נסו לעקוב, כי זה קצת מסובך: אגדות העם שלוקטו בידי האחים גרים היו סיפורים אפלים ואלימים מאוד. עם השנים, הסיפורים האלה רוככו, בעיקר על ידי דיסני, והפכו למעשיות מוזיקליות עדינות וצבעוניות לילדים, עם הרבה מרצ'נדייז. מאז, גירסאות רבות אחרות של הסיפורים האלה הפכו אותם שוב לאפלים. אחת מהן היא "אל תוך היער", המחזמר של סטיבן סונדהיים שרץ בברודוויי כבר כמעט 30 שנה, שאיחד כמה סיפורי אגדות והוסיף להם טוויסט קודר. ואז הגיעה גירסת הסרט של המחזמר – בהפקת דיסני. אבל לדיסני יש תדמית לשמור עליה, ולכן, בדרך לקולנוע, הצדדים היותר קשים של המחזה רוככו. יוצא שהסרט "אל תוך היער" הוא גירסה מרוככת של גירסה קודרת של גירסה עליזה של סיפורים אפלים. ואחרי שהתקרר וחומם מחדש כל כך הרבה פעמים, לא פלא שהתוצאה היא כזאת עיסה פושרת.
בכפר קטן ליד היער בארץ אגדות חיים כיפה אדומה, מכשפה, הנער ג'ק ואמו, סינדרלה ואחיותיה החורגות, שני נסיכים, וגם אופה ואשתו. המכשפה מטילה על האופה משימה שנראית כאילו היא לקוחה מגירסת גרים של "המירוץ למיליון": בתוך שלושה ימים על בני הזוג להשיג פרה לבנה, שער זהוב כתירס, גלימה אדומה וסנדל זהב (המהדורה שבה מדובר בנעל זכוכית תגיע בחודש הבא, בעוד "סינדרלה"). וכך כל שוכני האגדות רצים הלוך ושוב לאורך היער ומנסים להשיג זה מזה את החפצים הנדרשים במשך כשעה וחצי. אחר כך יש הפסקה – כלומר, כך זה היה במחזה – ואז ממשיכים הלאה, לפרק ב' של הסיפור, האפל הרבה יותר.
העובדה שמדובר במחזמר בימתי מוסרט ברורה מאוד: לא רק המבנה של שני החלקים – המערכה הראשונה והשניה, הנפרדות לגמרי זו מזו – אלא גם האופן שבו הסיפור בנוי, ומה שהוא מראה ולא מראה. רוב העלילה מתרחשת בלב היער, כשכל סצינה היא מפגש של דמות שבאה מכוון אחד עם דמות אחרת שמגיעה מכיוון אחר, והן שרות משהו וממשיכות הלאה. רוב האקשן לא מתרחש על המסך, אנחנו רק שומעים עליו. למשל, הסרט לא מראה שום דבר מהמסעות של ג'ק אל ממלכת הענקים שמעל לעננים, אבל ג'ק ישמח לספר לנו על זה בשיר. על הבמה, זאת בחירה נכונה וברורה מאליה, אבל בקולנוע הכלל הידוע גורס "הראו, אל תספרו" – מה שבמקרה הזה היה מתורגם ל"אל תשירו". וכשחושבים על זה, אותו הדבר בדיוק קרה גם בסרטיו הקודמים של רוב מרשל: אפילו "שיקגו" המוצלח נראה כמו תיעוד מוצלח של הופעה בימתית יותר מאשר כמו סרט. הוא ניצל רק בזכות עריכה מוצלחת.
צוות השחקנים שגויס לסרט הוא שילוב של כוכבים הוליוודיים מוכרים ושל שחקני ברודוויי, שאולי מושכים פחות קהל אבל יודעים לשיר טוב יותר. אמילי בלאנט וג'יימס קורדן מקסימים בתפקיד האופה ואשתו; אנה קנדיק, בתפקיד סינדרלה, היא אנה קנדריק, וזה נחמד. לילה קרופורד – שזו הופעתה הראשונה בקולנוע – משעשעת ומעצבנת (בכוונה תחילה) בתפקיד כיפה אדומה. ג'וני דפ, בתפקיד הזאב הרע, מופיע בסרט למשך לא יותר מחמש דקות וטוב שכך, כי אם הייתי רוצה לראות עוד פעם את ג'וני דפ עושה שטיקים של ג'וני דפ הייתי הולך שוב ל"צ'ארלי מורדכי", ואני לא. העובדה שמריל סטריפ קיבלה על הסרט הזה מועמדות לאוסקר (ה-19 שלה) מוכיחה, אם בכלל היה צורך בראיה נוספת, שהאקדמיה תיתן למריל סטריפ באופן אוטומטי מועמדות על כל דבר שתעשה, מהבאת שלום בר קיימא למזרח התיכון ועד לקינוח אף. אין לי שום דבר נגד מריל סטריפ, היא חביבה כאן כמות מיד, אבל היא לא עושה כאן שום דבר ששישים שחקניות אחרות לא היו יכולות לעשות.
מהשירים התאכזבתי. חשבתי שסטיבן סונדהיים אמור להיות ענק במחזות זמר, ושוב, אולי על הבמה זה אחרת – כי קשה להסביר למה המחזמר הכל כך אהוד הזה נשמע לי כמו אותו פזמון חוזר וקופצני שנתקע על ריפיט. הם לא ממש מעיקים, הדיאלוגים המושרים נחמדים לפעמים (כמו בשיר "זאת אשמתך"), אבל אין פה שום נאמבר חזק שנתקע בזכרון, שום "Let it Go" או "Pop, Six, Squish", שום דבר לזמזם ביציאה מהקולנוע. עברו יומיים מאז שראיתי את הסרט, וגם בעינויים לא תוכלו להוציא ממני יותר מחצי פזמון מתוכו.
כל אלה היו יכולים להפוך את הסרט למחזמר אגדתי מאוד לא מבריק, אבל סביר. וזה באמת המצב, בחצי הראשון שלו. אבל אז מגיע פרק ב', וכאן הסרט מאבד את הדרך לגמרי. בחלק הזה המחזה, כאמור, עשה פניה חדה לכיוונים אפלים יותר, ופחות דיסניים. זה קורה גם בסרט, אבל השינויים מגירסת המחזה הפכו את העלילה לבליל לא ברור. הסרט מתעקש שהוא אפל. דמויות אפילו מתות – אבל משתדלות למות באופן שלא יהיה יותר מדי, אני לא יודע, מורבידי או משהו. לכן הסרט הזה כולל את סצינת הריגת הדמות הכי סתמית, שרירותית ומטופשת שראיתי אי פעם בסרט רציני. זה מספיק כדי להפוך את הסרט הזה ללא-לילדים, אבל לא מספיק כדי שאמליץ עליו למבוגר כלשהו.
בסופו של דבר, השאלה היא: מה הפואנטה? בשביל מה היה צריך את כל זה? איחוד דמויות שונות מסיפורי גרים לסיפור אחד הוא לא, בלשון המעטה, רעיון מקורי. גם לא הפיכת אגדות "תמימות" לאפלות. אז מה נתנה לנו הגירסה החדשה הזאת? את התובנה שהחיים האמיתיים לא מסתיימים ב"באושר ועושר"? נראה שהסרט מתאמץ לומר משהו עמוק על אגדות, או על ציפיות לא ריאליסטיות, או משהו – אבל אם היה מסר כזה במקור, הסטריליזציה שעבר הסיפור בדרך לקולנוע השמידה אותו. נשאר רק סיפור אגדה מוזיקלי ארוך הרבה יותר מדי ובלי מוסר השכל, מלבד אולי זה: מה שקורה בברודוויי צריך לפעמים, רק לפעמים, להישאר בברודוויי.
פורסם במקור בוואלה
סרט מעיק, מתיש ומעצבן
השעה האחרונה נמתחה כמו מסטיק, אף אחד לא הבריק בתפקידו והבימוי אכן נתן תחושה של מחזה מצולם.
ניטפיקינג קל
מצטערת על הניטפוק, אבל זה צריך להיות "מעשיות" ולא "אגדות". הטעות הזו מושרשת בעברית לגבי האחים גרים, אז אפשר גם להתעלם ממני לגמרי.
אם זה מעניין מישהו: אגדות מוגדרות כסיפורי עם שהחברה המספרת מאמינה בהם כהיסטוריה ושמעוגנים בזמן ובמקום, ומעשיות הן סיפורי עם שמנותקים בכוונה מהמציאות של החברה המספרת ומתרחשים "לפני שנים רבות, בארץ רחוקה".
ולגבי הביקורת, חשדתי במשהו כזה מהטריילר הראשון, אבל חשבתי ללכת בכל מקרה כי אני אוהבת מעשיות מעוותות. אז תודה, חסכת לי זמן וכסף :)
למעשה, כל משפט שמתחיל ב"אגדות מוגדרות כ"
נועד לויכוחים אינסופיים, בעיקר משום ש(בפעם האחרונה שבדקתי) סוציולוגים לא ממש מצליחים להיסגר על הגדרה מדוייקת ל"אגדה". אם אתם רוצים הסבר משעשע (ומקור המידע שלי), אתם מופנים לפרק על אגדות אורבניות בפודקאסט האדיר "עושים היסטוריה".
מקור המידע שלי הוא התואר שאני עושה, וההגדרה מתייחסת לפולקלור וספרות ופחות לסוציולוגיה, שייתכן שיש בה הגדרות אחרות שמתייחסות לפרמטרים אחרים :)
לגבי סונדהיים
כמי שצפה פעמיים בהפקה הבימתית ל"דבר מצחיק קרה לי בדרך לפורום" (מחזמר אחר שסונדהיים הלחין) אני יכול להעיד שגם על הבמה הוא לא ממש תופס אותך. כנראה overrated, או שבזמנו אלו היו המנגינות שתפסו חזק.
דבר מצחיק הוא יחסית חלש
בתור חובב סונדהיים, אני חייב לציין שדבר מצחיק הוא המחזמר הראשון שסונדהיים הלחין וכתב את מילות השירים, והוא נחשב בין היותר חלשים שלו (בטח שבגרסאות הישראליות שלו)
בנוגע ל"אל תוך היער" המחזמר הבימתי הוא בין הדברים המבריקים ביותר שקיימים. הסרט עושה לו עוול מחפיר. ניתן לראות את ההפקה המקורית מ91 ביוטוב לכל המעוניין.
רשמתי לפניי
(ל"ת)
אני אשמח לראות את ההפקה המקורית
אם אפשר לקבל לינק ליוטיוב שלה.
לגביי הסרט – חשדתי שדיסני יעשו לו כצפוי דיסניפיקציה. מהסיבה הזו אני באמת מעדיפה לראות את המחזה המקורי ולא את העיבוד הקולנועי.
גורם לי לתהות האם עדיף להפסיק לקוות ולהתחיל לחשוש מהיום שבו יעשו גרסה קולנועית של Wicked.
בבקשה :)
https://www.youtube.com/watch?v=MP8fw_LhOOg
לינק להפקה המקורית והנפלאה של המחזמר הזה. צפייה מהנה :)
אפשהו, אי שם לקראת סוף שנות ילדותי
הפסקתי לספור את כמות הפעמים שצפיתי בקלטת ה-VHS של הדבר הנפלא הזה.
מוזר
כי מכל העיבודים של סודנהיים, דבר מצחיק קרה בדרך לפורום זכור לי כטוב ביותר והאחד שאני הכי בקלות יחזור אליו. הרבה לפני סוויני טוד או אל תוך היער. (כל זה לא אומר דבר מהמחזות עצמן עדיף. אני מדבר רק על הסרטים)
מבחינת סרטים אתה צודק
קשה מאוד להעביר את מחזות הזמר של סונדהיים לקולנוע, כי הם מאוד מורכבים ומשתמשים במרכיבים תיאטרוניים באופן ייחודי. דבר מצחיק קרה, הוא בין מחזות הזמר היותר פשוטים שלו, וגם הסרט נעשה בתקופה שבהוליווד ידעו לעשות סרטי מחזמר, על כן זהו בלי כל שום ספק העיבוד הקולנועי הטוב ביותר של מחזמר של סונדהיים (אם מורידים מהמשוואה את "סיפור הפרברים" שסונדהיים כתב לו רק את המילים)
״אל תוך היער״ הוא מחזמר משנות השמונים שהיו השנים שבהן פוסט מודרניזם היה *ה*אופנה האינטלקטואלית. לפרק דברים ולהרכיב אותם מחדש בשביל לבדוק הנחות יסוד היה הדבר הכי חם בשוק הרעיונות, כולל באלה הפופולריים. לפהק על זה *היום* זה קצת כמו לפהק על תומאס טאליס בגלל היעדרה של מוסיקה אטונלית.
בגלל שמדובר בסרט אחד ולא בהצגה, אז החיתוך בין שני החלקים באמת לא ברור מדי. אבל, שוב, החלק הראשון הוא חביב מאוד, והשני, שמתעסק במה שקורה דקה ורבע *אחרי* שכולם חיו בעושר ואושר, הוא מעניין הרבה יותר והרבה הרבה פחות ידידותי, לא רק לילדים אלא בעיקר להורים שלהם. למרות הדיסניאיות, הוא כולל אמירות לא טריוויואליות לגבי הצדדים הפחות נעימים של להיות הורה כולל השאלה האם זה באמת שווה את זה, ונראה לי ראוי להערכה שזה לא מוסמס בדרך מהבמה לאולם הקרנות.
לגבי המוסיקה – זה שאין להיטי פופ שנתקעים בראש מהשנייה הראשונה זה לא בהכרח מעיד על בעיה. אם כבר, אז להיפך. גם ״אל תוך היער״ וביתר שאת ״סוויני טוד״ נחשבים לפעמים לאופרטות בזכות המורכבות המוסיקלית שלהם. לי זה דווקא גרם לחפש את הפסקול ולעבור בצורה מאוד מאוד רצינית על הפרולוג (הנפלא, לדעתי), ובערך כל שיר ששרה המכשפה.
האמת שדווקא
ראיתי גם את ההפסקה הבימתית (בגרסה ששודרה בPBS) וגם את הסרט, והרבההההה יותר אהבתי את הסרט מאשר את ההצגה. היא לטעמי היתה ארוכה מדי (4 שעות! 4!) והשחקנים בסרט היו הרבה יותר מוצלחים, לדעתי. גם העובדה שהסרט מאפשר יותר דינאמיות מההצגה, שבה באמת רק מתארים את מה שקרה כמו הגדילה של האפונים וכו', עשתה אותו יותר מעניין.
בקיצור ממש אהבתי, אני חושבת שהקיצוצים בעלילה עשו רק טוב ושזה עיבוד לא רע למחזמר. ושני הנסיכים היו נהדרים (אם כי קצת פחות חלאות מאשר בהצגה).
התפלאתי שהשאירו את השירים של הזאב וכיפה'לה כמו שהם. חשבתי שהם יחתכו, כי דיסני. זה שלזאב לא היה איבר מין ענקי כחלק מהחליפה לא כזה כאב לי בלב – הוא עדיין היה קריפ מטרידן. דווקא חשבתי שג'וני דפ לא היה מאוד "ג'וני דפ-י" אלא… ובכן, התנהג כמו הדמות של הזאב בהצגה. זה היה הרבה יותר טוב ממש שציפיתי לו כשקראתי את הביקורות.
ג׳וני דפ ממש הפחיד אותי, אם להודות על האמת.
4 שעות?
אני ראיתי כבר מספר הפקות של המחזמר, והגרסא הכי ארוכה שלו היא שעתיים וחצי. רחוק מארבע שעות. גם ההפקה שהייתה באוף ברודווי (שאני בספק אם זה הצילום שראית כי הוא נדיר מאוד ובאיכות ירודה) שממנה קיצצו הרבה מאוד דברים, לא הייתה יותר משלוש שעות. כן, ארוך, אבל לא ארבע שעות. אין מחזות זמר של ארבע שעות עד כמה שידוע לי. אנחנו לא באופרה.
לטעמי, הקיצוצים בעלילה היו מאוד, מאוד בעייתיים. המעבר בין המערכה הראשונה לשנייה נעשה באופן מחפיר. חיתוך שירים באופן לא חכם, חוסר במודעות עצמית (שקיים גם קיים במחזמר הבימתי) והפיכת הדמויות לפלקטיות. באופן אישי, לא יכולתי לסבול את הסרט. אולי זה בגלל שאני מכיר ומוקיר את המקור, ואולי זה באמת בגלל שהסרט פשוט לא טוב.
לגבי השירים של סונדהיים
הבעיה העיקרית שלי עם סונדהיים, ומה שמבחינתי מבדיל אותו מיוצרי מיוזיקלס כמו אנדרו לויד-וובר, אלן מנקן או ריצ'רד רוג'רס, היא שהוא מלחין מאוד מוגבל. הוא גאון בכתיבת טקסטים ובתעוזה שלו לעסוק בנושאים חריגים, אבל בניגוד למלחינים אחרים שמזוהים עם ברודוויי אין לסונדהיים חוש מלודי מפותח במיוחד, והשירים שלו נצרבים בראש לעיתים רחוקות מאוד. או שיש לו חוש מלודי אבל הוא בוחר לא להשתמש בו. כך או כך, הסגנון המוזיקלי הזה, שמבוסס יותר על דיאלוגים מושרים ופחות על פזמונים קליטים, הוא אחד המאפיינים של היצירה שלו לאורך השנים. יש כאלה שמתחברים לזה (ובהתאם סונדהיים נחשב לאחד מהבולטים ביוצרי המיוזיקלס של החצי מאה האחרונה) ויש כאלה, כמוני, שמעדיפים את הסגנון הקלאסי יותר. אבל מי שיבוא אליו עם ציפייה לצאת מהאולם מזמזם, יתאכזב.
בתור מישהו שמרייר על כל דבר שסונדהיים כתב
חשוב לי להגדיש עד כמה המשפט האחרון שכתבת הוא קריטי. לבוא ליצירה של סונדהיים ולחפש איזה Let it go או Pop, six, squish חדש זו טעות נוראית, כי לא יהיה מנוס מאכזבה מאוד גדולה. יש לסונדהיים כמות נפלאה של שירים מבריקים ממש, אבל הלחן שלהם מורכב ומפורק מספיק שיהיה קשה לזכור את המבנה שלהם ולנסות לזמזם אותם לאחר השמעה. הוא באמת מלחין של מילים, וצריך לדעת להתמקד בתכנים ובמלל שלו, ולא במלודיקה. אני ממש לא חושב שזה נובע מחוסר הבנה או כישורים מוגבלים, אלא מתוך בחירה והעדפה ברורה במה להתמקד יותר או פחות. היכולת שלו להתמקד ברגשות ותחושות מסוימות, מצבי רוח, נקודות מבט, עמדות ותובנות ולתמלל אותם היא מפעימה.
מסכימה עם כל מילה. והנה שתי דוגמאות נהדרות מ״סוויני טוד״ (בביצוע ברין טרבל המופלא) – הפרולוג (https://www.youtube.com/watch?v=GUH3z3eBQxE) הכביר ואפיפני (https://www.youtube.com/watch?v=ba6U4mZpG6Y).
לא יודע
הייתי יותר משתכנע שזה נעשה מבחירה ולא ממגבלה אם היו לו לפחות כמה שירים יותר קלאסיים עם מלודיה סוחפת. כמו שפיקאסו הוכיח בצעירותו שהוא מסוגל גם לצייר אמנות סטנדרטית ברמה גבוהה, לפני שהוא פנה לסגנון הקוביסטי-סוריאליסטי המזוהה איתו, ולכן לאף אחד לא היה ספק שזה נעשה מבחירה. סונדהיים מעולם לא הוכיח את זה. הדבר הכי קרוב שהוא עשה לשיר קליט זה Send In The Clowns אבל זה לא מספיק כדי להסיק ממנו על היכולת.
אז מעבר ל-Send in the clowns
שירים מאוד מוכרים, מוצלחים ואולי קליטים שלו כוללים את Being Alive, Losing My Mind, The Ladies Who Lunch ואפילו No One Is Alone. נכון, אין ספק שזה לא All That Jazz או Defying Gravity מבחינת הקליטות שלהם או היכולת שלהם לההפך להמנון פופי, אבל הם כן קליטים בדרכם. אבל שוב, אני ממש לא בטוח שזו הכוונה שלו, ויותר מזאת, אני לא בטוח שזה המדד על פיו צריך להחליט אם הוא מלחין מוצלח או לא. אפשר בוודאות לראות שזה לא העיקר אצלו. אני מבין ומקבל את ההשוואה לפיקאסו, אבל גם אם נניח שכבר מתחילת דרכו סונדהיים הבין שהלחנת נעימות קליטות זה לא משהו שהוא טוב בו מאוד והחליט לקחת את המוסיקה שלו לכיוון אחר, זה ישר מעיד שהוא פחות מוצלח, כי הוא בחר במודע לוותר על אלמנט שלרוב הוא מאוד מרכזי (אולם לא בהכרח זה שמכתיב את איכות היצירה)?
זה ממש לא מעיד שהוא פחות מוצלח
זה לגיטימי לגמרי אם זה מה שהוא בוחר לעשות. רק אמרתי שאני אישית פחות מתחבר לזה, וכדאי שאנשים יידעו מראש למה הם נכנסים כדי להימנע מאכזבה (כמו זו שמתוארת בביקורת).
ועם זה אני לחלוטין מסכים.
(ל"ת)
ועוד הערה אחת להרחבה
הכתבה הזו מסבירה יפה מאוד את היופי והקושי שביצירותיו של סונדהיים:
http://content.time.com/time/arts/article/0,8599,1996260,00.html
למי שאין כוח לעבור על הכל, להלן מספר ציטוטים עיקריים:
גם אני אוסיף על זונדהיים
לגבי מה שנאמר בביקורת, על הרפטטיביות של שיר הנושא בעצם- במחזמר המקורי (גם אני ראיתי ולא פעם אחת את הגרסה של 91׳) גם שם זה די מעיק בצפייה ראשונה. המחזמר, שנחשב פסגת יצירותיו של זונדהיים הוא סוויני טוד ובצדק. המוזיקה הקודרת והשחורה של סוויני הרבה יותר קליטה מזו של מחזמר קומדיה על מעשיות עתיקות. אני מודה ש״אל תוך היער״ מזכיר בירה- החיבה למוזיקה שם היא טעם נרכש. היא דורשת האזנה מלאה, הבנה של כל מילה ומילה במערבולת הסוחפת והמטורפת של המחזמר, ולעיתים דרוש אף פענוח כדי להבין את ההברקה שמאחוריה. ברגע ששומעים אותה יותר מפעם אחת- היא נתקעת ולא משחררת. במחזמר הזה, הדגש הוא על ההרמוניה של דיס-הרמוניה מפורקת ומבולבלת, שבשילוב עם עשרה תווים שונים יוצרת אווירה מלאה ומכשפת. המחזמר הנ״ל, מבחינתי, הוא יותר ניסוי והתנסות בתחומיה של המוזיקה בתחום מחזות הזמר. אם רוצים מוזיקה דומה אך מלאה יותר ומבחינתי מכשפת הרבה יותר- סוויני הוא באמת מחזמר העומד על כך (לא הסרט. את גרסת המחזמר המקורי ניתן להשיג דרך האוזן השלישית). ועדיין, את ״אל תוך היער״ אני מסמפט עד בלי די בשל השנינות שבו ובשל העגמומיות, שכאשר היא מופיעה- היא בשיא עוצמתה.
לדעתי זה אחד המיזויקלס ההוליוודיים המוצלחים של השנים האחרונות
הוליווד לא ממש מצליחה לייצר גרסאות מוסרטות מוצלחות של מחזות זמר בשנים האחרונות – המפיקים, רנט ועלובי החיים, נגיד, היו מזעזעים, אבל דווקא זה (ולדעתי גם שיקגו שהיה מדהים) הוא מקרה חריג של הצלחה.
לומר שהרעיון של אל תוך היער של טייק חדש על אגדה ישנה הוא מיושן זה כמו לומר שהרעיון של רומיאו ויוליה הוא קלישאה – אל תוך היער בא הרבה לפני פרוזן ומלפיסנט (ועלה הבמה, וויקד). הוא זה שהיה פורץ דרך, לא אלה.
והסרט מצליח ללכוד את האווירה של המחזמר, לא מנסה לחפות על משחק רע ושירה רעה יותר באפקטים, וגם לא מנסה להתעלות על המחזמר בחדשנות או גודל או מה שלא יהיה. הוא מגיש את הסיפור בנאמנות למקור.
השחקנים מעולים. אנה קנדריק ומריל סטריפ לא עושות תפקיד סתמי שכל אחד יכול לעשות – הן משחקות ושרות כמו שצריך, וכמו שעלובי החיים הוכיח כבר, זה ממש לא שילוב שכל שחקן, טוב ככל שיהיה, יכול לעמוד בו. וזה נכון גם לשאר השחקנים – הם שרים ומשחקים באותה רמה, וסרט שלם עם קאסט ששר ומשחק כמו שצריך זה נדיר.
לגבי המחסור באירועים המרכזיים של האגדות, כמו הטיפוס של ג'ק לממלכת הענקים והנשף של סינדרלה – אני לא חושבת שזה נבע במחזמר המקורי ממגבלות ההצגה על במה, ואני לא חושבת שזה חסר כאן. אלה פשוט לא הקונפליקטים המרכזיים של הסיפור. כולם יודעים מה קורה כשג'ק מטפס על האפונה במקור, אז למה לבזבז זמן על זה, כשהסיפור של ג'ק במחזמר הוא מערכת היחסים שלו עם האנשים שהוא פוגש על האדמה? למה להראות בפעם המיליון את הנשף של סינדרלה אם זה בכלל לא נקודת השיא של הסיפור שלה כאן? זה מחזמר על מאחורי הקלעים של האגדות האלה, ולכן אין צורך להראות את הסיפור הסטנדרטי.
לגבי המוזיקה – היא מעולה, והרבה יותר מורכבת מ- let it go. אולי היא לא קליטה כמו שירי דיסני או מיוזיקלס אחרים (ואני לא בטוחה בזה, אני עדיין מזמזמת כמה שירים), אבל זה לא הופך אותה לפחות טובה. להיפך. היא הרבה יותר עמוקה משירים של סרטי דיסני, ואפילו משירים של מיוזיקלס אחרים.
בקיצור, אני חושבת שזו אחלה גרסא למחזמר מעולה. פשוט צריך לשפוט אותו לפי פרמטרים של מחזמר, ולא של סרט עלילתי רגיל. אם לא אוהבים מיוזיקלס, אין מה ללכת לסרט הזה, אבל חובבי הז'אנר יהנו.
סרט נוראי
אחרי 15 דקות כבר רציתי ללכת.
כל השירים נשמעו בדיוק אותו דבר. הצילומים משמימים, המשחק סתמי, ובכלל. מיותר.
זה מתרחש *ישר* אחרי
גם אם הסרט לא רצה לקשור ביניהם (ואני נוטה להסכים שזה המצב), הוא עושה עבודה גרועה בכך. אנשים נוטים לראות מאורעות שמתרחשים אחד אחרי השני כקשורים זה לזה.
טוב, אני חושבת שפשוט נאלץ להסכים לא להסכים
נראה לי שגם כשטרופ האישה החוטאת קיים באופן מובהק, יש הרבה יותר מרצף אירועים כדי ליצור את התחושה שמדובר בחטא ועונש. אם כבר, רצף אירועים הוא הכלי הכי פחות שימושי ליצור תחושה כזו. זו לא פרשנות מופרכת, אבל בעיני היא פשטנית. מצד שני, זה אפשרי לגמרי, ומי אני שאגיד לאחרים איך לפרש את המחזה הזה.
לפי ההסבר שלך, כל היצירות בעולם מושלמות.
זה רק אשמתנו, הקהל המטומטם, שלא הבנו כמו שצריך את היוצר הדגול, ולא חלילה אשמתו, שהוא לא מבין מספיק בבניית סיפור ותמרון הקהל כדי להעביר את המסרים שלו. למה, אנשים טיפשים, למה חשבתם שבאטגירל באה משום מקום ב"באטמן ורובין"? הייתם צריכים לקבל את העובדה שנערת הפנימייה הבריטית היא בעצם מומחית באמנויות לחימה גם אם לא עשיתי לזה שום בילד-אפ!
מילא להיעלב, אבל למה להכניס לי מילים לפה?
לא אמרתי שכל יצירה בעולם היא מושלמת. אמרתי שלבקר יצירה על מסר שלא קיים בה לא מוביל לשום מקום, ובמקרה *הזה* אני חושבת שהמסר הספציפי שדובר בו לא קיים. אם היוצר הצליח להעביר את המסר שלו כמו שצריך או לא זה כבר דיון אחר לגמרי, ובשום מקום לא אמרתי שכל יוצר מצליח לעשות את זה כמו שצריך או יוצר משהו מושלם. זה יהיה די מגוחך , בהתחשב בעובדה שאני מגיבה באתר שמוקדש לביקורות סרטים.
בכל מקרה, היות ואינני השופטת העליונה לענייני תרבות ואין לי כוונה או יכולת לשלוח אספסוף זועם עם אבוקות וקלשונים אחרי כל מי שלא מסכים איתי, לא נראה לי שצריך לקחת את התגובה שלי כל-כך קשה.
אני יודעת שלא אמרת את זה.
כי אני אמרתי את זה, כדי להדגים לך מה אפשר להסיק מהטיעון שלך.
אם אנשים מבינים מהיצירה מסר מסוים, זה לא משנה אם היוצר התכוון לשים אותו שם או לא. זה מה שהוא העביר [והוא כנראה לא יוצר מוצלח במיוחד אם הוא לא יודע איך להעביר רק את מה שהוא התכוון להעביר]. לא ראיתי את הסרט או המחזה, אבל הניסיון לגלגל את האשמה בפגם ביצירה על מי שצורך אותה מאד מאד מפריע לי.
מה הוכחת פה? שצדקתי?
תקפת אותי על דברים שלא אמרתי, וכל מה שיכולתי לעשות זה להסביר למה הטיעון שלך לא רלוונטי לדברים שלי.
