טוב, הגענו לגדולים-גדולים. כלומר, גם עד עכשיו היינו בגדולים אבל כעת אין עוד לאן לברוח, ויש מעט מאוד סרטים שממוקמים מעל כל אחד מהסרטים האלה (עד שאין בכלל). אלה הם, לפי ימד"ב, 35 הסרטים הטובים ביותר.
אלא שכמו שאמרנו כולנו לפני, אחרי, ובזמן הפרויקט הזה, זאת שטות מוחלטת. אין דבר כזה "הסרט הטוב ביותר", ככל הנראה, וגם לו היה אחד כזה, בהחלט יכול להיות שהוא נפקד לחלוטין מהרשימה הזאת. אבל הגענו עד הלום ואנחנו לא נוותר.
לפני כן, למי שהגיע באמצע הפרויקט, הנה החלקים הקודמים: מקומות 70-36, 71 עד 100, 101 עד 150, 151 עד 190, 191 עד 220, ו-221 עד 250.
ונתחיל, שוב, מסרט שנכנס לתחתית הטבלה בזמן שהתקדמנו הלאה, ותמונתו היא זאת שמקשטת את הרשומה הזאת. שוב, מזכיר – ספויילרים כלליים ומעורפלים לחלקים בסרטים.
249. שלושת הצבעים: אדום (1994)
בכנות, אם הייתי צריך לנחש שאיזשהו סרט מטרילוגית הצבעים יופיע ברשימה הזאת, הייתי בטוח שזה יהיה "כחול". לא שיש לי בעיה עם "אדום" (אפשרי אפילו שהוא בהחלט האהוב עלי מהטרילוגיה), פשוט מפתיע, שכן "כחול" הוא זה שלרוב מזכירים בהקשר לאותה טרילוגיה, שנחמד לראות נציג שלה ברשימה (גם אם לא לזמן רב).
35. אמריקה X (מ-1998)
"אמריקה X" הוא מה שנקרא "וואן היט וונדר" בשפת המוזיקה (והלעז). טוני קיי, ש"אמריקה" היה ספק-סרטו הראשון (ספק כי, ובכן, אדוארד נורטון העיף אותו מחדר העריכה בשלב כלשהו) אמנם היה פעיל מאז צאת הסרט, אבל אף סרט שהוציא לא עשה את מה ש"אמריקה איקס" עשה: לגרום לאדוארד נורטון להפסיד את האוסקר לפאקינג רוברטו בניני.
לא חזרתי הרבה זמן לסרט, אז אין לי מושג איך הוא באמת נתפס בימינו מבחינה פוליטית וירקות. זה לא ממש חשוב. הסרט, כסרט, הוא אחד הסרטים האפקטיביים שיש. לא בגלל שהוא מרתון זוועות (ע"ע כמה דיונים בתגובות שהיו במהלך הפרוייקט) אלא בגלל שאת הזוועה האחת שלו אני עדיין יכול לשמוע בימינו, כצליל מדויק, יותר מעשור מאז שראיתי אותו לאחרונה.
34. מלך האריות, בימד"בית: מלץ' ה-אריות (1994)
קצת קשה לשפוט את "מלך האריות" בעיניים אובייקטיביות. ראיתי אותו יותר מדי פעמים – כילד, כנער עם האחים שלי, כהורה עם הילדה שלי – כדי ממש להצליח להתייחס אליו כמשהו שהוא מעבר למיתוס בשלב הזה. יש סרטי אנימציה, של דיסני ובכלל, שאני אוהב יותר ממנו, אז אני בהחלט יכול להתרעם על מיקומו כ"סרט האנימציה דובר האנגלית הטוב ביותר" על פי ימד"ב, אבל כל הסרטים האלה הם סרטים. "מלך האריות" הוא אגדה.
33. חריקירי (1962)
ככל הנראה, הסרט הכי פחות ידוע מהמקומות הגבוהים. הוא בטח הסרט הכי פחות מדורג – כל הסרטים שמסביבו דורגו על ידי לפחות 900 אלף איש, אישה וטף; "חריקירי" הגיע לכאן על קולם של 33 אלף בסך הכל. הסיפור – סמוראי לשעבר מגיע לאדון אזורי על מנת לבצע חריקירי בחצר שלו, ומספר את סיפורו – הוא אחד מהסיפורים הכי טובים שהיו בקולנוע.
ובאמת, המקום הגבוה הזה כל כך, אבל כל כך מגיע לו. גם אם אתם מכירים קולנוע סמוראים, ובטח אם אתם לא – זה פשוט יצירת מופת. גם הרימייק של טאקאשי מייקה, אגב, טוב. אבל הוא לא מספיק טוב בשביל לא פשוט לראות את המקור.
32. החשוד המיידי, בימד"בית: ה-קסשוד ה-מייא'די (1995)
יש כל מיני סרטים שעובדים גם אם יודעים את הטוויסט שלהם מראש. זה בגלל שאלה סרטים שלא נבנים על בסיס הטוויסט שלהם, אלא מספרים סיפור טוב מאוד, ואז כשהופכים אותו עם הטוויסט, לפתע הסיפור הטוב מאוד מתעצם בעקבות נקודת המבט החדשה שנכפתה עלינו. "החשוד המיידי", צר לי לבשר לכל מי שאוהבים אותו, הוא לא כזה – הוא סיפור בסדר, שכאשר הופכים אותו על הראש, הוא מאבד את כל החשיבות מאחוריו. אבל אין ספק שהוא סיפק כמה פארודיות טובות מאוד.
וקווין ספייסי, בחייאת, היה יותר טוב ב"בשבעה חטאים".
31. לאון (1994)
מה שאני הכי אוהב ב"לאון" (ואני אוהב הרבה דברים ב"לאון", כפי שצפוי מהצופה הממוצע) זה כמה הסרט היה קרוב להיות חגיגה קריפית עם נגיעות פדופיליות, ואיך במה שלא ניתן לתאר אלא קסם קולנועי, הסרט מצליח לדלג מעל כל זה.
טוב, זה, ואת הדרך שבה גארי אודלמן צורח "EVERYONEEEEEE".
30. בין כוכבים, בימד"בית: ביין קוקהבים (2014)
יסלחו לי אוהדי נולאן, ויסלחו לי גם אוהדי הסרט, אבל המיקום שלו כאן הוא שטויות. ואני, למרות כל הצחוקים על חשבונו בחלקים הקודמים, עוד יחסית מחבב את "בין כוכבים". אבל אפילו עם פאקטור ה"נולאן קנה את רשימת ימד"ב כדי לשבץ את הסרטים שלו בה" או מה שזה לא יהיה, זה סרט קלאסי למקום 167 ברשימה שכזאת.
כי, נו, מקום 30 זה מקום לסרטים שהם באמת יצירות מופת – לא כאלה שצפו בסרטים אחרים שהם יצירות מופת ואז ניסו לחקות אותם.
29. גרין מייל (1999)
אין לי משהו בעל משמעות להגיד על הסרט הזה, אז רק אציין שפה, כמו בכל סרט שזה קורה, לא באמת הייתי צריך עד כדי כך לראות את טום הנקס משתין. אני מציין את זה פה ולא בסרטים אחרים, כי פה עשו מזה ממש קו עלילה שלם וכזה, אני פשוט… לא צריך את האימג' הזה. אני מחבב את טום הנקס ואני ממש לא רוצה או צריך לחשוב על ההשלכות מכך שכמעט בכל סרט שלו הוא משתין על המסך ומה זה אומר עליו. די.
כמו כן, סרט נחמד מאוד.
28. המסע המופלא (2001)
כשלא אהבתי את הסרט בצפייה ראשונה, חשבתי שזה אני. בצפייה המאה (הבת שלי מאוד אהבה את הסרט), הבנתי שזה… טוב, אולי עדיין אני, אבל אני באמת לא אוהב את הסרט הזה.
איכשהו, הסרטים הכי מוכרים של מיאזאקי (זה ו"טוטורו") הם כמעט והיחידים אצלו בפילמוגרפיה שאני באמת לא מעריך או אוהב, מה שמוזר כי אני חולה על כל שאר הסרטים בפילמוגרפיה שלו, כולל כולם (חוץ מהאחרון). מה שאני מנסה להגיד זה שאני פשוט הולך לעצום עיניים נורא חזק ולהעמיד פנים שבמקום הזה נמצא "פורקו רוסו", סבבה?
27. פרזיטים (2019)
הנה הקטע: המיקום של "פרזיטים" בין 30 הסרטים הטובים ביותר שיצאו אי פעם הוא טירוף והגזמה בכל קנה מידה, בדיחה שיצאה משליטה, רכבת הייפ שהתפוצצה על הפסים – אבל אני כל כך בקטע. האם זה מגיע לו? למי אכפת, יאללה, "פרזיטים" הוא הסרט ה-27 הכי טוב בעולם ובונג ג'ון הו הוא מלך הקולנוע.
26. להציל את טוראי ראיין (1998)
שעת סיפור, נראה לי אחרונה לפרוייקט הזה: נרדמתי בסצנה. הסצנה. הסצנה הזאת. לא בכוונה, לא כהצהרת כוונות. צפיתי בסרט שלוש פעמים עד שהצלחתי לשרוד אותה. בפעמיים הראשונות היא פשוט כל כך שיעממה אותי, שבלי שליטה נרדמתי מול המסך וקמתי רק אחרי שעה וחצי.
קולנועית וטכנית היא כנראה יצירת מופת. אבל לנער בן 15 (או משהו. לא זוכר את הגיל המדויק) בלי הערכה יתרה להקשר ההיסטורי, שפשוט רוצה לראות סרט היא חצי שעה ארוכה של שעמום, שבה הדבר היחיד שקורה על המסך הוא "יריות". אחרי שצלחתי אותה גיליתי להפתעתי שאני דווקא מאוד מחבב את הסרט הזה, גם אם אני עדיין חושב שההפסד שלו ל"שייקספיר מאוהב" הוא לא כזה זוועה (אני בכלל בעד "הקו האדום" באותו האוסקר, אבל זה כבר נושא אחר).
25. מלחמת הכוכבים (1977)
כמו "מלך האריות", גם "מלחמת הכוכבים" הוא משהו מעבר לשיפוט סטנדרטי בימינו. זה סרט שבלעדיו, רוב הקולנוע המסחרי כפי שאנחנו מכירים אותו היה נראה אחרת לחלוטין. זה לאו דווקא לרעה, ויש לי הרבה ביקורת הן על הסרט והן על הקולנוע המסחרי, אבל זה מרגיש כמו כפיות טובה מסוימת. אז רק אציין שהוא נמצא כאן מתחת ל"האימפריה מכה שנית" וזה דירוג נכון במיוחד.
24. אלו חיים נפלאים (1947)
אני כמעט בטוח שחייבים להיות אמריקאיים חסרי ציניות לחלוטין כדי לראות בסרט הזה משהו מעבר לפצצת קיטש. כלומר, כן, האלמנט הסיפורי שלו הוא מבריק – הרעיון של למצוא איך לגרום לאנשים להעריך את חייהם, גם כשהם בתחתית המדרגה.
אבל הביצוע? קיטש נורא ואיום שלולא שידורים חוזרים תכופים בליל חג המולד היה כנראה נשכח, ובצדק.
23. שתיקת הכבשים (1991)
"שתיקת הכבשים" הוא סרט שמאוד הערכתי בזמנו, אבל לא מאוד אהבתי, וככל שהזמן עבר הלכתי והתאהבתי בו. כמו זוהר בביקורת שלו, הסיבה הייתה ההבנה שהסרט הוא לא חניבעל לקטר, אלא בעצם כל שאר הסרט – ואיזה סרט נפלא זה. אין לו עוד הרבה להוסיף, בעצם, אז הנה שלל שירים מהמחזמר שיש לסרט כי זה דבר.
22. עיר האלוהים (2002)
אחד הסרטים הכי טובים שיש, ככל הנראה סרט הפשע האהוב עליי, סרט שאני אוהב כל דבר בו ושהבעיה היחידה שלי עם המיקום שלו זה שתכל'ס אני חושב שמגיע לו להיות הרבה יותר גבוה, אפילו שאין הרבה מקומות מעל 22. גם הפסקול שלו, אגב, נפלא.
21. החיים יפים (1997)
לא כזה התרשמתי לרעה מ"החיים יפים" בצפייה ראשונה, אבל מאז ראיתי כמה וכמה אנשים שונאים אותו, ומה אני אגיד לכם – השנאה שלהם הייתה מדבקת. לראות את מל ברוקס מלכלך על הסרט הזה זאת חוויה פשוט מרנינה. אני עדיין לא באמת שונא אותו, ואני לא חושב שהוא הורס את זכר השואה או משהו כזה, אבל אני גם חושב שהוא קיבל ביושר את כל מילות הביקורת שהשמיעו כלפיו.
וראוי להגיד – רוברטו בניני הרבה יותר טוב מחוץ לסרט הזה מאשר שהוא בתוך הסרט הזה.
20. שבעה חטאים (1995)
הסרט הזה היה אחד הדברים שהכי פחדתי מהם בגיל צעיר מאוד, כי תיארו לי אותו וזה נשמע אז כמו הדבר הכי מטריד שאי פעם נוצר. מאז ראיתי אותו וגיליתי שהוא – כמו כל סרט אימה בעולם בערך – הרבה יותר מפחיד על הנייר מאשר כאשר צופים בו. כלומר, הוא עדיין מגניב ומטריד – פשוט לא "הולי שיט אהההה" אלא רק "מגניב!", שזה לא אותו דבר. בנוסף לכך, מדובר בסרט שהפך פתיחת כל קופסה למטומטמת להחריד.
כמו כן, ובלי קשר לכלום – למסיכה (הקומיקס) יש פארודיה נהדרת על הסרט הזה, ועל כל ז'אנר ה"רוצח סדרתי שרוצח בתימה כלשהי".
19. שבעת הסמוראים (1957)
כמו שאמרתי בביקורת – תשכחו מהתדמית של "קלאסיקה", אל תפחדו מהצילום השחור-לבן או מהאורך שלו, ופשוט לכו לראות את אחד מסרטי האקשן הגדולים של הזמנים.
18. קן הקוקייה, בימד"בית: קן ה-קוקיה (1975)
ההופעה הכי טובה של ג'ק ניקולסון, בפער, במה שהוא הסרט האהוב עליי (בלי נדר) מבין סרטי שנות השבעים ה"גדולים". כמו כל סרט טוב על חתרנות נגד הממסד, יש בו יותר מרק רוח ה"לכו להזדיין, אתם לא תגידו לי מה לעשות", אבל גם אם לא היה בו – הוא מצליח לעשות את הרוח הזאת כל כך טוב, שזה פשוט מדבק.
17. החבר'ה הטובים (1990)
סרט שגרם לעשרות אנשים ברחבי העולם להגיד "מאז שראיתי את "החברה הטובים", תמיד רציתי להיות גנגסטר. ואם לא גנסטר, אז קולנוען". מרטין סקורסזה היה טוב יותר בהרבה סרטים, אבל הוא אף פעם לא היה מגניב יותר כמו שהוא היה ב"חבר'ה הטובים".
כמו כן, מסתבר שזה הסרט הכי גבוה ברשימה שלא זכה לביקורת ו/או דף סרט בעין הדג. יטופל בהקדם.
16. מטריקס (1999)
אני אוהב את הסרט, ומכיוון שהוא אחד הסרטים הכי נחפרים אי פעם אין לי שום דבר להוסיף עליו, אז אני אגיד עליו את זה: קיאנו ריבס חטף הרבה על ההופעה העצית שלו בסרט הזה, אבל כשהקונצנזוס חזר לאהוב אותו אנשים ניסו להגן על ההופעה, ו: לא. אם היה כאן שחקן שהתפקיד מתאים יותר לסט היכולות שלו, הוא היה יכול לעשות עם התפקיד הזה הרבה יותר ממה שריבס עשה איתו. ריבס הוא אכן הרבה יותר מבול עץ כמו שצחקנו בזמנו, אבל הוא צריך תפקידים שמתאימים לו כמו כפפה. ניאו, לצערנו, מתאים לו כמו כפפה שקצת קטנה עליו.
15. שר הטבעות: שני הצריחים, בימד"בית: שר הטבעות: שני הצרי'קה'ים (2002)
האם כל שלושת סרטי "שר הטבעות" באמת צריכים להופיע ברשימה הזאת, וכל כך גבוה? אין למי לפנות כדי לקבל תשובה רשמית כמובן, אבל הם כאן, וזה מרגיש כמו התקהלות לא חוקית בימינו. כלומר, כן, "שר הטבעות" הוא הישג קולנועי חד פעמי, אתם צריכים לראות את זה, זה אדיר, אבל זה פשוט לא חמישית מ"15 הסרטים הכי טובים אי פעם".
14. האימפריה מכה שנית, בימד"בית: ה-אמפריה מכה שנית (1980)
פרט ל"אחרוני הג'דיי", שהוא בו זמנית הסרט הכי טוב בסדרת "מלחמת הכוכבים" (כסרט בפני עצמו) אבל גם סרט "מלחמת הכוכבים" הכי גרוע בסדרה (כסרט שמשקף את הערכים והרעיונות של אותה סדרה), "האמפריה מכה שנית" הוא הסרט שבו הסדרה הכי טובה בשני המישורים, וכל הכבוד לו על זה. ולמרות שהטוויסט שלו ידוע וגלוי בפני כל, ובניגוד למה שלוקאס אומר, לחלוטין הומצא רק לקראת הסרט הנ"ל, הוא עדיין טוויסט מבריק, שכמו שאמרתי למעלה – לוקח סיפור טוב מאוד, ואז נותן לנו עליו פרספקטיבה אחרת ומשפר אותו בהרבה, כמו שטוויסט טוב אמור לעשות.
13. התחלה, בימד"בית: הת'הלה (2010)
"התחלה" הוא סרט מאוד טוב מכל בחינה, חוץ מהאחת שאכפת לי ממנה – דמויות. הסרט, שהשקיע ביצירת עולם אמין, מורכבות מבנית, עשייה קולנועית ועוד שאר ירקות החליט, דווקא בכל הנוגע לדמויות, להתפשר. בנקודה הזאת הסרט הופך לבינוניות נוראית שהופכת אותו, עבורי, למשעמם, והעלילה שלו לא מספיק מבריקה או מסובכת כדי להצדיק את מה שבסוף הופך לסרט מאוד סטנדרטי, לפחות מבחינת העלילה (סרט שודים די קלאסי, בסופו של דבר) או התהליכים שעוברות הדמויות.
12. פורסט גאמפ (1994)
אין שום דבר שמתעלה על פורסט גאמפ. חוץ מה-11 סרטים הבאים, אני מניח.
11. מועדון קרב, בימד"בית: מו'עדון קרב (1999)
כמו שאמרתי בזמן אחר, אני אוהב את "מועדון קרב" (מאוד), אבל אני לא בטוח שה-"מועדון קרב" שאני אוהב זה אותו "מועדון קרב" שאותם אנשים שהביאו אותו למקום 11 אוהבים. אולירק בזכות הרב-פרצופיות הזו מגיע לו המקום הזה, ואולי לא, כי הגרסה הבסיסית היעני-אנטי-קפיטליסטית של הסרט מטומטמת. אני, בכל מקרה, למדתי להעריך את הסרט כמו שהסופר שלו התכוון שיהיה: קומדיה רומנטית מלבבת.
10. שר הטבעות: אחוות הטבעת, בימד"בית: שר הטבעות: אצ'וות הטבעת (2001)
תקשיבו, לא הולך להיות לי משהו מעניין להגיד על כל סרט בטרילוגיה הזאת. לא רק כי דיברו על הטרילוגיה הזאת הרבה ובהרחבה בכל מקום אפשרי, כולל כאן באתר, אלא כי- לא, טוב, זה בעיקר כי דיברו עליו הרבה ובהרחבה ויש איזשהו גבול מה אפשר להגיד. אני כן אגיד שבדירוג האישי שלי מבין הטרילוגיה, זה הסרט במיקום הכי גבוה.
9. הטוב, הרע והמכוער, בימד"בית: ה'טוב ה'רע וה'מהו'ער (1966)
לא הייתי מתנגד בשום צורה אם הסרט הזה היה במקום הראשון, אישית. אבל אני רוצה להגיד מילה אחת על הסרט: איכשהו כל טרילוגית ליאונה במערב נזכרת בסימן קלינט איסטווד וזה הגיוני ונכון – איסטווד הוא כוכב הטרילוגיה, והוא מעולה בתפקיד שלו. אבל הסיבה ש"הטוב, הרע והמכוער" הוא "הטוב, הרע והמכוער" זה לחלוטין "המכוער" בכבודו ובעצמו, אלי וולך, שנותן לסרט כמעט כל ציטוט איקוני בו, חוץ מהמנגינה, שהיא מתנתו של מוריקונה.
8. ספרות זולה (1994)
כמו שאפשר לראות, יש עוד סרטים במעלה הרשימה הזאת, כי מה לעשות, יש סרטים יותר טובים מ"ספרות זולה". לא בגלל שמשהו לא עובד בסרט, או בגלל שטרנטינו ואייברי השאילו הרבה מסרטים אחרים או משהו כזה – זה סרט שבפני עצמו הוא מושלם, אבל יש סרטים "מושלמים" יותר. אבל אין, בשום צורה, סרטים יותר מגניבים מ"ספרות זולה". וזה לא עניין של מה בכך.
7. שר הטבעות: שיבת המלך, בימד"בית: שר הטבעות: שיבת המלקה' (2003)
הנה הקטע עם "שיבת המלך": אני חושב שקולנועית, הוא החלש מכל הסרטים – אפילו עם סצנת הקרב שלו היא המרשימה ביותר. אבל "שיבת המלך" היה הסרט שניצח. מה זה ניצח? 11 אוסקרים מתוך 11 – הישג שלא היה כמוהו (היו סרטים שזכו ב-11 אוסקרים, והיו סרטים שניצחו בכל הקטגוריות שהם היו מועמדים בהם, אבל לא היה גם וגם), שובר קופות, עוד אלמנטים של ניצחון. והנצחון שלו לא היה נצחון של פיטר ג'קסון לבד – אלא נצחון של כל הגיקים, חנונים, חובבי הקולנוע ועוד. כמו עם "פרזיטים", "שיבת המלך" הוא כנראה לא הסרט השביעי הכי טוב בעולם. אבל הניצחון שלו כסרט, בכל מובן שהוא, בהחלט איפשהו באזור.
6. רשימת שינדלר, בימדב"ית: רשימות שינדלר (1993)
בקרב בין ספילברג ללנצמן, אני עם לנצמן. אפשר לספר סיפור בשואה, אבל בלתי אפשרי, בטח בסרט עלילתי לספר את הסיפור של השואה – אם בכלל יש כזה. ואומנם אני לא מתנגד נחרצות לנסיון של ספילברג לעשות דבר כזה, אבל אני גם פחות מתרגש, נלהב ועומד דום מהסרט הזה בגלל זה. והיי, גם כאן באתר ההסכמה היא שהוא בכלל רק הסרט הרביעי הכי טוב של ספילברג. וכמו שלל סרטים אחרים ברשימה, גם הוא אחראי למערכונים נהדרים.
5. 12 המושבעים (1957)
"12 המושבעים" הוא הסרט הקטן האולטימטיבי – תריסר אנשים, בחדר אחד, בזמן אמת, כמעט אך ורק מדברים. זה עדיין אחד הדברים הכי מותחים, מרגשים, ומסעירים שהקולנוע אי פעם נתן לנו: פצצת אנרגיה מותחת שכתובה נפלא ומבוימת אפילו יותר טוב. פשוט מדהים.
4. האביר האפל (2008)
אני אוהב את "האביר האפל", כמו שמצופה מהצופה הממוצע, ומבחינתי מדובר בסרט היחיד מטרילוגיית "האביר האפל" שיש לו מקום ברשימת "הסרטים הטובים ביותר" (בלי להתחיל לריב על איפה בדיוק המקום הזה וכמה הגזמה פרועה זה המקום הרביעי). כמו הרבה סרטים טובים, זה סרטים שכל החולשות שלהם (ויש ל"האביר" חולשות) לא משנות – על המסך מתחולל איזשהו קסם שמושך אותך פנימה. רק לא כמו הקסם של העפרון, למזלנו.
3. הסנדק חלק שני (1974)
לאחר צפייה מאכזבת משהו ב"סנדק" דחיתי את הצפייה ב"סנדק 2" מפחד שזה יהיה אותו דבר, רק גרוע יותר ונמרח יותר (שלוש וחצי שעות, בחייאת). למזלי, גיליתי בדיוק את ההיפך: "הסנדק 2" היה, פחות או יותר, כל מה שרציתי ש"הסנדק" הראשון יהיה. מאז, כל פעם שמדברים על "סרטי הסנדק" כסרטים הטובים ביותר, אני ממצמץ קלות, מעמיד פנים שהם מדברים רק על השני, וחי בשלום עם המשך השיחה.
2. הסנדק (1972)
נהוג לומר ש"הסנדק" הוא עיבוד נפלא לספר גרוע. אני מבין את מי שאומר את זה – בספר "הסנדק" יש לא מעט שטויות לא ברורות – החיים ההוליוודים של לא-פרנק-סינטרה-מה-פתאום, הרפתקאותיו של סוני למצוא מישהי שתתמודד עם איבר מינו הגדול מדי (כן, באמת) – שהסרט חתך בחוכמה ולא היו עוברים קהל אי פעם. אבל יש משהו אחד שהיה בספר "הסנדק" שמתעלה לדעתי על הסרט, וזה הסיום: אם הסיום של הסרט הוא עוצמתי, הסיום של הספר הוא כדור בברך של הנשמה שלך.
1. חומות של תקווה, בימד"בית: הומות של תקווה (1994)
האם "חומות של תקווה" הוא הסרט הטוב ביותר? כנראה שלא. אבל מכל הסרטים שיש בסביבה, נחמד לראות דווקא אותו למעלה. אולי בגלל שכל כך ברור שהוא לא באמת הטוב ביותר, אז ענייני האגו של מי בראש הרשימה נעלמים.
אין לו את החדשנות או פריצת הדרך או הנועזות או כל דבר אחר שאנשים רוצים מסרט בראש הרשימה, חוץ מדבר אחד: אופטימיות חסרת תקנה, גם ברגעים הקשים ביותר. טוב, זה, ועלילה מהודקת, משחק נהדר, וכו' וכו'. גם אם הוא הגיע לכאן בדרכים עקלקלות בעקבות קרבות מעריצים של "הסנדק" ו"האביר האפל" – מיקומו כאן מרגיש נכון, איכשהו.
וזהו.
חומות של תקווה
הוא אחד הסרטים האובררייטד, ולמעשה הוא מעשייה די מטופשת. חוץ מזה, שמתם לב שבכל עשרות השנים שעוברות בסרט, מורגן פרימן לא מתבגר אפילו טיפה?
הסנדק, מבחינתי, הוא אכן הסרט הטוב שנעשה אי פעם. בפרט, כל סיקוונס הסיום, החל מההטבלה, פשוט מושלם.
להגנתם, גם במציאות הוא לא ממש מתבגר
אני לא בטוח עד כמה זה סרט אוברייטד, כמו שהוא מפוצץ בקיטש אמריקאי מרוכז בכמויות בלתי ניתנות לעיכול. ראיתי את הסרט בשלוש פעימות כי פשוט לא יכולתי אחרת, ופרט לסכריניות הוא ממש סבבה.
מסכים עם כל מילה שלך לגבי הטוב, הרע והמכוער (וגם לגבי החשוד המיידי והאביר האפל)
שהוא אגב, הסרט האהוב עליי בכל הזמנים, ועם כל אהבתי לקוליות האינסופית של קלינט איסטווד או לעיניים המטורפות של לי ואן קליף, מי שבאמת עושים את הסרט הם אלי וולאך ואניו מוריקונה.
וזה גם הסרט היחידי שיותר מושלם מספרות זולה.
ועוד משהו שרציתי להגיד על חרקירי – סרט באמת נהדר, שלמרות שלא הייתי מדרג אותו כל כך גבוה, אין לי שום בעיה עם המיקום שלו.
ודבר אחרון, זה היה פרויקט מאוד מהנה ומעניין, וקצת עצוב לי שהוא נגמר, ומקווה שנראה פה עוד דברים בסגנון.
יש לי כמה מילים על חומות של תקווה
והן כמה מילים מרגיזות: הספר היה יותר טוב. כלומר, הנובלה הקצרה (מאה עמודים בערך) של סטיבן קינג היא לא בדיוק ספר, אבל היא טובה פי מיליון מהסרט, ויכול להיות שבגלל זה אני טיפה סולדת ממנו. הסרט לוקח את רוב הדברים הטובים בנובלה ועושה להן כזאת הוליוודיזציה שזה ממש הכעיס אותי במהלך הצפייה בו.
פסגה שמגוחכת כמו שאר הרשימה
הפרודיה האהובה עלי של "החשוד המיידי" היא דווקא ב"איש משפחה".
מצטער, אבל "בין כוכבים" לא צריך להיות ברשימה הזאת. לא במקום 30, לא במקום 167 ולא במקום 250. האם הוא סרט רע? בהחלט לא, נולאן יעשה סרט רע רק כמה שנים אחר-כך. אבל הוא לא טופ 250 מטריאל.
"האימפריה מכה שנית" הוא אפילו לא הסרט השני-הכי-טוב בפרנצ'ייז, אולי שלישי, אחרי "אחרוני הג'דיי". הסרט המקורי מצליח לאזן באופן מוצלח הומור קליל עם דרמה רצינית. "אימפריה" הולך לכיוון הרציני מדי, ו"שובו של" לכיוון של ילדותי ו-goofy. אני כן אוהב אותם ואין לי בעיה עם זה שכל הטרילוגיה המקורית נמצאת ברשימה הזאת. רק צריך להחליף בין המיקום של "תקוה חדשה" ו"אימפריה" והכל יהיה בסדר.
כחלק מקורס מבע קולנועי בלימודים, נתנו לנו לעשות עבודה מקיפה על "שתיקת הכבשים", כך שראיתי הרבה ממנו בפרק זמן קצר. לחלוטין מגיעים לו כל הסופרלטיבים, אבל לא יודע אם אני כבר מוכן לצפות בו שוב. אולי עוד שנה-שנתיים.
ראיתי את "המטריקס" והמשכיו בתחילת שנות העשרה שלי, ואני חושב שזה היה בדיוק הזמן הנכון. ואיך אפשר לשכוח גם את מיליון הפרודיות שיצאו, כשהאהובות עלי בזמנו היו כמה שעלו ב"ניוגראונדס" וזאת שעשו בטקס הפרסים של אמ.טי.וי ("What happens if I fail?" -"OK, dude, it's just the Robot")
תודה על הפרוייקט הזה. למרות טעויות והטעיות בלתי-נמנעות, היה נחמד סה"כ. בקרוב – הרשימה האחרת. Be afraid.
מה המיזם הבא?
...לנוח?
(כלומר, יש משהו אחד חצי מגובש בקנה, אבל ייקח זמן עד שהוא ייצא לפועל. אז כנראה שלפחות בשבוע-שבועיים קרובים לא יהיה משהו בסדר גודל הזה)
'אחרוני הג'דיי'
השאלה היא כמובן האם סרט שלא משקף ערכים ורעיונות של סדרה מסויימת נהפך ל'גרוע' בגלל זה.
לדעתי, ודאי שלא. נכון שנדרשת זהירות רבה מאד בטיפול במותגים אייקוניים, אבל אם הם צריכים טיפול כזה, וסטאר וורס אוהו היה צריך טיפול כזה (ואחרי פרק 9 הזוועתי נצרך שוב), והטיפול נעשה נכון – זה רק הופך את הסרט להרבה יותר טוב.
כך שאני חולק על המסקנה שלך לגביו.
אני לא בטוח שהמסקנה שאתה מייחס לי היא כזאת
כלומר, נראה לי שאין לנו חוסר התאמה ברעיון, אלא רק במושגים אליו, מה שקוראים לו בדיונים "סמנטיקה".
אני חושב שסרט ז'אנר כלשהו ששובר את חוקי הז'אנר הוא תמיד מבורך (או כמעט תמיד) אבל אני בהחלט לא הייתי ממליץ עליו לאנשים שאוהבים את הז'אנר כמו שהוא.
"מייחס" לך?
זה מה שכתבת: "…סרט "מלחמת הכוכבים" הכי גרוע בסדרה (כסרט שמשקף את הערכים והרעיונות של אותה סדרה)".
אני חולק על הפירוש שנתת בסוגריים להגדרתך את הסרט כ"סרט מלחמת הכוכבים גרוע". זה הכל.
אני יודע שאתה אוהב את הסרט, אני פשוט מתעקש לטעון שגם בתור סרט סטאר וורס הוא היה מעולה.
להתלונן על הסצנה בטוראי רייאן ולהגיד שזה משעמם ואז להיות בעד הקו האדום. does not compute
מרגיש לי שזה לא פופולארי להגיד שחומות של תקווה הוא בין הסרטים הכי טובים שנעשו
שזה דבר די מגוחך להגיד בהתחשב שהוא מקום ראשון באתר הסרטים הכי גדול אבל כל פעם שאני שומע בפודקאסט על קולנוע והם דנים בסרט הזה, כמעט תמיד יגידו שהסרט הוא Overrated והרשימת סרטים היחידה שאולי מגיע לו להיות בה זה רשימת של הסרטים הכי טובים שיצאו באותה שנה שהסרט יצא.
אבל לא אכפת לי. חומות של תקווה היה הסרט האהוב עליי פחות או יותר מאז הפעם הראשונה שראיתי אותו בגיל 15. מאז ראיתי אותו לפחות עוד 20 פעמים ונהניתי מכל צפייה. אין לו את המשחק הכי טוב או התסריט הכי טוב או הבימוי הכי טוב או הצילום הכי טוב וכו' וכו' אבל באף סרט אחר לא הרגשתי את חוויית הצפייה הסוחפת שהייתה לי בסרט הזה.
"רשימת של הסרטים הכי טובים שיצאו באותה שנה שהסרט יצא"
עדיין שם אותו מעל "פורסט גאמפ", "ספרות זולה", "אד ווד", "ליאון", "צ'אקינג אקספרס", "מלך האריות" ולצורך הגיוון: גם "שטנטנגו", "מעבר לעצי הזית", "הפיתוי האחרון", "חברים לרצח", "פריסיליה מלכת המדבר", "ספיד", "קראמב", "חלומות סלים" ו"ראיון עם ערפד".
פרזיטים
מאד אהבתי את ״פרזיטים״, אחד משני סרטי השנה הקודמת שלי.
אבל כשאתה אומר שלא באמת מגיע לו מקום ב 30 הראשונים, אני תמה – האם יש סרט כלשהו שיצא בחמש השנים האחרונות שכן מגיע לו? כי אם לא, סטטיסטית, זה מאד מאד מוזר, ואני תמה אם אפקט האחרונות כאן לא עומד לרועץ לסרטים מסוימים.
(לרפרנס, ראיתי בערך 450 סרטים שיצאו מאז 2015, מתוכם עשרה נמצאים ברשימת ה 100 האישיים שלי).
זאת שאלה טובה עם תשובה מתחמקת
כי קודם כל, יש הבדל בין רשימת 100 האישיים ורשימה 100 הכי טובים יענו אובייקטיבית. וכי אם הייתי בונה רשימת 100 הכי טובים יענו אובייקטיבית, היא הייתה נראית אחרת: כלומר, הייתי פועל באופן די אקטיבי להכנסה כמה שיותר מעולם הקולנוע – בוחר סרט אחד מכל במאי, נניח, או משהו שכזה (בעוד שאצל רשימה אישית כנראה פחות הייתי מתחשב בזה).
אבל, וזה חשוב: מכיוון שכמו שאמרתי, הרבה ממה שעושה סרט הוא לא רק הסרט, אלא המעמד מסביבו – אני לעולם לא אקח סרטים טריים מהתנור כ"משתווים לקלאסיקות". כי הקלאסיקות עברו לא רק את מבחן ה"יצא לקולנוע, אנשים התלהבו, עשה מה שעשה בעונת הפרסים". הם עברו גם את מבחן הגילוי מחדש, והצפייה אחרי שכולם מדברים על זה שהוא מדהים, ועוד, ועוד. התלאות ש"אלו חיים נפלאים" עבר בדרך לרשימה הזאת מגמדים כל הישג של "פרזיטים", למרות שאין שום ספק בעיניי מי הסרט הטוב ביותר.
לכן, אם הייתי יוצר או מרכיב רשימה שכזאת – כנראה שלא הייתי מכניס סרטים בשנה (או יותר) הראשונות שלהם. יותר נוח לי, בקיצור, עם "ממד העכביש" במקום גבוה מאוד, כי עבר יותר זמן, מאשר עם המיקום של "פרזיטים".
אני מסכים
סרט (או כל יצירה) יכול להיות יצירת מופת אמיתית, כזאת שכבר בפעם הראשונה שמסיימים אותה ברור שהיא שייכת לראש הרשימה. אבל פרספקטיבה היא דבר חשוב, וכל סרט שעוד לא עבר מספיק זמן כדי שיצבור אותה – המיקום שלו ברשימה ראוי לפחות לכוכבית.
מבקש המלצה לסרטים עם הרבה סצנות מסעדות ודיאלוגים על כלום בסגנון סיינפלד (או אם ללכת על דוגמאות קולנועיות יותר, בסגנון ספרות זולה או קפה וסיגריות.)
ארוחת הערב שלי עם אנדרה
(ל"ת)
dinner rush
(ל"ת)
נראה לי ש"בטלנים בטקסס" עונה על ההגדרה הזאת
ואם כבר לינקלייטר אז גם טרילוגיית לפני (לפני הזריחה, לפני השקיעה ולפני חצות). ואני מניח שגם:
יום שישי.
לוק.
גלנגרי גלן רוס.
אלוהי הקטל.
האפיפיורים.
אני יודע שלא כל הדיאלוגים בסרטים האלה הם על כלום או במסעדה, אבל אלה סרטים שהם כמעט אך ורק דיאלוג.
התכוונת שיהיו גם סרטים טובים?
או רק שיעסקו בנושאים הנ"ל? כי אני יכולה לחשוב על קומץ סרטים גרועים מהז'אנר
יאללה שיהיו גם גרועים. מה בעינייך גרוע ועונה להגדרה הזאת?
(ל"ת)
גבולות השקיעה סרט מעולה
(ל"ת)
חצי מסרטי קווין סמית?
ומאותם ימי קולנוע עגומי: 200 סיגריות (אחד הגרועים אי פעם)
אני זוכרת שיש לי עוד, אחשוב על זה
The Trip
והמשכיו (מסתבר שהרביעי יוצא בקרוב)
לא הסכמתי בערך עם אף מילה, אבל נהניתי non the less
תודה על כל הסקירה הזו!
המסקנה מכל הרשימה הזאת
היא שאי-אפשר לקבל תוצאה של הסרטים הטובים ביותר על ידי שקלול של דירוג של מצביעים. זה מוכח שוב ושוב בכל התהיות שיהונתן העלה. והדוגמה הכי טובה? אני. כן, כן. אני בעצמי דרגתי את כל סרטי שר הטבעות או נולאן לדוגמה בין תשע לעשר, אבל נראה לי שלא הייתי בוחר באף אחד מהם לסרט שנה שלי. פשוט, כשאני מגיע לדרג את שר הטבעות ונזכר איך הוא חוויה ויזואלית מטורפת, אז אני לא אוריד לו רק כי הרגיז אותי שאין לי שום חיבור עם הדמויות הדי-קרטוניות שלו. וכשאני מדרג את ממנטו אני מוכרח לתת לו דירוג גבוה מאוד כי נהניתי בטירוף מהתסריט שלו, אבל הוא לא יכול להיות אפילו סרט שנה שלי, כי הוא פגום בכל החלקים האחרים.
בקיצור מה שאני טוען הוא שבדירוג אתה פחות מתייחס למכלול ויותר לנקודות שהסרט מצטיין בו, אז סרט שמצטיין מאוד במשהו – מרוויח.
יש עוד נקודה, שאתה מתבלבל מהיחס. כאילו, רק אתמול נתת לג'וקר 8, אז איך הוא ביחס לסיפור נישואים? היי, מה הקשר?כאן אני תמיד מתחיל להסתבך.
בקיצור, רשימת imdb מוכיחה את מה ש'עין הדג' טוען מאז היווסדו. דירוגים הם דבר מיותר, מבלבל ולא מלמד דבר. (ועדיין אני ממשיך לדרג בהתלהבות)
להשלמת העניין אציין נקודה מעניינת – סרט שיש לו ציון מעל 8 בimdb כבר נמצא ב250 הגדולים. סרט שהוא פחות מ-6 כבר קרוב מאוד לרשימת מאה הנמוכים. זה נשמע לי לא הגיוני סטטיסטית באופן מחפיר. (קחו לדוגמה את עגבניות רקובות, המון סרטים נחמדים מקבלים שם שלושים) זה שוב מוכיח את הבעייתיות בדירוג, נראה לי שתכל'ס הדירוגים של רוב האנשים נעים בין 6 ומעלה אוטומטית.
וביננו, מה באמת כבר ההבדל בין דירוג 8 ל7.3?
תודה על הפרוייקט המרתק, קצת עצוב לראות שכמעט על כל ה250 יש ליהונתן טענות
זה בדיוק הכח של סטטיסטיקה.
אתה, כאדם אחד, לא יכול להחליט האם ג'וקר סרט טוב יותר מסיפור נישואים או לא. אבל מאות אלפי איש, שכל אחד מהם משווה בין שני הסרטים – לא באופן ישיר, אלא בכך שהם מדרגים אותם בנפרד על אותה סקאלה אישית – נותנים תשובה של מה הסרט הטוב יותר, כלומר שקיבל ציונים טובים יותר (כאילו, שיהיה ברור, שהקריטריון להשוואה הוא רק הציון. יתרון נוסף של סטטיסטיקה היא שבמספרים מספיק גדולים, העובדה שלכל אחד מהמדרגים היה קריטריון אחר לקביעת הציון מתאזנת).
בנושא המספרים – סקאלה של 1-10 ידועה לשמצה בכך שהיא לא באמת רלוונטית, היא פשוט נוחה ועשרונית. בין השאר, זה מחזיר אנשים לתקופת בית הספר שלהם, בה "5.5" זה כבר "לא מספיק", ולכן בשביל לקבל ציון נמוך מ6 סרט לא צריך להיות "בינוני, בסדר כזה" אלא ממש "רע, סבלתי, אני רוצה להעניש אותו".
לפחות אצלי אישית, כל סרט שראיתי עם מתחת ל-6.0 ב-IMDB היה באמת גרוע
אבל ההפך לא נכון
מכל הקולנוע של 1970 ומטה שהשלמתי בשנים האחרונות,
היה רק סרט קלאסי אחד שפיצץ לי את המוח מספיק כדי שאומר "כן, המוניטין שלו עד כדי כך מוצדק ואפילו יותר מזה", וזה "הטוב, הרע והמכוער". הוא לא ה-סרט של כל הזמנים, אבל גם אני הייתי חי בשלום עם כיבוש שלו את צמרת הטבלה, ואני כמעט בטוח שהוא האהוב עלי מהעשירייה ("ספרות זולה" הוא חלק בלתי נפרד מהילדות שלי, אבל בפועל, זה פשוט סרט יותר טוב. ואולי המקרה היחידי שבו טרנטינו יסכים שמישהו יגיד דבר כזה על "ספרות זולה").
ספרות זולה - מגניב מגניב, אבל...
צריך להגיד את האמת – החלק האמצעי ("שעון הזהב") הוא הכי חלש, מאט ותוקע את הסרט ומסיח את הדעת מהדמות שאנחנו הכי מתעניינים בה – וינסנט וגה. המונולוג של כריסטופר ווקן הוא רק סיפור כלב מדובלל שכל מטרתו להגיע לפואנטה הגסה שבסוף, יותר מדי אלימות מינית וטריגרית (בניגוד לאלימות המצחיקה של החלקים האחרים), פאביין עולה לי על העצבים והעלילה והדמויות די קלישאה הוליוודית. אז כן, בלי שעון הזהב כנראה שגימיק האנכרוניה המגניב והטוויסט שבאמצעו לא היו אפשריים, ובכל זאת למרות שזה אחד הסרטים האהובים עליי (כי איך לא) אני תמיד חושב שלוש פעמים ויותר בכל פעם שאני מחליט לצפות בו שוב האם היום יש לי כוח גם לאמצע.
מעניין, אצלי זה בדיוק ההפך.
וגם קראתי איפשהו שגם טרנטינו עצמו מתייחס אליו כאל הסיפור הראשי בסרט. קו העלילה של בוץ' הוא היחיד שבאמת עניין אותי בפסיפס סיפורי הפשע של ספרות זולה. גם בגלל שמעורב בו שעון מתקתק (האם בוץ' יצליח להימלט ממבקשי נפשו ולהספיק לקחת את השעון היקר של אביו?) וגם בגלל הדילמה המוסרית הביזארית שניצבת לפניו (האם להציל את המאפיונר שרוצה לחסל אותו משוטר מושחת ופסיכופת). לשאר הסרט פשוט אין את אותה עוצמה. יש לנו פושע זוטר (וגה) שמפתח קשר קרוב שלא מבשיל לכלום עם אשתו של הבוס, ומת באקראיות מוחלטת (אז בשביל מה בילינו איתו את כל הזמן הזה? סתם כדי להפתיע אותנו? למוות שלו אין משמעות. סתם עניין של עיתוי חסר מזל). יש לנו סצינה שלמה שעוסקת בניקיון כלי רכב מדם של קרבן אומלל שהיא פשוט משעממת, אפילו שהיא מקורית בכך שהיא מראה לנו את בעיות היומיום המשעשעות של אנשים העוסקים בפלילים. וחוץ מזה… כלום. באמת שאני לא יודע איך הסרט הזה קיבל את מעמד הקאלט שלו. אותי הוא תמיד הותיר בתחושת ריקנות ובהרגשה של, "טוב, אז… זהו?" איפה זה ואיפה השיא הרגשי, הדרמטי והמטא-קולנועי של ממזרים חסרי כבוד (פסגת היצירה של טרנטינו, לדעתי).
ונקודה שתמיד הציקה לי, אפילו שהיא אם כל הניטפוקים: כשווגה וג'ולס מגיעים לדירה של מרווין ושות', מצוין איפשהו שהשעה שבע בבוקר. ולפי צבע השמיים באותה סצינה, זו בבירור שעת צהריים, או קרוב לכך. לדעתי, לפחות.
ממזרים חסרי כבוד?
ממזרים זה סרט שכשיודעים שהוא בכוונה לא נכון היסטורית (ואת זה אפשר לדעת רק מהתקצירים שלו מבלי בכלל לצפות בו) לא מחזיק צפייה שנייה, ולמי שבא לסרט בשביל לראות התעללות בנאצים אז גם מזה אין מספיק. יש המון סצנות מצוינות ומותחות גם בצפיות חוזרות אבל ביניהן יש גם המון שיעמום, בעוד שבספרות זולה עדיין כיף להרכיב ולפרק את הפאזל של העלילה כל פעם מחדש. בוץ' הוא הדמות הכי נעלה מוסרית בסרט, שנשאר נאמן לערכים שלו ושאינו פושע ורוצח (הדמויות שהוא גרם למותן, בכוונה או בשוגג, היו איתו באינטראקציה שונה לגמרי מאשר חבורת הצעירים שווינסנט וג'ולס באים להרוג), אבל זה בסך הכול ברוס וויליס עושה ברוס וויליס – הגיבור ההוליוודי הנאצל שמייצג את ערכי החברה ושאת התנהגותו הצופים צריכים לאמץ. זה מצוין, זה משוחק היטב וזה ללא ספק תפקיד חייו של וויליס (וגם באמת מגיע לבוץ' הסוף הטוב) אבל בכל פעם שאני מגיע לסיפור שלו אני מרגיש שהסרט עובר מחדשנות גימיקית ומגניבה לנוסחה הוליוודית שגרתית. אני אהבתי את הקשת העלילתית של וינסנט וגה בדיוק מהסיבות שאתה לא – כי היא הלכה לכיוונים לא שגרתיים ונגמרה באופן עוד יותר לא צפוי, וכמובן כל הדיאלוגים והאינטראקציות בין הדמויות והמסעדות והאוכל שפשוט פותחים את התיאבון גם קולינרית וגם קולנועית. "שעון הזהב" גם הולך לכיוון לא צפוי, אבל כזה שהסרט היה יכול גם בלעדיו או עם רעיון יותר טוב במקומו.
עוד שני דברים:
1. זד לא שוטר, הוא מאבטח.
2. טרנטינו לא מצטט ומושפע רק מהקולנוע ומהטלוויזיה אלא גם מהספרות, ולא רק הזולה. הרבה מהרעיונות בסרט לקוחים מהמינגוויי.
זד הוא לא שוטר.
זד מת, בייבי. זד מת.
הדברים שמפריעים לכם הם מה שהופך את טרנטינו לטרנטינו.
הוא שובר ומשתעשע בקולנוע ובכל מה שהוא מייצג, כמו האבא הצרפתי שלו גודאר, רק הרבה יותר כיפי ופחות פלצני ומתנשא (שניהם מאוהבים בעצמם באותה מידה כנראה).
בסרט לדמויות אמורות להיות שליטה על החיים שלהם? בום. הכל מקרי וכאותי.
הקולנוע אמור לייצג את המציאות. בום. הקולנוע מייצג את הקולנוע. הכל רפרנסים לסרטים אחרים ומודעות לכל הקלישאות.
תשמעו אותו מדבר על אלימות בקולנוע לעומת אלימות בחיים. בקולנוע זה כיף! כי זה אלימות של עולם הקולנוע. והסרטים של טרנטינו מודעים לזה שהם בעולם הקולנוע ולא בעולם האמיתי.
נקודת המבט שלך מעניינת.
אם כי, האם זה הופך את ממזרים לסרט טוויסט? אני לא סבור כך. צפייה שניה לא רומזת במה הוא עומד לשנות את ההסטוריה; הוא עדיין סיפור על אנשים המחפשים נקמה ונבל מצמרר אחד שגורם לי לקפוא ממקומי הבטוח בחדר השינה שלי. צפייה שניה רק מחדדת את התענוג.
אתה צודק, כמובן, ביחס להגדרה של בוץ' – הדמות המוסרית היחידה בעולם של נבלות, וזו אכן קלישאה; אבל זו בדיוק הסיבה שכל כך חיבבתי אותו (בעיניי, תפקיד חייו היה משולש – מת לחיות, 12 קופים והדסון הוק. האחרון זכור לי לטובה כקומדיית פשע נהדרת). השאר היו אוסף של גנגסטרים עם יד קלה על ההדק (פשוטו כמשמעו, באותה סצינה בלתי נשכחת ברכב), מכורים לסמים ואנשים די חסרי מטרה. לא נקשרתי לאף אחד מהם. ואני לא צדקן מתחסד, כן? זה בטח יישמע מוזר לומר את זה על אחד הסרטים הכי מגניבים שנוצרו אי פעם, אבל לי הוא גרם להרגיש מין עייפות ודיכאון של אחר צהריים חם ואביך. כל קו העלילה של וגה וג'ולס הוא עבודה אפרורית שיש לעשות (והקטע עם ניקוי הרכב רק מדגיש את זה) – להחזיר למרסלוס את המזוודה שלו (אני מודה שהתיאוריות באשר לתכולתה מרימות קצת את הסרט). דווקא הסרט שהעתיק את המבנה הזה של עלילות פשע לא ליניאריות – "גו" של דאג לימן – אני כן אוהב, ואפילו מאוד. ויש בו את הבדיחה הכי מצחיקה שקשורה בחתול, משחק טריוויה ושליט סיני.
אני מוכן לקבל התפתחויות לא צפויות, אבל אני רוצה להרגיש שהן משרתות את מה שקורה, לא שתהיינה כמו… סטירה בפרצוף.
אגב, אותו זד היה גם הנבל מהמסיכה עם ג'ים קארי.
בזמנו חשבתי שיש קשר בין הסרט לבין הספר "ספרות זולה" של צ'רלס בוקובסקי. אללי, כמה שאין קשר. הספר הוא מעין רומן פשע עם גיחות הזויות לעל טבעי.
גו? אתה רציני? זה אחד הסרטים השנואים עליי.
וכל הדמויות שם לא מוסריות ודוחות. גם בספרות זולה רוב הדמויות לא מוסריות אבל יש בהן מעבר ללא מוסריות ואפילו למגניבות איזו מידה של אנושיות. אפשר להזדהות עם וינסנט למשל כי מי מאיתנו לא יודע מה זה להיות מאוהב במישהי שלעולם לא תוכל להשיג? בא טרנטינו, גזר את הרגש האנושי כל-כך הזה והדביק אותו בעולם של סרטי גנגסטרים, תוך כדי שהוא מעלה את דרגת הסיכון שהגיבור נמצא בו ונמנע מקלישאות כמו מאש. גם עם שאר הדמויות לא הייתה לי בעיה להזדהות – רינגו ויולנדה הם זוג מאוהב שגרתי שיושבים במסעדה ומדברים על דא ועל הא עד שהם מחליטים לשדוד את הדיינר, ג׳ולס מגיב כמו שהרבה אנשים אחרים היו מגיבים למה שהם חוו כנס ומרסלוס… טוב, אי אפשר להזדהות עם מרסלוס. אבל הזאב הוא דמות מרשימה ומגניבה לפי הקודים של המאפיה. ידוע שז׳אנר סרטי הגנגסטרים הוא סוג של פנטזיה גברית מוקצנת – בא טרנטינו והפך אותה על פיה, החליף את הסדר וסובב במערבל. בגו סתם בחרו שחקנים יפים ופופולריים ונתנו להם לגלם דמויות לא אהיבות, זה סרט שממש נפל למלכודת כי זה נראה קל מאוד לחקות את טרנטינו אלא שבסרטים שלו יש גם מעבר למגניבות אנושיות ומוסריות. בגו לעומת זאת הדמויות מתוגמלות לטובה על מעשים רעים (רציתי גם להוסיף ״ולהפך״ אבל אין שם דמות שעושה מעשים טובים בכלל.) ולא אמרתי שממזרים הוא סרט טוויסט או שהוא נכתב ככזה, אלא שמכיוון שהצופים יודעים שזאת לא ההיסטוריה האמיתית, אני לא מוצא סיבה לשוב אליו אחרי שצפיתי בו פעם אחת ואני זוכר איך הוא נגמר.
אנשים שונים, דעות שונות:)
כשאני חושב על זה, ממזרים הוא הסרט היחיד של טרנטינו שאני אוהב ללא עוררין. בכל השאר יש סצינות טובות בתוך יצירה לא מושלמת.
תודה רבה, פרויקט מרתק.
ומחכה בקוצר רוח לביקורת על החבר'ה הטובים.
לנולאן יש צורה מאוד ייחודית לפתח דמויות, בגלל שהוא מטא קולנוען. בצורה סטנדרטית הפיתוח של הדמות קורה בסרט, מסע מסויים שהדמות עוברת, ואנחנו צופים בה. אצל נולאן (לפחות בסרטים המקוריים הראשונים שלו) הפיתוח הוא בדיעבד. הוא מראה לנו משהו, ואז הוא מפרק אותו, "מסביר" אותו כביכול בצורה שונה. הפיתוח הוא לא משהו שעובר על הדמות, הפיתוח הוא אצל הצופה בלבד. בממנטו זה כמובן חלק אינטגרלי מהנראטיב. הדמות לא מתפתחת בכלל. מראים לנו סצנה מחיי הגיבור, ואז מקלפים אותה, וכל שכבה היא נתינה של זווית חדשה שאותה לא ידענו למשהו שכבר ראינו. הדבר הזה נכון במידה פחותה יותר ביוקרה, אבל זה גם דומה. מראים לנו את הגיבורים שלנו בסיטואציה מסויימת, ואז הסרט לוקח אותנו למסע של גילוי, מה בעצם ראינו. למרות שביוקרה יש גם אלמנט של פיתוח דמויות יותר סטנדרטי.
ואז יש את התחלה. שהיא השיא של פיתוח דמויות נולאני. מיני יצירת מופת. וכאני אומר דמויות אני מתכוון דמות. בהתחלה יש רק דמות אחת שיש לה איזושהי חשיבות. הדמות של קוב. אריאנדה היא סוג של תחליף לצופה, וכל השאר הם מקגאפינים. מראים לנו את קוב. אדם שפורץ לחלומות, נתון לרדיפה מתמדת, אנחנו יודעים שהוא לא יחזור לביתו ושיש משהו עם אישתו. סיפור שהוא לכאורה מוכר, אם כי קצת מעורפל. ואז דרך השוד אנחנו מגלים בהדרגה מה כל אחד מהאלמנטים אומר ואיך הוא רלוונטי לשוד שאנחנו רואים על המסך. הפיתוח הזה, שהוא פיתוח שלא קשור לדמות כשלעצמה, אלא פיתוח שהצופה עובר כשמפרקים את הסיפור מול העינים, הוא בעיני מבריק לחלוטין. יש בו משהו קר, ואכן מתלוננים על נולאן שהוא כזה. אבל אם נהנים מהגרסה הזאת של פיתוח דמויות, התחלה הוא פיתוח הדמות המבריק והמהנה ביותר שאני אי פעם ראיתי
אבל גם בממנטו ויוקרה
הפיתוח לא מתרחש רק בדיעבד ובגילויים – הדמויות משתנות, מתפתחות, משתכללות. גיא פירס של סוף (תחילת) הסרט הוא לא אותו גיא פירס של תחילת (סוף) הסרט. ב"יוקרה" זה בכלל נכון. ב"התחלה", זה בקושי נכון, ויותר מזה, כמו שאמרת – יש רק דמות אחת. קוב. ובסרט שהוא טכנית אנסמבל, לפתח רק דמות אחת זה.. אני לא אגיד חפיפניקיות, כי זה לא תואר שמתאים לנולאן, אז נקרא לזה "תעדוף שאני מוצא בו בעיות".
מה הקשר בין זמני הסצינות
להתפתחות הדמות?
הדמות מתפתחת בזמן שלה, לא בזמן שזה מוצג לך, וזה שזה מוצג הפוך לא משנה בכלל. בייחוד כשהדמות אכן משתנה ולא נשארת סטטית (גם בכיוון ההצגה וגם בכיוון המציאות).
מעניין
אני חושב שיש קשר הדוק. הדמות לא מתפתחת בזמן שלה, כי אין לה זמן. ליאונרד מממנטו או קוב מהתחלה לא באמת קיימים. הם קיימים כסיפור, הם קיימים כחוויה שלך כצופה. וכן, החוויה שלך כצופה שונה משמעותית לפי הסדר של הזמן. מאיפה מגיעה המילה "התפתחות" זה מגיעה מהמילה פתיחה, משהו שהיה סגור ולא נודע כעת נפתח. כאשר הזמן ליניארי, מה שאתה לא יודע זה העתיד של הדמות, והחוויה של החיים שלך דומה מאוד לחוויה של הדמות כדמות. זה גם מה שמתפתח לך בחיים בדרך כלל, העתיד. כאשר מעבירים לך דמות בצורה לא ליניארית. העתיד ידוע לך, הוא לא סגור. מה שסגור לך זה מניעים, זה נתינה של המציאות בקונטקסט נכון, לכן הסרטים של נולאן הם שעשוע אקזיסטנציאליסטי מוצלח כל כך. החוויה שלך שונה, ולכן ההתפתחות שונה. האם הדמות של קוב מתפתחת בהתחלה. לא בדיוק. בשונה ממנטו אתה אפילו לא רואה את הדמות בעברה שאתה יכול לומר שאם אני אסדר אותה בצורה מסויימת אני אראה בסדר נכון. חוץ מכמה פלאשבקים. ההתפתחות של הדמות של קוב קשורה לזה שאתה לומד על העבר שלה דרך ההווה שלה בגלל שהם קשורים בקשר כל כך הדוק. זה צורה מאוד לא קונבנציונלית להתייחס להתפתחות של דמות, אבל אני לוקח את זה ככזו. מבחינתי זה נקרא לפתח דמות. אבל אני מאוד מבין מי שיגיד שזה לא נקרא לפתח דמות. מדובר בצורה שונה מאוד מהותית
אני הגבתי רק לגבי ממנטו
זה שדמות לא קיימת במציאות זה טריויאלי. מה לזה ולהתפתחות שלה.
נאמר כך: הבה ניקח סיפור לינארי כמו שאתה אוהב, שבו הדמות מתפתחת בקשת נאה ומורכבת מתחילה לסיום.
עכשיו אני אספר לך את אותו סיפור בדיוק, אבל הפוך.
לשיטתך בצורת הסיפור החדשה הדמות לא התפתחה. לשיטתי התפתחה בהחלט.
בתור דוגמת דגל, נניח: האם לדעתך הסיום הידוע של "האימפריה מכה שנית" מהווה התפתחות של דמותו של האיש עם המסכה?
יכול להיות שלא הבנתי את הדוגמה שלך
אבל כן, בהחלט מדובר בהתפתחות של הדמות הזו, שעכשיו הצופים רואים באופן שונה לגמרי את התפקיד שהיא מגלמת במסגרת העלילה הכללית.
מ.ש.ל.
זו בדיוק הטענה שלי – שזה שמה שאנחנו מגלים על הדמות קרה בעבר שלה, לא משנה את זה שזו התפתחות משמעותית של הדמות.
בעוד אדון הבובות טען שבממנטו אין התפתחות של הדמות, כי מתחילת הסרט כל מה שאנחנו רואים זה רק מה שקרה 'לפני' עבור הדמות.
אני חושב שהדוגמא מחלישה את הטיעון שלך. גילוי של פרט מסויים בדמות שלא מתרחשת על המסך, אלא מסופרת לנו יכולה להיות התפתחות באחת משתי צורות. או שהיא מגלה לנו משהו על מה שראינו, ועכשו אנחנו מסתכלים על מה שהראו לנו בצורה שונה, או שזה יכול להיות התחלה של התפתחות שמוצג לאור הגילוי בצורה שונה. שני הדברים קיימים במלחמת הכוכבים. הגילוי מאיר באור אחר אירועים מסויימים (קרב החרבות בין ווידר לאובי וואן למשל) והגילוי גם מתחיל קו עלילה חדש שהוא בעצמו התפתחות של הדמות. אבל אילו דארת' ווידר היה איש רע גנרי, נאמר שהקרב לא היה מתקיים, והיה את הגילוי ואיתו הטרילוגיה הייתה נגמרת, האם זה היה התפתחות של הדמות? אני לא חושב. זה היה כמו אילו היו מספרים לנו שניאו מהמטריקס עבר התעללות מינית, או שהסרט נשים קטנות מתרחש ביקום של מארבל. זה חסר משמעות, כי לא סיפרו לנו עם זה שום דבר לא לגבי מה שראינו או לגבי מה שנראה. אלו שני הצירים של התפתחות דמות בעיני. תהליך שהדמות עוברת, או גילויים שמלמדים אותנו משהו על מה שהדמות כבר עברה. כאשר בהתחלה מדובר בצורה הקיצונית ביותר של הסוג השני.
