לא מעט מהסצנות הכי אהובות בקולנוע הן ציטוטים. לא במובן של "נהפכו לציטוט קלאסי", אלא במובן של "מדובר בציטוט או אזכור למשהו אחר": הסוף של "החברה הטובים"? גנוב מ"שוד הרכבת הגדול". ג'ניפר קונלי באמבטיה ב"רקוויאם לחלום"? בכלל מ"כחול מושלם". עגלת התינוקות הנופלת מופיעה גם ב"בלתי משוחדים" וגם ב"אוניית הקרב פוטיומקין", "עשה את הדבר הנכון" מעדכן את הקעקועים מ"ליל הצייד" לתכשיטים מגניבים, "כרכרת הפנטום" מצוטטת הן ב"הניצוץ" והן ב"חותם השביעי", ושלא נתחיל לדבר על טרנטינו, שעשה הכל מלאזכר שמות של סרטים ישנים, לעשות הומאז'ים, לחקות סצנות ועד לגנוב במלוא מובן המילה.
זאת לא האשמה של המדיום או של המעריצים בחוסר מקוריות. להיפך – חלק מהקסם של הקולנוע הוא האהבה של היוצרים שלו לקולנוע, והדרך שבה הם מנסים להכניס אותה לסרטים שלהם. הומאז'ים, רפרנסים, אזכורים, חיקויים – הקולנוע לא היה מה שהוא כיום בלי המרכיב החשוב הזה. לכן גם יש משהו כל כך מספק בלהיות אוהבי קולנוע – אפשר ממש להרגיש את האהבה של הבמאים האהובים עליכם למדיום, ולא פעם צפייה בסרט מרגישה כאילו אתם והבמאי צועקים אחד לשני "קולנוע זה ממש מגניב!".
ולכן ראוי לשאול למה כל הטוב הזה פסח על הקולנוע הישראלי. כן, יש לא מעט רפרנסים לקולנוע בסרטים ישראליים, אבל מה שחסר הוא דווקא רפרנסים לקולנוע ישראלי: בסרט ישראלי ממוצע יש יותר סיכוי שתוכלו לראות את הבמאי מאזכר להיטים אמריקאיים, קלאסיקות אירופאיות או סרטי ז'אנר מכל העולם לפני שהוא יזכיר את "מצור", "אור מן ההפקר", "אל דוראדו", "אפס ביחסי אנוש", "הערת שוליים", "ואלס עם באשיר" ועוד.
ולמרות שאפשר למלא סמינר שלם בשאלה "מהן הבעיות של הקולנוע הישראלי", נראה שרבות מהן (על קצה המזלג – ענייני תקציב, קרנות שיכולות להפוך למועדון חברים סגור, מיעוט בקולנוע ז'אנרי, מיעוט בייצוגים, תעשייה מעט "ביצתית" שבה כולם מכירים את כולם) זוכות לטיפול מסוים ואפילו מראות סימני שיפור רציניים, ודווקא הנושא הזה לא ממש עולה.
אבל לפני שנתחיל לנתח את הקולנוע הישראלי בואו נדבר קצת על רפרנסים ולמה הם טובים.
כמו שרשמתי קודם, אזכורים בקולנוע יכולים לבוא בשלל צורות. בעבר, היה מדובר בעיקר בהומאז' או בגניבה. הייתם יכולים לגנוב עלילה של סרט, לשנות מספיק דברים כדי להימנע מתביעה ולצאת נקיים מהסיפור, או שהייתם יכולים להשתמש במוטיבים מסוימים מסרטים ישנים בסרט חדש (למשל, הלבוש של צ'רלטון הסטון מ"סוד האינקה" שמוכר יותר כתלבושת של אינדיאנה ג'ונס). בעוד שגניבה נבעה יותר מעצלנות, ההומאז' היה דרך בשביל הבמאי להראות אהבה וכבוד למקורות, כמו לקרוא לדמות בולטת בסרט על שם במאי שאתה מעריך או דמות מסרט שאתה אוהב. לא נהוג לצרף ביבליוגרפיה בסוף הסרט, אבל הבמאי (או התסריטאי, מעצבת התלבושת, העורכת או כל אדם אחר בסרט) מסמן ככה את הסרטים שהשפיעו עליו עד כדי כך שהוא רוצה לחלוק להם כבוד ולהעביר אותם הלאה. לצופים המיומנים זאת הייתה הזדמנות לראות סצנות שהם אוהבים בהקשר חדש ומפתיע ולצופים הלא מיומנים זאת הייתה הזדמנות ליהנות ממקורות השראה שכנראה שהם לא היו מגלים אחרת. בימינו, כשכל סרט בא עם רשימת הטריוויה והקשרים והרפרנסים וההומאז'ים בסרט, מקורות ההשראה האלה הפכו באופן מילולי לרשימות הצפייה של צופים שהתרשמו מהסרט ורוצים להבין את מקורות ההשראה שלו.
אבל אפילו הרשימות האלה נהפכו ללא נחוצות, בגלל שחקן חדש שתפס תאוצה בשנות התשעים עלה – הרפרור הישיר. המובילים שלו היו קוונטין טרנטינו וקווין סמית', ולפתע נהיה מקובל לחלוטין בסרטים (כולל שוברי קופות) לומר שמות של סרטים אחרים בתוך הסרט עצמו. הרפרור הוא האח העצלן של ההומאז', לטוב ולרע. לטוב, כי זה נותן לצופים ההדיוטות רשימת המלצות שיותר קל לזכור ולמצוא, מאשר לקוות שאחד מהם יקרא שהסרט מושפע ממשהו. לרע, כי זה אזכור שנוטה להיות חסר ערך קלורי – יש את המקרים הנדירים בהם הסרט המרופרר זוכה לניתוח מעמיק (כמו ב"מוכרים בלבד" שמאפיין כך את האובססיה של הדמויות לקולנוע כמרכיב חשוב בסרט ואצל הדמויות), אבל לרוב זאת דרך זולה לעשות ניימדרופינג. המטרה היא עדיין להראות הערכה לסרט אחר, אבל האמצעים זולים יותר.
מקום מעניין להשוות בין מחוות הוא בסרטי פארודיה – תלונה נפוצה על סרטי פארודיה מודרניים לעומת אלה של העבר הוא בדיוק ההבדל בין רפרור (להגיד "זה כמו ב"הנוסע השמיני", רואים?!?" ולצפות שנצחק כי הזכרנו סרט) לבין הומאז' (להשתמש בסצנה מהסרט ולהפוך אותה על ראשה – כמו סצנת הנזיר ב"פרנקשטיין" מול "פרנקשטיין הצעיר").
בכלל, לפארודיות ומחוות יש תפקיד חשוב מאוד בשימור התרבות ובהעברת המלצות על סרטים. רבים מהאנשים שמכירים סצנות קלאסיות מהקולנוע מכירים אותן בזכות פארודיות מסיטקומים, סדרות אנימציה וסדרות מערכונים ולא מהסרטים עצמם. אמנם מדי פעם הפארודיות מלגלגות על הסרטים, אבל עצם העובדה שהסרטים האלה "זכו" לפארודיה מעלה אותם דרגה ומצביעה עליהם כסרטים בעלי חשיבות שיש לצרוך כדי להבין את הבדיחה. הרי אם מישהו השקיע ועשה סרט פארודיה על "רובין הוד", כנראה לרובין הוד כמיתוס יש חשיבות כלשהי שכדאי להכיר.
הפארודיה, ההומאז' והרפרור הן לא רק דרכים בהן הקולנוע מדבר עם עצמו אלא גם דרכים בהן הוא בונה את המיתוס של עצמו. בשביל להבין את כל מה שקורה ב"הנוקמים: מלחמת האינסוף" צריך לא רק להכיר את הסרטים הקודמים בסדרה, אלא גם להכיר את שמות הסרטים שהסרט מזכיר בעל פה (כמו "שובו של הנוסע השמיני") או במחווה (כמו "היו זמנים במערב" או "סנאצ'"). ובשביל להכיר את הסרטים (והסדרות) הללו צריך להכיר את מה שהן עשו לו הומאז' בזמנו, ועוד אחורה ועוד אחורה, וככה מגיעים למקורות מפתיעים שכיף לגלות.
לכן אף סרט לא באמת עומד בפני עצמו – כל הקולנוע קשור בצורות ודרכים שלא ניתן לפרק. השרשרת הזאת מחזקת הן את החוליות החדשות, שנתלות בסרטי העבר, והן את החוליות הישנות, שמקבלות אשרור לחיוניות שלהם גם בימינו.
ואיפה כל זה פוגש את הקולנוע הישראלי? אם, למשל, אתם הולכים וצופים ב"הבלתי רשמיים", אחד מהלהיטים הישראליים הגדולים של 2018, אפשר לראות שם אזכורים ל"שגעון המוסיקה" ואולי גם ל"החברה הטובים". אבל למרות ההאשמה שהסרט הוא בעצם "סרט בורקס", לא תמצאו אזכורים לסרטים המוקדמים של בועז דוידזון, משה מזרחי או ניסים דיין – למרות שבקלות אפשר למצוא נקודות השקה בין הסרטים שלהם ללהיט של אלירן מלכה.
ניסיון למצוא רפרנסים לקלאסיקות כמו "הלהקה", "השוטר אזולאי", "תעלת בלאומילך", "חגיגה בסנוקר" ועוד יניב במקרה הטוב ביותר תוצאה אחת (הצדיק בסדום של השנים האחרונות הוא "המוסד", עם שני רפרורים לקומדיות ישראליות ישנות). אז אם לענות על השאלה מתחילת הפסקה הקודמת, התשובה היא שזה לא; כל עניין הרפרנסים פשוט לא פוגש את הקולנוע הישראלי.
את המשך הדיון אחלק לשניים: הסיבות למצב הנוכחי (שהן יהיו כמובן בגדר ספוקלציה) וההשפעה שיש לו על הקולנוע הישראלי.
נתחיל דווקא מההשפעות – העובדה שהקולנוע הישראלי סובל מתת-רפרור היא בעיה. כמו שאמרתי, אזכורים בונים מיתוס של הקולנוע, וקולנוע שמתכחש לעברו, אם אפשר לשאול ציטוט, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.
היינו אמורים להיות בתקופת רנסנס בכל הקשור לקולנוע בארץ. "חתונה מאוחרת" לכאורה פרץ את הדלתות, והנה הקולנוע של שנת האלפיים סיפק מספיק להיטים עצומים – "ואלס עם באשיר" ששיחק עם גבולות הז'אנרים שלו, "ביקור התזמורת" שהפך אף למחזמר זוכה פרסים בברודוויי, "אפס ביחסי אנוש" שהפך לאחד הלהיטים הגדולים בארץ (והפך למחזמר עדיין-לא-זוכה-פרסים בארץ), ו-"מי מפחד מהזאב הרע" שזכה לתשבוחות וקריאות הלל מצד קוונטין טרנטינו בעצמו, וזה רק על קצה המזלג.
ובכל זאת, התחושה היא הפוכה. התחושה היא שלמרות כל ההישגים האלה, הקולנוע הישראלי עומד במקום. להיטים יכולים לצאת, אבל קולנוע עם תנופה, כיוון או דרך – אין. בכל פעם שסרט אימה ישראלי יוצא יש תחושה שזאת הפעם הראשונה שזה קורה, למרות שכבר היו לא מעט סרטי אימה ישראליים בעשור האחרון ולפניו.
יש הרבה יוצרים טובים ומוכשרים בארץ הזאת, אבל הם לא רוצים להיות מחוברים יחדיו כחלק ממסורת. במקום להיתלות על אילנות גבוהים מהעשורים הקודמים, ובמקום להצביע על קולנוענים עכשוויים ולהגיד שהם רוצים להיות כמוהם, כולם רוצים להיות מיוחדים, ראשוניים ופורצי דרך.
אבל הרי אם הקולנוע שאנחנו אוהבים הוא כל הזמן ראשוני ופורץ דרך, הוא מבטל את הצורך במה שהיה לפניו. אם הקולנוענים לא מחפשים את המסורות והמקורות שלהם בקולנוע שהיה פה לפניהם, הם מראים שהוא לא שימושי – בייחוד אם הם בוחרים במקום זה לייבא מסורות וסגנונות של קולנוע אחר.