אני לא מנסה לומר משהו תיאורטי על יחסי הכוחות בין היוצר לקהל, אני מדברת על המקרה הספציפי הזה, שבו נטען שהסרט לא טוב בגלל מסר שכיבכול מועבר בו, וההוכחה היחידה לקיום המסר הזה היא רצף אירועים. אני באמת לא מבינה מה הטעם בדיון הזה אם בכלל לא ראית את הסרט.
אבל זה בדיוק העניין – כל אחד מאלה, אם ימות, יהיה לו איזשהו משמעות נראטיבית, וכל הרעיון הוא שהמוות אינו נראטיבי במובן של סיבתיות ברורה ומוחלטת.
דיסני ממחזרים שוב
מה שהכי עיצבן אותי ב'אל תוך היער' הייתה העובדה שהם לקחו מחזמר עם אותו הנושא בדיוק שהם נהנים לחרוש עליו בשנים האחרונות- אגדות עם טוויסט אפל, ולא מספיק זה הם היו צריכים להשתמש ברעיון החרוש לא פחות של שילוב כמה אגדות (/מעשיות) יחד, שאולי היה מאוד מקורי בזמנו של סודנהיים אבל לא עוד.
ושוב, הם הרסו לחלוטין (ושינו) את המסר שהמזחמר נועד להעביר כדי שהסרט יהיה תחת סטנדרטים של דיסני.משום מה
בזמן האחרון דיסני נהנים לחזור על עצמם ולמחזר שוב ושוב מעשיות (אגדות-מה שתירצו). מן הסתם בגלל שכל הרעיונות הטובים והמקוריים שלהם נגמרו ועכשיו הם צריכים להרוויח כסף ולהמשיך לשמור על המוניטין שלהם.
אבל זה כבר נמאס, בעיקר כשהעיבודים לא יוצאים טוב או מנסים להעביר מסר לא ברור ולא מצליחים בכך בעיקר בגלל שהם מנסים להלחים סרט לכל המשפחה, לא אפל מדי , לא ילדותי מדי, לא תמים מדי אבל גם לא מפחיד מדי, ומרוב שהם מנסים לדחוף את הגירסה המחודשת שהם יוצרים לכל מקום יוצא משהו לא ברו,ר חסר כיוון וחסר טעם שרק הורס את הסיפורים שכולנו גדלנו עליהם.
אז לא, אני לא אומרת שצריך להמשיך ליצור סרטי נסיכות עם המסר השגוי, אבל היו עוד המון סרטים יפים עם כיוון מוגדר וברור כמו 'מלך האריות', 'ספר הג'ונגל' ו אפילו 'פוקהונטס' שהצליח לשלב בין המסר "המודרני" לבין סרט ילדים שגם מבוגרים יכלו לצפות בו ולהינות ממנו, אולי אפילו דווקא בגלל שהוא היה סרט ילדים ולא התיימר להיות שום דבר אחר שמתאים גם לסבא ולתינוק ולדודה רבה.
(אם כי חלק גדול בכך לקחו השירים הנהדרים והאנימציה המשובחת).
וחבל ש'הרעיונות שלהם נגמרו'
אולי אתה צודק, והם שכחו שאפשר לעשות דיסני גם לא על בסיס מעשיות שמתרחשות ביער השחור.
דווקא כשדיסני פנו לפולקלורים אחרים, כמו סיפורי אלף לילה ולילה, המיתולוגיה היוונית, אטלנטיס או אגדות אורבניות (בחלקן) כמו פוקהונטס או טרזן, יצאו להם הסרטים הכי יפים לטעמי.
נחמד למדי.
היו נאמברים טובים יותר (מאז שחזרתי אני רואה את "Agony" בלופים) ופחות. היו שחקנים טובים יותר (אנה קנדריק ואמילי בלאנט) ופחות (כיפה אדומה הייתה ממש מעצבנת. בכלל, הליהוק של הילדים היה לא משהו. ועל *זה* הביאו למריל סטריפ מועמדות לאוסקר? סיריוסלי?). היו כמה קטעים נחמדים של מודעות עצמית. וכמו כל סרט, היה אפשר לקצר. כשהכל נגמר בהחלט הרגשתי מוכן לסיים, אבל אז הסתבר שזו רק המערכה הראשונה. אבל בסה"כ סרט חביב ביותר.
נ.ב. הדבר הכי מעצבן היה שתי בחורות לידנו שהפריעו בערך בכל דרך אפשרית – דיברו, ציחקקו, התעסקו בטלפון…אף פעם לא הרגשתי כזה צורך להכות מישהו. יש אנשים שלא צריכים להתרבות.