אין ממש סיבה לשתי הביקורות הבאות להיות מקובצות יחד חוץ מהעובדה שככה הן ישבו אצלי בראש: שתי קומדיות פשע-בואכה-אקשן, של במאים שהצליחו בעבר להוציא סרטים בקולנוע (אפילו אם קצת מצחיק להשוות את מי שיצר כמה מיצירות האקשן החשובות של עשרים השנה האחרונות עם מי שעשה כמה קומדיות בסדר במקרה הטוב), עם שחקנים רציניים, שיצאו במרחק שבוע זה מזה. אחת בבירור יותר טובה מהשנייה, אך שתיהן סך הכל עושות מה שהן רוצות לעשות: להעביר שעתיים בין בדיחות ויריות.

בפעם השנייה תוך כמה חודשים, הבמאי דאג לימן משגר לסטרימינג סרט שנראה לא מתאים לכך. לא רק בגלל שלימן הוא במאי רציני של סרטי קיץ שכל הקטע זה לראות אותם על מסך גדול, אלא גם בגלל הכוכבים שהוא עובד איתם – ב"שומר הברים" זה היה ג'ייק ג'ילנהול, הפעם אלו מאט דיימון וקייסי אפלק, שמגלמים צמד פושעים אידיוטיים שמסתבכים בשוד שגדול עליהם בכמה מידות ושורדים בזכות הרבה מזל וקצת תחכום.

דיימון הוא רורי, נחת לשעבר שסובל מדברים שנחתים לשעבר סובלים מהם וצריך כסף כדי לסדר כלכלית את הבן שלו, ואפלק הוא קובי, טמבל זוטר בג'ובים מהסוג הזה אבל שלפחות מכיר קצת את העסק, בניגוד לרורי שבחיים שלו לא איים על אזרחים ואין לו באמת מושג איך אנשים מגיבים לאקדח.

בוס פשע כלשהו רוצה לשדוד את ראש העיר המושחת (רון פרלמן) אחרי מסיבת ליל הבחירות, ומטיל את המשימה על זוג הדבילים הנ"ל. אבל אם הכל היה הולך כשורה לא היה מעניין, אז השניים מוצאים את עצמם נמלטים מכל העולם ואחותו ומוצאים עזרה אצל הפסיכולוגית של רורי (הונג צ'או), שמנסה לעזור לקליינט שלה ולהבין אם הוא רוצה עדיין להתאבד גם כשהם במהלך מרדף מכוניות מופרע.

סרטיו של דאג לימן תמיד עבדו לי בגלל משהו שקשה לי להניח עליו את האצבע, והמילה הכי קרובה למה שאני מחפש זה כנראה "זרימה". יש משהו בתנועות המצלמה ובהעמדת הסטים שגורם לסרט להרגיש תזזיתי כל הזמן, אבל לא בקטע של לגרום סחרחורת לצופים (למרות שגם זה, קצת) אלא לתת את ההרגשה שהסרט מתקדם בלי הפסקה, כאשר גם סצנות אקספוזיציה מרגישות סוחפות וקלילות והזמן עובר מהר מהצפוי.

המאפיין העקבי הזה של לימן עלול להפיל צופים אם הסיפור לא מתגמל, אבל הסיפור של "המסיתים" (או איך שלא תחליטו שקוראים בעברית לסרט) מתגמל בהחלט, בעיקר בזכות תסריט שנון מהממוצע וכימיה מעולה בין זוג השחקנים הראשיים. אפלק עושה מושלם את קובי המריר עם העקיצות והסרקזם הבלתי פוסק, והניגוד בינו לגילום המאופק של דיימון את רורי פשוט כיפי לצפיה. גם אם אי אפשר להצמיד פה את המילה "פיתוח" לדמויות שלהם, הן פשוט סימפטיות לאללה.

הסיפור גם לוקח כמה תפניות מעניינות (ואחת מוצלחת במיוחד – ועם ניחוח אקטואלי – ממש בסוף), ואולי לא הייתי קורא להן "מפתיעות" אבל התגובה של הדמויות לכל סיבוב כזה היא פשוט ממתק. קשה לא להיות בעד שני טמבלים מהסוג הזה.

אה, וכמעט שכחתי את התוספת שאין לזלזל בה – שורת שחקני חיזוק מהשורה הראשונה שעושים פה יופי של הופעות קצרות ומגניבות ממש. קחו רשימה (חוץ מפרלמן וצ'או שהוזכרו כבר): וינג ריימס, טובי ג'ונס, מייקל סטולברג, אלפרד מולינה, פול וולטר האוזר, ג'ק הארלו ויש עוד.

בקיצור, באפל טיוי הקרוב לביתכם, שעתיים של כיף חסר מחוייבות, עם שחקנים טובים, שורות מחץ וסיפור זורם. מצידי שלימן ימשיך לעשות כאלה עוד עשור לפחות.

נ.ב. יש סצנת קרדיטים קצרצרה ומוצלחת. פייאוף מושלם וקורע לסצנה כמעט אגבית מהסרט.

הפרס הגדול!

ומסרט אקשן (ובמאי) אינטליגנטי יותר, לסרט אקשן (ובמאי) אינטליגנטי פחות.

הסרט החדש של פול פיג הוא מאלה שהקונספט שלהם כל כך מטומטם שקשה לסספנד אותו: בקליפורניה של ממש-עוד-רגע (2026) הפכו את הגרלת הלוטו החודשית לבידור להמונים על ידי אישור חוקי לחסל את הזוכה הגדול עד השקיעה של יום הזכיה, ומי שהורג אותו מקבל את הפרס במקומו. הכלל היחיד הוא: בלי נשק חם.

מטומטם? אידיוטי? לא עובר אף מבחן סיספונד? בהחלט. אבל אני לא ממהר לשפוט סרט רק לפי הקונספט שלו, כי אולי יהיה לו משהו להציע מעבר לזה.

אז מעבר לזה: כמה שנים אחרי ייסוד ההגרלה המופרעת הנ"ל, קייטי – שחקנית צעירה שפרשה בגלל סיבות אישיות, מנסה לבנות שוב קריירה ומגולמת על ידי אקוופינה – מתגלגלת ללוס אנג'לס ונופלת בידי סדרת רמאים מסוגים שונים אחד אחרי השניה, מבעלת הבית באיירבנב שזייפה תמונות באתר וביוב נוזל לה מהתקרה עד לשני אלה שהזמינו אותה לאודישן וגבו על התענוג כפול ממה שהבטיחו. אבל נחשו, צופים יקרים, מי הזוכה בהגרלה הגדולה של היום.

לעזרתה של קייטי נחלץ נואל (ג'ון סינה), מאבטח שעושה למחייתו את הדבר הזה: הגנה על זוכים אומללים לכמה שעות עד שהם יהיו זוכים מאושרים. או גופות. כעת עליהם להימלט ממילולית כולם ולהעביר איכשהו את הזמן, אבל לקייטי מתברר שהיא יכולה פשוט לעזוב את העיר ובכך לוותר על הפרס – ולתדהמתו של נואל היא מעדיפה את האפשרות הזו כי מה זה כבר כמה מיליארדים לעומת הדבר הפעוט הזה שנקרא לחיות. מצד שני, גם לצאת מהעיר זה לא כזה קל כשיש רחפן שמעדכן את המיקום שלך כל רבע שעה ולכל הסובבים אותך מותר להתחיל לסבוב את הגופה שלך.

כאן המקום לומר שאם היה בתסריט המקורי פן סאטירי על המוכנות של אנשים תרבותיים להרוג בהינתן תמריץ כלכלי מספיק גבוה, הרי שהבימוי של פיג השמיד כל זכר לדבר הזה כשהוא משאיר בסביבה רק את מה שאמור להצחיק, שזה לראות אנשים נורמטיביים מוכנים להרוג. סוג הבדיחה הספציפי הזה חוזר הרבה יותר מדי פעמים ולפעמים גם עם אותן דמויות, כך שבשלב מסוים זה לא רק לא מצחיק אלא אפילו מעיק.

מה שמציל את הסרט זה ההומור האחר. בסוף זאת קומדיית פעולה קלילה, בדגש על הקומדיה, ופיג פשוט עושה כאן את מה שהוא עשה מאז ומעולם. ההומור לא הכי אינטליגנטי, הרבה ממנו מילולי וישנן סצנות אקשן רבות שבידיים של במאי יצירתי יותר (אני אישית מפנטז על אדגר רייט) היו מצחיקות הרבה יותר מעצם טבען ולא בגלל הפאנצ'ים שהדמויות זורקות תוך כדי. אבל אותם פאנצ'ים עדיין מצחיקים, ואקוופינה עושה גם היא את השטיק שלה כמו שצריך ומצליחה להצחיק שוב ושוב. ג'ון סינה גם הוא יעיל מאד בהקשר הזה – אמנם לא מתקרב לפסגות של "פיסמייקר" אבל בהחלט דמות עזר כנגדה שיושבת בול על המשבצת הנדרשת.

אפרופו דמויות משנה: בשלב מסויים נכנס לסרט גם סימו ליו וגם הוא יוצא פחות טוב בהשוואה לתפקידי עבר שלו (נניח ב"ברבי"), אבל בסרט בפני עצמו דווקא סבבה.

נקודה נוספת של ההומור היא מודעות עצמית גבוהה ועקיצות מכל סוג לדברים בעולם האמיתי, למשל שורה נהדרת של ג'ון סינה על מתאבקים שהופכים לכוכבי קולנוע. גם פה לפעמים זה מרגיש קצת יותר מדי, אבל מרבית העקיצות נוחתות כמו שצריך.

בשורה התחתונה זה מרגיש סרט שבידיים אחרות היה יוצא מוצלח הרבה יותר, אבל מה שקיבלנו יצא סבבה, גם אם נשכח לחלוטין חמש דקות אחרי הצפיה. אמנם הקונספט שלו אידיוטי שאין דברים כאלה, אבל הסרט מצליח לא למתוח אותו למקומות שיגרמו לצופים לתלוש שערות, ובעיקר, הוא מתמסר כל כולו לקומדיה ומנסה להוציא בדיחה מכל שורה שניה בתסריט. זה אמנם לא עובד כל הזמן, אבל עובד מספיק זמן כדי לשרוד עד השקיעה.

נ.ב. להגיד שיש סצנת קרדיטים זה לא מדויק, כי הבדיחות פשוט ממשיכות לרוץ לאורך כל הקרדיטים עם סוג-של-פספוסים או בדיחות שירדו בעריכה. לפחות אחת מהן שווה את ההמתנה, לדעתי.