מחיאות כפיים בקולנוע הן לא דבר שקורה לעתים קרובות. בעיקר אם לא מדובר בהקרנת בכורה בנוכחות היוצרים, או בהקרנה מיוחדת למשוגעים לדבר שהגיעו בקבוצה ולכן פוצחים בתשואות בכל פעם שרואים את טוני סטארק או משהו. מחיאות כפיים בהקרנה מסחרית רגילה לגמרי, בידיעה שאף אחד מהיוצרים לא ישמע אותן, רק בגלל שקרה על המסך עכשיו משהו נהדר – זה דבר נדיר מאוד, אבל זה קורה לפעמים. השנה, אם אני זוכר נכון, הייתי עד לתופעה הזאת רק פעמיים. אחת מהן היתה בסיום של "הקול בראש". האחרת היתה 90 דקות מוקדם יותר, בסופו של הסרטון הקצר המלווה את "הקול בראש".
אז במקרה ששאלתם את עצמכם, ועוד לא שמעתם את התשובה הזאת מכולם: כן, פיקסאר חזרו. לגמרי. "הקול בראש" הוא סרט שיושב בול בשורה המדהימה הזאת של פיקסאר, שכוללת את "למעלה", "צעצוע של סיפור 3", "וול-E" ו"משפחת סופר-על" – כמה מסרטי האנימציה המופלאים ביותר שנוצרו, שבאופן בלתי נתפס נוצרו כולם באותה החברה ובמשך אותה תקופה קצרה. האם "הקול בראש" הוא הסרט הטוב ביותר שפיקסאר עשו אי פעם? אולי. אולי לא. אנשים עוד יתווכחו על זה באינטרנט במשך שנים. הוא עד כדי כך טוב.
והאמת היא שאני לא יכול לומר בדיוק למה. כלומר, ברור, כל הדברים הרגילים שם – התסריט הוא מופתי ועיצוב הדמויות מעולה והאנימציה מושלמת והבדיחות מצוינות והמסר לא נדוש או מובן מאליו. אבל בכל זאת, במחשבה שכלתנית על הסרט, הוא לא אמור להיות כזה מופלא. הרעיון – האנשת הרגשות השונים בראש של אדם אחד, והאופן שבו הם מגיבים לאירועים יומיומיים – הוא לא כזה גאוני או אפילו מקורי, אחרי הכל: ראיתי אותו כבר בניינטיז ב"בראש של הרמן". ומבחינת העלילה – זאת שמתרחשת מחוץ למח – די מדהים כמה שלא קורה בסרט הזה כלום. ריילי, ילדה בת 11, עוברת דירה עם הוריה לסן פרנסיסקו. קשה לעבור דירה, בעיקר כשאת בת 11, ולכן ריילי לא שמחה. זהו. זאת פחות או יותר העלילה.
אבל בתוך הראש של ריילי בלגן. חמשת הרגשות הראשיים, השולטים בראש שלה, הם – אל תגידו לא ידעתם, הרי ראיתם אותם כבר בכל הטריילרים והפוסטרים – אושר, עצב, כעס, פחד וגועל. אבל הם לא היחידים בראש שלה. המח של הילדה הוא עולם מורכב ומוזר, שכולל הרבה דמויות, מושגים וחוקים שמתבררים עם הזמן – חלקם מבוססים על עקרונות בפסיכולוגיה, וחלקם על חוויות שאותן אין אדם בעולם שלא מכיר. בגלל תקלה, אושר ועצב מוצאות את עצמן באזור רחוק של המח, כנראה איפשהו ליד האמיגדלה, וצריכות למצוא את הדרך בחזרה ל"מפקדה" דרך רצף שלם של בדיחות-מח. בינתיים ריילי המסכנה נשלטת על ידי כעס, פחד וגועל. אף אחד מהם הוא לא רע (למעשה בסרט כולו אין דמויות "רעות" בכלל), אבל הם לא הטיפוסים שהייתם רוצים שיסתובבו לכם בראש בלי השגחה כל היום.
אז מה, להתחיל לנטפק? כי זה נורא קל. הסרט כולו מתרחש בתוך מטאפורה – וזו מטאפורה קצת מוזרה, עם חוקים לא ברורים. הרבה ממה שקורה בראש של ריילי הוא המחשה של דברים שקורים בראש של כולם: כל אדם יודע מה ההרגשה כשכעס תופס את ההגאים, או ש"עובדות ודעות הן כל כך דומות שנורא קשה להבדיל בינהן". אבל כשאושר ועצב עוזבות את המפקדה ונודדות בנבכי הזכרון ארוך הטווח, או כשהן מנסות להגיע לרכבת המחשבות – מה זה בעצם אומר, ברמת המטאפורה? המסע שלהן מוכתב על ידי אילוצים גיאוגרפיים, והגיאוגרפיה של המח, כפי שהיא מוצגת בסרט, לא נראית כאילו היא נועדה לייצג את עולם המחשבה באופן אמין, אלא רק לאפשר עלילת מסע. הרי אין שום סיבה אמיתית שמחשבה מופשטת תחסום את הדרך בין מחסן הזכרון לאולפן החלומות דווקא. ובכלל, איך בדיוק עובד הקטע הזה שלרגשות יש רגשות? איך אושר יכולה להיות עצובה? למה פחד לא תמיד מפחד? וגועל, למה היא שם בכלל? הרי רק לעתים רחוקות יש לה ממה להיגעל, והתפקיד שלה למעשה משני בהרבה משל כל הרגשות האחרים.
התשובה לכל השאלות האלה היא: מה זה בכלל משנה. לא, הסרט הוא לא ייצוג אמין של פסיכולוגיה אנושית; הרבה מהפרטים בדרך נמצאים שם רק כדי לאפשר כמה בדיחות – אבל אלה בדיחות מצוינות (בין השאר, הסרט הזה הוא אחת הקומדיות הכי טובות שראיתי השנה). ברור שכל סצינת ה"מחשבה מופשטת" נמצאת בסרט רק כדי לאפשר לפיקסאר לשחק קצת עם סגנונות אנימציה שונים – אבל היא מרהיבה. ובסופו של דבר, גם אם סיפור הדרך שעברו קצת מוזר, למסע של אושר ועצב יש מטרה, והמסר רחוק מלהיות נדוש או מובן מאליו. "הקול בראש" הוא לא סרט על שכל, הוא סרט על רגשות. ובמה שנוגע לרגשות, פיקסאר הם קוסמים. איכשהו רק הם עושים דברים כמו ההתחלה של "למעלה" או הסוף של "צעצוע 3" או הארוחה של אנטון איגו, רגעים שפותחים את ארובות הדמעות של צופים מבוגרים ובריאים בנפשם. ו"הקול בראש" כולל כמה רגעים כאלה. הסרט הזה מעורר בכי יותר מכלבלב דרוס, והאם כבר ציינתי שהוא גם נורא מצחיק?
בין כל כך הרבה סרטים שכוללים במקרה הטוב רגש או שכל – ובדרך כלל אפילו לא אחד משניהם – פתאום מבהיק סרט אחד מלא בבדיחות עם שכל וסיפור עם רגש. "הקול בראש" בן פחות משבוע, והוא קלאסיקה.
אני לא אגיד שחשבתי שיכול להיות שלא אלך לראות את זה בקולנוע
כי זו לא היתה מחשבה שבאמת התייחסתי אליה ברצינות, כן? אבל אם אי פעם היה לי ספק, הרי הוא נמוג. נלך לראות את הסרט הזה בקולנוע. בטוח.
לא יודע, ראיתי אנשים מוחאים כפיים בסופו של "עולם היורה"...
(ל"ת)
בהקרנה של הנוקמים: עידן אלתרמן
היו לפחות 3 פעמים ששמעתי מחיאות כפיים.
לא יודע, זה לא מרגיש לי כזה נדיר.
בנוסף, בסוף של LAVA? באמת? האם חילקו משהו בתחילת ההקרנה לגרום לו להיות מעניין או שהקרינו אצלכם סרט אחר?
גם אני לא אהבתי את לבה
לא היה ממש משעמם, אבל לא התלהבתי בכלל.
מסכים עם מגמת המרמור הכללית
לבה ממש לא עמד בסטנדרטים שדיסני הציב לסרטים קצרים.
מה עידן אלתרמן עושה ב״הנוקמים״?
(ל"ת)
לא יודע,
אבל אני מחכה לראות אותו עושה 'ביסלי גריל' עם איש הגומי בארבעת המופלאים.
זכור לי שגם ההקרנה שהייתי בה של "מקס הזועם: דרך הזעם" הסתיימה במחיאות כפיים
(ל"ת)
אני ראיתי מחיאות כפיים ב"ספיידרמן המופלא 2"
ואפילו כמה וכמה פעמים במהלך הסרט
בסוף הבכורה של האביר האפל חוזר בסינמה ראשון
אנשים מחו כפיים ואפילו קמו מהכיסאות תוך כדי… זה היה די סוריאליסטי ואפילו מרגש
מחיאות כפיים של כל האולם בסוף הסרט "הזאב מוול סטריט"
וגם בהפסקה של הסרט בסינמה סיטי, כן, החליטו לעשות הפסקה לסרט של 3 שעות.
ובהקשר לנושא, איכשהו אני מצאתי את עצמי היום
צופה בסרט בבית, וכשהוא נגמר מוחא כפיים. כשאני לבד, בסלון, בלי אף אחד.
("דוקטור סטריינג'לאב" אם מישהו שואל. וצפייה ראשונה).
מעניין אם יש אנשים שמוחאים כפיים אחרי ספר טוב
(ל"ת)
אם כן זה ממש מוזר.. (סליחה על הדאבל)
(ל"ת)
אני די מחאתי כפיים אחרי שסיימתי את ספרי "הקמע"
הציורים שם כל כך מרהיבים שזה כמו לצפות בסרט.
לפעמים מוחים דמעה
(ל"ת)
מדובר על סרט שעומד בקנה אחד עם צעצוע של סיפור ומפלצות בע״מ
כשיצאתי מהסרט החלטתי שאני אגיד באותו רגע את כל הסופרלטיבים שאני יכול לומר בעולם ואגיב עליו באמת רק שהתחושה שהוא נתן לי תחלוף. הסרט הזה עשה לי מה שאף סרט מצוייר מלבד מלך האריות בפעם הראשונה שראיתי אותו כשהייתי בן 4 לא עשה לי. הוא מעולה בכל קנה מידה. היום כשעברו כבר שלושה ימים מאז שראיתי אני עדיין דבק באמונה שזה אחד מהסרטים הכי גדולים של פיקסאר אי פעם.
גם בהקרנה שאני הייתי בה מחאו כפיים...
אני לא זוכר סרט שראיתי בקולנוע שסחט מהקהל גם תגובות של עצב וגם של צחוק. סרט מושלם
אני שמעתי מחיאות כפיים ב'וויפלאש'
ב'הקול בראש' לא שמעתי תגובות נלהבות בצורה מיוחדת מהקהל.
רק נטפוק קטן אבל משמעותי
Joy זה לא בדיוק אושר, שמחה יהיה תרגום יותר מתאים לדעתי.
ובהתחשב ש״שמחה״ זה שם ישראלי אמיתי
הנה מגמת החזרה לתרגום שמות של דמויות מחו״ל לעברית, סטייל ״עליזה״ (אליס, וגם זה אירוני בהתחשב בנושא התגובה)
עדיף חדווה, והמבין יבין.
(ל"ת)
רינה, תוגה, חרון, מגור ושאט.
(ל"ת)
גילה רינה דיצה וחדווה,
אהבה ואחווה ושלום ורעות.
ארבע הראשונות
תמיד נשמעו לי כמו שמות הפרות ברפת קיבוצית.
אני לא יודע, אבל אני בהחלט מבקש לציין שברגע כתיבת תגובה זו,
שמות המלייקקים לתגובה שלך הם "אחיה, דיאנה, רוני איתן".
(שלום ורעות לא הגיעו עדיין).
ומה מיוחד בהם?
(ל"ת)
שזה נשמע כמו קרובי משפחה של גילה רינה דיצה וחדווה.
(ל"ת)
לא ממש
ועוד אחד מהם בכלל שם לועזי? לגמרי לא אותו כיוון.
נסה במלרע.
(ל"ת)
בבקשה לא
(ל"ת)
נאלץ למחות
השם אחיה אומנם עתיק אך מודרני להפליא, ולראיה אני מכיר רק אחיה אחד שגדול ממני, (מודל 88 ומטה)
לעומת זאת גילה רינה דיצה וחדווה בהחלט כבר יכולות לשחק בנחת עם נכדיהם
מחיאות הכפיים היו מוקלטות
זו מדיניות חדשה של מירי רגב.
סרט על האובדן והכאב בהתבגרות והוא פשוט מקסים
ואופטימי ומצחיק. כדאי לראות ולהביא טישו.
גם אצלנו היו מחיאות כפיים בסיום.
אגב, לבה היה סרטון די טיפשי, אבל השיר משם לא יצא לי מהראש כל הסופ"ש. אז אני מניחה שזו הייתה המטרה (וזה מתכתב במובן מסויים עם הסרט).
גם לי השיר הזה לא יוצא מהראש
אבל דווקא הפרסומת מסטיק הזאת הרבה פחות קליטה. אני חושב שאם היינו שומעים אותה פעם אחת במלואה (בדרך באוטו או משהו, למשל) זה היה אולי עוזר.
לא שזה בכל מקרה היה משתווה לפרסומת הכי דביקה וקליטה שהייתה בסרט קולנוע בשנים האחרונות
אני קצת מפחד.
דיסני ופיקסאר רוקחים סיקוולים רק למה שרווחי במרצ׳נדייז, ואין לי ספק שהסרט הזה ימכור בובות כמו אני לא יודע מה. אבל בבקשה בבקשה בבקשה אל תגעו ביצירה המקסימה הזאת. אין שום דרך שאני יכול לחשוב עליה שבה זה לא יהרוס הכל.
בפיקסאר יש אנשי סיפור יותר מוכשרים ממני, ואולי הם יצליחו לעשות משהו מופלא אפילו יותר מהמקור, אבל אני עדיין מעדיף לא לבדוק את זה, תודה.
יאללה, פיקסאר, שחקו אותה עם ״מוצאים את דורי״, ״מכוניות 3״ ו״משפחת סופר-על 2״, רק עזבו את הקולות שבראש של ריילי. הוו שיט.
המממ, למה, בעצם?
האינסטינקט שלי הוא אותו הדבר: אם משהו ממש טוב, עזבו אותו בשקט. למה להרוס. אבל אם פיקסאר (ורק פיקסאר) ירצו ליצור בשלב כלשהו המשך ל"הקול בראש", אני לא מאוד אתנגד. הרי לעולם שבתוך הראש של ריילי יש פוטנציאל לעוד המון סיפורים (כמו שסוף הסרט רומז לא ממש בעדינות). אפשר לעשות פה סרט המשך שיהיה בנוסח "צעצוע של סיפור 2/3" ולא "במבי 2".
זה יהיה מרתק!
אבל באמת חומר שלא יעבוד כל כך טוב כסרט ילדים.
יצירת מופת כבר אמרתי?
אמרתי, אבל לא יזיק עוד פעם.
כולם מדברים על הסרט הזה בתור הסרט שבו פיקסאר חזרו לעצמם, אבל אני חושב שמדובר במשהו אחר, או ליתר דיוק שני דברים אחרים: זה הסרט שפיקסאר היו צריכים לעבור דרך ארוכה מאוד כדי להגיע אליו מצד אחד, ומצד שני זה יותר סרט של הבמאי שלו – פיטר דוקטר – מאשר סרט של פיקסאר. דוקטר מוכיח כאן את עצמו, אחרי "מפלצות בע"מ", "למעלה" ועכשיו גם "הקול בראש" בתור הבמאי הכי מעניין באולפן. לא בהכרח הכי טוב (אם כי "למעלה" הוא לטעמי בהחלט הסרט הכי טוב של האולפן), אבל כן הבמאי שכשמסתכלים על הסרטים שלו אפשר למצוא הכי הרבה מאפיינים ורעיונות משותפים לכולם שהופכים אותם ליצירה אחת אחידה ומרתקת. כשיצא "משפחת סופר על" אמרו את אותו הדבר על בראד בירד, אבל האמת? לבירד לא היו יותר מדי הברקות מאז, גם באנימציה (לא, לא התלהבתי מ-"רטטוי").
מכל הבמאים של פיקסאר, דוקטר הוא כנראה הבמאי שהכי מכוון למופשט. לכאורה הוא עושה סרטים על מפלצות, אנשים זקנים וילדות שעוברות דירה. למעשה הדברים האלה הם רק תירוץ כדי להתעסק בדברים שמעניינים אותו באמת – פחדים, חלומות, התבגרות. וככל שמתקדמים בפילמוגרפיה שלו, רואים את התנועה הזו לכיוון המופשט: "מפלצות בע"מ" עדיין עוסק יותר בעלילה ובדמויות מאשר בנושא המופשט; ב-"למעלה" כבר מרגישים פחות מחויבות לדברים האלה ויותר ניסיון לעסוק בחלומות ובמשמעות של הניסיון להגשים אותם; "הקול בראש" מתרחש – נדמה לי – יותר זמן בתוך הראש של הגיבורה מאשר במציאות הפיסית שהיא חיה בה, ולמרות שריילי היא דמות מעוררת-אהדה, בסך הכל, ב-"הקול בראש" המרכיבים השונים שמייצגים את האישיות שלה בנפרד מעניינים הרבה יותר מאותה אישיות כשהיא מגובשת. הסצינה שבה המרכיבים האלה מגיעים לאזור המחשבה המופשטת הוא, כמדומני, האופן שבו דוקטר היה רוצה לביים את הסרט כולו, אם היו נותנים לו.
וכאן "הקול בראש" מייצג את ההישג הגדול של פיקסאר, ולו ברמה הרעיונית. אני די בטוח שאם לפני 15 שנים פיקסאר היו באים לדיסני ואומרים להם "אנחנו רוצים לעשות סרט שמתרחש כולו בתוך הראש של מישהי", דיסני היו מורידים אותם בעדינות מהרעיון או לכל הפחות אומרים להם לחכות עם זה – הרעיון הזה היה אז (ובמידה רבה הוא גם היום) משהו יותר מדי חריג בנוף האנימציה האמריקאית העכשווית.
ההישג הגדול השני של הסרט הוא באמירה שהוא מנסח לגבי אותו רעיון מופשט שהוא מנסה לעסוק בו – התבגרות, ומה שצריך לעבור כדי להגיע אליה. ואחד הדברים שצריך לעבור – וזה משהו שפיקסאר נגעו בו גם בסרטים האחרים שלהם, אבל ב-"הקול בראש" הוא מופגן בצורה הרבה-הרבה יותר בולטת ואפילו בוטה (לרבות איזו סצנה שאני חושב שמבחינה רגשית נטו תהיה קצת קשה לצפיה לילדים) – זה ללמוד להשאיר את הילדות מאחורה ולהמשיך הלאה. מעבר לזה: הסרט גם יוצא נגד צביעה של הילדות בצבעים ורודים מדי ושקיעה בנוסטלגיה שאין לה קשר למציאות. גם לזכרונות ולרגשות לא-נעימים יש תפקיד חשוב, לומדים ומתחשלים בעזרתם. מעניין, בהקשר הזה, להשוות בין הסביבה הפיסית שבה מתרחש "הכל בראש" לזו שבה מתרחש "6 גיבורים" שדיסני הוציאו בשנה שעברה: שני הסרטים מתרחשים בסן-פרנסיסקו, אבל בעוד ש-"6 גיבורים" הציג אותה בתור גרסת פנטסיה של הסטארט-אפ ניישן האמריקאית, "הקול בראש" מציג אותה בתור עיר אפורה, מדכאת, מלאה במבנים מתפוררים, אוטובוסים מחלידים ופקקי-תנועה. רק ההומלסים שמציפים את הרחובות שם לא מופיעים בסרט (נדמה לי). שנאמר: ברוכים הבאים לעולם האמיתי.
