אין סרטים כאלה.
במשך שנים הרגילו אותנו לעשות הפרדה: יש סרטים חכמים, ויש סרטים גדולים. יש סרטים שיש מה לחשוב ולדבר עליהם, ויש סרטים עם אקשן ופעלולים במאות מיליוני דולרים. זה בסדר גמור ליהנות משני הסוגים, אבל אל תצפו מהם להתערבב. כשאתם הולכים לראות בלוקבאסטר, מובן מאליו שתצטרכו לכבות את המח בכניסה, או לכל הפחות להנמיך אותו.
היה צריך צירוף נסיבות מאוד מיוחד כדי שייווצר סרט כמו "אינספשן" (כן, השם העברי הרשמי – השגוי – הוא "התחלה", אבל זה לא שמישהו הולך להשתמש בו). היה צריך במאי כמו כריסטופר נולאן, שאצלו כל סרט הוא מבוך מסובך ככל האפשר. היה צריך לתת לו פרנצ'ייז כמו באטמן. היה צריך שהוא יעשה את "האביר האפל" – אחד הסרטים המצליחים והמוערכים ביותר בעשור. רק במאי כזה, אחרי סרט כזה, היה יכול לקחת את ה"באטמן" הבא כבן ערובה, ולומר לאולפן שהוא ישמח לביים גם אותו, כמובן, למה לא, אבל לפני זה הוא היה רוצה, אם אפשר, 150 מיליון דולר בשביל לביים סרט לפי תסריט מקורי משלו. ולקבל אותם.
"אינספשן" הוא סרט-קיץ ענק, עם תקציב גדול של פעלולים ורשימה ארוכה של כוכבים, שלא מבוסס על שום דבר – לא המשך, לא רימייק, לא ספר, לא קומיקס – ודורש הרבה השקעה מהצופה. עזבו את "לכבות את המח" – "אינספשן" דורש להשאיר את המח לא רק פועל, אלא בהילוך גבוה. חייבים לשמור על ריכוז מלא כל הזמן, אחרת תפספסו משהו. ומהסיבה הזאת, אם לא משום סיבה אחרת, "אינספשן" הוא הדבר הכי טוב שקרה לקולנוע השנה. העובדה שהוא מצליח (מאוד) היא ההוכחה שלפעמים דווקא משתלם לא להניח שהצופים הם כולם מטומטמים שלא מסוגלים לתפוס רעיון מורכב יותר מ"האיש הזה רע, צריך להרוג אותו". ובעקבות ההצלחה שלו, יש אולי סיכוי שיעשו עוד כאלה. אפשר לקוות, לפחות. אז קודם כל, לכו לראות אותו, אם עוד לא עשיתם את זה – למען עתיד הקולנוע, אם לא בשביל עצמכם. וכדאי מאוד לראות אותו גם אם לא אכפת לכם מעתיד הקולנוע, פשוט כי הוא סרט מהמם במלוא מובן המילה.
הנה המעט שאתם יכולים לדעת על "אינספשן" לפני שראיתם אותו, בלי לספיילר: "אינספשן" הוא סרט שודים. כמו "אושן 11" הוא כולל חבורה של אנשים, לכל אחד מהם תפקיד מוגדר (המומחה לחומרי נפץ, המומחה לפריצת מנעולים וכו') שלוקחים על עצמם משימה מסובכת: לפרוץ למקום שכביכול אי אפשר לפרוץ אליו, לקחת את מה שצריך לקחת, ולהיעלם משם. רק שהצוות המסוים הזה מתמחה בפריצה לא לכספות אלא לתת-המודע של אנשים, דרך החלומות שלהם; ובמשימה המסוימת הזו – המשימה-אחת-אחרונה-לפני-פרישה, אלא מה – המטרה היא לא לגנוב מידע מראשו של הקורבן (קוראים לזה "אקסטרקשן", וזה קל מאוד, יחסית) אלא ההיפך – להשתיל בו רעיון חדש ("אינספשן", או בעברית "השתלה" או "הטמעה").
איך בדיוק נכנסים לתוך חלומות של אנשים, ואיך משתילים או גונבים מהם רעיונות – יכולתי להסביר, אבל זה היה מיותר. ההסבר הוא מסובך, מעניין ולוקח בערך חצי סרט. זו אינה, בשום אופן, טענה נגדו. תחשבו "מטריקס": חצי סרט ניאו העביר בגילוי של מהו בעצם העולם שבו הוא חי, ואז בסדרה של הרצאות והסברים על מה אפשר ואי אפשר לעשות בעולם הזה. החצי השני של הסרט היה המבחן המעשי. בעצם, סביר שתחשבו "מטריקס" לעתים קרובות לאורך הסרט. כשההסברים הם כל כך מרהיבים – כמה מסצינות הפעלולים הכי מדהימות בסרט הן כאלה שבהן דמות אחת מסבירה לאחרת מה בעצם הולך פה – אין לי שום התנגדות ליום לימודים ארוך.
החצי השני הוא הפעולה/ פריצה/אינספציה עצמה, וכאן הסרט מעלה לטורבו את רמת המיינדפאק. צופים עם ניסיון בטוויסטים בטח כבר תיארו לעצמם (והרגישו מרוצים) שאם מדובר בסרט שמתרחש בחלומות, בטח יהיה קטע יעני מפתיע שבו מתברר שלמעשה היינו בחלום-בתוך-חלום. נולאן נמצא הרבה, הרבה לפניכם. החצי השני של "אינספשן" מתרחש במקביל בכמה וכמה רמות של מציאות, מועמסות אחת על השניה כמו עוגת חתונה. אורך הזמן בכל אחת מהרמות שונה (כי הרי דקה במציאות יכולה להיות שעה בחלום), והתרחשויות ברמה אחת יכולות להשפיע על האחרות; לכן סצינה שקטה ברמת חלום אחת יכולה להתרחש בתוך – ובמשך – סצינת מרדף ברמה אחרת. המבנה הזה לא מאפשר לנוח, לעכל ולהמשיך הלאה; הסרט רק מעמיס עוד ועוד ועוד מצבים, מתח ורעיונות. אני לא זוכר מתי יצאתי תשוש כל כך מסרט מאז חצי השעה האחרונה של "רקוויאם לחלום".
אף מילה לא אמרתי עד עכשיו על השחקנים. זה לא משום שהם לא טובים; זה משום ש"אינספשן" הוא יותר סרט על רעיונות מאשר על אנשים. נולאן הוא כנראה מהבמאים שמאמינים שהעבודה של הבמאי בתחום המשחק נגמרת בליהוק. הסרט מלוהק בצוות של מקצוענים: לאונרדו דיקפריו הוא השם הגדול שעל הפוסטרים, ואחריו אלן פייג', ג'וזף גורדון-לויט, קיליאן מרפי, מריון קוטיאר, מייקל קיין וקן וואטאנאבה. כולם מבצעים את תפקידיהם על הצד הטוב ביותר, אבל אף אחד מהם הוא לא מה שתזכרו מהסרט. אלן פייג' תישאר הקטנטנה מ"ג'ונו", ג'וזף גורדון לוויט יישאר זה מ"בריק" ו"500 ימים עם סאמר". לאונרדו דיקפריו עושה גיבור מיוסר בסגנון לאונרדו דיקפריו, ועושה את זה טוב מאוד, כי הוא טוב בזה – אבל הוא לא זכיר פה יותר מאשר ב"שאטר איילנד" או "לגעת ביהלום".
מצד שני: מה לא בסדר ב"אינספשן"? קודם כל, כריסטופר נולאן הוא לא במאי גדול של סצינות אקשן. זה היה נכון ב"באטמן מתחיל" ו"האביר האפל", וזה נכון גם כאן. יש אקשן ב"אינספשן", והוא בהחלט לא רע, אבל הוא גם לא נורא טוב. בהרבה סרטים אחרים העלילה היא תירוץ כדי לעבור מסצינת פעולה אחת לאחרת; כאן סצינות הפעולה הן תירוץ לרפד את העלילה. רובן הם קרבות מול קבוצות של אנשים חסרי שם שאפילו לא קיימים במציאות, ואין פלא שלאף אחד לא באמת נורא אכפת מהם. יוצאת הדופן היא סצינה אחת שמתרחשת במסדרון של בית מלון (הממ, עוד פעם מטריקס) בתנאי כבידה משתנים – כלומר, הקירות יכולים להפוך פתאום לרצפה ולהיפך. כי, אתם יודעים, המח שלנו לא היה מפוצץ מספיק עד עכשיו. החלומות ב"אינספשן" נורא רגילים. יש חלום אחד שמתרחש בעיר, וחלום אחר שמתרחש במצודה בשלג, שנראות שתיהן כמו עיר וכמו מצודה מושלגת. אם אנשים קופצים מקומה גבוהה, הם נופלים. אם יורים באנשים, הם מדממים עד שהם מתים. חלומות אמיתיים הם לעתים נדירות עקביים והגיוניים עד כדי כך, ומסרט שמתרחש ברובו בתוך חלומות אפשר היה לצפות להיות קצת יותר פרוע – מלבד העובדה המצערת שאז הוא היה בלתי מובן לחלוטין (אם אתם רוצים סיור בעולם חלומות מופרע באמת, קחו את "פפריקה" – אבל אל תאשימו אותי אם לא תבינו כלום).
וכל זה שולי לגמרי. אולי אפשר למצוא חורים בהגיון של "אינספשן", אבל זה לא ישנה את העובדה שהסרט הזה הוא מסאז' עמוק לאונות, כשגם העיניים מקבלות טיפול מענג. אין סרטים כאלה, אז לכו ל"אינספשן" כדי שיהיו.
זה צירוף מקרים.
העניין הזה היה פחות או יותר הדבר הראשון שכל מראיין שאל את נולאן, מתברר. הוא אמר חד משמעית שזה לא מכוון. השיר המסוים הזה של אידית פיאף היה חלק מהסרט עוד בשלב התסריט הראשוני, הרבה לפני הליהוק.
או שמישהו השתיל לנולאן את הרעיון הזה בראש...
למיינדפאק הזה יש לופ אינסופי:)
הסרט בהחלט עובד כמשל על קולנוע
הרבה מילים כבר נשפכו, במקומות אחרים, על ההקבלות בין "חלומות משותפים" לבין סרטים, ובין התפקיד של כל אחד מחברי הצוות לתפקיד בצוות ההפקה של סרט (קוב הוא הבמאי, אריאדנה התסריטאית, סאיטו המפיק וכו').
מה שהתכוונתי הוא
שבעצם כולנו נמצאים בחלום וכל אחד מגדיר דרגת עומק כלשהי בחלום שלו כמציאות שלו. הרמה של החלום היא אותה רמה אבל דרגת העומק שלה בעיני חולמים אחרים היא שונה ביחס לרמת ה"מציאות" שלהם.
מכל זה לא הבנתי,
למה כשנוגעים בטוטם של מישהו אחר זה מוציא אותו מכלל שימוש.
מדרש שם
אוקיי, אז בדקתי קצת באינטרנט וזה היה פשוט משעשע. הידעתם ש –
Cobb = Cob = Corn = Maize = MAZE!
וקצת יותר ברצינות, זה דווקא די טריוואלי ואפילו מעצבן: דום קוב = אדון הרשת.
דום = קיצור של דומיניק
דומיניק = של אלוהים / שייך לאלוהים
דום זה לברוא וקוב זה טיט. והוא אדריכל שבונה עולמות? היום ראיתי את הסרט…
של מי הטוטם?
אולי הם כמו הזוגות האלה שיש להם חשבון אימייל / פייסבוק משותף…
אם היה לייק לתגובות...
(ל"ת)
אני לא חושב שזה ספוילר
מי שלא ראה את הסרט, פשוט לא יבין בכלל מה הקטע של הוידאו הזה.
מצטערת על הבורות המזוויעה שלי, פשוט לא הבנתי את הפואנטה של הקטע הזה (כלומר לא זיהיתי את הקטעים המוזיקאלים), וכן ראיתי את הסרט. מישהו מוכן להסביר לי מה הסרטון הזה אומר בעצם?
אוקי תודה,
אבל איזה השלכות יש לנתון הזה על פרשנות הסרט ולמה?
אני מפנה את השאלה לרד...
(ל"ת)
שומעים אותה כמה פעמים.
מתי בדיוק – מצטער, לא זוכר.
לא הבנתי ממש
איך זה יכול לשנות את פרשנות סוף הסרט
אפשר הסבר בבקשה?
http://www.fisheye.co.il/inception/#li-comment-405282
(ל"ת)
"סוף הוא תמיד התחלה" (-כריסטופר נולאן)
1טוב, בתור מי שבדרך כלל יוצא אדיש מהסרטים המפורגנים של נולאן, כבר הרבה זמן לא נהניתי ככה ממותחן. זה היה פשוט סוחף. מוצלח להפליא. הוא גם איכשהו לא נורא בלבל אותי, בניגוד לדיווחים בתשקורת הנולאנית, ואני נוטה לאבד ריכוז מהר מאוד. אז או שהתעליתי על עצמי, או שכל-כך הרבה דברים חמקו ממני, שלא הבנתי שאני לא מבין.
אבל איכשהו, הסרט הזה גרם לי לוותר סופית על נולאן כמי שעשוי להביא לעולם עוד 'ממנטו'. זה לא הוא- זה אני. וזה לא שהוא לא יכול, ככל הנראה הוא פשוט לא רוצה. את נולאן מעניין, מסתבר, הרעיון. החוקיות. לעמוד בכללים שהוא קובע לעצמו. ההגדרה שלו לסיפור מוצלח -כנראה (לא שאלתי)- היא סיפור שכל הקצוות בו מתחברים באופן הכי מוצלח, שמצליח להתפתל הכי הרבה פעמים בלי לערער את ההגיון הפנימי. וזהו. לפי ההגדרה הזו 'יוקרה', אינספשן והבאטמנים, כולם הצלחות.
וכל שאר האלמנטים בסרט? כלים לקידום העלילה. דמות זוכה בצידוק לקיומה בשם התפקיד העלילתי שלה. בסרט האחרון שלו נולאן היה צריך ארכיטקט, וחקיין, וכימאי, וזה מה שהם. אין להם אופי, דינמיקה ייחודית עם דמויות שונות, אפיון שהשחקן יוכל לנצל. אני משוכנע שלנולאן יש עין לשחקנים מוכשרים- הוא לא רק אסף מקבץ כשרונות מעורר קנאה, אלא גם נמנע מבחירות מתבקשות בליהוק. אלא שהוא פשוט לא מתעניין בשום צורה בדמויות. אין להן מקום להתאפיין או להתגבש בתסריט המהודק והפונקציונלי.
אגב תסריט, גם הטקסט- חסר ניואנסים. ענייני. מסביר לצופה מה קורה, במח של מי אנחנו נמצאים עכשיו. איך דברים עובדים. באנו לחשוב על חלום בתוך חלום, חבר'ה. תפסיקו להתעסק בשטויות.
לאור זאת, איכשהו אני לא מופתע מכך שהחלומות שנולאן מציג הם החלומות הכי חסרי מעוף ומעוגנים במציאות שידע הקולנוע. זה לא באמת תת-מודע כהילכתו: מקושקש, אסוציאטיבי, יצרי. לרוב זו פשוט דרך להשיג "ממד אחר".