ולגבי ממנטו ספציפית. יש סיבה למה אתה לא יכול לקחת סיפור רגיל שמסופר בקשת נאה ומורכבת כמו שאתה אומר, ולספר אותו מהסוף להתחלה, זה פשוט לא יעבוד. וכאן אני צריך להכניס הסתייגות מסויימת. אם מדובר בקשת של סיפורים לא קשורים, שכל אחד מהם מספר דבר על הדמות, זה באמת לא משנה, אם סיפור בדקה העשירית היה ביום ראשון וסיפור בדקה החמישית היה ביום שני. אבל אם יש איזשהו חוט שמחבר בין הסיפורים ומדובר בקשת אחידה, בדרך כלל לסיבתיות (כלומר זרימה נורמלית של זמן) יש תפקיד מרכזי. ממנטו הוא במובהק (לדעתי) סיפור עם קשת עלילתית אחידה. יותר מזה, הדמות עצמה לא באמת מתפתחת במובן הרגיל, הוא לא זוכר כלום, הוא לא משתנה, המניעים שלו נאמרים על ההתחלה ולא באמת משתנים. מה כן משתנה? הצורה שבה אנחנו מסתכלים מה שעובר עליו. לכן המשחק בזמן הוא לא גימיק והוא חיוני לחוויה של הסרט. הסיפור אולי יכול להיות מסופר בצורה ליניארית. אבל אז מפספסים את מה האפקט החזק שלו. הסצנה הראשונה בסרט, ואז מקלפים אחת אחרי השני את מה שראינו. ההתפתחוות היא אצל הצופה, לא אצל הדמות. זה החוזקה של הסרט בעיני. התחלה היא היטוי קיצוני יותר של זה. בגלל שההתפתחות הבדיעבדית כמעט לא מסופרת על ידי סיפורים מהעבר, אלא דרך סיפור של הווה, ולכן זה הדוגמא הקיצונית יותר. אבל זה נכון גם על ממנטו בצורה פחות בולטת
נסכים שלא להסכים
לשיטתך פלאשבק לא מסוגל להראות התפתחות של דמות, ולדעתי זו אחת הצורות הכי נפוצות ודרמטיות להראות את זה. והרי ממנטו הוא רצף של פלאשבקים.
עשרה סרטים שכל אחד צריך לראות (אבל אתם ממש לא חייבים, הכל בסדר, העיקר שתשמרו על עצמכם)
אתמול ישבנו ואכלנו המבורגר, וחברה יקרה שאלה אותי "תגיד, זוהר, מה הם עשרת הסרטים שחובה לראות?". עכשיו, בעולם האמיתי אני צוציק, ודי בור ככל שזה נוגע לקולנוע: לא ראיתי סרט אחד של ברטולוצ'י, אנטוניוני, טיילר פרי או טרקובסקי, לא סיימתי את "התפוז המכני" אף פעם (התחלתי, נרדמתי וכולי תקווה שיום אחד אצליח לסיים אותו בלי שנ"צ באמצע), את כמות הסרטים האילמים שראיתי מהתחלה עד הסוף אפשר לספור בלחץ על יד וחצי, לא ראיתי אף לא סרט אחד עם גרטה גארבו או אנה מנייני – יש לי תועפות של חורים בהשכלה הקולנועית, ועד שהתחלתי לימודים היה לי מאוד חשוב להשלים אותם. באיזשהו שלב הבנתי שאני יכול לעבוד מאוד קשה כדי להשלים אותם, אבל שסביר מאוד שזאת תהיה משימה – מחכימה ככל שתהיה – מאוד מעייפת, ועם כל אהבתי למדיום, בעולם האמיתי יש עוד דברים מלבד סרטים טובים (מתוך רשימת 250 הסרטים שעלי להשלים ראיתי 139, אבל מתוך כל ההמבורגריות הטובות בישראל סעדתי באולי חמש – מה יותר דחוף?).
ובכל זאת, חברתי היקרה ("לא הבנתי מה הם רוצים ממני ב'פרזיטים' הזה שלך. השתעממתי ממש והיה מאוד אלים. אבל מה שהיא מכינה באמצע נראה טעים רצח והבית מהמם'") שאלה, ורגע אחרי שקבעתי שבעשירייה יהיה את "הטוב, הרע והמכוער" הגיע ההמבורגר (הבינוני, לכל היותר). כשהגעתי הביתה חשבתי על הרשימה. היא לא תכלול את עשרת הסרטים שאני הכי אוהב בעולם, אבל בשום עולם היא לא תהיה אובייקטיבית. ומה זאת אומרת, "כל אחד צריך לראות"? תעשו מה שבא לכם ותשטפו ידיים אחר כך, בבקשה. לכן, הרשימה יכולה להיות, בעצם, "עשרה סרטים שמדגימים הכי טוב מה קולנוע יכול לעשות". עשרה סרטים שמותחים את הדרך בה הקולנוע יכול לפעור את פי הצופה לכדי המילה "וואו" בצורה המיטבית. ניסיתי להיות כמה שיותר מגוון, ובכל זאת, היא יצאה מאוד מיינסטרים-הוליוודית: ברגע האחרון הוצאתי אחד ממנה ("פסיכו") לטובת נציג של הקולנוע האמנותי, האירופי והלא-מסחרי. מודה שמבחינתי, קולנוע ארט-האוס צריך לעבוד יותר קשה כדי לזכות בליבי: אם הנראטיב שלך לא יהיה מה שהורגלתי אליו, אם העשייה לא תהיה מהסוג שיבהיר לי מה אני רואה ברמת החמש-דקות-הראשונות, על הסרט לכל הפחות להיות מספיק מסעיר כדי שאוכל לומר עליו "אהבתי".
לכן, הרשימה הזאת היא לא "עשרת הסרטים האהובים על זוהר" (אין פה את רנה זלווגר, קייט הדסון, רג'ינה ג'ורג' ורחמנא לצלן, מריל סטריפ ממש לא קרובה אליה), "עשרת סרטי חובה" (אני ממש לא סמכות שתגיד לאף אחד מה חובה עליו לעשות, לא על מי שקורא את ההודעה הזאת) או "עשרת הסרטים הגדולים בתולדות הזמנים". אבל חברה שאלה ועניתי. אולי זה יעניין חלק מכם, ואולי חלקכם תרצו לתת את עשרת סרטי החובה שלכם.
1. אפוקליפסה עכשיו – אם אשאל מה הוא הסרט הטוב ביותר שראיתי, הוא עקרונית התשובה שלי. תכלס, לא ראיתי אותו מאז שראיתי אותו, ועבר יותר מעשור מאז. אני קצת מפחד לחזור לסרט הזה – אנשים אוהבים לספר שכשהם היו קטנים וראו, למשל, את הכיתה שלהם ביסודי, היא נראתה להם עצומה, וכשחזרו אליה, גילו שהיא לא גדולה כמו שחשבו. אני מפחד לגלות שהוא לא גדול כמו שחשבתי (למרות שכשאני רואה סצנה פה ושם אני מגלה שמה שנכון לגבי כיתה ו' בית ספר אלון לא נכון לגבי הסרט הזה). קופולה, לעיתים קרובות, מסתער על צמרות רשימות כאלה, ובדרך כלל זה בזכות שני הסנדקים, וזה לא שאין לי הערכה – אפילו הערצה – כלפיהם, אבל בעוד שמבחינתי "הסנדק" הוא סרט על קרבות לצמרת ומריבות על כוח, "אפוקליפסה עכשיו" הוא סרט על גבר שמקבל לידיו את האפשרות להחזיק בכוח של אל ומעדיף להישאר איש. יתכן ובצפייה השנייה שאני בורח ממנה מגיל 13 ככה אגלה שהוא משהו אחר לגמרי. אם כך ואם כך, חובה לראות קופולה כלשהו, וזה הקופולה הגדול מכולם. גם אם אין בו את דיאן קיטון.
2. הקוסם מארץ עוץ – יש מצב שזה הסרט ההוליוודי האולטימטיבי? יתכן שכן. המוניטין של 1939 הוא שהיא כנראה השנה הגדולה בתולדות הוליווד. לך תדע גבר, אני ראיתי ממנה משהו כמו שלושה סרטים בערך, ואני לא זוכר מה הוא השלישי. השניים שאני זוכר הם הסרט הנ"ל ו"חלף עם הרוח" – ובכנות, אני מעדיף את ההוא של הרוח, אבל "הקוסם מארץ עוץ" אורך פחות מחצי מהשני, ואין בו אף נוסטלגיה לתקופת העבדות (יש בו לא מעט ממה שהרס לג'ודי גרלנד את החיים, אבל זה לסיפור אחר, מעניין יותר). בקצה, "הקוסם מארץ עוץ" הוא ההתגלמות המיטבית של הנוסחה: גיבורה רוצה משהו. הרצון שלה מובע דרך מה שהוא אולי השיר האיקוני בתולדות הקולנוע. כשהוא מתממש, הוא מתממש באחד הנופים המקסימים והחלומיים שמסך הכסף ידע. כשעומד בדרכה מעצור, הוא בא לידי ביטוי בדמות מכשפה כל כך נפלאה שהמחזמר בכיכובה נהיה לאחד הבודדים בתולדות התיאטרון המוזיקלי שהרוויח למעלה ממיליארד דולר. ובסוף יש טוויסט אחד מגוחך ובלתי נסבל. נו מילא. מדובר, בסופו של דבר, בזיקוק של כל מה שהופך את המדיום הזה לכל כך אהוב. ובנוסף לכל זה, יש בו את ג'ודי.
3. האזרח קיין – כי אי אפשר בלי. הדבר היחידי שלי יש לומר עליו שסביר שלא נאמר עליו עד כה – וטוב שכך, הוא הסיפור על הפעם ההיא שראינו אותו בלימודים, וחבר שאל אותי, "תגיד, 'האזרח קיין'. הוא טוב כמו 'האזרח Loy'?", וזאת אולי בדיחת "האזרח קיין" הכי טובה ששמעתי.
4. הטוב, הרע והמכוער – אם תשאלו אותי (וזה לא שמישהו שאל, אבל אשמח לענות!), זה בבירור המערבון הגדול אי פעם. לא ראיתי כל כך הרבה, בכנות, אבל כמה אפשר להתעלות על הסרט הזה? ככל שזה נוגע לעשייה קולנועית נטו, יתכן שהוא באמת הגדול אי פעם. תצוגת המשחק היפהפייה של אלי וולך, התסריט הגאוני שמגובה בבימוי הוירטואוזי של ליאונה, הצילום היפהפה שמשכיח את העובדה שהסרט הזה מתיימר להתרחש במערב הפרוע בשעה שהוא בבירור מצולם שלוש שעות טיסה מנתב"ג, וחשוב בדיוק כמו כולם, הפסקול של מוריקונה, שהוא, אולי, הגדול בתולדות הקולנוע.
5. שרלוק ג'וניור – כאמור, בור מוחלט ככל שזה נוגע לקולנוע אילם. ובכל זאת, אם השאלה היא טעם אישי, בעיני, הסרטים האילמים שהשתמרו על הצד הטוב ביותר הם אלה שניסו להצחיק את הקהל, לא אלה שניסו לרגש ולהרשים אותו או לגרות אותו אינטלקטואלית. ובניגוד לרוב הקומדיות שיוצאות בשנים האחרונות לקולנוע, בהיעדר דיאלוגים מוקלטים, באסטר קיטון היה חייב להסתמך על הויזואליה כדי להצחיק את הקהל, וזה מרהיב באותה מידה שזה קורע מצחוק. "שרלוק ג'וניור" מגיע לשיא במרדף עוצר נשימה ששמט לי אישית את הלסת יותר ויותר כשהבנתי שהרוב המוחלט של הפעלולים המוצגים בו צולמו על-אמת. כשהשאלה היא "מה הקולנוע יכול לעשות", והתשובה היא "זה", המילה "וואו" לא יכולה להיאמר עם מספיק סימני קריאה לידה. והכי יפה לזכור שקיטון ידע שמרדפים מפעימי-לבב זה נחמד מאוד, אבל העיקר זה הרומנטיקה, וסיים את הסרט שלו באחת מסצנות האהבה החמודות ביותר בתולדות הקולנוע. האילם האהוב עלי.
6. ET – כמו שאי אפשר בלי קופולה, אי אפשר בלי ספילברג, שהוא מבחינתי (עדיין) אלוף העולם בקולנוע. ואם השאלה היא מה המרגש מכולם, התשובה היא, כנראה "ET" (למרות ש"אינטליגנציה מלאכותית" התקרב). לכאורה, זה סרט מדע-בדיוני לכל המשפחה, בפועל זאת דרמה מרגשת כשבתפקיד הראשי שלה חייזר. וככל שזה נוגע לשיא הרגש שבקולנוע, לא נראה לי שיש לו מתחרים.
7. מועדון קרב – ואם השאלה היא, "מה עם קולנוע שגורם לך לחשוב?", התשובה הראשונה שלי תהיה "חלאס להיות חנונים ותחשבו בספרייה". משם אפשר להמשיך לדבר על סרגיי אייזנשטיין, קובריק, עניינים, אבל אם להישאר בכיתה ז', פייט קלאב הוא סרט המניפסט האהוב עלי, ולו רק בגלל שהוא בעצם פארודיה על מניפסטים באשר הם. שעה וחצי של ביסוס אידיאולוגיה בלתי נסבלת שמגובה בקולנוע דגול מרבבה ושלוש תצוגות משחק אדירות (מצד אחד, מדובר בתרכיז של גבריות רעילה, מצד שני,![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
הלנה בונהם-קרטר ![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
), ואז עוד חצי שעה שנוזפת בכל מי שנותן לאיזמים שבחייו להכתיב לו מה נכון ומה לא. וכששוט הסיום – שהוא, יתכן, הרגע הקולנועי האהוב עלי בעולם – מגיע, זה מובהר לנו יפה מאוד: כשכל האידיאולוגיות הרעילות האלה ינסו להחריב את הכל, ישארו בסוף אני ואת. וזה מספיק.
8. אמלי – שנתיים מפרידות בין "אמלי" לפייט קלאב, ולכאורה, תמטית, מדובר בשמיים וארץ. בפועל, שניהם מפגיזים על הצופה כל אמצעי אמנותי שלמדיום יכול להיות כדי לשבות אותו בקסמו. הבמאי נוכח, זועק "אני פה, אני פה", ובשני המקרים, הוא עושה את זה ביד אומן, בלי להתיש (לפחות לא אותי; אני בשלב הזה בעננים עם אודרי טוטו אומר "יאללה כפרה אני שלך").עם השנים, המילה "מקסים" נלקחה בשבי קהל הדודות, והושמה על סוג הסרטים שקולנוע לב קנה בשקל תשעים על ידידות מופלאה בין סגנית מנהלת מתנ"ס בפרובאנס לרועה בלגי. אבל בפועל, המילה הזו נהגתה בשביל סרטים כמו "אמלי", שרוצים, לשעתיים, לגרום לך להאמין שיש בעולם איזשהו כישוף שהמודרנה לא הגיעה אליו עדיין.
9. מולן רוז' – ספטמבר 39' הוא מהחודשים האיומים של המאה ה-20, ספטמבר 01' גם די איום ונורא בראייה היסטורית, ובכל זאת, כמו 39', גם ל-2001 יש מוניטין של אחת השנים הגדולות של הקולנוע. המון מיצירות המופת של השנה הזאת פשוט לא ראיתי (הפער הגדול שלי הוא "פארק גוספורד"). ובכל זאת, באותה שנה יצאו גם "אמלי" וגם "מולן רוז'!" – עוד סרט שמפגיז את הצופה בכל טריק קולנועי אפשרי. אפשר לשנוא את זה ואפשר לאהוב את זה. אני מת על זה. כי אם אדרש לשאלת הסרטים שגרמו לי לומר "שמע ישראל איזה דבר זה קולנוע", "מולן רוז'!" יהיה שם. על טלוויזיה לא כזאת גדולה, במאש-אפ לא הגיוני בין הקאן-קאן של אופנבך לשירים של נירוונה ומדונה, תרבות גבוהה ותרבות נמוכה מתערבבים לפסטיש מגוחך, מרגש, טרגי ושובר מצחוק על אהבה ואמנות, שגרמו – לי, לפחות, להישאר מהופנט למסך.
10. פרסונה – לא ראיתי אותו יותר מפעם אחת. עקרונית, זה לא בשבילי. בפועל, מתוך כל הקולנוע הניסיוני, מהסוג שבא לתאר תודעה ולא רק לספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, אני לא חושב שהיה סרט שבאמת הסעיר אותי ככה. לדעתי, זה בעיקר בגלל שאינגמר ברגמן ידע שאי אפשר לספר סיפור בלי דמויות, ו"פרסונה" בבסיסו הוא סיפור על שתי נשים, ואני קם בבוקר בשביל דברים כאלה. אלמה ואליזבת עניינו אותי מספיק בשביל שאחיה בשלום עם העובדה שאני לא מבין בדיוק מה קורה שם. ואם השאלה היא "מה אני חייבת לראות כדי לדעת שראיתי קולנוע", התשובה היא שגם לצד הזה של הקולנוע חשוב להיחשף – גם אם זו לא כוס התה שלך, שווה ללגום ממנה כדי לדעת מה אתה מפספס. יכול מאוד להיות שהיא תהיה יותר טעימה ממה שחשבת. זה הלקח שלי מ"פרסונה".
זאת ועוד: שדרות סאנסט, וול-E, הכל אודות חוה, קלולס, ילדות רעות, אודיסאה בחלל (למי שאוהב, יאללה נו אוף זה סרט טוב, קובריק מעיק עלי, אין לי כוח למיזנתרופיה בקולנוע אבל חשוב לראות את הסרט הזה), מי מפחד מוירג'יניה וולף?, כוכב נולד (1954), כפרה, מטריות שרבורג, מת לחיות, חלף עם הרוח (וכל הזמן הזה לזכור שמדובר בסרט מאוד בעייתי! הורס את הבריאות, אבל בעייתי!) וראשומון.
רשימה נהדרת
אין לי מושג אם היא כן או לא מציגה את כל מה שצריך וכו', אבל מי שיצפה בה יקבל עשרה סרטים ששוים את הזמן שלו.
(גם ה"זאת ועוד", למרות שחסר בו "פסיכו" שהזכרת בהתחלה)
חזרה לעתיד זה must.
והייתי מוותר על האזרח קין המשעמם ושם במקומו את קזבלנקה
האזרח קין!
הראשון זה קלאסיקה, אבל אני תמיד אהבתי את ההמשך שבו הוא מנקה את העיר מריר החלזונות הקטלני.
#נישתי
#בדיקת_גיל
השאלה היא איזה סרט ייצג מה
כי הקולנוע כולו מורכב יותר מפשוט הוליווד האסקפיסטית – שאני אוהב אותה יותר מהכל, בערך, אבל האם הוא ה-מייצג שלה? כנראה שכן, הוא מייצג אותה מספיק טוב בשביל להיות בסקציית ה"זאת ועוד", ובכל זאת, ככל שזה נוגע להתפלגות הספציפית הזאת של הקולנוע ההוליוודי, אני חושב ש"הקוסם מארץ עוץ" מתאים יותר טוב. ולו רק מתוקף העובדה הפשוטה שבלי דורותי לא היה את מרטי (ושג'ודי מנצחת את מייקל כל כך חזק שזה די לא נעים בשביל מייקל).
בנוגע ל"האזרח קיין" מול "קזבלנקה" – יש מצב? אני די אדיש לשני, וחלק מהעדר של מעריצי הראשון. אולי אני צריך לתת ל"קזבלנקה" צפייה שנייה, אבל הדרך שבה "קיין" מתעלם, מתמסר ומעצב מחדש את החוקים היא משהו שעדיין מפעים בעיני. תסריטאית, "קזבלנקה" מגניב. ויזואלית הוא פושר. דרמטית הוא אחלה בחלה. "קיין" מנצח אותו בנוק-אאוט בשתיים מתוך שלוש החזיתות האלה, לכל הפחות (אורסון וולס ואגנס מורהד אחראים לשתי תצוגות המשחק היחידות שאני אשכרה זוכר מהסרט, כשבפועל ייקח לי זמן להיזכר ביותר מהן).
אבל 5 מתוך ההמבורגריות הטובות
בארץ מכסה חלק ניכר מהן.
את כל כך שונה ומיוחדת.
אבל היה משעשע לקרוא את הדעות ההזויות שלך! תודה יונתן. סליחה, יהונתן כמובן. שונה ומיוחדת :)
הדבר הכי טוב בפרוייקט הזה היה לראות איזה סרטים מעניינים יש, ולנסות להשלים.
אז מהרשימה הזו השלמתי עכשיו את עיר האלוהים. אולי אכתוב משהו אחר כך על יצירת המופת הזו, אבל מה שרציתי להגיד זה עד כמה כיף שיש את הרשימה הזו שבה אתה יכול לעדכן את רשימת הצפייה עם סרטים מהעבר.
ואם כבר דיברתם על הפרוייקט הבא, אני ממליץ על סרטים גרועים שהם לא באמת גרועים.
לדוגמא הנסיך הפרסי או ג'ון קארטר, סרטים שהם סבבה והכל אבל עם ציון ממש ממש נמוך העגבניות הרקובות.
אכן סרט נפלא
בדיוק ראיתי את הסרט שכנראה נתן לו את ההשראה הגדולה ביותר – the young and the damned של בונואל מ 1950… חביב אף הוא ואף מעט מהודק יותר (אבל חסר את האפקט הדרמטי ואת האימה של הסרט של מיראלס, והוא קצת יותר ״מעשייה״ ממנו)
הסרט היחיד שלא ראיתי בטופ 75 עד השבוע היה ״חרקירי״ אותו השלמתי בעקבות הכתבה. מעניין עד כמה מה שעניין את הקולנוע היפני של אותה תקופה יותר מהסיפור – היה האופן בו מספרים סיפור (ע״ע ״רשומון״) ובמקרה הזה מדובר בסיפור נפלא (ומאד עצוב) שמסופר נפלא… ואז יש 15 דקות אחרונות מיושנות לגמרי (בטח מייקה עשה את זה טוב יותר, אבל לא ראיתי את הרימייק). בסך הכל, שווה מאד.
הרגיש לי שזה בעיקר תלונות במהלך כל הרשימה הסופית על אי – הצדקה של הסרטים.
באסה.
אפשר לפרגן בעייני
ו- האם יש התכתבות עם פרויקט ה50 של סריטה?
בונוס: 100 הסרטים הכי טובים על פי לטרבוקסד
הרשימה של לטרבוקסד, שעלתה פה בדיונים היא מעין "תמונת מראה אמנותית יותר" של הרשימה של ימד"ב, אז שווה להתייחס אליה אפילו אם היא עדיין מאוד רעועה וממש לא יציבה.
מכיוון שחלק גדול מהסרטים כבר דוסקסו ברשימת ימד"ב, אני אציין את מיקומם וירחיב רק על אלה שלא הרחבתי עד כה. כמו כן, מכיוון שזאת תגובה, אני כנראה אקפיד פחות על שמות לאנגלית לסרטים יחסית מוכרים, עמכם הסליחה. כמו כן, כדי לתת תחושת רצף, אני רושם פה את כל המאה הראשונים (התגובה קצת באיחור, אז אולי היו שינויים מאז) כאשר את אלה שלא רשמתי עליהם משהו מימד"ב אני מדגיש, ועל השאר אני סתם מציין מיקום.
100. שומר ההבטחות (The Given Word)
אם לימד"ב יש את ההודים שמכניסים סרטים בלי קשר, אז ללטרבוקסד יש את הברזילאים והשטויות שלהם. אבל שם, כמו כאן – זה רחוק מלהיות בעיה. "שומר ההבטחות" הוא סאטירה דתית וחברתית משנות השישים על איש שרק רוצה להיכנס לכנסייה והבלגאן שנגרר כתוצאה מכך. ולולא אותו קהל בריזלאי, כנראה שהייתי מפספס אותו – וחבל. זאת פשוט יצירה נהדרת.
99. גנבי האופניים, 98. ד"ר סטריינג'לאב,
97. לילות כביריה
אני מאוד אוהב חלק מהסרטים של פליני. עדיין לא הבנתי בדיוק איזה חלק או מה החוקיות, אבל יש סרטים שלו שהם סך הכל "בסדר", ויש סרטים שהם פשוט יצירות מופת. "לילות כביריה" הוא יצירת המופת של יצירות המופת שלו.
96. 400 המלקות, 95. מועדון קרב,
94. צבא הצללים
די במקרה, קראתי את הספר של "צבא הצללים" לפני הסרט, מה שאני די בטוח עזר לי לחוויה ובטח להבנה של מה שקורה. שניהם, אגב, מומלצים בחום – סיפורה של מחתרת אנטי נאצית וחבריה על שלל גלגוליהם.
93. זכרונות מרצח
92. כחול מושלם
העובדה שאין יותר סטושי קון, בשתי הרשימות (של ימד"ב ושל לטרבוקסד), היא תעלומה בעיני. מה, אנשים לא אוהבים יצירות מופת יותר? סיימנו עם הקטע הזה?
91. שר הטבעות: שני הצריחים, 90. שרלוק ג'וניור, 89. השנאה, 88. בארי לינדון,
87. 8 וחצי
ודווקא מה שנחשב לפליני הגדול מכולם, אני פחות מסתדר איתו. אין לי משהו נגדו, פשוט פליני הדמות הרבה פחות מעניין בעיניי.
86. סינמה פארדיסו
85. מישימה (1985)
ביוגרפיה מרתקת שלא עוקבת אחרי החוקים הרגילים של ביוגרפיות על סופר יפני שמטורף בדרכו המאוד יפנית. סרט נהדר שמזכיר לי שפול שרדר הוא במאי שאני באמת צריך כבר לראות יותר סרטים שלו.
84. ארץ קשוחה, 83. לורנס איש ערב, 82. שיר אשיר בגשם,
81. אביב מאוחר
אני לא חושב שהיה לי סרט של אוזו שיצאתי ממנו עם איזה "וואו", אבל כל הסרטים שלו מתוקים להפליא. גם זה.
80. נהג מונית, 79. החותם השביעי, 78. אלו חיים נפלאים,
77. עשה את הדבר הנכון
הסרט של ספייק לי. לאו דווקא הטוב ביותר שלו (אני קצת יותר אוהב את אלה שבאו לפניו), לאו דווקא החכם ביותר שלו, לאו דווקא הפוליטי ביותר שלו – אבל הסרט שהוא הכי ספייק לי מכל סרטי (סליחה, ג'וינטי) ספייק לי בעולם.
76. לפני השקיעה
75. סונטת סתיו
סרט שמכאיב בלב בכוונת תחילה. באיזשהו שלב קצת איבדתי את הסרט – לא במובן של לא הבנתי מה קורה, אלא שהכאב התחיל להיראות כמו התפלשות סתם בכאב ולא משהו אותנטי, אבל זה היה ממש רגע לפני הסוף. כמו כן, מפגש פסגה של ברגמן (אינגמר) וברגמן (אינגריד) – לא שווה?
74. הרמוניות וורקמייסטר
מכל הסרטים של בלה טאר, זה הטוב מכולם, אבל חוץ מזה שנחמד לדעת שטרקובסקי הוא אל-מוות שמחליף לאומים ומשנה שמות, לא באמת נראה לי שסרטיו של בלה טאר שווים מקום במאיה הזאת.
73. M
72. איזה יום יפה
אחד הסרטים הכי מדכאים (וגם לא) ומרתקים שנעשו, והכל באנימצית-חצי-שקל מעפנה כזאת, כדי להראות שמדי פעם מספיק שמישהו ידמם את ליבו על המסך לשעה וחצי, וכל הפירוטכניקה של ויזואליה מרשימה פשוט לא נחוצה.
71. לפני הזריחה, 70. הנעליים האדומות, 69. שר הטבעות: אחות הטבעת
68. פאת'ר פאצ'לי
בסדר.
67. קן הקוקיה, 66. הדבר, 65. אורות הכרך
64. המראה
וואו, אין לי מושג למה דווקא הטרקובסקי הזה הגיע כל כך גבוה. אחד החלשים שלו, בכל מובן ודרך.
63. שבעה צעדים
62. אפור סנסאר
אני קצת כועס על הסוף של הסרט הזה, שהוא לכאורה מאוד מרגש, אבל בעין מודרנית קשה שלא לרצות להתקשר לכל הרווחות שבעולם.
61. הדירה
60. סאנשו דאיו/ Shanso The Baillif
האם פשוט תמיד קולנוע יפני היה יותר טוב מכל מה שבסביבה? בין אם כן או אם לא, זה מדהים שקורוסאווה הוא באמת רק קצה הקרחון בקולנוע יפני ישן, ויש שם פשוט כל כך הרבה אומנים וסרטים שצריך וכדאי לגלות.
59. אישה תחת השפעה
היה איזה כמעט דיון על קסווטאס בפוסט הקודם, ואני רוצה לחזור על האמת הצרופה: קסווטאס הוא גאון, ואישה תחת השפעה הוא המגנום אופוס שלו (טוב, אוקיי, לא ראיתי את כל הסרטים שלו עדיין, אבל תנו להתלהב רגע, סבבה?). ההופעה של ג'ינה ריינולדס, היא, אובייקטיבית, אחת ההופעות הטובות ביותר שהייתה אי פעם בקולנוע, במה שהוא פשוט סרט מהמם.
58. היו זמנים במערב, 57. הנוסע השמיני
56. סצנות מחיי הנישואין
הבעיה שלי לא פעם עם סרטים שמפרקים מערכות יחסים וזוגיות היא שהבעיות שלהם תמיד נראות לי כמו משהו שכל כך היה אפשר לפתור אם הם היו רק מדברים בטעות, אבל במקום זה כל אחד הוא אכול תסביכים. הסרט הזה אמור לפרוח על איזשהו גל של הזדהות עם הכאב של המעורבים, אבל בניגוד ל"סונטת סתיו" למטה של ברגמן, כאן הרגשתי שזה לחלוטין בעיה שלהם ולא משהו אוניברסלי, למרות שאני יודע שזה לא בדיוק כך.
55. אורדט
נוצרים והשטויות שלהם.
54. הסוף של אוונגליון (חחח מה), 53. שתיקת הכבשים, 52. הניצוץ, 51. הנסיכה מונונוקי, 50. קבר הגחליליות
49. המצב האנושי – חלק 2
נראה שרשימת לטרבוקסד קינאה בימד"ב על כל הטרילוגיות שיש לה, אבל עדיין רצתה להרגיש אמנותית ואיכותית, אז היא גירדה איזה טרילוגיה שכל חלק בה הוא שלוש שעות כדי להשוויץ שגם היא יכולה לתפוס שלוש מקומות לסרט שבמקרה הטוב צריך אחד.
הטרילוגיה מספרת על יפני שחווה טלטלה עצומה במהלך מלחמת העולם השנייה – מתחיל כסוהר במחנה שבויים סינים, הופך לחייל ומשם עוד ועוד. הסרט השני, שבו הוא חייל, ושדן בצורה עקיפה בכל הטמטום שהוא פז"ם (אבל בצורה יפנית, אז אפילו יותר קיצוני ויותר לא ברור) הוא בבירור הטוב ביותר מהשלושה ולכן כמובן הוא במקום הנמוך ביותר כי ????.
48. החור
סרטי פשע צרפתים, כשהם לא נעלמים לתוך התחת של עצמם, הם די נהדרים. הסיבה היא כזאת: כמו "אושן 11", הם מראים אנשים עם תוכנית שמבצעים אותה אט אט ובמיומנות רבה, וזה פשוט נהדר. "החור" הוא בדיוק כזה – חבורת פושעים רוצה לברוח מהכלא, ופשוט עושה צעד אחר צעד לעבר המטרה. אין פה כלום חוץ מזה – קונפליקטים? דמויות? יש אולי איזה משהו כעלה תאנה, אבל העיקר הוא הקצב המדדיטיבי של הפעולות שלהם. וזה באמת נפלא (אפילו אם לא מקום חמישים, בחייאת).
47. פסיכו, 46. פריז, טקסס, 45. המשרתת, 44. פאני ואלכסנדר, 43. חלון אחורי, 42. וויפלאש, 41. דרכי התהילה, 40. 2001: אודיסאה בחלל, 39. ראן
38. תחנה מרכזית
כאמור, בריזלאים והשטויות שלהם. טוב, למען האמת, לא – זה היה סרט שדי הצליח ואפילו השיג מועמדות לאוסקר לשחקנית הטובה ביותר (וגם היה ברשימה של ימד"ב, אבל מזמן). מדובר על אישה שעובדת בכתיבת מכתבים עבור אנאלפבתים בתחנה המרכזית, ילד יתום שמחפש את אבא שלו, והקשר האמיץ והמרגש שלהם וכו'. נחמד, בסך הכל.
37. במצב רוח לאהבה, 36. שר הטבעות: שיבת המלך,
35. אישה בחולות
כן, עוד סרט יפני. הפעם: אימה, למרות שאף אחד לא מציג אותו ככה. אבל אתם תגידו לי איך לקרוא לסרט שבו אדם נחטף כנגד רצונו לכפר של אנשים עם חוקים הזויים ולא מצליח לברוח ולאט לאט מאבד את שפיותו.
34. עיר האלוהים, 33. אפוקליפסה עכשיו, 32. סיפור טוקיו, 31. אנדריי רובלב, 30. שדרות סנסט, 29. ספרות זולה, 28. ז'אן דארק, 27. פרסונה, 26. זה ייגמר בדם, 25. איקירו
24. המצב האנושי – חלק 1
החלק הראשון מהטרילוגיה, זה שבו גיבורינו הוא סוהר, הוא נחמד בסך הכל. כבר ציינתי שאין לטרילוגיה הזאת מקום ברשימה שכזאת? היא חביבה, אין ספק, אבל יחס ה"אלוהים אדירים למה זה כל כך ארוך"/"היי זה די טוב" לא ממש מצדיק צפייה וגילוי על ידי אנשים שלא ספציפית חולים לדבר.
23. סטאלקר, 22. הטוב הרע והמכוער, 21. רשימת שינדלר
20. שטנטנגו
אין ספק שיש לסרט הזה עוצמה, שנובעת ברובה מאורכו, אבל בוא נודה באמת: רק בגלל שסרט הוא שבע שעות, לא אומר שהוא אחד מ-20 הסרטים הטובים בעולם.
19. אחת ושתיים
גם לא רק בגלל שהוא שלוש שעות. טוב, ספציפית "אחת ושתיים" יותר חמוד מ"שטנטנגו" ומאוד מעניין ושווה צפייה, אבל בחייאת.
18. החבר'ה הטובים, 17. האביר האפל, 16. האימפריה מכה שנית, 15. ספיידרמן: ממד העכביש (אוקיי וואו), 14. חומות של תקווה, 13. גבוה ונמוך, 12. דיוקנה של נערה עולה באש (?????),
11. יום שמש בהיר
גם לא בגלל שהוא ארבע שעות. כלומר, סרט טוב, אחלה, אם יש לכם זמן כדאי לראות, אבל בואו כולנו נרגע קולקטיבית.
10. המצב האנושי – חלק 3
החלק הכי גרוע של הטרילוגיה, בלי שום צל של ספק, הוא לא בשום צורה ואופן אחד מ10 הסרטים הטובים של אף רשימה בשום צורה.
9. המסע המופלא
8. צוואתה של כלבה
קומדיה ברזליאית שכל משתמשי לטרבוקסד הלא ברזילאים לא מבינים למה היא במקום השמיני, והברזילאים אומרים "לא לא אם אתם מברזיל אין לכם מושג כמה זה טוב, באמת", ועל זה אני רק אגיד שאומנם המקום השמיני הוא הגזמה פרועה, אבל כן, אני מבין לחלוטין את ההתלהבות מהקומדיה הקטנה והנהדרת הזאת, וכיף לראות קומדיות ברשימה של "עשרת הסרטים הטובים ביותר".
7. 12 המושבעים, 6. שבעה סמוראים, 5. חריקירי, 4. הסנדק חלק שני, 3. צא וראה, 2. הסנדק, 1. פרזיטים (אוקיי אבל אולי קצת הגזמתם).
אף פעם לא שמעתי על הרשימה הזו
אפשר פירוט על מהי ואיך עובדת שיטת ההצבעה?ותודה על ההרחבה המעניינת
פחות או יותר אותו הדבר רק באתר אחר
(ל"ת)
שיטת ההצבעה עובדת על בסיס 5 עד חצי כוכב
אבל סף הכניסה לרשימה מגוחך – נכון לעכשיו הוא אלף צפיות (כלומר, אפילו לא דירוגים). יש לזה את היתרונות שלו, כי זה נותן לסרטים "קטנים" להיכנס, אבל יש לזה גם חסרונות בדמות "מספיק שיש לסרט גרוע קהל אוהד מאוד ממדינה/קהל מסוים וזהו, הוא שם".
זאת הרשימה – https://letterboxd.com/visdave34/list/official-top-250-narrative-feature-films/
(אפשרי שבלבלתי כשהתייחסתי רק ל-100 ולא ל-250, אבל פשוט לא ראיתי את כל ה-250, וגם, כאמור, הרשימה תזיזתית הרבה יותר מדי כדי להתייחס לכל מה שקורה שם מ-150 ומטה (וגם לא ראיתי את כל הסרטים בה מתחת ל-100).
בדיוק ראיתי את ״סונטת סתיו״
לא יודע, יש לי בעיה עם כל הבמאים הנחשבים האלה מהשנים האלה. ״סונטת סתיו״ משוחק נפלא (במיוחד על ידי אולמן) והוא טראגי וחשוב, אבל סרט הוא לא – ויש סיבות שבגללן ברוב הסרטים אין סצינות של 50 דקות בהם שני אנשים מדברים האחד עם השני. כי… סרט זה לא. במקרה הטוב זו מלודרמה מתוסרטת שבה אנשים מדברים כמו שאף אחד לא מדבר בעולם האמיתי.
וכשאני מדבר על במאים אחרים מאותה תקופה, אז טרקובסקי. ראיתי שניים שלו בשבועיים האחרונים. ״סטאלקר״ הוא לגמרי לגמרי סרט. הכי סרט שיש למעשה. עם המון אווירה ועם צילום מאד מאד יפה, אבל הוא נפוח מחשיבות עצמית כאילו אין מחר, ותכל׳ס ״הכחדה״ עשה את זה הרבה יותר טוב. לעומתו ״נעורי איבן״ הוא סתם דרעק (מצולם יפה, זה כן) שבו אין אף קשר בין סצינה אחת למשנתה – וזה בדיוק אותו הסיפור כמו עם במאי נחשב אחר מאותה תקופה – ברסון, שבמה שנחשב ליצירת המופת שלו ״בלתזר״ – שגם בו אין אף קשר בין סצינה אחת לשניה, וכאן אפילו אין סינמטוגרפיה מהממת שיכולה לכפר על זה, אז זה לא רק דרעק אלא דרעק בריבוע.
וכשמצרפים לזה את שנאתי לפליני ולשני הסרטים הקודמים של ברגמן שראיתי (תותי בר, החותם השביעי) במאים שאמנם כבר עשור ומחצה לפחות לא ראיתי סרטים שלהם (עד ״סונטת סתיו״), ושגם מקלוזו או מלוויל בינתיים אני לא מצליח להחזיק – נדמה לי שזה או אני שלא יכול ליהנות מכל היומרנות הזאת, או שזה הם. ובגלל שאני באופן כללי קצת שחצן, אני די בטוח שזה הם.
מה זה סרט?
כלומר, זאת הודעה שגם רציתי לכתוב לזוהר למעלה על הרשימה שלו, אבל היא הרבה יותר בולטת בהודעה שלך: מה זה קולנוע? מה זה סרט? כשאתה אומר ש"מלודרמה מתוסרטת שבה אנשים מדברים כמו שאף אחד לא מדבר בעולם האמיתי" זה לא סרט/קולנוע (ולפני שאני לא מסכים בכלל על ההגדרה הזאת, אבל סבבה), השאלה הראשונה היא "למה לא?".
ואולי יותר מכך – "למה אנחנו מתעסקים עם הגבולות של הקולנוע?". אני חושב שהיופי בקולנוע הוא בדיוק עובדת היותו דברים שחשבנו שהוא לא יכול או צריך להיות: שבירת המוסכמות שהתרחשה ועדיין מתרחשת לגבי התוכן ה"ראוי" שיהיה בו או המסגרת או הסגנון הם, בין השאר, חלק מהסיבה למה מדובר באומנות כל כך מעוררת התרגשות. בלי לזלזל בכלל במי שכמובן עובד בתוך המסגרות, כמובן.
עכשיו, ברור שאני לא חושב שכולם צריכים לאהוב את כל סוגי הקולנוע באשר הם – אבל לא טענת כאן "זה לא סרט (שאני מתחבר עליו)", אלא "זה לא סרט". גם אני לא מאוד מתחבר לברגמן ולרוב הבמאים הצרפתיים המהוללים, אבל אין לי ספק שהם מייצגים סוג מסוים של קולנוע שברגעים הטובים ביותר הוא מבחינתי מצדיק את רוב הז'אנר הלא מעניין מאוד מבחינתי.
אני לא חושב שצריך לעקם את היד של אף אחד לאהוב את הסרטים האלה או להכיר בגדולתם, ואני אפילו מתנגד ל"אינדוקטרינציה" שכזאת שמסבירה לאנשים "זה סרט חשוב!! תעריכו אותו!!", אבל אני חושב שהזלזול הנגדי בהם גם לא במקום. פליני, ברגמן, טרקובסקי (ובחייאת, "הכחדה" הוא כלום ללא "סטאלקר") – הם בהחלט קולנוע. אולי קולנוע שאתה לא אוהב, אבל זה נושא אחר.
אתה כנראה צודק
זה קולנוע, אבל זה לא קולנוע יצירתי, וככזה הוא גם לא קולנוע מעניין. ״סונטת סתיו״ מסתמך כמעט ורק על היכולות של השחקנים שלו. ליב אולמן כאמור מצוינת. אני חשבתי שאינגריד ברגמן בינונית למדי. הסיפור? חביב, אבל לא נראה לי שהוא שונה מסיפורים שכולנו מכירים (לעזאזל, זה מזכיר לי את הסיפור של אשתי ואמא שלה), ההנגשה – קצת יותר מלודרמטית מהסיפור של אשתי או של אנשים אחרים שאני מכיר, והתוצאה – לא משהו שהוא בלתי סביר ,אבל כן משהו שלא היה צריך קולנוע בשביל לספר אותו, ובעיקר – לא נראה לי שהוא מחדש לי משהו על עצמי, על העולם ובכלל. סתם, סיפור שמסופר על ידי שני אנשים שמדברים ביניהם.
לכל הפחות בסטאלקר (כאמור, נפוח מחשיבות עצמית) ועוד יותר מכך בסרטים כמו הטרילוגיה של ״לפני״ או sunset limited או לא מעט סרטי אחד נגד אחד אחרים (take של לינקלייטר, אוליאנה, ״ראיון״ של בושמי ואחרים) קיים מאבק פילוסופי עם סוג של אקשן, גם אם הוא בדיבורים בלבד. את הרמה הפילוסופית הזאת לא הרגשתי בסרט הזה, אלא בעיקר – סוג של בכיינות.
אני לא חושב שיש כאן בהכרח זלזול נגדי. יש במאים קלאסיים שאני אוהב. אנטוניוני כמובן, דה סיקה, חלק מהדברים של טריפו, חלק מהדברים של קוראסווה וכמובן לא מעט קולנוע אמריקאי מהתקופה. אבל קשה לי מאד עם חלק גדול אחר (כאמור, מלוויל, קלוזו, והם עוד מילא. אבל ברגמן, טרקובסקי, ברסון וגודאר). אני באמת לא בא לשפוט תקופה, אבל עם הקורונה אני מצליח להשלים המון קלאסיקות (כי קולנוע חדש אין באמת), וזה מעניין מאד לראות.
והשאלה המרכזית אותה אני שואל? אם בכדורסל (אהבתי השניה) ברור שהמשחק התפתח לאורך 30 שנות הצפייה שלי במשחק, באופן ברור. האם גם בקולנוע – הקולנוע התפתח ונעשה טוב יותר בממוצע… כרגע, אין לי תשובה, בעיקר בגלל שאין לי מדגם גדול מדי. אבל אם אני צריך להחליט על פי מה שנחשב ליצירות המופת של פעם לעומת מה שנדמה לי שהם יצירות המופת של היום – אז יש מצב שכן, קצת.
שוב, השאלה האחרונה שלך לא ממש נכונה
כלומר, מבחינה "אובייקטיבית", אומנות הקולנוע השתפרה: הוספנו טכניקות של סאונד, צבע וצילום בדרכים שלא היינו יכולים להביע את עצמנו בהם בעבר.
אבל אם מסתכלים על האומנות מבחינה יותר "אומנותית", אז השאלה נהיית מורכבת בהרבה ותלוית אדם. סרטים של תקופות שונות מבטאים סנטימנטים שונים ורעיונות שונים (בכלליות), ולכן אנשים שונים מתחברים לתקופות קולנועיות שונות. אנשים שאורגים לקולנוע הקלאסי מתגעגעים למשהו בערכים ותפיסת העולם הקלאסית שלו. אנשים שאוהבים את שנות השבעים הקשוחות והמחוספסות, כנ"ל. שנות השמונים וכו' וכו'.
לכל תקופה יש מאפיינים, אבל קשה מאוד לדבר במושגים אבסלוטים של "נהפך לטוב יותר" בכל צורה שהיא.
אני לא יודע אם אתה צודק
כלומר, אין לי הוכחה לכאן או לכאן כמובן. אבל בסופו של דבר, הקולנוענים של ימינו נסמכים על הקולנוע של פעם. לא רק ברמה הטכנית, אלא גם ברמת התסריט והסיפור. או לפחות כך לכאורה אמור להיות. הם צריכים כבר לדעת מה עובד ומה לא עובד. כשטרנטינו לוקח סרטים יפניים ישנים כמו lady snowblood לתוך קיל ביל, או כשגיליאם לוקח את le jette ומייצר את 12 קופים (כן, אני יודע, זה גם בעצמו היה די מזמן), יש כאן השפעה אמיתית בפועל, ולדעתי (כמו לדעת רבים רבים אחרים) גם שיפור משמעותי. דה פאלמה ודאל יצרו פילם נוארים על בסיס פילם נוארים אחרים, ולאו דווקא בפחות הצלחה. בתיאוריה יש לימוד וחינוך כל הזמן.
מה קורה בפועל? לא יודע. שני הסרטים הכי טובים שראיתי בחצי השנה האחרונה היו משנות השישים (seconds) והארבעים (in a lonely place), ועדיין – התיאוריה מחזיקה
לא אמרתי שאין השפעה בין דור לדור
אבל זה שיש השפעה לא אומר שיש שיפור. גם מייקל ביי מושפע מאוד מ"סיפור הפרברים", ובכל זאת רוב האנשים (מה שזה לא יהיה) יעדיפו את "סיפור הפרברים" מאשר סרטיו של ביי.
אתה מסתכל על סרטים כדבר אובייקטיבי מדי, ומתעלם מכך שבסופו של דבר אמנות היא חוויה סובייקטיבית שמשתנה ממשתמש למשתמש. אפשר לדבר על טכניקות קולנועיות שהשתכללו, אבל "הסרטים של היום/פעם יותר טובים" אומר דברים רק על מי שאומר את המשפט ולא יותר.
ברשותך, בוא ניקח את השאלה הזאת לקצה.
האם "צבע מתייבש על קיר" הוא סרט? כלומר, ברור שהוא סרט רע מאד, לפי כל קנה מידה אפשרי, אבל האם הוא עדיין סרט?
כלומר, האם "אמפייר" של אנדי וורהול הוא סרט?
הייתי אומר שהוא זולג בצורה רצינית לכיוון הוידאו-ארט, וכאן אנחנו שואלים האם אנחנו ממדרים את הוידאו-ארט כמשהו נפרד מקולנוע.
כלומר, יש כאן כמה תת מקרים של "זה לא סרט": "הצגה/הופעה מצולמת" – שבה אנחנו מלינים על כך שלא הייתה התאמה לפורמט הקולנועי, אלא רק ניסיון ללכוד משהו על הבמה למי שלא היה יכול להיות שם; "טלוויזיה" – שכאן בימים אלו אנחנו קצת מתחילים להסתבך עם ההגדרות, אבל נראה לי שאפשר לדבר הן על אורך כמוטיב משמעותי, והן על "כניסה ויציאה" של כל פרק: כלומר, סיפור יספר סיפור אחד (מסועף שיהיה) בפרק זמן שיכול להיות גם למיני סדרה, אבל המיני סדרה תחזור יותר פעמים על מוטיב ה-פתיחה-אמצע-סוף בזמן הזה (יש כאן עוד הרבה מה לדון, זה הכי בקצרה); ואחרון הוא "וידאו ארט" – שהוא האחד שהכי קשה להדיר, בטח בימינו, שכן מה ההבדל בין קולנוע ניסיוני מאוד ומשהו שהוא בבירור ללא עלילה או רעיון תימאטי שמושך את הסרט קדימה (כלומר, לרוב זה תקציב ואורך, אבל זה הגדרה טריקית)? הרבה מזה ייפול בידי הצופה – אם מישהו צופה ב"אמפייר" ומגלה שם איזשהו נרטיב סמוי שהוא מצא בעיני עצמו יהיה קשה לנו להגיד שהוא לא מצא אותו. אבל בהחלט אפשר להגיד שלרוב האנשים הוא לא רלוונטי, ועל כן לרוב הוא גם לא יוקרן בבתי קולנוע במסגרת רצינית.
בגדול, אני בהחלט חושב ש"בואו לראות שעתיים של צבע מתייבש על המסך הגדול" ייחשב לסרט. אני לא אבין מי הקהל שלו, אבל אני אחשיב אותו כחלק מכללי המשחק. בהתחשב בכך שלאחרונה צפיתי בסרט שבו לפחות חצי שעה היא צבע מתייבש (כלומר, מישהו מצייר ציור בזמן אמת), אני חושב שאפשר לשלב בהחלט קטעים כאלה בסרטים אם עושים את זה נכון (הסרט שראיתי לא עשה את זה נכון, לדעתי, אבל זה נושא אחר).
טוב,גם אני לא אהבתי במיוחד את 'סונטת סתיו'
אחד הפחות טובים שלו ממה שראיתי, אבל יש לי שאלה:למה לדעתך 50 דק' של אנשים מדברים בחדר זה לא סרט?אם התשובה היא שזה תיאטרון ולא קולנוע,אז אני חושב שדיאלוג של 50 דק' בקולנוע שונה מדיאלוג כזה בתיאטרון (קלוז אפ,פלאשבקים וכו')
אם התשובה היא אחרת,אשמח לשמוע פירוט.
לגבי פליני ויומרנות-תלוי באיזה סרט.'לה סטרדה' ו'הבטלנים',השלמתי לאחרונה,הם די קלילים וכיפים,ואפילו די בידוריים
ראה את תשובתי לקרקר
אבל בגדול, אני דווקא חובב לא קטן בכלל של two-hander movies.
ועדיין, כאן זה היה נראה לי יותר מדי כמו מלודרמה מצולמת ופשוט לא אמינה מספיק.
הבנתי
גם אני חשבתי שהסרט לא אמין במיוחד.בשלב מסוים זה נראה שליב אולמן נהנית להכאיב לעצמה.
ממליץ לצפות ב'פרסונה',הגרסה המתוחכמת יותר של ברגמן ל"שתי נשים בחדר".הרבה יותר יצירתי ועם הרבה יותר חשיבות למבע הקולנועי,וגם משוחק הרבה יותר טוב.יכול גם מאוד להתאים למה שכתבת על מאבק פילוסופי שכולן בדיאלוג או בשתיקות.אם כי יש לציין שאני מאוד אוהב את הסרטים שלו באופן כללי,ואתה כותב שלא,אז קח את ההמלצה בעירבון מוגבל.
(ואוף טופיק-לא מתעניין בNBA, אבל הלוואי שההתפתחויות בכדורסל של היורוליג בשנים האחרונות היו לטובה.שמח שהקולנוע שומר עדיין על רמה גבוהה)
קסווטאס
כמו שאמרתי שם, אני לא חושב שהוא במאי גדול, כי מתוך שלושה סרטים שראיתי שלו, שניים נעשו לדעתי בחוסר כשרון יחסי – ״רצח של סוכן הימורים סיני״ הוא גרסה הרבה פחות טובה של סרטים כמו uncut gems או night and the city, ואילו ״גלוריה״ נופל מ״לאון״ בכל קטגוריה וקטגוריה.
בעיניי הם סרטים שנדמה שמי שעשה אותם, חסר את הכלים לעשות אותם טוב.
אבל ״אישה תחת השפעה״ שונה, והוא אכן סרט נפלא. ויותר משהוא סרט נפלא – יש בו סצינה אחת מדהימה (אגם הברבורים), שהוא לא רק סצינה אדירה, ואחת מעשר האהובות עליי מן הסתם, אלא גם הסצינה היחידה שאני זוכר עם כזה אפקט שנמצאת לא בתחילת או בסוף סרט אלא באמצע (היחיד האחר שכרגע אני יכול לחשוב עליו הוא הוואן שוט ב atonement). אז עליו ספציפית אני מסכים.
רק על קסווטאס לא.
אני לא אצא מאוד להגנתו של "סוכן הימורים סיני"
סרט שאני אוהב, אבל לא מספיק כדי להגן עליו בקול רם. אבל, שני דברים:
1. אני מרגיש שיש כאן איזה לקיחה של מובן מאליו בכל הנוגע לדברים שקסוואטס עשה ועכשיו אנשים משתמשים בכלים שנתן להם.
2. ספציפית, יהלום לא מלוטש הוא לא הגרסה היותר טובה של כלום. הוא בקושי רב הגרסה היותר טובה של יהלום לא מלוטש (ובעצם, הוא ממש לא, כי יש לפחות חמש גרסאות יותר טובות של הסרט הזה, וכולן קצרות יותר בחצי שעה לפחות).
לעומת זאת, ההשוואה ליאון/גלוריה לדעתי מפספסת את מה שהלך ב"גלוריה".
אשמח אם תרחיב
על 'יהלום (אופל) לא מלוטש. אני לא חושב שהוא סרט גדול אבל בעיניי הוא בהחלט היה די ראוי והסיום היה נפלא
מבין הסרטים האחרים עליהן אתה מדבר בהקשר שלו (פרט ל night and the city )
מבין = מהם?
(ל"ת)
אה, לא, הסרטים האחרים זה "שימוש אחר בחומרים שיש בסרט"
כלומר, "יש חמש גרסאות טובות יותר לסרט – מאשר מה שראינו כתוצאה הסופית".
הסיום, למרות שהוא קצת מטופש (לא קונה את האקט המסיים באופן פרקטי, אם כי הוא עובד סימבולית ותימטית נהדר), אכן היה נפלא.
הטוב הרע והמכוער
סרט מדהים שנותן תחושה כ"כ אותנטית ביחס לתקופה בו הוא מסופר.
אגב, מישהו פה ראה את שאר סרטי הטרילוגיה? הופתעתי (לרעה) לגלות שהסרט השני בטרילוגיה, הצלפים, רחוק שנות אור מהרמה של הטוב הרע והמכוער, והוא מרגיש למעשה בי-מובי טיפוסי, והעלילה שלו מטופשת. אין לי מושג איך הוא קיבל ציון כ"כ טוב.
אני דווקא מאוד אהבתי את הצלפים
ברור שהוא לא מתקרב להטוב, הרע והמכוער (בודדים הסרטים שכן) אבל יש בו הרבה דברים מגניבים (סצנת היריה בכובעים למשל, או השוטאאוט בסיום שהוא סוג של גרסה קטנה יותר של האחד מהטוב, הרע והמכוער) וגם מערכת היחסים בין הדמויות של איסטווד ולי ואן קליף בנויה לא רע – בהתחלה הם מתחרים אחד בשני ואז הם מבינים שהדרך הכי טובה שלהם לתפוס את אינדיו היא לשתף פעולה.
וגם בעבור חופן דולרים נהדר, למרות שהוא הפחות טוב מהשלושה.
סתם מעניין אותי, באיזה סדר ראית את הסרטים? אולי ראית קודם את הטוב, הרע והמכוער וזה יצר לך ציפיות שהצלפים לא הצליח לעמוד בהן.
את הטוב הרע והמכוער ראיתי קודם
והאמת שדי גדלתי על הסרט הזה.
רק לפני כמה חודשים ראיתי לראשונה את הצלפים ואת "בעבור חופן דולרים" עוד לא ראיתי.
אני מתכנן להשלים בקרוב (או ברחוק)את הטרילוגיה,כשראיתי רק את הטוב הרע והמכוער
יש חשיבות לסדר שצופים בהם או שזה לא משנה?ואם זה לא משנה, איזה משני הראשונים מוצלח יותר?
עדיף לפי הסדר שיצאו בהם
כלומר "חופן דולרים", "הצלפים" ו"הטוב, הרע והמכוער".
אני אוהב את שני הראשונים בערך באותה רמה, והשלישי מן הסתם סרט ענק בפני עצמו. גם את השני אפשר די להבין בלי לראות את הסרט שהיה לפני, אבל אם כבר משלימים אז למה לעשות את זה?
בכל מקרה, אם כבר להשלים ממליץ על הגירסא של Mondo האיטלקים ל"עבור חופן דולרים" ו"הטוב, הרע והמכוער" (ה-Bluray של Kino החדש יחסית די הורס את הצבעים אפילו שקצת יותר חד, והישן יותר של MGM בכלל גרוע), ודווקא את של Kino ל"הצלפים" (הסרט הזה נראה די רע בכל הגרסאות, אבל זאת יחסית המוצלחת).
מאמין שקצת קשה להשיג אותן (וכנראה גם אפשר רק בדרך לא חוקית) אבל זה שווה את זה לדעתי – יש הבדלים משמעותיים באיך שהסרטים נראים, ובאחרון זאת גם העריכה האיטלקית המקורית.
תודה על הפירוט
באשר לשאלתך, התשובה היא שרוב הסיכויים שאני לא אשלים את שני הסרטים ברצף (יש כל כך הרבה סרטים טובים לראות). יכול לעבור המון זמן ביניהם,ובמקרה כזה אעדיף לצפות קודם בטוב מביניהם.
ואם בהשלמות של טרילוגיות עסקינן:למי שראה,האם צריך לצפות ב'הלילה' של אנטוניוני לפני 'ליקוי חמה'?(את 'אוונטורה' כבר ראיתי). פשוט את האחרון הצלחתי למצוא עם תרגום לעברית ואת האחר לא.
לא.
אין המדובר בטרילוגיה תכנית ופורמלית (שבה, שלושת הסרטים מקושרים, האחד לשני, מבחינה תכנית, מבחינת נרטיב משותף ודמויות משותפות, וכולי ושבה, כל סרט מהווה המשך תכני ונרטיבי לקודמו ושכל אחד קשור לאחר), אלא, בטרילוגיה בלתי־פורמלית, שבה, שלושת הסרטים חולקים סגנון משותף ותו לא. כתבתי לך (את זה) בדואר האלקטרוני, אכתוב זאת, כאן, בנוסף, ליתר ביטחון. ונראה לי שציינת זאת, לך, בעבר: L’eclisse מ־1962 הינו סרטו הטוב ביותר של Michelangelo Antonioni.
3 סרטים שהתווספו לרשימה מאז:
מנדרינות (2013, נכנס ונפלט) – דרמה אנטי-מלחמתית, מעין "שטח הפקר" אבל פחות סאטירי ויותר דרמטי, על רקע מלחמת אבחזיה בשנות התשעים, כאשר חיילים פצועים משני הצדדים מוצאים מחסה תחת ביתו של אדם שלא מוכן שעוד אנשים יהרגו תחת ביתו. סרט מגניב שחבל שלא מצליח ממש להיכנס, אבל גם קשה לי לבכות עליו.
רוץ מילקה רוץ (Bhaag Milkha Bhaag, 2013)- לא מתעלה על פורסט גאמפ. דרמת ספורט (סוג של?) על אצן הודי עם היסטוריה משפחתית עקובה מדם בעקבות הסכסוך הפקיסטני-הודי. יש משהו מעניין בכך שהסרט די באקראיות מחליט איזה ריצות הן חשובות וקריטיות ודרמטיות ואיזה הן "אה כן הוא ניצח וקיבל מדלית זהב למי אכפת". לא בראש הסרטים ההודים, אבל לחובבי דרמות ספורט מדובר בסרט חביב למדי. (אלא אם הם פקיסטנים ואז הם שונאיםםם את הסרט הזה, כנראה בצדק)
הקרקס (1928, מקום 235) – זה צ'אפלין. קשה ליפול, קשה לי להגיד ששמתי לב למשהו מיוחד בסרט הזה.
דווקא את הקרקס מאוד אהבתי
לא ברמה של אורות הכרך והדיקטטור הגדול, אבל בטח עדיף על הילד ועל הבהלה לזהב
והמצטרף המאוד טרי והמאוד גבוה: המילטון, מקום 19.
ועל זה נאמר: אולי קצת הגזמתם.
ככה זה כשיש פאנדום...
זה לא יחזיק הרבה זמן (ואני אומרת את זה כחלק מהפאנדום…)
"מסתבר שזה הסרט הכי גבוה ברשימה שלא זכה לביקורת ו/או דף סרט בעין הדג"
לקח שנה וחצי, אבל התואר עבר מ"החבר'ה הטובים" ל"קן הקוקיה".
ושאפו על זה
ועדיין – "יטופל בהקדם". שנה וחצי חיכינו!
זמני קורונה
אני די בטוח שבזמנים רגילים זה איזה דקה או משהו.