אז יצירת מופת כבר אמרתי? אמרתי, אבל לא יזיק עוד פעם.
הלכתם עם הילדים?
אני מתלבטת בקשר לילדה בת חמש. מצד אחד אני נורא רוצה שהסרט הראשון שהיא תראה בקולנוע יהיה טוב במיוחד, מצד שני אני פוחדת שאולי היא עדין קצת קטנה לפיקסר.
מסתמן שאדם (כתבנו לעינייני ילדים) טרם צפה בסרט,
אבל תומר קמרלינג טוען שהוא אינו מתאים לילדים מתחת לגיל עשר.
את יכולה למצוא פירוט בביקורת שלו.
הוא גם קורא שם ל"וול-E" ו"למעלה"
"חצאי סרטים, רעיונות שמחזיקים אולי 40 דקות ואז פג תוקפם והם מחמיצים", אז לא הייתי סומך על דעתו בענייני פיקסאר, בלשון הפאקינג מעטה.
ככלל הטעם שלו בסרטים
שונה מאוד משלי,אני נהנית מהביקורת ולרוב מתעלמת מההמלצות. אבל, הוא מדבר בביקורת על ההשפעה של הסרט על הילדה הפרטית שלו ועל זה קשה לי להתווכח (בעיקר בגלל שתרם הצטיידתי בילדים משלי).
השאלה מה מגדירים כסרט ילדים
ועד כמה הוא טעון רגשית, או מעלה רעיונות מורכבים שאולי יקשו על ילדים קטנים להתחבר אליהם (אני שם בצד סרטים שנופלים מראש על רקע אלימות וכד' אם כי גם עליהם אפשר להתווכח). אני אישית מחסידי סרטים יותר מורכבים גם לילדים, ולפחות לפי תאור הסרט של שניכם הוא נראה מתאים, אבל זה עניין של טעם.
והערה אישית אם יורשה- דעתך על קימרלינג בענייני פיקסר מאד חד משמעית, אבל השאלה אם השיפוט שלו על וול אי למשל מהווה תעודת עניות לשיפוט שלו על פיקסר בכלל. אני למשל חושב שאתה כותב מוכשר מאד, אבל כל פעם שאתה מזכיר את "משפחת סופר על" כציון לסרט נפלא, אני מייד שוקל פעמיים אם ללכת לסרט אליו אתה מקביל את "משפחת" (גם "רטטוי" אבל לו לפחות היה חן בעיניי..). האם בגלל זה אני לא סומך על טעמך בקשר ליתר סרטי פיקסר? ממש לא- "למעלה" למשל הוא סרט מרגש שההתחלה שלו קשה לי עד היום לצפייה, וכמוך אני חושב ש"מכוניות" מאד בינוני. נראה לי שאפשר לשפוט ביקורת של מבקר לגופו של סרט. (וגם נראה לי שאפשר לרדת מההתלהבות מ"משפחת סופר על" שבעיניי היא שילוב בין " X מן" ל"רוזאן"- וזו לא מחמאה. אבל זה הטעם שלי כאמור).
למה? שניהם סרטים שמאבדים גובה בחצי השני שלהם
לא קראתי ביקורות שלו (ואין לי מושג במי מדובר) אבל גם בלי לקרוא אני יכולה להבין ביקורות כאלה. ב"וול E" החצי השני של הסרט לא קלקל לי, ב"למעלה" מאוד (הוא היה מטופש להחריד) ומכיוון שבמקרה האחרון גם מהחצי הראשון לא התלהבתי במיוחד ואני חושבת שזה סרט מוערך יתר על המידה (כן, כולל המונטאז' שבעיניי היה מסחטת רגשות זולה וקלה מדי וסגנון שלא המשיך אח"כ בסרט).
בעיניי "הקול בראש" מתעלה בקלילות על שניהם, ולו רק מכיוון שהוא הרבה יותר אחיד, הוא נראה כמו סרט אחד שלהם מתחילתו ועד סופו ולא כמו סרט שנראה כאילו שני אנשים יצרו אותו והדביקו באמצע.
שמע, יש בזה משהו
שניהם סרטים שבנויים באופן מובהק משתי מערכות, כשהראשונה היא מבריקה לחלוטין ונפלאה ואחד הדברים הטובים ביותר בקולנוע אי פעם והשניה… נחמדה. זה חוסר איזון בולט ומורגש מאוד, גם אם הוא לא הורס את הסרט וגם אם החצי ה"חלש" הוא עדיין מצויין.
יכול להבין את הטענה הזאת לגבי וול E
בגלל של-וול E באמת יש שתי מערכות שההפרדה ביניהן מובהקת, אבל ממתי זה נכון לגבי "למעלה" ? אני לא יכול לשים את האצבע על נקודת מפנה כלשהי בסרט הזה שבה האווירה שלו משתנה באופן דרמטי, ובטח שלא בצורה שגורמת לחוסר איזון כלשהו.
שתי מילים: כלבים מדברים.
(ל"ת)
מה שנמרוד אמר, בערך
אבל אם רוצים אפילו יותר חד, מרגע שהבית מתחיל לעוף.
גם ב-wall-E וגם ב-Up, החלק הראשון של הסרט עוסק בגיבור בסביבת המחיה ה"טבעית" שלו, במה שהביא אותו לשם ובמה שגורם לו בסוף לצאת. בשני המקרים זה נעשה בצורה פנטסטית לגמרי. בשני המקרים נוצר גם בילד-אפ לקראת מה שיקרה כשהגיבור סוף סוף יעזוב ויגיע אל מה שזה לא יהיה.
ואז בשני המקרים מה שמגיעים אליו הוא שונה באופיו מכל מה שהיה עד כה, וגולש לעלילה הרבה יותר סטנדרטית ועם יותר אספקטים שאפילו מרגישים מטופשים (הכלבים ב-up, האנשים ב-wall-E).
הסרט הזה לגמרי גדול על ילדה בת חמש, לא חושב שיש שאלה בכלל.
(ל"ת)
כלומר, היא מן הסתם יכולה לצלוח אותו עד סופו, אבל קשה לי להאמין שהיא תבין את הקונספט ואת מה שקורה שם עד הסוף.
(ל"ת)
הסרט הזה בנוי בצורה מאוד יפה
ומה שאהבתי בו בין השאר היה שהוא התאים גם לילדה בת 6 (שכמובן הבינה את זה ברמת ה"הן צריכות לחזור כדי שריילי תהיה שמחה" ונהנתה מאוד) וגם למבוגרים יותר, שהתעמקו בסרט
מתאים לכל המשפחה
ראינו את הגרסה המדובבת עם בת החמש שלנו והיא נהנתה, כמובן הרבה חלף לה מעל הראש אבל היא הבינה את הרעיון ("זה סרט על המחשבות של הילדה"), היתה מרותקת לכל האורך, וצחקה בבדיחות שמכוונות לילדים.
אני בטוח שאנחנו המבוגרים נהנינו הרבה יותר, בגלל הרובדים העמוקים יותר, אבל זה כל הכיף, כל אחד נהנה בדרכו.
אגב, בגלל אילוצם, היה איתנו גם הקטן, בו השנתיים, פעם ראשונה בקולנוע, ולמרבה הפלא גם הוא היה מרותק, היה רק קטע אחד שפחיד אותו, לא אגלה מחמת הספויילר אבל מי שראה בטח ינחש.
תודה! אני חושבת שאני אקח אותה בכל זאת.
ככלל, בלי להתעמק בזה יותר מידי, אני חושבת שבמסגרת הדברים שלא מתאימים לילדים צעירים יותר- פיקסאר=קונספטים מורכבים [רבדים עמוקים יותר] ודיסני=מוות און סקרין וסצינות מפחידות.
גרסה רגילה או תלת מימד?
אני מתלבטת האם ללכת לגרסה הרגילה או תלת מימד של הסרט?
מצד אחד שונא את המשקפיים, מצד שני אם התלת מימד טוב זו חוויה לכל החיים בעיקר אם הסרט כזה מוצלח
מה עושים?
אין צורך בתלת מימד לדעתי
אני בדרך כלל מעדיף לראות בתלת מימד אבל בסרט הזה השימוש בו מינימלי עד בלתי קיים.
איך הדיבוב לעברית?
(ל"ת)
קיווינו שאתה תגיד לנו...
(ל"ת)
באמת צריך לשאול?
כמה שנים עברו מאז שיצא סרט עם דיבוב איכותי לעברית? מולאן אולי?
אפס
רוב הסרטים שמדובבים לעברית בשנים האחרונות – בוודאי אלו שאחראי עליהם אולפן אלרום – הם מצוינים ממש. בחלק מהמקרים טובים מהמקור, לדעתי. שרון כהן והדס מוזס (בין השאר) עשו ממש מהפכה בתחום.
באמת?
טוב לדעת… ותמיד גגרתי את האחים הקטנים שלי לאנגלית ו הכרחתי אותם להסתדר עם התרגום. אדע להבא !
כן, ולמה כל הסרטים הישראליים עוסקים בסכסוך?! אין נושאים אחרים!?!
מדהים איך דעות יכולות להיתקע לפני עשרים שנה ולא לזוז.
אולי בגלל שהסרט האחרון שראיתי בעברית היה
לשבור את הקרח, וזה היה מזעזע כל כך שסרבתי לראות את האנגלית לתקופה.
ועל סמך הסרט הזה
פסלת את כל הדיבובים ב-17 השנים האחרונות?
קיבלתי רושם מוטעה
נכון שזה היה הסקנת מסקנות לא הכי מבוססת בעולם (בלשון המעטה), אבל זה הרושם שקיבלתי. אני מבטיח להתשדל להבא.
אני צריך לראות מוצאים את נמו שוב, יחזיר לי את האמון בדיבוב הישראלי.
המסקנה הזאת כל כך שייכת לאתרול.
(ל"ת)
מולאן דיבוב איכותי? הם אומרים שם דברים כמו "אתה הכלכלב הכי חמוד בעולום"
אבל זה הקול שאנשים עושים כשהם מדברים אל תינוקות,
או כמו במקרה הזה, אל מה שיש סיכוי סביר שהוא באמת הכלכלב הכי חמוד בעולם. זה קול מתרפק ומתיילד בעברית מדוברת, שכן, גם נועד להיות מותאם טוב יותר לשפתיים מאשר להגיד סתם 'עולם'. דווקא פתרון יצירתי בעיני שמפיק את המירב מהקושי.
טרם צפיתי בדיבוב העברי,
כך שאתן לו להנות מהספק, אבל כמה מהליהוקים נשמעים לי מאכזבים.
בעוד שדקלה הדר היא ליהוק מתבקש לג'וי (נשמעת מאוד דומה לאיימי פולהר), ליהוקיהם של אלברט כהן לכעס (טוב נו, במחשבה שנייה יכול לעבוד…) ובמיוחד עידו רוזנברג לפחד (גלעד קלטר נשמע ממש כמו ביל האדר! למה לא הוא?!) נשמעים לי תמוהים…
בכל אופן, שוב – טרם צפיתי, ואני בספק שזה יהיה קטסטרופלי. אני מוכן להמר שגם אם הגרסה העברית לא תהיה ברמת המקור, לכל הפחות כדי ללכת עם הילדים היא תהיה מספקת.
אלברט כהן? השם ירחם.
אם יש דבר אחד שכעס הוא לא, זה בולגרי בן שמונים עם מבטא כבד.
אכן, הדיבוב של כעס לא מדגדג את המקור
אבל השאר דווקא סביר פלוס עד מוצלח מאוד, ולא היו דברים באמת בעיתיים…
לא יודע להשוות אבל הסרט מצויין בעברית
ראיתי רק בדיבוב, כולנו נהנינו מאוד, אני זוכר רק מקום אחד שאמרתי לעצמי "נראה לי שהיה כאן איזה משחק מילים במקור כי למשפט הזה אין שום צידוק כמו שהוא", בשאר הזמן כל הטקסטים וכל הבדיחות הרגישו מוצלחים.
אבל כמובן שאני לא יודע מה הפסדתי…
די מסכים
הלכתי עם ילדים בני 11 ו-8 לגרסה המדובבת. כולנו נהנינו.
הסיפור מאוד מרגש, העלילה אמנם צפויה אבל עשו אותה על הצד הטוב ביותר.
דימויי המוח מדהימים הן מבחינת רעיון והן מבחינת אנימציה.
מרוב שהייתי מרותק למסך כלל לא הבחנתי בחיסרון של העברית (למעט מקרה אחד שכנראה הזכיר NeXoS).
אוקיי, אז אמנם באיחור ניכר, אבל צפיתי סוף סוף בגרסה העברית לסרט, ויש לי גם דעה, אם זה עוד רלוונטי...
אתחיל בשורה התחתונה: הדיבוב לגמרי בסדר גמור כדי ללכת לראות עם הילדים. מעבר לזה – לגמרי אל תוותרו על המקור.
שני ניצוצות אור בוהקים מעל לכל יתר הקאסט כאן: דקלה הדר מלבבת בתפקיד שמחה, ודרור קרן משגע בתור בינג בונג. שניהם פשוט נפלאים. גם עינת אזולאי נהדרת בתור גועל. באשר ליתר הרגשות – עידו רוזנברג באמת עושה עבודה טובה בתור פחד, ואין לי תלונות כלפיו, אבל הוא לא ליהוק נכון לדמות בעיני, ופחד בדיבובו נופל מהמקור. כנ"ל לגבי אלברט כהן – כשלעצמו, הביצוע שלו לגמרי בסדר גמור, אבל הוא לא הולם את הדמות כמו לואיס בלק. בשני המקרים מדובר בליהוקים תמוהים מאוד בעיני, כאשר כל אחד שמכיר קצת את קהילת המדבבים בארץ יכול היה לחשוב על כמה וכמה שחקנים מתאימים יותר לשני התפקידים (ספציפית, הייתי שמח לשמוע את גלעד קלטר כפחד, ואת אוהד שחר או דב רייזר ככעס).
באשר לעצב בגילומה של שירלי לילו, היא כן מתאימה לדמות ומזכירה את פיליס סמית', אבל נשמעת מאולצת לעתים, ולא תמיד משכנעת. מאיה לבני לרוב בסדר כריילי, ואין לי משהו מיוחד להגיד על כל דמויות המשנה – כולן באמת מדובבות בסדר גמור.
מעבר לליהוקים הלא־משהו לחלק מדמויות הרגשות, מה שהפריע לי יותר מכל בדיבוב הזה הוא התרגום.
בסך הכל, הרוב באמת בסדר – נאמן למקור, מתאים לשפתיים, אבל יש לא מעט מקומות בעייתיים. דמותה של Joy נקראת בעברית, כאמור, שמחה – מילה דו־הברתית שיש בה מפגש שפתיים (בשונה מ־Joy, כמובן, שהיא חד הברתית וכוללת אך כיווץ פה קטן). שרון כהן עושה כאן להטוטים באוויר ומצליח להכניס את המילה לדיאלוגים באופן שיתאים לשפתיים. כמובן שהוא עושה זא תוך שינוי מיקום המילה במשפט, ולעתים תוך ביצוע שינויים דרסטיים בו, ובצדק, אין לו ממש ברירה, ומי כמוהו יודע איך לעשות זאת, אך ביותר מדי מקרים זה בא על חשבון איכות התרגום במשפט, התחביר שלו, ולעתים אף ההגיון שלו. שום דבר נורא מדי – אני בספק שילד כלשהו ישים לב, או שלמישהו שפחות אובססיבי ממני זה יפריע – אבל לי זה הפריע, ובמבט כללי, פגם באיכות הדיבוב בעיניי.
בקיצור, אם אתם רוצים לצפות בסרט עם זאטוטיכם, אל תחששו לצפות בגרסה המדובבת, היא טובה מאוד (אך כן תחשבו אם אתם חושבים שהילד שלכם בכלל יתעניין בסרט. הורים לילדים סביבי מספרים שלקחו את הילדים לסרט והם לא הבינו כלום ואפילו סבלו. מה שאני יכול להבין, הסרט בהחלט מורכב. אני לא חושב שרוב הילדים מתחת לגילאי 9-10 יבינו אותו או ימצאו בו עניין). אך לצערי לא מדובר בדיבוב טוב עד כדי כך שהצפייה בו מהנה בפני עצמה (וכן, יש המון סרטי אנימציה שאני צופה בהם בדיבוב להנאתי. נסו פעם לראות את "רטטוי" מדובב, זה מקסים).
אבל וואו, כמה שדרור קרן הוא בינג בונג נהדר!
ואם כבר מדברים,
לדעתי דוקא איימי שומר היתה ג'וי מעצבנת למדי.
(אופס, פוהלר)
(ל"ת)
אני עדיין בעד לקרוא לה 'גיל'
(ל"ת)
מה רע בשמחה?
זה אגב היה התרגום בכותרות של הגרסה שצפיתי בה היום.
שזה שתי הברות,
אבל בעיקר כי שמחה זה שם הרבה פחות צעיר. שמחה זה יותר סבתא שלי, גיל זה יותר בת הדודה בת ה11
אבל מה זה קשור,
אני בטוח שלאף אחד אין בני דודים שנקראים עצב או גועל. ואם תחשוב על שמחה במלרע ולא במלעיל, זה יעזור לך לנתק את הקשר לשם הנפוץ יותר והקצת ארכאי.
(הכנס פה אגדה אורבנית על ההיא שקוראים לה אכזבה כי ההורים רצו בן)
(ל"ת)
(הכנס פה טענה על כך שבכלל לא מדובר באגדה אורבנית, ושבן דוד שני של גיסתי למד שכבה מתחתיה בתיכון)
(ל"ת)
לא ידעתי שזו אגדה ארצית
חשבתי שזה קטע של ערד
אם להתקטנן - גם גיל לא מתאים לשפתיים.
אמנם כמו Joy גם גיל היא בת הברה אחת, אך ב־Joy יש מפגש שיניים וכיווץ פה קטן, בעוד גיל מצריך פישוק פה. המילה העברית היחידה שהייתה מתיישבת על השפתיים במקרה הזה – גם לא באופן מושלם, אבל מספק – היא אושר. אבל ברור לי למה לא בחרו בה, אין ספק ששמחה היא התרגום הנכון כאן, אף שהיא יצרה לבמאי הדיבוב עבודה לא קלה. אושר הוא יותר מצב, באופן כללי ונרחב יותר, בעוד שמחה יותר מתארת את הרגש, תחושת העליצות עצמה, בדומה ל־Joy.
רון
(ל"ת)
למה לא אושר?
מכל האופציות הקיימות בעברית, זאת המילה הכי דומה ל"ג'וי", וכנראה היתה גורמת להכי פחות בעיות.
אושר בהחלט הייתה עושה את העבודה,
הן מבחינת ההתאמה לשפתיים והן מבחינת המשמעות, ולא הייתי מתלונן לו נבחרה (יודע מה? יכול להיות שמנקודת מבט דיבובית היא הייתה גם בחירה טובה יותר. כהן הצליח אמנם להתגבר על המכשולים שהציבה בפניו הבחירה ב'שמחה', אך הבחירה ב'אושר' הייתה מונעת כמה מהפשרות שביצע בדרך, שלא כולן היו מושלמות). אבל אני כן יכול להבין מדוע בחרו דווקא בשמחה. אושר – לטעמי, יכול להיות שיהיו שיחלקו עליי – קרוב יותר מבחינת המשמעות ל־happiness, תחושת שביעות רצון ונחת, מצב קיום יותר מאשר רגש או תחושה בו־ברגע. שמחה יותר מתאר את ההרגשה החיובית, העליצות והצהלה, בצורה קרובה יותר ל־joy. כך שלטעמי זו לא בחירה רעה, גם אם יצרה אי־נוחות מסוימת בתרגום.
מש"א
(ל"ת)
כל מי שצפה ב"מחלקת גנים ונוף" שומע מן הסתם לא את הקול של איימי פוהלר, אלא את לזלי נופ, הדמות שלה בסדרה.
