טרילוגית אינדיאנה ג'ונס

מאת
רז גרינברג
– פורסם ב 28 בדצמבר 2003Posted in: ביקורות
שם רשמי
שודדי התיבה האבודה
שם לועזי
Raiders of the Lost Ark
סרט מס' 1 בסדרת אינדיאנה ג'ונס
בימוי
סטיבן ספילברג
תסריט
ג'ורג' לוקאס
לורנס קסדן
פיליפ קאופמן
שחקנים
אלפרד מולינה
ג'ון רייס-דייויס
האריסון פורד
פול פרימן
קארן אלן
לדף הסרט

במקור: Raiders of the Lost
Ark;
Indiana Jones and the
Temple of Doom;
Indiana Jones and the
Last Crusade
במאי: סטיבן שפילברג
שחקנים: האריסון פורד, קארן
אלן, ג'ון רייס-דייויס, שון
קונרי, קייט קפשאו, אליסון
דודי, פול פרימן, קה הואי קואן,
ריבר פניקס

המצב היה קשה. חבורת סוחרי עבדים חמדניים הלכה וקרבה אלי מאחור, כנופיית מרגלים נאצים מרושעים חיכתה לי בסיבוב, כשהם מנופפים באגרופיהם וצועקים "אקטונג!", ועדר תנינים רעבים, התבונן בי מלמטה בעודי עומד על גשר-חבלים מט לנפול. הוצאתי את השוט מהחגורה ובזריקה אחת מוצלחת תפסתי בעזרתו מסמר שהיה נעוץ בקיר המערה (השד יודע איך הוא הגיע לשם) וביצעתי זינוק אדיר לצד השני. נחתתי בדיוק מול שכיר חרב מסוכן-למראה, שהתקרב אלי בתנועות קונג-פו מאיימות, מתוך כוונה להוריד לי את הראש. לא היה לי יותר מדי זמן בשבילו, אז הוצאתי אקדח ויריתי בו. המשכתי אל המזבח העתיק, מדלג בהיסטריה מעל נחילי עכברושים מזילי-ריר (שמן הסתם חיכו כמה אלפי שנים במחילה העתיקה הזאת עד שאני אגיע כדי לנעוץ בי את השיניים), תפסתי את החבילה שהיתה מונחת עליו, התחמקתי בדקה התשעים מגשם הלהבים המורעלים שניתז עלי בתגובה למעשה הגזל הנ"ל, עשיתי שפגאט ועוד גלגלון לקינוח (סתם כי זה נראה מגניב), ובשארית כוחותיי ניגשתי למוכרת והנחתי על הדלפק בחבטה את החבילה שעליה התנוסס הכיתוב "אינדיאנה ג'ונס – הטרילוגיה". היא לא התרשמה יותר מדי: "שלוש-מאות ועשר ש"ח", אמרה בקול ענייני.

יסלחו לי מעריצי 'מלחמת הכוכבים', אבל יש בדיוק סדרת סרטים טובה אחת שיצאה מחברת ההפקה של ג'ורג' לוקאס, ולסדרה הזאת קוראים 'אינדיאנה ג'ונס'. מה יש בה שאין ב-'מלחמת הכוכבים', אתם שואלים? ובכן, מדובר, קודם כל, בסדרה מהפכנית שלקחה ז'אנר קולנועי עתיק למדי (סרטי הרפתקאות-בהמשכים מראשית המאה הקודמת), הפיחה בו חיים חדשים, המציאה את מושג ה-"סרט אקשן לכל המשפחה" ו… רגע, מה אמרתם? גם 'מלחמת הכוכבים' עשתה את זה? נו, בסדר, אבל ב-'אינדיאנה ג'ונס' יש פעלולים מדהימים, מהתקופה שבה עדיין לא הייתה אנימציה ממוחשבת ומחלקת האפקטים הייתה צריכה לגלות קצת יותר יצירתיות. אה, גם ב-'מלחמת הכוכבים' זה היה ככה? אם הייתי קצת רשע, הייתי אומר לכם "לכו תוכיחו", עם הגרסאות המשופצות של הטרילוגיה המקורית. אבל שיהיה. בכל מקרה, בסרטי 'אינדיאנה ג'ונס' יש הזדמנות נדירה לראות את הכוכב האריסון פורד בתקופה שממש אפשר היה להבין למה הוא כוכב – האיש פשוט הקרין כריזמה לכל הכיוונים, ממש לא הנעל הדהויה שהוא כיום. רגע, מה זאת אומרת "גם ב'מלחמת הכוכבים' זה ככה"?! אתם ממש מרגיזים, אמרו לכם פעם?
אוקיי. נראה אתכם מתמודדים עם זה: לסרטי 'אינדיאנה ג'ונס' היה משהו שלסרטי 'מלחמת הכוכבים' אף פעם לא היה: במאי עם כשרון. קראו לו סטיבן שפילברג.