שוב, 'התחלה' הוא סרט פשע אינטליגנטי ודי פאקינג מקורי, וזה בלי שמצאתי איזו תובנה משמעותית על תודעה, זכרון, קולנוע, דת או יחסי צרפת-אלג'יר, כפי שמבקרים מוצאים בו מדי יום. אבל זו לא כוס התה שלי. כשסיימתי לצפות ב'ממנטו', לפני לא-בטוח-כמה שנים, והחלטתי שהנה סרט לצפיה שניה, זה לא היה בשביל להשתלט על כמה קווי העלילה שלא הצלחתי לאלף בצפייה ראשונה. זה היה בגלל שהתיאור המרגש של אדם במצב של אי ודאות מתמדת טלטל אותי. אני לא אדם של חידות הגיון. נולאן כן. אם לשפוט על-פי הפילמוגרפיה שלו מאז אותו סרט ביכורים, כנראה הפורטרט הרגיש והאמפאתי הזה השתרבב במקרה למשחק המבדר שלו בסדר הסצינות. ואולי… אולי איזה סוכן שתל אותו שם!
פם-פם-פם!
אולי..
כל מה שהוא צריך זה שיתוף פעולה עם טרי גיליאם וזה יהיה מושלם.. (או אסון, אין לי מושג..)
כל מה שאמרת (רד פיש), ועוד...
מעבר להסכמה שלי עם הביקורת, אחד הדברים היפים בסרט הוא האפשרות לפרשנויות מרובות על מה שבאמת התרחש שם, והאפשרות שאף פעם לא באמת נדע. הפרשנות שלנו, במוח הפרטי שלנו, טובה כמו כל פרשנות אחרת.
הויכוחים הרבים הממלאים את הרשת על שש או שמונה או עשרים הפרשנויות על מה באמת קרה (או לא קרה) בסרט הם מעניינים לפעמים, אבל לא זו הסיבה שהסרט ריתק אותי כל כך. העובדה שהסרט משתמש בחלומות (גם אם אלו חלומות מאד קוהרנטיים – אבל יש לכך הסבר עלילתי משכנע למדי בגוף הסרט) כדי לחקור את תחושת המציאות החמקמקה של כולנו, ובעצם לגרום לנו לחשוב עליה בנפרד מהמחשבה על עלילת הסרט (וכאמור: על תלי הפרשנויות של העלילה) היא אחד ההישגים הגדולים של הסרט. אז נכון, הסרט קצת עקר מבחינה רגשית, והחלומות מסודרים מדי ולא באמת פרועים כפי שמצופה מחלומות (ואולי זו רק השבלונה של חלומות בסרטים שהתרגלנו אליה, בשעה שנולאן מנתץ אותה לרסיסים יחד עם תפיסת המציאות ה"אובייקטיווית" של… כולנו, בעצם) אבל מעטים הסרטים שמסוגלים במקביל לפריסת קו עלילתי הוליוודי קלאסי לגרום לצופיו להרהר בדברים שמתאימים לקורסים אקדמיים לפילוסופיה. לקאן, פרויד ואפילו אפלטון קשישא היו חוגגים.
התחושה שלי היא שממש כשם ש"המטריקס" פתח טרנד שלם של קורסים, ספרים ומאמרים כבדי משקל שמתבססים על מה שהציג, כך "אינספשן" יעשה לעשור החדש. לא רחוק היום ובו נראה פרשנויות פילוסופיות המתבססות על דרך הצגת המציאות של הסרט. ומה כל זה אם לא קולנוע בצורתו הטהורה ביותר.
טוב, וזה הזמן לומר עוד שתי מילים על הסרט, שתי מילים שאני משתדל להימנע מאד מלומר אותן. הנה זה בא (פיו):
יצירת מופת!
מדרש שם
יש עוד כמה שמות עם משמעות ברורה בסרט.
יוסוף הוא כמובן יוסף, בעל החלומות.
Mal, כמו שהסבירה פעם ריבר טאם, זה "רע" בלטינית (וגם, בהקשרים מסוימים, באנגלית – MALfunction). מוריץ פישר, אבא של רוברט, נשמע דומה מאוד למוריץ אשר, הצייר שהקשר שלו לסרט ברור.
ניימקסט?
אז בעצם זו פעם נוספת שאלן פייג' משחקת דמות שהשם שלה שאול ממיתולוגיה (רומית/יוונית…)?
זה לא לגמרי נכון
פישר דווקא נודע במשחק התקפי מבריק. יש לו המון משחקים מפורסמים שבהם הוא משחק פתיחות שהן לא באמת טובות סתם בגלל שהוא היה מספיק טוב כדי לגרום להן לעבוד. היה לו גם תעלול שבו הוא היה משחק בלי הפרש בצד המלכה כי הוא טען שהוא מפריע לו – ואין אף שחקן הגנתי שיכול לגרום לזה לעבוד, גם נגד יריב מעט פחות טוב.
זה נכון וזה נכון
המשחק ההתקפי של פישר פחות רלוונטי לאפשרות שקיים קשר בינו לבין הדמות בסרט. ציינתי דווקא את המשחק ההגנתי, מכיוון שהוא הקורבן המיועד והתגובות שלו מניעות חצי סרט. בכל אופן, יחד עם הטוטם של אריאדנה, נראה לי שהדמיון בשמות לא מקרי.
צר לי, אבל אני לא מסכים
כל שחקן שחמט יודע גם להגן, אבל זה לא משנה את העובדה שכל המוניטין של פישר הוא משחק התקפי מצוין. יכול להיות שנולאן הבין את זה כמוכם, אבל קח שחמטאי מצוי, שאל אותו במה פישר היה טוב, והוא יגיד לך "אין לי מושג" כי זה היה מזמן. אבל אם יהיה לו מושג, הוא יגיד "התקפה".
רעיון לסטארט-אפ / תהיה פילוסופית
בהתבסס על כך ש-10 דקות מציאות שוות ערך לשעה אחת בחלום (או מה שהיה יחס ההמרה): אם מישהו נכנס לחלום וישן שם 9 שעות, האם כשיתעורר כעבור שעה וחצי במציאות הוא ירגיש רענן ומלא מרץ כמו אחרי לילה שלם של שינה? כי אם כן, עזבו את הריגול התעשייתי – מי שפיתח את השיטה יוכל לעשות הרבה יותר כסף מהורים שרוצים להשלים שעות שינה.
נראה לי שלא
כי אם הוא יחלום שהוא ישן 9 שעות, סביר שהוא יחלום שהוא חולם משהו וכן הלאה ולכן יתעורר עייף ויגע.
אבל אם כבר אפשר לנצל את הזמן כדי לעשות דברים ולחסוך זמן, למשל; אם אפשר לשלוט בתוכן החלום ברמה כזאת, אפשר ללכת לישון לשעה, לחלום שלומדים למבחן במשך כמה שעות ולקום רעננים ומשכילים.
סגנון I know Kong-Fu?
סליחה על ההתקטננות
אבל נראה לי שאם את לא יודעת את החומר, אין לך באמת איך ללמוד למבחן בחלום – כי את לא יודעת את החומר.
מה שאת כן יכולה לעשות, למשל, זה לתכנן מה יהיה נושא העבודה להגשה, וראשי הפרקים שלה, למשל, או כל דבר שדורש ממך להשקיע המון זמן במציאת רעיון ופיתוחו מבלי אשכרה להתחיל לייצר אותו.
אבל זה באמת קיים - זה מה שנקרא "לישון על זה"
ללכת לישון כשחושבים על בעיה כלשהי, ולקום בבוקר עם פתרון. המח ממשיך לעבוד על זה תוך כדי שינה, גם אם אנחנו לא מודעים לזה. זה באמת עובד לפעמים. ובמקרה הכי גרוע, קיבלת כמה שעות שינה. מה רע?
בדיוק
ללמוד למבחן משמעו שינון החומר שוב ושוב ולזאת הכוונה.
במקרה ניסיתי לעשות את זה
ואני עדיין מנסה מדי פעם כשאני מתעצל לקום מהמיטה – לפתור תרגילים שאני זוכר בעודי מנמנם – וזה ממש לא עובד.
מה שקורה זה שאתה מדמיין שאתה פותר את התרגיל, אבל זה לא באמת התרגיל, ואתה לא באמת מתקדם לשום מקום או חושב על שום דבר יצירתי. אי אפשר באמת להתרכז תוך כדי נמנום, כי נמנום הוא ההיפך מריכוז. שלא לדבר על שינה וחלום.
שזה אגב הדבר שהכי הפריע לי בסרט: כדי לקיים את כל המציאויות העשירות והמלאות שמתרחשות בתוך מוחו של החולם, הוא צריך להיות מאוד, מאוד מרוכז. המוח האנושי הוא לא מחשב שיכול לקיים בסבבה מטריקס שלם, ובטח שלו מטריקס בתוך מטריקס.
עכשיו, תגידו לי שאני קטנוני ונודניק וכו', אבל בעיניי זה פגם מאוד משמעותי בסרט. החלומות בו אינם חלומיים. גם אם אף פעם לא חלמתם בעצמכם וראיתם עד כמה שהמציאות בחלום היא דבר נזיל, כל תחקיר הכי בסיסי בתחום חקר החלומות יראה את זה. אני ממליץ למשל להיכנס לדף בנושא "בדיקת מציאות" באתר "חלום צלול". אין אפילו מבחן מציאות אחד שהחלומות ב"התחלה" יעמדו בו.
http://www.planetnana.co.il/Lucidity/Sub3.htm
לא שזה הפריע לי להינות מהסרט, חס וחלילה, אני יכול לקבל את הרעיון שבחוקים של העולם של הסרט, חלומות נראים ככה. אבל זה כן מוריד מהאינטליגנציה ומהתחכום העצומים שמייחסים לו.
אני אתקן -
יש מבחנים שהחלומות בסרט עומדים בהם, אבל גם הם עוברים רק בתנאים ובנסיבות מאוד מסויימות, ואני לא אפרט כי לא בא לי לסמן ספויילר.
אבל כל הרעיון שם הוא שהחלומות מיוחדים
אלה לא חלומות רגילים שאדם חולם בלילה, אלא הם חלומות מהונדסים שהמיכשור שלהם מאפשר להם לבצע, ולכן יש להם חוקים משלהם. לא היתה לי שום בעיה לסספנד את הנקודה הזו. אלה לא היו אמורים להיות חלומות רגילים.
אוף טופיק - זה קרה לי פעם!
לא הצלחתי לתכנן מסיבת סיום שנה לעבודה שלי. בלילה חלמתי על מסיבה כלשהי, וזה מה שעשינו בסוף!
(ויצא מעולה! תודה ששאלתם.)
אין לי בעיה עם רפרנסים. התסריט עצמו מקורי?
מישהו חכם אמר לי פעם* שכבר אין מקוריות בעולם. כל מחשבה שעברה לך בראש – מישהו כבר ניסח אותה באיזשהו מקום.
* – למעשה זה היה רד פיש ממש לפני כמה שעות.
אחחח, איזה תענוג
אני מדבר, כמובן, על כך שאפשר לדבר על הסרט הזה בעין הדג.
אה, גם הסרט עצמו היה נהדר – בעיקר בגלל שהוא הצליח להחזיק אותי במנת-יתר של אדרנלין במשך שעתיים וחצי, הישג שגם 'האביר האפל' החזיק בו. ואת הסרט הזה מצאתי פחות חלול רגשית, אולי כי אני מתחבר יותר לאב הרוצה לחזור לילדיו.
אבל מה שכן, לא הצלחתי להבין למה הסרט נתפס כמורכב ופתוח לפרשנות כל-כך. נולאן מקפיד לתת לנו רמזים – ויזואלים, בעיקר – ברורים באיזו שכבה אנחנו נמצאים בכל רגע נתון, ולסוף יש רק שתי פרשנויות אפשריות. פיספסתי משהו?
אתה יכול בבקשה רק בשבילי
לכתוב במילים פשוטות איך אתה מבין מה שקרה שם. אני באמת שואלת. כי ראיתי אותו יותר מפעמיים ואני משוכנעת שהוא מתחרה עם תסריט של ג'יי ג'יי אברמס על חוסר עקביות ויצירת אשלייה של תחכום. אבל אני באמת רוצה להאמין. אז אנא.
כן, גם אותי זה שיגע בזמן שראיתי את הסרט
(ל"ת)
ובמרחק של כמה ימים מהצפיה
למה, בעצם, אנחנו צריכים יותר סרטים כאלה?
זה נכון, לא היו נותנים לסרט תוך-תודעה כמו 'אינספשן' 150 מיליון דולר. אבל למה אנחנו צריכים את הגרסאות הקולנועיות לחלומות שלנו ב-150 מיליון דולר? זה הרי כל היופי בחלומות- זה לא צריך להיות נטורליסטי, אנחנו נאמין לזה בכל זאת. זה לא היה קוב שהסביר את זה באיזשהו שלב?
בכלל, אני לא מבין את הפטיש של נולאן לתת לנושאים פנטסטיים ביסודם מראה ריאליסטי (האביר האפל מתחיל, כן?) זה לא כאילו זה הופך את הסרטים שלו ליותר קרובים למציאות במורכבותם. הדמויות שלו עדיין מלאות פאתוס וגדולות מהחיים, למשל. אז למי אכפת אם גורדון לויט נראה באמת כאילו הוא עף או שזה נראה מלאכותי. אם נולאן באמת רצה להשתמש בכח שהוא צבר בהוליווד כדי להשפיע על נוף התרבות הפופולרית, הייתי מעדיף אם הוא היה מביא למיינסטרים קולנוע שמסוגנן באופן פחות מקובע מהמקובל (למרות שגם סרט מעניין זה נחמד).
אני חושב שזה מאפשר לו להדהים
בכל הסצינות שבהן רוברט הולך מכות בנפילה חופשית, או פריז מתקפלת סביב עצמה, תחושת הלחץ על הגולגולת שלי (שהסרט הזה הפעיל מתחילתו ועד סופו) התגברה. יש משהו מצמרר בדברים בלתי אפשריים שקוראים בצורה ריאליסטית. זו גם הסיבה שמגריט ואשר תמיד מבלבלים אותי יותר מדאלי.
בגלל העיצוב
אהבתי את הסרט, אבל אני לא שותף להתלהבות הגורפת סביבו. לא סבלתי כמו עופר ואנטרקס, ובחיי שהסרט היה מהנה למדי, אבל מכמעט כל בחינה שהיא הוא סטנדרטי למדי.
הדבר היחידי שממנו ממש התלהבתי בסרט, אבל אולי זה רק פטיש קטן שלי לנושא, הוא העיצוב. אני לא זוכר בזמן האחרון סרט שמצליח לשמור על כמה אמירות עיצוביות (מבחינת פלטת צבעים, סגנון לבוש, תאורה וכן הלאה) כל כך קוהרנטיות. אני ממש שמח שצפיתי בסרט בקולנוע, כי ברור לי שזו – לדוגמה – חוויה שעל מסך גדול ובתוך אולם נראית אחרת מאשר בטלוויזיה.
שימו לב שלכל אחד מהעולמות, אפילו עולמות שאנחנו רואים בסרט למשך דקות ספורות בלבד, יש סגנון עיצובי משל עצמו: החל מיפן של החלום של סאיטו, דרך המלון המחויט בו אנחנו פוגשים את מר צ'רלס, העיר הים-תיכונית בסגנון קהיר באינדיאנה ג'ונס הראשון בו אנחנו אוספים את יוסוף וכלה בסביבה המושלגת.
לבנות סטים מתפוצצים ב-150 מיליון דולר, שזה עבודה של מייקל ביי, נשמע לי קל. לבנות סטים מוקפדים ויפים שמשתלבים כל כך טוב אחד בשני – בשביל זה אנחנו צריכים סרטים כאלה.
סרט אדיר.
מה שכן, לדעתי עומס היתר פשוט העיק עלי ובחצי השעה האחרונה כבר הייתי די חסר סבלנות.
אגב, האפקטים המיוחדים והאקשן הם מאד חכמים לדעתי ולא סתם בקטע של "בואו נפוצץ דברים ונראה כמה מגניב זה יהיה". יש כאן הרגשה שכל אפקט נמצא כאן מסיבה מאד מסוימת ומחושבת ואני נורא אהבתי את זה.
זהו, שהם אמנם אומנו לזהות חלומות
אבל זה לא הופך אותם למזהי חלומות באופן קבוע. גם אנשים שמומחים בחלימת חלום צלול לא מבינים בכל לילה ולילה שהם חולמים. במקרה הזה- עד שקוב הסביר לפישר ברובד השני שהוא בחלום, פישר לא הבין את זה. והוא עוד היה בחלום בתוך חלום, כך שגם בחלום הראשון הוא לא הבין את זה. סאיטו הבין שהוא בחלום רק בגלל המגע של השטיח, שלא היה נכון, זאת אומרת בגלל טעות של האדריכל, במקרה הזה ארתור.
אני מניח שאם עושה עבודה נכונה וטובה מספיק, הקורבן לא אמור לדעת שגונבים ממנו משהו.
הצפייה של Merlin + תאוריה על חלומות (ללא קשר ישיר לסרט)
# ניצלנו את העובדה שהילדה כבר משמורטפת ואחרי הסרט עברנו בפאב לאיזו בירה. בערך פעם בחמש דקות Merlin קפצה ואמרה "איזה סרט טוב"…
# מכירים את הקטע הזה במשחקי מחשב שיש המתנה של מספר שניות בזמן שהשלב הבא נטען? הייתה לי פעם תיאוריה שניתן להתייחס לצורך שלנו בשינה כהוכחה לכך שהמציאות שלנו לא אמיתית: מה שזה לא יהיה ש"מריץ" אותנו, הוא חייב מדי פעם שלא נהיה פעילים כדי שהוא יוכל להכין את היום הבא.
כן, גם אני חשבתי על זה. זה באמת לא הגיוני.
(ל"ת)
מן הראוי שתציין ספוילר גם לממנטו בהודעה שלך.
אתה כתבת חתיכת ספוילר שם ויכול להיות שיש אנשים שלא ראו אותו.
אוי, עכשיו ראיתי שכן סימנת.
My bad.
אולי כדאי לשקול שגם כשההודעה פתוחה יראו לאיזה סרטים יש ספוילר?
מש"א
חוץ מזה שאתה חשבת שזה שמשחק את ארתור (גורדון לויט) בסדר ואני חשבתי שהוא איום (ושהסצינה שמסתיימת בזה שהוא אומר לעצמו "פרדוקס!", בלי ספוילרים, היא אחת הנלעגות בהיסטוריה; וחוץ מזה שאני חשבתי שהפסקול, למרות פוטנציאל מסוים, היה בסופו של דבר מעצבן ודומיננטי מדי; וחוץ מזה שאתה סיכמת משום מה בכותרת "סרט סתמי" בעוד שממצאיך, איתם אני מסכים, מצביעים על כך שזה סרט ממש מסריח – חוץ משני אלה אנחנו ממש מסכימים. אולי הפער נובע מכך שאני גם סבלתי מכישורי העריכה האיומים של נולאן ומעוד שלל אלמנטים נלעגים ולא מתקבלים על הדעת ברובד העלילתי. זה אמנם לא הסרט הכי גרוע של נולאן (בכ"ז, "באטמן מתחיל") אבל זה אולי הסרט הכי אוברייטד שלו, ובמובנים מסויימים התחרות על התואר הזה היא אפילו עוד יותר קשה. דבר מדהים קרה לי במהלך "ההתחלה" – איפשהו אחרי בערך שעה וחצי, החלטתי לוותר מרצון על מעקב אחרי העלילה. זה לא שהיה קשה מדי, זה פשוט דרש מאמץ *מסוים*, מאמץ שנראה מיותר אחרי כך וכך דקות של שיממון. דבר מדהים עוד יותר קרה אחר כך – למרות שאיבדתי בקיאות בפרטי העלילה והאינטריגות, ולמרות שלא הייתי מספיק קשוב כדי לזכור מה בדיוק מי רוצה, באיזה דרגת חלום הם עכשיו ואיזה אלמנט מטופש נכנס מחלום ג' לנר ד', עדיין הצלחתי לחזות מראש כמעט כל התרחשות.
עוד הערה קטנה: אני יכול אולי להעריך במידה מסוימת את היכולת הסיפורית ה"מתמטית" ללהטט בצורה יחסית מוצלחת בין כל האלמנטים בחזון האנאלי של כריס נולאן, אבל כשאני שומע אנשים מדברים על דוקטורטים שיצוצו בעקבות הסרט הזה והעומקים הפילוסופיים שלו אני פשוט מתפלץ. איזה עומקים פילוסופיים? על מה לעזאזל אתם מדברים? תביאו רעיון אחד שלא נלעס עד דק, ובאופן יותר חכם, במותחן פופוקרן כלשהו מלפני עשר שנים ויותר, ואז נדבר. גם הויכוחים סביב הסרט הם ב90% מהמקרים לא פילוסופיים אלא עלילתיים-קטנוניים. דרושה אולי מידה של אינטליגנציה כדי לייצר פורנו שחמטאים מהזן הזה, אבל יש עוד סוגים של מניפולציות המונים שדורשות אינטליגנציה, ואף אחד לא יעז לרמוז שהן "עמוקות".
נ.ב: הסרט הזה הוא ההוכחה הסופית שהאח המוצלח הוא ג'ונתן.
"חוץ משני אלה" צ"ל "חוץ משלושת אלה"
אני מחליד.
פורנו שחמטאים! איזה מזל שחזרת
(ל"ת)
אני מאמץ את הביטוי ומכריז על עצמי בזאת כחובב הז'אנר.
הבו לי עוד פורנו שחמטאים, בבקשה.
אתה לא רוצה ללכת בכיוון הזה
מתישהו, על פי חוק 34, אתה תמצא מלכה שמזיינת צריח, וזה לא מחזה יפה.
NSFW.
http://www.youtube.com/watch?v=L-asA8s0c4A
הידד, מצאתי נפש תאומה
בעיני הנולאן הכי מהולל-שלא-לצורך הוא "יוקרה", שאם אתרע מזלך ואתה מבין מה קורה שם באמצע הסרט, הוא נהיה לחלוטין בלתי צפי. קצת כמו "שבע נשמות" רק עם פחות שוטים של נחיריים.
יאללה, בואו נקים מועדון.
(ל"ת)
אפשר להצטרף?
תראו, אני לא חושב שזה סרט ממש רע, אבל בחייאת, תפסיקו לבלבל בין תחכום לעומק.
הסרט הזה אולי יותר מתוחכם מהבלוקבאסטר הקיצי הממוצע (בכל זאת, יש בו "רמות של מציאות"), אבל הוא לא יותר עמוק מגרון של פריג'ידית.
ואיך לעזאזל אפשר לעשות סרט על חלומות שהוא כל-כך ריאליסטי, הגיוני, שכלתני וחסר כל אספקט סוריאליסטי? בזבוז לשמו, מאת במאי ש"המוח האנליטי" שלו לא נופל מזה של שר הביטחון שלנו.
דו-קרדיט
חשבתי על זה קצת, ואתם לא ממש נותנים לנולאן מספיק קרדיט.
אז, כן, לא מדובר בסרט שעל המורכבות הפילוסופית שלו יש לכתוב תזות – אבל נולאן מעולם לא אמר שכן. הוא אמר שהסרט הוא מבוך, ומבוכים, מטיבם, נטולים עומק פילוסופי. ולבנות מבוך זה לא עסק פשוט בכלל – לא כזה שיהיה מורכב, יראה אמין, ועדיין יהיה פתיר. נולאן עולה על האיזון הזה נהדר.
אלא שמבוכים משעממים אותי, ובכל זאת נהנתי מהסרט מאוד – כי הוא (וכאן הקרדיט השני שאתם נוטלים מנולאן) בעל קצב נהדר. הוא לא משעמם לרגע, הוא לא מרפה לרגע, והוא לא מפסיק לרגע. ואת כל זה הוא עושה תוך כדי שנולאן מספר לנו מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, בונה את הסיפור של גיבור הסרט בקצב הנכון, ובסוף נותן לנו קליימקס כמו שצריך.
במובן מסוים, הסרט הזה הוא כמו סיפור של אגתה קריסטי. גם שם, אם אתה טוב בדברים האלה, אתה יכול לנחש את הסוף מראש. אבל כל מה שנבנה מסביב עובד כל-כך יפה, שא) זה לא תמיד אכפת לך, וחוץ מזה, ב) יש הרבה אחרים שדווקא לא ינחשו.
במובן אחר, הוא כמו סרט של ג' ג' אבראמס – אתה כל-כך נסחף עם הסרט שאתה מוכן לסלוח לו על חטאים קטנים פה ושם. רק שנולאן מוצלח מאבראמס, ולכן המכלול שווה את הטרחה, ובסוף אין לי תחושה שרימו אותי במהלך הסרט כולו ובעצם לא היה שום תוכן. מבחינתכם, אני מניח, הוא לא שווה – אבל אילו אם זה המצב, אני לא חושב שאבראמס הוא אובר-רייטד. הוא מאוד, מאוד מוכשר במה שהוא עושה – רק שזה מאוד לא לטעמי.
לכן, אנא, קרדיט היכן שהוא דו.
אני לא טוען שנולאן לא מוכשר
אחרי הכל, הוא הביא לחיי את "ממנטו" ואת "האביר האפל", ואני לא חושב שזה התפלק לו. פשוט לפעמים הנטיה שלו לפומפוזיות גורמת לסרטים שלו לקרוס תחת משקל עצמם, וזו דוגמה טובה לסרט כזה. בגלל זה גם כתבתי שזה אחלה רעיון והיה אפשר לעשות ממנו סרט כן טוב בשתי דרכים שונות. אחת מהן היא באמת להביא שחקן ראשי טוב ולקצץ בכמות המבטים המיוסרים.
תגובות כמו זאת הן הסיבה שהתגעגעתי לעין הדג
(ל"ת)
ובכל זאת - לא נהנית?
אני חושב שאולי יש כאן איזו תופעה של תגובת-נגד להתלהבות היתר שאתה חושב שיש סביב הסרט. כי למרות שאני מסכים איתך שהוא רחוק מלהיות יצירת המופת העמוקה שעושים ממנו, ושבסך הכל הוא יחסית פשוט מבחינה עלילתית (ומשתמש בעיקר בטריק אחד), הרי שהוא סרט קיץ מהנה. כיף פשוט וחסר אחריות ותחושות אשמה.
באמא'שלי.
שמע, גם ישבתי בשורה הראשונה ונתפס לי הצוואר, וחוץ מזה היה דייט טיפה משונה, אז אני לא יודע, אולי זה נסיבתי. מצד שני גיליתי מאז לא מעט אנשים שלא אהבו את הסרט, ובמידה מסוימת זה אכן ריכך במעט את התגובה שלי: מלכתחילה לא חשבתי שהסרט ממש ממש איום, אלא פשוט שהוא עלוב וסר טעם, ועכשיו כשאני יודע שיש גם מי שמסכים איתי, הדחף שלי להילחם על הנקודה הזאת בהחלט קהה. במילים אחרות, לשאלתך – לא נהניתי, אבל אני שמח שאתה כן.
מישהו אמר פעם: אם אתה סובל, נראה שיש דרך קלה יותר.
ובמילים אחרות, אם אתה לא מתחבר לסרטים של נולאן, למה להתענות בכל פעם מחדש? הנה, אני למשל חושבת ש"שרק" מוערך יתר על המידה, ולא טרחתי לצפות בהמשך. יש במאים מהוללים (גם ע"ג דפי התכלת) שאני לא מתחברת ליצירה שלהם ולא מבינה מה כולם מוצאים בהם, אז אני לא טורחת לצפות בסרטים שלהם. אגב, "שמש נצחית בראש צלול" שהוזכר כאן לא מעט בהקשר ל"התחלה" הוא סרט שיצאתי ממנו בתחושה של "נו טוב". ממש לא התלהבתי ממנו וקשה לי להבין למה עושים ממנו כזה סרט טוב. אני לא יכולה להתחיל להשוות בכלל את מידת העניין וההנאה שהיו לי ב"התחלה" לעומת "שמש" כי הפער פשוט עצום (לטובת הראשון, כן כן). אנשים שונים מתחברים לדברים שונים, ואני מודה שקצת נמאס לי לקרוא בכל פעם הודעות של "אני לא מבין מה כולם רוצים מנולאן" מאותם אנשים שוב ושוב. לא הבנתם? לא התחברתם? בסדר, קורה. גם אני לא מבינה איך אנשים אוהבים את אביב גפן (למשל), נו, אז מה? אז במקום ללכת להופעותיו ואז לקטול לו ת'צורה ולכתוב ביקורות בסגנון "אוי, הוא כ"כ גרוע ועילג, איך אתם סובלים אותו בכלל?", אני פשוט נמנעת מראש. כל אחד ומה שעושה לו טוב.
מדהים, מסכים.
היו אלמנטים לא-מציאותיים ופנטסטיים מטבעם שתולים ברחבי הסרט ואנשים לא כל כך שמו לב. לא חייבים שדון ירוק עם חיבה לסוכריות סגולות כדי שזה ייראה כמו חלום…
מה גם שהויזואליות של הסרט הרבה פעמים מסתדרת עם החוקים הפנימיים של החלום בעולם הסרט: לדוגמה, אתה לא תשים לב שמשהו מוזר תוך כדי אבל כשתתעורר תבחין שמשהו שם היה שלא כשורה.
מה שהבאת יכול להוות דוגמה.
קטנוניזם
מה שגוי ב"התחלה"?
מבחינה מילונית זה אולי תרגום נכון, אבל לא מבחינת ההקשר
הסרט מסביר היתב מה משמעות המילה Inception: ההיפך מ-Extraction. שתילה של רעיון במוחו של מישהו. תרגום אחר היה יכול להיות אולי "הטמעה". המילה "התחלה" לא מתאימה פה.
זהו, שלא ראיתי את הסרט
אז חשבתי שעניין ההטמעה זה ספויילר
סוף סוף (פניה - בעברית - לנולאן)
הו, נולאן. כמה זמן חיכיתי שתעשה שוב סרט שאני אוהב. כמה רציתי לשכנע את עצמי שזה שאתה עושה סרטים בומבסטיים שמעצבנים אותי, שונראה שכולם חוץ ממני אוהבים, זה רק שלב. שמי שעשה את ממנטו יכול, ולכן יעשה, סרט טוב שוב.
ואז בא אינספשן. והיה בומבסטי. והיה מחורר. והיה בעייתי. ושבה אותי לחלוטין, אלוהים יודע למה. איכשהו כל הבומבסטיות פתאום לא הפריעה לי, כשלסרט היו הקצב הנכון והמראה הנכון וה… אוף, לא יודעת. ממנטו זה לא, אבל הכי טוב שעשית מאז ממנטו – ללא תחרות. ואני יכולה שוב לצפות לסרט הבא שלך. גם זה משהו, לא?
איך זה שיש כאן תגובות מהתקופה שבה האתר היה סגור?
(ל"ת)
היתה תקופת בטא
שבה האתר פעל חלקית והיה פתוח לקבוצה קטנה של מגיבים.
זהירות, ספוילרים
יובל, התגובה שלך כללה ספוילרים ולא היתה מסומנת ככזו. הוספתי את סימן הספוילר, אבל להבא שים לב בבקשה.
מש"א
מעניין אם באתר החדש זה מותר.
אני רק שאלה
תגידו, אני היחיד שלא נהנה מהסרט רק בגלל דיקפריו?
השחקן הזה לא גורם לי לקצה קצהו של בדל רגש הזדהות.הוא תמיד נראה אותו דבר. מוטרד, קצת מיוסר, וזהו.