ולזלי נופ היא התגלמות ג'וי עלי אדמות, לא כיוון שהיא אדם מאושר ושמח (אם כי לרוב היא כן), אלא כיוון שהיא אדם שמרגיש שחלוקת אושר ואופטימיות הוא המקצוע שלו, ואם היא רק תתאמץ מספיק, היא תוכל להפוך את החיים של כל אדם סביבה למאושרים ומוצלחים יותר. וזאת המהות האמיתית של ג'וי – לא סתם דמות מאושרת, אלא כזאת שעובדת (וקשה) כדי לפזר אושר סביבה ולמצוא את החיובי בכל דבר שקורה. ובצד ה"שלילי", לשתי הדמויות (לזלי וג'וי) יש קושי בלהכיר בצורך של אנשים בעצב, יאוש או פשוט להרים ידיים ולהבין מתי צריך לתת לדברים לקרות מעצמם.
אולי, אבל מי שלא
צריך להתמודד איתה בלי היכרות מוקדמת. גם בעיקר היתה לה אינטונציה אמריקאית מזויפת שכזו, ייתכן שלמי שרגיל לזה זה פחות הפריע.
לואיס בלאק ה-בחירה המושלמת
לדובב את כעס! גם השאר מעולים. אך התפקיד עליו כמו כפפה ליד
גם בהקרנה שהייתי בה מחאו כפיים
גם בסוף השורט, גם בסוף הסרט וגם עוד כמה פעמים תוך כדי הסרט. באמת סרט מצויין
סרט מצוין
והדיבוב בעברית לגמרי בסדר
אף ירידה על "מפוצלים"? אתה אדם גדול ממני, פיש.
("גדול" במובן של "נדיב" – שמן יותר אני תמיד אהיה).
גם אני, למרבה הביאוס, צריך ללכת עם השמנדריקים – מילא היידר ופולהר, אבל לא נראה לי שיש מישהו שיכול להחליף את לואיס בלק.
יש לי עוד שני סרטים שלמים של "מפוצלים"
כדי לרדת על "מפוצלים" (כי הספר האחרון, הו הו, פוצל). אין לי צורך להתרחב גם לביקורות על דברים אחרים.
"איך בדיוק עובד הקטע הזה שלרגשות יש רגשות? איך אושר יכולה להיות עצובה? למה פחד לא תמיד מפחד?"
אם פחד היה תמיד מפחד זה היה מפגן של חוסר דמיון משווע מצד הסרט. להאניש רגש כדמות אנושית שכל הזמן חווה את אותו הרגש לא נותן לנו להכיר את הרגש הזה מקרוב יותר. מה מעניין ב"ריילי מפחדת כי האיש הקטן בראש שלה מפחד"? זה לא אומר לנו כלום על המניעים של הפחד. אם לרגשות יש תפקידים מסוימים וגוונים שונים, עדיף להראות אותם כאנשי מקצוע עם דעות וכישורים משלהם, ואת המצבים המורכבים שיכולים להיות להם כ"רגשות של רגשות". דוגמאות מעבר לסרט: כשחבר טוב של מישהו מקבל את התפקיד שהוא עצמו רצה, השמחה שלו צועקת בזעם על שאר הרגשות לצאת מהחדר; פחד ידוע כממזר שיודע להסתוות כקול ההגיון ואצל הטוקבקיסטים באתרי החדשות נראה שהכעס נהנה מכל רגע.
יו, אולי תצליחו לעזור לי.
יש לפסקול של הסרט עטיפה מוזרה שאני לא מבין מה היא אמורה להביע. הנושא הזה כבר מטריד אותי. תודה לעוזרים.
מחסן זכרונות.
(ל"ת)
לא, כן, זה ברור.
אבל למה הצורה הזו? היא לא נראית לי רנדומלית, יותר כמו צורה שאמורה להיות משהו, אני רק לא מזהה מה.
וגם למה הדבר המוזר הזה במקום הפוסטר של הסרט חתוך לריבוע? זה לא יפה מדי, קשה לזיהוי, בטוח יש שם משהו.
לתקוע את פוסטר הסרט על עטיפת האלבום משדרת שהאלבום הוא בסך הכל פיסת מרצ'נדייז ולא יצירה בפני עצמה.
מוזיקה היא (לרוב) מדיום הרבה יותר מופשט מקולנוע. ככזו, עטיפת אלבום טובה היא לרוב מופשטת יותר ומפורשת פחות מפוסטרים של סרטים. מאוד משמח לראות שמי שעיצב את העטיפה עשה את הבחירה הלא טריוויאלית שלא להצמיד בכוח את האלבום לסרט, והתוצאה בעיני ממש יפה. נראה שמישהו השקיע לא מעט מחשבה בסידור של העיגולים האלו – אני לא יודע אם לצורה הזו יש משמעות או לא, אבל אני לא מצליח להפסיק לבהות בה ולתהות – מה שממש נהדר בעיני.
הפסקול הוא בחלקו בסגנון ג'אז מודרני, אז נתנו לו עטיפה של אלבום ג'אז מודרני.
הנה בלוג שאוסף עטיפות מופשטות כאלה.
עד שיבוא מישהו שבאמת למד פסיכולוגיה, הנה כמה כתבות.
זכרונות הם לא כדורי בדולח; הם יותר כמו פיסות פאזל עם חוטים שקשורים לפיסות מפאזלים אחרים.
יצירת גיבורי הסרט נעשתה בסיועו של פול אקמן, שהיה חלוץ בתחום הקשר בין רגשות להבעות פנים. לפני זה הוא עבד עם פיקסאר על מערכת לזיהוי הבעות פנים. מה שכן, יכול להיות שהוא טעה, שהאינטואיציה של רד פיש היתה בכיוון ושגועל לא היתה צריכה להיות בסרט.
גועל היא יותר מגועל
היא משמשת (או אמורה לשמש) בתור "מודעות עצמית".
התכוונתי "דימוי עצמי".
(ל"ת)
אז למה קוראים לה "גועל"?
(ל"ת)
אני מניח ש"זאת שאחראית על שמירה על מודעות עצמית ועל רגשי סנוביות למיניהם" היה פחות קליט.
וברצינות, גועל די מסכם את זה יפה. גם אם נוכחותה של גועל באמת לא טריוויאלית, כי זה לא אחד מהרגשות ה"קלאסיים" שרגילים לדבר עליהם ברמת הפשטנות הזו, בהחלט לא תמוה בעיני שהיא שם. בכל אחד מאתנו יש מין יצר סנוביות ותחושת "אני־טוב־יותר" אי שם בראש.
אני בעד "סלידה" (רעיון מוצלח שהועלה כאן איפהשהו)
זו מילה ממין נקבה, לא חריפה מדי, פחות רב משמעית מדחייה (שיש לה הקשרים אחרים שמתרחקים מגועל) והיא גם מצלצלת טוב יותר לדעתי.
האם הקטע ב-lead בדף הבית מושפע מ"פרייז'ר"?
"שרצינו לחבק אותם ולא לעזוב לעולם" מיד הזכיר לי קטע שבו אבא של פרייז'ר צוחק על ניסיון של המטפלת שלו להשלים בינו לבין חבר שלו. אבל אולי זה רק אני.
לא רק זה
הקטע שמופיע בראש הביקורת לא מופיע בסרט עצמו.
אז אבא של ריילי הוא ראש עיריית פורטלנד?
(ל"ת)
לא חושב, אני מאמין שהוא פשוט סוכן ביון ממש מוצלח (עם טעם מצוין בקפה).
(ל"ת)
גם יאיר רווה מצא נקודות דמיון בין "הקול בראש" ו-"המסע המופלא"
http://cinemascope.mako.co.il/archives/21400
(תיקנתי אותו בכמה נושאים בתגובת פייסבוק שם)
האמת? אני פחות ראיתי את זה. אם כבר אנלוגיה לסרטים של מיאזאקי, ההתחלה של "הקול בראש" הזכירה לי קצת את זו של "טוטורו" (מעבר לבית חדש שמתגלה כמקום ישן, מוזנח ואפילו קצת מפחיד) וגם של "שירות המשלוחים של קיקי" (מעבר מקהילה קטנה לעיר גדולה, ניסיונות לא-מוצלחים בהתחלה להשתלב חברתית בתוך העיר זו – ואגב, קוריקו, העיר הדמיונית שבה מתרחש "קיקי" שאבה גם איזו השראה מינורית מסן-פרנסיסקו לצד ההשפעה האירופאית הדומיננטית יותר).
מה שיותר מהותי, שני הסרטים האלה בנויים על אותה דואליות שעליה בנוי גם "הקול בראש" – מצד אחד, הצגה של הילדות כתקופה תמימה ומאושרת, מצד שני, הכרה בעובדה שילדות היא משהו שצריך להסתיים וצריך להמשיך ממנו הלאה. אבל "הקול בראש", כמו שציינתי בהודעה למעלה, מעביר את המסר הזה בצורה הרבה יותר חריפה מהסרטים של מיאזאקי.
אני מסכים
חשבתי גם על שירות המשלוחים וטוטורו.
אבל בעוד שני הסרטים האלו נשארים בקטע החייכני לאורך כל הסרט, המסע המופלא מראה גם את הצדדים האחרים הקיימים בנפש האדם ואת הצורך להתמודד איתם ולא לפחד, (או יותר נכון לנצל את הפחד.) בדיוק כמו 'הקול בראש', שחד משמעית מעביר את זה בצורה חריפה יותר, כמו שאמרת.
בקשר לטוטורו
כן, הן מגיעות לבית ישן וקצת מוזנח, אבל לפחות באותו שלב נראה כאילו לשתי הילדות האלה אין שום פחד או גועל בראש אלא חמש פעמים שמחה.
אצל סצוקי כן. אצל מיי? כשהיא נכנסת לבית ומתחילה לחקור אותו, נראה שהיא קצת מבוהלת.
(לא צריך סימון ספוילר אם אנחנו מדברים על העשר דקות הראשונות של הסרט, נכון?)
בהלה?
אולי יותר חששות שמהר מאוד הופכות לריקודים לא ברורים. למען האמת הן דומות מאוד לאיך שריילי הייתה בגילן.
בהלה, בפירוש.
בניגוד לדשא ולעצים שצומחים פרא מחוץ לבית שלה, סביבה שבה "אין כללים" ואפשר להשתולל, הבית החדש הוא סביבה שאפשר לראות שמפחידה את מיי. קודם כל פיסית – זה מקום שקשה לה להכנס אליו (היא צריכה לטפס על המפתן כדי להכנס פנימה) והכל בו נמצא כמה מטרים טובים מעל הראש שלה, דבר שיוצר אצלה תחושה של בלבול וחוסר-אונים. גם המפגש הראשון שלה עם אלמנט "זר" בתוך הבית (יצורי הפחם) יוצר אצלה תחושה של חוסר-הבנה ופחד, וזה מוביל בתורו למפגש עם השכנה הזקנה, שגם מפחיד אותה בהתחלה. הבית החדש הוא עבורה "עולם של מבוגרים" עם היגיון וכללים שהיא לא מצליחה להבין, ולכן אפשר לראות שהיא מבוהלת ממנו.
וול, זה היה כיף.
אין לי יותר מדי מה להוסיף. מהסרטים הנדירים האלה שנהיים יותר ויותר טובים ככל שהם מתקדמים.
חזרתי עכשיו
התלת מימד הכי מיותר שראיתי בחיי – פשוט לא היית הקרנה בלי. אבל ואוו כמה נהנתי !! היו רגעים שמישהי כמעט שמה עלי את הראש כי היא התחילה לבכות!
פיקסאר We love you and we miss you ! מתי מכריזים על הקול בראש 2: ריילי מתחתנת !
היית בסינימה סיטי גלילות?
(ל"ת)
אכן :)
(ל"ת)
אחי
כל השורה השנייה בכו כמו משוגעות.
לגבי מה שאמרת על התלת מימד-לגמרי.
לגבי מה שאמרת על הקול בראש 2. בבקשה לא.
אני לא מפחד מסרטי המשך
כל עוד הסיפור טוב, צעצוע של סיפור 3 היה מדהים בכל קנה מידה, ולמיטב ידיעתי הספרה 3 מייצגת את זה שהוא הסרט השלישי בסדרה. אפשר לעשות גם המשכים טובים, אי כי הסטטיסטיקה תומכת בדעה הנגדית.
נ.ב: הם גם ניראלי צחקו במקומות שלא היה צריך לצחוק, משהו עבר עליהם.
אין לי בעיה עם המשכים טובים
רק לא 'ריילי מתחתנת'.
חד משמעית 'משהו' עבר עליהן.
כן אולי הרעיון הזה
לא מוצלח במיוחד, מצד שני היא תהיה רק בת 22 מה כבר יכול לקרות?
לדעתי כל גיל יכול לקרות בו די הרבה
העיקר שלא יהיה בנאלי.
האמת, מתאים דווקא לבמאי לקפוץ לגיל 80 ולעשות חשבון נפש אחד גדול. עם הופעת אורח של בינג בונג
"ריילי מתנדבת בקיבוץ ומתאהבת ברפתן נשוי"
(ל"ת)
את הסרט הזה צריך לעשות
על האישה של הרפתן, מובטחת קומדיה לכולנו קומדיה מעולה !
יותר מדי פעמים
"קומדיה" באותו משפט …
לי בכלל יש את פנטזיית גיל ההתבגרות
(ל"ת)
כל מילה בסלע
inside out – חכם, גאוני, פילוסופי, מצחיק, עצוב, מרגש. הכל ביחד. כמו הרגשות שלנו! לגמרי.
אני צחקתי
אני בכיתי
אני שמחתי
אני התרגשתי
אני תהיתי במחשבות פילוסופיות
אני קיוויתי
אני כעסתי
אני פחדתי
יצירת מופת מבית דיסני-פיקסאר
ואגב אם כבר התייחסת לסרט הקצר שהיה לפני כן, הוא היה קסום מצאתי את עצמי בשלבי בכי ראשונים כבר בו. מהפריים הראשון הייתה התאהבת ושמעת את כל האולם בהתרגשות.
היה לו איזה שהוא קשר לסרט עצמו?
כי אם כן פספסתי אותו …אבל אין ספק שהוא היה יפיפה
לסרטונים הקצרים שלפני הסרטים של דיסני ופיקסאר אין קשר לסרט המלא שבא אחריהם
(ל"ת)
לבה
אני רואה שבניגוד ל"הקול בראש" עליו יש הסכמה מוחלטת שהוא מעולה, "לבה" – הסרטון הקצר – מפלג את הקהל. יש כאלה שמאוד אוהבים אותו, יש כאלה שחושבים שהוא הדבר הגרוע ביותר שפיקסאר עשתה אי פעם.
אני אהבתי. נכון שכמעט אין פה סיפור, אבל זה היה עשוי מקסים, ומרגש משום מה. אולי לא יכנס לפנתיאון של הסרטונים הכי גדולים של פיקסאר, אבל טוב מאוד.
באמת נהניתי והוקסמתי מ"לבה", ומהשיר הקליט, עד שהופיעה ההר־געשית, שהייתה פשוט מעוצבת רע, ובסגנון שונה במהותו מהר הגעש הזכר, שגרם לשילוב ביניהם להראות צורם ומאולץ. היא הורידה לי את ההתלהבות לגמרי.
יכול להיות שמה שהפריע לאנשים הוא העובדה שיחסית לסרט אנימציה
"לבה" הוא סרט שמעט מאוד דברים זזים בו. הוא מרגיש מאוד סטטי.
אני אהבתי את העיצוב והשיר, אבל אני מסכים שזה לא אחד החזקים של פיקסאר.
אני סבלתי מכל רגע.
העיצוב היה מאוד לא נעים לעין (המצאתי אחלה תיאור למה דומה הר הגעש הגברי בסרטון אבל עדיף שאני אשמור אותו לעצמי), השיר היה מזעזע ומעצבן, במיוחד בהתחשב בעובדה שבתור שיר שאמור לספר סיפור 60% ממנו היו הפזמון שבו הסיפור בעצם נעצר כל פעם, והוא היה פשטני וחסר פואנטה בצורה מגעילה ("טוב יש לי רעיון לסרטון פתיחה.", "וואלה אחי איזה תמות יהיו בו?", "זה על אהבה.", "אה, אוקיי אתה לא חושב שצריך להיות בו משהו מעבר ל…", "רק אהבה!!!"). פיקסאר היא בדרך כלל חברה שאני נורא אוהב להשתמש בה כדי להראות לאנשים שאנימציה זה לאו דווקא לילדים קטנים, אבל אם הייתי גורר אותם לסרט הזה וזה הדבר הראשון שהם היו רואים – אני לא מתפלא למה הם חושבים שפיקסאר זה לילדים בני 3 ומטה.
מסכים
זה היה נראה כמו סרטון שנעשה אך ורק כדי לבחון מנועי אפקטים חדשים (עשן, מים… גם הצילום של הנופים בהתחלה היה מאד מרשים) אבל אפילו לא מנסה לתת מעבר. כמו כן, חוסר העיקביות של הגיאולוגיה בסרט מחרפנת אותי. איך לעזאזל עובד כל הסיפור הזה של הרים שמחליפים מקומות??
ומה אתה חושב, שהרים נשארים תמיד במקום אחד?
הם זזים, רק די לאט.
לא מפריע שהם זזים
מפריע שהם עושים את זה בלי עקביות, כאשר לא לגמרי ברור מתי הם יכולים לעשות רצונית ומתי לא. גם לא עוזר שהסרט מתחמק מלהראות אותם זזים אלא רק מדלג ממצב אחד לאחר, כאילו התפרצות גאשית יחידה יכולה לברוא הר או להתיק אותו ממקומו.
אתה באמת מחפש הגיון
בסרט שיש בו הר געש נבון, שיכול לשיר באמצעות לבה ?
אל תתחיל ככה
עם גיאולוגיה וגאוגרפיה, כי אז זה מאבד לגמרי את הייחודיות והקסם של זה.
לפעמים צריך לדעת פשוט להנות ממש שמוצד לפניך.
מוצג*
(ל"ת)
איך הר לבה נולד?
ככה :
https://youtu.be/IQjCkjoEpa4
ת'אמת, כשאני חושב על זה אולי "לבה" היה סרט הרבה יותר פיקסארי אם הגיאולוגיה בו היתה עובדת יותר כמו בהוואי. הנה רעיון – בתחילת הסרט הר הגעש מייחל שיהיה לו מישהו לאהוב, אבל הוא לא מחפש אהבה רומנטית אלא אהבה כמו של הורה לילד. אז פורץ מהים הר געש קטן וקפריזי, וההר הגדול עולץ. ההר החדש גדל לתפארת, וההר הזקן, שהצטמק בינתיים, מביט בו מלמטה בגאווה. ההר הצעיר מבין שההר הזקן שוקע, אז הוא מנסה להעביר לו לבה. בהתחלה זה עובד, אבל אחרי כמה זמן למאמצים המתגברים של הצעיר כבר אין השפעה. עידנים חולפים, הזקן כבר שקע מתחת למים והצעיר מותש וכבר לא מאוד גבוה. ביאושו הוא מנסה לתת עוד פוש אחרון… ואז מגלה שכל הפעילות הגעשית שלו הביאה להיווצרותו של הר געש חדש מצידו השני. וכך ממשיכה השושלת.
מאוד לא אהבתי את 'לבה', ואני חושב שזה בעיקר בגלל השיר. ראיתי את הגרסה המדובבת.
בעיני הוא היה שיר ארוך מדי, עם חרוזים צולעים וליווי מונוטוני למדי, שנשמע כמו משהו ממסיבת סיום באיזה בית-ספר, בלי הנסיבות המקילות של היכרות עם הכותב והמבצע.
מצד שני, הסבל בהתחלה בטח תרם להנאה מ'הקול בראש' עצמו.
תשמע, עלית פה על טריק גאוני.
(ל"ת)
זה לא אני, זה דן אריאלי.
(ל"ת)
לבה
עודף סכריניות, אמריקאיות וקיטש. זה לא ברור?
אגב, הדבר שהכי הפריע לי ב"הקול בראש" אלו אותן תכונות עצמן אצל ג'וי.
Joy was her name. Never danced a step.
אולי די לקרוא לשמות של האימושנס ג'וי וסדנס כשיש להם יופי של ניימס בעברית? הרי נובאדי קורא למוח מפינקי והמוח "דה בריין" כשהוא מדבר עברית. לדחוף מילים באינגליש כאשר החלופה העברית שרירה וקיימת (קרה לי ממש עכשיו במסעדה כשהווייטרס אמרה שההמבורגר מגיע עם בלו צ'יז למרות שהיא איזילי יכלה להגיד גבינה כחולה) לא הופך אותך ליותר מגניב ואמריקאי, אלא רק ליותר אנוינג. ליהיא גרינר קיינד אוף אנוינג.
(לא בא לצאת עלייך באופן אישי, זה פשוט חוזר על עצמו ביותר מדי מקומות בדף הזה.)
היתכן שהסיבה לכך היא שרוב המגיבים צפו בסרט באנגלית?
(ל"ת)
לא.
גם בגרסה האנגלית, שמות הרגשות מתורגמים לשמחה ועצב בכתוביות, ומי שרצה לצאת סופר דופר מתוחכם וצפה בסרט באנגלית ללא כתוביות, הרי שהוא גם חכם מספיק כדי להכיר את המילים הבסיסיות האלה. שמות של דמויות אכן נהוג לא לתרגם, חוץ מבמקרים כאלה בהם הדמויות מייצגות רעיון מופשט כמו רגשות. דוגמה נוספת – היפה והחיה. בל זה יפה בצרפתית, אבל בגרסאות המתורגמות של הסיפור (לא בסרט של דיסני, הסיפור עצמו) בדרך כלל תרגמו את השם שלה באנגלית ל-Beauty (בעברית זה אכן נשמע פרחי לקרוא לה "יפה".) בתור מתרגם, זה פשוט נראה לי מזלזל להשאיר מילים כל-כך פשוטות לא מתורגמות, כמו שסבינה מסג לא תרגמה את השם של "אבא" אלא השאירה "Daddy" וכמו שיש אנשים שבטוחים שאם הם יקראו לסדרה חברים "פרנדס" זה יעשה על מישהו רושם שהם נולדו בגריניץ' וילג' ולא ברמת גן.
אולי אתה מייחס כוונה שאינה קיימת?
הדוגמאות שהבאת הן בסדר והכל, אבל לעניות דעתי וידיעתי, אין בנמצא איזושהי מוסכמה לגבי אילו שמות אנו מתרגמים בשיח יום-יומי ואילו לא. לפני כמה עשורים להגיד The Doors במקום הדלתות היה אולי גורם לאנשים להגיב כמוך, אבל להגיד היום החיפושיות במקום הביטלז יעורר מבטי פליאה מצד צעירים.
כנ"ל אם תקרא לאייזיק ניוטון יצחק כמו שרשום באנציקלופדיית מכלול.
זה לא משנה אם אנשים צפו בסרט עם כתוביות או לא, הם רגילים לקרוא לדמויות בשמן (קרוב ל)כפי שהוא נאמר בסרט. כן, ישנה הבדלה מפני שמדובר ברגשות, אבל נוכח העובדה שהן מיוצגות ע"י גופים מואנשים שמשוחחים בינם לבין עצמם, ההתייחסות אליהן כדמויות "רגילות" לא צריכה להפתיע אף-אחד. בדיוק כמו שזה לא ממש מוזר שבמשחקי הכס Littlefinger נשאר ליטלפינגר אף על-פי שאני מניח שבכתוביות הוא מתורגם לאצבעוני.
למען ההברה, גם לי מפריע כשדוחפים בכח אנגלית כשקיימת מילה מתאימה בעברית ביום-יום. כריך, לא סנדוויץ' כשאני משוחח בעברית. נייד, לא סלולארי וכן-הלאה.
אני פשוט ממש לא חושב שזה המצב כאן.
מה זה אנציקלופדיית מכלול?
יכול להיות שאני לא כל-כך זקן אם אני לא יודע מה זה?
בפירוש יש הסכמה. במוזיקה נהוג לא לתרגם שמות של להקות, שירים ואלבומים, למעט בכתוביות לעברית בהן אין ברירה אחרת. לפעמים זה יוצא ממש יפה, כמו "In Limbo" שתורגם ל"בין גן עדן לגיהינום"; ולמרות זאת גם היום יש יוצאים מן הכלל – אנחנו רגילים להגיד בעברית אואזיס ולא אואייזיס, בל וסבסטיאן ולא בל אנד סבסצ'ן ובעצם גם הסמית'ס ולא דה סמית'ס. כך גם לגבי שמות – נהוג לקרוא לאנשים, דמויות ומקומות כמו שהם קוראים לעצמם או כמו שרוב האחרים קוראים להם, אבל גם כאן יש יוצאים מן הכלל. לכן הדוגמה שהבאת לא נכונה – ליטלפינגר הוא דמות, הוא אינו אצבע קטנה באופן מילולי; לעומת זאת הרגשות בהקול בראש אינם מטאפורה מואנשת, הם הרגשות עצמם. בסרט בו יש אישה שקוראים לה ג'וי, כך השם שלה יישאר גם בכתוביות כי זה שם פרטי ולא רגש המוצג כדמות; כאן שמחה היא לא דמות שקוראים לה ג'וי ויכולה להיות לזה משמעות מילולית או אירונית, היא הדבר עצמו.
הוא דווקא כן אצבע קטנה באופן מילולי.
הוא בחור קטן, מאזור גאוגרפי שנקרא "האצבעות", ומאחד החלקים הקטנים ונידחים יותר בהם. כלומר יש כאן משחק מילולי שהתרגום שימר אותו בקלות, אבל בכל-זאת אתה קורא לו ליטלפינגר. אקסיוז מי?
לא שזה משנה, באותה הסדרה בדיוק יש את ג'ון שלג והאצולה רוחשת סביב מעלה מלך ולא קינגז לנדינג.
כאמור, אכן לא נהוג לתרגם היום שמות להקות. פעם היה. במכלל (טעות שלי) שמות רבים הותאמו על-מנת להקל על היכרות הקורא הצעיר עימם, אני מנחש. אתה אומר בל וסבסטיאן, פלוני יתעקש על בל אנד סבסטיאן. אין מוסכמה חברתית קבועה, ואם נתעקש שכן, היא זו שמשמרת שמות במעבר משפה לשפה. בגלל זה גם אותו ג'ון שלג מהספר והכתוביות (שוב, אני מניח) עדיין מוכר יותר כג'ון סנואו.
הטיעון עליו אתה נשען הינו הטיעון שהרגשות אינם בעצם דמויות אלא רגשות פרופר. כן, מדובר בדמויות מאוד מופשטות, אבל הן עדיין מתקשרות ומבטאות יותר מאשר הרגש הישיר עצמו בלבד. הן עדיין 'דמויות' ולא "כח רגש". יהיה לי מוזר לקרוא לג'וי שמחה/אושר/עליזה (אני מניח שהתרגום היה לראשון?) במקום פשוט ג'וי.
אבל מה מוזר לגונאי אינו הנושא, אלא העובדה הפשוטה שרוב המגיבים כאן צפו בסרט באנגלית, בין אם עם או בלי כתוביות. ביחד עם ההנחה הבטוחה למדי שהנוחות שלהם להתייחס לדמויות הרגשות בשמות באנגלית אינה קשורה לאיזושהי כוונה להישמע מתוחכמים יותר או לעצבן את מי שעוסק בתרגום וחורה לו לראות מילות לע"ז משובצות ברחבי מלל עברי.
התנצחות לגבי מה נכון ולתרגם ומה לא (נושא סובייקטיבי אך מעניין!) לא תשים כוונה היכן שהיא לא הייתה.
סרט נפלא
בניגוד למקס הזועם שהכריזו עליו שהוא יצירת מופת והיה סתם סרט אדיר,זו באמת יצירת מופת.המון זמן לא ראיתי סרט שמתאים בצורה מושלמת לכל הגילאים.הסרט הזה מבדר,עצוב,חכם,עמוק,מרגש,אמיתי,תמים.סרט האנימציה הטוב ביותר שראיתי ללא תחרות
באיחור של שנה וחצי
הסרט הזה הוא הכל חוץ מתמים!!איך כתבתי את השטות המפגרת הזו?
לא משהו
אולי בגלל הציפיות שבנו לי
אולי בגלל שאני לא טיפוס של פיקסאר באופן כללי (הסרט האחרון שלהם שבאמת אהבתי היה "מוצאים את נימו")
אבל בטוח לא מדובר ביצירת מופת שאיש לא מערער עליה.
הסרט מאוד טוב לילדים על סף גיל ההתבגרות, כמו הילדה בסרט, ככל שמתרחקים בגיל וברגש משם הרלוונטיות פוחתת
אני גם לא יודע מה קרה לי
יכול להיות בגלל הציפיות, יכול להיות בגלל שגררתי חבר לראות סרט אנימציה שהוא מעולה למבוגרים הוא ממש בא באנטי, מסתבר. והוא שאב ממני הרבה מהעניין בסרט, כנראה טעות שאני לא אחזור עליה.
בכל מקרה לא יודע להסביר למה אבל, לא "הרגשתי" את זה. כל התבנית של התסריט הייתה לי פשטנית מראש עם כללים ברורים מאוד, ולכן הבנתי במחשבה, לאן כל תפנית לוקחת אותי, בלי להתרגש באמת. לא הייתה פה 'הרפתקאה' של פיקסאר והריגוש שלה. ומה שקרה בראש WELL זה קרה בראש, לא חשבתי לרגע שהיא תקבל התמוטטות עצבים או משהו. אבל בעיקר נהנתי מהבדיחות ושם זה נגמר. ממש חבל.
הלכתי לראות את הסרט שוב כי לא אהבתי שלא אהבתי.
נהנתי הרבה יותר, אבל עדיין אני חושב שצעצוע של סיפור 3 (שעומד על אותה סקאלה דומה של פיקסאר שעוברת התמודדות קשה על הדמויות) הרבה יותר מפתיע וחזק בעלילה ובהתמודדות של הדמויות. כי אנחנו לא יודעים מה יקדם אותם, או מה הם יעשו. בשונה מ"הקול בראש" שהיו כללים ברורים וידענו בדיוק לאן ריילי תגיע בסופו של דבר ומה שהיא תסיק. וכן הדרך הייתה מאוד יפה והאנימציה משגעת.
אומנם המסרים בשני הסרטים דומים, שלפעמים צריך לוותר על העבר שאהבנו כל כך ולהמשיך הלאה. אבל בצש"ס 3 כנראה בגלל שהיה לו בילד אפ של 2 סרטים לפני, עם הקשר של הצעצועים לאנדי ולמשפחה שלו, אז באמת התרשמתי מהתמודדות הקשה והרגשתי את הדמויות יותר שהם הבינו Just let it go.
כיף!
אבל מה שהכי הרשים אותי, אם להודות על האמת, זה שהבדיחה החוזרת בסרט הפכה מצחיקה יותר בכל פעם שהיא הופיעה. זה בכלל לא פשוט לעשייה.![!חתול!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_cat.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_cat.gif" alt="" width="" height="" />)
.
כמו כן,
כן! חתול!
פשוט מעולה :)
הסרט פורט על הרגש
הזכיר לי את הילדות, איך הכל כל כך פשוט ותמים ומלא בזכרונות קטנים וטובים, ואיך בבגרות הכל מתקלקל והכעס משתלט על הכל.
לא קל לרגש אותי ובסרט הזה ממש הזלתי דמעה לא מעט פעמים. מה שכן, באמת הסרטון בהתחלה קצת עלה לי על העצבים. לחשתי לעצמי תודה לאל כשזה נגמר. לפחות היה נוף יפה…
זהו אז בעיניי זה אחד הסרטים הטובים של פיקסאר וממש שמחה שהלכתי אליו. תודה על הביקורת המעולה
פיקס אר מסבירים לאט לאט: "למה אנחנו הכי טובים בעולם"
מעבר למקצועיות חסרת הפשרות, מה שהופך סרטים של פיקסאר לכל-כך טובים הוא הרגש שלהם. אנחנו כל כך אוהבים את הדמויות ב"למעלה" למשל, כי אנחנו יכולים להזדהות איתן. כי הן לא פלקטיות ומעליבות את האינטליגנציה הרגשית שלנו כמו הסרטים הישנים של דיסני. כי אלה סרטים שמתמודד ים עם רגשות מורכבים ויודעים להראות לנו את זה. כי הם יודעים להראות חנו עולם מורכב.
אני מרגיש שהסרט הזה הוא מן הצהרת כוונות של פיקסאר: "הנה למה אנחנו כל-כך טובים. הנה למה אנחנו שונים מכל השטר". הסרט הזה מרים את המסך מעל סוד הקסם של פיקסאר: הבגרות הרגשית והמחשבה האותנטית שבוא מקדיש למבנה הרגשי המורכב של הדמויות שלו ולעלילה הרגשית של הסרט. זה כאילו בכוונה לקחו את הסרט עם העלילה הכי פשוטה וקצרה בעולם ואמרו לנו: "כן, זה סיפור פשוט, אבל תראו איזו מורכבות רגשית יש כאן מאחורי הקלעים. תראו מה כל-כך מיוחד בסרטים שאנחנו עושים".
ובגלל הצהרת הכוונות האמנותית הישירה הזו, "הקול בראש" הוא, לדעתי, הסרט הטוב ביותר של פיקסאר. הוא ה"state of the art" שלהם. הוא התמצית המזוקק ביותר של הייחוד שלהם בנוף הקולנועי הנוכחי. וזה הרבה יותר מאולפן שעושה אפקטים מדהימים באנימציה ממוחשבת.
סליחה על הטעויות, בלתי אפשרי להעשות הגהה בסלולרי.
(ל"ת)
באיזה סרטים של דיסני יש "דמויות פלקטיות שמעליבות את האינטליגנציה הרגשית שלנו"?
(ל"ת)
שלגיה, למשל
והיפהפייה הנרדמת, ובת הים הקטנה, ורובין הוד, ואם אמשיך לחשוב יעלו לי עוד כמה.
מה רובין הוד עשה לך רע
לא חסרים גם לפיקסאר דמויות שטוחות לחלוטין שמעליבות את האינטליגנציה שלנו – למשל.. ההורים והילדה ב"הקול בראש" שהופשטו מכל מרכיב מעניין לקלישאות מהלכות שמפנות את הדרך בעיקר לשלושה דמויות מעניינות (ב"ב, שמחה, עצב) ושלושה דמויות פלקטיות שמתפקדים כפאנצ'ליין (גועל, פחד, כעס). כך שבתוך סרט עם 9 דמויות עם יותר משורה אחת יש בסך הכל שלושה ש"לא מעליבות את האינטלגנציה הרגשית שלנו".
שלוש דמויות! שלוש!
ווואו, כמה ששניכם טועים.
1. באמת פאקינג חוכמה להשוות לסרטים שיצאו כמעט לפני מאה שנה. לא תמצא דמויות עגולות ומורכבות בהרבה בסרטים האילמים של אותה תקופה.
2. בת הים הקטנה הוא סרט עם דמות מאוד מורכבות. קפוץ לדבי ותראה דיונים אינסופיים בנושא "אריאל – אמיצה ומסכנת את עצמה כדי להציל בן אנוש והולכת בעקבות הלב שלה או נערה מתבגרת אנוכית שמסכנת את כל המשפחה שלה רק בגלל הידלקות על גבר?", "טריטון – אב אחראי ומסור או פנאט אטום ומגונן יתר על המידה?". לעזאזל, אפילו דמות משנה כמו סבסטיאן שכביכול סתם שם בשביל הצחוקים היא דמות מורכבת שנקרעת בין הרצון שאריאל תהיה מאושרת ולחטוף השפלות בשבילה לבין הנאמנות שלה לטריטון.
3. במקור ריילי הייתה אמורה לעבור דברים קצת יותר מורכבים ממעבר דירה, אבל הרעיונות הקודמים עד לסרט הסופי פשוט לא עבדו, היו לא מובנים או גזלו זמן מסך יקר ממה שהולך לה בראש. דרמה עדינה ורגישה עם דמויות יותר מורכבות על ילדה/נערה שעוברת טלטלה רגשית בגלל מעבר דירה יכול להיות סרט מצוין אבל לא של פיקסאר – בפיקסאר תמיד צריך את הגימיק שמעבר, והסרט הזה נותן אותו בענק (ביקורת מסודרת בהמשך).
שלושה! שלוש! זה לא באמת משנהההה
3. במקור לא תופס. אולי במקור מקס הזועם היה אמור לרקוד בלט ולנהל דיונים פילוסופים על הכיבוש האוסטרלי של המאורים אבל הוא לא, אז זה לא נחשב. יש סרט. בסרט היא לא רק שטוחה אלא כתור דמות שאפשר להזדהות איתה כמעט סיכזופרנית. "אני שמחה ע-לא עכשיו אני עצוב-לא בעצם אני שמחה!! ויי!" זה לא סוג של אינטלגנציה רגשית שקרובה לאזור של "כן, ככה בני אדם עובדים ואני יכול להזדהות עם זה". והמסע שלה הוא בהחלט שטוח.
כל-כך לא
לא קרה לך, כשהיית ילד לפחות, שפתאום זיכרון ממש שמח הופך לעצוב, כי אתה מבין שאיבדת משהו שכבר לא תוכל להשיב, אבל בגלל שאתה ילד, אתה לא יכול באמת להגדיר לעצמך או לאנשים סביבך למה פתאום זה עצוב, בטח שלא במונחים מורכבים? לי ולרוב מי שצפה בסרט (מי שקראתי ביקורות/תגובות שלהם לפחות) זה בפירוש קרה ועדיין קורה. זה למה הסרט הזה כל-כך מרגש.
ריילי לא עוברת "מסע". שמחה, עצב ובינג בונג עוברים מסע. ריילי מגיעה להבנה שיש דברים שנגמרו וזה עצוב, וזאת הפעם הראשונה שהיא חווה אובדן. סרט על אותו נושא עם דמויות ועלילה יותר מורכבת ניתן למצוא בקלות גם בהולמארק, שזה לא פיקסאר, וגם אם מה שהולך לריילי בראש רחוק מלהיות 100% מדויק מבחינה מדעית, אני ורוב מי שצפה בסרט (שוב, ממי שבדקתי) מצאו את התנהגות הדמויות, הרגשות ומניעיהן – אמינים מאוד ואנושיים מאוד, ולכן גם כל-כך מרגשים.
אני לא מדבר על זה שזכרונות שמחים נהיים עצובים.
אני מדבר על "אני אחליק במדרגות! לא, אני עכשיו עצובה.. לא! אני אחליק במדרגות בכל זאת!" שקורה במהלך של.. חמש שניות? פחות?
או " אני מתחילה לדבר בכיתה וממש שמחה! לא, עכשיו אני עצובה בעצם . "
זה לא אנושי. זה סכיזופרני ומטורף. אני לא אתפלא אם נגלה שזה בכלל רעיון גנוז ממועדון קרב הסצנה הזאת.
והסרט בהחלט מעביר את ריילי מסע. אולי הוא לא רגלי, אבל הוא בדיוק מה שתיארת – היא מגיעה להבנה שהיא לא תחזור יותר לאיפה-שהיא-לא-גרה, וזה מסע נורא-נורא שטחי כי כמו שאמרת: הסרט מתמקד במסע האחר. אבל זה בדיוק הבעיה שאני מדבר עליה. יש 3 דמויות שעוברות מסע מעניין שאפשר להתחבר אליו, ו6 דמויות שנעות בין פאנצ'ליינים לדמויות שלא טרחו להכניס להם אופי אמיתי.
אתה לא רציני, נכון?
במקרה הראשון – לא קרה לך ששקלת לעשות משהו שאתה נורא נהנה ממנו, אבל אתה מתלבט אם לעשות אותו עכשיו, כי עכשיו זה לא כמו פעם ואין לך ממש מצב רוח, אבל אז אתה בוחר לעשות אותו כדי להנות ממנו בכל זאת? אלה דברים כל-כך כלליים וטריוויאליים שאני מרגיש שמיותר בכלל להסביר אותם.
במקרה השני (ספוילרים אפשריים למחמירים מכאן) – ריילי לא "מתחילה לדבר בכיתה וממש שמחה". היא מדברת על הזכרונות שלה ומחייכת כדי ליצור רושם טוב – גם כי היא חושבת שההורים שלה מצפים ממנה להיות שמחה וגם כי זה היום הראשון שלה בכיתה – אבל ברור לגמרי שהיא לא "ממש שמחה" בסצנה הזאת, ולכן היא גם נשברת כל-כך מהר, כי מה שהיא באמת מרגישה זה עצובה ומתגעגעת. זה מאוד אנושי, מאוד מובן וכל-כך לא דורש הסברים (סכיזופרניה זה משהו אחר, אגב, ייתכן והתכוונת להפרעה דו-קוטבית.)
"דמויות שלא טרחו להכניס להם אופי אמיתי"? נו באמת. ניקח לדוגמה את גועל, שיש מי שאומר שהתפקיד שלה בסרט מיותר – לקחו רגש פיזיולוגי בעיקרו והפכו אותו למשהו לגמרי מורכב ומופשט, הרחיבו את ההגדרה הפשוטה של "ברוקולי זה איכס" לגועל ובוז לאנשים ומצבים מסוימים. אם זה לא היה סרט לכל המשפחה של פיקסאר בפירוש היה אפשר גם לקחת את זה למקום של "הגיהינום הוא הזולת". אבל כן, גועל, כעס ופחד הן דמויות משנה, ודמויות משנה תמיד פחות מפותחות מהדמויות הראשיות. לקווין ודאג מלמעלה כן יש "אופי אמיתי"?
דבר ראשון – לא ברמה הסכיזופרנית הזאת, שאתה מתחיל לעלות ולרדת. מה שאתה מתאר נשמע,אגב, הרבה יותר הגיוני מאיך שהסרט הציג את זה.
הנקודה היא שבשלב הזה בסרט היא לא מרגישה עצובה. על פי הסרט היא מרגישה עצובה רק כשעצב משתלטת לרגע על המוח. זה איך שהסרט מבהיר שהרגשות עובדות כי הרעיון שיש שתי רגשות בו זמנית אפשרי רק בסוף הסרט.
מה שאתה אומר הגיוני – אבל זה לא מה שקורה בסרט, על פי איך שהסרט מציג אותו.
אני לא אומר שלדמויות מלמעלה יש אופי אמיתי. אני אומר שזה שיש ל2 דמויות כמעט אופי לא אומר שפיקסאר הם מלכי הרגש מול דיסני השטחיים והמעפנים, ושמידת ההזנחה שעשו לדמויות האנושיות בסרט מוריד כל נקודה שהם צוברים לאפיון הדמויות של דמויות הרגש בזירה הזאת.
פאק, אני מצטער - ספויילרים. בבקשה לסמן.
(ל"ת)
רגשות מעורבים זה סכיזופרניה מבחינתך?
מילא שאתה משתמש במילה לא נכון, אבל זאת שגיאה רווחת (סכיזופרניה אינה פיצול אישיות, שהיא מחלה נפשית אחרת), אבל רגשות מעורבים כלפי משהו הם לא סכיזופרניה. וזה כל המסר של הסרט – שרגשות מעורבים זה בסדר, וכשמתבגרים זה יותר ככה. שזיכרון יכול להיות גם שמח כי היה כל-כך טוב וגם עצוב כי עכשיו כבר אין. ולא, זה לא ספוילר כי כבר מתחילת הסרט מצב שבו יש יותר משני רגשות אפשרי, כמו בסצנת הברוקולי הראשונה – זה ששמחה מנסה לדחוק את עצב לפינה זה משהו אחר.
"פיקסאר הם מלכי הרגש מול דיסני השטחיים והמעפנים" – לא אני קבעתי כזאת קביעה, ולא נראה לי שגם מישהו אחר פה, אבל אם כן להשוות טיפה לדיסני, בסרטים הטובים שלהם לפחות דיסני מעבירים עלילה ומניעים של דמויות בלי יותר מדי דיאלוג, וכך גם פה. ברור שהמעבר לדירה החדשה נעשה בגלל שינויים בעבודה של אבא של ריילי, שהשינויים הללו לא נגמרים רק במיקום החדש ושזאת הסיבה שהוא טרוד מעבר לתקלות האחרות במעבר ולכן אימא של ריילי רוצה שהיא תשתדל להיות שמחה בשבילם, וכל זה מועבר במינימום דיאלוגים – יותר מזה זה כבר האכלה בכפית. לא נחוץ ולא רצוי לפתח את הדמויות והעלילה יותר מזה, לא בסרט כמו שהוא – הרעיון הוא שהגיבורה היא ילדה/נערה רגילה שעוברת מצב שגרתי ולא קיצוני מדי. כל שינוי בנושא הזה עלול לפגום במומנטום של הסרט, חוץ מזה שבשביל זה בדיוק יש סרטי המשך (סרטון המשך קצרצר כזה, בערך באורך של קדחת לשבור את הקרח, כבר בתכנון.)
בתחילת הסרט זה לא מצב אפשרי. רק בסופו יש אפשרות של זכרונות מעורבים, ולוח בקרה שמאפשר לשני רגשות לשלוט ביחד. במצב שיש בהתחלה זה לא רגשות מעורבים אלא רגש א'-רגש אחר-רגש א'. לא רגש א' וב' יחדיו.
לגבי סכיזופרן – זאת הייתה הגזמה מכוונת, לא ניסיון לדיוק.
לא אכפת לי אם היה צריך או לא צריך לפתח את הדמויות. זאת שאלה עם הרבה תשובות. אבל המצב כרגע הוא שהדמויות הללו לא מפותחות, ושהמאפיינים שלהם זה "עסוק בעבודה שלו" ו"אפילו לא זה". הטענה הזאת היא לא נגדך אלא הטענה המקורית של רצוץ ומצוץ.
אני לא בטוח שאתה צודק
(בקשר לכמה רגשות יכולים לשלוט בו זמנית בהתחלה, לא בקשר לזכרונות וללוח הבקרה) אבל אין לי איך לבדוק את זה; אני כן יכול להגיד אבל שביצירות רבות שמתמקדות בילדים (ולא רק), הדמויות של ההורים לא מאוד מפותחות ונשארות רק בגדר אימא ואבא, ובסרט הזה באמת לא צריך יותר.
אולי. זה פשוט לא מבטל את העובדה שהם שטוחים נורא, בצורה שהעליבה, לפחות אצלי, את האינטלגנציה הרגשית.
אני מבין שאתה אולי מנסה להעביר תסכול אמיתי וכנה, אבל אתה נשמע נורא נורא מתנשא וזה לא עושה לי חשק רב להמשיך את הדיון הזה, בייחוד אם אתה לא מציף שום נקודות חדשות ומתעלם מכל מה שאני כתבתי במשך הדיון.
התכוונתי כמובן לאפילוג.
(ל"ת)
אתה ממש מתחיל להישמע כמו... לא, גם אני לא אגיד את זה.
אם באמת נפגעת, אני מתנצל. אבל אני אומר שוב: אם יש נקודות שלא התחייסתי אליהן, אנא הפנה את תשומת ליבי ואתייחס, ולא ב"אין לך מושג לגמרי על מה אני מדבר, ובגלל זה אני גם לא הולך להסביר לך". אם אין לך רצון להמשיך את הדיון, אני בוודאי לא אמשיך אותו בניגוד לרצונך, פשוט תמוה בעיניי שלאור כמות הסרטים שבאמת עונים למה שאתה מציג כאן, ועל חלקם גם יש בעין הדג דיונים המסבירים את הסתירות שבהם, דווקא הסרט הזה שהוא כל-כך ברור גרם לך להגיב כך. בכל עלילה יש נוחות עלילתית מסוימת, כי אחרת העלילה לא תזרום (והרי הסרט גם עונה לעיקרון ההוא של רוברט מקי, שאני לא תמיד מסכים איתו, ש"העולם של הסרט חייב להיות נגד הגיבור".), ובכל זאת אין בה סתירות. אתה בוחר לא להמשיך את הדיון, אני בוחר לא להתעקש, כוונה לפגוע בטח לא הייתה, תודה ושלום.
כמה זמן אחרי
נראה שההבדל העיקרי בדיון הוא השאלה מאיפה אתה תופס את הסרט הזה.
לאורך הדיון, אתה צפית בו מנקודת המבט של ריילי, "נקי" מההשפעות של הרגשות, לצורך הדיון. הרגשות היוו מעין המחזה לרגעים מסוימים בחיים שאתה מרגיש שחווית. הצפייה הזאת מתעלמת מניסיון להבין את העולם הרגשי לעומק ואת המכניקה שלו ובעיקר מקבלת את ההקבלות שנוצרו. או במילים אחרות "ריילי יוצרת רגשות" או כל הפוסט שטריליאן כתבה למעלה (וגם בקריאה הזו – שיותר נוחה עם הסצנה בכיתה, הסצינה עם ההחלקה במדרגות הזויה)
אני מסתכל על הסרט מנקודת המבט של הרגשות והמשמעות והחוקיות של מה שהן מסמלים. מנקודת המבט הזאת יש בסרט די ויותר חורים, סתירות ושאלות שעולות (ואני ממליץ להציץ במאמר שקישרתי אליו למטה). או במילים אחרות "רגשות יוצרים ריילי".
אני מניח שהדרך שלך להסתכל על הסרט יותר נעימה וחלקה (והיא בהחלט אפשרית), אבל למרות שהיא הכיפית יותר אני לא בטוח שהיא לאו דווקא המתבקשת יותר או הנכונה יותר.
בדיוק היום חשבתי על זה
ז"א, לא על הסרט או על הדיון, אלא על שאלת הביצה והתרנגולת הזאת של האם מציאות יוצרת תודעה או להפך או איזון כלשהו של השניים. מזכיר לי קצת את המשפט של וירג'יניה וולף על כך שפרח ששישה אנשים מתבוננים בו הוא פרח עם שישה צדדים. העניין הוא שכשזה נוגע לסרט הזה אני משוחד כי אני מאוהב. מאוהב בסרט. מאוהב בריילי. מזמן לא אהבתי ככה סרט. מזמן לא התרגשתי ככה מסרט שראיתי בקולנוע. מזמן לא הלכתי לקולנוע במיוחד בשביל סרט וקיבלתי את כל ההשקעה ויותר חזרה. לתת לי לדבר על הסרט הזה זה כמו לתת לטריליאן לדבר על ריקוד מושחת או לעט המרקד לדבר על אמה סטון. לכן גם ההערות שקישרת למטה, למרות שהכותב מציין שאהב מאוד את הסרט, מרגישות לי כמו ניסיון להרוס. אני כן אתייחס למה שהוא אמר בנושא האהבה והוא טועה – יש אהבה גדולה בסרט, ולא רק בין ריילי להוריה, אלא גם אהבה שהיא יותר רומנטית/מינית (וסצנת המכונה לחברים דימיוניים ממחישה את זה יופי). למה אהבה לא מיוצגת גם היא כרגש מואנש? כי אלה הרגשות הבסיסיים לפי מחקרים, ושוב זה לא מדויק ויש חילוקי דעות ויאדה יאדה יאדה, אבל זה כן מסתדר – אהבה היא שמחה כשמתאהבים, עצובה כשהיא נכזבת ועוד ועוד. על הטענה שרק ריילי מורכבת ושאר האנשים שטחיים אומר שוב – הסרט מתמקד בריילי ואין זמן ומקום לפתח כל דמות משנה בסרט באותה צורה, בטח שלא להראות מה עובר לכל אחת ואחת מהן בראש באותו אופן. ובחיים לא הייתי מחליף את ריצ'ארד קיינד ברובין וויליאמס גם אם הוא היה בחיים. וויליאמס וולגרי ולא מתאים לסרט כזה, וקיינד ממש הפתיע אותי בשבירה של הטייפקאסט וריגש אותי מאוד, במיוחד אחרי שקראתי שהוא בכה בזמן שהוא הקליט את הסצנה ההיא. התפזרתי מהנושא. זה מה שקורה שנותנים לי לדבר על הסרט הזה. אבל בהתייחס למה שאמרת – אני חושב שאיך שטריליאן תיארה את זה זה די מדויק, כלומר זה לא "ריילי יוצרת רגשות" או "רגשות יוצרים ריילי" אלא שזה אותו דבר ולכן זה איפשהו בין שניהם או שילוב שלהם. אני לא חושב שהקצה של "רגשות יוצרים ריילי" מהווה סתירה לזה – כולנו יודעים איך זה כשהרגשות שולטים בנו, כשאנחנו משתדלים לא לבכות או לא לכעוס ופתאום זה בכל זאת משתלט. אשמח אם תציין איפה אתה ראית סתירות וחורים בבניית העולם שבראש של ריילי כי עד עכשיו לא התייחסת לזה אלא רק לעולם החיצוני, אז אשמח לשמוע.
נ.ב. העובדה שבצעצוע של סיפור הצעצועים לא מדברים עם בני אדם היא שרירותית? נו באמת. שטות כזאת לבד גורמת לי לקחת את כל הרשימה שלו הרבה פחות ברצינות.
בדיוק היום חשבתי על זה
ז"א, לא על הסרט או על הדיון, אלא על שאלת הביצה והתרנגולת הזאת של האם מציאות יוצרת תודעה או להפך או איזון כלשהו של השניים. מזכיר לי קצת את המשפט של וירג'יניה וולף על כך שפרח ששישה אנשים מסתכלים עליו הוא פרח עם שישה צדדים. העניין הוא שכשזה נוגע לסרט הזה אני משוחד כי אני מאוהב. מאוהב בסרט. מאוהב בריילי. מזמן לא אהבתי ככה סרט. מזמן לא התרגשתי ככה מסרט שראיתי בקולנוע. מזמן לא הלכתי לקולנוע במיוחד בשביל סרט וקיבלתי את כל ההשקעה ויותר חזרה. לתת לי לדבר על הסרט הזה זה כמו לתת לטריליאן לדבר על ריקוד מושחת או לעט המרקד לדבר על אמה סטון. לכן גם ההערות שקישרת למטה, למרות שהכותב מציין שאהב מאוד את הסרט, מרגישות לי כמו ניסיון להרוס. אני כן אתייחס למה שהוא אמר בנושא האהבה והוא טועה – יש אהבה גדולה בסרט, ולא רק בין ריילי להוריה, אלא גם אהבה שהיא יותר רומנטית/מינית (וסצנת המכונה לחברים דימיוניים ממחישה את זה יופי). למה אהבה לא מיוצגת גם היא כרגש מואנש? כי אלה הרגשות הבסיסיים לפי מחקרים, ושוב זה לא מדויק ויש חילוקי דעות ויאדה יאדה יאדה, אבל זה כן מסתדר – אהבה היא שמחה כשמתאהבים, עצובה כשהיא נכזבת ועוד ועוד. על הטענה שרק ריילי מורכבת ושאר האנשים שטחיים אומר שוב – ריילי היא הדמות הראשית ולא היה זמן ומקום לפתח את דמויות המשנה בצורה כזאת, בטח שלא להראות את העולם שבראש של כולם. ולא הייתי מחליף את ריצ'ארד קיינד ברובין וויליאמס גם אם הוא היה בחיים – וויליאמס וולגרי וקיינד ממש ריגש אותי בשבירה של הטייפקסט, במיוחד אחרי שקראתי שהוא בכה כשהוא הקליט את אותה סצנה. התפזרתי מהנושא. זה מה שקורה כשנותנים לי לדבר על הסרט הזה. אבל אם להתייחס למה שאמרת – איך שטריליאן תיארה את זה זה לא "ריילי יוצרת רגשות" שמנוגד ל"רגשות יוצרים ריילי", אלא שזה היינו הך, כלומר איפשהו באמצע ו/או שילוב של שניהם. לכן "רגשות יוצרים ריילי" לא עומד בסתירה למה שאמרת – כולנו יודעים איך זה כשלא רוצים לבכות או לכעוס ובכל זאת הרגש משתלט. אבל מכיוון שעד עכשיו לא התייחסת לסתירות ולחורים שמצאת בעולם שבראש של ריילי אלא רק בעולם החיצון אשמח אם תציין אותם כדי שאוכל להתייחס.
נ.ב. העובדה שבצעצוע של סיפור הצעצועים לא מדברים עם בני אדם היא שרירותית? נו באמת. רק שטות כזאת כבר גורמת לי לקחת את כל הרשימה המושקעת שלו הרבה פחות ברצינות.
אני לא מסכים לגבי הניתוח שלך לאהבה, אבל אני גם לא בטוח שהייתי מכניס אותה כרגש. ואני חושב שהמילה "שרירותית" היא חזקה מדי אבל היא בהחלט משהו שלא ניתן לו מענה בסרט. וכמו כאן, השאלה היא איך מסתכלים על זה: אם מסתכלים על זה שהעולם של צעצוע של סיפור הוא כמו העולם שלנו אז אתה מקבל יותר בקלות את העובדה שצעצועים לא מדברים. אבל אם אתה חושב על כך שמרגע מסוים בהיסטוריה צעצועים קיבלו מודעות.. למה הם בעצם לא מדברים איתנו? למה כל כך אכפת להם שישחקו איתם? ולמה הם חושבים שאם הם ידברו לא ישחקו איתם? צעצוע מדבר וזז זה הרבה יותר מגניב מצעצוע שלא עושה את זה. זה לא הדיון שאכפת לי ממנו, אבל זה בהחלט החלטה מוזרה של הצעצועים, גם אם אני לא הייתי קורא לה "שרירותית".
ואני לא חושב שמבחינה השקפתית אפשר להגיד שזה היינו הך. או שהרגשות משקפות את ריילי ואז לכל חוקיות שנמציא להם היא שברירית מלכתחילה ונקבעת על פי ריילי ולכן זה לא משנה אם הם נשברים כי הם רק מטאפורה חמודה שכזאת, או שהרגשות משפיעים על ריילי ואז לחוקים ולמוסכמות שנקבעים מראש (שפה התרעמתי בעיקר על חוסר עקביות של הסרט במספר מקומות, ואני לא הולך לחזור על זה, אם זה לא מפריע לך) יש השפעה והשבירה שלהם מסתכלת. העלילה כמו שאתה אומר, קצת רוצה להחזיק את המקל משתי הקצוות שלו – מצד אחד, היא רוצה להציג את ריילי כיצור עצמאי והרגשות כשיקוף שלה, גם אם זה לא מסתדר במאה אחוזים עם העולם שמוצג לנו ומצד שני היא רוצה שלמסע של שמחה יהיה משמעות ולכן היא משפיעה על ההתנהגות של ריילי ולא להיפך. אני לא חושב שזה עובד, והייתי מעדיף שהסרט היה מתמסר לתפיסה אחת כדי או לשמור על רצף הגיוני או לוותר על מעטה של רצינות, אבל זה מה שיש.
בנוגע לטענה המקורית אי שם בתחילת השרשור הזה – אין לי בעיה שלא כל הדמויות מפותחות. הטענה המקורית שלי הייתה ש"הקול בראש" (כמו שאר סרטי פיקסאר) בסך הכל ממוצע בכמות הדמויות העמוקות שלו בנוף סרטי הילדים, בניגוד לטענה של רצוץ ומצוץ שזה מה שמבליט אותם הרבה מעל השאר.
עכשיו הבנתי
בעצם, הבנתי גם קודם, אבל תזרום איתי לצורך האפקט הדרמטי (מכאן והלאה ספוילרים למחמירים ממש בלבד) –
אתה מחפש היגיון וחוקיות ברגשות, בסרט שעוסק כולו ברגשות. לרגשות אין חוקיות. בגלל זה כשעצב נוגעת בזכרונות השמחים של ריילי, היא לא יודעת להסביר למה היא עושה את זה (בספר שנכתב לפי הסרט ומספר את סיפור הסרט מחמש נקודות התצפית השונות של חמש הרגשות, עצב טוענת שהזכרונות "פשוט קראו לה"). בגלל זה משהו פתאום יכול להציף ברגש כי זה סובייקטיבי – אצל ריילי זה מינסוטה, אצלי זה שירים מסוימים ושנים מסוימות ובאמת אין צורך להרחיב, כולנו יודעים על מה מדובר. אני לא מבקש ממך לחזור על עצמך, אבל נדמה לי שכשאתה מדבר על חוקיות, אתה מדבר על העולם הפנימי של ריילי (כי הרי אין בעיה בחוקיות של סן פרנסיסקו לפי הסרט, נכון?) שלא ממש התייחסת אליו בתגובותיך, לכן אשמח אם תרחיב בנושא.
בנוגע לצש"ס, ברוב הסיפורים בהם דמות מנסה להסתיר סוד מסוג כזה, זה כי היא לא יודעת איך החברה תתייחס אליו, ומפחדת שבני האדם ינסו לבצע בה אי-אילו ניסויים, או משהו. אני מניח שזאת הסיבה שהצעצועים לא מדברים עם הילדים. בנוגע לשאר הדברים שציינת, זה אכן שווה דיון נפרד על בניית העולם. אהבה היא רגש, ברור, אבל כמו שאר הרגשות אפשר ליצור אותה משילוב של הרגשות שקיימים כבר – רק שמחה או רק עצב או שמחה ועצב ביחד, כמו ששנאה יכולה להיות גועל וכעס ביחד או מה.
תראה, ברור שזה יכול להיות מה שאתה אומר – אבל זה לא נובע ישירות מהסרט. זה לא חורים בלתי הגיוניים בעליל, אבל זה נוחות תסריטאית שמשאירה את העבודה אצל הצופים לקשר בין הדברים במקום לענות עליה במהלך הסרט עצמו.
כלומר, אולי הייתה חוקיות שהשתבשה עכשיו עם מעבר הדירה ואולי פעם היו פחות זיכרונות כאלה אבל הסרט לא טורח לציין את זה ולו במעט.
ניתוח מעניין.
לא שאני מסכים איתו, אבל מעניין וכיף לקריאה.
הסתייגות מהכללות
אי אפשר להגיד דברים כמו "כשאנחנו ילדים, הרגשות שלנו בדרך כלל…" או "בדרך כלל, ילדים מרגישים רגשות כך ש…" כי זה אינדיבידואלי ומשתנה אצל כל אדם. נהפוך הוא, לפעמים דווקא בילדות דברים שנראים נורא עצובים או נורא מפחידים כבר לא מורגשים כך כשמתבגרים (למשל, איך ילד מגיב כשנופל לו צעצוע לעומת איך מבוגר מגיב כשנופל לו משהו.)
בהתחלה כתבתי בלי ה'בדרך כלל'
והוספתי כדי להכליל פחות. בכל מקרה, אני חושב שהדוגמא שהבאת בסוף רק מחזקת את הטענה שלי.
איך היא מחזקת?
אתה אומר שבילדות "רוב הרגשות יהיו עטופים במסווה של שמחה" (למה "במסווה"? זה כן או לא), אבל כשלתינוק נופל צעצוע, זה מבחינתו אסון קטסטרופלי, אבל כשלמבוגר נופל משהו הוא לא בוכה, מקסימום מתעצבן קצת אבל מרים אותו וממשיך הלאה. אני בפירוש לא זוכר את הילדות שלי כ"עטופה במסווה של שמחה", ואני בטוח שגם אחרים לא, זה משתנה מאדם לאדם. זאת טעות להתייחס לריילי כדמות תמטית (כלומר, דמות של ילדה/נערה צעירה שמייצגת משהו שמשותף לילדים באופן כללי) – הנה, אני עברתי דירה פעמיים בגיל צעיר ולא הגבתי ככה. מעל הכול, זה הסיפור האישי שלה, והסרט לא מתיימר להגיד שככה זה אצל כולם.
אני לא חושב שאני מסכים איתך לגמרי
אבל אנחנו באימא של האוף טופיק.
לא, אתם לא.
(ל"ת)
מה עם הספוילרים, אנשים.
(ל"ת)
אחרי צפייה בסרטון שמוציא את כל המסע של הרגשות
ומשאיר רק את הסיפור שלי ריילי אני משוכנע מתמיד שכן, סכיזופרנית (או, נו, איך שלא תקרא לילדה שבמאית שניה מחליפה בין שמחה לעצב בלי הסבר סביר). לא רגשות מעורבים ולא בטיח. משהו מקולקל בצורה כמעט מצחיקה בילדה הזאת והצפייה בה מחוץ מעוררת סימני שאלה מדאיגים הרבה יותר מאמפתיה והזדהות.
(כמובן, כבר שמעתי אנשים שאומרים שהסרטון הוא בעצמו מרגש ומוכיח רק יותר כמה הסרט הוא לא רק גימיק אז אולי זה עדיין רק אני פה לבדי.)
נואשתי מלתקן אנשים שלא משתמשים במילים בהגדרתם המילונית הנכונה.
מעבר לעובדה שהגרסה הזאת אולי אפילו טובה יותר מהסרט עצמו ויכולה לעמוד לגמרי בפני עצמה כספר ילדים יפהפה, אם לא הזדהית עם ריילי ועם מה שהיא עברה בסרט, אם לא הרגשת בשבילה, כנראה שפשוט אף פעם לא עברת שינוי שגרם לרגשות שלך לאבד יציבות בצורה כזאת, וזה די מעורר קנאה.
*בהגדרתן. עונה לחוק האינטרנטי ההוא שבמשפט על טעויות לשוניות תופיע אחת, או מה.
(ל"ת)
גם התפיסה שריילי "מקולקלת" כי הרגשות שלה לא מיושרים בעייתית מאוד.
(ל"ת)
זה מכיוון שאתה מניח שההתנהגות שלה נורמלית
מבחינתי, אין כאן "רגשות לא מיושרים" או "רגשות מעורבים". יש כאן מעבר אקראי ביותר בין רגשות בלי שום "אמצע". היא שמחה! היא עצובה! היא שמחה! היא עצובה!
מה שמתואר כאן הוא בדיוק ההפך מ"רגשות מעורבים" – אין כאן שמחה מהולה בעצב או בלבול לגבי המצב הרגשי. יש שמחה!עצב!שמחה!עצב!אררררררררררר!
אין כאן שמחה מוזרה שכזאת שיש בה קצת בכי של רגש לא מיושר. יש דיכוטומיה מוזרה מאוד בין שמחה ועצב ושמחה ועצב ואולי מדי פעם כעס.
אז, כן, זאת לא התנהגות נורמלית.
...למבוגר.
(ל"ת)
ולגלות דבר שכזה בגיל *11* זה גיל מאוחר.*
ה"תגלית" הזאת היא קצת לחם וחמאה של רגשות אנושיים, וליצור את המסע סביב אותה תגלית יוצר לך דמות ראשית שמתנהגת מוזר 3/4 מהסרט בצורה מגוחכת ולכן מגחיכה קצת את הסרט כולו.
* לגבי הכל – תראה, יכול להיות שהתנהגות כזאת תופסת אצל ילדים יחידים. אני מכיר ילדים, הייתי ילד, אבל אם יש אוכלוסיה אחת שכתור יליד הארץ כמעט ולא נתקלתי בה היא ילדים יחידים. אולי באמת יש להם בעיות רגשיות שכאלה וזה סופר-נפוץ אצלהם. זה עדיין לא הופך את הסרט פחות מגוחך לעיניי, פשוט לא בלתי סביר.
לא יודע, אני לא בן יחיד והיו לי רגשות כאלה גם בגיל 15.
(למה פתאום עצוב לי להיזכר בזיכרונות נעימים כי הם נגמרו וגו') אבל זאת טעות שחוזרת גם בדיונים אחרים בעין הדג – להתייחס לדמות כתמאטית. ריילי לא מייצגת את כל הילדים/ילדות, זה הסיפור שלה, ולכן מה אני או אתה הרגשנו בגילאים האלה, איך הגבנו לשינויים כאלה ומה אנחנו מכירים מילדים מסביבתנו זה לא רלוונטי.
ברור שזה רלוונטי
. דמות ראשית טיפוסית בסרט "קלאסי" צריכה להיות כזאת שאתה יכול להזדהות איתה, להבין את כאבה, להבין מה היא עוברת. שינויים רגשיים שדמויות עוברות צריכות להיות כאלה שאתה לא צוחק עליהם.אם אתה צוחק על הדמות הראשית, בסרט שהוא לא קומדיה שזה המטרה שלה, הסרט נכשל במטרה שלו.
וכן, אני מודע לכך שהרוב המוחץ של האנשים *לא* עשו את זה. אני קולם של ה0.01 אחוז שכן.
בא לי לעשות עכשיו אזכור לסאות' פארק, אבל זה לא היה פרק כזה מוצלח.
ואנשים שצוחקים על ריילי הם לא חברים שלי. (וביתר רצינות, מאוד מוזר לי שאתה לא מצליח להזדהות עם רגשות בסיסיים שכולם חוו כילדים וגם אחר כך, אבל זה באמת גולש לפסים אישיים. פשוט חבל לי על אנשים שלא רואים את הסרט הזה כיצירת המופת הקונצנזואלית שהוא. הרבה פעמים אני זה שמייצג את קולם של "אני לא מבין ממה כולם מתלהבים", ועכשיו זה להפך.)
ועוד כמה תיקונים
זה לא סרט קלאסי, זה סרט פורמליסטי. ריילי אינה הדמות הראשית אלא זירת ההתרחשות, הדמות הראשית היא שמחה.
סכיזופרניה
סכיזופרן הוא מישהו שיש לו דלוזיות (לרוב שהוא מדבר עם אנשים שלא באמת קיימים). מאחר וריילי איננה מדמיינת אנשים שאומרים לה מה לעשות בעולם הגשמי היא לא סכיזופרנית.
ייתכן שהתכוונת לפיצול אישיות וגם זה לא נכון, כי האישיות של ריילי היא – ריילי – אין לה שתי אישיויות (נניח חלק מהזמן היא ריילי וחלק מהזמן היא רוני).
לפי התיאור שלך אני מניחה שהתכוונת למאניה לדיפרסיה, ועדיין, אני לא יודעת אם יצא לך לעבוד עם ילדים, אבל ילדים בגיל הזה יכולים לשנות את הרגש שלהם משמחה לעצב וחזרה בשנייה, בלי שום התראה נראית לעין.
יצא לי לעבוד עם ילדים ביסודי וההתנהלות של ריילי מאוד דומה לתגובות של ילדים שיצא לי לעבוד איתם. לא הייתי קופצת כל כך מהר לבעיות נפשיות.
גם בגיל שריילי נמצאת בו (11)?
זאת לא שאלה רטורית, אני באמת שואל, כי אני לא יודע. מעניין אותי גם, למרות שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לענות על השאלה הזאת, אם הקרקר היה חושב ככה על ריילי גם אם הוא היה רואה את הגרסה החיצונית "נקי", בלי לדעת שהיא חלק מסרט על העולם הפנימי של ריילי.
כן
העברתי חוגים מדעיים לילדים בגיל יסודי. וילדים בכיתות ג-ה יכולים פתאום להתהפך בשנייה.
זה נכון שלרוב זה בכיוון אחד (משמחה לכעס/עצב) אבל גם קרה לי להתקל בזה בכיוון ההפוך (מעצב לשמחה)
אני עובד עם ילדים בגילאים האלה
אם יש היפוכים, הם מעודנים יותר, לוקחים יותר זמן בין לבין, בעלי טריגר של משהו חיצוני.
הם *לא* פליפ-פלופ מכני בין עצב ושמחה הלוך ושוב באותו משפט.
עובד איך? לא כל פעילות/קשר חושפים/מזמנים רגשות באותה מידה
יש ילדים ומתגרם מכל הסוגים, ודווקא בחוויה מטלטלת וגם בגיל ההתבגרות לא פעם הרגשות יכולים לקפוץ לכאן ולכאן די מהר. במיוחד אם נמצאים במצב מבולבל / תלוש / סערת רגשות, או שנאבקים ברגשות ומנסים לא לשקף אותם החוצה / לשדר משהו אחר מכפי שמרגישים בפנים (אבל לאו דווקא מצליחים). אני ממש לא הרגשתי שהיה משהו לא הגיוני ברגשות של ריילי בסרט, להפך, זה היה אמין מאוד.
מעביר חוג חוויתי, שבו יש הרבה רגשות ואמוציות שיוצאות החוצה
והן לא יוצאות ככה.
בכל מקרה, מה שלא יהיה.
אם כך אולי זה דווקא מהכיוון ההפוך
אם החוג מאוד חווייתי ורגשי הוא מדגיש את השיתוף והחשיפה ומאפשר הפגנת רגשות פתוחה וישירה יותר, מה שלא נכון בהכרח למצבים אחרים שבהם ילדים ובני נוער (וגם מבוגרים, למען האמת) לא בהכרח מעוניינים להיפתח בפני כולם.
הדיון הזה עקר.
(ל"ת)
אולי
ובכל זאת, גם מעבר לחוג אני חייתי חיים שלמים עם אחים קטנים, ילדות משל עצמי ועוד שאר ירקות.
ראיתי ילדים מתחילים לבכות לפתע, אבל אף פעם לא ללא שום מאורע שקרה. יש גרסה קרובה למציאות של מה שקורה בכיתה או מה שקרה במדרגות אבל הייצוג של פיקסאר שלה לא קולע בכלל ומציג אותה כמגוחכת ולא כניתנת להזדהות עם (בשבילי). אולי זה עניין של עריכה. אולי זה עניין של תסריט. בשלב זה אני לא מרגיש שיש לי המון דברים מעניינים להגיד בנושא.
הסרט לא מבוסס על החיים שלך, על מה שאתה מכיר / זוכר
וגם בסרט היה מאורע משמעותי שקרה, אפילו יותר מאחד. לפעמים אנשים מגיבים באיחור, או שהם בסערת רגשות פנימית שאתה פשוט לא מודע לה. בשורה התחתונה, העובדה היא שרבים אחרים מזדהים וכותבים שלהם זה כן קרה, הם נתקלו במצבים כאלה לא פעם אצלם ואצל אחרים, כך שלא מדובר כאן במשהו לא אמין, נקודה.
לא, לא "נקודה".
תראי,
אין לי כוח לדיון הזה ואני מבקש מאוד יפה להפסיק אותו. בבקשה, תתני לדיון למות בכבוד עם קמצוץ של "טוב,בסדר, הוא/היא/הם חושבים ככה ואין מה לעשות בנושא".
אם אין *לך* כוח אתה לא חייב להמשיך
בדיוק כפי שאם אתה לא מכיר, זה לא אומר שזה לא קיים. זו לא שאלה של "חושבים", אלא האם זה מציאותי ואמין או לא. ברגע שאנשים אומרים "כן, פגשתי את זה בחיי, חוויתי את זה" סימן שזה מציאותי, גם אם זה פן במציאות שאתה אישית לא פגשת או נראה לך לא הגיוני. זה הכול.
ברור שלא.
כי אם היה בא אליי אדם משוגע ואומר לי "פגשתי פיל מעופף ורוד!" זה לא היה הופך את דמבו לסרט מציאותי, אמין או הגיוני.
אמת ומציאות הם מושגים קצת יותר חמקמקים בשביל שכל פעם שמישהו אומר לי משהו אני אגיד לו "אה, בטח, אדוני! אמרת את זה אז זה בטח נכון!" .
ואותו הגיון עומד איתן גם עם מספר רב של אנשים טוענים את אותו הדבר, רק שיש סבירות מסוימת שמתחילה לעבוד לרעתי. אבל זה בטח לא נקודה, ובטח לא "הכל".
אם אנחנו מתעקשים לדבר באובייקטיביות נחרצת, זה שאנשים אומרים שהוא מציאותי ואמין אומר אך ורק שבשבילם הסרט אולי מציאותי ואמין. זה סייג שאני מוכן לקבל, אם זה ירגיע אותך.
אם זה עוזר לך, גנדי מסכים איתך.
http://www.brainyquote.com/quotes/quotes/m/mahatmagan137654.html
גנדרי ראה את הקול בראש?!!?
גונדרי הוריד את האות ו' משם משפחתו?!
(ל"ת)
הערה קטנה, אם אני לא מפריע.
בקול בראש קרה משהו. ריילי עברה דירה. היא נעקרה מהחיים שלה, מהחברות שלה, מבית הספר שלה וכו', בדיוק בתחילת גיל ההתבגרות. וזו יכולה להיות הרפתקאה מופלאה מלאת הזדמנויות, וזה יכול להיות גהנום, וזה יכול להיות- ובדרך כלל, זה באמת- שניהם.
נסה להיזכר ביום הראשון באוניברסיטה, או במקום עבודה חדש. גם בעבור אדם מבוגר, מצבים כאלה יכולים להוות רכבת הרים רגשית. בעבור אדם בשל פחות, שעובר שינוי דרסטי יותר, תגובות כמו של ריילי נראות (לי) סבירות לחלוטין.
זה סביר שזה סביר מבחינתך.
(ל"ת)
מזכיר לי את הציטוט הידוע של שי ודרור
("מכירים את האנשים האלה שאם אתה אומר להם על שיר מסוים שהוא שיר טוב, הם אומרים 'לטעמך זה שיר טוב'? ברור שלטעמי! אז לטעם מי? זה כמו שלפני כל משפט אני אגיד 'עכשיו זה אני שמדבר'".)
לא בהכרח
הערה כמו "טוב" יכולה להתייחס לאיכות, ושיפוט איכותי יכול להיות מנותק מטעם אישי. יש הרבה שירים טובים שאיני נהנית להאזין להם, וזה לא הופך אותם לרעים בעיניי. אני חושבת שמוצרט היה גאון והלחין מוזיקה מצוינת, ועדיין אני מעדיפה רוב הזמן להאזין למוזיקה שנכתבה ע"י מוזיקאים מחוננים פחות (או בכלל לא).
בשנה האחרונה נתקלתי בדיון כזה (בנושא ספרים) בפורום מד"ב, ורוב הגולשים הבהירו שהם מפרידים בין "ספר טוב" לספר שהם נהנו ממנו באופן אישי, וזה לא חייב לחפוף לשני הכיוונים (אפשר לא ליהנות מספר "טוב" ואפשר ליהנות מספר "רע"; לי זה קרה).
משונה בעיני לשמוע.
יצא לי מאוד לא מזמן לעבוד עם ילדים בגילאי גן עד חטיבה, והכרתי שני ילדים מתוך חמישה עשר בגילם (10) שהפגינו התנהגויות כאלו בדיוק. ניתורים מיידיים מחיוכים לצעקות לדמעות. אמנם לא אחוז גדול במיוחד, ובכל זאת, מספיק גדול כדי שאחשוב שהתופעה די מצוייה.
המאורים הם ילידי ניו זילנד (סליחה אני יודעת שזה לא קשור)
ולמעשה לא באמת נכבשו, בהיותם לוחמים הם הצליחו לכפות על המתיישבים הסכמים ששמרו על תרבותם וזכויותיהם. האבוריג'ינים הם הילידים האוסטרליים, אכן נכבשו, פוזרו ורוב תרבותם (המרתקת) אבדה במהלך השנים.
הייתה לי תחושה שאני מתבלבל
תודה על ההבהרה :)
ביקורת מפורטת
או יותר נכון, מבול בלתי פוסק של סופרלטיבים.
וואו. פשוט… וואו.
אם זה הסרט שהיה אמור להחזיר לפיקסאר את הכבוד והתהילה, אז הם הצליחו ובענק. (לא שהם היו אמורים להתדרדר כל-כך לפני כן, אבל נעזוב את זה בצד כרגע.) מאיפה להתחיל? קודם כל, עוד לפני שצפיתי בסרט עצמו, מדובר בסרט הראשון מזה זמן רב שגרם לי לרצות ללכת בשבילו לקולנוע, שזה לא מובן מאליו בכלל. לא עוד "כן, נראה לי שהנושא של הסרט נחמד, אבל אני אחכה ל-VOD וגם אז אולי בסוף לא", ממש סרט שבונים סביבו יציאה. לא כי נחמד לראות סרט, אלא כי זה הולך להיות מדהים. והיה מדהים.
נתחיל מלבה. אני אהבתי אותו. הוא היה מרגש ומעורר הזדהות, הלוואי וגם לי זה יקרה… טוב שלא התחלתי לבכות כבר בו אלא שמרתי כוחות לסוף של הסרט פרופר. אני מבין למה מגיבים רבים לא אהבו אותו, הוא לא מאוד מורכב, אבל תכלס מי בא לסרטים של פיקסאר בגלל הסרטון בהתחלה? ברוב הסרטים שלהם צפיתי שלא בקולנוע, ללא הסרטון, ולא הרגשתי שהפסדתי משהו. בפעם היחידה לפני זה שכן נכנסנו באמצע הסרטון, וגם אז לא הרגשתי שהפסדתי משהו.
הסרט עצמו. פשוט… הסרט עצמו. אחד הסרטים הכי טובים אי פעם. לא של השנה, לא של העשור, אי פעם. ולא, זאת לא הגזמה ולא אפקט שרק, ובאמת הגיע הזמן לשנות את השם של הביטוי הזה. ייתכן וזה סרט הפיקסאר הטוב ביותר, אולי אפילו יותר מרטטוי (עוד נגיע לזה). אני לא זוכר סרט שנגע בי בצורה כזאת, שגרם לי לבכות בסופו בצורה כזאת, בטח שלא מהזמן האחרון. ואמנם יש משהו נורא פולני כששואלים "ומה היה כל-כך טוב שם?" לענות "הכול", אבל באמת הכול. להגיד שהאנימציה של פיקסאר מרהיבה וצבעונית זה כמו להגיד שיש בלילה חושך, אז בנושא הזה באמת אין צורך להרחיב, אז נעבור הלאה.
הדמויות. הו, הדמויות! ריילי יפהפיה ושובת לב, ההורים שלה מושלמים באופן מעורר קנאה (גם אני רוצה כאלה!), וכל חמשת הרגשות מעוצבים לעילא, חיצונית ומהותית, אהיבים ומצחיקים, מעוררי הזדהות ואהדה. כשקראתי על בינג בונג קצת חששתי שהוא ייצא לא קשור לסרט אבל אוי כמה כיף לטעות. ריצ'ארד קיינד, הקומיקאי היהודי שלי לפחות זכור בעיקר כמקס ביאליסטוק מהמפיקים (המחזמר, לא הסרט), עושה כאן עבודה נהדרת ומביא את כולו לתפקיד.
בניית העולם – אז מי שבאמת מבין בנושאים כמו ביולוגיה, פסיכולוגיה ומדע יסביר לכם שזה לא באמת ככה, אבל האם יש מישהו שבאמת יודע מה קורה לאנשים בראש? לא וזה לא משנה. בניגוד לסרטים אחרים של פיקסאר שהתרחשו בעולם שלנו, בצרפת או בדרום אמריקה, כאן היה צורך בבניית עולם, העולם שבראש של ריילי, ובניית העולם הזאת נעשתה בצורה אמינה, מדויקת ומקצועית. הכול כאן (כמעט) עובד גם בדרגת הסיפור וגם כמטאפורה, גם אם היה אפשר להראות טיפה יותר (כששמחה בוכה, מה זה בעצם אומר מבחינת ריילי? שהיא לא מאמינה שהיא יכולה לחזור להיות שמחה יותר? היה כדאי להראות את זה.)
ההומור – אנשים באולם צחקו, אבל מבחינתי הבדיחות כאן הן מסוג ה"אני יודע שזה מצחיק, אבל לא צוחק בקול רם" מהסוג האופייני לקולנוע, אבל אני פשוט לא בן אדם שצוחק בקולנוע, אז אני לא מייצג.
והרגש, והסצנה ההיא שגורמת לכולם לבכות… דיברו עליה כבר אז אני לא אספיילר, אבל כן, בכיתי. הו, לו רק היו לי הורים תומכים ומבינים כמו של ריילי.
ובכל זאת, כדי לאזן, שני דברים (קצת, לא נורא) שליליים –
1. השם. שם הסרט, גם בעברית וגם באנגלית, לא אומר הרבה (גם למעלה סובל מאותה בעיה כשחושבים על זה). אמרה פעם המתרגמת לעברית של נער החידות ממומביי, שבמקור נקרא Aַַ&Q, "זה כמו לא לתת לספר/סרט שם בכלל". לכזה סרט מופתי לא מגיע שם יותר מושך, משהו בדרגת הרטטוי?
2. והנה הגעתי למה שהבטחתי – מקומם אותי לראות כל-כך הרבה אנשים אומרים שהקול בראש הוא "יצירת מופת, מהליגה של WALL-E ולמעלה". WALL-E ולמעלה היו סרטים לא טובים והסברתי כבר למה בדף הסרט של צעצוע 3. למעלה אולי עוד איכשהו "מוצדק מחמת ההיסטוריה" ואולי כדאי לתת לו עוד צ'אנס, WALL-E פשוט לא. משום מה, אף אחד לא מזכיר את רטטוי, שהיה הסרט הכי טוב של פיקסאר עד לסרט הנוכחי. למה בעצם? רטטוי אאל"ט היה סרט הפיקסאר הראשון (לפחות שאני זוכר) שמבוגרים ממש רצו (גם wanted וגם ran) לצפות בו לבד ולא כי יש או אין להם ילדים, וגם ציטטו ממנו ודיברו עליו בהקשרים שאינם של סרטי אנימציה וילדים. לכן תמוה בעיניי שהוא אינו מקבל את הכבוד הראוי לו.
נייתן ליין היה מקס ביאליסטוק במפיקים המחזמר (בגרסת ברודווי שהוקלטה ובסרט מחזמר)
ריצ'רד קיינד שימש כמחליף שלו.
אז התמזל מזלי להיות בדיוק כשהוחלף.
(ל"ת)
גם לי זה הנקודה שהכי הפריעה בסרט
נראה שליוצרים של הסרט אין פעוטות, ושהם כבר שכחו איך זה היה. אחרת הם לא היו מכניסים שטויות כמו להגיד שבגיל 3 כולם מדברים על איך עושה פרה (זה בגיל שנה וחצי) או שבגיל שלוש-ארבע (עם הלשון בחוץ) היא מציירת ציור שמתאים לגיל 6. וזה מתקשר לנקודה הכללית יותר, שבסרט הזה, כמו ברוב סרטי פיקסאר, עושים אידיאליזציה לילדות, שאמנם פועלת על הרגש של הצופים בצורה מאוד אפקטיבית (גם עלי) אבל היא לחלוטין לא תואמת את המציאות כפי שרואים אותה כשיש לך ילדים קטנים.
ממש מסכימה.
בנושא הזה
מי שצפה בעברית
איך שילבו את משחק המילים עם "לאבה"? או שפשוט ויתרו עליו?
לאבה-אהאבה.
(ל"ת)
אני מבין שאלביס שר את הגירסה העברית?
(לא הבנתי. אפשר במשפט?)
פשוט חורזים 'אהבה' בהגיה עקומה שמתחרזת עם לבה.
אהאבה – לבה.
(אם אני זוכר נכון. סבלתי כמעט מכל רגע בשיר הזה).
נשמע די ביאליקי, לא?
(ל"ת)
נשמע כמו אחיו הלא-יוצלח של ביאליק,
שהמשפחה התכחשה לו ובצדק.
פשוט נמנעו ממנו.
במקום זה מס' פעמים מופיע הביטוי המשולב "לַאהֲבָה" (לבה+אהבה). זה פתרון לא־משהו.
בכלל, הדיבוב העברי לסרטון "לבה" לא־משהו. כל טיפ טיפת הפואנטה שיש ב"לבה" מסתכמת במשחק המילים החביב הזה באנגלית, שמובן שאי אפשר לתרגמו לעברית בשום צורה.
במקום שרון כהן, שתרגם וביים את הדיבוב לסרטון, הייתי בוחר לוותר על משחק המילים לגמרי, ובכך להמנע גם מהטקסט הקלוקל שהכנסת הביטוי למשפטים מחייבת. כי הוא רע, וחבל – כי חובי סקולץ ועדי כהן ששרים בתור הרי הגעש הם זמרים נהדרים, ועושים אחלה עבודה, רק שהטקסט שהם שרים מעפן, ונשמע כמו… מה שהוא – תרגום מאולץ מאוד שאונס על עצמו את משחק המילים במחיר ההגיון הפנימי בטקסט.
משחק המילים הרי לא ניתן לתרגום בצורה שתשמע טוב באיזשהו אופן, אז עדיף לוותר לגמרי ולדאוג לכך שהטקסט המתורגם יהיה טוב, וזהו.
לא ראיתי את הגירסה העברית
אבל בראש שלי דווקא המשחק מילים של לאהבה נשמע לי די אחלה
לא הבנתי מה לא בסדר בשני המסרים שהזכרת
(ל"ת)
פמיניזם
…נו, ידעתם שהנקודה הזאת תגיע.
אז הנה – עלילה שמובלת ע"י שתי דמויות נשיות ראשיות (שמחה ועצב), שסובבת סביב דמות נשית שלישית (ריילי) ושום דבר נורא לא קרה.
שימו לב שריילי יכלה להיות בן – יש לה שם שהוא של שני המינים, היא משחקת הוקי קרח. אין לה שום תכונה סטריאוטיפית של "בת". ועדיין בחרו בדמות שתהיה בת.
מסר לגבי סרטי טוסטר – מה שמאוד מאוד הפריע לי ב"מטוסים" וב"לגו" וכמעט בכל סרט מצויר אחר – דמויות "סתם" יכולות להיות ממין נקבה. לא רק בשביל שלדמות הראשית תהיה בת זוג.
זה בעיקר מפתיע
כי עד כה פיקסאר היו ממש חלשים בתחום הזה. כן, היה להם את "אמיצה" כאיזה עלה תאנה, אבל הם בפירוש הרגישו הרבה יותר בבית בברומנסים עם נוכחות נשית דלה דוגמת מפלצות או צש"ס. ריילי היא בעיני אחת הדמויות המורכבות שפיקסאר הציגו בלי קשר, אבל אין ספק שכדמות נשית אין לה שום מתחרה. וזה מקסים בעיני שהסרט כולו הוא בעצם חקירה של המבט שלה על העולם, כאשר בדרך כלל המצב הפוך לגמרי (גם כשמוצגת דמות נשית היא תוצג בדרך כלל מהפרספקטיבה של הגבר).
מפתיע אותי שהנושא הזה זכה להרבה התייחסות
לא, זה לא מפתיע אותי כי זה לא צפוי, אלא כי רוב האנשים (מלבדי, או לפחות כך חשבתי) מתעסקים בעיצוב החיצוני של הסרט ובתוכן הסרט נטו כשהם מבקרים אותו, ולא חושבים על הרובד העמוק של ההפקה, במקרה הזה מדובר בהכנסת אלמנט פמיניסטי לסרטי פיקסאר שנראה כל כך מובן מאליו מחוץ לעולם הקולנוע- עיצוב דמות אישה שלא תהיה בצל דמות גברית ותזוהה כשווה בין שווים עם תכונות שאינן בהכרח ״נשיות״ (ואני תמיד טוענת שהקולנוע תמיד מאחר לפחות ב-20 שנים את התפתחות החברתית והתרבותית בעולם האמיתי).
אהבתי גם את ההתייחסות להתפתחות המגדרית
הרגשות של ריילי הן דמויות גבריות ונשיות בו זמנית. הדמות היחידה האחרת בסרט שרואים שהרגשות שלה מגוונים מגדרית היא הנערה שעובדת בפיצריה. אצל המבוגרים יש כבר אחידות.
אני לא חושבת שזה מקרי, הבנתי את זה כאיזושהי אמירה על איך גם התפקידים המגדריים הם דבר שמתעצב עם הזמן ועד שלב מסוים הרגשות שלנו לא מושפעים מהם.
דווקא נראה שכל דמות מוגדרת בצורה ברורה מאוד.
שמחה, גועל ועצב נשיות, פחד וכעס גבריים. פחד וכעס של ריילי דומים יותר לאלה של אבא שלה; פחד וכעס של אמא שלה הן נשיות הרבה יותר. כעס וגועל לבושות בשמלות*; עצב – מכנסיים וסוודר חסר צורה (טוב, היא עצובה. למי יש ראש להתלבש כמו שצריך?), כעס – במכנסיים ועניבה ושיער קצוץ, פחד – מכנסיים, סוודר, עניבת פפיון וקרחת.
" " rel="nofollow ugc">בראש של ריילי
" rel="nofollow ugc">אבא שלה:
אפשר פשוט להשוות את הדמויות
לדמויות בראש של
אם כי רגע, מה זה משמאל, אשה עם שפם?
*טוב, גועל בטוניקה. די מתאים, האמת.
עלית פה על משהו הרבה יותר מגניב
כשמסתכלים כמו שצריך בדמויות בראש של ההורים רואים שגם אצלם אושר, עצב וגועל הן ככל הנראה נקבות בעוד כעס ופחד הם ככל הנראה זכרים – אבל אצל המבוגרים כולם מתיישרים מגדרית כמו האדם שבראשו הם נמצאים.
איזה יופי.
אני לא חושב שיש פה אמירה מכוונת על מגדר.
זה נראה לי כמו שיקול מעשי נטו שנועד לסייע לצופים לעקוב אחרי העלילה. בסצינת ארוחת הערב, במרווח של שניות בודדות נכנסים לסרט שני לוקיישנים חדשים ועשר דמויות חדשות, ובשתי הדקות הבאות התמונה מזגזגת בינם לראש של ריילי והעולם החיצוני. אם הרגשות של ההורים היו מיוצגים עם אותו גיוון מגדרי כמו אלה של ריילי, להבין מה בדיוק הולך שם בצפייה הראשונה היה מאתגר אפילו מבוגרים. בשביל לעשות השיוך של כל סט רגשות לאדם המתאים חזק יותר, היוצרים גם עיצבו את חדרי הבקרה של ההורים באופן סטריאוטיפי (וילונות, שטיח ותאורה ביתית אצל אמא, אולפן שדרני כדורגל/חמ"ל אצל אבא) ונתנו לכל הרגשות של האב את אותו שפם.
אני מניח שזו גם הסיבה לשורה הכי מטרידה שהופיעה בדיאלוג ההוא, שמשום מה לא קיבלה עדיין התייחסות – "signal the husband". האם העצב של אמא כל כך קרה שאחרי שהיא ושאר הרגשות בחרו לפתח עם מר אנדרסן מערכת יחסים, להתחתן איתו, להביא איתו צאצא לעולם ולחיות איתו יותר מעשור, היא קוראת לו "הבעל"? אולי, אבל נראה לי שהסיבה האמיתית לכינוי הזה היא שלצופים אין מושג מה השם הפרטי שלו.
אם לרצות את טובתו המוחלטת של מישהו זה מבחינתך גועלי ואנוכי
אני לא רוצה לדעת איזה דמויות מייצגות מבחינתך את ההיפך.
לג'וי אין גרם של אמפתיה.
זה יכול להתפרש כאנוכיות, אבל אני לא רואה את זה ככה. היא פשוט רואה את נקודת המבט של עצמה כאמת המוחלטת. היא לא מסוגלת לפנות מקום בראש שלה לאחרים, להרגיש את מה שהם מרגישים, לתת בהם אמון. אחד היתרונות הבולטים שהסרט מציג בעצב הוא שהוא מקנה לך את היכולת להיות אמפתי. זה הדבר שסדנס מלמדת את ג'וי. זה גם מתאים להצבה של הסרט בגיל ההתבגרות- ילדים קטנים הם לא אמפתיים בצורה מחרידה.
כמו כן
יכול להיות שפיט דוקטר הוא מעריץ של אר.אי.אם? סרטי מפלצות בע"מ הם רמז לאלבום Monster, כמו כן יש לאר.אי.אם אלבום בשם Up ושיר בשם "Turn You Inside-Out". ייתכן שניתן להרחיב את התיאוריה גם לסרטים אחרים של פיקסאר (אמיצה כרמיזה לשירם "Walk Unafraid", סרטי מכוניות כאזכור לרדיוהד שמרבים לכתוב שירים על מכוניות ואיתם נמצאים אר.אי.אם בקשרי ידידות, ועוד ועוד). יכול להיות שעליתי על משהו?
אם להמשיך את התגלית
(לא שאני בהכרח מסכים איתה), R.E.M זה גם שלב של חלימה מודעת במוח,
שמוזכר פעם או פעמיים בסרט אם אני זוכר נכון.
אכן
(ל"ת)
לדעתי
זה פשוט שאר. אי. אם היו להקה מאוד פורה עם המון שירים, ולשירים הללו היו הרבה שמות.
(ב-Monster למשל מקיפים הרבה מאוד נושאים, אבל אין שם שום דבר שדומה למה שקורה במפלצות בע"מ; למילים של Walk Unafraid אין כמעט שום קשר למה שקורה באמיצה, וכן הלאה).
ראיתי את הגרסה המדובבת והתרשמתי מההתאמה לעברית.
קודם כל, כתובות, פוסטרים וכן הלאה – מתורגמים לעברית *באנימציה*.
שנית (זה יותר עניין כלל עולמי) בגרסה העברית והאירופית, בתוך הראש של האבא משחקים כדורגל. בגרסה האמריקאית, הוקי קרח.
תרגום לעברית באנימציה היה קיים כבר בצעצוע של סיפור הראשון.
(ל"ת)
זה מעלה לי שאלה מעניינת
אם יש תרגום לעברית באנימציה עצמה, זה אומר שהייתה למתרגמים גישה מסויימת לקבצים המקוריים של הסרט כך שהם יכלו לשנות בהם דברים (נכון? תקנו אותי אם אני טועה)
אז אם האולפן נותן את הגישה הזו למתרגמים, למה לא לתת להם אפשרות לשנות מינימלית את תנועות השפתיים של הדמויות? היה כאן דיון לפני כמה זמן על הדיבוב של השירים בפרוזן, ועלה שם שזה אחד האתגרים הגדולים יותר בדיבוב סרט באנימציה תלת מימדית – וגישה כזו ממש יכולה לפתור הרבה בעיות!
מה אתם אומרים?
שינוי תנועות אנימציה זה יותר מורכב
שינוי טקסט זה יותר קל ויותר מהיר מלשנות תנועות שפתיים, פשוט עושים קופי פסט ושמים שני פילטרים של עיצוב. תנועות השפתיים הם חלק גדול מהעבודה על הסרט וכיום (כפי שידוע לי) עושים את זה ידני ולכן יהיה מאוד קשה להפיק תנועות אחרות לכל שפה שבעולם, מה גם שלא לכל אחד זה מפריע.
אבל לדעתי אפשר שיהיה להפיק תנועות לשפה מסוימת ממשפחת שפות וכך חלק גדול מאתגר התרגום ירד- הרי צורת ההגיה במשפחת שפות מסוימת מזכירה את שאר בנות המשפחה.
הלוואי שזה היה כל כך פשוט.
זה בהחלט היה הופך את כל עניין הפקת הדיבוב לפשוט בהרבה, אבל זה לא ממש אפשרי.
ראשית, מעטים הם הסרטים שנעשה בהם תרגום כותרות/טקסטים בגרסא המדובבת, אני מניח שמדובר בהחלטה של המפיצים. וגם במקרים שכן, מדובר בהתערבות בדיעבד בסרט הקיים. כלומר, אין אפשרות להתערב בחומר הגלם המקורי ברמת שינוי הנפשת הדמויות. וגם אם הייתה אפשרות כזאת – זה לא היה אפשרי, כפי שציינו מעליי, מפני שמדובר היה בעבודה אינסופית, ויצירת גרסה ייחודית של הסרט שתְרוּנדָר בנפרד (רינדור הוא אחד החלקים היקרים באנימצייה) עבור כל מדינה בה הוא מופץ. יתרה מכך, הגרסה המדובבת כפי שהיא נראית לאחר תרגום הטקסטים המדובר, מופצת אך ורק בבתי הקולנוע, בעוד שהסרט המדובב יופץ ב־DVD ובשירותי VOD וכו' כאשר הווידאו עצמו הוא הסרט המקורי, ומה שיתחלף הוא אך ורק פס הקול. מה שמחייב את הגרסה העברית להתאים לשפתי הדמויות… בקיצור, כאמור – העניין לא אפשרי.
מה ההגיון לתרגם את הטקסטים האלה אם תרגום הטקסטים לא יגיע לדיוידי ולבלו ריי?
מה גם שאני בטוח שאתה טועה. הגרסא שהייתה לי בוידאו של צעצוע של סיפור הראשון הייתה מדובבת וכללה גם גם טקסטים מתורגמים, למשל הטקסט שמופיע על החללית של באז בתחילת הסרט.
נכון. בקלטות הם היו, ב־DVD לא.
בגרסאות קלטות הווידאו, שכללו מטבע הדברים פסקול אחד בלאו הכי, אכן, בהחלט נכללו הכתוביות המתורגמות. גם לי זכורות הכותרות מקלטות של סרטי דיסני רבים משנות התשעים.
בכל הנוגע ל־DVD ובלוריי – התרגומים לא נכללים. שוב, כי באלה ישנה רצועת וידאו אחת, ומס' פסקולים הניתנים להחלפה.
וואלה, מעניין ומטופש עד כאב.
(ל"ת)
לא, זה דווקא הגיוני מאוד.
ראשית, כמו שציינתי – סרטים מעטים ביותר זוכים לתרגומי טקסטים כאלה. להערכתי בעיקר מפני שהם לרוב לא נחוצים. עוד לא צפיתי בגרסה העברית ל"הקול בראש", כך שאני לא יודע אילו כותרות תורגמו בה, אבל על פניו, מצפייה בגרסה האנגלית, קשה לי לחשוב על כותרות מיוחדות בסרט שמחייבות תרגום להבנה מלאה גם בה.
בכל מקרה, גם בסרטים בהם נעשים תרגומים כאלה, נגיד והיו רוצים לשמר אותם גם בגרסת ה־DVD, אתה מבין שזה היה אומר להוציא מהודרת DVD נפרדת עבור כל שפה שהסרט דובב אליה, שכוללת פסקול אחד בלבד? נכון, זה בדיוק מה שעשו בעידן קלטות הווידאו, אבל זה נעשה מאילוצים טכנולוגיים. אין כל סיבה לעשות את זה כיום, כשישנה האפשרות לשים כמה פסקולים על תקליטור אחד.
שוב – גם בקושי מפיקים תרגומי טקסטים כאלו, הם גם (ברוב המכריע של המקרים) באמת לא נחוצים, וגם אם כן מופקים, להפיץ כל גרסה מותאמת־כתוביות בגרסת DVD נפרדת הוא דבר לא משתלם היום, וכמעט לא אפשרי.
FUN FACT
זה כמה ימים שהסרט זמין לרכישה בחנות האייטונס הישראלית, בשתי גרסאות – אחת היא ה"מעוברתת", כלומר בה הכתובות והשלטים כולם בעברית, והשנייה היא הגרסה האנגלית המקורית. כלומר, זה בעצם ממש כמו בעידן הקלטות, כשיכולת לרכוש את הקלטת המדובבת והמעוברתת, או את הגרסה המקורית בתרגום. חידוש מעניין, ולטעמי מבורך. מקווה שזו לא יציאה חד פעמית…
(אגב – פרט לעובדה שהפוסטר של אחת הגרסאות עברי והשנייה אנגלי, אין כל רמז להבדל בין הגרסאות בחנות עצמה. גיליתי זאת רק אחרי הרכישה, והופתעתי מאוד.)
די ודאי שלא היה להם שום גישה כזו
אני משוכנע שהחלקים שתורגמו בגוף הסרט נעשו על ידי פיקסאר ולא על ידי המפיצים בארץ. אפילו מטעמי אבטחה גרידא אין שום סיכוי שפיקסאר היו מעבירים למתרגמים את הקבצים המקוריים של הסרט. ואפילו אם היו עושים זאת, מנסתם שינוי של קטעי אנימציה ורינדורם מחדש לא נמצא בסת היכולות של שום מתרגם, או במסגרת היכולות של המחשב הביתי עליו הוא עובד.
סרט נפלא, אחד החזקים של פיקסאר
לפני כחודש קניתי בסופרפארם ועם סרט החשבון הרגיל הקופאית הושיטה לי עוד ספח ואמרה "תשמרי, אלה כרטיסים לסרט". זו כמובן לא הפעם הראשונה שיצאו לי כל מיני מבצעים כאלה עם סרטי קופה, לרוב מדובר בשטויות לא רלוונטיות; אבל הפעם זה היה באמת משהו שווה – שני כרטיסים חינם לסרט "הקול בראש" לניצול ביס פלנט ביום חול מיום הצגתו בישראל ולמשך כחודש! (בהקרנה רגילה, אבל גם ככה לא הייתי טורחת לשדרג לתלת במקרה הזה, מיותר). כך קרה שעוד לפני ששמעתי על הסרט דברים טובים, ידעתי שאנחנו הולכים… (אחרת זה כנראה לא היה קורה בקולנוע, בנזוגי לא חובב פיקסאר).
כשהתחיל "לבה", הסברתי לו שלפני כל סרט של פיקסאר יש סרטון קצר חמוד ומשעשע. אופס. חמוד בקושי, משעשע – נייט. על טעם ועל ריח וכו', אבל זו מהפעמים שבהם קשה לי להבין איך אנשים אשכרה אהבו אותו. פשוט סרטון נוראי, ממש לא ברמה של פיקסאר. הוא היה תת-רמה מכל הבחינות: סיפור מטופש וחסר כל תחכום, סתם קיטש משעמם ללא שום פואנטה מעניינת; אנימציה בנאלית חסרת ייחוד; שיר אינפנטילי סתמי בליווי גיטרת קומזיץ-גאי (קליט? ברצינות? חזרתי מהסרט לפני שעות ספורות וגם עם אקדח לרקה אין לי סיכוי לשיר אותו). בעיניי זה היה מביך, באמת; מעולם לא צפיתי בסרטון מקדים שכ"כ חיכיתי שייגמר כבר. כשהוא הסתיים לחשתי לבנזוג שבד"כ הסרטונים שלהם מוצלחים…
מבירא עמיקתא לאיגרא רמא (עדיף בכיוון הזה…): "הקול בראש" היה משובב נפש, יצירתי, מרתק ומרגש. סיפור פשוט בסה"כ, אך מרובד ועשוי היטב. הקהל לא מחא כפיים בסופו, אבל אני מחיתי דמעה (או שתיים או שלוש…) וזו הפעם הראשונה שבכיתי בסרט של פיקסאר (כן כן). אף שסוף הסיפור היה לי די ברור, אף שלא היה מדובר באיזושהי סיטואציה מורכבת או כזו שהייתי בוכה בה בד"כ, זה פשוט עשה לי את זה, ועל כך שאפו. אגב, גם הבנזוג אהב.
זה לא מוזר בכלל
(ל"ת)
זה ממש לא מוזר לקחת מסרים לחיים מסרט "ילדים",
וזה סרט של פיקסאר וסרט טוב שלהם – אז הוא ממש לא רק מיועד לילדים. למעשה, בעיניי, הוא מיועד בעיקר למבוגרים, או לפחות מתבגרים בשלהי גיל ההתבגרות. רוב המסרים בסרט הזה עשויים בקלות לעבור מעל הראש של מי שלא חווה את הגילאים האלה כבר בעבר.
וזה מאוד מזכיר את "מוצאים את נמו".
(ל"ת)
אני ממש מסכימה.
והדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מהסרט הוא להתקשר להורים שלי ולהגיד להם שהם חייבים לראות את זה.
במוסף שבת של מקור ראשון יוני שלמון כתב ניתוח מעניין
לגבי ההשלכות לגבי חופש בחירה ועוד כמה דברים (ביניהם המשפט "אם דיסני אמר שהוא עושה סרט לילדים ולמבוגרים שהם ילדים בנפשם, אז פיקסאר עושה סרטים להורים ולילדים שהם מבוגרים בנפשם"), אבל בהעדר עותק אינטרנטי שלו – אקשר למספר הערות שכתב על הסרט שנעות בין תהייה על הייצוג הבעייתי של המוח של ריילי לבין תהייה על עיצוב הסרט בכלליות. קריאה מומלצת ביותר, גם התגובות מרתקות.
לדבריו זה יעלה לבלוג שלו בהמשך השבוע.
(ל"ת)
תופעה מדאיגה בעין הדג
אנשים שצופים בסרטים ומסיקים מהם דברים על כל ארצות הברית כל כולה ("החברה האמריקנית לא…", "החברה האמריקנית ככה", "כנראה שבאולפן אמריקני"…) וזה מקומם. קודם בדף על פס"ה, אחר כך במתויגת ועכשיו כאן. זה יוצר אינסוף הכללות לא נכונות וזה מקומם. תארו לכם מצב ובו אנשים היו מעבירים ביקורת על החברה הישראלית רק בהתבסס על הקולנוע שלה, ואפילו לא רק על בסיס סרטי בורקס, אלא גם סרטי צבא, או סרטים כמו אני לא מאמין אני רובוט? זה יוצר תמונה לא נכונה ורוויה בסטריאוטיפים.
(ספוילרים מכאן ואילך)
החברים הדמיוניים של ריילי הם רק אחד מהדברים שעזרו לשמחה לחזור למפקדה, וקשה לי לחשוב על מצב שבו חרמנות (שהיא לא רגש, אלא משהו יותר גופני) מתעוררת תוך כדי ישיבה באוטובוס, בתנאים כאלה. אבל אולי בארצות הברית זה אחרת?
אבל זו תופעה לא פחות מדאיגה
שמיהרת להסיק שהמסקנות שלי על החברה האמריקנית נובעות מצפיה בסרטים ולא, למשל, ממגורים ממושכים בארה"ב, או מלימוד אקדמי של פנים שונות בתרבות האמריקנית. איך בשם אלוהים הסקת את זה מהתגובה שלי?
הסרט לא לימד אותי על החברה האמריקנית אולם הוא מדגים בעיני באופן יפה פנים מסויימות בתרבות שלה שאני מכירה היטב (למשל הדגש שמושם על חשיבה חיובית). כמו כל פעם שמדברים על "תרבות" בעיקר של מדינה גדולה, מסתכנים בהכללות או שאולי אפשר להגיד – בוודאות עושים הכללות. בכל זאת יש משהו כזה שקוראים לו תרבות ואפשר להגיד עליו דברים.
ולגבי החלק השני של התגובה, אני פתוחה לרעיונות. איך אתה מפרש את זה ששמחה דווקא טיפסה על הבן-זוג הדמיוני כדי להגיע למפקדה? זה לא שהוא סתם היה שם בתוך בליל הדמויות מהדמיון. היה לה רעיון להשתמש בבנזוג הדמיוני, והיא הלכה ומצאה אותו. אז למה דווקא הוא?
(ולמה בשם אלוהים שחרמנות לא תתעורר באוטובוס? או שאולי אתה לא יודע מה זה אוטובוס, כי בטח כל מה שאתה יודע על אוטובוסים נובע מצפייה בסרטים עליהם)
טוב, זה די נמוך אבל הייתי חייב.
חרמנות באוטובוס בראי הקולנוע
איזה כיף.
אין לי מה להוסיף מעבר למה שנכתב, למעט העובדה שהרבה זמן לא צחקתי בקולנוע.
תענוג.
סרט נהדר
רק אצל פיקסאר אפשר לדמוע ולצחוק כבר תוך פחות חמש דקות מאז תחילת הסרט.. לא יודע איפה מתווכחים על טיבו של הסרט מול אחרים של פיקסאר, הוא כמובן לא יצירת מופת כי יש בו משהו מופשט מדי והוא לא מתקרב לצעצוע של סיפור 3 למשל אבל כאמור מסחטת דמעות.
מציינת כי בכיתי
אבל לאורך המסע של אושר ועצב היו לא מעט רגעים משעממים. לא מעט.
האמת, יש בזה משהו
כלומר, אני לא הרגשתי ככה, אבל אני מבין למה הרבה אחרים כן. היה מקום וצריך היה להראות הרבה יותר מהעולם החיצוני של ריילי מעבר לגימיקים הפורמליסטיים המגניבים.
אזהרה עלול להרוס לכם את הקול בראש
זה בהחלט הצליח לשכנע אותי.
הנה מאמר שמתאר הרבה מהדברים שהפריעו לי בהקול בראש. זה מאמר ארכני ואינטלקטואלי מאוד, אבל אני מאוד ממליצה עליו ועל האתר בכלל.
https://maritbenisrael.wordpress.com/2015/07/10/inside-out/
בעייתי משהו
"הפיוט וההפשטה של האנימציה המצוירת ננטשו לטובת שיעתוק סינתטי היפר-ריאליסטי" – אני אמנם חובב גדול של אנימציה ידנית אבל לכתוב את המשפט הזה בניתוח על סרט שיותר מחצי ממנו מתאר דמויות א-ריאליסטיות ופשוטות ומופשטות בעיצובן הוא פשוט טעות*
* וזה בלי לכלול סרטים קודמים של פיקסאר כמו צעצוע של סיפור הפלסטיקי, משפחת סופר-על בעל העיצובים הרטרו-קרטוניים והמצויירות הגואשת של מפלצות בע"מ
קראתי.
לא הצלחתי להבין מה היא אומרת. הכל נשמע לי כמו הקדמה ארוכה ואז להפתעתי הפוסט הסתיים.
דווקא הסכמתי עם (חלק מ)המסקנה הסופית שלה
אבל כמות כזאת של אנטי-אמריקאיות וניימדרופינג מיותר כבר מזמן לא ראיתי. צריך לעשות קצת הרבה יותר מלהפיל את שמו של בודריאר כדי להיראות חכם, או להיות חכם. התער של אוקהם.
וואו
כל כך הרבה פלצנות בכל כך מעט מילים.
זה תחושה של מישהי שמנסה להוכיח עד כמה היא יותר חכמה מכולם.
ועכשיו אחרי שהוצאתי את החלק הציני – תגובה מנומקת.
התחושה שלי היא שהיא נתקעה במה שמפריע לה בייצוג הויזואלי של דברים (ולדעתי בנקודה הזו היא טועה כי זה בכל זאת סרט ילדים, אבל זו דווקא נקודה שאני יכולה להבין) שהיא פספסה את הפואנטה של הסרט לגמרי.
היא כותבת
ואם כבר זה בדיוק הפוך. הקול בראש יוצא נגד ניהול רגשות (שזה מה שג'וי מנסה לעשות בהתחלה), ומראה עד כמה זו לא ההתנהלות הנכונה. ויותר מזה, ברור שהרגשות שלנו הם אלה שמנהלים אותנו, בטח ובטח כשאנחנו עדיין ילדים. אני חושבת שבביקורת הזו היא ירתה חץ וציירה מטרה סביבו יותר מכל דבר אחר.
הדבר היחיד שהתחברתי אליו בביקורת הזו היה הקישור לביקורת אחרת
http://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/06/11PIXAROUT.html
הרבה יותר מוצלחת ומשכנעת בעיני.
נראה לי שהפוסט שלה דווקא חיזק אצלי את האהבה לסרט
כי נראה שהסרט דווקא יוצא נגד הדעה הרווחת שעצב ובכי הם דברים שצריך להסתיר אותם ולהתבייש בהם. הבקשה של האם מריילי להיות שמחה בשבילם לא נובעת מביטול של הרגשות האחרים או מחוסר הקשבה, אלא מתפיסה כוללת ששמחה היא ברירת המחדל ושאדם חייב תמיד להפגין יציבות רגשית ושביעות רצון. בחיים האמתיים שמחוץ לסרט זה מתבטא לא רק בניסיון של הסביבה להרחיק ממנה עצב (אמירות כמו "אל תבכה" או "אין סיבה לבכות" כשמדובר בילדים קטנים, ביטויים כמו "התבייכנות" כשמדובר על הבעת רגש בגיל הבגרות, גם אם באמצעים אמנותיים), אלא גם בניסיון לשלוט בשמחה עצמה – אחרי גיל מסוים, מצופה מאנשים גם לא להחצין שמחה בצורה מוגזמת (אופוריה, אקסטזה, התלהבות), מה שמתבטא בתגובות כמו "לקחת/עישנת/שתית משהו?". קיים רצון של החברה לווסת את הרגשות ולרסן אותם – ריילי חוששת לבכות בכיתה כי זה מביך, אבל יהיה מביך מבחינתה גם לקפוץ ולרקוד מאושר באמצע הכיתה, נכון? מצפים מבני אדם ככל שהם מתבגרים יותר ויותר שלא להביע שום רגש – בעולם העבודה אין מקום לרגש, צריך להיות "מקצועי". אם ריילי הייתה ממשיכה לבכות לאורך זמן בכיתה, היו שולחים אותה ליועצת כאילו זה לא "טבעי". רוצים להרגיש? בבקשה, עם מבחר מאוד מצומצם של קרובי משפחה וחברים, או לבד. הרגשות משתלטים גם כשאתם לא רוצים בזה? תתגברו, תתמודדו, תלכו לטיפול. והנה בא הסרט היפהפה הזה, ומעביר מסר שהוא כאילו כל-כך מובן מאליו ומופיע בכל ספר ילדים אזוטרי – "לבכות זה בסדר". ועוד העלילה החיצונית שלו פשוטה ללא שום טוויסטים. אז על מה כל ההשתפכות? כי ככל שמתבגרים, או ששוכחים את האמת היסודית הזאת, או שמדחיקים אותה מתוך לחץ של החברה; ומכיוון שקברניטי פיקסאר חכמים מאוד ויודעים שמי שיצפה בסרט הזה זה ממש לא רק ילדים והורים נגררים, הם עשו סרט כזה מופתי (ואחר כך שוב הרסו עם הדינוזאור).
סתם לידע כללי, על ההערה לגבי הימצאותה של גועל
יש אטלס הבעות פנים (FAST- Facial Affect Scoring Technique) של אקמן ופריסן (Ekman & Friesen) שמחלק את הפנים ל3 חלקים (1. החלק העליון; המצח והגבות, 2. החלק האמצעי; העיניים, העפעפיים ושורשי האף, 3. החלק התחתון; רוחב האף, לחיים, פה וסנטר) ושטוען שיש 6 אמוציות שהן מולדות (היפוטזת הקידוד) ואוניברסאליות (היפוטזת הפיענוח=נזהה אותם בכל מקום). אחד מהם זה גועל (שמחה, עצב, כעס, פחד, גועל, הפתעה). גועל הוא בהחלט אחד האמוציות העיקריות והחשובות שלנו (עוזר לשרוד ע"י המנעות מאוכל מקולקל וכו'). מכיוון שהפתעה ופחד פחות מובחנים, הם די כיסו את האמוציות הבסיסיות….
(פסיכולוגיה התפתחותית וכו'… :-) )
לא הצלחתי לחשוב על כותרת טובה
שמתם לב ששמחה היא הרגש היחיד שיש לו יותר מצבע אחד?
ובבקשה אל תתקטננו על שחור ולבן או משהו כזה בבגדים של הרגשות האחרים.
שמחה היא צהובה עם שיער כחול ושמלה ירוקה.