנה וחמודה הקוטפת פטריות ביער מוצאת חייל פצוע (קולין פארל, אהוב ליבי.) ולמרות שהוא מצבא האויב, מחליטה לעזור לו ולהביא אותו לאחוזה הקרובה המשמשת כפנימייה לבנות.
הפנימייה, עקב המלחמה, כמעט ריקה לגמרי כשרק שלוש תלמידות נשארו שם בלית ברירה וגרמו למנהלת המקום (ניקול קידמן. לא אהובת ליבי) ולאחת המורות (קריסטן דאנסט) להשאיר אותו פועל עבורן.
בית ענק, שש בנות שלא ראו איש כבר תקופה ארוכה. וגבר אחד חדש, חתיך, כובש. האמת? גם אם הוא היה מכוער לחלוטין, העובדה שהוא גבר ממש מספיקה כאן.
נוכחתו של גבר ינקי בסביבה הדרומית שמכילה אך ורק נשים גורמת לכל הבנות, מהקטנה עד הגדולה, לאבד את הראש לגמרי. הפיתוי הוא גדול וגם הגבר מודע לכך. וכל אחד מנסה לנצל את המצב הזה לטובתו.
הפיתוי האדיר הזה גורם לפנימייה להפוך לשדה קרב כשמלחמת המינים מאיימת להתרחש כל רגע.
נתחיל בכך שסופיה קופולה כתבה פה תסריט מצוין (שמבוסס על ספר בו נקודת המבט היא הגברית כשבסרט נקודת המבט היא של הבמאית), נמשיך בכך שסופיה קופולה מביימת פה בכישרון אדיר ונסיק שסוף סוך יש סרט של סופיה קופולה שאני מאוד אוהב.
האווירה האפלה והמינית עשויה פה כ"כ טוב. כל הבנות מנסות לעשות רושם על הבחור כשאל פאנינג אהבת ליבי מובילה את כולם עם ליהוק מהסרטים. הסיטואציה הזאת יוצרת כמה סצנות מאוד מצחיקות ושנונות שמתפתחות להיסטריה של ממש כשאת הצחוק מחליפות הצרחות.
עקב הפיתוי הגדול שרודף את כולנו, כל הדמויות פגיעות בסרט הזה כשלאף אחד אין באמת לאן לברוח. קופולה מנצחת על כל הכישרון והאיכות שיש לסרט הזה להציע ביד רמה וגם אם היה קשה לי להגיע למסקנה ברורה על מה הסרט בעצם מנסה להגיד, מדובר בקולנוע גדול ובסרט גדול.
בסיכומו של דבר,בהחלט התאכזבתי מגוד טיים.
הסרט התחיל נהדר.עם סצינה ראשונה עוצמתית וכתובה טוב,ואחר כך סיקוונס אקשן מופרע ומצוין.אבל אחרי זה זה כבר היה פחות טוב,הרבה פחות.
קודם כל,אני חושב שיש גבול לכמה אפשר לצלם באקסטרים קלוז אפ.זה גודל צילום שאמור להיות שמור לרגעים קריטיים במיוחד,וכאן,כשכל הסרט מצולם ככה זה פשוט מאבד מהאפקט שלו בשלב מסוים.זה מורגש במיוחד בסצינה הלפני אחרונה,כשיש קלוז אפ שהיה אמור לטלטל אותנו אבל פשוט כמעט לא הותיר בי רושם.מישהו כאן ראה עוד סרטים של האחים ספאדי ויכול להעיד אם זה המצב גם שם?
בנוסף,המוזיקה מוגזמת לחלוטין.העשייה של הסרט מספיק אינטנסיבית וקשוחה כדי להכניס את הצופה לאדרנלין וזה היה פשוט מיותר בעיני שהמוזיקה צווחה כל רגע.
מעבר לכך,הסרט לא החלטי במיוחד לדעתי במה שהוא מנסה להגיד.לדמות הראשית אין ממש קונפליקט.כל מה שהוא רוצה זה להציל את אחיו והוא מוכן לעשות הכל בשביל זה.בשום שלב אין סצינה שבה הוא מתלבט אם אולי מה שהוא עושה לא כל כך נכון.וזה גורם לכך שאין ממש אמירה ברורה לגבי הקשר בינו לבין אח שלו.הרגשתי שיש כאן ניסיון להגיד משהו מעבר לאהבה ללא גבול אבל זה פשוט לא היה ברור מספיק.גם ביחסים בין דמויות המשנה יש לנו רק רמזים קטנים על טיב היחסים ביניהם ולא משהו קוהרנטי.
כל זה לא אומר שהסרט רע.יש בו קצב מהיר,ולמרות הבאגים בבימוי שציינתי הוא די מצליח לשמור על רמת מתח גבוהה לרוב אורכו ולא לשעמם.לפרקים הוא מצליח לגעת גם חזק בלב.אבל באופן כללי,התסריט הקצת מחופף מקשה על הסרט להמריא לגבהים רגשיים או רעיוניים וזה חבל.
בכל מקרה,סצינת הסיום היתה יפהפייה ומרגשת והיא בקלות הסצינה הטובה בסרט,וגם מצליחה לשפוך מעט אור על הדמות של ניק.האנשים שיצאו באמצע הסצינה הזו בהחלט הפסידו לטעמי.
פסטיבל ירושלים- 'בוב המהמר' 'אבודה בפריז' וסיכום קצר
'בוב המהמר'
סרטו של מלוויל מ1956 עוקב אחרי בוב המהמר. אם אתה קורא למישהו 'המהמר', כנראה שהבנאדם מאוד אוהב להמר, וגם מאוד מוצלח בזה. אבל שום דבר מזה לא נראה כ"כ בתחילת הסרט. בוב הוא אדם מבוגר אך צעיר (כך מציגים לנו אותו בתחילת הסרט) כשאכן שיער לבן מצפה את ראשו אך התנהגותו היא של צעיר חכם. הוא מחושב ומיסתורי. גבר כובש.
אבל מה לא ולהימורים? מלבד זה שיש לו מכונת הימורים בבית, אוהב לפעמים להטיל מטבע בינו לבין עצמו ופעם אחת גם ראינו אותו משחק, רוב הסרט בוב לא מתקרב להימורים רציניים. בפעם היחידה שזה אכן קורה, לאחר שהוא קצת מרוויח, הוא מפסיד כמעט הכל מה שגורם לו ולחבריו לתכנן שוד רציני באחד מבתי הקזינו בפריז. אל העלילה מצטרפת בחורה צעירה ומאוד יפה, שמסובבת את כל הגברים בקלות בלתי נסבלת (איזבל קורי הכובשת והמהממת) ולא פעם אחראית במודע או בלא מודע לדרך השתלשלות העניינים.
מלוויל מאסטר. הוא יודע לספר סיפור פשוט מצוין. הסרט הזה לא משעמם לרגע, עשוי טוב (למעט כמה רגעים שאין מה לעשות, התיישנו מאוד, כמו האנשים שנפגעים מיריות ומדממים למוות. זה היה נורא מבדר) ומדובר בחווית צפייה לא רעה בכלל.
מעבר לכך, מלוויל מצליח, דרך סיפור רגיל למדי להיות כ"כ רלוונטי ולדבר על נושאים רציניים בלי שנשים לב. הסרט עוסק בהימורים שאנחנו לוקחים בכל צומת קטנה בחיינו, בערך של הניסיון מול המזל שמאיים לנצח אותנו בכל צורה והאם בכלל יש למה לנסות אם שום דבר לא תלוי בנו.
מלוויל מעלה את הרעיונות האלה בלי שבכלל שמים לב, כי כאמור, גם בלי הדיון המרתק, הסרט עובד נהדר וחווית הצפייה בו היא כיפית ונהדרת. מדהים איך הוא מצליח לשלב בין השניים בכזאת קלות ועוד יותר מדהימים הם הסרטים שהמאסטר הזה השאיר לנו.
זאת הייתה אחלה של רטרוספקטיבה.
'אבודה בפריז'
קחו את הצבעים והדמויות של ווס אנדרסון ערבבו אותם עם הסרטים הקלאסים של באסטר קיטון ותקבלו את 'אבודה בפריז', או לפחות מה ש'אבודה בפריז' ניסה להיות ולפעמים גם הצליח לא רע בכלל.
פיונה היא בחורה שקטה ומוזרה, מעיירה קנדית מושלגת לה חיים רגועים ושלווים. חייה משתנים לגמרי כאשר מכתב מטונף והזוי מגיע לשולחנה בו דודתה מרתה (עמנואל ריבה, שזה הסרט השני שיוצא לי לראות בהשתתפותה בפסטיבל, אחרי 'לאון מורן' של מלוויל. היא פשוט הייתה שחקנית גדולה), בת ה93, קוראת לה לעזרה.
וכך בסצנת פתיחה נהדרת ממש כששלג מכסה את כל המשרד, עוזבת פיונה הכל ברגע ונוסעת לפריז.
הבעיה היא, כשהיא מגיעה לפריז, מלבד זה שאין כל זכר לדודתה, רצף אירועים ביזארי עובר על פיונה שמספיקה ליפול לנהר, לאבד את כל חפציה ולרקוד ריקוד רומנטי עם הומלס הזוי, כל זאת ועוד בפחות מעשרים וארבע שעות מטורפות.
ההומלס ההזוי סוג של מצטרף לפיונה בחיפושיה אחר דודתה כשכמעט כל סצנה בסרט מורכבת מסיטואציה הזויה ומצחיקה ביותר. פיונה ודום, שהם גם שמות השחקנים של הסרט, שהם גם שמות התסריטאים של הסרט, שהם גם שמות הבמאים של הסרט, נתנו כאן וואחד שואו. (שניהם עושים סרטים ביחד כבר יותר מעשר שנים)
הסרט נראה נהדר, הצבעים בו, עיצוב הדמויות והתנהגותם ההזויה מזכירה מאוד את סרטיו של ווס אנדרסון והכוראוגרפיה הצינית הרצופה והמטורפת מזכירים את הסרטים הישנים של קיטון. וזה עובד רוב הזמן נהדר. אחרי כמעט פסטיבל שלם של דיכאון וסרטי פסטיבלים קלאסים וקשים, כיף לסיים את הפסטיבל הזה בקומדיה טהורה והזויה ביותר.
לעומת זאת, על הברקס צמד השחקנים/תסריטאים/במאים כנראה לא שמע. וכמעט אין קטע בסרט הזה שלא נועד להצחיק ולפעמים זה נראה מתאמץ מידי וגם מתיש.
אבל זה לא ייקח לשניהם האלה, שפשוט נראים נהדר ביחד, את העבודה הטובה שהם עשו. אליהם מצטרפת עמנואל ריבה שכל מילה רק תוריד מערכה שנותנת כאן הופעה נהדרת, האחרונה בקריירה שלה ומהווה שירת ברבור סמלית, כואבת ונהדרת.
בסופו של דבר, 'אבודה בפריז' הוא סרט מאוד חמוד, עם כמה רגעים מאוד מצחיקים שבלי סיבה מיוחדת מצליח לעשות טוב על הלב ולא יותר מזה. ולפעמים זה לגמרי מספיק.
וסיכום קצר לפסטיבל, שייגמר סופית ביום ראשון:
היה פסטיבל טוב מאוד השנה, אבל כמעט אף סרט בו לא הצליח להתעלות לרמות גבוהות. חוץ מ'1945' שעבורי מהווה את פסגת הפסטיבל (זו גם כן בחירה מאוד אישית), לא היה סרט אדיר לגמרי בפסטיבל ירושלים ה34.
ז"א היו כמה סרטים נהדרים, חלקם מוכרים כמו 'הפיתוי' ו'גוד טיים'. על חלקם בכלל לא שמעתי כמו 'מערבון', 'אתה ושלך', 'קיץ 1993' ולא מעט אחרים שהיוו צפייה מעניינת ומאתגרת וגם לא פעם מתגמלת ביותר, אבל ההרגשה הייתה שאין כאן סרטים גדולים באמת, וגם כשנהנית מסרט מסוים, הרגשת האכזבה כמעט תמיד הייתה שם.
התחרות הבינלאומית עוד הייתה בסדר גמור, כשהתחרות הישראלית התרסקה כמעט לגמרי. לצערי לא ראיתי את 'פיגומים' שזכה בפסטיבל, אבל מחמשת הישראלים שראיתי, כולם היו אכזבות גדולות כשרק 'געגוע' של שבי גביזון היה נחמד ביותר (וגם לא חף מבעיות), ויחסית לשנים הקודמות, הרגשתי כאן נפילה מאוד גדולה.
בכל מקרה, היה באמת פסטיבל נהדר, בו התעסקו בעיקר בקולנוע ופחות בשטויות שמסביב.