אני התבעסתי רצח מהסרט הזה כי הוא הרגיש לי כמו פספוס עצום. עלילה מעניינת, אפקטים מטורפים, רעיונות מקוריים, תקציב ענק, אבל פגם אחד מעיב על הכל.
דיקפריו.
אדישות מוחלטת.
אוף…
גם שאטר איילנד וגם זה… כל כך הרבה פוטנציאל מבוזבז… שמישהו שם בהוליווד יעצור את זה…
דיר בלאק, גל
התגובה שלך לא היתה מסומנת בספוילר, למרות שהכילה את האמ-אמא של הספוילרים. שים לב.
די נהנתי מהסרט, אבל אני לא חושבת שהוא היה כזה אדיר גאוני ומושלם כמו שהרבה אנשים עשו ממנו (מקום 6 בimdb זה קצת מוגזם לטעמי). הוא אמנם סרט קיץ מגניב ומקורי אבל עדיין קצת רחוק מלהיות מאסטרפיס.
לא הצלחתי להתחבר לאף אחת מהדמויות חוץ מהבן של המיליונר. רוב הדמויות די הסבירו לצופה מה הם עושות שם, ובכלל הרגשתי שנולאן לא נתן כל כך הרבה קרדיט לצופה.
לגבי עניין הויזואליות
ראיתי הרבה תלונות על כך שעולם החלום יותר מדי ריאליסטי ולא מספיק מזכיר חלום. אני דווקא חושב שההחלטה להציג את עולם החלום כעולם הגיוני (יחסית) הייתה בגלל שכמו שנאמר בסרט, כשאנחנו חווים את החלום, הוא מרגיש אמיתי. את הסרט אנחנו בעצם רואים ברובו מנקודת המבט של קוב, ואם לא של קוב אז של חולם כלשהו אחר (ארתור, או יוסוף, ברבדים השונים). לכן, כמו שהחולם רואה את העולם בצורה הגיונית, כך גם אנחנו.
לא יודע מה איתך, לי גם חלומות פנטסטיים נראים מציאותיים
אחסוך לכם צלילה מטרידה לתוך התת מודע שלי ולא אפרט בדיוק מה, אבל אני לא חושב שאני חריג בזה. כל עוד אני חולם לרוב אין תחושה שמשהו לא מסתדר, אלא רק אחרי שאני מתעורר. אבל חלומות צבעוניים ומעניינים היו גורעים מהפומפוזיות של הסרט, ועם זה נולאן לא היה מוכן להשלים.
הם מסבירים את העניין בסרט עצמו
(עכשיו צפיתי בו שוב)- ככל שהשינויים שהארכיטקט עושה יותר קיצוניים ו"פנטסטיים", כך תת־המודע של החולם חש יותר ב"פלישה" החיצונית, ומתנגד לה.
כך זה גם אצלי, אבל כולנו חולמים מתוך התת מודע *שלנו*
בלבד, וכל החידוש בסרט הוא התערבות חיצונית בחלום, ואז החוקים כבר שונים (כפי שנכתב מעליי וכתבתי גם בעצמי, בהודעה אחרת).
הביקורת שלי שפורסמה בפורום אג'נדה:
האם אתם זוכרים איך הגעתם לכאן? מה עשיתם שנייה לפני שהתיישבתם מול המחשב? חלומות תמיד מתחילים מהאמצע, לא מההתחלה. אתם זוכרים? אם כך אתם לא חולמים.
קוב (ליאונרדו דיקפריו, 'השתולים') גונב רעיונות מחלומות של אנשים. בעזרת מכשיר אשר מסוגל לחבר אנשים לחלומות של אחרים, קוב וארת'ור (ג'וזף גורדון לוויט, 'מאה ימים של סאמר') פורצים לחלומות וגונבים מהם רעיונות. אך ניסיונם האחרון בגניבת רעיון נכשל, וסאיטו (קן וואטאנאבה, 'הסמוראי האחרון') שממנו ניסו לגנוב את הרעיון הוא איש נורא מפחיד.
קוב לא יכול לחזור הביתה, מפני ששלטונות ארה"ב רודפים אחריו, וכשסאיטו תופס אותו הוא מציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה. במקום לגנוב רעיון, שתול אחד במוחו של אדם, וכל עברך יישכח. אך לשתול רעיון לא קל כמו לגנוב אחד.
אם חשבתם שפה נגמרת האקספוזיציה אתם טועים בהחלט. הבמאי/תסריטאי, כריסטופר נולאן ('האביר האפל' אם שמעתם), לוקח את הזמן בלהעביר את מה שהוא רוצה שנדע. הוא רוצה שנדע כיצד החלום עובד, כיצד אפשר לגנוב רעיון, להשפיע עליו, תיאוריות בעולם הבדיוני על שתילת רעיון ועוד. האקספוזיציה כל כך ארוכה, שלהתחיל לפרט על העלילה שאחריה יהיה ספוילר. ועדיין, זה כריסטופר נולאן. האיש הזה יודע לביים סרטים, במיוחד סרטי מתח מתובלים בפילוסופיה, ופה הוא לא נכשל. האקספוזיציה אומנם ארוכה, אך היא מכניסה אתכם לעולם של הסרט, גורמת לרעיונות שאנו שומעים להישמע אמיתיים והגיוניים, ובעזרת מוזיקה בומבסטית וחלומות מרהיבים אתם לא תשימו לב כיצד הזמן טס.
בלי ספוילרים מיותרים ומילים ארוכות, נגיד שקוב מרכיב את קבוצת החלומות אשר תנסה לשתול רעיון בראשו של רוברט פישר ג'וניור (קיליאן מרפי, 'באטמן מתחיל'), ומגייס את אריאדנה (אלן פייג', 'ג'ונו'), אימס (טום הארדי, 'רוקנרול'ה') ויוסוף (דיליפ ראו, 'אוואטאר'). לכל אחד יש תפקיד מסוים, לדוגמה אריאדנה היא הארכיטקטית של החלום, אשר יכולה להפוך צד אחד של העיר על צידה השני (וזה נראה מדהים כמו שזה נשמע), או ארת'ור שאחראי על בדיקות הרקע, על מנת שהחולם יחשוב שמדובר באמת.
נולאן יצר פה סרט אשר מזכיר באפיוניו את כל סרטיו האחרונים. יש פה את המוזיקה הבומבסטית והאפית לפרקים של 'האביר האפל' ו'יוקרה'. יש פה את אלמנט המדע הבדיוני אשר מנסה בכוח ומצליח להתחבר לעולמנו ולהיראות אפשרי. ויש את הפילוסופיה אשר מאפיינת את כל סרטיו. וכל זה נאמר בתור מחמאה. נולאן יודע ליצור סרטים מעניינים, לא שגרתיים, ועדיין הוא מצליח לרתק את הקהל בעזרת טריקים אשר חוזרים על עצמם אך לא נמאסים (למעט הפסקול שדי הפריע לי בסופו של דבר). אפילו סצינות האקשן היו יותר מובנות מאשר ב'האביר האפל', כמעט עד לרמה של 'מישהו קיבל מכה בפלג גוף עליון'. הוא גם הוסיף ויזואליה נהדרת, ובחלומות מתרחשים דברים נפלאים אשר מצטלמים עוד יותר נפלא, במיוחד בהילוך איטי עד כאב. העלילה מותחת, ומעניינת, ולמרות אורך הסרט הוא אינו נמרח. הסרט הצמיד אותי לקצה הכיסא לקראת סופו ועם כל פיצוץ ומהלומה רציתי רק לקבל עוד. גם המד"ב מעוגן קצת במציאות, וככה אנו מקבלים הסברים לגבי התארכות הזמנים בחלומות, מידע על חלומות בתוך חלומות ואת אפשרויות הניצול של דברים אלו בזמן התגנבות לחלומות.
בתור חיסרון אגיד כי התסריט והעלילה הרגישו לי קצת מפוזרים, ושאין פה את ההידוק של 'יוקרה'. התסריט נראה לי קצת חפיפניק, כאילו שלא ממש חשבו או הסבירו הכול. לדוגמא איזה רעיונות קוב כבר גנב, ומי משלם לו עליהם. אלו פרטים שבמהלך הצפייה לא תשימו לב אליהם, אך מספר דקות לאחר הסיום, כשתשבו לחשוב על הסרט הם יעלו, ויורידו את ההנאה בדיעבד. ולמרות זאת העלילה היא די פשוטה ולא קשה למעקב. מלבד האקספוזיציה, והסיפור הראשי שהחבורה מנסה לשתול את הרעיון אין יותר מדי עלילות משנה וטוויסטים מבלבלים. יש את הבחורה המסתורית אשר מתעקשת להופיע בכל החלומות (מריון קוטילארד המציקה), ואת רצונו של קוב לחזור לארה"ב ולראות את ילדיו וזהו. הפשטות הזאת, וחוסר ההתעכבות על הפרטים השוליים שהזכרתי למעלה מקלים על המעקב, אך לא מפותחים לעיקר הסרט ולא יוצרים קטעים מתים או משעממים כמעט.
ועם כל המחמאות לנולאן, הקרדיט של הסרט הנ"ל הוא למלהקים. השחקנים בסרט הזה מבצעים את תפקידם נאמנה, החל מאלן פייג' לא בת ה-16, ועד ליאונרדו דיקפריו שמוכיח שהוא פה כדי להישאר. ועדיין מי שגונבים את ההצגה הם קיליאן מרפי וטום הארדי. קיליאן הוא שחקן מופלא, כזה אשר תשנא אותו לרגע אחד, ובמילי שנייה, במצמוץ אחד, יגרום לך פשוט לרחם עליו ולהזדהות איתו. הדרך בה הוא מעביר את רגשותיו במינימום הבעות פנים וגוף היא מדהימה, ומרגע הופעתו על המסך לראשונה הסרט השתדרג בכמה רמות. לטום הארדי לעומתו יש מבטא בריטי והוא ציני, וכל מילה שלו היא קומיק ריליף משעשע.
'התחלה' הוא לא סרטו הטוב של נולאן, ואף אומר כי מלבד סרט אחד הוא הסרט הכי פחות חביב עליי. ועדיין, במאי כזה מצליח להוציא תחת ידיו והנחיותיו סרט מצויין, אחד הטובים של השנה בלי שום ספק, ולהיות מקורי, יצירתי ונלהב. נולאן מבסס פה את מעמדו כאחד היוצרים הגדולים, וסרטיו מזכירים לי שילוב של ספילברג וקמרון, כל אחד ויתרונותיו. הוא משתמש במקצועיות ויעילות של ספילברג, ועדיין מצליח למשוך קהל ולהצמיד אותו לכיסא כמו קמרון. ועם מחמאה כזו, כל מה שנותר לכם לעשות הוא לרוץ לקולנוע
חולקת נחרצות על ה"חיסרון" שציינת (פסקה שלישית מהסוף)
הפסקה הזו גרמה לי לתהות אם צפינו באותו סרט… (ואני לא מדברת רק עליי ועליך, אלא עליך ועל רוב מוחלט של הצופים, קרא תגובות ותיווכח).
התסריט והעלילה מפוזרים? "התסריט נראה לי קצת חפיפניק, כאילו שלא ממש חשבו או הסבירו הכול"?! הלו, אנחנו מדברים על אותו כריסטופר נולאן? הבן אדם כותב תסריטים מהודקים (ואם תצפה בסרטוני מאחורי הקלעים תראה שיש לו גם תרשימים על גבי תרשימים של מי מה, מתי איך וכו'), ולמעשה אחת הביקורות עליו היא שהוא מסביר המון, אפילו יותר מדי. כמעט לכל "חור" או אי הבנה שאנשים העלו אפשר למצוא הסבר בסרט, ולרוב הוא מילולי לחלוטין. הוא פרש את החוקים באופן ברור מאוד, לא חסך באקספוזציה, רק כדי שבזמן אמת יהיה אפשר לרוץ במהירות ולזגזג בין סצינות של אקשן מסחרר (טוב או לא, זה כבר עניין של טעם).
כמו כן "העלילה די פשוטה ולא קשה למעקב"?! אולי אתה מוכשר במיוחד ולא מייצג את הצופה הממוצע. אני לא חושבת ש"עין הדג" מייצג את הצופה הממוצע, ועדיין אתה יכול לקרוא לא מעט תגובות של כותבים שטענו שהסרט דרש מהם מאמץ לא פשוט להבין מה קורה שם (כנ"ל), וחלקם כתבו "עד עכשיו לא ממש הבנתי מה היה שם". אז לו נולאן היה מסבך עוד יותר את "הפשטות הזו" אני חוששת שרוב הצופים (חוץ מיחידי סגולה) כבר היו מאבדים אותו לגמרי…
אחרון חביב, הדוגמה שלך נראית לי לא רלוונטית בעליל: העבודות הקודמות של קוב לא רלוונטיות לסרט כפי שהן לא רלוונטיות לסרטי פושעים אחרים. האם ב"אושן 11", למשל, הראו לך את העבודות הקודמות של כל אחד ואחד בחבורה? לא! הציגו לך את הדמויות ויאללה לעלילה. גם ככה "התחלה" ארוך מספיק והאקספוזיציה לא קצרה בכלל, אז להאריך אותה יותר בפרטים חסרי חשיבות לסרט? בשביל מה זה טוב? לא רק שלא חשבתי על העבודות של קוב אחרי הסרט, לא חשבתי עליהן עד שכתבת את זה, וגם אחרי שקראתי את טענתך זה ממש לא הוריד לי שום הנאה בדיעבד. מה שחסר לך זה איזשהו פריקוול או קומיקס שמלמד על הדמות לפני זה, והנה, מסתבר שיש קומיקס שמספר את הסיפור של קוב וקובול (לא קראתי, מצאתי את הקישור בסינמסקופ): http://movies.yahoo.com/feature/inception-comic.html
די קפריו
אני לא חושב שליאו הוא שחקן גדול. הייתי קורא לו "אדקווטי". אבל אני מסתכל על רשימת הסרטים שלו ב-IMDB, ומתרשם מבחירות הקריירה שלו: אני לא בטוח לגבי הכנסות, אבל מבחינה איכותית הוא כמעט ולא השתתף בפלופים. נכון שחלק מהסרטים שכיחים, אבל אין לו תחת החגורה שום זוועתון יוצא דופן. זה לא מאד נפוץ בהוליווד, שבה גם שחקנים ענקיים כמו בן קינגסלי וג'וליאן מור חווים תנודות חדות באיכות סרטיהם. בקיצור, די קפריו הוא כמו הנשים הללו שהן לא מאד יפות אבל אלוהים, הן יודעות להתלבש.
מאד קשה לי להתחבר לסרטים עם ליאונרדו דיקפריו
לא יודע למה, תמיד הוא נותן לי את ההרגשה של ילד שמשחק איש מבוגר.
טוב, השתכנעתי
אין ולא היה שום דבר יותר הגיוני מזה שכל החלומות ב"התחלה" נראים כמו דיווח שבועי של עורך דין שעוסק בעריכת חוזים. אי לכך רטרואקטיבית כל השעמום והאכזבה שחשתי כשראיתי את הסרט התנדפו, ובעצם בדיעבד נורא נהניתי. חן חן.
התגובה שלך נשמעה צינית ולא נחמדה בכלל...
TURI כתב תגובה יפה והגיונית מאוד שבאמת שינתה לי לטובה את ההיבט הזה בסרט.
זהו, רק רציתי לומר
סליחה, לא התכוונתי להיות לא נחמד (באמת)
אני הרבה יותר מתכוון לטוב ממה שאני נשמע לפעמים. מה שניסיתי להגיד במילים פשוטות זה שאני מרגיש שבמקום מסוים אנשים מתווכחים עם האמירה שלי "הסרט היה יותר מגניב אילו החלומות היו יותר חלומיים", בעזרת האמירה הנגדית "היו המון סיבות טובות שהחלומות כאלה פשטניים". זה בהחלט יכול להיות, אבל אם אני רוצה הגיון ומציאות יש לי חיים שלמים מחוץ לעולם הקולנוע. כל המטרה שלי כשאני הולך לקולנוע היא שיאכילו אותי לוקשים, רצוי בצורה משכנעת שתאפשר לי להתמסר לזה. לכן, האמירה הזאת היא לא תשובה. זה לא שאמרתי שזה חור עלילה אדיר ונולאן לא יודע לכתוב, פשוט אמרתי שהייתי נהנה יותר אילו זה היה אחרת, אפילו אם זה אומר שאחרים היו צועקים "פי, זה לא הגיוני, איך הוא לא מבין שזה חלום".
בעצם אתה אומר שזה היה נחמד אם 'התחלה' היה 'מדעי החלום'
זה קצת כמו לקרוא סיפורים של שרלוק הולמס ולהגיד שזה היה נחמד אם היה בהם יותר עיסוק בפנטזיה וכישוף. זה נולאן, למה ציפית?
נולאן מבחינתי הוא חרב פיפיות
ממנטו הוא אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, וגם האביר האפל הוא מצוין. באטמן מתחיל ואיך שלא תרגמו את following גם טובים. מהפיפית השניה, "יוקרה" היה גוש חרא יומרני ומשעמם ו"אינסומניה" היה סתם משעמם. ציפיתי בדיוק למה שקיבלתי, סרט פומפוזי בצורה בלתי נסבלת שקורס בקול רעש גדול תחת היומרה של עצמו (זה היה די ברור מהטריילרים), אבל קיוויתי להיות מופתע לטובה. זה היה יכול לקרות אילו היו מחליפים את רוב הקאסט והיו מרשים טיפה יותר מעוף – את זה ציינתי בפוסט שבו אני מסביר למה אני חושב שזה סרט מחורבן. לא חשבתי שנולאן יעשה המשכון לפפריקה, אבל כן נראה לי סביר לצפות שבסרט על חלומות יהיו כמה אלמנטים פנטסטיים מעבר ל"ראית כמה הסרט ארוך ומסובך לשם הסיבוך? פשוט פנטסטי".
(מה זה מדעי החלום?)
זה
http://www.fisheye.co.il/science_of_sleep/
אני לא מדבר על מידת אהבתך לנולאן, אלא על הרציונליות שלו
נולאן הוא אחד הבמאים הכי שכלתניים שפועלים כרגע בקולנוע – ואני לא מתכוון לאובססיביות שלו לפרטים הקטנים, אלא לכך שהתעלומות והעלילות ואפילו המניעים של הדמויות שלו – בכל הסרטים – הם רציונליים עד זרא. זה די מרשים שלמרות זה הוא מצליח ליצור אווירה רגשית בחלק מהסרטים שלו, אבל תמיד הסרטים מהונדסים ומחושבים וקרים. מאוד קרים.
כשנולאן עושה סרט אני מצפה שימתחו אותי, יספרו לי סיפור טוב, יציגו לי רבדים-על-רבדים של עלילות ועלילות-משנה (ולאו דווקא עומק פילוסופי, אגב). אני ממש לא מצפה שיקסימו אותי או ירגשו אותי או יפתיעו אותי אסתטית. ובוודאי שאני לא מצפה לסוריאליזם.
מדובר, אחרי הכל, באיש שהצליח לעשות סרט על קסם בלי טיפה של wonder של אף אחד, אבל אף אחת, מהדמויות: לכולם כל הזמן ברור שמדובר באחיזת עיניים (אפילו לילד הקטן עם הטריק של היונה מההתחלה).
אל תראה בהודעה הזו ביקורת על נולאן – הוא עושה את מה שהוא עושה נהדר – אבל ככה זה, זה מה שהוא.
אני כנראה לא מבין את ההבדל
אני יכול לחשוב על מספר סרטים של נולאן שהכילו אלמנטים לא מציאותיים בעליל (ובאחד, משהו שאפילו בעולם פנטזיה הקיום שלו הוא בעייתי). אז אני לא בטוח למה אתה קורא "שכלתני" או "רציונלי", אבל אני די בטוח שזה לא מחייב עיצוב משעמם לחלומות. לא הכל צריך להיות צבעוני או פסיכדלי, אבל אל תמכור לי שהכי טוב שאדם שיכול לעצב את העולם שלו בוחר לעשות הוא מנהטן. מנהטן אחלה והכל, אבל עדיין. זה נראה יותר כמו נסיון להקל את מציאת הסטים מבחירת עיצובית.
אני רק טוען שנולאן הוא במאי מאוד רציונלי. אם אתה רוצה לטעון אחרת, אשמח לדוגמאות, כמו גם למיתון מסוים של הסגנון שלך.
ואגב, העיצוב ב'התחלה' אינו משעמם ובוודאי שאינו רק מנהטן. תחשוב כמה סביבות שונות וארכיטקטורות שונות אנחנו רואים בסרט הזה (העיר המתפוררת, טירת השלג, פריז, הארמון היפני, המחסן הנטוש, הבר, המלון ועוד ועוד). הוא רק, כל הזמן כמעט, ריאליסטי. אפילו כשקורים דברים לא הגיוניים, הם קורים בצורה ריאליסטית.
טוב, תגובה רצינית
כשאני אומר "אני לא מבין את ההבדל" שוב לחזור על המונח שלא הבנתי באותו ההקשר (כלומר, שוב להגיד "הוא במאי רציונלי") לא עוזר לי להבין ודי תוקע את הדיון. מה ז"א במאי רציונלי? חשבתי שאתה מנסה להגיד שאין אלמנטים פנטסטיים בסרטים שלו, אבל יש בהם. אז מה זה כן אומר? ומה עכשיו לא בסדר בסגנון שלי? אני פשוט מנסה להמנע מספוילרים לסרטי נולאן שונים, מתוך הנחה שאם באמת ראית אותם, ברור לך מה האלמנט הפנטסטי לחלוטין ב"יוקרה", לדוגמה.
שנית, למקרה שזה לא ברור, כבר כתבתי באריכות כל מה שמפריע לי ביוקרה. להציג את זה כאילו כל מה שמפריע לי זה שחלום אחד ספציפי הוא לא יותר צבעוני זה פשוט איש קש, ולא ברור לי מה זה משרת. אני לא רואה טעם לחזור על דברים שכבר נאמרו, פשוט. אני לא קונה את זה שהגשמת החלום של *מישהו* זה פשוט בית פרטי מוקף בגורדי שחקים, סליחה. זה שגורדי השחקים אולי מדויקים ארכיטקטונית זה אחלה, אבל זה לא מושך ויזואלית לדעתי. זה לא מגרה את הדמיון. זה לא מפעיל את תת המודע. זה לא חלום, לפחות לא שלי. אילו אותו הסרט בדיוק היה משתמש במנגנון שבו מכניסים אנשים למציאות מדומה, הנקודה הזו הייתה יורדת מרשימת הדברים שביאסו אותי בסרט (אותי. לא אבסולוטי. אישי). ברגע שאתה משתמש במילה "חלום" מצופה ממך מידה מסוימת של חלומיות, בעיני. לא לספק אותה, בשם סגנון בימוי או כדי לספק את רוב הקהל שאינו אני, מאכזב אותי, ואני לא חזיתי את זה מראש גם בהנתן שראיתי את רוב הסרטים האחרים שנולאן היה מעורב ביצירתם.
זו לא תגובה רצינית, זו תגובה אגרסיבית.
ולזה התכוונתי כשכתבתי שאני מבקש שתמתן את הסגנון שלך: "אל תמכור לי", "זה פשוט איש קש", "אתה תוקע את הדיון", שאני אמשיך? והתשובה לשאלה הזו: לא, אני לא אמשיך. אני חושב שהסברתי את עצמי די בפירוט בדיון, ולמרות שאתה בהחלט מעלה כמה טענות נגד (שלרובן כבר התייחסתי), אתה עושה את זה בבוטות שלא מתאימה לי.
אם יתחשק לך להמשיך את הדיון הזה בסגנון מתון יותר, תקרא לי.
טוב צר לי, אבל אין לי מושג על מה אתה מדבר
גם בקריאה שניה ושלישית אני לא רואה אגרסיביות. לפני "תוקע את הדיון" יש פניה אישית וכנה כי אני באמת לא מבין למה אתה מתכוון, וזה מסויג עם "די". אם אתה מקטין את הדעה שלי לרבע נקודה ועונה לה כלאחר יד, זה איש קש לפי ההגדרה המילונית, וזה בטח לא אגרסיבי לקרוא לטיעון "איש קש" אפילו אם הוא לא.
ייתכן שהסברת את עצמך בפירוט, אבל אני נשבע שלא הבנתי. יש לי הרבה תחביבים, אף אחד מהם הוא לא "לבקש מאנשים הסברים חוזרים ונשנים לדברים שכבר הבנתי". מכאן, אפשר להבין את מה שאני אומר כפשוטו ולנסות להסביר את מה שאתה אומר, או שאפשר לתקוף אותי ואת סגנון הכתיבה שלי.
אכן, אני עושה את זה כי ניצחת אותי לוגית.
אבל בכל זאת: האתר נפתח לפני שבוע. בינתיים כבר שני אנשים העירו לך שאתה כותב אגרסיבי.
אני מודע לזה
זה די מטופש, אבל אני כאילו שוכח כל פעם שאנשים לא מכירים אותי ולא מניחים שאני מתכוון לטוב, ואז החיבה שלי להקצנה מתפרשת בצורה שלילית. אבל יש גבול גם לעוורון שלי, לרוב בקריאה חוזרת (בגלל זה אני מאד מתגעגע לפיצ'ר הצגת התגובה לפני השליחה) אני כן יכול לראות מה התפרש בצורה שלילית ואין לי בעיה להתנצל כשצריך. הפעם באמת ובתמים אני עומד ככלי מלא בושה מול שוקת שבורה וחרס בידי. ואלא אם תאיר את עיני כאן או במייל, אני אלך לקבר ואאמין שבאמת הייתי בסדר.
בדיוק.
סרטים של נולאן תמיד מזכירים לי קריאה בדף גמרא: אם אתה יודע באיזו רמת קינון אתה (או כמה פעמים כבר נפתחו סוגריים, אם תרצי), זה די פשוט. אבל כמות רמות הקינון היא בערך פי שמונה מאשר ברוב הסרטים, מה שהופך את זה ללא פשוט בכלל.
אבל יותר מזה: בעולמות שלו, בניגוד לעולם של הגמרא, אין שום מקום לקסם, מסתורין או פנטזיה. זה עולם מחולן לגמרי, רציונלי לגמרי. התעלומה היחידה שיש – וגם היא זמנית לחלוטין, והולכת ומתפצחת – היא התודעה האנושית.
אגב, כל זה בסדר גמור – גם כי נולאן טוב מאוד במה שהוא עושה, ובעיקר, כי זו אפשרות יוצאת דופן מאוד בקולנוע – אבל רק חבל שגם אין לנולאן חוש הומור.
אני מסכימה - חבל שנולאן לא מפגין קצת הומור
ואין לי בעיה עם תפיסת עולם רציונלית – אני אפילו חולקת אותה. הבעיה היא שבסרטיו האחרונים (קרא: סרטיו מאז ממנטו) נולאן מנקה מהעולם הרבה דברים מעניינים שלא קשורים במסתורין או דת (למשל אינדיבידואליות ואנושיות), ועד כמה שפאזלים יכולים להיות כיף, בשלב מסוים כשכל הדמויות מתנהגות בצורה מכנית לחלוטין פשוט כדי שיוכלו ליפול לסלוט שלהן בצורה מושלמת, וכל זאת לצלילי "הו-ראו-את-העולם-שיצרתי" שמושמע ברקע בבומבסטיות אדירה, נו. זה מאוד לא עושה לי את זה.
אחד הדברים שאהבתי ב"התחלה" זה שעל כל פגמיו (מחורים לוגיים בתיאוריה עליה מתבסס הסרט ועד בעיות מלודרמת-היתר הרגילות של נולאן) הרגש והאנושיות חזרו להיות כוח מניע בעולם שלו. הדמויות הרבה יותר נאמנות-לעצמן, והרבה פחות הרגשתי שדמות עושה משהו אך ורק בשירות האמירה הגדולה של נולאן, בלי שום קשר לאדם שהיא אמורה להיות. ואכן – זו הפעם הראשונה מאז ממנטו שאני יוצאת מסרט של נולאן עם כוכבים בעיניים ורצון עז לראות את הסרט הבא שלו, כי מה שעברתי עכשיו באולם הקולנוע היה פשוט… יאמי.
תודה, סוף סוף הבנתי
וגם הבנתי למה לא הבנתי מקודם, כי פרט לעובדה שחלומות הם ביסודם מונעי רגש, אין שום סתירה בין אף אחד מהמאפיינים האלה לבין חלום שבו, נניח, מישהו עף או יש לו שני ראשים. ברורה לי החשיבות של מה שקורה לעולם החלום וההשלכה שלה על הדמויות, אני סתם לא הבנתי למה מה שהם בחרו לבנות הוא מלכתחילה כל כך חסר השראה. כאמירה על הדמויות זה דווקא מתיישב לי היטב עם אחת הדמויות המעורבות, אבל זה רק עולם אחד מני רבים שבוחרים לציית בו לכל חוקי הפיזיקה וההגיון.
תפריד בין היגיון ורגש.
יש היגיון בכך שהחלומות בסרט הגיוניים. זה לא "חור" בעלילה, זה חלק מהחוקים שהסרט מתווה והוא מציית להם. שעמום ואכזבה הם רגשות פרטיים שלך, ולא קשורים להיגיון או לאי-ההיגיון של הסרט. אין שום משוואה שקובעת שסרט עקבי = סרט מהנה. אפשר ליהנות מאוד מסרט מלא חורים ואפשר להשתעמם ולהתאכזב מסרט מדויק להפליא. ההודעה של turi הייתה הודעה שהתייחסה להיגיון בסרט ולא ניסתה לשכנע אף אחד לאהוב אותו. כמו בכל סרט, יש כאלה שנהנו, יש כאלה שלא. אתה היית מעדיף סרט אחר עם תסריט אחר וזה בסדר, אבל התחלה הוא מה שהוא, והעובדה שהיית רוצה שהוא יהיה אחר לא מורידה או מעלה מההיגיון הפנימי שבו. זה הכול.
הפרדתי מלכתחילה
אני לא מנסה להוכיח פורמלית שהסרט לא טוב. אני מסביר מדוע, לדעתי, לא נהניתי. בחלק מהנקודות זה לובש צורה של "הייתי מעדיף אילו" כדרך להסביר מה הרגשתי שהיה חסר. בגלל זה גם התגובה הישנה שלי של "טוב, השכנעתי" כדרך להזכיר שאנחנו לא עוסקים במתמטיקה בדיון הזה.
הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו כשיצאתי מהסרט
היה איזה סרט מעולה היינו מקבלים עם מישל גונדרי בתור במאי שותף.
באופן כללי זה די סותר.
נולאן וגודרי הם שני במאים נפלאים עם סגנונות מאוד שונים.
עד כמה שבפנטזיה זה היה יכול להיות נחמד, קשה לי לראות איך שני הסגנונות האלה היו מתיישבים ביחד לסרט אחד שהיה עובד טוב.
המשותף לנולאן וגונדרי
דווקא יש דבר מאוד משותף לשני הבמאים, וזה סלידתם מ CGI. שניהם משתדלים להמנע מהשימוש בו ואכן רוב האפקטים בסרטים כמו התחלה ושמש נצחית בראש צלול מבוססים על טריקים כביכול ישנים אבל שעובדים יופי.
להגיד שהם סולדים ממנו זה לא מדויק
גם גונדרי וגם נולאן משתמשים ב-CGI, הם פשוט לא משתמשים בו כפתרון אוטומטי לכל דבר כפי שמקובל היום, אלא מעדיפים להשתמש באפקטים פרקטיים כל עוד אפשר ולעבור למחשב רק כשאין ברירה.
אכן כך
וזה מה שמשותף לשניהם![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
שאלת תם: מה זה CGI?
(ל"ת)
Computer Generated Image
תמונה המיוצרת ע"י המחשב, או במילים אחרות אנימציה תלת-ממדית
את מוזמנת :)
(ל"ת)
אהבתי את ההסבר ללימבו.
(ל"ת)
הייתי ביום עיון
היה מעניין. (לא הייתי קוראת לזה יום עיון, זה נמשך פחות משעתיים).
בהתחלה דיבר יולי שפירא, מה שמצא חן בעיני היה השיר שהביא מהמשוררת הפולנייה המפורסמת ששכחתי את שמה, שבחלומות אפשר לעשות הכל, להצטיין בהכל, לחוות את הדברים הכי לא נתפסים, ולחיות את החלום, להיות איך שאתה רוצה ולהגשים את חלום חייך.
בקשר להתחלה- הוא ציין שההתחלה הכי רעה, הכי נוראה עדיפה על הסוף הטוב ביותר.
יאיר נווה דיבר על נולן, (גם על ממנטו, יוקרה וכו') הוא הביא את הקטע של החלום של האדריכלית, ועשה את ההשוואה בין זה שבחלום אתה אף פעם לא זוכר איך הגעת למקום שבו החלה ההתרחשות המשמעותית, וגם בסרטים תפקיד העורך הוא לנקות את הסרט מכל הפרטים שלא מעניינים ולא תורמים, הוא הסביר שהשימוש בקאט הוא קונוונציה לשינוי בזמן ובמקום. המציאות היא לונג שוט, החלומות מורכבים מקאטים, התדר, וה-24 פריימים הם גם בחלומות וגם בסרט הקולנוע, (בטלביזיה זה אחרת, בוידיאו זה בדרך כלל 25 פריימים כמו בהיפנוזה). לכל העולמות ושינוי הנופים ב"ההתחלה" מגיעים דרך קאט שלעיתים מוסווה עם תרגילים כמו שימוש חכם בפס קול וכדומה.
נווה גם עמד על זה שבעולם שהאדריכלית יצרה מסתובבות דמיות שהם השלכות והטלות של תת -המודע, גם הקולנוע הוא השלכה (של האור על המסך אבל גם של רעיונות , דמיון ותפיסות עולם).
הוא הזכיר שכמו שבקסם יש שלושה חלקים (אישה שלמה- המצב הנורמאלי, מנסרים אותה לחתיכות-יצירת המתח, עכשיו אף אחד לא ימחא כפיים למראה הפלא אפילו ימתחו וילחצו, והשלב השלישי- הקתרזיס-ההתרה- האישה חוזרת, והיא שלמה ובריאה-מחיאות כפיים סוערות). כך גם בסרט העלילה מורכבת מהתחלה- חיים נורמאליים. אי סדר, בלגאן – שבר, חיים מתנפצים . וקתרזיס- הדברים מסתדרים החיים שבים למסלולם כך או אחרת ויש פיתרון. (בממנטו הסדר והדרך שהעלילה מתפתחת הוא קצת שונה). הוא אמר שהשם "התחלה" בא לבטא את הגרגר הזעיר, הרעיון הקטן שהושתל ויתפתח וישפיע על הכל.
שמעון אזולאי הפילוסוף עמד על כך שכמו שגנים באבולוציה שואפים לשכפל ולשמר את עצמם כך גם רעיונות, זה כמו וירוס, ואנחנו בני האדם הנשאים שלו. (הוא הזכיר את הקלישאה הנדושה על אופנת בגדים), בני האדם אינם פועלים , בוחרים ועושים כרצונם אלא הם כפופים לתכתיבים, גם כשהם בטוחים לחלוטין שזה הרעיון שלהם והרצון האמיתי שלהם לעשות משהו או לקנות משהו, זה לא בדיוק כך. (למשל לעשן- החוכמה היא לא לרצות משהו, אלא לרצות לרצות אותו). הוא דיבר על ממים, רעיונות שעוברים ומשכפלים עצמם, יש חזקים (כמו אמונה דתית, ששורדים אלפי שנים, יש אופנות ששורדות זמן קצר ורעיונות טיפשיים שלפעמים כמעט לא שורדים) .
הוא הזכיר את הפילוסוף הגרמני הגל , שדיבר על רוח הזמן, וטען שאדם כפוי לנהוג לפי מה שנחשב בחברתו כהתנהגות סבירה, וההתקדמות של החברה וההיסטוריה מבוססת תמיד על פתרון המתח מהפיתרון הקודם, כלומר כל התקדמות חייבת לכלול – תזה, אנטי תזה , וסינתזה.
בסרט ברור איפה למה חייבים לפחות שלושה רבדים של חלום בתוך חלום בתוך חלום, כי אם ישתילו רעיון בחלום הראשון זה יהיה רעיון שטחי, שלא יתפוס, כי הוא לא מתפתח כרעיון אורגאני כדרכם של רעיונות אמיתיים, שחודרים עמוק ונשארים. ולכן קוב מסביר- שבשכבה הראשונה – הם ישתילו בקורבן את הרעיון שהוא לא רוצה ללכת בדרכי אביו, (התזה). בשני- שהוא ייצור משהו חדש, למרות שזה נגד כל מפעל חייו של אביו, וזה מעורר התנגדות פנימית, לצאת נגד אביו. (אנטי תזה). בשלישי – שאביו לא היה רוצה שהוא יהיה חיקוי שלו, ילך בדרכיו, אלא שיעשה מה שהוא רוצה ויקים משהו חדש ומיוחד בזכות כישרונו והייחוד שלו. (סינתזה).
דורון פרידמן דיבר על טכנולוגיה, איך אפשר לקרוא מחשבות, איך ניתן לתקשר עם אנשים חסרי הכרה, וכאלה שבגלל ניוון שרירים לא יכולים להניע אף שריר בגופם. איך אפשר ליצור עולם וירטואלי (עם מספיק תקציב, עולם מרהיב שהוליבוד לא תתבייש בו), ובו הדמויות יזוזו, יגעו, יחושו, ויתנהלו רק ע"י כך שהאדם שהתחבר לעולם מפעיל את כוח המחשבה שלו וזה מה שמפעיל את הדמות בעולם הווירטואלי, הוא טוען שיש בעיה אתית, פחות בקריאת מחשבות, שאם אתה טועה ההשפעה של זה מוגבלת ויותר בכתיבת מחשבות, השתלתם, כי עם אתה עושה טעות, אתה עלול לגרום לנזק ביליתי הפיך.
מיכה אנקורי עסק גם בפסיכולוגיה וגם בפיזיקה, הוא דיבר על השאלה : מאין מגיע החלום? וטען שבתרבויות שונות החלום בא ממימד אחר, עולם האמת, עולם המתים, עולם האבות הקדמונים, עולם שכולו טוב, שאפשר ללמוד שם ידע ותובנות שאחר כך ניתן להשתמש וליישם בעולם שלנו.
הוא דיבר על התיאוריה של יקומים מקבילים, שמשפיעים ומחלחלים ליקום שלנו, וקיימים בו זמנית כאן ועכשיו, שאולי שונים בחוקי הטבע שלהם, שאולי פותרים את פרדוקס המסע בזמן, כי כל מעשה שאולי נעשה ואולי לא בעולם שלנו גרם להשלכות, בעולם אחר החלטה או מעשה הפוך יביא להשלכות שונות בהתאם. מבחינת הפיזיקה יקום מקביל (שחוקי הגרביטזיה שלו שונים הוא אולי הסבר למה מחזיק את היקום מלהתפרק או לקרוס לתוך עצמו, ודברים כמו חומר אפל) מבחינת הפסיכולוגיה הרבה פעמים חלום נוטע בך מחשבה, פיתרון או מסר בתגובה למשהו שקרה בזמן שהיית ער. (למשל הוא הזכיר שיחה שהיתה לו עם איש שמאמין בתורות הניו אייג' – שצריך לחשוב חיובי ואז יהיה טוב, שהאדם והיקום וכל מה שקיים כולל כל האנשים שחיו יחיו או חיים וכמובן גם אלוהים עצמו הם בעצם אותו הדבר כי הם חלק מהאחד, אנקורי התרגז הוא טען שלא מספיק לחשוב חיובי ושהכל לטובה כדי שהמציאות האובייקטיבית תתגלה כטובה ומטיבה, והאשים שאלה שטוענים כך הם המסוכנים ביותר, בלילה חלם חלום, על הזבל שהוא חופר ומנסה להוציא מנחלתו, הוא טוען שכשקם הבין שטעה שחשב שזה שדיבר איתו מלא בזיבולי שכל מזיקים, כי כשדיבר אליו ופגע ברגשותיו, בעצם הוא זה שלכלך והתנהג כמו חרא של בן אדם.
אוהד אזרחי- הביא את הדרך שהיהדות רואה את החלום, שאלוהים מדבר אל האדם בחלום. (אברהם, יעקוב, יוסף- התחלת הסיפור של האומה טמונה בחלומות שמנהיגיה חלמו), האדם שלא מגשים את חלום חייו, חייו עוברים עליו כאילו הוא ישן ללא יקיצה, החלום חיוני לאדם, מי שמונעים ממנו חלימה סופו להתמוטט פיזית ושתיטרף עליו דעתו. אלוהים מדבר אל האדם בחלום אבל מי שלא מקשיב, מי שלא שם לב למסרים שמנסים לעביר לו, עלול לקבל את המסר בדרך אחרת, במחלה, גם מחלה היא דרך התקשרות של האל, ריסוק החיים מאפשר התחלה חדשה, יקיצה מחיים סהרוריים של שינה, מחלת הסרטן או נכות קשה הרבה פעמים גורמת לך לדעת להעריך את החיים ולהיות אסיר תודה על הדברים הפעוטים ביותר שראית כמובנים מאליהם. והרבה פעמים אתה מבין שחייך סטו מהמסלול ובוחר בנתיב חדש, נתיב של הגשמת חלום חייך, הגשמת כל החלומות שלך. אזרחי סיפר איך הדבר בא לידי ביטוי בספר איוב, (שהרעים ניסו לשכנע אותו שהוא נענש על חטאיו ורק רע אחד הציע שאלוהים מנסה לתקשר להתקרב אינטימית אליו, אלוהים כעס על הרעים שניסו להסביר את האובדן והפגיעה כעונש על חטא… מן הסתם גם כיום לא היה רווה נחת מרבנים שמנסים להסביר כך אסונות וסבל ואובדן).
לא לחינם המילה-חמלה והמילה- מחלה והמילה-חלימה והמילה-החלמה מורכבות מאותיות דומות, גם חלימה ובאופן פרדוקסאלי גם המחלה יכולים להביא לחייו של אדם החלמה, לכן כששותלים בו חלום, מחלימים אותו. הוא סיפר על רב גדול שהכיר, ונטה למות מסרטן, מעסה חילוני שטיפל בו שאל אותו עם הוא שואל את האל שאלות והרב ענה: "לשאול אותו שאלות, מה פתאום! אנחנו אחד!" וכך נסגר המעגל שנפתח בהרצאה הקודמת.
אנחנו אחד עם היקום ואלוהים, גם כשרע, גם כשאנו נוטים למות גם כשחיינו מרוסקים, כל עוד אנחנו לא מוותרים על החלום, אנחנו חיים. ואולי היקיצה האמיתית מהשינה הגדולה היא דווקא במוות, כשכל אחד מאיתנו הולך לעולמו, עולם שכולו טוב.
אזרחי הזכיר שבגמרא היחס לחלום הוא מאוד מעניין, יש סיפור על אדם שחלם אחר מות אביו, שאביו בא אליו בחלום, וגילה לו שהטמין מאחורי התנור ,אוצר שכלל סכום כסף גדול, ושהוא נדר אותו לעניים, יתומים נזקקים ואלמנות. וזו הצוואה שלו שהסכום יועבר לפי רצונו לצדקה. כשהאיש התעורר , הוא קם ובדק מאחורי התנור, ולהפתעתו הרבה מצא שם את אוצר הכסף, הוא פנה לחכמים ושאל אותם מה עליו לעשות, הם אמרו לו: מצאת אוצר, אתה יכול לעשות בו כטוב בעיניך, חלומות לא מעלים ולא מורידים. לא משנה מה שאביך אמר לך בחלום. אתה מצאת את האוצר, ואתה יכול לעשות בו כרצונך, כי איך תוכל לסמוך על דמות שדיברה אליך בחלום.
אזרחי סיפר לנו לסיום על אחד מהמנהיגים הרוחניים שנהג לומר לתלמידיו:"אני החולם, ואתם כולכם דמויות בחלום שלי" זו מחשבה מטרידה האם אנו חיים בחלום שלנו? את החלום שלנו? או שזה חלום לגמרי אחר, שמישהו אחר חולם לנו, או רוצה להגשים את חלומותיו דרכנו.![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
כשיצאנו שמענו פתאום חצוצרה של נגן רחוב שניגן את "בדרכי" של סינטרה…
ואז התעוררתי
(ל"ת)
תודה!
נשמע מעניין מאד. כל הנקודות האלה מוסיפות המון לסרט ורק מחזקות את הדעה שהוא סרט שהגיע בשביל להישאר.
סיכום מגניב, ורק הערות קטנטנות
1. כנראה שיאיר רוה דיבר, ולא יאיר נווה (אלא אם כן באמת אלוף פיקוד המרכז לשעבר העיר על הסרט. ואז זה סתם מוזר.)
2. המשוררת הפולניה היא ויסלבה שימבורסקה, והשיר הוא "בשבח החלומות": http://www.3quarksdaily.com/3quarksdaily/2009/04/in-parise-of-dreamswislawa-szymborskain-my-dreams-i-paint-like-vermeer-van-delfti-speak-fluent-greekand-not-just-with-the-li.html
3. הקטע על היקומים המחלחלים והפיזיקה נשמע לי, במחילה מכבודך, כמו שטויות. אין לי בעיה עם רעיונות פילוסופים מופרכים, אבל אין שום סיבה לנסות ולקרוא להם "פיזיקה".
תודה, אבל שאלה:
בחלומות זה 24 פריימים ובהיפנוזה 25? מה?!
זה מה שיאיר רוה אמר
שהמוח חולם בתדר של 24 תמונות בשניה ואילו במצב היפנוזה הוא פועל בקצב של 25. ולכן התחושה בקולנוע היא יותר חלומית, והתחושה מול הטלויזיה היא יותר היפנוטית.
הוא לא אמר על מה הוא התבסס, כך שאני לא יודעת אם זה מהימן או לא. (נשמע לי חשוד משהו).
מה? למה שהמוח יפעל בתמונות בשניה בכלל?
העין, אולי; אבל המוח? ולמה שיהיה הבדל בין היפנוזה לחלום, או בין כל דמיון לחלום? ולמה בכלל שיהיה הבדל בין ערות לחלום?
חיפוש קצר בגוגל לא מעלה כלום. מישהו כאן יודע על מה הוא מדבר?
ברור שאני יודע על מה מדובר.
זה בגלל שהאצטקים השתמשו בשיטה המטרית.
לייק! כלומר, אה,
(ל"ת)
היה פרק כזה בכוח המחץ
שמפקד קוברה מחדיר פריים 25 לשידורי הטלוויזיה וכל האזרחים הופכים להיות עבדים של קוברה. זה ברצינות הסימוך היחיד שאני יכול לחשוב על זה לעובדה הזו.
מה?!
בולשיט מוחלט. המוח לא "עובד בקצב של 24 תמונות בשניה". מאיפה השטות הזאת?
לרוה פתרונים
יש מצב גם שהוא לא התנסח כמו שצריך.
אולי הוא מתכוון לכך ש
שבזמן חלימה (מצב Rapid Eye Movement) העיניים ממצמצות בקצב של 24 מצמוצים לשניה. לא שאני יודע אם זה אכן כך, וגם אם כן לא שאני מבין איך זה קשור (לא רואים דרך העיניים…) אבל אולי הוא התכוון לזה…
בזמן REM לא ממצמצים בכלל
אם הכוונה לכך שהעיניים זזות ימינה ושמאלה בקצב של 24 תזוזות בשניה, הרי שזה בלתי אפשרי (נסה לעשות זאת בערות), וגם לא כך עובד REM בכל מקרה. אגב, גם למצמץ 24 פעמים בשניה זה בלתי אפשרי.
בכל מקרה, אני לא רוצה לשער למה הוא התכוון – כי זה נשמע כל-כך מופרך ולא מסתדר עם שום מידע שאני מכיר בהקשרים רלוונטיים (דרך פעולת הראיה, היפנוזה, חלימה), ואני לא רוצה להשמיץ. אני פשוט אשמח אם למישהו כאן מה שהוא אמר נשמע מוכר.
נו, הוא בטח מתכוון ש-24 FPS זה סוג של סטנדרט,
לפחות פעם, מבחינת כמות הפריימים בשנייה שצריך כדי "לעבוד" על העין/מוח שיחשבו שהם רואים תנועה.
אבל העין בהחלט לא רואה בפריימים, כמו שהיא לא רואה בפיקסלים.
ככה לרמוס את הודעתי עד אפר? @_@
אנסה להשיב לה מעט כבוד D:
נראה שאתה בקיא בנושא מכאן הנחרצות שלך, אז למה קוראים למצב תנועת עניים מהירה? מה מהיר בו? מהניסיון שלי בכמה פעמים שנרדתי תוך כדי מודעות לגוף (לאו דווקא בלילה) שמתי לב שהעיניים ממצמצות בקצב מהיר מאוד, אז הנחתי שלזה מתכוונים כ REM. ואני לא חושב שההצעה שלך לנסות זאת במצב ערות כל כך רלוונטית כי באופן רפלקסיבי הגוף פועל הרבה יותר הרבה.אני מסכים ש24 מצמוצים בשניה נשמע לא אפשרי.
ולמה לא להשמיץ? בשביל זה נועד האינטרנט :)
לגבי חלימה...
ראשית, ההנחות לגבי שנת תנועות עיניים מהירות (REM) הן לא חד משמעיות, ולא ידוע מספיק על מנת להבין אותה.
עד כמה שאני יודע- תנועות העיניים נגרמות בעקבות ובהתאמה להתרחשויות בחלום, והן לא עקביות או ספונטניות, לכן לא קיים קצב אחיד של תנועת עיניים.
התנועה היא של גלגל העין, ולא מצמוץ של העפעפיים.
בכלל המקור לדברים האלה אם ה '24 פריימים לשניה' נשמע לי כמו איזה מומחה לתורה של עצמו, שכמובן מוזמן למיטב ההרצאות… בפני אנשים שיאמינו לכל דבר. (אני לא יודע במי מדובר ולא ממש איכפת לי)
בשביל זה יש את דודה ויקי:
http://en.wikipedia.org/wiki/Rapid_eye_movement_sleep
אבל קראתי
ולא מצאתי שם תשובות :(
יש יותר מסוג אחד של תנועות עיניים.
אי אפשר לעשות 24 תנועות רצוניות בשניה, זה נכון, בין השאר בגלל שדרושות מאות מילישניות לכל הפעלה של שרירים. אבל תנועות לא-רצוניות הן מהירות בהרבה, והעין זזה הרבה יותר מכפי שאנחנו רואים (מיקרו-סקאדות, תנועות מזעריות, מהירות ולא מודעות). להכניס 24 מאלה בשניה לא נראה לי יותר מדי לא הגיוני (אם כי אני לא מבינה מספיק בתחום תנועות העיניים כדי לומר אם זה אכן אפשרי או לא).
מה שכן, לטעון שהמוח פועל ב"תמונות" זה *מאוד* לא נכון. אולי-אולי אפשר לדבר על קצב הירי של הנוירונים בעין, אבל היות ואין סינכרוניזציה מושלמת ביניהם, זה ממש לא כמו "לצלם" את המציאות, יש רצף של מידע שמשתנה כל הזמן ועובר כמויות מפחידות של עיבוד והשלמה מעבר למה שנקלט על הרשתית. התיאוריה הזו נשמעת לי מאוד מוזר – אולי הדברים לא הובנו נכון?
יש מצב שלא הובן נכון בשילוב עם לא הוסבר נכון
אני ממש לא חותמת על הניסוח הזה.
קראתי ב YNET על מדען כלשהו בעל שם מחו"ל, שפרסם מחקר בדוי לחלוטין ומגוחך על נקודות לחץ בתחת, על מנת לחשוף מוסדות וכתבי עת שיסכימו לפרסמו בלי בדיקה בסיסית של אמינות המחקר- כמובן שהזמנה מישראל לא איחרה להגיע, הוא הוזמן להרצות בכנס 'מכובד' של פקולטה כלשהי של רפואה אלטרנטיבית או משהו כזה…
זה כמובן לא מכליל מוסדות יותר רציניים בארץ, אני לא יודע אם זה היה יכול לקרות גם בהם אבל- הסיפור הזה נופל בהתאמה למה לחשדות שלי לגבי מומחים והרצאותיהם בכלל בישראל, עושה רושם שההתנהלות המקצועית מוחלפת בהדרגה ביחצנות! העקרונות של מקצועיות ואותנטיות הם לא רלוונטיים כשמדובר ב'רייטנג' של הרצאה או כנס, ונראה שלאף אחד לא באמת אכפת על מה מדברים המרצים כל עוד הם ממלאים את משבצץ המקום ונשמעים מתוחכמים (עדיף כמה שפחות ברורים).
בכלל יש לי הרגשה שבישראל המומחה, הוחלף באיש יחסי ציבור.
אני כמובן לא הייתי ביום עיון הזה, ולא מכיר את רוב המרצים המוזכרים בהודעה, אני מסתמך אך ורק על ההודעה- חלק מהדברים נשמעים לי (אני אולי מגזים) כמו התחכמויות ספק פנטסטיות ספק פילוסופיות של אנשים מאוד מהורהרים, שנועדו לשיחה מעל כמה כוסות משקה בבר (עדיף ריקות)
אני לא חושבת שאתה הוגן במיוחד.
אפשר הרי להשאיר שאלה בבלוג של רוה, ואולי הוא יסביר היטב את מה שאני לא הבנתי.
http://blog.orange.co.il/cinemascope/
ובקשר ליקומים מקבילים, האמת שזו תאוריה שכבר מזמן לא נחשבת אזוטרית שמאפיינת אנשים מוזרים ספק שפויים, אלא נחשבת כמקובלת במינסטרים הכי מרכזי.
הדוקטור שדיבר על עולם וירטואלי ועל דיאלוג עם חולי ניוון שרירים ואנשים חסרי הכרה, לא דיבר על תאוריה אלא על מחקרים שנעשו באוניברסיטאות הכי נחשבות עם מומחים ידועים מוכרים ומעורכים.
את בטח צודקת
כנראה שאני מגזים, צריך להתייחס לכל אחד לגופו…
לא הייתי כותב הודעה כזאת למארגני הכנס, הרי אני לא הייתי שם בכלל.
אני רוצה רק להדגיש שאסור לפי דעתי לסמוך על השיפוט של מארגני הרצאות וכנסים ככלל, וצריך להפעיל שיקול דעת וביקורתיות אישית כלפי כל אדם שמציג את דעותיו, גם אם הוא נשמע אמין וסימפתי ומדבר הרבה. באותה מידה צריך תמיד לשמור על ראש פתוח ולא לפסול מתוך בורות.
יקום מקביל עם פיזיקה אחרת… שמונע מהיקום שלנו לקרוס? מעניין…
(התאוריה עצמה של יקומים באמת מעניינת, לא לזה התכוונתי)
יפה, אבל..
..מהו המסר ש'התחלה' משתיל במוחם של הצופים? זה שעובד דרך קתרזיס רגשי וקשור גם בעולם הקולנוע?
אבל זו בעיה רצינית.
כמו יעל, אני חושב שהתיאוריה שלך מקסימה. אבל הרי ההשתלה היא שעומדת בבסיס הסרט; לכן, היא גם חייבת לעמוד בבסיס האלגוריה.
ממש אהבתי את הניתוח הזה.
הוא מקסים.
ניתוח נפלא, לא מסכימה רק עם הדוגמאות בסוף
לגבי ה"מסרים שתעשיית הסרטים משתילה לנו". המציאות התרבותית הנ"ל הייתה קיימת הרבה לפני הקולנוע. בסופו של דבר המציאות מהדהדת בקולנוע והוא אמנם משפיע בחזרה, אבל זה לא ביצה-תרנגולת בעיניי. יש "מסרים" שאינם ממש "מסרים" אלא יותר פנטזיות/אגדות, כמו "האהבה מנצחת בסוף". אני חושבת שכל אדם בוגר יודע מניסיונו שזה ממש לא נכון (לא תמיד ואפילו לא לרוב) אבל זה נעים להתנתק מהמציאות ה"מרה" ולהאמין בכך לשעה קלה.
– "אם תרצה מספיק…" הוא גבולי, כי חלק מהסרטים האלה מבוססים על סיפורים אמיתיים, ואני יכולה לומר שאפילו בחיי הלא זוהרים והלא ארוכים במיוחד היו דברים שלא חשבתי שיקרו אבל רציתי מספיק והייתי מוכנה להיאבק על קיומם, והם התגשמו. גם סיפורי הצלחה מעוני לעושר יש לא מעט (מי אמר "ביטלס" ולא קיבל?).
לעומת זאת "מסרים" אחרים פשוט משקפים את המציאות:
– אנשים רבים מאמינים ש"משפחה" היא אכן ערך עליון (וזה קיים בתרבות הרבה לפני שזה קיים בסרטים; סרטים שנוצרו ע"י אנשים שמאמינים בגישה הזו, או למען קהל שמאמין בגישה הזו, משקפים אותה).
– כך גם לגבי "אישה טובה". אלה אידאולוגיות שמרניות, אבל רבים מחזיקים בהן (כולל כאלה שלא צפו בסרט מימיהם).
– אנשים יפים אכן מצליחים יותר. זה כמובן לא אחד לאחד, אבל יופי עוזר וזו עובדה, ויש לא מעט אנשים יפים שמודים בכך. זה לא אומר שהם לא צריכים להוכיח את עצמם, אבל כרושם ראשוני זה יתרון, ו"יופי פותח דלתות" זו אולי קלישאה, אבל היא לא נולדה בריק.
– "נשים חלשות יותר מגברים" גם זה נכון (בממוצע), ולא לחינם יש תחרויות ספורט נפרדות לגברים ולנשים, והגברים מגיעים להישגים טובים יותר. למרבה הצער גם מבחינה חברתית נשים לא פעם חלשות יותר בפועל (אי שיוויון בשכר ובעבודה, ועוד) ולמרבה הצער הן גם מותקפות ומוטרדות מינית הרבה יותר. זו המציאות העגומה, לא מסר מסרט.
גם בחינוך ובדת יש שכנוע מתוך הזדהות.
אם כי לא רק, כמובן.
אני לא ממש רואה את זה כך
חינוך יותר מושתת על חיזוקים ועונשים, או על רציונל. (כנ"ל דת). במקרים שהם כן פונים להזדהות, הם עושים את זה דרך מדיומים של אומנות- למשל התנ"ך שהוא בסופו של דבר ספרות. האומנויות באופן כללי בנויות על הזדהות (מימזיס) והכי משפיע שבינם הוא הקולנוע, לדעתי.
לא, זה פשוט לא נכון.
זאת אומרת, בוודאי שיש גם אלמנטים אחרים משכנוע דרך הזדהות (גם בחינוך וגם בדת), אבל תחשבי על חינוך למוסר דרך דמויות אידיאליות; על ספרות על צדיקים בחינוך הדתי; על חנה'לה ושמלת השבת, על בר-כוכבא, על גבי ודבי, על הדרך בה עוסקים בסיפור העקדה… ואני בכלל לא נכנס לדוגמאות מדתות אחרות.![!אוף!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/fe_off.gif" alt="" width="" height="" />)
, אז כדאי שנפסיק כאן.
אבל נדמה לי שזה
תקציר הומוריסטי וסוף אלטרנטיבי ל"התחלה":
http://www.youtube.com/watch?v=KBAuMpOpSnA
קורע מצחוק!
קורע? באמת?
אולי פספסתי משהו, אבל זה היה מטופש למדי, בדיחות צפויות ולא שנונות…
זו דעתי על רוב הסרטונים שלהם.
(ל"ת)
מסתבר שזה עוד יחסית משעשע
כי צפיתי בסרטון שלהם על "אווטאר" והוא היה פשוט תמוה.
האם מקור התסריט של Inception הוא בעלילות דונלד דק?
http://www.cracked.com/article_19021_5-amazing-things-invented-by-donald-duck-seriously.html
העלת את מפלס החיבה שלי לסרט בחזרה למה שהיה לפני שקראתי את מליון ומשהו התגובות פה.
אתה באמת חושב שנולאן לא תיכנן את הסוף בדיוק?
לדעתי, זה ברור שהוא היה מודע לפרשנויות שייווצרו בעקבות השוט הזה, ובהחלט התכוון שזה יקרה.
וזה לא סותר את מה שכתבת, כי אפשר להשיג הרבה תוצאות ע"י מעשה אחד.
פעם ראשונה שנוכחתי בהקרנה בה מחאו כפיים בסוף הסרט
זה אומנם היה כבר די מזמן, אבל לא באמת שמתי לב לביקורת הזו פה ורציתי רק לשתף.
מעולם לא נכחתי בהקרנה בארץ בה מישהו מחא כפיים בסוף (למרות שהיה לי חשק לזה כמה פעמים במהלך סרטים של פיקסאר).
"התחלה" היה הראשון. לא האמנתי. אנשים עד כדי כך אהבו אותו (אלו שהלכתי איתם היו דווקא בין המיעוטים וטענו שהסרט היה מטומטם וצחקו עליו. היה בא לי לחנוק אותם)
כל הכבוד על האיפוק, המשך כך
אם אתה לא בבכורה שהבמאי נוכח בה, למחוא כפיים בסרטים זה בלתי נסבל.
בסוף הסרט? למה לא?
זה ממש כיף, כשזה קורה (לעתים נדירות).
ייתכן שרק אני דפוק
אילו אנשים קמו בסוף הסרט וצעקו את דעתם על הסרט בקולי-קולות, זה היה לגיטימי? לדעתי לא. מחיאת כפיים זה בדיוק אותו דבר, רק בצורה של רעש ולא בצורה של מילים.
מחיאות כפיים הן חלק מחוויה קולקטיבית
אחת הסיבות שסרט עובד טוב יותר בקולנוע הוא האלמנט הקולקטיבי. גם אני לא רואה בכך שום פסול.
רגע רגע, אני רוצה להבין משהו
אז גם לכם היו הקרנות סרטים (סתם הקרנות, לא הקרנה מול הבמאי או משהו כזה) בהם הקהל התחיל למחוא כפיים בסוף או שאתם מחאתם כפיים?
כי הייתי בהרבה סרטים, וחוץ מבהקרנות בכורה של סרטים ישראלים עם הבמאי ופעם אחת בה זכיתי בכרטיסי טיסה להקרנת הבכורה של "משימה בלתי אפשרית 3" בלונדון, לא שמעתי את הקהל מוחא כפיים בסוף הקרנה רגילה, אפילו לא ב"האביר האפל". "התחלה" היה הראשון.
לא הרבה, אבל קורה.
זה גם תלוי בסוג הקהל. יש הרבה יותר סיכוי שזה יקרה בפסטיבל, כמו אייקון למשל, מאשר בסתם הקרנה רגילה. אבל ראיתי את זה קורה. יותר מזה – יש מקרים *מאוד* נדירים שבהם אנשים מחאו כפיים באמצע הסרט, אפילו בהקרנות רגילות: למשל, בסוף הסצינה של לגולאס והאוליפנט ב"שיבת המלך".
זה קרה לי פעמיים,
בסרט אני מספר ארבע, בהקרנה של ואללה, אנשים מחאו כפיים אחרי סצינת האקשן בבית ספר.
ופעם לפני זה בסרט של המורדים, שהיו את הכתוביות פתיחה, אבל אני לא בטוחה שזו דוגמא כ"כ אפקטיבית לדיון פה..
הקהל שהייתי איתו ב"שיבת המלך"
היה זהה לזה שהייתי איתו בהקרנת הבכורה של "קינג קונג", בסוף הסרט כל מה שהם יכלו להגיד היה "זה היה ארוך" או "חרא סרט" (במקרה של "קינג קונג" הם בעיקר חיקו וצחקו על הקטעים בין קינג קונג והדמות של נעמי ווטס. למה אני תמיד מקבל את האנשים האלה?).
מי שטוב לו ושמח כף ימחא
גאווה לאומית:
מחיאות כפיים בסוף של "בוראט".
תאוות דם:
מחיאות כפיים בסצנת התיאטרון של "ממזרים יהודים לשמצה"
יומנו של חנון:
מחיאות כפיים אחרי הקרב של ניאו וסמית' בתחנת הרכבת ב"מטריקס" הראשון
Big Damn Heroes:
הדלת נפתחת, ריבר עומדת עם שתי חרבות ביד והרבה גופות מסביב. "סרניטי"
כל אלו קרו במציאות. במקביל אני זוכר גם שני סרטים שלא הסתיימו במחיאות כפיים אלא בשתיקה רועמת של הלם. באופן מעניין מדובר בשני סרטים ישראלים: "ואלס עם באשיר" ו"הדקדוק הפנימי"
נתקלתי במחיאות כפיים פה ושם, כבר לא זוכרת במה;
אבל ב"אווטאר" הבדיחה הקורעת ביותר (על הזמרת, אלא מה) הייתה כ"כ לא צפויה (ומן הסתם גם לא מתוכננת ככזו![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
) שאנשים לא רק נקרעו מצחוק, אלא פשוט מחאו כפיים בהתלהבות (ובצדק).
למה זה בצדק?
התסריטאי ו/או הזמרת הנ"ל היו באולם?
לא, אבל זה התאים לקהל הצופה.
זה קצת כמו כשהדרכתי במחנה קיץ יהודי בארה"ב ובאחד מהערבים החופשיים הלכנו כמה מדריכים לראות את Funny People. כשהיו אזכורים על מחנות קיץ יהודיים בארה"ב זה כל כך הצחיק אותנו שאנשים אחרים באולם לא הבינו אם הם פספסו משהו או לא.
מה ההתנגדות הזאת למחיאות כפיים?
אני חושב שזה מוסיף לחוויה, ההרגשה שאתה חלק ממשהו קולקטיבי, כולם צוחקים/מתרגשים/על קצה הכיסא/מוחאים כפיים ביחד איתך ואתה לא מרגיש כאילו אתה יושב לבד באולם.
אז אני מניח שהנה התשובה שלי
לא תמיד אני מסכים עם כולם, ואני מניח שזה מקומם אותי שאין דרך "לא למחוא כפיים" ביחד עם אנשים שאולי חולקים את דעתי שזה מטופש להתלהב מדגל ישראל בסרט. מתנשא, אבל זה מה יש.
כי זה היה יותר מסתם מצחיק, זה היה הזוי ולכן מלהיב
כשאנשים מתלהבים מבדיחה (בחבר'ה למשל) הם הרבה פעמים מלווים את הצחוק במחיאות כפיים (באופן ספונטני). בדיוק אותו הדבר.
היו גם היו
קודם כל תמיד מוחאים כפיים אם רואים דגל ישראל על המסך, אבל קרה לי יותר מפעם אחת שהקהל התחיל למחוא כפיים בסוף של סרט טוב.
בהקרנות של 'ממזרים חסרי כבוד' בארץ זה דבר שקרה הרבה.
(ל"ת)
חשבתי על זה קצת
ההבדל בעיני הוא שצחוק, נניח, הוא תגובה רגשית ספונטנית ואותנטית, ומחיאות כפיים אינן ספונטניות אלא מחושבות, ובהתאם לא נתפסות אצלי כצורת ביטוי אותנטית (נניח, גם צחוק מוקלט בסיטקומים הוא בלתי נסבל בעיני). למה זה מפריע לי השד יודע, אבל זה הקריטריון לאחרי חיפוש עצמי זריז.
גם מחיאות כפיים יכולות להיות ספונטניות
ובנוסף, כמו צחוק – הן עניין מדבק.
זה דומה משהו להבדל בין לומר למארח אחרי הארוחה
שהיה מחורבן, ובין לומר לו שהיה משובח. האחד לגיטימי יותר מהשני.
חבר'ה תקראו את מה שדקארט אמר
ואז תבינו על סמך מה הסרט מבוסס.
רמז: "אני חושב משמע אני קיים".
ד"א אחלה סרט ומומלץ בחום לקרוא את הפילוסופיה של דקארט שרצה לחקור מהי האמת.
למעשה, הסרט מבוסס על סיפור אחר על דקארט.
רמז: דקארט נכנס למסעדה. מגיע אליו המלצר ושואל, "האם תרצה מרק"?
"אני לא חושב", עונה דקארט, ונעלם.
הצחיק אותי מאוד, אבל עכשיו מרגיש צורך לנטפק
כאילו, זה בדיחה, ומוצלחת, אבל אני לא יכול להתאפק – יש כאן שתי טעויות, אחת לוגית והשניה תחבירית:
1. "אני חושב" -> "אני קיים" אינו גורר את "אני לא חושב" -> "אני לא קיים", זו טעות לוגית קלאסית.
2. דקארט צריך היה לומר "אני חושב שלא", כי כפי שהוא אמר את המשפט אכן ניתן להסיק שהוא אינו חושב, זו טעות תחבירית, אבל כמובן שגורה לחלוטין בשפה. (כמו "אני לא מרגיש טוב" במקום "אני מרגיש לא טוב")
עד כאן חפירות.
ולעמית, למה לכתוב בתור "רמז" את הדבר היחיד שכולם מכירים מדקארט? בעיקר בתור מישהו שמשתמע שקרא קצת יותר? זה לא עוזר, תכתוב מה *לדעתך* הקשר בין הפילוסופיה של דקארט לסרט, אני בטוח שהתגובות יהיו פחות מבודחות.
כמו שטען המורה שלי ללוגיקה, "לוגיקן, כששואלים אותו אם הוא רוצה קפה או תה, עונה 'כן'". כן, לוגיקנים הם עם מעצבן.
(חוץ ממנו. הוא היה מרצה אלילי.)
ממה בדיוק השתמע שהוא קרא קצת יותר?
היוריסטיקה שלא מכזיבה לעתים קרובות: כשמישהו מרגיש צורך להגיד משהו בנאלי בצורה פומפוזית, ניתן להניח שזה פרט המידע היחיד שהוא יודע ובגלל זה הוא מייחס לו חשיבות כה גדולה. זה תקף לאנשים שמאוהבים בטיעון יחיד לויכוח שלא הוכרע כמו גם לאנשים שעושים name dropping לא הכרחי ובאים בגישת "שולי הדף" הידועה מההוכחה כביכול של פרמה לטענה שאין פתרונות למשוואה a^n+b^n=c^n עבור a, b, c שלמים חיוביים ו n>2 (רמז: זה הוכח בסופו של דבר בצורה ארוכה מאד על ידי אנדרו ויילס ב1995)
הסאבטקסט שלו אומר שהוא קרא
אם בפועל הוא עשה זאת או לא אינני יודע, ולכן נתתי לו להינות מהספק ולפרט במידה ואכן קרא.
אני מסכים עם הניתוח שלך, אבל ניסיתי להשתמש בגישה חיובית כלפיו…
הניטפוק היותר גדול צריך להיות
שדקארט מעולם לא אמר שהוא קיים כל עוד הוא חושב, הוא אמר שהוא לא יכול להטיל ספק בקיומו בגלל שכשהוא מטיל ספק, הוא חושב ומאיפה יגיעו המחשבות אם הוא לא היה קיים? המחשבות הן הוכחה לקיומו, לא דרישה לקיומו
אוי, פילוסופים.
מסבכים כל דבר. אתם מדמיינים אדם שפוי טורח בכלל להטיל ספק בקיומו שלו, אלמלא אותם פילוסופים משועממים שחיפשו בכח בידור, בתקופה לפני שהומצאו החתולים באינטרנט?!
זה די מה שאמרתי
רק שאני הצרנתי את זה לביטוי לוגי בסיסי.
ניתוח מבריק של הסרט על ידי קייל מ-Brows Held High.
http://chezapocalypse.com/episodes/between-the-lines-inception/
נהדר.
יאפ. עכשיו אני צריך לראות את הסרט עוד פעם. יופי.
ניתוח מצויין
הנה עוד אחד ארוך בהרצאה בגוגל
שווה לראות:
https://youtu.be/ginQNMiRu2w
כשהוא התחיל עם הדברים הידועים (שכבר כתובים פה) קצת חששתי, אבל אז הוא עבר להציג הרבה רמזים ורעיונות שטרם שמעתי, והיה מעניין ומחכים.
גם אם לא,
מה זה משנה?
יצא לי לצפות בסרט פעם רביעית
ואחד הדברים שממש, אבל ממש כיף לעשות תוך כדי הצפייה זה Reverse Engineering ולגלות מה הוביל לכל בחירה תסריטאית שנעשתה במהלך הסרט (זה נכון כמובן להמון סרטים אבל כאן זה פשוט נפלא ומדויק בכל פרט)
שאלת הדיוט
על מה אתה מדבר?
יש עשרות דוגמאות
אבל רק כדי לשבר את האוזן אני אכתוב כמה דברים קלילים וזכירים שלא צריך לצפות בסרט עכשיו בשביל לזכור אותם. (חלק מהם ייראו דביליים למדי, אבל כך בעצם הרבה סצינות/שורות נבנות/נכתבות)
למה הטוטם של קוב הוא סביבון ושל אריאדנה וארתור הוא קוביה/חייל שח? כמובן שבשביל ה"פייאוף" שקורה בשוט האחרון – שלא נדע אם הסביבון נפל בסופו של דבר או שהמשיך להסתובב (מה שלא שייך בטוטמים האחרים)
למה ה"קיק" בעולם של החלום הראשון הוא רכב-שנתקע-במחסום-שנמצא-בדיוק-מעל-נהר? בגלל שבתסריט הם בעצם נכשלים ביציאה מהחלום באמצעות הקיק הזה ולכן עולה הרעיון ה"גאוני" שהוא – להשתמש במכה הבאה שתגיע מזה שהטנדר יתנגש במים.
שוב, זה לא מהפכני בשום קנה מידה וזה נעשה בכל סרט, העניין הוא שבאינספשן מצאתי עשרות כאלו – שזה כיף לגלות אחרי שמכירים את הסרט על בוריו, מה גם שזה מראה על השקעה נכבדה בתסריט (נראה לי שתהליך ההתגבשות והכתיבה שלו לקחו לנולאן כעשר שנים)
גאד דאם שכחתי לסמן ספויילרים
(ל"ת)
כל המשמעויות של הסרט נפצחות
כאשר אתה מבין שהכוונה ב'עולם החלומות', הוא למעשה העולם האישי שלו בכלל, ובפרט עולם היצירה האישית שלו. למשל, הכוונה בזה שככל שקוב נכנס עמוק יותר ברבדים, כך יש יותר סיכון שהשדים הפנימיים שלו יתפסו אותו – כך קורה גם כאשר אמן נכנס עמוק יותר אל תוך היצירה שלו. זו הכוונה של נולאן.
מה שכל כך מסקרן בחלומות בהקשר של השימוש שלהם כדרך לספר סיפור, זה שהמוח תופש את העולם ויוצר אותו בו זמנית. לכן המטענים הרגשיים של קוב לא עולים בגלל איזה אילוץ תסריטאי, כמו שקורה בכל סיפור אחר, אלא פשוט בגלל שהוא באמת שוקע עמוק יותר אל תוך הנפש שלו. סצינות פלאשבק זו קלישאה מאוסה בז'אנר המותחן. אבל בסיפור הספיציפי הזה, מנקודת המבט הספיציפית הזאת, זה מקבל משמעות שונה לגמרי. יש essence כמעט מוחלט באיך שהנראטיב הרגשי מתגלגל, בגלל שהנראטיב הזה כבר מקורקע בחוקים של רגש (התת מודע).
עוד דוגמא – עולם הלימבו, בו קוב ומל היו 'תקועים', זה פשוט ההתאהבות הראשונית. כשזוג מאוהב ההרגשה היא שהם לבד בעולם, בתוך איזשהו חלום. אבל כל זוג נשוי יכול להגיד לכם שלהרגשה הראשונית הזאת, יש סוף. עכשיו, פה העניינים מתחילים להיות ממש טריקים – כל משורר יכול להגיד לכם שיש קשור הדוק בין אהבה לבין מוות, בגלל שמוות הוא הדבר שהכי קרוב לנצח. כשמבינים את הפרטים הללו אפשר באמת להתחיל להבין כמה פואטי ועמוק באמת הטקסט שנולאן יצר פה.
וכמה זה מדהים שאנשים עפים על הסרט הזה, בלי שיש בהם בכלל כוונה להיכנס לעומק כזה. אני חושב שהמוח שלנו תופש דברים בצורה אינסטנטקיבית. אפילו אם אנו לא חוקרים הלאה, לאיזו פרשנות נסתרת, המוח יכול להרגיש אם הנראטיב שנפרש לפניו הוא כנה.
הכול מומלץ
אבל בעיקר ממנטו
בגדול
יוקרה, וממנטו הם הבאים בתור המיידים
לאחר מכן יש את "טנט" ו"בין כוכבים" שקצת יותר עמוסים והתקבלו באופן קצת יותר חלוק בקהל.
"דנקרק" הוא סרט שעובד נפלא על מסך גדול, ואין לי מושג איך על מסך קטן, אבל הוא שונה מאוד מדברים נולאן-ים רגילים. "אינסומניה" הוא כנראה הסטנדרטי שבסרטי נולאן, עם מעט מאוד מאפיינים "נולאן"-ים.
"מעקבים" הוא טיוטה מרתקת לבמאי, אבל מאוד מורגשת העובדה שזאת העבודה הראשונה שלו.
לטעמי "היוקרה" (מרתק ומצמרר)
"ממנטו" היה מעניין בצפייה ראשונה אבל בדיעבד די מייגע.
"בין כוכבים" מד"ב לא שגרתי, והניסיון לרגש לא הכי מוצלח, אבל בסה"כ אהבתי.
את "דנקרק" לא סבלנו. מיוחד מאוד אבל משעמם, נמרח ומעיק.
האמת שזו שאלה מצוינת שהפריעה גם לי
ואשמח אם מישהו יוכל לשפוך אור.