ל"שכונה על הגובה" יש נשק עיקרי אחד בארסנל שלו: הרבה אנשים רוקדים, יחדיו, לשירים של לין מנואל מירנדה (שכתב גם את "המילטון" ואת השירים ל"מואנה"). למי שזה מספיק לו, הנאה צרופה לפניכם. למי שהיה רוצה שיהיה בסרט הזה גם עוד משהו חוץ מזה, זה הולך להיות אחד מהסרטים הגרועים של השנה – ותוכיח רכבת האנשים שיצאו מהסרט כאילו היה מדובר במסיבת הדבקה לווריאנט הבריטי (לאנשים מהעתיד שיקראו את זה: עזבו, משהו של קורונה).
אישית, אני מאנשי האמצע – זה אחלה שיש הרבה אנשים רוקדים, ואנתוני ראמוס באמת שמקסים, ובכל זאת – בכל רגע שהדמויות לא שרות בסרט, האיכות שלו צונחת ואין שום סיבה שהסרט הזה היה צריך להיות כל כך ארוך. הם לא שמעו על שלפוחיות שתן שם בהוליווד?
"שכונה על הגובה" מספר על קבוצה של אנשים בשכונה בצפון ניו יורק, רובם מהגרים מאמריקה הלטינית או בנים ובנות של מהגרים. אוסנאבי, הדמות הראשית בגילומו של אנתוני ראמוס, מסבירה בתחילת הסרט שלכל אחד יש בסרט "חלומות קטנים": לחלק החלום הוא "לעבור דירה", לחלק הוא "לעזוב את הארץ" ולחלק הוא "להפיל את הממשלה", אם הבנתי נכון. אגב, הסרט לא ממש מצליח לנסח אמירה על החלומות האלה – לחלק זה עובד ולחלק לא, ואיכשהו גם כך וגם כך זה מאוד משמח יאללה מסיבה. אין הגשמת חלום, תרקדו.
במקום זה, עיקר הסרט סובב סביב רומנטיקה, וספציפית סביב שני צירים של מערכות יחסים בקטע של "האם הם יהיו ביחד?" – ונסה ואוסנאבי, ובני ונינה. קשה להגיד שיש התפתחות עלילתית מאוד רצינית: הם הולכים לפה, הולכים לשם, ונראה שאין סיבה אמיתית למה בנקודה הספציפית הזאת משהו קורה ולא לפני כן או אחרי כן. זה נכון לכל העלילה, בעצם: יש בסרט, למשל, שני מסגורים שונים לעלילה ואף אחד מהם לא ממש מוסיף משהו לעסק.
האקראיות בעלילה הרומנטית הייתה יכולה להיות בסדר אם הייתה איזושהי כימיה בוערת בין השחקנים, אבל זה לא המצב פה. אנתוני ראמוס חמוד בצורה מדאיגה, אבל קשה לקנות אותו כ"מוכר החנות הביישן שלא הולך לו עם בחורות" (ועל כן הוא פורח בכל פעם שהוא לא צריך להעמיד פני אחד כזה). קורי הוקינס חמוד להפליא וגם אמין בתפקיד בני, והשחקניות של ונסה ונינה שרות מאוד יפה, תודה ששאלתם. כשהם נפגשים, זה פחות נראה כמו זוג שרק משתוקק אחד לשני ויותר כמו "אה, הבחור הזה מההוא, מה שלומך, הרבה זמן לא התראינו".
שאר דמויות המשנה מתפרצות מהמסך כמו מבחן פתע שמרחף מעל הראש של צופים לא קשובים מספיק: הנה הבחורות ממכון היופי! מה השם שלהן? האם אמרו אותו? מה הקשר שלהן ל"אבוולה"? מה הקשר של מישהו ל"אבוולה"? מי זה? האם זה אבא של נינה? או ונסה? שתיהן? מדי פעם כשזה יותר מדי, הסרט הולם בך בהופעת אורח של לין מנואל מירנדה כ"איש הפיראגווה" (מעין קרחון כזה) שנראה שהסרט משוכנע שאנחנו מאוד מעוניינים בסיפורו וחרדים לגורלו.
ואם זה מרגיש לכם כמו יותר מדי אנשים, יוצרי הסרט ממש לא מסיימים כאן ומוסיפים עשרות על גבי עשרות של ניצבים, כולם רוקדים ומפזזים בתיאום מושלם, ומה אני אגיד לכם, זה מרשים. ככה היית רוצה, אני מניח, שמחזות זמר יראו על המסך הגדול, עם ריקודים שלא כל אחד יכול, מסונכרנים לעשרות אנשים במיצג ממש מגניב.
הבעיה היא שבמאי הסרט, ג'ון מ. צ'ו ("עשיר בהפתעה" וגם מלא סרטי סטפ אפ וג'סטין ביבר) לא מצליח ליצור הבדלים בין סצנה לסצנה: כמות הכסף והאפקטים שנשפכה מתבלטת ונראה שמתוך רצון להיות הכי גדול הכי מרשים-הכי יפה-הכי מפציץ, יצא סרט שקשה לי לזכור מה מבדיל בו בין שיר לשיר. במקום משהו שנחקק בזכרון זה נהיה "ההוא בבריכה", "ההוא ברחוב", "ההוא במועדון", "ההוא שגם ברחוב", ו"ההוא שברחוב שהוא לא ההוא האחר ברחוב. נדמה לי".
טוב, כן אציין שהשיר של אותה "אבוולה" (אולגה מרידז, שמשחזרת את התפקיד שלה מהמחזמר הבימתי) הוא ככל הנראה הרגע הכי בולט בסרט, אולי דווקא כי יש בו קצת יותר, או אולי בעצם קצת פחות מ"הרבה אנשים רוקדים יחדיו". השיר עצמו הוא בעצם סיפור קטן בפני עצמו והבחירות הויזואליות שיש פה משרתות אותו היטב ויוצרות משהו באמת יוצא דופן.
יש עוד כמה יתרונות לסרט: כמה הופעות חביבות פלוס (ראויה לציון סטפני ביאטריז שעושה תפקיד בלתי-קשור-בעליל למה שהיא עשתה ב"ברוקלין תשע-תשע"), כמה שורות שנונות (בכל זאת, לין מנואל מירנדה), והיי, מה אני יודע: אולי אתם ממש בקטע של אנשים ששרים שהם אוהבים להיות מאמריקה הלטינית – ואם כן, אז זה יום המזל שלכם כי לא עובר שיר אחד שהדבר לא מוזכר בו.
אז למה, הו למה, הדבר הזה נמשך כל כך הרבה זמן? כי עם יד על הלב, הייתי מדבר על הסרט בצורה הרבה יותר נלהבת ככל שהוא היה מסתיים יותר מוקדם. בהיותו סרט שהוא יותר על מקום מאשר על דמויות ולכן העלילה בו לוקחת מקום משני, אפשר ורצוי היה לחתוך בבשר, גם על חשבון כמה שירים, ולסיים את ההרפתקה הזאת מתחת לשעתיים.
או שאולי זה דווקא להיפך – אולי הסרט הולך ופוחת ככל שמתקדמים כי יש תחושה שבעוד שאת המערכה הראשונה של המחזמר העבירו די כמו שהיא, את המערכה השנייה זירזו עד כדי מחיקה, וכל האימפקט הרגשי שאולי היה לה נעלם עד שהגיעה למסך. שורה "מפתיעה" על חוסר ההשכלה של אחת הדמויות מוצגת כקטע דרמטי בלי שום סיבה ועד שהסבירו לי את ההקשר שלה במחזמר לא הבנתי למה היא מוצגת בכזה פאתוס – פשוט כי חתכו את כל ההקשר שלה. וזה נכון גם במידה רבה לסיום כולו.
כך או כך – בבירור שעתיים ועשרים זה לא האורך האידיאלי עבור הסרט. מצד שני, אני לא בטוח שבכל אורך אחר הוא היה הופך ליצירת מופת – כאמור, לג'ון מ. צ'ו יש את הרצון להפציץ, אבל קשה להגיד שהוא במאי ויזואלי בליגה של הגדולים. הוא מצליח להכניס הרבה לכל פריים – אבל לאו דווקא להוציא הרבה.
כבילוי קולנועי, "שכונה על הגובה" כן מגיע לגבהים מסוימים במהלכו ויש משהו כיף בלראות מחזמר מקורי שמיועד באופן כל כך ברור למסך הגדול – אבל יש מצב שתרגישו שהבנתם את הקטע אחרי הפעם העשירית שהם רוקדים בעוד שיר וריקוד שנשמעים ונראים זהים לחלוטין לשיר והריקוד הקודמים. במילים אחרות: "המילטון" זה לא.
אני משוכנע שהסרט הוא חוויה קולנועית כייפית.
קצת מבאס לשמוע שהתסריט נופל לעומת המקור, אבל נו.
את המחזמר ראיתי כשהייתי בלונדון, בחודש שהוא אשכרה ירד סופית. החוויה היתה כל כך מגניבה ששום סרט לא ישתווה אליה: הבמה נבנתה על מגרש כדורסל וכל התפאורה והריקודים תמיד זזו כך שהצופים משני הקצוות יוכלו להתרשם.
מחזמר של למעלה משעתיים על כלום? נשמע כמו קאטס
(ל"ת)
יש גם סצינה אחרי הכתוביות
בכיכובו של לין מנואל מירנדה.
כן, זה נכון
לא שווה להישאר עד לסופה (אלא אם עלילות מוכר הקרח מאוד יקרות לליבכם)
כן, לא יודע אם שווה *להישאר*
אבל… אהמ… במסגרת צפיה אחרת, רק שתדעו שיש משהו בסוף.
חייבים לדבר על Paciencia Y Fe
אני מסכים בגדול עם כל מה שנכתב פה בביקורת, אבל, (וגם זה מוזכר פה למען האמת), הסצנה של קלאודיה העיפה לי את המוח. פשוט יפהפה לאללה.
מתישהו יהיה סיכום שנה ורגעי השנה בקולנוע, וזה חייב חייב להיות שם. יצירת מופת קטנה בתוך יצירה בינונית ארוכה (הצילו למה כל כך ארוכההה).
אה וגם השיר של הקרנבל כיפי למות
זה ממש לא הקהל נכון
אז יש לנו פה מחזמר מתוסרט שמתרכז בחוויות של הקהילה הלטינית בארה"ב ונמשך שעתיים וחצי. לא בדיוק חומר הגלם שמתאים לצופה הישראלי הממוצע, ואני ממש לא מופתעת שזה לא תפס.
המוזיקה טובה והסיפור חמוד אבל המוזיקה לא מספיק טובה והסיפור לא מספיק מהודק בשביל שזה באמת יהיה שווה את השעתיים וחצי על המסך, במיוחד שזה מספיק קשה להביא את האנשלים לצפות בזה על המסך מלכתחילה (אין לי ספק שלפני המילטון בכלל לא היו טורים להביא את זה לפה). בהחלט היו שם מקומות שהיו יכולים לספוג קצת עריכה.
כמה דברים שכן שווה לציון
1. לא רק שלין מנואל מירנדה הוא איש הפיראגווה, אז גם ה"נבל" שכנגדו זה כריסטופר ג'קסון (בני במחזמר המקורי, וושינגטון בהמילטון) ואני חושבת שהסצינה שאחרי הפרסומות היתה כדי לתת לשניהם עוד קצת זמן מסך ביחד.
2. אני לא צפיתי במחזמר המקורי אבל כן האזנתי לסאונדטרק, וממה שקלטתי מהשמיעה – השינויים שעשו בעלילה חיוביים בעיני.
3. הסיפור של נינה וסטנפורד נחתך בעריכה באופן אגרסיבי ולא ממש ברור בסרט מה גרם לה לשנות את דעתה לגבי החזרה ללימודים. הסיפור של נינה ובני בסרט מיותר לחלוטין והוא שם סתם בשביל השירים, שהם גם ככה מהשירים החלשים יחסית במחזמר בעיני.
4. הקטע של ונסה במועדון ריקודים היה נוראי בעיני בשלוש רמות בערך – מבחינת האגרסיביות של הגבירם, מבחינת ההתנהגות של ונסה, ומבחינת ההתנהגות של אוסנאבי, לא אכפת לי שזה היה במקור. היו צריכים לחשוב איך לעשות את זה יותר טוב.
ודבר אחרון – באחד הראיונות האחרונים יצא לי לראות את לין מנואל מירנה אומר שהוא לא ידע את זה, אבל הוא בעצם כתב את השירים בשביל אנטוני ראמוס. אחרי שראיתי את הסרט – הוא צודק. לפחות בהאזנה, ראמוס שר את השירים יותר טוב מלין בעצמו, בעיני.
*מסתכל ימינה ושמאלה בחשש*
לא נראה לי שכזה קשה לשיר יותר טוב מלין עצמו.
לשיר? ממש לא
אם אתה מדבר על שירים ממש אתה צודק, המנעד הקולי שלו לא מדהים בטח ביחס למישהו שעושה את הקריירה שלו בין השאר משירה.
אבל בחלקים של ההיפ הופ מבחינת חריזה ומורכבות ומהירות הגשה – יש לו סגנון מאוד מסויים שמאוד אופייני לו (אפשר לראות את את זה באודישן להמילטון בערב שירה וסיפורת של הבית הלבן כמה שנים לפני שהמחזמר יצא, זה שונה מאיך שהשיר נשמע כמחזמר בסופו של דבר). החלקים שהם היפ הופ כמעט טהור – זה הלחם והחמאה שלו, וזה מותאם בדיוק ליכולות שלו, ולכן זה מפתיע.
שנת המירנדה
לין מנואל מירנדה, במובנים מסוימים פרץ לחיינו בסערה ב-2015. כן הוא זכה בטוני על המחזמר של "שכונה על הגובה", כתב את שיר הפתיחה הנפלא לטקס האמי "Make It Bigger" (ככל הנראה עדיין הדבר הכי טוב שעשה), ועשה עוד כל מיני דברים (שירים למחזמר של "מעודדות צמודות", מסתבר) אבל ב-2015, עם בוא המילטון לעולם הוא הפך מהערת שוליים (כמה שאפשר להיות הערת שוליים זוכת פרס טוני) לכוכב שחייבים (ורוצים לאהוב).
ואכן, במשך 5 שנים (כי לרוב העולם האהדה למירנדה הגיעה ב-2016) עבדנו קשה בלאהוב את לין מנואל מירנדה: גם כשהוא כתב פסקול ל"מואנה" שזכה לביקורות מעורבות (וגם האוהדות במיוחד לרוב מתמקדות בכמה שירים ספציפיים), גם ב-2018 עם התפקיד הלא טוב שלו ב"מרי פופינס חוזרת" וגם כשלא נראה לי שהוא בעצם עושה יותר מדי: כל מיני הופעות בטלוויזיה שאף אחד לא ממש זוכר, וכנראה שגם הוא לא.
ב-2020, לעומת זאת, האהדה קיבלה זריקת דחף חשובה עם ההוצאה של הסרט/מחזה מוקלט של "המילטון", שחשפה אותו בפני קהל חדש והציגה אותו מחדש בפני קהל ישן. הקרדיט של לין מנואל מירנדה לא בדיוק נערם מחדש, אבל קפא במקום והזליגה הקלה של "אולי בעצם…" נעצרה.
אבל השנה, הקרדיט של מירנדה הולך להתחיל לפוג, והוא יצטרך להביא קבלות כלשהן לגאונות שלו, לפני שנכתיר אותו כבחור שעשה את המילטון ואז כל מיני דברים שהם לא המילטון.
יש לו השנה 4 מבחנים, בעצם: "שכונה על הגובה" (שנפל על הפנים די בכל מקום חוץ מסצנה מאוד ספציפית בארה"ב), שני סרטי האנימציה "ויוו" ו-"אנקאנטו", להם הוא כתב את השירים והמחזמר שביים (אבל לא כתב לו את השירים) "טיק טיק בום".
מכאן, תחושת הבטן היא רעה: "שכונה על הגובה" השאיר רושם מחוספס למדי על המגוון והיכולות של לין מנואל מרינדה והציג אותו כיוצר מעט מוגבל, במובנים מסוימים, שנופל על אותם שטיקים וסגנונות חריזה. אבל (זה אבל חשוב), זה הייתה יצירה לפני "המילטון" – לא אחרי.
ו"מואנה", שלדעתי הוא פסקול סביר ולא יותר, לא מעורר יותר מדי התרגשות לקראת הפסקולים של "אנקאנטו" או "ויוו". מה גם שמראש יש משהו מעט מגביל יותר בפסקולים לסרטי אנימציה לילדים שלא מאפשר לנצל את היכולות שנצפו ב"המילטון" (בהנחה שהם אפשריים לשחזור). אז מרבית הז'יטונים נחים על כך שלמירנדה, אולי, יש בעצם חוש בימוי שהוא סוחב איתו בסוד ויכול להצליח איפה שרבים נכשלו ולהפיח חיים במחזמר בעידן של ימינו – לא רק עבור קהל מצומצם אלא ממש לייצר להיט (וזה בשנה די עמוסה במחזות זמר, יש לציין – הוא לא מתחרה בוואקום כמו "לה לה לנד" אלא עומד נגד כמה סרטים די גדולים).
אחרי זה.. טוב, הוא תמיד, לכאורה, יכול ליצור עוד "המילטון" – אבל עם כל שנה שעוברת, נראה שהסיכויים לכך הופכים קטנים יותר. שההייפ הפך את המחזמר למפלצת שאי אפשר לשחזר וכל נסיון לשחזר יקטין את כל המעורבים בדבר.
אז האם אנחנו בשנה האחרונה לקרדיט של לין מנואל מירנדה? אולי אני פסימי מדי (או סתם לא נחמד, אנא ערף). אבל יהיה מעניין לעקוב אחרי הנושא.
קצת מוקדם להספיד...
א. מואנה נכתב לפני שהמילטון עלה, הכתיבה שלהם היתה יחסית במקביל. אז אם אתה משתמש בהמילטון כסוג של "שיא" זה לא נכון לדבר על מואנה כמשהו שקרה אחרי.
ב. הקרדיט של ללמ לא מגיע רק מהמילטון. הקרדיט שלו מגיע גם מהעובדה שהוא יוצר רושם של אחד הסלבים הנחמדים יותר בסביבה, וזה משפיע על ההתייחסות (ג'ניפר לורנס שהפכה מאהובת העיתונות ל"שחקנית הבעייתית" כדוגמא חיה לתהליך הזה).
ג. הכי חשוב – ללמ לא צריך *עוד* קרדיט. הוא כרגע נמצא בסטטוס שיש לו את האופציה לעשות מה שבראש שלו. אז הוא כותב שירים לסרטים (כי הוא בכל זאת רוצה להשלים את ה McPEGOT שלו), ושאר הדברים שהוא עושה זה הדברים שלא היו נותנים לו לעשות אם זה היה תלוי רק בכשרון שלו ולא בשם שלו, הוא כבר שם. וברגע שמגיעים לסטטוס הזה, הוא די נשאר שם. צריך לעשות משהו שלילי רציני כדי לאבד אותו.
ללמ עושה עכשיו מה שבראש שלו כי הוא יכול. הוא כבר לא צריך קרדיט…
לדעתי, הוא עדיין לא במקום של תהילת עולם
כלומר, הוא מאוד נחמד (לכאורה, שמעתי גם עדויות אחרות), אבל כרגע ההישג היחיד הרציני שלו (והוא ממש רציני) זה המילטון. ממש עוד לא מאוחר מדי להפוך ל"סוס של טריק אחד" (או מה שלא תהיה המקבילה של זה בעברית) – לא רק משהו שלילי אלא פשוט העדר דברים חיוביים. כבר יצא לי לעשות כמה שיחות עם אנשים אחרי "שכונה" של "אה, אז לין מנואל מירנדה לא באמת כזה טוב, הא?".
אז, כן, כרגע דלתות רבות נפתחו בפניו, ואני מאמין שגם אם הוא ייפול על הפנים לא יבעטו אותו מהוליווד – אבל בהחלט יש כאן עניין של קרדיט.
עשה תפקידים קטנים מצוינים
באיך פגשתי (ועשה היפ הופ מקסים)
ובתרגיע
מרי פופינס לדעתי הוא לא היה רע- ממש ממש ממש לא ואן דייק אבל לא רע
התפקיד האהוב עליי שלו על המסך הקטן זה בכלל בברוקלין 99
(ל"ת)
היתה לו גם הופעת אורח חוזרת בכמה פרקים של האוס
והוא היה בלתי נסבל שם.
הבעיה שלי איתו כפי שציינתי במקום אחר
היא שברמה הכי בסיסית שיש השירים שלו לא מאד סוחפים וזה מה שצריך ממחזות זמר. דווקא הקטעים של הראפ אצלו הם המוצלחים אבל כשהוא מנסה ללכת על שירים יותר קלאסיים הוא לגמרי מאבד אותי. בכל מקרה חוץ מyoure wellcome במואנה ועוד איזה שיר בהמילטון אני לא מצליח להיזכר בשיר אחד שלו. לדעתי בו ברנהאם הצליח בספיישל שלו להוציא שירים הרבה יותר טובים תוכנית ומוזיקלית מלין, שלא לדבר על זה שהם לגמרי סחפו אותי בשמיעה הראשונה ורק ממשיכים להשתפר בשמיעות חוזרות.
יש לי רק דבר אחד להגיד על זה
and no one knooooooooows how far I'lll goooooo
(הרבה יותר טוב מyou're welcome לדעתי).
לגמרי. בעיני הוא טוב יותר במרגשים
ע"ע Burn ואפילו יותר It's quiet uptown. הוא טוב במשעשע וקליט, הוא מדהים במרגש.
בעקבות ההצטרפות שלו לפריקוול של מלך האריות
חוזר לכאן כדי לסכם שלא, זאת לא היתה השנה האחרונה לקרדיט של מירנדה. לאנקאנטו אולי היו בעיות, אבל אף אחת מהן לא היתה קשורה אליו. בכל הקשור לשירים אנקאנטו הוא הדבר הכי קרוב לקלאסיקה שדיסני יצרו מזה הרבה זמן.
ולכן, למרות שהפרוייקט הזה הוא פריקוול לריבוט די גרוע, הצירוף שלו עם בארי ג'נקינס והנס צימר גורם לי לא לאבד לחלוטין תקווה שייצא מכל זה משהו טוב.
וטיק טיק בום
היה אחד ההמחזמרים הקולנועיים היותר מוצלחים שיצאו בתקופה האחרונה (שלא לומר אחד מהסרטים הטובים של השנים האחרונות, בעיני).
לא חושבת שהוא אמר את המילה האחרונה.
הוא כן נהיה קצת יותר מעצבן בראיונות… זה כן…
לא הייתה השנה האחרונה כי "אנקאנטו" ו"טיק טיק" קנו לנו עוד אשראי
אם כי לדעתי בהחלט היה צמצום מסוים של הקהל שלו והוא פחות "האהוב של כולם".
אי אפשר להשאר אהוב באותה רמה
ברמה שהוא היה אהוב אחרי המילטון. זה שיא שאין סיכוי להשאר בו.
היתה חייבת להיות ירידה למימדים קצת יותר הגיוניים.
אבל הוא בהחלט הוכיח שיש לו עוד כשרונות ושהמילטון לא היה הצלחה חד פעמית (הצהרה שהיתה בעייתית עוד קודם, בהתחשב בעובדה שהמחזמר הראשון שלו אולי לא הגיע לרמות הפסיכיות של המילטון, אבל בכל זאת זכה בארבעה פרסי טוני כולל המחזמר הטוב היותר).
אני כן חושבת שאם יש משהו שנהיה ברור עם הזמן – זה שהוא הרבה יותר טוב בתור יוצר (בין אם זה ככותב או כבמאי) ופחות בתור שחקן/זמר.
בינוני בכמעט כל פרמטר
העלילה היא אסופה של דמויות שעוברות משברים לא מנומקים מספיק וקשרים ברורים האחד לשני. הסרט מקפץ מדמות לדמות ומשתמש ברגשות של הדמויות רק בתור תירוץ לעבור לשיר הבא. הדמויות זוכות לרידוד של העלילה שלהן ולאפיון שטחי לגמרי. הדמות היחידה שאולי הצליחה להוציא מעט רגש ממני היא של ונסה אבל זה יותר בזכות הופעה מפתיעה לטובה ויכולת שירה נהדרת של השחקנית מאשר בזכות כתיבה טובה.
המגרעה העיקרית של התסריט והסרט היא הדמות הראשית. ראמוס הוא דמות חסרת כריזמה ולא עקבית מבחינת האפיון. לפעמים הוא ביישן "וחמוד" ולפעמים הייצור הכי מוחצן שתכירו. זה לא מסתדר, זה לא יוצר דמות, וזה לא מעורר הזדהות כלל. הכימיה בינו לבין מושא אהבתו לא קיימת ולא ברור מה הם מוצאים האחד בשניה. השחקן לא רע אבל היה לי קשה לצפות בו מנסה להיות חמוד ובמקום זאת יוצא מביך.
לא לגמרי שנאתי את הסרט בזכות השירים החביבים (אבל רק חביבים ולא יותר) ויותר חשוב – ההברקות הרבות של הבמאי ג'ון מ. צ'ו והצוות שמאחורי המצלמה בסצינות של השירים (בעיקר בשני שירים לקראת הסוף). על הבמאי ג'ון מ. צ'ו עוד מזמן שמתי עין והוא אכן ממשיך להוכיח שהוא כישרון שמתבזבז על תסריטים בינוניים וחבל כי בכל הקשור לבימוי מגיע לו קצת יותר מ-'סטפ אפ', 'האשליה' והופעה של ג'סטין ביבר.
ראיתי אתמול שוב, והמסקנה היא שזה סרט מדהים חוץ משני היבטים מאוד חשובים בו שנעשו ממש גרוע
אני נורא אוהב לדרג סרטים לפי שיטת הכוכבים. אולי בגלל שככה נראות ביקורות הקולנוע שגדלתי עליהן, ואולי בגלל שהחננה ההישגית שבתוכי נורא אוהבת מכניקות של ציונים. כך או כך, בשקלול מחושב של היתרונות והחסרונות של "שכונה על הגובה", הוא לא יותר משלושה כוכבים וחצי, שזה ציון שנותנים לסרט שהוא אחלה+. סרט שהוא בפירוש טוב, אבל לא מהמיטב השנתי, לא משהו שתילחם על מקומו במועמדויות לאוסקר. שזה מוזר, כי אני בעצם מאוד מאוד אוהב את הסרט הזה!
היצירה עצמה מרגשת אותי. המעבר שלה למסך נראה נהדר, והכין את הקרקע מדהים לקראת "סיפור הפרברים": קולנוע שמעריך בואכה מעריץ את יכולתו הבלתי נתפסת של הרקדן המוצלח, שנותן כבוד בלונג-שוטים מרהיבים למקהלות סופר מוכשרות של רקדנים וזמרים שרוקדים ושרים בסינכרון מושלם. לרגע זה נראה כאילו מחזות הזמר של MGM לא הלכו לעולם, אלא רק למדו שיש גם אנשים שחורים וחומים בהוליווד. וזה לא בא על חשבון הדמויות, לא מעקר את הכוח של ההופעה ההיפר-כריזמטית של אנתוני ראמוס ("היפר-כריזמטית"=אמאלהההה מה זה הדבר הזההההה) או את הנוכחות והמסוגלות המרגשת של אולגה מרדיז לספר סיפור דרך שיר בסולו שלה. הצילום, הכוראוגרפיה, העריכה, הסאונד, העיצוב, ובעיקר האנרגיה המתפרצת של כל הדמויות, קטנות כגדולות, הופכים את "שכונה על הגובה" לסרט שאני באמת מודה לאל הטוב על כך שיש אותו. אני רוצה שלושה סרטים כאלה בשנה.
אבל יש לסרט הזה שתי בעיות די איומות. הקלה שבהן היא מליסה בררה, שחקנית שאינה טובה, אינה כריזמטית ואינה מעניינת, שאיכשהו קיבלה לידיה את התפקיד הנשי הראשי. למה ששחקנית סוג ג' תזכה בתפקיד נשחק כזה? אינני יודע. אבל האנמיות המביכה שלה עיקרה מעניין את כל הסצנות של אוסנבי ושלה, שהיו יכולות להיות אש נוזלית אם הייתה לשחקנית שחולקת פריים עם אנתוני ראמוס איזושהי כימיה איתו. ראוי להזכיר – מדובר באנתוני ראמוס. צפייה בסרט הזה מבהירה שהאיש הזה יכול לזקק ניצוצות גם אם שותפיו לסצנה יהיו ילד בן 14 עם וייבים של נהוראי מראשון מערב וקופסת קונדומים. איכשהו, בררה הצליחה להפוך גם את רגעיה איתו לשעמום די מביך. באמת, ההופעה הכי גרועה בסרט טוב שראיתי השנה.
הבעיה החמורה יותר היא התסריט. זה לא שיש כאן איזשהן פאדיחות באמת מגוחכות, אבל בחייאת, גברת קיארה אלגריה הודס, את מחזאית זוכת פוליצר – איך חשבת שסיפור המסגרת הזה מועיל איכשהו? כמובן שהילדים הקטנים שמקשיבים לאוסנבי חמודים ברמות, אבל איך חוף הים הזה באמת קשור? ולמה סדר השירים המקורי שונה בהכרח כדי לחתור תחת האפקט הרגשי והדרמטי של המקור? המסגור החדש של "Paciencia y Fe" רק הוריד מהכוח שיש לדמות של קלאודיה בעלילה, וכל זה הפך את השיר המרגש ביותר במחזמר, "Alabanza", למרגש פחות. וחבל, כי אלה הרגעים שגרמו לי לאהוב את המחזמר הזה מלכתחילה. ובאשר לתלונה שממש תגרום לי להישמע כמו רפובליקן – קו העלילה על הביורוקרטיה של ענייני הגירה באמריקה רק העיב על הסרט. זה לא באמת שירת הרבה מלבד הצורך של אנשי "In The Heights" להזכיר שהם בצד הנכון של המפה.
זה לא מונע מהסרט הזה להיות, ובכן, טוב. הוא באמת סרט נפלא, אבל הוא היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם הייתה מלוהקת לתפקיד ראשי מישהי שיודעת לשחק (ואם היא הייתה סטארית אמיתית אולי הסרט היה מרוויח יותר משקל וחצי בקופות), ואם התסריט היה עובר עוד איזה שני שכתובים לפני שג'ון צ'ו המוכשר והחכם צעק אקשן. אני עדיין אוהב אותו מאוד, אבל קצת כמו שאוהבים את החבר הזה שממש צריך להתאפס על החיים שלו כבר. אז שלושה כוכבים וחצי. יש לי תחושה שלין מנואל יחיה בשלום עם הציון שנתתי לסרט שלו (ובחייאת, הסרט הזה שייך לו. והוא מקסים פה).