רק שלוש נקודות שקצת עיצבנו במהלכו:
יש איזה קטע טיפשי ביותר בארגון הפסטיבל, לעשות הקרנת בכורה לסרט ישראלי, כשאין סיכוי כמעט להשיג כרטיסים למי שלא מקושר לאנשי ההפקה, ויום לאחר מכן להקרין את אותו הסרט באולם הכי קטן בפסטיבל.
למה לא לתת מקום יותר גדול לסרטים הישראלים? למה לא לתת אפשרות לצופים רגילים לראות אותם? כשבאלומות הגדולים באותו הזמן עשרה אנשים נרדמים מול 'עתיד הקולנוע' או סרט אפגני אחר. לא שאני מזלזל בסרטים הבינלאומיים (בטח השנה, שהתכנית הבינלאומית הייתה טובה בהרבה) אבל הביקוש לסרטים האלה היה גדול, והאפשרות לראות אותם הייתה מאוד נמוכה. וחבל.
תרגומים ואיחורים.
כמעט ולא היה סרט שלא היו בו בעיות תרגום.
וכמעט לא היה סרט שלא איחרו אליו בכמויות.
מעבר לכך שמשפטים שלמים תורגמו בצורה מוזרה ולא נכונה, גם שמות של סרטים הוחלפו בשמות אחרים, מספרי שנים תורגמו לא נכון ובכללי הייתה הרגשה שמישהו ממש חיפף השנה בעניין הזה. לפעמים זה היה מצחיק, ואני מניח שזה לא באמת נורא מזיק. אבל הפסטיבל הזה הוא אירוע מכובד ומאוד מוצלח וזה היה קצת לא מתאים.
ובנוגע לאיחורים, לפעמים זה היה ממש בלתי נסבל (על אף שבהקרנה של 'גבריאל וההר' לא נתנו למאחרים להיכנס לשורות ונוצר מצב ששלושים איש רואים את כל הסרט בעמידה בצדדים, וזה היה די מצחיק) ובשלב מסוים הסדרנים פשוט לא נתנו למאחרים להיכנס לאולם מה שיצר לא פעם מהומה שגם הפריעה לסרט.
פשוט תגיעו בזמן, זה לא כזה מסובך.
וזהו, באמת שזה היה שבוע מטורף עם הרבה קולנוע משובח ואווירה מאוד טובה. כיף שיש אירועים כאלה בישראל ורק נקווה, כמו תמיד, שבשנה הבאה יהיה טוב יותר.
תודה
על כל הסיקור המושקע והמעולה מהפסטיבל
המון תודה
1 מ-18
בגדול די דילגתי על סרטי הגאלה, סרטים שכבר שובצו להפצה מסחרית או כאלה שבאו לפסטיבל באדיבות מפיץ מקומי וניסיתי להתמקד בכאלה שנראו לי מסקרנים או היו מדוברים במהלך השנה והסיכוי להקרנה מסחרית שלהם בהמשך שואף לאפס מלמטה, כך שויתרתי מראש על "אש חופשית", "בריגסבי הדוב", "פאטי קייקס", "פיתוי", "הצד האחר של התקווה" ואחרים למרות שכולם מסקרנים מאוד. אולי זה איכשהו יכול להסביר את זה שבניגוד לפסטיבלים קודמים השנה לא יצא לי לפול על סרטים יוצאי דופן שהרגשתי צורך להרחיב עליהם (שום דבר שמתעלה מעל 4 כוכבים נגיד), זה והעובדה שהשנה הרצועה הלילית בוטלה. שיא אחד שלילי במיוחד דווקא יצא לי לחוות. אז הנה כמה מלים על הסרט שאילולא "מינימליזם" של נטפליקס הוא היה מוגדר כסרט הכי גרוע שראיתי מתחילת 2017.
"ז'נט, ילדותה של ז'אן דארק", ברונו דומון
כנראה שדומון הרוויח ביושר את מעמדו כאחד הקולנוענים הצרפתיים המשמעותיים בעשרים השנים האחרונות. עדיין לא ראיתי את "פלנדריה" או המוקדמים יותר שהעלו אותו לגדולה בעיני יודעי ח"ן, אבל די התרשמתי מהשניים הקודמים שלו ("קנקן הקטן" ו"מפרץ ההיעלמות") שנחשבים כקלילים יחסית ביחס לשאר הפילמוגרפיה. לפיכך ציפיתי לאחד השיאים של הפסטיבל מבחינתי. הו, מה רבה הייתה האכזבה. "ז'נט, ילדותה של ז'אן דארק", כשמו, עוסק בשנים המוקדמות יותר בחייה של האגדה אבל עם טוויסט, מדובר בסוג של מיוזיקל. למרבה הבושה לא ממש הבנתי מה פשר התחפושת, כי הוא לא עובד כמיוזיקל בשום צורה או דרך. לא כמחזמר נטו, לא בהפוך-על-הפוך, לא כדאחקה על הז'אנר או על חובבי הז'אנר, לא "איב"י". הוא לא משהו שאפשר לקרוא לו סרט בשום מובן, ובדיעבד הוא משעמם פצצות כדי להגיע למעמד קאלטי באמתלת "גרוע כל כך שזה מעולה". הוא גרוע. נקודה. בחיי שלא הבנתי מה הבנאדם רצה לעשות פה. הסרט מצולם במספר מצומצם של סטים, עם תפאורה מינימלסטית עד לא קיימת ובאופן כללי באווירה די חסכנית. הסרט כביכול עוסק בילדותה ונעורייה של ז'אן דארק אבל בת'כלס אין פה כלום. מעין עלילה אחת שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב ושוב וחוזר חלילה. ז'אן דארק פוגשת בדמות מסוימת, שיחת חולין ואז אחת מהן (או כולן) פוצחת בשיר שעוסק בגנות המלחמה או בשבח האל או בנאמנות למולדת או בכולם גם יחד. קטעי השירה הלא קליטים מבוצעים ע"י שחקנים שהם זמרים בינוניים במקרה הטוב ולא ניכר שהיה ניסיון לעשות את זה אחרת, כאילו זה מכוון, ואם ככה לא ברור מה זה בא לשרת. הנאמברים חפים לחלוטין מרגעי "וואוו" ואין בהם שום דבר שמזכיר "שואו" כשמדברים על מיוזיקל. בכל אחד ואחד מהנאמברים הדמויות פשוט עומדות במקום על רקע תפאורה דלילה מדלילה ומדקלמות שירה. ממש כמו הצגת סוף שנה בגן. לא שזה משנה משהו אבל אם נתעכב רגע בעניין התסריט, נראה כי לא ממש ברורה מה גישתו של דומון לגבי כל אחד מנושאי ומושאי הסרט. מה דעתו על הדמות הראשית? עניין האמונה ה"עיוורת" שלה? יחסו לדת? שום דבר שאפשר להבין מהסרט הזה. הכל מוגש בצורה שלא כוללת שום ביקורת או גלוריפיקציה או משהו באמצע. הגשה כל כך אפתית ויבשה לא ראיתי הרבה זמן. זה כאילו היה לו זמן וכסף והוא הרגיש צורך לעשות עוד סרט ולא משנה על מה (הסט אפילו נראה כמו הסט שבו צולמו השניים הקודמים שלו). בדרך כלל אחרי ביקורות קוטלות בצורה קיצונית מגיעה התהייה למה הצופה לא חותך באמצע אם הסרט כל כך גרוע לכל אורכו, תהייה שאני בעצמי מעלה בראש אחרי כל ביקורת או דעה שלילית בצורה חדה. במקרה הספציפי הרגשתי שרומיתי. "קנקן הקטן" ו"מפרץ ההיעלמות" היו מיני סדרה וסרט שחשפו בפניי קולנעון קומי (איפה ומתי ראיתם לאחרונה את ג'ולייט בינוש בתפקיד קומי שנראה כאילו נתפר למידותיה? מתי ראיתם לאחרונה את ג'ולייט בינוש בתפקיד קומי?), אפלולי, ממזרי וחכם. שום דבר שיכול לקשר לזה הנוכחי. בהתאם להיכרות עם היוצר באמת ובתמים ציפיתי ממש עד לכתוביות הסיום לאיזה טוויסט או רמז או משהו שיסבר את מה שראיתי בסרט הזה, זה לא קרה. ברונו דומון הרבה הרבה הרבה יותר חכם מהעסה הזאת. אלא אם כן המסר שלו זה הנסיון לצחוק על הצופים וללעוג לתרבות ההערצה לבמאים נחשבים וההליכה העיוורת אחריהם (אם זה באמת העניין, אז מגיע לבחור מחיאות כפיים ממושכות), אני לא מוצא שום סיבה לקיומו של "ז'נט, ילדותה של ז'אן דארק". מינוס 3 וחצי כוכבים.