בתמורה למכירת העבר, הקולנוענים מקבלים את ההדר והביקורת והפוזה של "אני פורץ דרך, לא ראיתי שום דבר כמוני". ומעבר לשאלה של האם זה נכון (ולרוב זה לא), מדובר בסחר חליפין גרוע – כי שנה לאחר שהסרט מופץ, גם הוא, כמו הסרטים שיצאו לפניו, זוכה להפניית עורף תרבותית מהקולנוע ונשכח מאחור. יש פרק זמן מוגבל מאוד שאפשר להתלהב מזה שסרט הוא לא כמו שום דבר שראינו.
כי אם קולנוע הוא אומנות שמדבקת באהבה שלה לקולנוע אחר, הרי שמצפייה בקולנוע ישראלי, מתקבל הרושם שקולנוע ישראלי פשוט לא אוהב קולנוע ישראלי. וזה לא שאין עם מה לעבוד – בקולנוע הישראלי יש שפע של פנינים מוכרות וחבויות, אבל זה נראה כאילו הקולנוע הישראלי עצמו מסרב לתת להן הכרה ותוקף.
הקלישאה שאומרת שהקולנוע הישראלי מכוון לפסטיבלים – כלומר, החוצה – תופסת כאן נפח יותר משמעותי. במקום ליצור שפה ייחודית שמתקשרת עם עצמה ומתפתחת, הקולנוע הישראלי משתמש בשפה אוניברסלית ושואל מהקולנוע העולמי על מנת לספר את הסיפורים שלו. אבל הקולנוע העולמי לא מחזיר לו טובה, מהסיבה הפשוטה שיש פשוט יותר מדי סרטים במאגר הבינלאומי, אז למה דווקא שהקולנוע הישראלי יזכה לכבוד?
בעיה נוספת של חוסר התקשורת בין הסרטים היא שהקולנוע עצמו נהיה כמעט א-מורפי. אם יש לנו רק סרטים בסגנון צרפתי, הודי, בריטי, קוריאני או אמריקאי, הרי שאין דבר כזה ממש "סגנון קולנוע ישראלי". כן, יש כמה גלים בשנות השבעים והשמונים, אבל חסרה חוליה מקשרת בין "גבעה 24 אינה עונה", "החיים על פי אגפא" ו-"תל אביב על האש".
ואם הקולנוע לא מוכן להגדיר את עצמו, הצופים יעשו את זה בשבילו. וכך במקום שהוא יקבל תואר של כבוד, הצופים מתייחסים (בהכללה גורפת) לצמד המילים "קולנוע ישראלי" ככינוי גנאי. אפילו צופים שהולכים ורואים שלושה סרטים ישראליים בשנה ונהנים מהם יגידו שהם נהנו כי נו, הסרטים האלה לא היו "קולנוע ישראלי".
ומה זה "קולנוע ישראלי" על פי המתלוננים? לא תנועה ניאו או היפר או תת-ריאליסטית ולא קיצונית באלימות שלה כמו קולנוע דרום קוריאני וגם לא מזכירה קולנוע אינדי בניסיון למצוא חן ועליזות ברגעים קשים, אלא בעיקר קולנוע מעיק שבו כולם תמיד לא מרוצים והוא עוסק בצורה תדירה במשפחה, צבא, להט"בים (או כולם יחדיו) וכולל הרבה עירום. האם אלה הפנים שקולנוענים ישראלים רוצים להיות משוייכים איתם?
מובן שלא כל הבעיות ייפתרו ברגע שסרטים ישראליים יתחילו לזרוק רפרנסים לסרטים ישראליים אחרים, אבל זה יהיה צעד משמעותי ביצירת אחווה; הערכה הדדית של יוצרים שאוהבים את היצירות אחד של השני, מהווה ומהעבר, תחרות אגו בריאה מי יכול לקחת את הקולנוע הז'אנריסטי יותר רחוק (כמו שהיה בין ווס קרייבן וסם ריימי), או אפילו דיון על הקולנוע הישראלי בתוך הקולנוע יכולים לתרום כל כך הרבה לחיזוק הקולנוע יותר מכל חוק קולנוע, ביקורת מהללת, פרסי אופיר ואפילו פרס אוסקר – כי זה יכול ליצור אתוס לקולנוע הישראלי; אתוס שכרגע מפוזר ומפורק, וכמה מבקרים, מרצים וכותבים מנסים להשאיר בחיים על ידי כתיבה מתמדת על קולנוע ישראלי, אבל הם לא יכולים לשאת את העול הזה בלי שיתוף פעולה מצד הקולנוע עצמו.
אם הקולנוע ימשיך ככה, אז הוא פשוט… ימשיך ככה. 19 שנה לאחר הפריצה של "חתונה מאוחרת", 12 שנה לאחר "ואלס עם באשיר", 6 שנים לאחר האגרוף המשולש של "מיתה טובה", "אפס ביחסי אנוש" ו"גט", ועדיין התחושה היא שהקולנוע עומד במקום להתקדם קדימה. אני יודע ש"אם משהו לא יקרה אז נמשיך במצב הנוכחי" זאת לא נבואת הזעם הכי מאיימת, אבל השאלה שיוצרים צריכים לשאול את עצמם היא האם הם רוצים שהיצירה שלהם תהיה חלק ממשהו גדול יותר או לא. כי במקום להתחיל מאפס כל פעם, יכול להיות שיהיה קל יותר להשתמש במשאבים שכבר יש בארץ שלנו, ולבנות מהסרטים הישנים שפה ויזואלית, רעיונית ותימטית שאין לארצות אחרות להציע.
אבל למה הגענו לפה מלכתחילה? זאת לא שאלה של זריקת אחריות – אם אנחנו רוצים לשנות את דרכי החשיבה, צריך להבין מה יצר אותן.
