נטפליקס לא הרס את הסטנדאפ ככלל, אבל הוא הרס את הסטנדאפ בפרט – הוא הרס אותו עבורי. מבחור חובב סטנד אפ שחיפש את השמות הכי מצחיקים וכל ה"סטנדאפיסטים שהכי אהובים על ידי הסטנדאפיסטים שאתם אוהבים" וכאלה, הפסקתי כמעט כליל להתעניין בשוק. אולי זה לא רק הוא, אלא גם האקלים הקומי המשתנה בעקבות אירועי המציאות, אבל בפועל, גם בזמן שתרבות ה"אולי לא נפגע בכולם כל הזמן סתם זורקים רעיון" הייתה, היו ספיישלים מרתקים (בעיניי), ואילו מאז שנטפליקס נכנסה לתחום קשה לברור את הבררה מהזהב וככל שמתקדמים בחיפוש מתגנבת התחושה שזה בגלל שפשוט אין זהב.
כן, אוקיי, ג'ון מולייני מוציא ספיישל פעם בשלוש שנים, ויש עוד כמה קומיקאים וקומיקאיות יחידי סגולה שזוכרים שהמטרה שלהם היא להצחיק ויודעים איך לבצע אותה, אבל בגדול נראה שכשנטפליקס הפסיק לשמש כבקרת איכות לתוכן שלו ועכשיו הוא יותר צ'ק פתוח, יותר ויותר קומיקאים זרקו את התוכן שלהם אצלו תמורת סכומים גדולים ובדיחות בינוניות, וסטנדאפיסטים מתחילים עם פוטנציאל התחילו להתעצל במקום לעבוד קשה ולהתפתח למומחים בתחום, כי ממילא נטפליקס זרקה עליהם כסף אז למה צריך לעבוד קשה (וזה לפני שאנחנו מדברים על הזליגה האיטית אך עקבית של הופעות סטנד אפ מ"מופע סטנד אפ" ל"מופע תיאטרון עם בדיחות").
כמובן, אולי הבעיה היא גם בי – בערך באותה תקופה שנטפליקס התחילה לקנות כמעט כל קומיקאי בשוק, נולדה לי ילדה ואולי יש קשר בין הדברים, רק שאני לא בטוח מהו. לא שמעתי על כך שבדיחות מפסיקות להיות מצחיקות אחרי ילדים, ואם כבר, כמות התוכן של "לא תאמינו איך החיים שלי השתנו עכשיו שיש לי תינוק איזה קטעים" עלתה באופן קיצוני, כאילו כל קומיקאי חרט על דגלו שהסרטונים שלו יגיעו ל"אבאפגום" ו"מאמאמצחיק" ויהי מה.
אולי היה אפשר להגיד שזה שאני סטיתי ממסלול החיים הנורמטיבי בחברה שמהם הם מגיעים הוא זה שהגדיל את הפער ביני וביניהם, אבל גם בזה אני לא בטוח – הרי זה לא שמישהו מהקומיקאים האהובים עליי היה ילד דתי מירושלים, ובכל זאת צחקתי מהאבחנות שלהם על החברה שהם נמצאים בה ועל החיים שלהם – בין אם היו קרובים או רחוקים ממני.
אה, הטקסט הזה הוא על הספיישל החדש של בו ברנהם (נטפליקס וויקיפידה קוראים לו "ברנהאם", אבל אני עומד על שלי), שהוא תכלס יותר "סרטו השני של בו ברנהם" מהספיישל החדש שלו, אבל הוא קרא לו ספיישל אז אני זורם. וקצת כמו ברנהם עצמו, אני כותב טקסט מאוד מסורבל בנוגע לזה. תחגרו חגורות.
בכל מקרה, אחד הסטנדאפיסטים שדי אהבתי לפני כל המאורע הזה וגם אחרי הוא בו ברנהם – ילד (גילוי נאות: אני בגיל שלו) שהתחיל את דרכו בכתיבת שירים טיפשיים ביוטיוב, הפך במהרה לשם דבר, ניסה לעשות סדרה משלו ב-MTV שבוטלה אחרי עונה אחת, שיחק בכמה סרטים, המשיך לעשות עוד מופעים של שירים מצחיקים (וכמה גם יותר רציניים), ואז ב-2016 נעלם מעולם ההופעות (הוא ביים את "כיתה ח'" בזמן הזה והופיע ב"צעירה מבטיחה", אז זה לא שהוא באמת נעלם).
מי שהיה קצת ערני למופעי קומדיה מוזיקליים לפני בו ברנהם אולי ראה עוד בשירים המוקדמים של ברנהם שמשהו בהם הוא לא בדיוק אותה עליזות ושובבות של מישהו כמו, נניח, סטיבן לינץ', או רוח שטות בלתי נגמרת כמו של ווירד אל. לאו דווקא בתוכן המילים שלהם (הרבה מהשירים המוקדמים של ברנהם היו יכולים להיות של כל קומיקאי מוזיקלי אחר, בסך הכול), כמו שבאיזושהי רוח ביקורתית של ברנהם עצמו על כל העניין. את אחד מהשירים שהוא מבצע בלייב הוא מתחיל ב"לשיר הבא קוראים אם תשירו איתי, אני אהרוג אתכם". זה מצחיק, אבל זה מסוג המצחיק שרומז שברנהם לא מרגיש ממש בנוח איפה שהוא נמצא, ושמערכת היחסים שלו עם הקהל מספיק מתוסבכת כדי שהוא לא לחלוטין ידע מה הוא רוצה ממנה – אבל בניגוד לאמנים אחרים ששומרים את זה בבטן, חשוב לו שנדע את זה.
שיר אחר בתקופה קצת יותר מאוחרת מצהיר שכל האמנים, כולל הוא, הם פשוט אותם ילדים במסיבת יום הולדת של מישהו אחר שלא יכולים לסבול את זה שיש אירוע שלא מתמקד בהם, ולכן הם מתחילים לבכות כדי שיתנו להם תשומת לב, ושעסקי הקומדיה והאומנות מתו לטובת כסף. שיר מאוחר יותר במופע אחר נסוב סביב הנקודה שהקהל חושב שהוא מכיר את ברנהם, אבל הוא לא. בין לבין, יש לציין, יש פארודיות ראפ עם שורות כמו "שכבתי עם אישה שמנה ברחבי באר שבע, וזה היה רע בכל כך הרבה רמות" (כלומר, בתרגום שלי, כן? במקור השורה היא עם מעליות), שירים שבהן זמר דמוי ג'סטין ביבר מוצץ את הזין של השטן, שירים שקוראים לחלקים מסוימים מהקהל להרוג את עצמם ועוד. מופע טיפוסי של ברנהם, בשלב זה, התגבש סביב זה שברנהם רוצה שנצחק, ולכן הוא מצחיק, אבל הוא גם סובל מבפנים מאוד מכל העסק הזה וחשוב לו שנדע את זה.
יש לציין שכדאי לשים סימן שאלה סביב הפסקה הקודמת – אני די משוכנע בפרשנות שלה, אבל בניגוד לקומיקאים אחרים שעובדים לרוב ברמה אחת-שתיים, ברנהם הוא חולה שליטה באופן כמעט מעורר השראה: כל בדיחה שלו, כל סימון, כל תנועה הם מחושבים. אז כן, כנראה זאת הסיבה שבהחלט אפשר לראות שהוא סובל, אבל גם אי אפשר לפסול את האפשרות שהוא חושב שממש מצחיק שאנחנו חושבים שהוא סובל, וזה בזמן שהוא דווקא מאוד בריא ונחמד לו בסך הכול. בטיוטה המקורית של הביקורת הזאת אני מציין את הרעיון הזה כל כמה משפטים, אבל מכיוון שזאת השערה לא מאוד מבוססת, רק אציין שהיא קיימת, וקחו את סימן השאלה הזה הלאה לאורך כל הדרך.
השם ישמור, עוד לא התחלתי לדבר על הספיישל אפילו.
טוב, בקצרה: הספיישל הלפני אחרון של ברנהם היה "בדרך אל האושר" (תרגום נטפליקס מוזר ל"Make Happy". אני הייתי הולך על "תעשו שמח"), וגם הוא היה יחסית באותו קו של הקודמים, רק שהוא כבר לחץ הרבה יותר על "אני סובל ומיוסר וחשוב לי שתדעו את זה": הנאמבר המרכזי שחותם את המופע הוא פארודיה מרהיבה על סוג ספציפי מאוד של שירי הופעה שקניה ווסט עשה באותו זמן – שירים שהם לא בדיוק שירים ויותר מונולוגים ארוכים על הצרות שלו. וברנהם מתחיל עם פחיות פרינגלס, ושירות לקוי במזון המהיר שלו, אבל בסופו של דבר מגיע לאמת: "הבעיה האמיתית שלי היא אתם – אני אוהב אתכם, אני שונא אתכם" ו-"בואו לראות את הילד עם הבריאות הנפשית המידרדרת מנסה לתת לכם מה שהוא לא יכול לתת לעצמו" הן שורות מאוד מסגירות, כואבות, ומפתיעות. ואכן, ברנהם מגלה בספיישל החדש שלו (שוב, לא בדיוק ספיישל סטנד אפ סטנדרטי. ממש עוד רגע ניגע בזה), שבמהלך הספיישל הוא התחיל לחוות התקפי פאניקה על הבמה ולכן הוא פרש. הוא עבד על עצמו, חזר לקו הבריאות הנפש הכללית ואז בתחילת 2020 כשהוא כבר הרגיש טוב יותר ומוכן לחזור לבמות – קורונה.
אוקיי, עכשיו אנחנו מדברים על הספיישל. אזזזז, כאמור, ברנהם התחיל סוף סוף תהליך של ריפוי כלשהו, ואז הקורונה היכתה בו, אבל כאיש יצירתי עד מאוד הוא הציע לנטפליקס (או פשוט התחיל לעבוד והניח שנטפליקס יקחו כי מה הם יעשו, יגידו "לא" לתוכן מסוים?) שהוא יעשה ספיישל מיוחד מתוך חדר ההקלטות שלו. וזה מה שהוא עשה, למשך שנה ומשהו. זה ספיישל, כמו שברנהם אומר "מאוד מפוזר ומבולגן", ואני אגדיל ואגיד שזה לא באמת ספיישל, ולא רק בגלל שהוא מופיע בבית שלו (קומיקאית אחרת הקדימה אותו לפאנץ' הזה והופיעה בבית שלה מול זוג הוריה), אלא בגלל שאם כבר, זה יותר סרטו השני של בו ברנהם מאשר הספיישל החמישי שלו. כלומר, בשלב כלשהו כשיחס הבדיחות/שירים נזנח לטובת "סצנות שבהן בו ברנהם מתפרק", פשוט קשה להתייחס למה שאנחנו רואים באותו קו כמו "נסיך הקאמבק" או מופעים של כריס רוק או טיג נוטארו.
נתחיל מהקל: הספיישל של בו ברנהם מצחיק. לרגעים. קראתי לו ספיישל שוב פעם, למרות שאני עדיין לא מסכים שהוא כזה, אבל אני אכבד את המקום וכאלה, שתדעו. בכל מקרה, יש בו רגעים מצחיקים, אבל קצת כמו סרטי אינדי שמספרים על מישהי שניסתה להתאבד והחבר הנרקומן שלה, זה שיש בזה כמה בדיחות לא ממש הופך את זה לקומדיה. להגנתו, אצל ברנהם יש ריכוז בדיחות גבוה יותר, ובבירור יש רגעים שהמטרה שלו היא רק להיות שטותי ולהצחיק (נגיד, שיר על אינסטגרם של בחורות לבנות), ובכל זאת, ככל שהספיישל מתקדם, אנחנו שוב מגיעים לחלק הבלתי נמנע שבו ברנהם לא יכול יותר להדחיק את מצבו הנפשי והוא מספק לנו את כל כולו. אני מתכוון לזה מילולית, אגב: פרט לישבנו ואיבר מינו, ברנהם חושף פה הכל – גופית ונפשית.
למשל, בשלב כלשהו ברנהם מכריז בלי הקדמה שהוא "חרמן", מה שמוביל גם לשיר על סקסטינג, אבל בעיקר להבנה שברנהם הוא איש של מילתו כי הוא מנצל את ההזדמנות להוריד כמה שיותר בגדים מעצמו שאפשר לאורך הספיישל. הוא גם שם על עצמו לא מעט בגדים (בכלליות, ברנהם משחק עם הסטייל הכללי שלו כאן, כולל זקן שהולך וגדל ככל שהספיישל מתקדם), אבל למי שכל הזמן חיפש תוכן אונליפאנס של בו ברנהם – ברכותיי! הוא הקשיב לתפילותכם.
הוא גם מראה לא מעט מתהליך היצירה (או, לכל הפחות מביים סצנות שנראות כמו חלק מתהליך היצירה אבל בעצם הן מבוימות להחריד. אני חושב שזה מובן אבל עדיין רוצה להדגיש את הנושא כי זה מעט קריטי לכל הספיישל): חלקים שלו משחק עם מצלמות, מנורות ומחשבים, שאין בהם בדיחות או הערות אלא סתם מעין "הנה אני. זה אני עושה את הדבר הזה שאתם צופים בו".
המופע מתחיל דווקא די מבטיח: השיר הפותח של המופע מצחיק והוא מסתיים בפאנץ' משעשע ואפל במידה הנכונה ("זה יום יפהפה להישאר בבית"), והשיר שאחריו מוקדש לשאלה "האם מותר להיות מצחיק? האם אני, כבחור לבן, יכול להיות מצחיק?" – זה שיר אירוני שכזה, שמבהיר שלכאורה מבחינה מוסרית לא, אבל יאללה, משעמם לי, בא לי לעשות בדיחות ושטויות אז מה זה משנה. כבר בשני השירים האלה, אגב, יש כבר נימות של שנאה עצמית ו"למה אני אני" ואוף, אבל כאן זה עוד על הצד הקליל שגורם לך לקוות שזה יהיה בקווי הספיישל המצחיק הרגיל (אבל ייחודי) של שעה וקצת של צחוקים.
עם זאת, ככל שהספיישל מתקדם קשה שלא לחשוב שיותר משברנהם מציג לנו משהו שהוא מקווה שקצת יצחיק אותנו בימים קשים, הוא בעיקר מוצא דרך לשים את עצמו במרכז העניינים, כמו אותו ילד במסיבת היום הולדת שגילה שתשומת הלב לא מוקדשת לו. זה יותר "טיול במוחו של ברנהם" מאשר רצף בדיחות ושירים קורעים מצחוק.
זה מתסכל מעט, כי אני די בטוח שברנהם מסוגל ליצור שירים קורעים מצחוק גם בימינו, אבל הרבה מהשירים פה הם קונספטים חצי אפויים שנראה שברנהם שם בצד כי הוא יודע שהמטרה העיקרית היא פחות בדיחות ספציפיות ויותר תמונת מצב כללית. וזה, אולי, מתקשר למה שכתבתי למעלה ולכך שבימינו מופעי סטנד אפ פשוט לא מרגישים באמת מחויבים להיות ברמת השנינות הכי גבוהה שלהם. במקום להיות מצחיקנים, כולם עובדים בלהיות אמנים עמוקים או משהו. אז זה בסדר שהבדיחה שלך רק חצי מצחיקה או חצי מוכנה, כי הכול בעצם אמירה גדולה יותר על המצב, או משהו.
ואכן, יותר משהתוצאה הסופית מזכירה אלבום קומדיה, היא מזכירה את "החומה" של פינק פלויד (ותודה לאשתי על האבחנה). מעין אופרת רוק (טוב, לא בדיוק, יש הרבה הפסקות בין השירים) על איש עם בריאות נפשית מידרדרת שהמוח שלו קופץ מדי פעם לכל מיני דברים שקצת קשורים וקצת לא. נגיד, יום ההולדת ה-30 שלו. זה מעניין, אבל קשה להגיד שזה מרתק – ברנהם הוא איש מאוד חכם, והתובנות הכלליות שלו על האנושות בהחלט ניצבות רמה אחת מעל קומיקאים אחרים, אבל בסופו של דבר קשה להגיד שברנהם מספק איזו אמירה מרתקת על עצמו ועל המצב הבריאותי שלו. יותר משזאת תמונת מראה למצב האנושי באזור 2021, זאת הצצה כמעט צהובה למוחו של יוצר מוכשר.
וזה מרגיש מפוספס, כי בשירים שהוא כותב שהם אכן קצת יותר כלליים, דווקא יש לברנהם עם מה לעבוד – שיר מונטאז' האימונים/ריקודים של נער שמורד על כך שהוא "בעייתי" כי בעבר הוא עשה בדיחות "חוקיות, אבל קצת לא מתחשבות", וכמה שהוא רוצה שיבואו לסגור איתו חשבון אומר משהו מהותי על הלך הרוח של איך שאנחנו שופטים אמנים וקומיקאים בימינו, אבל הקו הזה לא ממש הולך לשום מקום במובן הכללי והחברתי של הנושא, אלא יותר לכיוון האישי של "אני מפחד מהצל של עצמי ואכול ספקות, גם אם אני חושב שזה קצת מגוחך".
כי כשאתה עושה ספיישל קומי, או בכלליות פחות מתעסק בקרביים של עצמך, קל יותר להגיד איפה אפשר לסיים, בסך הכול. אבל כשאתה מתעסק בעצמך וחופר עוד פנימה ועוד פנימה תמיד יש לאן עוד לחפור, זה מרגיש מאוד משמעותי מבפנים, אבל מבחוץ קל לראות כמה זה עוד טייקים של אותו דבר. ובו ברנהם נופל בזה, ולמשך משהו כמו עשרים דקות מתקשה, מתפתל סביב עצמו ופשוט לא מצליח לסיים את המופע הארור הזה. השיר הזה? לא. אז המערכון? גם לא. אז המבט הזה? לא. עכשיו? לא. לא לא לא לא לא לא. זה בסוף נגמר, תודה לאל, אבל מעולם לא חשבתי שתופעת עודף התוכן ואנשים שלא יודעים לעצור את עצמם תגיד גם לתחומי הסטנד אפ. התמימות (מצד שני, זה לא באמת סטנד אפ).
עם זאת, כן יש משהו לציין לטובה לגבי הסוף, שאולי מבהיר קצת את עמדתו של ברנהם לגבי השאלה האם הספיישל הזה מצחיק או לא. בעוד שרוב השירים נוטים לצד הסאטירי הכללי, ההומור בנוגע לבריאותו של ברנהם נוטה להיות שחור בטון, גם אם לא בתוכן (וגם בתוכן מדי פעם): ברנהם מסביר שכן, נו, הוא לעולם לא יתאבד והוא תמיד מתבדח כשהוא אומר את זה – אבל זה מוצג כסרטון שמוקרן על החולצה של ברנהם עצמו, שבוהה במבט מיואש הצידה.
בכלל, נראה שהספיישל של ברנהם לרגעים רבים נועד בעיקר בשביל עצמו (ברגע כלשהו הוא מכריז שהוא לא יצא לעולם ושהוא מפסיק אותו, מה שיכול להיות איזשהו גיבוי לזה – בהנחה שברנהם מתכוון לזה ברצינות), כדי לתת לעצמו איזה השתקפות בלתי נגמרת. אולי הסרטון שמבהיר הכי טוב את הסוגיה הוא סרטון ה"ברנהם מגיב", פארודיה על כל סרטוני ה"מישהו מגיב למשהו" שיש ברשת, שבו ברנהם מגיב לשיר קצר שבא לפני כן, ואז לעצמו מגיב לשיר, ואז לעצמו מגיב לעצמו מגיב לשיר – ברנהם מסתובב עם מעין מודעות עצמית למודעות עצמית למודעות עצמית שכזאת, והוא יכול להבין למה חלק מהשטויות שלו מצחיקות, אבל זה לא לחלוטין מונע ממנו לא להיות רמוס רגשית לחלוטין ברגעים אחרים.
הרגע האחרון של הספיישל מציע מעין סיכום של כל זה: ברנהם מביט בקטע שהיה לפני רגע, כלומר בעצמו, כי כל הספיישל הזה הוא ברנהם מביט בעצמו, במבט די כבוי – ואז מתחיל לחייך (ואז הסרט נגמר). אולי הוא שמח כי הדרך היחידה שלו ליצור קשר עם אנשים זה דרך המופעים שלו, ועכשיו שהמופע הזה יוצא החוצה הוא מרגיש חלק מקהל שצופה בעצמו (ותודה לזיו הרמלין שד"ר על האבחנה), או שאולי בעצם ברנהם חושב שיש משהו מצחיק במישהו שמאבד את זה לחלוטין. לפחות, ברנהם מקווה שיש. ואני חושב שבהחלט יכול להיות, אבל אולי היה צריך עוד איזה שכתוב אחד או שתיים, ועריכה מסיבית עד שזה באמת היה מצחיק כמו שזה היה יכול להיות. אבל זה לאו דווקא אמור להיות מצחיק, ופה אנחנו שוב נכנסים למעגל דמים בלתי נסגר.
יודעים מה, אני קצת מאוד אכזרי עם הספיישל הזה, מגיעה לו מילה טובה באמת, אז הנה היא באה: עובדת היות הספיישל הזה לא-באמת-ספיישל מאפשרת לברנהם להפוך אותו ליפהפה. באמצעים מאוד מוגבלים, ברנהם מצליח ליצור תמונות יפהפיות במשחקי תאורה, פרספקטיבה ועוד שגורמים לכך שאפשר כמעט להסכים מראש שלא משנה מי יזכה השנה בפרס הצילום בפרסי האמי, זה יהיה טעות מוחלטת כי הוא אמור להיות בידיים של ברנהם.
כמו כן, אולי כדאי להגיד משהו על קורונה: הקורונה שלחה לנו הרבה יוצרים שלא עבדו זמן רב ולפתע מצאו את עצמם בבית חזרה על שולחן העבודה, ויש כל מיני "סרטי קורונה", שהספיישל הזה הוא בהחלט חלק מהם. עם זאת, הוא לא אומר הרבה דווקא על הקורונה, או אפילו על ההתבודדות הכפויה. הוא אומר קצת, אבל קשה לחשוב על החוויה של ברנהם כפי שהוא מציג כחוויה האולטמטיבית בנושא – יותר משברנהם מתעסק עם הבחוץ, הוא מתעסק עם עצמו והבפנים שלו. אפשר לומר שהעובדה שהוא מתעסק עם זה מלכתחילה היא בגלל שהקורונה דחפה אותו, ושנו, באמת, מי צריך עוד בדיחת מסכה, ויש בכך דברי טעם – אבל בסך הכול יש משהו כללי מדי בספיישל הזה, ותחושה שהוא יכול היה להתרחש גם לפני או אחרי המגפה – וזה בסדר, כן? סתם חשבתי לציין את זה, למי שכן ציפה לשמוע את ברנהם שר על חיסונים או משהו.
ובסופו של דבר, באמת, זה בסדר. הסיום שלו, כאמור, קצת מכביד עליו מדי מכדי להיות המלצה ל"תנו צ'אנס למשהו נחמד כזה של שעה וחצי", אז ההמלצה היא יותר ל"מי שמחפש משהו אמנותי מעניין שכזה" שכן יש בו כמה רגעים ומערכונים שהם פשוט שטויות מצחיקות וחביבות גם בלי הקשר, אבל הם בעיקר בהתחלה שלו כמו למשל השיר/מערכון עם בובת הגרב. אולי אם הוא היה לחלוטין מוותר על התחזות לספיישל ומכריז בגאון שהוא סרט ניסיוני חדש הייתי יותר נלהב לגביו (אבל לאו דווקא, כאמור).
אבל מכיוון שלא באנו לבאס, אגיד שאם הספיישל הזה מסמן איזושהי חזרה של ברנהם לשגרת יצירת תוכן שהוא במרכזו, זה משמח, וגם בלי קשר יהיה מעניין לראות את ההתפתחות שלו כיוצר – גם אם אני מעדיף את "החומרים המוקדמים יותר, המצחיקים שלו".
יהונתן צוריה: "לא גבי אתה צריך לקצר את הטקסט, אנשים מאבדים את הריכוז יותר מ-300 מילים".
גם יהונתן צוריה:
יאפ.
הפסקתי לקרוא אחרי "תהדקו חגורות", כשהבנתי שהגעתי עד כאן והביקורת עוד לא התחילה. מעייף.
(לא, אני לא צעיר-חסר-טווח-קשב, אני בקלות בחציון העליון של קוראי האתר מבחינת גיל, אם לא בעשירון העליון.)
אני לא בטוח שאתם מסכימים
כלומר, אני חושב שמה ששנאוצר רוצה הוא לא שיהיו פחות טקסטים קצרים, אלא יותר טקסטים ארוכים, ושהיוצא מן הכלל שמעיד על הכלל כאן אמור לתת לי לשחרר את הרסן בעריכה.
אבל אני דווקא נוטה לצד שלך, ולולא הספיישל הזה היה הספיישל הזה, לא הייתי מאריך במילים כך.
טוב סקרנתם
אז בדקתי את ״אינסטגרם של אישה לבנה״ וכל השיר אני כזה ״נכון נכון בדיוק ככה זה בדיוק ככה״ ואז מגיע החלק האמצעי שהוא פשוט אגרוף לבטן, מצחיק כמה שזה עצוב ולהפך. אם כל הספיישל ככה (אובסרבטיבי ושנון אבל גם מריר ועלול לגרום לבכי) נראה לי שאני אוותר.
הוא תמיד היה חרזן שנון, אבל השיר "ברוכים הבאים לאינטרנט" היה ביצוע ממש מעולה. הפתיע אותי לטובה
נשמע מייגע ברמות. תמיד היו סטנדפיסטים שהשתמשו בקומדיה כדי 'לנתח' אירועים פוליטיים וחברתיים, אבל הטרנד הנוכחי שבו כמעט כל סטנאפיסט חייב להכניס קטעים עם 'אמירה' כלשהי כבר נמאס.
מעניין
ראיתי בינתיים רק את השיר 'ברוכים הבאים לאינטרנט' (שהוא בעיני גאוני) והאסוציאציה הראשונה שלי היתה 'החומה', והמחשבה השנייה היתה 'אם הכל ברמה הזאת, זו יצירת מופת'.
אצפה ואראה.
די מסכים
בהחלט פחות מוצלח מהמופעים הקודמים שלו (שגם בנטפליקס, למי שלא יצא לראות) עם חצי של דברים מוצלחים וחצי של דברים חצי-אפויים שנראה שהוא החליט להשאיר בפנים כי למה לא. אחלה דרך להעביר שעה ומשהו, אבל ממש לא המאסטרפיס שראיתי שהוא מכונה ע"י אתרים כאלו ואחרים.
אבל אם כבר במופעים עסקינן, אנצל את ההזדמנות להמליץ על "In & of Itself", הקלטה של מופע בעל אותו שם של הקוסם דרק דלגאודיו (בבימויו של פרנק אוז). מעתיק את מה שכתבתי בפייסבוק בזמנו (זה היה עוד בתקופה של סגרים):
באמצע מופע היחיד שלו, "In & Of Itself" – שאותו הוא היה מבצע יום אחרי יום – דרק דלגאודיו מבקש מאחד האנשים בקהל להתחייב לחזור שוב למופע למחרת. לקראת הסוף, הוא מבקש מאותו אדם לעזוב לפני לכולם ולקחת איתו ספר. האדם הזה צריך לכתוב בספר תיעוד של מה ראה במופע באותו לילה, ואז לכתוב איך הוא מדמיין שהמופע נגמר. למחרת אותו אדם חוזר, מקריא על הבמה את החלק האחרון שהוסיף, הספר עובר לאדם אחר וחוזר חלילה.
קצת קשה להגדיר את המופע הזה, אבל זאת גם הנקודה. הוא עוסק באיך אנחנו מגדירים את עצמנו לעומת איך אחרים מגדירים אותנו, ומשלב בין מציאות ודמיון, בין סיפורים אישיים וקסמים עם קלפים. לעתים זה מצחיק, לעתים זה מרגש עד דמעות, אבל יותר מהכל: זה הדבר הכי אנושי שראיתי מזה הרבה זמן. ובתקופה שבה אי-אפשר ממש לראות אנשים, יש בזה משהו קצת מדכא ומעורר געגוע, אבל גם מאוד wholesome.
אם יש לכם גישה ל"הולו" – או דרך אחרת לצפות – אני ממליץ בחום לעשות זאת.
אם אתה צודק זה אכן בעייתי.
לא מאוד, כי זה לא הרגיש לי סופר מציצני לחייו הפרטיים, באופן אבסורדי, אלא לתהליך הנפשי שלו – ואז זה בהחלט יכול להיות סיפור בדיוני. אבל זה לא מתיימר להיות בדיוני, אלא אמיתי, וזה לא ממש הגון.
אני חושב שזה לא בדיוק בדיוני ולא בדיוק אמיתי
(התהליך הנפשי, לא הפרטים האישיים).
כלומר, כמו שברנהם מראה בשלב מוקדם: הוא תמיד מסתכל על עצמו, וכל ביקורת שיש עליו יש גם לו על עצמו. זה לא משחרר אותו, אבל זה אומר שהוא תמיד מודע. וכשאתה מודע ברמה שכזאת, אתה בו זמנית באמת מרגיש את הדברים שאתה חש וגם לא באמת – כי אתה עסוק בלהיות מודע לכך שאתה חש את הדברים שאתה חש.
אני חושב שברנהם ניסה, כמה שאפשר, לקלף מעצמו את המודעות להישאר עם מה שיש מתחת, רק בשביל לגלות שזה לא לחלוטין אפשרי (כיוצר). זה הניסיון הכי כן שלו לצייר את המצב הנפשי שהוא מרגיש מתחת, תוך עמעום כל הרגשות שהוא מרגיש מעל. אם נאמין לחלוקת האגו/סופר אגו/איד: זה הנסיון של הסופר אגו לתת מבט על האיד שלו.
אז הקטעים לאו דווקא "מבוימים" במובן של "הוא כתב אותם ואז חשב איך הכי טוב לשחק אותם" (למרות שהיו כמה שזיהיתי יותר שכן) אבל הם כן נערכו בצורה ספציפית שבסופו של דבר קצת מייתרת את ההבחנה בין מה מבוים ומה "אמיתי", ושדווקא השליטה הזאת מ"מעל" נתנה לו יותר חופש לבטא בצורה בוטה כל כך את התהומות שיש בנפש שלו. כמו שאמר לי מישהו כשהעליתי את האפשרות שהכל מבויים: אוקיי, אבל למה בעצם שהוא כל כך יתעקש שנראה אותו ככה? זה לא עד כדי כך מצחיק הרי. אז כן יש כאן משהו שמסתיר מאיתנו חלקים מסוימים מהסיפור, וחלקים מסוימים של הסיפור שבכוונה יתרה מנסים להעצים חלקים מסוימים – אבל גם יש גרעין כלשהו של אמת.
אבל זו בדיוק הבעיה:
אלא אם כן בו ברנהם הוא ישות פוסט-מודרנית (שזו בהחלט אפשרות, והנה משהו שכתבתי בזמנו על אפרת גוש ולולאת המוביוס שהיא הפרסונה הציבורית שלה), הוא הרי מרגיש משהו, או לכל הפחות, הוא *טוען* שהוא מרגיש משהו. אז מה הוא מרגיש?
אני חושב שהוא מרגיש את הרגשות האלה, אבל לא כל הזמן
ולאו דווקא בעוצמה הנ"ל: תחשוב על סרט עלילתי לחלוטין שהיה מתאר את זה בצורה מוצלחת – היה ברור לנו שהשחקן הראשי, והבמאי, והתסריטאי באמת מרגישים ככה בשלב כלשהו בשביל ליצור משהו שכזה: אבל לא היינו חושבים שזה הם כל הזמן, ושהיה ברור שאם הם מצליחים ליצור על זה סרט, כנראה שהם גם מספיק מנותקים מהתהום הנ"ל כדי לספק עליה תוצר שכזה.
אז כאן אומנם יש תחושה יותר תיעודית, וברנהאם לוקח את כל התפקידים – אבל פרט לזה אני לא בטוח שיש הבדל. זה רגש שיש לו באמת, והרבה ממנו, והוא רוצה לחלוק אותו איתנו – אבל הוא גם מוכן לזייף אותו מדי פעם עבור המצלמה (או להדגיש אותו ולא את החלקים האחרים שבו).
למה הם צריכים להרגיש ככה?
אנשי מקצוע טובים בתחום האמנות יכולים לתאר ולהציג רגשות וסיטואציות שהם מעולם לא חוו. זו פחות או יותר הגדרת התפקיד שלהם.
סיטואציות, כן. רגשות, פחות
כלומר, אם נתמקד בשחקנים, אנחנו יודעים שרובם לא חוו את מה שהם עברו שמתואר על המסך – אבל הם עברו את הרגשות האלה בצורות שונות. יואן מקגרגור לא היה נרקומן אף פעם, אבל הוא חווה אקסטזות ותהומות בחיים האישיים שלו שנתנו לו את היכולת לשחזר או לבנות את התחושות והרגשות של הדמות הראשית שלו בצורה אמינה.
זה (לרוב) ככה, כי אחרת פשוט גם לא נאמין (קביעה קשה מצידי שאולי משתנה מאדם לאדם) לתצוגת המשחק הבסיסית (ואכן, הרבה מאוד כוכבים הוליוודים חסרי ילדים פשוט לא יודעים לגלם הורים, למשל)
אז רק גברים יכולים לכתוב גברים?
(ל"ת)
זה בדיוק מה שלא אמרתי בכלל
כל עוד לאישה המתוארת יש מסע רגשי שהכותב יכול להבין ולהזדהות איתו מתוך עולמו הפנימי – אין שום מניעה שהוא יכתוב נשים (או יותר נכון: כתיבת הנשים שלו לא תרגיש "מזויפת". בכל מקרה אין שום מניעה, חופש יצירתי וכו'). כי נשים חוות אמנם סיטואציות שונות מגברים, אבל הרגשות שהמין האנושי מרגיש לא ייחודיות אחד מין השני. גם האדם הפריוולג ביותר עבר רגעים של אפליה והפליה (ככל הנראה), ואם הוא מצליח להקשיב באמת ולהבין את חייו של האדם המודר וחסר המזל ביותר, אני משוכנע שהוא יצליח לכתוב אותו.
עם משחק, אגב, זה כבר יותר חמקמק, כי מדי פעם ניואנסים שאפשר לדלג עליהם בכתיבה כי יש מיקוד שהסופר בוחר להתמקד בו, הם בלתי ניתנים לדילוג בתצוגת משחק – יש משהו באיך שאדם הולך ומתנהל בדברים הקטנים ביותר שיזהו אם הוא, נניח, דתי שמכיר את הרקע ואת החברה או חילוני שמשחק דתי וחיפף מאוד במחקר.
אני חושב שלב העניין הוא ב"חיפף מאוד במחקר":
בתור מי שההכשרה שלו היא להבין אנשים שהם לא אני, אני חושב שלא חייבים לחוות משהו באופן אישי כדי להיות מסוגלים להעביר אותו הלאה. צריך או אמפטיה, או מאמץ, או אפילו (לעתים, וזה כמובן בעייתי יותר) דמיון מפותח. מעל לכל צריך מין שילוב מוזר כזה בין צניעות ויומרנות: להבין שזה שפעם היית עצוב לא אומר שאתה יודע איך מרגיש דכאון; אבל שאם תדבר עם אנשים שחוו דכאון, תוכל להעביר את הרגש הזה גם בעצמך.
נראה לי שאנחנו מסכימים אז
אם כי הייתי אומר ששאלת החיפוף במחקר היא אולי לא בינארית אלא סקאלה: ומי שהשקיע יותר במחקר/אמפטיה/מאמץ/איך שלא נקרא לכך יגיע לתוצאות שיותר קרובות לחוויה, ומי שפחות, אז, ובכן, פחות. זה לא בפני עצמו פשע ואני ממש שכחתי איך כל זה קשור לבו ברנהאם.
אחד הדברים המרשימים שראיתי ב 2021
גילוי נאות – הכרתי את ברנהם רק שטחית לפני כן ובאתי עם אפס ציפיות ומה אני אגיד, הבן אדם ממש המציא פה ז'אנר חדש – מין גרסת מחזמר לחוויה של לעקוב אחרי יויטיובר או אושיות פייסבוק.
דבר אחד שלא הוזכר בביקורת הוא הרמה המוזיקלית של השירים. welcome to the internet, comedy, all eyes on me, השיר על ג'ף בזוס ו alone in my room, goodbye לא יוצאים כבר שבועיים מהפלייליסט שלי. מה זה משנה אם זה מצחיק או לא.
לא הוזכרה כי לדעתי דווקא מהווים ירידה כללית מבחינת ברנהאם
וגם כי השם ישמוררררר, הביקורת ארוכה גם ככה.
דרך אגב מסכים עם הביקורת בסה"כ
כל ה angst הנרקיסיסטי הזה קצת מעייף מפרספקטיבה של מבוגר עם ילדים ובעיות גדולות יותר מחווית המשתמש של ג'אנק פוד אמריקאי.
אם ברנהם יצליח אי פעם להוציא את הראש מהתחת של עצמו, עוד ייצא ממנו טריי פארקר חדש.
בקולנוע, ליום אחד, בארה"ב
במידה וזה מעניין ו/או אפשרי למישהו
בקולנוע
כי קולנוע זה כיף
(ל"ת)
כבר דיברנו על זה שיש בי-סייד?
לפני שבוע בו ברנהם שחרר את כל החומרים שלא נכנסו לגרסה הסופית של ספיישל "בפנים" הם כולם זמינים בערוץ היוטיוב שלו, גם בוידאו אחד מרוכז וגם מחולקים לפי קטעים בלינקים שונים. בינתיים זה ממש התחבב עליי
שני הספיישלים נהדרים ומצחיקים/עצובים מאוד ברובם.
עם שתי הסתייגויות: האחת היא כמובן הקללות והגסויות המיותרות, אבל בסדר, לא נראה לי שחוץ מג׳רי סיינפלד יש עוד קומיקאי היום שלא מנבל את הפה בכלל, ואצל ברנהאם גם לרוב זה יוצא מצחיק. ההסתייגות השנייה והכנראה יותר חשובה היא העיסוק האובססיבי של ברנהאם בגזע; יותר מדי פעמים בשני הספיישלים, ברנהאם אומר/שר משהו כמו ״אני גבר לבן ולכן אני פריווילג״ או משהו בסגנון וזה פשוט לא מצחיק גם לא אומר כלום, ממש כמו שכשלארי דייויד אומר ״אני יהודי וקירח״ או כשכריס רוק אומר ״אני שחור ואצל השחורים יש קטע כזה ש…״ הן לא בדיחות בפני עצמן. זה חבל כי בפנים נוגע בחוויה מאוד אוניברסאלית שמגדירה דור שלם ובכל זאת ברנהאם כל הזמן שובר את האוניברסאלית הזאת עם דיבורים על לבנים ולמה הם כאלה משל היה רון פינקנברג. חוץ מזה: טראגיקומי ונוגע.
עדכון: גם ג'רי סיינפלד כבר התחיל לנבל את הפה בהופעות שלו.
ואמנם פחות מקומיקאים אחרים, ובכל זאת.