ב-1981, אחרי שתי הצלחות קופתיות אדירות ('מלתעות' ו-'מפגשים מהסוג השלישי'), ועוד כישלון אחד מהדהד ('1941'), התיישב הסמאח הצעיר ביחד עם ידידו ג'ורג' לוקאס, ושניהם תהו מה צריך להיות פרויקט הבימוי הבא שלו. הם ישבו, חשבו, הגו בשאלה "למה אף אחד לא עושה היום סרטי הרפתקאות כמו פעם?" וככה הגיעו לאינדיאנה ג'ונס.
שפילברג נוהג לספר שהוא תמיד רצה לעשות סרט בסדרת 'ג'יימס בונד' ולא נתנו לו, אז במקום זאת הוא עשה את הסרטים על אינדיאנה ג'ונס – גיבור שהוא כמו בונד. תסלחו אם אטיל ספק כבד בנכונות של הסיפור הזה – איכשהו נראה לי שאם שפילברג היה מגיע למפיקי סדרת 'ג'יימס בונד' ומבקש לביים, הם היו רצים אליו, מנשקים את כפות רגליו ושואלים מה הם עשו בגלגול הקודם שהפך אותם לראויים לכבוד הזה. חוץ מזה, אינדיאנה ג'ונס (שמכאן ואילך יקרא בשמו הידוע יותר "אינדי") לא דומה בכלל למרגל הבריטי המלוקק.

אז נכון שאינדי (בגילומו של האריסון פורד) גמר אוניברסיטה – הוא אפילו מלמד שם ארכיאולוגיה – ולפעמים אפשר לתפוס אותו בחליפה ועניבה, אבל סביבת המחיה הטבעית שלו היא אחרת לגמרי. ארכיאולוגיה, מסתבר, היא עסק מלכלך מאוד, ואם אתם מחפשים את אינדי, סביר שתמצאו אותו מתבוסס בבוץ באיזה ג'ונגל, נחנק מהאבק באיזה קבר עתיק, או מזיע מחום באיזה מדבר לוהט. בכל מקרה, נראה שתמצאו אותו לבוש בבגדי העבודה הדהויים והמטונפים שלו, עם השוט הנצחי בחגורה וכובע הפדורה הנצחי לא-פחות. ומכיוון שאינדי חי אי-שם בשנות ה-30 העליזות של המאה הקודמת, תקופה שבה הגבול בין "ארכיאולוגיה" ו-"שוד עתיקות" היה דק מאוד, אין מנוס מהמסקנה שאינדי הוא טיפוס די מפוקפק. הוא מאוד אוהב ללכת מכות עם אנשים, אין לו שום בעיה מוסרית עם תרגילים מלוכלכים כמו להרביץ לאויבים שלו מתחת לחגורה, הוא ימכור את האמא שלו בשביל להשיג את הענתיקה התורנית שהוא מחפש, והוא שוביניסט לא קטן, שההתנהגות שלו עם נשים היתה כנראה מכניסה אותו לכלא בזמנים נאורים יותר. אך כפי שאמר פעם יהודי חכם ממני, הכל יחסי. בעוד שאינדי בסך הכל רוצה לשדוד את הענתיקות מבעליהן החוקיים בפינות הנידחות של העולם כדי שאפשר יהיה להציג אותן במוזיאונים בפינות היותר ידועות שלו, יש אנשים שרוצים להניח עליהן את היד מסיבות אחרות לגמרי. למשל הנאצים (להזכירכם -שנות ה-30 של המאה הקודמת). הם סגורים על זה שאותן עתיקות יעזרו להם להשתלט על העולם.

ככה מתחיל הסרט הראשון בטרילוגיה, 'שודדי התיבה האבודה'. אינדי, אחרי הפסד די משפיל לארכיאולוג מתחרה במרדף אחר ממצא היסטורי חשוב בדרום-אמריקה, חוזר עם הזנב בין הרגליים לאוניברסיטה בה הוא מלמד. מחכים לו שם שני נציגים בכירים של ממשלת ארה"ב שמבקשים את עזרתו: מתברר שהנאצים איתרו את המקום בו קבור ארון הברית, ואם הם ימצאו אותו – חבל על הזמן של העולם החופשי. אינדי יוצא למצוא את התיבה האבודה לפני הנאצים, עוצר בדרך בנפאל, אוסף שם את מריון (קרן אלן), הבת-של-מורהו-ז"ל שהיה מומחה גדול לענייני ארון-הברית, ושניצוצות עפו בינו ובינה אי-שם בעבר הרחוק, מגיע למצרים, חובר שם למאכר מקומי בשם סאלח (ג'ון רייס דייויס, הידוע יותר כגימלי), וביחד ניצבים השלושה בעוז מול גדוד שלם של נאצים המנהלים שם מבצע חפירות מאסיבי (איך הם הצליחו לעשות את זה במצרים, שנשלטה אז על ידי בריטניה? לא ברור). חוץ מהנאצים, מחכה להם שם גם רנה בלוק (פול פרימן), הארכיאולוג המתחרה של אינדי מתחילת הסרט.

קצת לפני כתיבת הביקורת צפיתי ב'התיבה האבודה' בפעם הראשונה מזה עשור ומשהו, ואין מנוס מהמסקנה – חלקים ממנו התיישבנו. לא מעט חלקים, למען האמת. כל הסצינות בהן אינדי מתכונן למסע באוניברסיטה, למשל, הן טרחניות, משמימות, ונשמעות נורא. הניסיונות של שפילברג להקפיץ את הצופים במהלך הסרט גם הם לא עוברים את מבחן הזמן, למרבה הצער – שלדים שנופלים משום-מקום ואחרי זה לא עושים שום דבר לא יפחידו אף אחד בימינו (בימינו השלדים האלה צריכים לשיר, לרקוד, ולהיראות כמו ג'פרי ראש וחבורתו בשביל שמישהו בכלל יסתכל בכיוון שלהם). וישנו גם הקוף המעצבן, והצרפתי המעצבן עוד יותר בתפקיד הנבל דה-לה-שמאטה.

מצד שני, האקשן, שגם אז החזיק את הסרט כולו, נותר טרי ורענן כשהיה. אם מתעלמים לרגע מכל גרירת הרגליים באוניברסיטה שהוזכרה קודם, שפילברג והתסריטאים עלו בסרט הזה על הנוסחה המנצחת לסרט הרפתקאות: לא לתת לגיבור לנשום לרגע. קרבות אגרופים (הסימן המסחרי של הסדרה), קרבות ירי, מרדפי מכוניות, בורות מלאים בזוחלים לא סימפטיים, סלעים ענקיים שאו-טו-טו הולכים למחוץ את הגיבור, שריפות משתוללות שמאימות להעלות אותו באש, ושאר צרות כיד המלך, מהן הוא נחלץ בעור שיניו בדקה התשעים. וזה עדיין עובד. שפילברג, מה לעשות, היה ונשאר במאי אקשן בנשמה, גם כשהוא מביים סרטים "חכמים" יותר (הרי גם ב-'דו"ח מיוחד' האטרקציה האמיתית היתה המרדף, ולא התעלומה הבלשית). שפילברג גם הגדיר מחדש, בסרט הזה, את המונח "אקשן", שהיה באותה תקופה בעיקר שם-קוד לסרטים אלימים ונוטפי דם. אצל שפילברג, הדגש היה על שעשוע, על כיף. האקשן אצלו מבוים עם קריצה, הוא נועד להצחיק ולא לזעזע.
_1_
'התיבה האבודה' הפך להצלחה היסטרית. שלוש שנים מאוחר יותר, נישא על גבם של שני להיטים נוספים ('אי.טי.' שהוא ביים עם קרדיט ו-'פולטרגייסט' שהוא ביים בלי), ניגש שפילברג לביים סרט נוסף אודות הארכיאולוג הנועז. מומחים לענייני שפילברג מציינים כי זו הפעם הראשונה בה ביים הסמאח סרט המשך כלשהו, אך למעשה זה לא מדויק: 'אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור' הוא בכלל פריקוול, כיוון שכרונולוגית, הוא מתרחש לפני 'שודדי התיבה האבודה'. אינדי מוצג בו כדמות צעירה יותר, מנוסה פחות, והסרט, בהתאם – הרבה פחות טוב מקודמו.

