ביקורת: הקול בראש

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 22 ביוני 2015Posted in: ביקורות
פיקסאר חזרו. פיקסאר כמו שהכרנו ואהבנו כל כך שרצינו לחבק אותם ולא לעזוב לעולם
שם רשמי
הקול בראש
שם לועזי
Inside Out
בימוי
פיט דוקטר
רונלדו דל כרמן
תסריט
ג'וש קולי
מג לפב
פיט דוקטר
רונלדו דל קרמן
שחקנים
איימי פוהלר
ביל הדר
לואיס בלאק
מינדי קלינג
פיליס סמית
ריצ'רד קיינד
לדף הסרט

מחיאות כפיים בקולנוע הן לא דבר שקורה לעתים קרובות. בעיקר אם לא מדובר בהקרנת בכורה ‏בנוכחות ‏היוצרים, או בהקרנה מיוחדת למשוגעים לדבר שהגיעו בקבוצה ולכן פוצחים בתשואות ‏בכל פעם שרואים את טוני סטארק או משהו. מחיאות כפיים בהקרנה ‏מסחרית רגילה לגמרי, ‏בידיעה שאף אחד מהיוצרים לא ישמע אותן, רק בגלל שקרה על המסך עכשיו משהו נהדר – זה ‏דבר נדיר מאוד, אבל זה קורה לפעמים. השנה, אם אני זוכר נכון, הייתי עד לתופעה הזאת רק ‏פעמיים. אחת מהן ‏היתה בסיום של "הקול בראש". האחרת היתה 90 דקות מוקדם יותר, בסופו של ‏הסרטון הקצר ‏המלווה את "הקול בראש".‏

אז במקרה ששאלתם את עצמכם, ועוד לא שמעתם את התשובה הזאת מכולם: כן, פיקסאר חזרו. ‏לגמרי. "הקול בראש" הוא סרט שיושב בול בשורה המדהימה הזאת של פיקסאר, שכוללת את ‏‏"למעלה", "צעצוע של סיפור 3", "וול-‏E‏" ו"משפחת סופר-על" – כמה מסרטי האנימציה המופלאים ‏ביותר שנוצרו, שבאופן בלתי נתפס נוצרו כולם באותה החברה ובמשך אותה תקופה קצרה. האם ‏‏"הקול בראש" הוא הסרט הטוב ביותר שפיקסאר עשו אי פעם? אולי. אולי לא. אנשים עוד יתווכחו ‏על זה באינטרנט במשך שנים. הוא עד כדי כך טוב.‏

והאמת היא שאני לא יכול לומר בדיוק למה. כלומר, ברור, כל הדברים הרגילים שם – התסריט הוא ‏מופתי ועיצוב הדמויות מעולה והאנימציה מושלמת והבדיחות מצוינות והמסר לא נדוש או מובן ‏מאליו. אבל בכל זאת, במחשבה שכלתנית על הסרט, הוא לא אמור להיות כזה מופלא. הרעיון – ‏האנשת הרגשות השונים בראש של אדם אחד, והאופן שבו הם מגיבים לאירועים יומיומיים – הוא ‏לא כזה גאוני או אפילו מקורי, אחרי הכל: ראיתי אותו כבר בניינטיז ב"בראש של הרמן". ומבחינת ‏העלילה – זאת שמתרחשת מחוץ למח – די מדהים כמה שלא קורה בסרט הזה כלום. ריילי, ילדה ‏בת 11, עוברת דירה עם הוריה לסן פרנסיסקו. קשה לעבור דירה, בעיקר כשאת בת 11, ולכן ריילי ‏לא שמחה. זהו. זאת פחות או יותר העלילה.‏

אבל בתוך הראש של ריילי בלגן. חמשת הרגשות הראשיים, השולטים בראש שלה, הם – אל תגידו ‏לא ידעתם, הרי ראיתם אותם כבר בכל הטריילרים והפוסטרים – אושר, עצב, כעס, פחד וגועל. ‏אבל הם לא היחידים בראש שלה. המח של הילדה הוא עולם מורכב ומוזר, שכולל הרבה דמויות, ‏מושגים וחוקים שמתבררים עם הזמן – חלקם מבוססים על עקרונות בפסיכולוגיה, וחלקם על ‏חוויות שאותן אין אדם בעולם שלא מכיר. בגלל תקלה, אושר ועצב מוצאות את עצמן באזור רחוק של ‏המח, כנראה איפשהו ליד האמיגדלה, וצריכות למצוא את הדרך בחזרה ל"מפקדה" דרך רצף שלם ‏של בדיחות-מח. בינתיים ריילי המסכנה נשלטת על ידי כעס, פחד וגועל. אף אחד מהם הוא לא רע ‏‏(למעשה בסרט כולו אין דמויות "רעות" בכלל), אבל הם לא הטיפוסים שהייתם רוצים שיסתובבו ‏לכם בראש בלי השגחה כל היום.‏

אז מה, להתחיל לנטפק? כי זה נורא קל. הסרט כולו מתרחש בתוך מטאפורה – וזו מטאפורה קצת מוזרה, עם ‏חוקים לא ברורים. הרבה ממה שקורה בראש של ריילי הוא המחשה של דברים שקורים בראש של ‏כולם: כל אדם יודע מה ההרגשה כשכעס תופס את ההגאים, או ש"עובדות ודעות הן כל כך דומות ‏שנורא קשה להבדיל בינהן". אבל כשאושר ועצב עוזבות את המפקדה ונודדות בנבכי הזכרון ארוך ‏הטווח, או כשהן מנסות להגיע לרכבת המחשבות – מה זה בעצם אומר, ברמת המטאפורה? המסע שלהן מוכתב על ‏ידי אילוצים גיאוגרפיים, והגיאוגרפיה של המח, כפי שהיא מוצגת בסרט, לא נראית כאילו היא ‏נועדה לייצג את עולם המחשבה באופן אמין, אלא רק לאפשר עלילת מסע. הרי אין שום סיבה ‏אמיתית שמחשבה מופשטת תחסום את הדרך בין מחסן הזכרון לאולפן החלומות דווקא. ובכלל, ‏איך בדיוק עובד הקטע הזה שלרגשות יש רגשות? איך אושר יכולה להיות עצובה? למה פחד לא ‏תמיד מפחד? וגועל, למה היא שם בכלל? הרי רק לעתים רחוקות יש לה ממה להיגעל, והתפקיד ‏שלה למעשה משני בהרבה משל כל הרגשות האחרים.‏

התשובה לכל השאלות האלה היא: מה זה בכלל משנה. לא, הסרט הוא לא ייצוג אמין של ‏פסיכולוגיה אנושית; הרבה מהפרטים בדרך נמצאים שם רק כדי לאפשר כמה בדיחות – אבל אלה ‏בדיחות מצוינות (בין השאר, הסרט הזה הוא אחת הקומדיות הכי טובות שראיתי השנה). ברור ‏שכל סצינת ה"מחשבה מופשטת" נמצאת בסרט רק כדי ‏לאפשר לפיקסאר לשחק קצת עם סגנונות ‏אנימציה שונים – אבל היא מרהיבה. ובסופו של דבר, גם אם סיפור הדרך שעברו קצת מוזר, למסע ‏של אושר ועצב יש מטרה, והמסר רחוק מלהיות נדוש או מובן מאליו. "הקול בראש" הוא לא סרט ‏על שכל, הוא סרט על רגשות. ובמה שנוגע לרגשות, פיקסאר הם קוסמים. איכשהו רק הם ‏עושים ‏דברים ‏כמו ההתחלה של "למעלה" או הסוף של "צעצוע 3" או הארוחה של אנטון איגו, ‏רגעים שפותחים את ארובות הדמעות של צופים מבוגרים ובריאים בנפשם. ו"הקול בראש" כולל ‏כמה רגעים כאלה. הסרט הזה מעורר בכי יותר מכלבלב דרוס, והאם כבר ציינתי שהוא גם נורא ‏מצחיק?‏

בין כל כך הרבה סרטים שכוללים במקרה הטוב רגש או שכל – ובדרך כלל אפילו לא אחד משניהם ‏‏– פתאום מבהיק סרט אחד מלא בבדיחות עם שכל וסיפור עם רגש. "הקול בראש" בן פחות ‏משבוע, והוא קלאסיקה.‏

תגיות: