השם של מרטין סקורסזה קשור בטבור לסרטי גנגסטרים, למרות שבחינה מדוקדקת של גוף העבודות שלו יגלה שתיאורו כ"הבחור שעושה סרטי גנגסטרים" הוא במקרה הטוב עוול לגופו של אדם ובמקרה הרע פשע כנגד אומנות הקולנוע. ובכל זאת, מהרגע שמרוויחים מוניטין קשה להיפטר ממנו – מרטין סקורסזה עשה סרטי גנגסטרים, וכאלה טובים. כאלה שהציגו אנטי-גיבורים בסיטואציות מרתקות עושים דברים מגניבים שגרמו לכל מי שצפה בהם להגיד: "מאז שראיתי סרטים של מרטין סקורסזה, תמיד רציתי להיות גנגסטר". עם "האירי", מרטין סקורסזה בא לסגור את החשבון. כלומר, להגיד לכל מי שחשב ככה: "תגידו, אתם טמבלים?".
"האירי" מספר את סיפורו של פרנק שירן, אדם שהיה באמת, על בסיס ביוגרפיה שיצאה ולא ממש אומתה עד הסוף, אבל זה פחות רלוונטי לנושא. "האירי" הוא לא איזה ביוגרפיה על אמן מחונן שצריך להתגבר על קשיים, מחלות או דעות קדומות – מדובר באדם שממש טוב בלהרוג אנשים ולהקשיב לאנשים אחרים, שהיה, כך על פי דברו, נוכח בצמתים משמעותיות שהשפיעו (גם אם בצורה עקיפה) על ההיסטוריה האמריקאית.
במקביל לכל זה, "האירי" הוא סרט שמבהיר בצורה חד משמעית שלהיות גנגסטר זה לא כיף, מגניב או חיובי בשום צורה, ושבמקרה הטוב תזכה שמישהו יירה בך באמצע הרחוב, שכן המקרה הרע גרוע בהרבה. סרט שמסתכל על הסרטים שמרטין וחבריו עשו בצעירותם ונאנח לעצמו "אוי, השטויות שצעירים חושבים לעצמם". אבל זה לא סרט מטיפני או מעיק, והמחשבה הזאת לא מונעת ממנו ליהנות מקולנוע סוחף ומרתק, גם אם ביקורתי מאוד כלפי הגיבורים שלו. בקיצור, מדובר ב"בלתי נסלח" של סרטי גנגסטרים.
וכמו שאת "בלתי נסלח" איסטווד היה יכול ליצור רק אחרי כמה עשורים מאז שעשה את המערבונים הגדולים בעברו, את "האירי" מרטין סקורסזה היה יכול ליצור רק עכשיו. לא רק הוא – גם רוברט דה נירו, אל פצ'ינו וג'ו פשי – השלישייה המרכזית של הסרט – היו יכולים לתת לסרט הזה את האפיות, הנחיצות, רוח החיים והנפש שלו רק אחרי שהגיעו לאן שהגיעו ועברו את מה שעברו.
והם לחלוטין לחלוטין מצליחים בטירוף עם המשימה הזאת. דה נירו ופצ'ינו, שכבר הספדנו, זרקנו מכל המדרגות, ראינו אותם עושים מיני-קאמבקים בכל מיני צורות ואז חזרנו להתעלם מהם כאנשים של קולנוע מעידן ישן יותר, מוכיחים שלכל הפחות, הייתה להם עוד הופעה אחת מעולה בארסנל (ג'ו פשי נמנע מכל זה על ידי פרישה בלתי רשמית מעסקי הקולנוע וחזרה בדיוק ברגע המתאים. חכם, הממזר הזה). בלי ליפול לקלישאות שלהם, בלי לשכוח מה הם יכולים להיות ולעשות, ובלי לראות בעיניים. אני לא יודע אם ההופעות האלה הן השיאים של הקריירה שלהם, אבל גם מקום חמישי מכובד, בקריירה כמו שלהם, אומר הרבה. וזה לפני שמדברים על כך שכן, חד משמעית – מדובר בשלוש מההופעות הטובות של השנה. קשה להגיד שמישהו מהם מחדש, אבל כשהם עושים את מה שהם עושים כל כך טוב – גם ישן זה מעולה.
אבל התצוגה הכי מרשימה פה היא של סקורסזה, שלמרות האורך המוגזם לחלוטין של הסרט, מצדיק כל דקה ודקה שלו ולוקח אותנו למסע אפי בנבכי נפשו ופועלו של אדם שפל במיוחד. סקורסזה אמנם לא מחדש משהו, ומשתמש בסך הכל בטריקים קולנועיים ידועים, אבל הוא משתמש בהם כמו המקצוען שהוא. כל כותרת שלפתע צצה על המסך, קאט למקום אחר, השתקה של הסאונד, הגברה של המוזיקה, משחקים עם הזמנים – הכל נעשה בצורה מדויקת שנועדה לקחת אותנו מנקודה אחת לשנייה, והוא עושה זאת בצורה נפלאה.
ובכל זאת, צודק מי שמתגרד לנוכח 209 הדקות של הסרט. הסרט אכן ארוך והוא לא עושה הנחות לאף אחד, כך שמי שמגיע להצגה לילית שלו בקולנוע ללא הפסקה יכול למצוא את עצמו מתעפץ או נאבק בשלפוחית של עצמו. אבל סקורסזה הרוויח את הדקות שלו ביושר. אין כאן בזבוז או מריחת זמן, נוסטלגיה או התלהבות ילדותית – יש כאן בדיוק מה שהסיפור הזה צריך, רק שכמו כל סיפור אפי – זה לוקח קצת זמן.
המגרעה היחידה שאפשר לשקול בסרט היא אפקט ההצערה שעשו לשחקנים המבוגרים, שאין מה לעשות – עדיין נראה מוזר. בדקות הראשונות יש אפקט בהייה של "את זה אני הולך לראות עכשיו שלוש שעות?" אבל או שהאפקטים משתפרים אחרי פתיחה חלשה, או שמתרגלים לזה. במבחן התוצאה, זה הצליח לא להפריע, אבל לא בדיוק הצליח להצליח.
למי שציפה ל"סרט הגנגסטרים הגדול הבא של סקורסזה", "האירי" עלול לבלבל קלות – כן, יש פה גנגסטרים אבל הרוח הממזרית שנשבה במפרשי סקורסזה היא אירונית ורפלקטיבית בהרבה. את השוט הרציף המפורסם בתוך המועדון ב"חברה הטובים" מחליף שוט רציף בבית אבות. החיסולים כבר לא נראים כל כך סקסיים והפוליטיקה שמובילה אליהם לא כזאת מבדרת כשמזכירים לכם שיש אנשים אמיתיים מאחורי הפרצופים שעשו בהם חור או שניים. אבל, בכל זאת, אי אפשר לטעות – "האירי" הוא סרט הגנגסטרים הגדול של סקורסזה, אולי הכי גדול שעשה אי פעם, אולי האחד שכל קריירת הגנגסטרים שלו כיוונה אותו לעשות, והוא לחלוטין עמד בציפיות ואף התעלה עליהן.
הדבר הראשון שעבר לי בראש:
"מדובר באדם שממש טוב בלהרוג אנשים ולהקשיב לאנשים אחרים, שהיה, כך על פי דברו, נוכח בצמתים משמעותיות שהשפיעו (גם אם בצורה עקיפה) על ההיסטוריה האמריקאית."
כלומר, פורסט גאמפ, אבל כולם גנגסטרים, כולל פורסט.
וברצינות, כ"כ טוב לשמוע. עם ההיסטוריה שיש לנטפליקס עם סרטים, חששתי שהם הולכים להכתים גם את שמו של ענק ותיק כמו סקורסזה – ואני כ"כ שמח לקרוא שטעיתי.
שמעתי את ההשוואה הזאת ל"פורסט גאמפ" כבר
ואני לא בטוח לגביה. אצל פורסט גאמפ היה אצל עניין לא בדיוק אורגני שבו הוא בדיוק נמצא בכל צומת ומשפיע בכל מקום על כל מיני אנשים בצורה לא סבירה. פה זה מבנה קצת שונה וקצת יותר אורגני.
מצד שני, שניהם, ככל הנראה, לא בדיוק התרחשו.
אה, זו היתה הלצה יותר מהכל, לא ראיתי את הסרט עדיין...
(ל"ת)
כן, כמובן
הרי אחרי הכל, שום דבר לא מתעלה על פורסט גאמפ.
מה הכוונה ב"להכתים את שמו"?
כלומר, נטפליקס מפיקים טונות של סרטים גרועים עד זניחים, אבל הם ממש לא ידועים בלחבל/להתערב בהפקות של הבמאים שעובדים איתם, בטח לא המפורסמים שבהם. להפך – בשביל היוקרה של לעבוד עם סקורסזה וקוארון הם שפכו על שניהם תקציבים מאוד מכובדים, בטח עבור סרטים שלא יחזירו את ההשקעה באופן ישיר.
"האירי הוא סרט הגנגסטרים הגדול של סקורסזה, אולי הכי גדול שעשה אי פעם"
טרם ראיתי את האירי, אבל זו חתיכת הצהרה בהתחשב בזה שהבנאדם ביים את החבר'ה הטובים – סרט שהוא מופת מכל בחינה אפשרית ואחד מבתי הספר הכי מושלמים לקולנוע שנוצרו אי פעם.
אם השאלה היא האם הסרט הזה יותר טוב מ"החברה הטובים"
אז התשובה שלי, נכון לעכשיו (ואפשרי שאני בהיי זמני וכו'), היא כן.
"החברה הטובים" הרבה יותר מגניב – אבל "האירי" יותר אפי, ופשוט יותר טוב.
לא יודעת
אף אחד משלושת הסרטים שראיתי של סקורסזה לא גרם לי לרצות להיות גנגסטר/ית. אולי זה עובד בעיקר על גברים, כי קל להם יותר להזדהות עם הדמויות הראשיות, בעוד שאני הייתי עסוקה בלהשתעמם מהשפרצות הטסטוסטרון המייגעות ומהייצוגים הרדודים של נשים.
מצד שני, אולי פשוט צריך לאהוב את הסרטים שלו כדי שהם יגרמו לך לרצות להיות גנגסטר, כך שאני לא בדיוק הדוגמה המתאימה כאן…
מסכימה. מדובר בשיעמומון
אולי זה ההבדל המגדרי, אבל שרדתי את כל השלוש ומשהו שעות של הסרט בלי להבין ממה מתפעלים. העלילה חלשה עד לא קיימת, ההתפתחות העלילתית העיקרית זה עוד ועוד אנשים שנרצחים, לגבי "נבכי נפשו" של הגיבור אני ממש לא מסכימה – הסרט לא מסביר למה הגיבור עושה את מה שהוא עושה, אין שום עומק פסיכולוגי או אחר. שלושת השחקנים הראשיים חסרי הבעה לחלוטין (האם הזיקנה משתקת את שרירי הפנים?), ובגדול, אפשר בקלות לתאר את כל הסרט כ"חבורה של גברים מזדקנים ומכוערים אבל קשוחים מדברים אחד עם השני בקודים". נימת הדיבור של כל הדמויות זהה, קשה להבחין במאפייני אישיות שונים או מעניינים, אין בקושי רגש בסרט, הנשים הן בעיקר אביזר שמקשקש ומעשן בצד כדי לא להפריע לנהל את העניינים… ואפשר להמשיך.
משעמם ביותר.
אבנר שביט כתב את הביקורת השלילית היחידה שראיתי בנתיים על הסרט,
והאמת שהיא מרתקת:
https://e.walla.co.il/item/3324511
שווה לקרוא-על הרבה אלמנטית בסרט הוא מסתכל מפרספקטיבה אחרת ממה שראיתי עד עכשיו. לצערי יש לי הרגשה שאני עומד להסכים עם הביקורת שלו, אבל את הסרט אני עדיין אראה. בכל זאת סקורסזה.
שאלה שלא ציפיתי שאני אשאל
האם הסרט הזה מצדיק יציאה לקולנוע (במעט מקומות שבו הוא מוקרן) או שאפשר לחלוטין לחכות לנטפליקס?
בגדול אני בעד קולנוע
אבל
אבל קולנוע לב, עם אהבתי הרבה אליו (ויש כזו), הוא לא בדיוק הקולנוע שיוצאים אליו כדי לקבל חוויה קולנועית מלאה של סאונד מקיף, אנשים שקטים ומסך ענק.
אם הוא היה מקרין ביס פלאנט, לא היה לי ספק. אבל ההקרנה שלי, נניח, הייתה עם סאונד מאוד נמוך בצורה לא ברורה.
אז לדעתי בהחלט שווה לראות בקולנוע, אבל מי שרואה בבית – וואלה, אני מבין.
בנוגע להקרנה בקולנוע לב
אפשר לשאול באיזו הקרנה היית?
ממש בא לי על חוויה קולנועית , אבל אני רואה שבתל אביב ההקרנה היא באולם קטן יחסית (10 שורות) מה שמעלה בי ספקות לאיכות ההקרנה.
לב סמדר בירושלים. אולם דווקא די גדול (יחסית ללב)
(ל"ת)
תודה!
(ל"ת)
אולם 5 (זה עם ה-10 שורות) דווקא סביר, רוב האולמות שם קטנים יותר
אבל אם אתה חושש אני רואה שיש הקרנות גם באולם 1 המפלצתי.
הבנתי, זה קצת מעודד תודה!
ראיתי שיש הקרנות באולם הגדול אבל מאיזו שהיא סיבה , האירי מוקרן שם רק ב11 בבוקר שזה מבאס
(יש שם גם הקרנות ערב בימים מסוימים אם אתה גמיש)
(ל"ת)
יהונתן, אתה צריך לראות שוב את החבר'ה הטובים,
והשתולים, וכנופיות ניו יורק.
אתייחס רק לראשון למען הפשטות-חיי הגנגסטר בחבר'ה הטובים לא מוצגים כמגניבים, אלה כמורכבים.
הנרי היל בהחלט צובר בסרט כוח, כסף, נשים, זוכה לדפוק מכות למי שהוא רוצה וכאלה. זה דבר טוב-אם הסרט לא היה מתאר גם את המשיכה שיש בחיים האלה הוא היה חוטא למציאות. מצד שני, החיים של הנרי הופכים לסרט אימה, ודי ברור שעד הסוף הוא ואשתו נמצאים בגיהינום, וזה המצב שרוב הדמויות מגיעות אליו. אגב, את הצד האפל של העולם הזה סקורסזה מראה הכי טוב בכמעט כל סצינה עם טומי, שהן גם לא במקרה בין הסצינות הטובות שנעשו אי פעם בסרט.
והגיהנום הזה מגניב
זה גיהנום של אנשים מגניבים, שעשו דברים מגניבים.
אני לא טוען ש"החברה הטובים" הוא מסמך פשטני שמהווה טופס הרשמה למאפיה, אבל למרות שסקורסזה יודע טוב יותר, "החברה הטובים" בהחלט מהווה תצוגת מגניבות של אותה מאפיה – דבר ש"האירי" פשוט לא. בסרטים הקודמים של סקורסזה אנשים מתו, כן, אבל הם מתו מגניב, וברגעי שיא, וזה היה אדיר. כאן, אין את האדירות הזאת.
כל סצינה שדמות ראשית מתה תהיה סצינת שיא.
איזה דמויות מתו מגניב ואדיר בחבר'ה הטובים?
טוב נשבר מהאתר הזה מה הולך עם כל הספויילרים האלה.קלקלו לי סרט אחד יותר מדי
אתה לא רואה ספויילרים? כי הם מסומנים
מאיפה אתה גולש?
ביקורת מעולה
אני ממש רוצה לראות את הסרט הזה.
אז יש לי שאלה לנקודה שלא התייחסת אליה: יש סיבה משמעותית ללכת ולשלם לראות אותו על מסך גדול, או שאני יכול לחכות שבוע ואז אראה בנטפליקס?
אופס, לא ראיתי ששאלו כבר לפניי
תודה ליהונתן על התשובה.
אני צריך לומר את המובן מאליו ולציין שה"בלתי נסלח" של ז'אנר הגנגסטרים
כבר יצא לפני 20 שנה?
והוא?
(ל"ת)
לא זיהיתי את הרפרנס. באיזה סרט מדובר?
(ל"ת)
לא ידעתי שכל-כך אהבת את ביג דדי
(ל"ת)
הסופרנוס...
(ל"ת)
סתם קטע, סקורזסה משתמש בפלטפורמה שהיא לא סינמה - נטפליקס
ומשתמש בטכנולוגיית ההצערה שסרטי הלא סינמה – מארוול סטודיוס ביססו.
לגבי אפקט ההצערה
מארוול לא "ביססו" את הטכנולוגיה בשום צורה. הם השתמשו בה. הראשונים היו דווקא פוקס, המשמעותי הראשון היה בכלל בנג'מין באטן, וכן, דיסני התחילו להשתמש באפקט הרבה בשלל הסרטים שלהם מאז 2015 אבל הם השתמשו בטכנולוגיה שבוססה היטב לפני, לא המציאו משהו או הפכו אותו לפופולרי. הפרחים בנושא הטכנולוגיה הזאת ממש לא הולכים אליהם.
לגבי אפקט ההצערה
1. נתחיל מזה שבנג'מן באטן עסק בעיקר בהזקנה ולא הצערה, שיש מקום לטעון ובצדק שפחות קשה להזקין בשביל לשמור על מראה טבעי. החלק שהוא מוצער הוא מאוד קצר וזה לא שבראש פיט אז היה נראה זקן כל כך, אגב למרות זאת החלקים האלה בעיקר בתאורה מבלבלת ולא ברורה.
2. דבר שני, שים לב לבחירת מילים שנתתי ביססו ולא הראשונים לעשות זאת. אתה מזכיר לי את הויכוחי סרק שאנטי אייפונים מנסים להביא "אבל המוטורולה רייזר היה הראשון לשים קורא אצבע בטלפון" אבל אפל הם אלה שביססו את הטכנולוגיה חד וחלק עם השקת האייפון 5S. מארוול התחילו את חלקם ב2015 לשוטרים קצרים ממבוגר מזדקן למבוגר, ב2016 שהפכו את רוברד דאוני ג'וניור לטינאייג'ר אמין. ב2017 את ראסל קראו, ב2018 את מישל פייפר ובתחילת השנה סמואל לי ג'קסון לאורך סרט שלם הקפטן מארוול. (אה אופס והשם ישמור אפילו דיסני בשודדי הקראביים לג'ק ספארו) אז הם כן דיסני-מארוול ביססו את הטכנולוגיה. וגם אם לא תשלח להם פרחים אני אחתום להם בתעודת הוקרה על קידום הסינמה.
1. מה? אין בסרט "תאורה מבלבלת ולא ברורה", ואולי יש מקום לטעון שזקנה זה יותר קשה מהצערה , כי אפשר לטעון הכל, אבל זה ממש לא "בצדק", ואלפי איפורי איש זקן נוראיים בשלל סרטים יוכיחו זאת.
2. לא, הם לא. הם השתמשו בה. 8 סרטים השתמשו בה לפני, סרטים נוספים השתמשו בה באותו זמן, אין למארוול שום קרדיט הגיוני עליה פרט ל"מדובר בסרטים הכי רווחים שהשתמשו בטכנולוגיה הזאת", אבל זה לא נקרא "לבסס" בשום צורה. אם אתה רוצה הגדרה מדויקת, זה אולי "הדוגמה הכי פופולרית בשלוף לאנשים" (כלומר, לפני "האירי", שמעיף אותם מהמים חד וחלק בכל צורה בנושא) אבל זה לא אותו דבר כמו "לבסס".
RDJ כטינייג'ר "אמין". אמר אף אחד, אף פעם.
נראה מזעזע וזה מה שכולם אמרו.
עוד נקודה בנושא
הבנתי שסקורסזה בכלל לא השתמש באפקט כמו שהשתמשו בו לפניו. מארוול לדוגמה שמים בזמן אמת איזושהי 'מסכת' נקודות אלקטרוניות או משהו כזה על פני השחקן המבוגר, ואז מצעירים אותו במחשב.
סקורסזה השתמש בטכנולוגיה שמייתרת את השימוש ב'מסכה' הזו – השחקנים הצטלמו כרגיל, ואחר כך הצליחו להצעיר אותם במחשב. אם הבנתי נכון, זאת טכנולוגיה חדשה לגמרי, בלי קשר למארוול או למישהו אחר, גם אם הנושא הוא אותו נושא – להצעיר אנשים.
לפי הראיון איתו,
בסרט היה דיאייג'ינג כמו בכל סרט, רק שהמסכה הייתה מאד עדינה ברמה של איפור.
ולצורך העניין נטפליקס גם מפיצים את הסרט הזה בבתי הקולנוע
אז הסרט הזה הוא לגמרי סינמה בכל הגדרה כלשהי.
זה שהוא מגיע לפורמט ביתי יותר מוקדם מסרטים רגילים זה סתם פרט טכני, בסוף כל הסרטים מגיעים לפורמט ביתי.
ממש לא נכון
רוב הסינמה דווקא לא נהנה ממנו בגלל שבתי התיאטראות הגדולים והבינוניים, מתנגדים להוצאה בטווח המקוצר שנטפליקס רוצה, רק חודש מול 3 חודשים לסרט שמוקדש לסינמה (זה לא באינטרס שלהם לעזור לסטרימינג לאכול בהם עוד). הווה אומר רוב צופי הסינמה לא יראו אותו לא רק בטווח אלא כי חוץ מבתי קולנוע בודדים הוא בגדול לא מוקרן בסינמה ומכאן שסקורזסה תיעדף את פלטפורמת הסטרימינג על פני הסינמה.
סקרוסזה לא תעדף את פלטרפורמת הסטרימינג על פני הסינמה
אם כבר, פלטפורמת הסטרימינג תעדפו את סקורסזה בעוד שפלטפורמת הסינמה לא.
האירי הוא אפוס בן שלוש וחצי שעות שעלה יותר מ150 מיליון דולר.
זה סרט שלא פונה לקהל הרחב, לא מדורג PG, לא הסוף של סדרת הסרטים הפופלרית בעולם. זה מסוכן מדי לשים כסף על סרט כזה. האולפנים הרגילים פשוט לא העזו, ואני מבין אותם. אני די בטוח שאם האולפנים היו מתחרים על להעניק תקציב לסרט הזה סקורסזה היה בוחר באולפן שיתן לסרט הפצה סינמטית רחבה, אבל הם לא התחרו, והוא הלך למקום היחיד שנתן לו כסף לעשות את הסרט שהוא רצה ולא את הסרט שאנשים אחרים רצו, יצא שזה נטפליקס.
צריך לשים לב מה הביצה ומה התרנגולת.
האירי עלה 150 מיליון כי נטפליקס היו מוכנים לשים 150 מיליון בשביל שיצא הסרט שסקורסזה רוצה.
אם היה אולפן אחר שהיה נותן לסקורסזה 75 מיליון, אבל להפיק סרט "אמיתי" שיהיה בקולנוע כמה חודשים, אז הוא היה מוצא דרך לעשות את זה – במקום הצערה ממוחשבת, אולי איפור; במקום מיליונים לכוכבים, אולי קצת טובה חברית וקצת הסכם תמלוגים; אולי קצת חסכון פה ושם. זה לא היה יוצא הסרט שסקורסזה ראה בראש, אבל זה עדיין היה יוצא סרט.
דיון רלוונטי אבל כן חשוב לומר
שהשאלה "האם זה מוקרן בקולנוע לשלושה חודשים" זה לחלוטין לא הסף שעל פיו מחולקים סרטי הקולנוע מול סרטי הטלוויזיה. "האירי" הוא סרט קולנוע, והחבירה לנטפליקס והעובדה שהוא מגיע לסטרימינג מוקדם לא הופכת אותו ל"פחות קולנוע" בשום צורה, אלא אם אתה טהרן קיצוני שמאמין שרק חוויית הקולנוע הופכת סרט לקולנוע ואז רוב סרטי הקולנוע בימינו ואיך שראו אותם לא נחשב בעיניך לקולנוע.
אבל זה לא העניין שלך זמן ההפצה
כולכם מתעלמים ממה שהדגשתי שהרבה בתי קולנוע גדולים לא מקרינים את הסרט בכלל לדוגמה AMC בUS. וזה הרבה פחות קולנוע וסינמה. נגיד ורק החודש זה היה מה שמשחק כאן אבל זה פשוט לא נכון. סקורזסה ידע כשהוא בוחר בנטפליקס אולמות הקולנוע לא יבחרו בו והוא עשה זאת למרות זאת. הוא לחלוטין תיעדף את הסטרימינג על פני הסינמה.
שאלת הקולנוע היא לא "בכמה בתי קולנוע זה"
יש מלא סרטי קולנוע שאין להם את הזכות של סקורסזה ולבחור בכלל האם הם יוקרנו בקצת בתי קולנוע או במלא. סקורסזה עמד בצומת ובחר שהסרט שלו יהיה בהפצה מצומצמת יחסית כדי לעשות את הסרט שהוא רוצה בלי פשרות. זה לא תעדוף של הסטרימינג על פני הסינמה, ולא הופך את הסרט לפחות קולנוע.
להיפך, הדרך שבה הסרט מוקרן בניו יורק, נניח היא הרבהההה יותר קולנוע מאיזה הקרנה בקולנוע AMC בשיטסוויל, שום מקום. זה אומנם קולנוע לקהל מצומצם מאוד, ויש כאן איזה בחירה של אליטיזם – אבל אי אפשר להגיד שהוא בחר "לא קולנוע".
אז נסכים לא להסכים
לא לתת את הסרט לקהל הרחב בקולנוע בשביל לשים אותו בסטרימינג, זה בדיוק ההעדפה של פחות קולנוע. הוא מעדיף את הסרט ללא גבולות שלו בסטרימינג, כל ניסוח ליפות את זה, זו בריחה מהעובדות.
לא, זה לא עובד ככה
אתה לא "מסכים לא להסכים" ואז אומר ש"[העמדה שלך]..זאת בריחה מעובדות". או שאתה מסכים לא להסכים או שלא. אם אתה לא, ואין לך כוח לדיון (כי אתה לא חושב שאשתכנע, או כי אין לך עוד טיעונים מלבד מה שאמרת ואתה לא רוצה לחזור על עצמך) זה סבבה, אבל אז אל תנסה לסגור את הדיון בנסיון לפיוס רק כדי שנייה לאחר מכן להבהיר שאין כזה.
כמו שציינו פה לא מעט, אתה עושה כאן ייפוי ורדוקציה של "הייתה לו בחירה אחת של כן או לא" אבל זה לא המצב. יש לכל אדם אלפי שיקולים, ולבוא ולהתחשבן איתו על עניין הסטרימינג ולהציג את זה כאילו סקורסזה בעצם לא אוהב קולנוע – זה חלש. מאוד מאוד מאוד חלש.
אוקי קודם כל זה לא סותר
אני גם לא מסכים איתך בניסוח הכללי של מה אפשר ואי אפשר וגם חושב שהדרך שלך להציג את הטענה שלך היא ייפוי של המצב ודיי בריחה מהעובדה הפשוטה ביותר. הוא חתך בגדול את קהל הסינמה שלו בשביל להשתמש בפלטורמת הסטרימינג.
ולמה? כי אתה מתנסח ב"אי אפשר להגיד..", אז על החלק הזה לא הסכמתי כליל. אין כאן שום פיוס, להפך. אני עומד מאחורי מה שאני אומר. ואם היית מתייחס לתגובה המקורית, הטון הוא על מבחן התוצאה ולא על מערך השיקולים. ברור שהוא לא בחר בפחות קולנוע לכתחילה. אבל במציאות הוא מתלונן על חוסר סינמה כשהוא בעצמו נכנס להסכם שקידם את החוסר סינמה של הסרט האישי שלו יותר. לדעתך זה חלש, לדעתי זה התבוננות מחודדת לדיסוננס בין הטענות של הבמאי הדגול, למעשיו בפועל.
אני מצדיק דווקא את השיקולים והבחירות לפרוייקט (כמו שכתבתי בתגובה אחרת) אבל ביחס לבמאי הנתון זה לכל הפחות אירוני.
כשסקורסזה מדבר על מה שדיבר כנגד מארוול, הוא לא דיבר על אולמות
ההחלטה לבחון קולנוע על פי מבחן האולמות היא בחירה שלך, והאירוניה בראשך. בדיוק, אגב, כמו שהבחירה שלו לבחון קולנוע על פי הסטנדרטים שלו היא בחירה שלו, והקריאה שלו של מארבל כ"לא קולנוע" היא בעיה שלו.
אף אחת מהטענות האלה, בסופו של דבר, לא ממש עומדת במבחן המציאות. הן מארבל והן סקורסזה הם קולנוע. כמו שאמרתי למטה – לא צריך לבחור, ולחרחר את היריבות הדמיונית הזאת זה מיותר.
נראה לי שהבנתי מה אתה אומר
אבל זה דורש פרשנות מאוד מסויימת לאמירה של סקורסזה "זה לא קולנוע", ואני לא בטוחה שזו היתה כוונתו.
ז"א אם אנחנו מתייחסים לסרטי קולנוע כסרטים שהולכים לראות בקולנוע לעומת סרטים שרואים בבית אז כן, אתה צודק. אבל אין שום סיבה לחשוב שהוא התכוון לאופן הטכני של הצפייה בסרט. נראה שהכוונה היא לאופן הבנייה של הסרט – התהליך הרגשי, הנרטיב, או במילותיו (המתורגמות) "זה לא הקולנוע של בני אדם אשר מנסים להעביר חוויות רגשיות ופסיכולוגיות לבני אדם אחרים" ככאלה, ההגדרה של מהו הפורמט שבו צופים בסרט הוא לא ממש רלוונטי.
ההסכם שלו אפשר לו להעביר חוויה רגשית ופסיכולוגית לבני אדם אחרים – זה הקולנוע כפי שהוא רואה אותו. יכול להיות שאתה לא מסכים איתו, אבל הו כן עקבי עם עצמו.
אני לא מסכים איתך בכלל
(ל"ת)
חשבתי שהיה לנו דיון כזה כבר
בכל אופן, נראה שאתה מתווכח עם סקרוסזה על מה זה קולנוע (cinema) אבל לכל אחד מכם יש הגדרה שונה, כך שנוצר מצב ששניכם צודקים לפי ההגדרות שכל אחד מכם נתן, אבל שניכם טועים לפי, נניח, מילון אוקספורד-
https://www.oxfordlearnersdictionaries.com/definition/english/cinema
שאלה כזו כבר עומדת מראש כל הזמן על סרטים מסוג זה
ובקטע הזה אני מצדיק אותך שקשה לו להשיג הפצה, לכך הסרטי דרמה בתקציב גדול או סרטים בתקציב בינוני. אני חושב שהוא כנראה עשה את הבחירה הכי טובה במסגרת הזדמנויות של סרט מסוג זה. בלי קשר ביקרתי את העובדה שהוא קיבל תוצאה עם פחות סינמה ויותר סטרימינג ביחס לדבריו האחרונים. אם שואלים אותי הסרטים האלה ישירות לסטרימינג הם לא מצדיקים את הסיכונים לאור ההיסטוריה. במקביל סרטים בתקציב בינוני צריכים לקבל תג מחיר של סרט בינוני. לא הגיוני לשלם על אנדגיים ופעילות על טבעית את אותו הכסף בעידן הסטרימינג.
לחזור לסקורזסה, העלו כבר את השאלה הזו בעבר, למה הוא לא פותח אולפן הפקה משלו? אם סקורזסה מאמין כל כך בסקורזסה ובדרך שלו למה זה סינמה ואיזה סוג סרטים צריכים להעשות ובאיזה תקציב, שירים את הכפפה. זה נראה מאוד נוח להתלונן על כל "פארקי שעשועים" מסביב, שהאולפנים מעדיפים אותם (ושלא היה לו זמן לעשות את הג'וקר) כשהוא לא מוכן לקחת סיכון על החזון שלו. גם אם אף אחד לא מאמין בך חוץ מנטפליקס למרות כל ההיסטוריה שלך זה אומר דרשני.
יש לסקורסזה אולפן הפקה משלו.
מה שאין לו זה אולפן הפצה משלו, כי זה ליגה כלכלית אחרת לחלוטין.
אתה צודק טעות שלי
זה דווקא מחזק את השורה התחתונה (ליטרלי) שלי. שאומן בסופו של דבר עובד במסגרת הביזניס שואו ואם פחות מוכנים לשלם על האומנות שלך אז כנראה אתה לא בביזנס הנכון. ואתה צריך ליצור מודל שיתאים לזה, אולי באמת מה שהוא עושה עכשיו עם נטפליקס זו הדרך, עם הפצות מאוד מצומצמות בעלויות מותאמות. רוב הקהל לא יראה בבתי הקולנוע הנפוצים אבל זה לא שמלכתחילה באו הרבה וכנראה שבעידן הסטרימינג אפילו פחות.
אתה מתעלם מהעובדה שיש מתח בין אמנות לבידור
אבל יותר מזה, אתה מתעלם מעוד הרבה דברים אחרים.
סקורסזה בביזנס הנכון. הבן אדם שווה 100 מיליון דולר, תשעה מהסרטים שלו הרוויחו מעל 100 מילון דולר (על פי חישובי אינפלציה) בקופות, והסרטים שלו הם בין האהובים והמוערכים שיש. נקודה. סוף.
ובכל זאת, מדי פעם גם הוא רוצה לעשות פרויקט שאפתני במיוחד, שמצריך אמצעים אחרים, כמו שיתוף פעולה עם נטפליקס.
אבל בעיקר בעיקר בעיקר – תקשיב, לא צריך לבחור צד פה. כל הדיון פה הוא איזה נסיון ללכלך על סקורסזה, וכאילו… למה? אתה לא הולך לשכנע אתר קולנוע שאחד מהבמאים המשפיעים והחשובים ביותר שאחראי למספר יצירות מופת בתחום הוא איזה אפס שנמצא "בביזנס הלא נכון". יש סיבה למה במאי מארוול (בסך הכל, כן היה איזה אחד או שניים שאמרו משהו. הרוב המוחץ לא.) הורידו את הראש ובלעו את העלבון שלו. הוא אדם שהרוויח את המעמד שלו. אפשר להיות בעד מארוול ובעד סקורסזה. העופרה-ירדנה הזה לא נחוץ.
סליחה לא בחרתי צד, אל תוסיף לי משפטים בין השורות
הייתי מאוד ספציפי, איך הגעת ל"לשכנע אתר קולנוע שהוא בביזנס הלא נכון"?! ברצינות אתה בכלל לא בכיוון. אני מעריך את הבמאי מאוד אוהב חלק מהסרטים שלו. כשאני אומר בביזנס הלא נכון, זה במודל הקיים וביחס לבחירות האומנותיות שלו בעידן סטרימינג ומגה שוברי קופות.
אפילו הדגשתי שאולי עם נטפליקס הוא ימצא את המודל שלו ולשאר יוצרים בסגנון שלו. אז אל תמציא לי דברים לא קשורים. ואין צד הסרט הנוכחי פשוט הציג את האירוניה בעיניי.
כל הטענה על במאי מארוול, לא מחזיקה שום דבר. עם כל הכבוד לבמאי לא צריכים להתייחס לכל מה שכל אחד אומר, מה גם שהתבטאו כבר רבים מהאולפן, לא צריך שכל אחד ייתן לו התייחסות. בוב אייגר סיכם את זה הכי יפה:
"If they want to bitch about movies it’s certainly their right. It seems so disrespectful to all the people who work on those films who are working just as hard as the people who aretheworking on their films and are putting their creative souls on the line just like they are".
טוב, הגענו איכשהו לשלב בשיחה שבו אתה משתמש בציטוט של בוב אייגר
כטיעון למשהו. (ועוד טיעון ממש חלש וצבוע שלו, יש לומר). נראה לי שאפשר לעצור כאן.
לא חשבתי אחרת
אתה תטען על זה כחלש וצבוע, כשאתה טוען לי למה לא כל או רוב במאי מארוול היו צריכים להגיב לבמאי, (זה הרבה יותר חלש) דברנו על ביזנס וזה היה אחלה דרך לסיים את הטיעון מאחד אנשי העסקים הכי גדולים בדורינו בתעשיית הביזנס שואו. תוסיף לזה שכבר הוצאת לי את הדברים מהקשרם ובהחלט תם המקום לדיון הזה.
כלומר, חוץ מזה שלא טענתי שהם צריכים.
אלא שהם ענו. ושלא דיברנו על ביזנס.
ענית לעצמך
"עם כל הכבוד לבמאי לא צריכים להתייחס לכל מה שכל אחד אומר"
אז מה אתה עושה פה כבר כמה עשרות תגובות? "חוייה שהתפוצצה בטוויטר"… אם לא רצית להתייחס לאמרה אלא לעסוק רק בסרט ובהפצה שלו עשית עבודה ממש ממש גרועה.
הציטוט הזה ממחיש באופן מושלם את המתח בין "אמנות" ל"בידור"
בוב איגר המנכ"ל ואיש העסקים טוען שהרבה אנשים עובדים על מאד קשה על סרטי מארוול ועל כן יש להם ערך אומנותי.
מה שהחשיבה הזאת מביעה זה אותו רצון של מדידת הערך של אמנות במספר, איגר מודד אותו בזמן ושעות עבודה ואתה מודד אותו במכירות כרטיסים וכמות אנשים שהסכימו לראות.
זו טעות. לא לסרטי סקורסזה ולא לסרטי מארוול יש ערך אינהרטי – הדבר היחיד שהופך אותם לבעלי משמעות והשפעה הוא החיבור שיש לצופה האינדיבידואל עם היצירה. זה שיש יותר צופים שמתחברים לסרטי מארוול מאשר סרטי סקורסזה זה לא רלוונטי לערך שלהם כאמנות.
אפשר רק לבקש להפסיק להתשמש במונח "סינמה"?
יש לזה מילה בעברית, "קולנוע". זה לא איזה מילה שהאקדמיה ללשון עברית הכניסה ללקסיקון לפני שנתיים או מילה בעברית שאף אחד לא משתמש בה ומעדיפים להשתמש בתחליף הלועזי שלה כמו, למשל, "מרשתת".
"קולנוע" זה מילה בעברית שהשתמשו מאז שהקולנוע קיים, ועד היום זה פחות או יותר המילה היחידה שמשתמשים בה כדי להגיד cinema בעברית וכדי לתאר קולנוע. אין שום סיבה להמשיך לקרוא לזה סינמה.
אשמח אם מעתה נמשיך כולנו להשתמש במילה "קולנוע", אם זה לא בקשה גדולה מדי.
הבחירה במילה הספציפית היא עקב זה שזה ציטוט לדברי הבמאי
וכשאני משתמש בציטוט מאוד ספציפי, אני השתמש בדרך כלל בשפה המקורית, כי זה יותר מדגיש את דבריו כלשונו ולא כפירושו. בעידן הגלובליזציה בכלל, אני לא רואה סיבה להשתמש בעברית כשהחוויה המקורית שלי לחדשות היא באנגלית. זה לא שפתחתי איזה עיתון לפני 40 שנה וקראתי את הכותרת בעברית, אלא בזמן אמת בשעה שזה התפוצץ בטוויטר. נכון הקהל כאן רק ישראלי ועדיין אני לא חושב שאנחנו צריכים להגביל את עצמינו לשפה העברית בלבד, במיוחד שיש סיבה ברורה לכך.
אז למה תרגמת את המילה "משתמשים" או "הצערה"?
אם אה רוצה לכתוב את הציטוט בשפת המקור – אחלה! לגמרי בעד, לחלוטין ייתכן שיש ניואנסים שלא עוברים בתרגום, אבל אם מתרגמים אז מתרגמים…
לא הבנתי מה הקשר למשתמשים וההצערה
אני לא מבין למה את מתייחסת כשאני יכול אני משתמש בציטוט המקורי של הדברים במיוחד מה שאני מנסה להדגיש את דברי המקור. אין חובה לתרגם הכול או כלום. אני השתמשתי ספציפית ב"לא סינמה" כי זה נשמע יותר ברור למסר המקורי שכיכול מה המילה סינמה מגדירה. בנוסף אמרתי שזו החוויה שהתפוצצה בטוויטר, לעומת ההצערה או משתמשים, שאחת אולי מונח שיותר פשוט וברור בעברית (מדי-אייג'ינג) ואחת בכלל לא חשובה, אבל לשתיהן לא הייתה חשיבות בהשתמשות בהן.
אני כותב דינאמי.
המילה "קולנוע" מתאימה כאן הרבה יותר מסינמה
אני לא טהרן של השפה העברית אבל מאוד מאוד אוהב ומעריך אותה. יש מקומות שבהם עדיף להשאיר את המקור הלועזי ומקומות שבהם זה מיותר. כאן הוויתור על העברית לא לגמרי מיותר, אבל בהחלט לא הכרחי. בסופו של דבר שפה היא אכן דינמית ושייכת לדובריה וחשוב לדבר בצורה ובאופן שמתגלגל על הלשון, אז אם זה התאים לך, מעולה בשבילך. לדעתי זה חבל כי המילה "קולנוע" בעיניים הסובייקטיביות שלי הרבה יותר יפה ומדויקת מ"סינמה", על החיבור המתגלגל בקלות על הלשון בין שתי מילים שהולחמו למילה אחת שכאילו הייתה כאן מאז ומעולם.
בטח שחובה לתרגם הכל או כלום.
זאת המשמעות של תרגום, "להפוך טקסט בשפה אחת לטקסט בשפה אחרת".
יש ביטויים שנכנסו לשפה העברית
או בדרך לחדור לעברית ולהשתלב בתוכה. מה שחשוב הוא שיש להם משמעות ייחודית בצורה הלועזית, ודווקא תרגום שלהם ירגיש זר לדובר. המטרה של תרגום היא להעביר את החוויה שהיוצר או היוצרת ביקשו להעביר למי שעומד בפני מחסום שפה. תרגום טוב הוא שקוף, כזה שלא שמים לב אליו. תרגום מלא, בלי פשרות, עלול לעוות את זה. כמובן שגם מקרים הפוכים, של יותר מדי אמריקניזציה ו-"עיבריש" זו רעה חולה יותר גרועה ויותר נפוצה. אלוהים, כמה אפשר לקרוא בנטפליקס תעתיק מילולי בעברית של "או מיי גאד" ודומיו?זה לא זורם, לא נעים לאוזן הישראלית ויש ביטוי הרבה יותר טוב מקביל בעברית. מתרגם טוב ידע מתי לוותר מעט לשפה הרווחת ומתי להיצמד לתרגום התקני, אבל בהחלט אסור לו להתעלם מההקשר שבו נאמר הטקסט, גם בתוכו וגם מחוצה לו.
לצורך העניין כאן, "סינמה" ו"קולנוע" הם לא בעלי אותה משמעות בדיוק. סינמה לא נקלטה לחלוטין בשפה כמילה מקבילה, למרות שמשתמשים גם בה. ולכן לא היה מקום לוותר על "קולנוע". מה גם, שאם יש שתי מילים אחת בלועזית ואחת בעברית, לשתיהן אותה משמעות בדיוק, עדיפה העברית, אבל זה כבר טעם אישי ואידיאולוגי שלי.
סקורסזה תעדף את מי שנתן לו ליצור את הסרט שהוא רצה בלי פשרות
הפצה קטנה, אבל עדיין סינמה כי יוצא לקולנוע, להגיד שהסרט הזה לא סינמה זה מטופש כמו האמירה של סקורסזה על סרטי מארוול.
חייב לומר ש"ה'בלתי נסלח' של סרטי הגנגסטרים" זו הגדרה ממש מדויקת.
ההשוואה הזאת חלפה גם לי בראש לאחר הצפייה.
האירי זה סרט שמדברים עליו כבר הרבה זמן, אני לא בטוח כמה, אבל הרעיון הופיע פה ושם כבר די הרבה זמן, ואז היו לו בעיות תקציב, בסוף נטפליקס אימצו אותו, הוא נדחה ונדחה עד שהוא הגיע.
איזה כיף שהוא הגיע.
סרט כזה היה יכול בקלות לקרוס מעומס הציפיות. סקורסזי חוזר לעשות סרטי מאפיה, דה נירו וסקרוסזי משתפים פעולה מחדש אחרי שלא עשו סרט ביחד למעלה מ20 שנה, פצ'ינו ודה נירו מופיעים לראשונה בסרט בו יש להם הרבה זמן מסך משותף, פצ'ינו מופיע לראשונה בסרט של סקורסזי, ג'ו פשי חוזר לשחק אחרי פרישה ולכל זה צריך להוסיף את כל הזמן שלקח לעשות את הסרט הזה, כל השמועות, כל ההדלפות. סרט כזה היה יכול בקלות לקרוס מעומס הציפיות.
אבל הוא לא. הוא מחזיק מהשוט הרציף בבית האבות ועד כותרות הסיום, למרות האורך הלא רגיל שלו.
סיבה עיקרית לכך היא שהסרט פשוט מהנה. הוא אמנם קשה לפרקים, האלימות שבו מציאותית וכואבת מדי כדי שהוא לא יהיה קשה, אבל יש בו גם לא מעט הומור יבש, רגעים יפים של חברות, רגעים דרמטיים שוברי לב ותצוגות משחק מופלאות של כל הקאסט, אם הוא משחק לכמה דקות ואם הוא הדמות הראשית, אם בשתיקה ואם בהתפרצות מלל בלתי נשלטת.
חוץ מזה שהוא פשוט סרט נהדר, שמבוים על ידי אחד המאסטרים הגדולים של הקולנוע שעוד חיים היום, הוא גם יותר מזה, הוא סיכום לכל סרטי המאפיה שהיו אי פעם ובפרט לסרטים שסקורסזי ודה נירו עשו ביחד, הוא מבהיר שמאפיה זה סיפור מלוכלך ואלים שלרוב נגמר בזה שיורים לך שלוש כדורים בגב או בפנים או בבטן.
הסרט מודע לזה, בליהוק, בהתנהלות, בתנועות המצלמה ולכן ההשוואה ל"בלתי נסלח" היא מתבקשת ומוצלחת. זה סרט שהוא בו זמנית סרט המאפיה האולטימטיבי וסרט המאפיה שאחריו לא יהיה אפשר לעשות סרטי מאפיה באותה צורה.
סיכום?
איזה סיכום?
איך זה סיכום לסנדק או לסנדק 2
איך זה סיכום ל "היו זמנים באמריקה" שהוא סרט שאשכרה מצדיק 4 שעות כמעט (בניגוד לשעמומון הזה).
איך הוא סיכום לסרטים ותיקים הרבה יותר (נניח, קי לארגו)
איזה סיכום???
בלתי נסלח?
טרם ראיתי את הסרט ציפיותיי גדולות ומחזיק אצבעות שיהיה טוב
עם זאת- שתי הערות למה שנכתב כאן
walrus.1 טעות בידיך- זו לא הפעם הראשונה שדה- נירו ופאצ'ינו חולקים הרבה זמן מסך. בנוסף לשתי הסצינות המשותפות המצוינות שלהם בהיט הם גם חלקו יחד חלק נכבד מזמן המסך בסרט גרוע שיצא ב 2008 שנקרא רצח מוצדק. בקיצור שחקנים איכותיים לא מבטיחים סרט איכותי ולפעמים דווקא פחות סצינות משותפות שווה ליותר. לכתיבה ולבימוי יש כאן משקל כבד יותר
2. לגבי הכותרת "הבלתי נסלח" של סרטי הגנגסטרים חייב להזהיר מפניה. יתכן שזה נכון וסביר להניח שרוב הקוראים (כולל אני) מכירים את הסרט האיסטוודי המופתי והמשמעות שלו אבל אלו שלא או שהספיקו קצת לשכוח ורואים כזאת כותרת עשויים לקבל רושם שהסרט "אירי" עצמו הוא בלתי נסלח ושהוא למעשה לא טוב. כיוון שהכתבה היא בעד הסרט הייתי משנה כותרת
בנוגע ל-2
אני סומך על הקוראים באתר בכל הנושא הזה. "בלתי נסלח" הוא סרט די מוכר, ואפילו אם לא מכירים אותו – תמיד אפשר.. אה, נו, לקרוא את הכתבה.
רק לי לקח מלא זמן להבין שהופה זה אל פאצ'ינו?
לא יודע אם זה טוב או לא, הוא ממש נראה שונה. אולי זה קשור לדיאייג'ינג או משהו בפנים, או שזה באמת רק אני
איך אפשר לפספס את הקול של אל פאצ'ינו?
סרט מעולה אגב.
סרט נהדר
ג'ו פשי נותן כאן את ההופעה הטובה ביותר – בניגוד לדמויות שהוא בדר"כ מגלם אצל סקרוסזה, המִשחק שלו פה מעודן, מאופק ועם נוכחות עוצמתית. גם פצ'ינו כהרגלו טוב, קיבל לדעתי את השורות הטובות ביותר ("טוני? איזה טוני? לכולם קוראים טוני!").
אבל…
טכנולוגיית ההצערה פה לא הכי משוייפת; רוב הזמן לא הייתי בטוח מה הגיל של פרנק אמור בכלל להיות, ולפעמים עדיף היה להשתמש בכפיל גוף (כאשר פרנק בועט בבעל המכולת, רואים שהוא בן 70+). סטודיו האפקטים הוותיק ILM (ששייך אגב לדיסני, לא יודע למה זה מצחיק) הביא כבר תוצאות טובות יותר בעבר. לא אומר שהתוצאה נוראית, אבל היא מסיחה את הדעת.
ואז זה היכה בי
"האירי" של הסרט הוא לא הדמות של רוברט דה נירו.
אלא ג'ון קנדי.
קולנוע משובח
אני מסכים עם כל מילה לגבי "בלתי נסלח" של סרטי הגנגסטרים.
הסרט הזה הרבה הרבה יותר טוב מ"החבר'ה הטובים" . נכון , "החבר'ה הטובים" היה סרט מאוד מסוגנן וכיפי וגרם לך לרצות להצטרף למאפיה , אבל "האירי" זה הדבר הכי אותנטי שיש בקולנוע לגבי מהות חיי הגנגסטר. חייל פשוט שפילס את דרכו לצמרת של המאפיה דרך ביצוע פקודות בצורה הכי פשוטה שיש .
חוץ מזה , המעקב אחרי היחסים בין שירן להופה היה מרתק בעיניי , כל דקה שעברה בסרט סימלה עוד שלב בחיבור ביניהם ובכלל במעמדו של הגיבור הראשי .
אז נכון , ההתחלה קצת כבדה ולסרט לוקח זמן להתניע אבל אני באמת חושב שמדובר ביצירת מופת שאנשים ידברו עליה עוד עשרות שנים ואני כל כך שמח שכל התותחים הכבדים חזרו לשחק בסרט הזה – ג'ו פשי לטעמי הוא אחד השחקנים היותר מוכשרים שיש בתעשייה וכל שיתוף פעולה שלו עם דה נירו מצדיק את עצמו .
בקיצור , אני הולך לראות את הסרט פעם שנייה :)
שעמומון, מבחינתי
לא התחברתי לאף אחת מהדמויות, לא פרנק, לא הופה והיחיד שריתק אותי היה ראסל אבל לא עשו עם הדמות הזו שום דבר מעניין. סיפור המסגרת לא הוגדר כראוי וכשחזרו אליו לא הבנתי לרוב למה, וכשקפצו ממנו אחורה, גם לא הבנתי. למעשה, לקח לי זמן להבין מה לעזאזל סיפור המסגרת.
מעבר לכך, בדומה לסרטים כמו 'החבר'ה הטובים' או 'קזינו' – כל העלילה הרגישה לי כמו אקספוזציה אחת ארוכה ודוגמא נפלא לtell. not show שמונע מסרט להתרומם. כפי שניתן לראות, אני בדעת מיעוט בנושא הזה אז אולי פשוט סרטי גנגסטרים פחות מתאימים לי, בייחוד כאלה של סקורסזה. בקיצור, לא אהבתי כלל והרגשתי שאני מבזבז את זמני על הסרט הזה.
די טוב
למרות האורך של הסרט אי אפשר להוריד את העיניים ממנו מהרגע הראשון. משהו בדמויות פשוט מדביק אותך למסך . ג'ו בהופעה הכי טובה שלו בלי ספק. וגם אל פאצ'ינו משחק דמות מורכבת עם מנעד מאוד רחב של רגשות שמאפשר להתחבר אליו ממש.
דווקא די נירו היה יותר חלש בעיניי . עד הסוף לא הבנתי ממש מה מניע אותו, מה גורם לו לעשות דברים . בעיניי היה כאן פוטנציאל מפוספס.
חוץ מזה דברים מעולים בעיניי היו בצילום בעיקר שוטים ארוכים יחסית שנתנו תוספת מעולה לאווירה. גם דמויות המשנה היו מעולות בעיקר אהבתי את הדמות שמשחק ריי רומנו.
סך הכל נהניתי מאוד. לא הרגשתי שזה יצירת מופת מצד שני ראיתי את זה בנטפליקס במחשב נייד אז זה וודאי השפיע
מתיש
אמנם יש בסרט כמה רגעי שיא וכמה הופעות מוצלחות, ובאמת, בשביל מה שהסרט מנסה להיות הוא עשוי מעולה. אבל עדיין, מדובר על שלוש שעות וחצי של סרט, ומה שהסרט מנסה לעשות זה לספר סיפור רחב אופקים שמתפרש על פני כמה עשורים, וזה פשוט מתיש. גם אם אין רגעים שמרגישים שהם נמתחים וגם כשכל סצינה נראית נחוצה, זה מתיש. הנרחבות של הסיפור מונעת ממנו להיות קוהרנטי וקשה לעקוב אחרי מה מוביל למה ועל היחסים בין כל הדמויות ובאיזה גיל כולם אמורים להיות (למרות שלזה מתרגלים אחרי איזה שעה) וזה פשוט לא מצליח לגרום להחזיק עניין בסרט.
עוד עניין בעייתי, זה שלמרות האורך האסטרונומי, כשדמויות בסרט נפגשות ומפתחות חברות נפלאה, הסרט פשוט מציג את הפגישה הראשונית של הדמויות, מדלג כמה חודשים קדימה והם החברים הכי טובים. בסרט של שלוש וחצי שעות, יש לי הרבה רווחים שאני צריך להשלים עם הדמיון. זה הופך את החיבור לדמויות ליותר קשה, ובסרט כזה ארוך וכשהסיפור הוא לא ממש קוהרנטי זה בעייתי ו… ובכן… מתיש.
וואו פשוט מדהים
פשוט מדהים כמה הסרט הזה עלוב.
דיאלוגים מביכים שנראה שילד בן עשר כתב, שבמקרה הטוב מוסרים לנו מידע משעמם,ובמקרה הרע סתם מטופשים וחסרי תוכן.הדמויות מפתחות נטייה תמוהה לחזור על משפטים פעם אחר פעם,גם אחרי שהפואנטה הובנה,כאילו הסרט היה חייב להיות ארוך כמו הנצח כדי לקבל תקציב(דוגמה מייצגת:"ניפגש בשתיים?-ניפגש בשתיים-טוב,נתראה-ניפגש בשתיים")
הדמויות פה ללא יוצא מן הכלל הם חבורה של גברים מזדקנים שמתנהגים כאילו נשארו בגן,עם אפס עומק פסיכולוגי,המון פוזות תינוקיות,ומשחק מוגזם במקרה של אל פאצ'ינו,וללא משחק במקרה של דה נירו.מה שלא מפתיע כי אין להם בכלל דמויות לעבוד איתן.מבחינתי כל הטריקים של הצילום והעריכה חסרי משמעות אם אין לי דמויות ורגשות לעבוד איתן.
קורים המון דברים בסרט הזה.ב"דברים" הכוונה לאנשים שמתו בהמוניהם,בלי שאכפת לי מאף אחד מהם,ובלי שאזכור בכלל מי זה מי.בשום שלב לא הבנתי למה פרנק עושה מה שהוא עושה מלכתחילה והאם בכלל יש לו לבטים. קו העלילה היחיד בעל הפוטנציאל פה היו היחסים בין פרנק והבת שלו, אבל לא עשו עם זה כלום,הרי זה סרט על גברים אנרגטיים ומפגרים.מה אישה מרגישה בזמן שהם עסוקים בשלהם?אין לנו זמן לשטויות האלה (כמובן,הרי הסרט מרק שלוש וחצי שעות)
ראיתי שאנשים כתבו שהסרט דואג להראות עד כמה החיים של הדמויות בעייתיים וקשים.אני בהחלט לא ראיתי את זה בסרט.אין בסרט הזה כמעט שמץ של כבדות או קונפליקט מוסרי.תמיד החצי חיוך המעצבן הזה של כל הדמויות, המוזיקה המגניבה ברקע,העריכה הקצבית והצילומים המלטפים,שדווקא נותנים את התחושה שהחבר'ה די סבבה עם כל העסק.לא יודע אם זה היה אמור להיות מגניב,אותי זה בעיקר שיעמם.
לקראת הסוף הסרט מנסה לתת קצת קונטרה לכל זה והופך למהורהר יותר.זה בהחלט שיפור מסוים,התמות האלה של מוות וחרטה,אבל זה מגיע מעט מדי וכל כך מאוחר מדי.וגם שם,אם הכוונה היתה לגרום הזדהות עם פרנק,אז הניסיון הזה לחלוטין פספס את הפואנטה.
ממש משונה שלא מזמן מר מרטין "קולנוע פסיכולוגי ורגשי" סקורסזה ביקר את הרדידות של סרטי מארוול,ואז הוציא את הסרט הילדותי והמשמים הזה.גם אני חושב שמארוול הם פארק שעשועים (אם כי בניגוד אליו,אני לא רואה בזה משהו שלילי),ובכל זאת, 'סוף המשחק' הבינוני אוכל את 'האירי' בלי מלח.
תת רמה.אולי הסרט הגרוע של השנה