יהיה קל להאשים את בתי הספר לקולנוע, תחנת עצירה חשובה לכל במאי מתחיל בארץ, אבל כמישהו שלא למד בהם, אני לא מרגיש בנוח לדבר עליהם. ובכלל, בירור קצר מראה שמלמדים על קולנוע ישראלי, וחלק מהמרצים אף משלבים אותו בקורסים שאינם מתמקדים דווקא בקולנוע ישראלי – ובכל זאת, ברשימת צפיית החובה בכל שנה נדיר למצוא סרטים ישראליים.
אבל, כאמור, זה נושא שאני לא מכיר מספיק – אז אני אשאיר את חלקם של בתי הספר לאנשים שלמדו או מלמדים בהם. ואנסה לדבר על מגמות גורפות יותר. למשל, שתי תכונות ישראליות – פרובנציאליות ופרגון – שדווקא אנשי הקולנוע הישראלי מקפידים להימנע מהן. יש סיבות טובות לחוסר הפרגון: בתעשייה קטנה ומצומצמת, פרגון לקולגה אחד יכול להיחשב כעלבון לקולגה אחר, וישיבה בחבר מושבעים של פסטיבל סרטים היא לרוב הזדמנות להיכנס לצרות ולרשימות שחורות. בתעשייה שבה אפשר להסתכסך בקלות עם אנשים משפיעים מאוד, לא פלא שיוצרים מעדיפים להגיד פחות ולחייך יותר.
אבל זה תירוץ – פחד לא אמור להניא אנשים מלקחת צעד קדימה ולקדם את התרבות ואת היצירה, ובעיקר מלהצביע על הכיוון שהם רוצים שהקולנוע שלנו ייקח. אם כולם יפחדו מדי להראות דרך היצירות שלהם שיצירה ישראלית קולנועית השפיעה עליהם, איך ניצור מיתוס של הקולנוע שכל כך נחוץ לפריחתו?
וזה אמנם יכול להיות מעיק לקולנוען שנשאר מחוץ לקווים, אבל צריך לזכור שלרוב כאשר תחום כלשהו עולה הוא לוקח את כולם איתו. ואם הקהל יתחיל להתעניין בפינות מסוימות של הקולנוע הישראלי בזכות סרטים שמהללים קולנוען אחר, אולי אחר כך הם ימצאו גם את הסרטים שלכם.
הבעיה השנייה היא להיתפס כ"פרובינציאלי". כ"מישהו שלא למד מספיק קולנוע כדי להבין מה טוב בשבילו". כי איך אפשר להשוות בכלל בין "גבעת חלפון" ל"זה קרה לילה אחד" או "בית החיות"? אבל על הרעיון שהקולנוע של ארצות אחרות "פשוט יותר טוב", אני אענה: מי קבע? מי אמר? למה אנחנו לא מחשיבים את "אוונטי פופולו" באותה הרמה כמו "פאתר פאצ'אלי"? ואפילו אם יבואו מי שיבואו ויראו איך מבחינה טכנית ואסתטית ואובייקטיבית, הקולנוע הצרפתי והאיראני מכפכף כל סרט שנוצר פה: מה זה משנה? קולנוע זה אהבה, לא הגיון. בסרטים אהובים מאוד כמו "בחזרה לעתיד", "האביר האפל" ו"שודדי התיבה האבודה" יש חורים שלא היו מביישים אף רשת דייגים טובה, אבל זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים אותם ושהקולנוע מפסיק לצטט אותם ולהתייחס אליהם בהדרת קודש. ואם אנחנו לא נחשיב את הקולנוע הישראלי באותה הרמה כמו שאר הקולנוע, ונאהב אותו – מי כן?
ההנצחה של הקולנוע הישראלי היא משימה שצריכה להיות בראש מעייניו של כל חובב קולנוע בארץ. הפיכת הקולנוע הישראלי לאתוס מגובש ולמיתוס חי וקיים שמתקשר עם עצמו תגביר את האהבה לקולנוע ותקדם את הקולנוע לכיוונים שעד עכשיו נמנעו ממנו. אז אנא ממכם, צפו בסרטים ישראליים. צפו בסרטים ישראליים ישנים. אם אתם חלק מ"התעשייה" או מקווים להיות: אל תפחדו לפרגן לעמיתים שלכם. אל תפחדו לצטט אותם. אל תפחדו להתלהב ולצאת פרובנציאליים מול חובבי קולנוע מחו"ל. תשברו את הפרדיגמה בראש שלנו שקולנוע זר הוא אוטומטית קולנוע יותר טוב. צרו רשימה של "10 הסרטים הישראליים הכי טובים" ותכריחו את החברים שלכם לראות אותה. תגרמו לאנשים לגלות קלאסיקות כמו "אוונטי פופולו", "מנפאואר", "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", "ציפורי חול" ועוד סרטים פחות מוכרים. צאו החוצה ותתלהבו מהקולנוע שלנו – לא כי אנחנו מקדמים קולנוע שזקוק לעזרה, ולא כזריקת עצם לחברים ומכרים – אלא כי הוא קולנוע נפלא שמגיע לעולם לשמוע עליו ולגלות את הפנינים שבו, וביחד ניצור קאנון קולנוע ישראלי, מיתוס, אתוס ונגשים את כל החלומות שלנו.
ושיהיה יום עצמאות שמח לכולם.
הומאז כנגד רפרור בפרקנשטיין נגד פרנקשטיין הצעיר.
הדוגמה להומאז טובה, רק הבחירה בסרט שהכותרת שלו היא רפרור לסרט אחר קצת מוציאה את העוקץ
יפה שהרפרנס בכתבה על קולנע הישראלי זה למחזמר על הקמת ארה"ב
בנוגע לתוכן עצמו, זה מין ביצה ותרנגולת שאני לא יודעת להגיד כמה אפשר לשבור את המעגל.
הקולנוע הישראלי הוא לא בדיוק להיט, לפני שהתחלתי את התואר המדובר בקולנוע אולי ראיתי 5 סרטים ישראלים ואת רובם שנאתי (=סרטי בורקס על קלטות בימים האחרונים של כיתה ו).
ואז הגעתי לתואר ונכון, ברשימות החובההמשוכללת יש מאות סרטים זרים, אבל יצא לי לראות בסביבות ה50 סרטים ישראלים. ומה אני אגיד, עדיין לא התלהבתי מרובם.
נכון, יש פריחה של הקולנוע, ואם לא ניצור דברים שאוהבים אז לא יהיה דברים שאוהבים וכו'
אבל קשה לרפרר למשהו שלא עובד לך, ועוד יותר קשר לרפרר לדברים שרוב האנשים לא ראו.
אני מניחה שכדי שהמגעל יישבר צריך שמישהו ירים את הכפפה אבל אני "מבינה" לחלוטין מאיפה חוסר הרפרור הזה מגיע.
הבעיה העיקרית היא שהקהל הרחב ברובו פשוט לא מעריך קולנוע ישראלי, וזה מה שמונע בניית קאנון ישראלי.
נכון שהיו להיטים ישראליים (מעטים לטעמי) ב-30 השנים האחרונות, אבל הם נהיו להיטים למרות שהם ישראלים, אני אפילו אגיד כנגד כל הסיכויים, ואתה תמצא הרבה תגובות לגביהם בסגנון "שמע בדרך כלל אני לא רואה סרטים ישראליים, אבל זה דווקא סרט טוב". זאת הבעיה הכי גדולה.
כלומר ההצלחה של סרט ישראלי מסוים לא בהכרח יוצרת הערכה של הקהל הרחב לקולנוע הישראלי, זה לא יגרום לו להתעניין בסרטים ישראליים אחרים ולכן נוצרת הרגשה שלמרות כמה סרטים מקומיים שהצליחו פה ושם, אין באמת חיבור של הקהל לקולנוע הישראלי וזה משליך על יוצרי הסרטים עצמם.
זה פשוט חבל שהרבה אנשים פשוט לא מסוגלים להשתחרר מהמחשבה שקולנוע ישראלי הוא בהכרח פחות טוב ומהקלישאה של "כל הסרטים הישראלים הם אותו דבר". יש הרבה סרטים "שונים" אבל גם אותם אף אחד לא רואה.
אני לא מבין הרבה בקולנוע
אבל אני שואל אותך בתור מי שכן מבין – עניין הרפרנסים הזה, מופיע במדינות אחרות מלבד ארה"ב? נגיד, בסרטים איראניים או יפניים, יש רפרנסים ליצירות אחרות? אין לי מושג, יתכן שכן, בחרתי את שני אלו כדוגמה כי אני יודע שבשניהם יש קולנוע שלפחות נחשב איכותי ושלפחות ביפן יש גם ממש מסורת ואמנות קולנוע ייחודית משל עצמה. בנוסף, לפחות לפי הניתוח שלך – להתחיל לעשות רפרנסים לא יפתור את הבעיה. ממה שאתה אומר, היעדר רפרנסים הוא סימפטום, ושינוי הסימפטום לא פותר דברים בד"כ. האמת שכשאני חושב על זה, זה אולי יישמע מוזר, אבל נראה לי שאנשים ישראלים חושבים על קולנוע ישראלי בתור עוד "קולנוע זר". כאילו מסתכלים עליו מבחוץ.
יפניים? בטח
איראנים? אני פחות בטוח, אבל קיאורסטמי ומחמלבף, למשל, בוודאות התכתבו לא מעט, כולל הופעה מפורשת של מחמלבף אצל קיאורסטימי.
יכול להעיד שבסרטים רוסיים יש
למרות שלא יודע אם הרבה או קצת.
נדמה לי שאחת מהסיבות שהקולנוע הישראלי לא 'תופס' בארץ היא בגלל שהרבה ממנו לא נגיש לצפייה מיידית. עם כל הכבוד למבחר של הVOD'ז למיניהם והכל, אם אני רוצה פתאום לראות סרט ישראלי זה מסכת חיפושים שלרוב מעלה חרס בידיי. גם המיזם של קרן הקולנוע הוא חצי עבודה, כי 'לשכור' סרט למספר שעות מוגבל זה… מביך. היה עדיף שהם היו עושים עסקה עם נטפליקס או משהו בסגנון כך שסרטים יהיו מופצים להמון בתים שיהיו מסוגלים לצפות בהם בלחיצת כפתור.
חלק ממה שהופך את הקולנוע דובר האנגלית לכה מצליח היא הנגישות שלו. וכן, חלק מהנגישות זה גם החלק הפיראטי, שרק תורם להצלחה, גם אם לוקח כמה שקלים מהכיס של היוצרים. אני חושב שזה טרייד אוף שמשתלם למרות אובדן ההכנסות.
אז כדי להציל את מורשת הקולנוע הישראלי צריך להנגיש אותו בצורה שפוגעת ישירות ברווחיות שלו, וביציבות הכלכלית של יוצריו?
זו נראית לי כמו מסקנה די בעייתית מהמאמר.
הקולנוע הישראלי צריך להנגיש את עצמו
לא אמרתי שבמאים יעלו טורנטים עם הסרטים שלהם, אבל הם צריכים להיות נגישים לצפייה כדי שיהיו חלק מהתרבות הפופולרית. כך עשויה להתגבש תרבות סביבם, ואנשים יצרכו אותם.
אולי הגזמתי עם הקטע על הפיראטיות, אבל האולפנים והקרנות צריכות לגרום למוצר שלהם להיות out there, ולאפשר לאנשים לצפות בסרטים גם אם הם לא תפסו אותם בקולנוע או באיזה ערוץ סרטים אקראי.
מסכים עם מה שאתה אומר - צריך סטרימינג לסרטים ישראליים
לי אין שום אפשרות לצפות בשום VOD מאחר ואני לא מחובר לאף חברת כבלים. למרות שיש לי נטפליקס, אין כמעט סרט ישראלי שאפשר למצוא ברשת מלבד לבצע הורדה פיראטית, לצערי. ואגב – גם זה במקרים מאוד ספציפיים כי לרוב, סרטים ישראליים נעלמים מהיקום אחרי ההקרנה בקולנוע.
ויש גם מקרים מיוחדים – למרות שזה לא מקרה מייצג – לפני כשבועיים יצא לי לצפות ב"שש פעמים" דרך Vimeo (העלאה של במאי הסרט עצמו, יונתן גורפינקל). תמיד רציית לצפות בו ואני שמח שהצלחתי, כי הסרט מצויין! הייתי מוכן לגמרי גם לשלם עליו כסף אם היה נגיש כמו שהוא, בשירות סטרימינג כלשהו.
שוב מזכיר את אתר קרן הקולנוע הישראלי
שיש בו מגוון רחב של סרטים אונליין, ובעבור 15 שקל בלבד. החסרון העיקרי שלו זאת העובדה שהוא מכסה בעיקר סרטים משנות התשעים והלאה.
יש לו רווחיות וליוצרים יש יציבות כלכלית?
וואו, זה חדש לי.
אם כבר הזכרת את "מסעות ג'יימס בארץ הקודש"
צריך לומר שזה סרט שמנהל דיאלוג מאוד חכם עם כמה סרטים מתולדות הקולנוע הישראלי. יש שם רפרורים מסויימים לאוונטי פופולו ולכמה סרטי בורקס שהבולט ביותר מבינהם הוא סאלח שבתי (וזה סרט מומלץ מאוד בלי קשר!).
וואלה? לא זכרתי. סיבה טובה לצפות בו בשנית.
(ל"ת)
תודה על טור דעה מאוד מעניין. פתחת את הראש בנוגע לנושא שעלול להיראות כמינורי או מובן מאליו. עם זאת, יש משהו במה שמגיבים אחרים כבר כתבו פה מעליי. אני לא חושב שמישהו מפחד להראות שיצירה ישראלית קולנועית השפיעה עליו, אלא שבאמת ובתמים ישנו מספר רב יותר של יצירות מאזורים שונים מסביב לעולם שהשפיעו הרבה יותר.
בתור סטודנט לקולנוע בסוף התואר אני יכול להעיד שמעבר לקורס חובה אחד על קולנוע ישראלי לא נתקלתי בקולנוע ישראלי בתוכנית הלימודים כמעט בכלל – ברשימות הצפייה של שאר קורסי החובה ישנם בסך הכול אולי עוד סרט או שניים ישראלים, המרצים והמתרגלים בקורסים השונים מדגימים את התוכן הנלמד על סרט לא-ישראלי כמעט ב-100% מהמקרים ואפילו בקורסים והסדנאות שמעבירים אנשים שהם בעצמם יוצרים מבוססים בתעשייה הישראלית נדיר שהם ידגימו משהו מתוך סרט ישראלי או יזכירו סרט כזה כמקור השראה.
דעתי האישית (איתה כנראה כותב הטור לא יסכים) היא שהמורשת הקולנועית הישראלית עדיין לא עשירה מספיק כדי להציע מגוון שהוא גם קומיוניקטיבי וגם שכל אדם יוכל למצוא בו משהו להתחבר אליו באופן יותר אישי ועמוק, בעיקר כשקיימות אלטרנטיבות רבות וטובות. ואני אומר את זה למרות שלא מעט סרטים ישראלים דיברו אליי, נגעו בי, הצחיקו, ריגשו והלהיבו (אם כי רובם המוחלט באמת מהעת האחרנה).
אולי זה גם קשור לכך שכבר בעברו של הקולנוע הישראלי יוצרים כיוונו כנגד המסורת הקולנועית שקדמה להם ושאבו השראה מסגנונות קולנועיים אחרים בעולם. למשל גל הסרטים הפוליטיים של שנות ה-80 (אוונטי פופולו, רובה חוליות ועוד) שנגע בעניינים חברתיים-מדיניים, בשונה מסרטי הבורקס וסרטי הרגישות החדשה של שנות ה-60-70 שעסקו יותר באינדיווידואל ובמשפחתיות, כאשר שני זרמים אלה ככל הנראה צצו כמעין תגובת נגד יצירתית לסרטי המלחמה הלאומים-הירואיים שקדמו להם. במקרה של סרטי הרגישות החדשה ההשראה היצירתית מסרטי הגל הצרפתי החדש יכולה להיות כל כך כבדה עד שלפעמים הדבר גורם לתהות אם לא עדיף כבר לצפות במקור הצרפתי מאשר בחיקוי, ישראלי ככל שיהיה.
ואולי זה פשוט זה שבעקבות המציאות היום-יומית במדינה שלנו הקולנוע הישראלי כבר זמן מה נמצא ברובו במצב רוח אופוזיציוני כללי ועובד על להציג סיפורים קודרים עם דמויות מנוכרות תוך גם כן ניכור של הצופה ושל העבר הקולנועי הישראלי.
אז בקולנוע לא.. אבל ב"הבורר", "עספור", "רמזור", "מסודרים" וכו וכו יש אינספור רפרנסים לסרטי קולנוע ישראלים, וזה סתם כי קפצו לי לראש כמה יצירות פופולריות.
כשהיוצרים האלו עוברים לקולנוע (רשף לוי, חגי ועמיר, מולי שגב) גם בסרטים שלהם יש רפרנסים. לפעמים אפילו גילום תפקיד על ידי שחקן מסוים הוא רפרנס.
אולי הבעיה היא לא בחשיפה, בגיוון, באיכות או בשנאה (תיאוריה מעניינת), אלא באגו ובחזון האמנותי של הבמאים, שרואים ברפרור "עצלנות" ו"אמנות נחותה", בדומה למה שכתבת.
לא מצאתי רפרנסים בסרטי חגי ועמיר או רשף לוי
כלומר, אני אתקן: מצאתי רפרנסים – פשוט לא לקולנוע ישראלי. מוזמן להאיר את עיניי למה פספסתי.
אוקיי, אז מי הם עשרת הצדיקים שריפררו לסרטים אחרים עוד בחייהם?
(ל"ת)
עוד עניין
אולי אני טועה לגמרי בהנחה שלי,
לרוב לא מרפררים לסרטים, מרפררים ל״אירועים קולנועיים״, רגעים שברור לך שלצופה הממוצע (או לחובב הקולנוע בחלק מהמקרים) יש איזה שהוא רגש אליהם, חיובי או שלילי.
בנוסף להרבה ממה שציינו בתגובות אחת הבעיות הוא שפשוט עוד אין לנו יותר מידי רגעים כאלה בקולנוע הישראלי.
אז..................................
עברתי על ארכיון הסרטים 2019 כדי לראות את תמונת המצב הנוכחית של הקולנוע הישראלי (דיסקליימר: לא ראיתי אף אחד מסרטים דלהלן):
סרטים שחטפו ביקורות גרועות באתר: "רכבת קלה", "פרה אדומה", "מילים נרדפות", "החבר דב", "החיים הנסתרים של שייקה אופיר", "בזמק", "קצפת ודובדבנים", "מחילה", "ימים נוראים", "בשורות טובות".
סרטים שהעריכו: "הגולם" (זה נחשב?), "עץ תאנה", "בגרות", "תל אביב על האש", "אישה עובדת", "המוסד" (אלא מה?!), "הצלילה".
סרטים שלא כתבו עליהם כלום: "פרא אציל", "סדקים", "מראות שבורות", "בוקר טוב ילד", "אהבה בשלייקס", "אול אין", "פיניטה לה קומדיה", "מבצע שלאגר", "אל תשכחי אותי", "הרפתקה בשחקים", "פול גז", "כאן ועכשיו", "אלוהי הפסנתר", "המחשמלים", "הסוסיתא של הרצל", "המורה לאנגלית".
רוב הסרטים (16) נמצאים ברשימת ה"כלום", ואחריה צועדת רשימת ה"גרועים" (10; ה"מוערכים" הם שבעה). עכשיו, לא בדקתי את רשימת הסרטים הבינלאומית מ-2019 (הרשימה כוללת כ-280 סרטים, מתוכם רק 33 מוזכרים לעיל), אבל כן רואים שסרטים ישראלים לא מצליחים ליצור יחס מכבד. אני מאשים את השיווק; אני תמיד מאשים את השיווק ("הרפתקה בשחקים" היה יכול להיות קלאסיקה בזמן אמת!!!11! כנ"ל "אהבה בשלייקס"!1!1!!) אבל… טוב, איבדתי את חוט החשיבה אבל אני לא הולך לזרוק עבודה של שעה לפח, אז תסיקו את המסקנות לבד!. ואם תוכלו לגלות לי, כי אני בעצמי לא יודע מה זה אומר…
לא בטוח שהבנתי את החיבור שעשית למה שנכתב מעלה
אבל אם אתה מתעקש להגיד משהו לא ברור ובלי פואנטה על סרטים שלא ראית, בוא לפחות נעשה את זה בהקשר קצת יותר רציני. במקום לבדוק דעות של 2-3 כותבי ביקורות באתר, בוא נבדוק את היחס לסרטים מכמות רצינית יותר של מבקרים מהמדיות השונות. בטבלת המבקרים יש כ-15 מבקרים, הנה המיקומים של הסרטים המקומיים בדירוגים השנתיים שלהם:
בסיכום 2019 יש שני סרטים ישראלים ברשימת 20 הסרטים בטבלה השנתית
0 סרטים ישראלים ברשימת 10 הסרטים ב-2018
5 סרטים ברשימת 20 הסרטים ב-2017 (4 מתוכם בחמישייה הראשונה)
4 סרטים ברשימת 20 הסרטים ב-2016
5 סרטים ברשימת 20 הסרטים ב-2015
(לא הצלחתי למצוא סיכום שנתי של 2014 שנחשבת שנת השיא של הקולנוע הישראלי בעשור החולף מבחינת ביקורתית ומבחינה קופתית)
לא בטוח איך זה מתקשר לנושא אבל עכשיו גם אתה מוזמן להסיק מסקנות לבד ולעדכן אם תצליח לעשות חיבור למה שנאמר בכתבה.
שני המדדים לא נראה לי אומרים יותר מדי
אבל כן אציין שהמדד של פלוני הוא לא הביקורות, אלא התגובות שאנשים כתבו באתר, מדד קצת חמקמק כי נגיד אף אחד לא באמת ראה את "רכבת קלה", סתם כולנו זרקנו עליו בוץ בתגובות על סמך היכרות עם הנפשות הפועלות. (ואגב, אני לא מת על ההכללה של "קצפת", "מחילה", ו"ימים נוראים" ב"ביקורות גרועות". לא השתפכנו עליהם, אבל היו להם לא מעט אוהבים והביקורות ראו את החיובי והשלילי שבסרטים האלה).
עם כל החסרונות שזה בא איתו, גם טבלת המבקרים באה עם חסרונות: הייתה כתבה במגזין פורום המבקרים [שעכשיו כבר אופליין] שבה היו מבקרים שהודו שהם מעגלים מעלה בכוכב-חצי כוכב סרטים ישראלים), או נניח, סרט כמו "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" שנכנס לשם וראו בדיוק 5 מבקרים (ואהבו) מתוך אותה קבוצה.
כמי שמשתדל לראות סרטים ישראליים כמה שיותר, אבל לא במידה מזוכיסטית, אני יכול להגיד שהמצב הוא, כמו שרמזתי: עומד במקום. יש לקולנוע הברקות, יש לו כשלונות, אבל בניגוד לתחושה שהייתה בתחילת העשור הקודם וזה שלפניו – אין לו כיוון, ואין לו מי שיכוון אותו. מאוד אהבתי בשנה שעברה את "תל אביב על האש" ו"המוסד", נניח, אבל הם מרגישים כמו אנקדוטות, ולא חלק מסיפור. מי יודע איזה סרטים יהיו או לא יהיו אחריהם. הבעיה, כאמור, היא לאו דווקא באיכות, אלא בלכידות.
מצטער על איך שזה יצא
בהתחלה זה היה אמור להיות "בוא נראה כמה סרטים ישראלים עומדים בסטראוטיפ של קולנוע ישראלי" ואחרי תשעים דקות וארבעים דפי סרט זה הפך למשהו לא ברור ולא קשור. אם אני אנסה לחזור לנקודה המקורית שלי, רוב הסרטים שיצאו בשנת 2019 עדיין יכולים להיכנס להגדרה רחבה של הסטראוטיפ, אבל בהחלט יש הרבה סרטים שאינם כאלה; מה שיותר מפתיע הוא שאפשר למצוא גם את אלה וגם את אלה בשלושת הרשימות: הטוב, הרע והלא נודע, כך שזה לא ש"הקהל שונא קולנוע ישראלי".
נ.ב ההכללה של קצפת ודובדבנים, מחילה וימים נוראים בביקורות הגרועות זו פשוט תוצאה של הרשימות ברסק עגבניות רקובות שעשיתי – הייתי צריך לבחור ימינה או שמאלה וכנראה שלא בחרתי נכון…
אל תרגיש רע, הכל טוב
זה גם פשוט מן הסתם למה אנחנו לא מתים באתר על ציונים ולא (יותר מדי) על העגבניות הרקובות: יש בזה משהו שצובע בשחור ולבן וימינה או שמאלה כשצריך שם איזשהו אמצע או מגוון, או משהו אחר.
לגבי השאלה כמה "קולנוע ישראלי", במובן הקלישאתי שלו יש, אז השאלה היא כמה נוקשים אנחנו. האם "עץ תאנה" הוא עוד דרמה משפחתית מלאה בחשיבות שנעשתה פה כבר שנים על גבי שנים או סרט ייחודי ברמת הפקה מטורפת שבכלל צולם באתיופיה – דבר שלא נעשה כמותו? האם "בגרות" הוא דרמה משפחתית על ילד ואבא שלו או משהו קצת אחר על מורה שנמצא במערכת בלתי אפשרית? בסופו של יום, מכיוון ש"קולנוע ישראלי" כקלישאה זה פשוט "סרט שלא בא לי בטוב", אני מניח שזה באמת תלוי באיך שאתה תופס את הסרט. או במילים אחרות: זה לא משנה. "הצלילה" הוא הכי "סרט ישראלי" מכל הרשימה הזאת (בערך), אבל זה לא מונע ממנו להיות אחד הסרטים הישראליים שכן כדאי לראות מ-2019 (אפילו אם יש לו חסרונות כאלה ואחרים).
תודה על הפירגון
שמחתי לשמוע שאתה חושב ש"הרפתקה בשחקים" היה יכול להיות קלאסיקה בזמן אמת, מחמם את הלב! נקווה שיהפוך לקלאסיקה ברבות הימים.
אכן אנשי אתר עין הדג לא טרחו לצפות בסרט או לכתוב עליו. עושה רושם שהם מעדיפים לכתוב הרהורים ומסות על מצבו הרפלקטיבי (או לא) של הקולנוע הישראלי (או משהו בסגנון) והגיגים אחרים, לפני שהם טורחים לצפות ברוב הסרטים הישראלים עצמם שיוצאים בכל שנה.
מה לעשות…
אם זה מנחם אותך
גם כשאני כותב על סרטים ישראליים (דבר שקורה לא מעט) אף אחד לא מרוצה.
כשמדברים על קולנוע ישראלי
צריך לזכור שאף פעם או כמעט אף פעם לא היה לו מעמד אוטונומי בתרבות הישראלית. הוא לא נחשב בעיני מנהיגי הציונות של תנועת העבודה (להבדיל מז'בוטינסקי שהעריך את המדיום וקרא לפיתוחו אבל לא התמיד בכך) ועמד בצל מול ובניגוד לספרות ותיאטרון הישראלים ואפילו האמנות הפלסטית נחשבה יותר ממנו. בעשורים הראשונים לקיומו הוא היה כלי תעמולתי שולי יחסית של התנועה הציונית.
מאוחר יותר כשהפך בהדרגה למדיום מסחרי יותר עדיין נשאר עם אותו מעמד תרבותי שולי הן בתרבות הישראלית והן מול תעשיות קולנוע אחרות ברחבי העולם. תוצריו משנות ה60 ועד היום נעים בין הקולנוע העממי הזוכה לפופולריות אך חסר משקל וערך של ממש (המלודרמות של ג'ורג' עובדיה, סרטי הבורקס, קומדיות מטופשות כאסקימו לימון והסרטים של גיא עמיר וחנן סביון) לבין סרטים שאפתניים יותר מבחינה אמנותית (שחלקם גם זוכה בפרסים ובשבחים בפסטיבלים בינלאומיים) אך לא פופולריים בקרב הציבור הרחב. בין לבין קיימים יוצאים מן הכלל כמו 'מי מפחד מהזאב הרע' השייך לקולנוע הז'אנרי אך הם מעטים מדי מדי להוות משקל של ממש משלהם בתחום הקולנוע.
בתנאים אלה ברור למדי מדוע הקולנוע הישראלי לא מרפרר לעצמו – אחרי כל שנות קיומו הוא עדיין "חצי תעשייה" וחסר ביטחון למרות המעמד הבינלאומי שהגיע אליו בעשורים האחרונים. האם מצב ישתנה? ייתכן, אבל לשם כך נדרש חריש עמוק ליצירת תעשייה של תכנים מגוונים יותר, הן מסחרית והן אמנותית.
תיקון טעות.
תגובה זו שורשרה בטעות כתגובה למישהו אחר. היא יועדה להיות תגובה למאמר עצמו.
או שהתגובה הקודמת הייתה טעות…
קרה לי הרגע משהו שממחיש את הנקודה אותה הכתבה רוצה להעביר.
נתקלתי השבוע ביוטיוב בסרטון בו מוזכרת הצגה המבוססת על הסרט "אפס ביחסי אנוש", ולכן כאשר בכתבה כאן שוב נתקלתי באזכור שלו, מסקרנות נכנסתי לביקורת על הסרט.
מפה לשם את השעה האחרונה העברתי בלקרוא את כל 283 התגובות על "אפס ביחסי אנוש". את הצפייה הראשונה שלי בסרט – מפאת השעה המאוחרת, החלטתי לדחות למחר.
אז לדעתי אין ספק שרפרנסים, הומז׳ים ואפילו רפרורים ישירים בסרטים ישראלים לסרטים ישראלים אחרים, יוכלו לתרום רבות לכלל הקולנוע הישראלי.