"יש רופא באולם?".
ראיתי הרבה סרטים שבהם נאמר המשפט הזה, אבל עוד לא יצא לי להיות נוכח במקום שבו הוא נאמר במציאות, עד ההקרנה של "הבלתי אפשרי". אחרי 45 דקות של סרט בערך, נשמעה הקריאה "יש רופא באולם?", והיא לא הגיעה מהמסך. מתברר שאישה באחת השורות האחוירות התעלפה. קמה מהומה קטנה. אנשים התקהלו. הסרט הופסק. קראו לאבטחה. התקשרו לאמבולנס. בסופו של דבר היא התעוררה בריאה ושלמה, והסרט נמשך מהנקודה שבה נפסק.
הייתי נוכח כבר בהרבה סרטי אימה, ועוד לא קרה שמישהו התעלף באולם שבו הייתי. אבל אם יש סרט אחד שבו הייתי קרוב לכך, זה הסרט הזה. אולי הסיבה היא לכך שהסרט הגיע בהפתעה מוחלטת. בדרך כלל, כשאני הולך לסרט אימה, אני יודע שזה מה שהוא הולך להיות. אני מגיע מוכן. ל"הבלתי אפשרי" הגעתי בלי לדעת עליו כלום, מלבד העובדה שהוא עוסק בצונאמי. גם אם הייתי רואה את הפוסטרים והטריילרים, זה כנראה לא היה משנה הרבה: כולם מבטיחים דרמה משפחתית מרגשת על רקע אקזוטי כלשהו, עם הרבה בכי וחיבוקים. לעומת זאת, מה שהתנפל על הצופים בקולנוע היה סרט אימה במלוא מובן המילה.
פורמלית, "הבלתי אפשרי" הוא סרט אסון. זה ז'אנר שיש לו כללים מוכרים היטב: בהתחלה מוצגת בפניכם קבוצת דמויות, אנשים "כמוכם" ככל האפשר, שנקלעים במקרה אל מקום שבו מתרחש אסון גדול ופוטוגני. ואז עשרות ניצבים (מיליונים, אם אתם בסרט של רולנד אמריך) מתים מסביב, בעוד גיבורינו סוחבים בעוז שריטה מעל העין, ובזכות אומץ, חברות אמת, אהבה וכל זה, מצליחים לשרוד עד הסוף, ובסצינה האחרונה מפונים באמבולנס לבית חולים שבו יקבלו את הטיפול הטוב ביותר האפשרי עד להחלמתם המלאה.
אז האסון כאן, כאמור, הוא הצונמי שהתרחש באוקיינוס ההודי ב-2004, נושא שכבר הוצג בקולנוע (בסצינה מרשימה מאוד בפני עצמה) ב"מכאן והלאה" של קלינט איסטווד. יואן מקגרגור, נעמי וואטס ושלושת ילדיהם מגיעים לנופש במלון מפנק פלוס בריכה על חוף הים בפוקט. כמה דקות עוברות בהצגת דמויות שטחית, ואז מגיע רעם ביום בהיר. משום מקום, בלי סיבה, בלי אזהרה, הים מתפוצץ.
אם ראיתם סרטי אסונות, תצפו כאן לצילום מגבוה של גלים ממוחשבים שעוברים על פני הנוף, ואז גיבורינו יפציעו מתוך המים כשהם אוחזים בברווז מתנפח או משהו כזה. במקום זה אתם מקבלים את החוויה של שהיה בתוך צונמי: עשרות טונות של מים שמועכים אותך, יורקים אותך, טוחנים אותך, ומעיפים אותך כמו בובת סמרטוטים על הרצפה, על עץ, על זכוכית, על כל דבר, בלי שלשרירים שלך תהיה השפעה כלשהי על העניין. אין רחמים, אתה לא מקבל הנחה כי אתה דמות ראשית. אתה לא מקבל את השריטה הייצוגית, עושה פרצוף של כאב וממשיך ללכת; חלקים ממך חסרים. וזה כואב. מאוד. וזה לא מפסיק לכאוב. ורגע אחר כך אתה מגלה שמה שהיה עד לפני דקה אתר תיירות שוקק ומלא בג'אנק מסחרי ואנשים בחופש הוא עכשיו נוף פוסט-אפוקליפטי שבו קשה למצוא קיר עומד, שלא לדבר על מורפאין. וגם אם אתה מצליח בסופו של דבר להגיע לבית חולים, זה לא סוף טוב וסדינים לבנים מכאן והלאה: גם אם אתה אבוד ומפוחד וערום וחולה, או אם איבדת אישה או ילד או רגל או את כולם יחד, יש עוד מיליון כמוך מסביב. הסבל שלך לא מיוחד. יטפלו בך אם יהיה אפשר. ואם לא אז תמות.
ומעל לכל זה מרחפת העובדה שאיש לא מתייחס אליה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה: זה קרה סתם. במקרה. האנשים האלה לא נקלעו למלכודת המוות הזאת בגלל ניסוי מדעי שהשתבש או משום שהם לא שעו לאזהרות של הזקן האינדיאני החכם מהסצינה הראשונה. הם סתם היו שם במקרה כשהעולם החליט להשתגע. אומרים שאנשים שראו את "מלתעות" פחדו להיכנס לים לאחר מכן; חצי השעה הראשונה של "הבלתי אפשרי" יכולה לגרום לכם להישבע שלא תתקרבו יותר לעולם למרחק של קילומטר מהים, כל ים שהוא.
את החלק המזוויע של הסרט עוברת בעיקר נעמי וואטס, הסינמזוכיטית הכי גדולה בעולם. משום מה היא אוהבת לבחור לעצמה תפקידים שבהם היא עוברת סבל בל-יתואר. והיא יודעת לסבול: כשלנעמי וואטס כואב, גם לך כואב. בשלב הזה אפשר כמעט לשמוח על כך שהתסריט לא מדהים, הדמויות לא מאוד מפותחות והסרט כמעט שלא נתן זמן להכיר אותן לפני שהצונאמי הגיע, כי אילו אלה היו אנשים שאני מכיר ומרגיש קשר רגשי אליהם, אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם מחצית הסרט הזו. כשהנוסחה המקובלת חייבה את הסרט להגיע לשלב ה"עכשיו הכל יהיה בסדר", והזוועות עדיין לא הפסיקו, הוא הופסק בגלל ההתעלפות. הזדהיתי.
ומתברר שזאת היתה בדיוק הנקודה הנכונה לעשות בה הפסקה, כיוון שזאת היתה נקודת השיא – או השפל, תלוי איך מסתכלים על זה – של הסרט. החל מאותו רגע כמעט, הסרט התחיל להתנהג, איך אומרים, יותר כמו סרט. על כל המשתמע מכך. זה אומר שהעלילה התחילה להתבסס על צירופי מקרים מאוד לא סבירים, הדמויות עשו בחירות אידיוטיות, והתסריט החלש התחיל להרים ראש. כן, הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, אבל זה לא תירוץ: בין נפגעי הצונאמי היו מיליוני סיפורים אמיתיים, והתסריטאים בחרו מבין כולם את זה שנראה כמו סרט הוליוודי. במובן מסוים, זאת בהחלט הקלה. אני קצת מרגיש כמו מניאק, אחרי שהסרט העביר את הדמויות שלו כזה מסע ייסורים שלא ייאמן, להתלונן על כך שהן לא סובלות מספיק. אבל אחרי שפתיחת הסרט היתה משהו שונה לגמרי, קצת מאכזב לגלות שלמרות הכל זה רק סרט. סרט אסונות. רגיל כזה.
בנוסף, כשהסרט נותן זמן לקחת אוויר, יש פתאום זמן לחשוב על כמה נושאים אחרים וצורמים. כמו למשל, שסרט שמתרחש בתאילנד כמעט שאינו כולל תאילנדים, או אסיאתיים בכלל, וכרגיל אנחנו אמורים להיות חרדים לגורל קומץ קטן של אנשים לבנים כל כך שהעור שלהם בוהק, ולקבל ב"אוי כמה חבל" את מיליוני תושבי העולם השלישי שמתים מסביב. מה שבולט עוד יותר כשתמונתה של המשפחה האמיתית שעל סיפורה מבוסס הסרט, שמופיעה בסוף, מגלה שבכלל מדובר במשפחה ספרדיה כהה משהו. המחשבות האלה כבר נותנות לסרט ריח חזק של גזענות, ואפילו ניצול. וחבל מאוד. כי בחלקים שבהם הוא לא מציית למוסכמות הוליוודיות מאוסות, "הבלתי אפשרי" הוא באמת, פשוטו כמשמעו, מעלף.
פורסם במקור בוואלה
זה הדבר הראשון האמת שחשבתי עליו כשראיתי את כרזת הסרט, כמה זה מעליב שבאחד האסונות הגדולים בתולדות האנושות שמתו בו מאות אלפים, עדיין יעשו סרט על משפחה "ארית" לבנה ובלונדינית. אחרת הרי אי אפשר.
רק מתעלפת אחת?
אם אני מחשב נכון זמנים ותאריכים, צפית בסרט בסינמה סיטי בגלילות, באולם 7?
כי אני הייתי בו בזמן באולם 6 ב"חיי פיי". ואיך שנכנסו לסרט מישהי יצאה מהאולם במהרה, ושאלה אם יש רופא, מישהו התעלף…וכו'…
אבל לאחר מכן, כשיצאנו מהסרט שלנו, קראנו בYNET או מאקו ש-3 אנשים שונים, בלי קשר אחד לשני התעלפו בסרט הזה, באותה ההקרנה….ו-2 מהם פונו לבית חולים…
או שהכתבה משקרת, או שבמקרה היית באולם נוסף שהתעלפו בו?
הייתי בכלל בהקרנת עיתונאים בקולנוע אחר.
גם בתגובות בוואלה כמה אנשים הזכירו אנשים שהתעלפו. אז מתברר שהסרט הזה באמת מעלף, ולא חד פעמית.
או...
שזה איזשהו טריק שיווקי.
וקצת יותר רציני..
סרט אחר שדיברו על התעלפויות בקהל הוא 127 שעות. מעניין אם יש קשר.
יש קשר?
(לא ראית את הבלתי אפשרי)
סופר גם על התקף לב בסצנת הצליבה ב"הפסיון של ישו".
(ל"ת)
היה עוד מישהו שהתעלף
בהקרנת סרט האימה VHS בפסטיבל סאנדנס.
גם זכור לי איזה מקרה עם "קלוברפילד". או שאני מתבלבל?
קלוברפילד?
היו תלונות על הרגשה לא טובה בגלל הצילום הרועד (מה שגרם, לפי ויקיפדיה, להצגה של שלטי אזהרה בכניסה לסרט בבתי קולנוע מסויימים), אבל לא זכור לי שדווח על התעלפות (גם גיגול קצר שביצעתי לא העלה שום דיווחים כאלה).
גם אני הייתי אתמול 02.01.13 בסרט בגלובוס נתניה
ומישהי התעלפה!!!!!!!!!
אלה הדברים האלה
שגורמים לבנאדם לרצות לרוץ ערום בשדה חמניות
יש אפשרות לספוילר ממי שכבר ראה את הסרט
רק כדי לספק את סקרנותי בנוגע למה לעזאזל קורה בסרט שגורם לאנשים להתעלף?
זה לא המה, זה האיך.
מבחינת התיאור המילולי של מה שקורה בסרט – אין שום דבר שאמור להרשים אותך, בעיקר אם ראית סרט אימה או שניים בחייך. אבל העוצמה והאינטנסיביות שבה זה מוצג, בעיקר בקולנוע עם סאונד טוב, הן נדירות.
בקיצור זה ה"להציל את טוראי ריאן"
של סרטי-האסונות-מז'אנר-ההצפות?
יודע מה, אני מסכים לתיאור הזה.
(ל"ת)
אני מצאתי את עצמי מתיפחת כבר בפרומו.
משהו שלא קרה לי מעולם.
אז לראות? או לא לראות? לא הצלחתי להבין
בזמן הצונאמי ב2004 צפיתי המון בחדשות, לא יכולתי להרפות. האסון הזה העצום הזה פשוט שבר את ליבי.
לפני שנה נתקלתי במקרה בטלויזיה ב"מכאן והלאה". הוא היה משעמם למדי, לא ידעתי על מה הוא בכלל, ואז פתאום התחילה סצינת הצונאמי. הייתי בהלם, זו הייתה סצינה חזקה מאד. פחדתי לצפות בה והייתי מרותקת אליה בו זמנית.
כך שאני מאד מתלבטת האם ללכת ולראות את "הבלתי אפשרי". בכל קנה מידה רגיל (תסריט, משחק, סיפור) אתה אומר שהוא חלש. אבל הסצינות שמייחדות את הסרט הזה – האם הן מרגשות / מפחידות / מגעילות? מעוררות משהו (חוץ מריאליזם) שמצדיק ללכת לראות אותו?
ראיתי את הטריילר של הסרט לפני "ההוביט" וכבר אז הוא נראה נורא אינטנסיבי וקשה, רק מהטריילר. אבל לקראת הרגעים האחרונים של הטריילר הכל נהיה מאד שמאלצי. עושה רושם שלפחות זה טריילר מהוגן שממש מדגים את הלך הרוח של הסרט.
בכל אופן, אני אחכה להקרנה ביתית.
לא ראיתי את הסרט, אבל הבמאי הזה עשה את הOrphanage
סרט אימה ממש אדיר.
לא ראיתי את הסרט
אבל ראיתי לפני כמה ימים כרזה לסרט אפשהו בתל אביב, ובתור מישהו שההתקלות הראשונה שלו עם הסרט הייתה מהכרזה, זה באמת היה נראה כמו דרמה משפחתית סוחטת דמעות. כלומר למרות שהיה ברור לי שהסרט עוסק באסון טבע, חשבתי שהאסון יוצג כמו האסון בטיטאניק, כלומר נקי וסטרילי יחסית. "אסון" לכל המשפחה שבמרכזו דרמה כלשהי. בנוסף יש בו את יואן מקגרגור שלפי בחירת הסרטים האחרונה שלו, הצעד הבא בשבילו זה לקריין את הולמרק (מישהו זוכר שהוא היה פעם בסרט כמו טריינספונטיג?). העובדה שהחלק הראשון של הסרט לא כזה, ובמיוחד העובדה שאנשים התעלפו במהלכו, העלו את קרנו בעיניי ואני הרבה יותר נלהב לראות אותו כעת (ותודה ל'עין הדג' שסיפק לי את פיסת המידע הזו).
הפוסטר של הסרט
הוא לא רק מטעה לחלוטין לגבי סוג הסרט, אלא גם כולל ספוילרים חמורים שפוגעים בו. אני שמח שלא ראיתי (או ראיתי, אבל לא באמת הקדשתי תשומת לב כלשהי) את הפוסטר לפני שראיתי את הסרט.
זה פוסטר שמייצג את הסרט טוב יותר.
איוון מקרוגר
היה בבגינרס שנה שעברה והיה נפלא, לפני שנתיים ב"סופר הצללים" והיה נפלא, ולפני שלוש שנים ב"אני אוהב אותך פיליפ מוריס" והיה נפלא.
איוון מקרוגר נפלא.
איך אפשר בלי:
http://www.youtube.com/watch?v=SLEqH00nQac
סרט עוצר נשימה!
ראיתי את הסרט בקולנוע, סרט פשוט מעולה. חובה צפייה לכולם. (לא ארשום פה ספויילרים)
אם הוא עוצר נשימה אז לא פלא שאנשים מתעלפים
(ל"ת)
אני בדעה של רד
ההתחלה מבטיחה (למרות שגם בה יש ניצנים של דיאלוג קלישאתי), האסון בהחלט נראה אמיתי ומרשים מאוד על המסך הגדול, אבל אחר כך, כל ההתרחשויות מתחילות להיות קצת "הוליוודיות" ופחות ריאליסטיות (למשל, סיבוב ראש איטי של דמות כאשר קוראים לה מרחוק) למרות שהסרט מבוסס על סיפור של משפחה אמיתית.
סרט ענק!
סרט פשוט ענק. הסרט מבוסס גם על סיפור אמיתי, מה שעושה את זה עוד יותר מרתק.
אני מת לראות את הסרט, הוא נשמע מעניין בטירוף.
אבל אני לא יכול, אני פשוט מפחד, אני מניח שאני באמת אפחד מן הים לאחר שאני אראה את הסרט. אני מרגיש שנדפקתי, סרטי אימה משפיעים עליי מאוד, לא משנה איזה סוג.
לא "נדפקת".
יש הרבה אנשים שסרטי אימה משפיעים עליהם, כך או אחרת.
אולי כשתראה אותו בבית, באור יום, עם עוד אנשים, זה יהיה לך יותר קל.
כן, זה יכול לעזור,
אבל הצפייה עצמה זה לא החלק הגרוע, החלק הגרוע זה לנסות להירדם בלילה…
בצירוף מקרים מוזר,
זה סרט שקפץ לי אתמול ביוטיוב. מדובר במסרט דוקומנטרי על הצונאמי והוא מביא את סיפורם של מספר משפחות ששהו במקומות שונים בזמן האסון. גם של מקומיים:
http://youtu.be/b9DMiy_DVok
הסרט הוא 7 חלקים ביוטיוב, ומדובר בתיעוד מצמרר של האסון ואחריו.
לזה קוראים סרט אימה אמיתי
(ל"ת)
סביר להניח שזה קודם איכשהו
ע"י יוטיוב, באופן אקטיבי לרגל יום השנה, או בתור "פופולרי" או מה שלא יהיה.
לדעתי.
טוב, אני אוותר על הסרט
סרטי אימה משפיעים עלי רע. אם הסרט הזה גורם לאנשים להתעלף, אין ספק שהוא לא בשבילי.
כתבה מחדשות ערוץ 2 הערב,
על הסרט וההתעלפויות. למי שלא האמין לרד(?) ולמי שחשב שזה רק בארץ.
http://www.mako.co.il/news-channel2/Channel-2-Newscast/Article-45090a4920edb31004.htm&Partner=start
ולא יודע מה אתכם, התשובה של מר מפיק שם די זחוחה. אני הייתי רוצה שיגידו לי אם אני נכנס לסרט שהסיכוי להתעלף בו הוא מעל הממוצע. כמובן שדווקא את השאלה החשובה לא שאלו אותו.
סרט טוב
לא הייתי מגדיר את זה כסרט אימה.. אני גם לא מבין את פשר ההתעלפויות בתחילת הסרט…
בהתחלה הוא כמו כל סרט צונאמי שכזה. אני יותר התרגשתי מהחלק שאחרי הצונאמי.
אין מצב שתצאו מהסרט עם עיניים יבשות, סרט מטלטל ומרגש, אני לא מאלה שבוכים אבל היה סצנה אחת בסרט שכבר לא יכולתי והעיניים שלי התפוצצו ופשוט התפרקתי עם ים דמעות שפשוט לא הפסיקו.