למעשה, מדובר בסרט הפחות מוצלח בסדרה. וחבל, כי ההתחלה שלו דווקא מבטיחה: רבע שעה שנפתחת במיוזיקל, הופכת לסרט-גנגסטרים, ומסתיימת במרדף היסטרי ברחובות שנחאי, כאשר אינדי בורח וכל העולם התחתון של סין בעקבותיו. רק שאחרי רבע השעה הזו מגיעה הנפילה, תרתי משמע, בהתרסקות מטוס. אפשר להתייחס בסלחנות לעלילה הקלושה העוסקת באוכלי אדם הודים (כן, כן, אוכלי אדם הודים), אבל קצת קשה לסלוח לעובדה שכל מה שהיה מצחיק ומבדר בסרט הקודם הפך למאוס ולעוס בסרט השני – הבדיחות הפכו לקרשים, סצינות האקשן שרודפות אחת את השניה נראות כאילו הן מנסות לחנוק את הצופים ולא להלהיב אותם, ומה שיותר מטריד – שפילברג כנראה שכח להחליף דיסקט בתום העבודה על 'פולטרגייסט', ולכן מילא את הסרט בסצינות שאמורות להרוס לצופים את ארוחת הערב. זכורה במיוחד סעודה חגיגית בארמון הקניבלים, בו מוגש מוח קוף על האש. אני מניח שזה היה אמור להיות מצחיק. אגב קופים, שפילברג הוכיח בסרט הזה שהוא לא מסוגל לזהות רעיון גרוע גם כשהרעיון הזה נותן לו על הראש עם פטיש חמישה קילו. הקוף המעצבן מהסרט הראשון עבר שדרוג בסרט הזה, והפך ל-"שורט ראונד" (ג'ונתן קה-קואן), ילד סיני חכמולוג, שבניגוד גמור לקוף הנ"ל, גם יודע לדבר, וחבל. כל שניה בה הילד הארור נמצא על המסך היא עינוי סיני. אבל למזלו הגדול של אותו ילד, יש בסרט דמות אחרת שמאפילה עליו. מדובר בקייט קאפשאו, נערת-הג'ונס התורנית. השד יודע מה גרם לשפילברג לחשוב שקפשאו יכולה להיכנס לנעליים של קרן אלן המגניבה מהסרט הקודם. קפשאו, שמגלמת זמרת קברטים בשם וילי סקוט, היא פוסטמה מעצבנת וכל סצינה משותפת שלה עם אוכלי האדם גרמה לי לצרוח בהתלהבות "תאכלו אותה!". אני חושד שלהפיכתה של קפשאו לגברת-שפילברג לאחר צילומי הסרט הזה היו השפעות מרחיקות-לכת על ההחלטה ללהק אותה (מאז היא די נעלמה מהמסכים, וטוב שכך).
ובכל זאת, בסרט יש שתיים-שלוש סצינות אקשן כיפיות למדי. הפתיחה ההיסטרית כבר הוזכרה, וגם הקליימקס ("כל העולם כולו, גשר צר מאוד") הוא קלאסיקה. ובכלל, 'אינדיאנה ג'ונס' הפך, בנקודה הזו, לשם שיביא אנשים לקולנוע, בלי קשר לאיכות הסרט שלו.

חמש שנים מאוחר יותר, בבואו לביים את הסרט השלישי בסדרה, מצבו של הסמאח היה רחוק מלהזהיר. הוא ניסה לביים דרמה חברתית רצינית ('הצבע ארגמן') ונכשל, ניסה לביים דרמת מלחמה רצינית ('אימפריית השמש') וכשל, ניסה להפיק סדרת טלוויזיה בתקציב אסטרונומי ('סיפורים מופלאים') ונפל. זה כנראה גרם לו להחזיר את אינדי למקורות.
_2_
'אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון', שמתרחש הפעם אחרי 'התיבה האבודה', הוא בעצם חזרה על אותו סיפור של הסרט הראשון בסדרה, עם הרבה-הרבה-הרבה יותר פירוטכניקה. וזה לא דבר רע. שוב הנאצים מחפשים איזו ענתיקה שתאפשר להם להשתלט על העולם (הפעם – הגביע הקדוש); שוב מתייצב מול אינדי נבל שטני; ושוב ג'ון רייס דייויס – הידד! – מתייצב לעזור לאינדי בעת צרה. ישנם מספר שחקני חיזוק נוספים, מביניהם ראוי לציון במיוחד שון קונרי, ג'יימס בונד בדימוס, בהופעה מצחיקה מאוד בתפקיד אביו של אינדי, ונערת בונד בדימוס, אליסון דודי, בתפקיד נערת-הג'ונס. אמנם גם דודי לא הייתה מוצלחת כמו קרן אלן מהסרט הראשון, אבל היא בלי שום ספק השחקנית הסקסית ביותר שגילמה את התפקיד. היא גם הרבה יותר טובה מקפשאו, אבל זו באמת חוכמה קטנה.

האקשן, כרגיל, בלי הפסקה, והוא גם בקצב הנכון. סצינת הפתיחה, פלאשבק לנעוריו של הגיבור בכיכובו של ריבר פניקס ז"ל, נותנת את הטון, ומשם ממשיכים למסע על פני הגלובוס – איטליה, אוסטריה, גרמניה, וגם ברחבי המזרח התיכון. ובכל מקום, אינדי נלחם ברעים. חוץ מקרבות האגרופים המסורתיים והמרדפים ההיסטריים, אפשר למצוא בסרט הזה סצינות אקשן שמתרחשות בכל מקום אותו ניתן להעלות על הדעת: במים, באוויר וביבשה, על מטוס, על אופנוע, על טנק, על סוס, במחילות חשוכות ובטירה מבוצרת. 'מסע הצלב האחרון' הוא הסרט שעובר הכי יפה את מבחן הזמן, והוא עדיין הפייבוריט שלי מבין סרטי הסדרה ומבין הסרטים של שפילברג בכלל. זה הסרט שאני מסוגל לצפות בו פעם אחר פעם בלי להשתעמם. שפילברג פשוט לא הצליח לשחזר מאז (עבורי לפחות) את ההישג הזה. כן, הוא הקים לתחיה דינוזאורים, הביא את השואה ואת מלחמת העולם השניה קרוב מאוד לצופים, זכה באוסקר איזה פעם או פעמיים, ואפילו הביא סרט מבדר למדי בשנה שעברה ('תפוס אותי אם תוכל'), אבל הוא עדיין לא מבדר כמו בימים הטובים שלו.

עכשיו מדברים על סרט רביעי של אינדיאנה ג'ונס, ואני מודה שיש לי חששות כבדים בנושא. האריסון פורד הוא כבר לא אותו האריסון פורד, שפילברג הוא כבר לא אותו שפילברג, ואינדי, בסרט הזה, כנראה לא יהיה אותו אינדי. לכן הוצאת ה-DVD של שלושת סרטי הטרילוגיה לאחרונה נותנת לכם הזדמנות מצוינת לראות אותם (אינדי, פורד, שפילברג) בנעוריהם הפוחזים, לפני שהם מקלקלים את הרושם הטוב שעשו אי אז.

תגיות: