בחדר המיטות

מאת
נונין
– פורסם ב 29 במרץ 2002Posted in: ביקורות

במקור: In the Bedroom
במאי: טוד פילד
תסריט: טוד פילד, רוברט
פסטינגר, אנדרה דובוס
שחקנים: סיסי ספייסק, טום
ווילקינסון, מריסה טומיי,
ניק סטאהל

מבין הסרטים שהיו מועמדים לאוסקר השנה, ובכלל מבין רוב הסרטים שראיתי לאחרונה, ל'בחדר המיטות' יש הכי מעט דמויות, הכי מעט עלילה והכי מעט טוויסטים מפתיעים שמשנים את כל התמונה. יש בו גם מעט מאוד אקשן, והומור אין בכלל.

מישהו נשאר איתי? מפתיע. כנראה יש עדיין קהל לדרמה עשויה היטב ומרגשת. ושוב אני מזהיר: אין כאן ריגושים מידיים, מניפולציות זולות וסצינות טישו.

אנחנו נמצאים במדינת מיין, בצפון מזרח ארצות הברית, והחיים נעים לאט. אנחנו פוגשים את משפחת פאולר, בעלת מסורת ארוכה של ציד לובסטרים במי האוקיאנוס האטלנטי. גם בציד לובסטרים אין ריגושים מיידיים: הציד מבוסס על הכנת מלכודות מסובכות, בעלות 'חדרים' רבים, שאליהן נכנסים הלובסטרים המסכנים בדרכם להיות ארוחת ערב.

מסורת מסורת, אבל בשביל הפאולרים של היום, ציד הלובסטרים הוא רק תחביב. מאט פאולר (טום ווילקינסון, 'הפטריוט', 'ללכת עד הסוף') הוא רופא, ואחד מהאנשים המכובדים בקהילה. אשתו רות (סיסי ספייסק, 'בתו של כורה הפחם', 'סיפור פשוט' ועוד ועוד) היא חוקרת מוזיקה ומנצחת מקהלות בקולג' המקומי. בנם היחיד פרנק (ניק סטאהל, 'סנסט סטריפ', 'הקו האדום') עומד ללמוד ארכיטקטורה בקולג'. הוא דווקא חובב ריגושים לא קטן, והריגוש הנוכחי בחייו הוא נטלי (מריסה טומיי, 'מה נשים רוצות', 'בן דודי ויני'), שגדולה ממנו בכמה שנים טובות ויש לה שני ילדים קטנים. את התמונה משלים ריצ'רד (וויליאם מאפות'ר, שבחיים הוא בן-דודו של טום קרוז), בעלה העצבני של נטלי ואביהם של שני הילדים.

הוריו של פרנק חלוקים בדעותיהם בקשר לריגוש החדש בחייו. אמו חוששת שהקשר עם הבחורה המקומית המבוגרת, יעכב את יציאתו של פרנק לקולג' ואת המשך חייו. אביו חושב שלילד מגיע לבחור בעצמו. אבל הם נשואים כבר שנים, והזוגיות ביניהם מחליקה על פני הוויכוחים. או לפחות כך זה נראה.

כשטראומה מכה במשפחת פאולר, מתגלה כוחו האמיתי של הסרט: בעדינות, בשקט, בלי מניפולציות זולות, נחשפים סדקים הולכים וגדלים בזוגיות של מאט ורות. כל מה שאין בסרט נעלם לאור מה שיש: קולנוע ברמה הבסיסית – סיפור, בימוי ומשחק.

הבמאי טוד פילד, שהוא גם שחקן, יודע כנראה עד כמה הפכו סיטואציות מסוימות לקיטש לעוס, עד שהן אינן יכולות לרגש עוד בשום אופן. לכן הוא עושה חסד עם הצופים ולא משלב סצינות כאלה בסרט. במקום מסחטת הדמעות הסטנדרטית יורדות על הראש סצינות בנות מספר שניות, לפני ואחרי רגע השיא, שמשאירות לנו להשלים לבד את התמונה בעצמנו. כמו סרט אימה פסיכולוגי שלעולם אינו חושף בפנינו את הרוע המוחלט, כמעט כל שיאי הטראומה נסתרים מעינינו, כך שאנחנו, הצופים, מדמיינים אותם בצורה הכי איומה שאפשר.

כל זה לא היה אפשרי אלמלא ההזדהות המלאה שנוצרת בין הצופים לדמויות. טום ווילקינסון, בתפקיד האב, הרוויח ביושר את המועמדות לאוסקר. הוא רך וקשה בבת אחת, ומצליח לגלם את השינויים שעוברים על הדמות באורח אמין ומרשים. מריסה טומיי ממשיכה להוכיח שאין סתירה בין יופי לכושר משחק יוצא דופן. כשהיא מחייכת, היא האישה הכי יפה בעולם, וכשהיא מפוחדת, גם אנחנו מפחדים. דווקא סיסי ספייסק, שקיבלה על תפקידה בסרט את המועמדת המי-יודע כמה שלה לאוסקר, אינה מפגינה יכולות יוצאות דופן, והדמות שלה נשארת סטטית ולא מתפתחת כמעט עם הזמן.

אבל זו תלונה קטנה יחסית לסרט שמאפשר הצצה אינטימית לחדר המיטות, לליבה של מערכת יחסים ההולכת ונסדקת באיטיות.

למי שסרטים כאלה עדיין מדברים אליו, 'בחדר המיטות' הוא הבחירה הראשונה – אולי היחידה – מבין הסרטים המוצגים כרגע בקולנוע. למי שמעדיף אקשן, הפתעות והומור, מומלץ ללכת לקולנוע ולבקש שני כרטיסים לכל סרט שהוא לא 'בחדר המיטות'.

תגיות: