אנחנו חוזרים לסקירת רשימת ימד"ב (חלקים קודמים כאן, כאן וכאן), והפעם בגלל שלא נכנסו סרטים חדשים לרשימה ברגע האחרון, אנחנו צוללים לתוך חמישים סרטים. בוא ניצא
150. שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי, בימד"בית: שלושה שלטטים מ'קוץ ל'אבינג, מיזורי (2017)
כיף לגלות שאחרי הזובור שחטף לקראת האוסקרים ב-2017 "שלושה שלטים" שרד בזכות העובדה הפשוטה שהוא פשוט סרט פגז. ביום מן הימים ההפסד שלו גם יירשם כאחד מההפסדים הצורמים בתולדות האוסקר, אבל אנחנו עוד לא שם.
149. אבי ובני (2005)
אני לא מאה אחוז בטוח שזה שם הסרט בעברית, אם יש לו בכלל, אבל גם אם כן וגם אם לא: זה לא שני שמות, אלא האבא של מישהו והבן שלו. הלאה.
בניגוד לדרמה הטורקית הקודמת את זאת אני דווקא כן זוכר, והפעם אני יכול להגיד בביטחון: זאת דרמה סנטימנטלית מאוד שמושלמת עבור מי שמחפש סרט לייבב בו. סרט טוב, לעומת זאת… לא בטוח.
148. זה ייגמר בדם, בימד"בית: זה ייגמ'ר ב'דם (2007)
"זה ייגמר בדם" הוא מהסרטים הראשונים שיכולתי לראות בזמן אמת ואז לגלות שהם הפכו לקלאסיקה. זאת תחושה מוזרה, לגלות שבצורה כלשהי הפכתם לחלק מאיזה תנועה, חלק מהיסטוריה. אני מאוד אהבתי אותו, כבר מההתחלה, אבל ככל שהזמן עבר הייתי מופתע שעוד אנשים באמת באמת אוהבים אותו. כמעט שלוש שעות על איש שנורא אוהב נפט? זה מה שאנשים אוהבים? כיף לגלות.
147. יום הדין בנירנברג, בימד"בית: יום ה-דין בי'נירנברג (1961)
אני זוכר שהסרט הזה השפיע עליי בצורה מאוד קשה עוד לפני שהבנתי לחלוטין את כל הדקויות בנוגע למשפטי נירנברג ומה שהלך שם, ואני חושש שצפייה מחודשת תשפיע עליי אפילו יותר קשה. סרט נהדר שהוא הכל מהכל.
146. האוצר מסיירה מדרה, בימד"בית: ה-אוצר מ'סיירה מדרה (1948)
זה הסרט היחיד של ג'ון יוסטון ברשימה????? אני מצטער, אני יודע שזה לא מידע מאוד אינפורמטיבי על הסרט, אבל מה?? איך?? מה??? "הנץ ממלטה"? "ג'ונגל האספלט"? "המתים"? מה. מה. מהההההההההה. רשימת ימד"ב היקרה: את דווקא כן צריכה עוד סרטים של יוסטון.
145. הזאב מוול סטריט, בימד"בית: ה'ז'אב מי'וול סטריט (2013)
מהסרטים האלה שאני פוחד שהאהדה אליהם היא כי אנשים לא הבינו שהסרט יוצא כנגד מה שמוצג בו, וחושבים שהסרט הוא פשוט חגיגית סמים, צחוקים, ציצים וכו' ואיזה מגניב ואיזה כיף, וזה מבאס ביותר. ליאונרדו היה צריך לזכות באוסקר על מה שהוא עושה פה.
144. לוק, סטוק ושני קנים מעשנים (1998)
אחלה סרט, אבל אני יותר איש של "סנאצ'".
143. השור הזועם (1980)
מרטין סקורסזה עשה איזה שמונים סרטים על גבריות והכעס והאלימות שבתוכה (אני עוד לא בטוח שקראו לה אז "גבריות רעילה"), מה שיצר שני קהלים: אחד ששואל איזה מהם הוא הכי טוב, והשני שמגלגל עיניים ומחכה לסרטים אחרים של סקורסזה, על נושא קצת יותר מעניין. אני איפשהו בין שני המחנות, ו"השור הזועם" הוא הסרט שהכי סובל מהאדישות הכללית שלי לנושא.
142. הסוד שבעיניים (2009)
עוד מותחן ספרדי עשוי היטב, כמו אותו "אורח בלתי נראה" מלפני שלושה פוסטים, אבל דווקא כזה שזכה להרבה יותר פופולריות ותהודה וזיכה את ארגנטינה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר (לאחר שניצח את "עג'מי" הישראלי ו"סרט לבן" של האנקה).
141. השכן הקסום שלי טוטורו (1988)
אני לא מתלהב מאוד מ"טוטורו". חשבתי בהתחלה שזה עניין של צפייה ראשונה ושבצפיות הבאות אני כבר אבין, ואכן, אחרי שהסרט נהיה אחד מהסרטים האהובים על הבת שלי אני עדיין לא מאוד מתלהב מ"טוטורו".
עיצוב נפלא, אין ספק, אווירה קסומה, אחלה, אבל פשוט אף פעם לא מתרומם לאותה חוויה משובבת נפש/מכרבלת/מה-שזה-לא-יהיה שמדברים עליה. סרט, בהיעדר מילה אחרת, ממש בסדר.
140. המבוך של פאן, בימד"בית: ה'מבוקה של פאן (2006)
ומסרט אחד שאני מוצא מוערך יתר על המידה לאחר, רק שהפעם שוב זה היה "בזמן אמת", ואלו שתי חוויות שונות. כשרואים קלאסיקה ולא מתפעלים ממנה קל להבין שהפעם אנחנו בצד המפסיד של ההיסטוריה ולהמשיך הלאה. כשיוצא סרט חדש שכולם מתלהבים ממנו והוא רק בסדר, אתה מקווה שהפעם ההיסטוריה תהיה לצידך רק כדי לגלות, שוב, שאתה בצד המפסיד שלה. סעמק.
139. קזינו (1995)
"קזינו"? באמת? אני יודע שכולם אוהבים גנגסטרים ואת רוברט דה נירו וג'ו פשי אבל בחייאת, מכל הסרטים הנפלאים של סקורסזה דווקא האחד שבו הכי מורגשת אווירת ה"טוב, אני מניח שאני מרטין סקורסזה שעושה סרטים על גנגסטרים אז הנה אני עושה עוד סרט על גנגסטרים"?? לא היה אפשר לגוון עם איזה "אליס לא גרה כאן יותר" או "שתיקה" או אפילו "האירי"? מבאס.
138. נפלאות התבונה, בימד"בית: נפלאות ה-תבונה (2001)
את "נפלאות התבונה" ראיתי קצת לפני שידעתי שזה סרט שכל הילדים המגניבים שונאים, אז אני מבין את המיקום שלו – זה סרט סוחף, גם אם לא מאוד נכון עובדתית, מאוד קלישאתי, ומאוד "הביא לעקיבא גולדסמן אוסקר מה נהיה". הוא מסוג הסרטים שכמעט ונוצרו בשביל רשימות כאלה (ואממ, אוסקרים, אני מניח) – אנשים שמעריכים את עצמם ירימו עליו את האף מכל הסיבות הנכונות, אבל אנשים שפשוט רוצים לראות סרט בלי לחשוב על זה יותר מדי ירימו אותו מעלה.
137. הכל אודות חווה, בימד"בית: ה-קול אודות חווה (1950)
יצירת מופת חד וחלק, שאם לא ראיתם אתם צריכים לראות, ואם כן ראיתם, אז יאללה אתם עדיין צריכים לראות, מה אתם כבר עושים שבאמת חשוב.
136. הבריחה הגדולה, בימד"בית: ה-בריהה ה-גדולה (136)
מכל סרטי מחנות השבויים שראיתי הבריחה הגדולה הוא ההוליוודי מכולם, וזאת לחלוטין מחמאה. במקום האפלה או הקונפליקטים במחנות השבויים של במאים אחרים, סטרג'ס הופך הכל למופע ראווה של בריחה עצומה מכלא שכזה. זה סוחף, זה כיף, ואני אציין בפעם האלף ש"סטאלג 13" צריך להיות ברשימה הזאת.
135. ראן (1985)
כן. מה הייתה השאלה? זה לא משנה, התשובה היא כן. אוקיי, זה כן משנה כי אם השאלה היא, נניח "האם הסרט הזה אפילו קצת פחות ממושלם" אז התשובה היא לא. "ראן" הוא עוד אחד מהסרטים האלה שמקבעים את קורוסאווה כבמאי שהתעסק אך ורק עם סמוראים (אבל הפעם בצבע!) וזה לא נכון, כמו שיוכיח סרט אחר שנמצא גבוה יותר ברשימה.
134. הטירה הנעה (2004)
בזמן אמת, הזכרון המעורפל שלי זכר שהסרט קיבל ביקורות של "אחלה, אבל "המסע המופלא" הרבה יותר טוב" – מבחינתי, אחלה של דבר כי כמו "טוטורו", גם ב"המסע המופלא" אין לי יותר מדי עניין, ואכן "הטירה הנעה" הוא פשוט סרט נפלא מא' ועד ת'. עם זאת, אני שמח שהחצי-אכזבה הזאת שהוא לא "המסע המופלא" לא מנעה ממנו להגיע למעמד ה"זה סרט שאתם צריכים לראות".
133. חמים וטעים, בימ"בית: המים וי'טעים (1959)
כמה "חמים וטעים" טוב? הוא כל כך טוב שגם אנשים שלא מבינים חלק נרחב מהבדיחות שלו (שקשורות לסרטים ישנים אחרים) יוצאים ממנו מצחקקים, כי מה לעשות – יש הרבה סרטים והרבה סופים לסרטים, אבל אף אחד מהם לא מושלם כמו הסוף שלו. מה לעשות, לא כולם מושלמים.
132. ילדי גן העדן (1997)
לרוב העולם, קולנוע איראני משמעו סרטי ארט האוס או אוסקרים של במאים מוכרים וידועים. עבור ימד"ב, לעומת זאת, זה המלודרמה הזאת על הילד הזה שמנסה להשיג זוג נעליים עבור אחותו. אחלה סרט, בגדול, אבל נציג קצת מוזר (אם כי לא יחיד) לקולנוע האיראני.
131. בלתי נסלח (1992)
עוד סרט של איסטווד שנרדמתי בו (פעמיים!) בצפייה הראשונה והייתי צריך להחזיר אחורה את הקלטת כדי לצפות בו כמו שצריך, אבל כמה אני שמח שעשיתי אותו. התלונה היחידה שאפשר להגיד עליו זה שהוא בהחלט הורס כל מערבון אחר שבא לפניו, ועל כן כדאי להשהות את הצפייה בו רק אחרי שצופים בכמה מערבונים קלאסיים.
130. צא וראה (1985)
מסוג הסרטים לאנשים ששונאים את עצמם, את האנושות ואת המלחמה, ורוצים להגביר את כל השנאה הזאת למשך שעתיים וקצת. נער קטן מצטרף למחתרת רוסית וחווה את זוועות מלחמת העולם השנייה, וכן, הסרט ממש ממש הולך חזק בקטע של הזוועות. אבל, אם, אעפס, הזוועות לא מאוד מזוויעות בעיניכם – הסרט מאבד קצת מערכו וממעמדו.
129. הנפילה (2004)
הסרט שהוליד עשרות סרטוני "היטלר כועס". אף פעם לא ממש הבנתי את העניין עם "הנפילה". אין לי משהו נגדו, אבל גם לא באמת מצאתי את העניין הרב בו. אני "מבין" למה הוא פה: יש בו משהו סוחף וההצצה לסוף חיי היטלר היא מרתקת, אבל זה אף פעם לא ממש התחבר לי לסרט עד כדי כך מעניין.
128. הספר הירוק, בימד"בית: ה'ספר ה'ירוק (2018)
לטרבוקסד, המתחרה העיקרי של ימד"ב בנוגע ל"מקום לנהל בו את יומן הסרטים שלכם" שונא את הסרט הזה. שונאאאאא. הוא לא רק הזוכה הלא נכון באוסקר, הוא הזוכה הלא נכון בכל המילניום, פסולת גזענית רדיואקטיבית, חרא חרא חרא, זוועה, חרא, זוועהההההההה.
וזה הופך את המיקום שלו בימד"ב – תוצאה מופרזת בהחלט לסרט אחלה בסך הכל – להרבה יותר משעשע. כזה, כן, זה לא הסרט ה-128 הכי טוב בעולם. זה גם לא הסרט הפיל גוד ה-128 הכי טוב בעולם. אבל פאק איט, אם יש לו כל כך הרבה הייטרים, אז שישנאו אותו בזמן שהוא עושה סיבובי "לכו להזדיין אתם וה"רומא" שלכם (שלא ברשימה, אגב)".
127. באטמן מתחיל (2005)
סרטי נולאן. התחלנו. יש עוד 6 (!!) סרטי נולאן בהמשך הרשימה, מה שפשוט צריך להגיד: לא. מה פתאום. נולאן הוא אחלה של במאי, אין ספק, אבל הוא לא אחראי ל-1/20 מהסרטים הכי טובים בעולם. הוא בקושי רב אחראי ל-1/50 כאלה. וכאילו, "באטמן מתחיל"? באמת? עוד מעט תגידו גם ש"בין כוכב- " אוי לא הוא בהמשך הרשימה מסתכל עליי, נכון?
126. יוג'ימבו (1961)
מנגד, גם לקורוסאווה יש כמות בלתי סבירה של סרטים ברשימה הזאת (עוד ארבעה בהמשך) אבל כאן לא תמצאו אותי מתלונן. אם מישהו יגיד לי ברצינות, "תקשיב, קורוסאווה אחראי למשהו כמו עשירית מהסרטים הכי טובים בעולם", יש סיכוי שאני פשוט אאמין לו.
125. מת לחיות (1988)
אני לא יודע מה עוד יש להגיד חוץ ממה שתום אמר בסקירה שלו וממה שכולם אומרים, כי מה עוד יש להגיד חוץ מ"זה ככל הנראה סרט האקשן האולטמטיבי"? אולי רק "ייפי-קיי-איי" עם איזה "מאדרפאקר" לקינוח.
124. ראשומון (1950)
אני יודע ש"ראשומון" אחראי למלא דברים שאני לוקח כמובנים מאליהם, ואני יודע שלפני רגע רשמתי משהו כמו "כןןןןן קורוסאוה כןןןןןןןןןן" אבל ספציפית "ראשומון" זה אחד הסרטים שלו שאני דווקא פחות תופס מהם. הספר, אגב, נפלא. ובאורך של איזה שני עמודים.
123. היט (1995)
סרט הפשע האחרון הגדול של דה נירו ופצ'ינו בתקופה של לפני הקאמבק(טוב, אוקיי, דוני ברסקו הוא אחלה) הפגיש את שניהם וגרם להמוני מעריצים להתעלף מהתרגשות מסצנה אחת, בלי לדעת שעשרים וארבע שנים לאחר מכן, שני הכוכבים יפטפטו סרט שלם בלי אף הפרעה. בכל מקרה, "היט" הוא סרט נהדר.
122. מונטי פייטון והגביע הקדוש (1975)
מכונת ציטוטים שיורה בלי הפסקה שגם אחרי שיודעים לדקלם את כולם (ואולי אפילו דווקא בזכות) ממשיכה להיות רעננה ומצחיקה. אפילו שזה רק מודל.
121. סודות אל.איי (1997)
עוד שעת סיפור: ראיתי את הסרט הזה אצל חבר. חיפשתי סרט קצר כי הייתי אמור ללכת אחרי שעה וחצי, ראיתי את הקלטת, ראיתי שכתוב שעה וחצי, הכנסתי את הקלטת, צפינו בסרט. והנה התעלומה המרכזית נפתרת לה לקראת אזור השעה וחצי, אני כולי שמח מתחיל להתארגן ואז… הסרט ממשיך. וממשיך. והולי שיט, רגע, מה, אבל, מה מה מההההה????
מה שאני אומר זה שהמפיצים הדפוקים בארץ שיקרו לי לגבי האורך של הסרט הזה, אבל זה העצים את כל החוויה במידה שאי אפשר לשחזר בימינו ואני מודה להם על השקר העלוב שלהם.
120. למעלה (2009)
מה שאתם רואים לפניכם הוא ממוצע: עשרת הדקות הפותחת של "למעלה" הן אחד מהרגעים הכי קורעי לב שנעשו בקולנוע, נקודה. לא מקום 120 – איזה מקום 11, או 5 או אפילו 3. מה שקורה אחר כך הוא… לא. בממוצע, זה נותן לסרט את המקום ה-120. סביר.
119. אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון (1989)
אני יותר איש של "שודדי התיבה האבודה", תודה.
118. האישה ששרה (2010)
"האישה ששרה" הוא סרט של דני וילנב. אני מדגיש את זה, כי למרות שדני וילנב לא פעם הולל כבמאי הבולט של העשור וכו' וכו', "האישה ששרה" לא ממש נכלל ברשימת הסרטים שמדברים אליהם בהקשר שלו, כנראה בגלל שהוא נעשה לא באנגלית, אבל חבל – זה סרט מתח מהודק וחזק שמראה את כל החוזקות של הבמאי (אפילו אם חלק מהסיום שלו קצת מופרך).
117. מות הזמיר (1962)
האם "מות הזמיר" הוא סרט טוב? אגיד זאת כך, ראיתי אותו כחלק משיעור אנגלית אחרי שקראתי את הספר, ועדיין נהניתי ממנו מאוד. גרגורי פק הזה, אין מה לעשות, הוא פשוט אחד מהשחקנים האלה שמעוררים השראה במבט אחד.
116. הדירה, בימד"בית: ה'דירה (1960)
האם זאת הקומדיה הרומנטית? אולי. אולי לא. למי אכפת. זה סרט נפלא, ושירלי מקליין הייתה נפלאה גם לפניו ואחריו, אבל לא ממש ממש כמו שהיא נפלאה בו. בונוס: זוכה האוסקר (לפרס הסרט) הראשון שבו מופיע אזכור לסרט זוכה אוסקר (לפרס הסרט) אחר.
115. ביטוח חיים כפול (1944)
כן, למה לא, תמיד טוב שיהיה עוד סרט של בילי וילדר ברשימה. הופעת האורח של הדמות פה באחד השירים האהובים עליי (Waiting for the beat to kick in) לא מזיקה למעמדו.
114. פרידה (2011)
והנה דווקא סרט איראני שאכן עולה יותר בדיונים על סרטים איראניים – הסרט שניצח את "הערת שוליים" באוסקר ועדיין גרם לישראלים להגיד "אוקיי, בסדר, אבל בפעם הבאה באמת נתעצבן כשתנצחו אותנו" כי הוא פשוט עד כדי כך מוצלח.
113. הצלפים (1965)
כולם יודעים ש"הטוב הרע והמכוער" הוא אחד הסרטים הכי טובים שנעשו וכמעט בוודאות המערבון הכי טוב שנעשה. מה שלא מספיק יודעים זה שגם כל שאר הטרילוגיה היא לא בגדר "המלצה למי שאהב" אלא בגדר "תראו גם אותם, ואם אתם יכולים לראות אותם לפי הסדר – הרבה, אבל הרבה יותר טוב".
112. איקירו (1952)
אוקיי, כן, דיברתי על הסרטים של קורוסאווה שמתרחשים בזמנים מודרניים והנה מסחטת הדמעות הנ"ל, אבל אני פשוט רוצה שנגיע כבר ל"גבוה ונמוך", אוקיי?
111. מטרופוליס (1927)
האבא, אמא, דוד מאמץ, דמות אב, דמות אם, ועוד מודלים לחיקוי של סרטי המדע בדיוני הוא, במבט מודרני, ממש סבבה וכדאי לצפות בו, גם אם כנראה הערך שלו בעיקר לימודי (אם כי, כאמור, הוא עדיין ממש כיפי לצפייה).
110. צעצוע של סיפור 3 (2010)
אני מרגיש שאנחנו כבר חברים ומכירים הרבה זמן ושכבר הספקתם לצעוק עליי בראשכם "איך אתה לא אוהב את טוטורו?!" אז זה לא ישנה הרבה באמת אם אני אגיד שגם "צעצוע של סיפור 3" לא משהו בעיניי, נכון? אז בואו נעבור מהר הלאה לפני שיגיעו עוד צעקות.
109. העוקץ, בימד"בית: ה-עוקץ (1973)
אחד מהסרטים הכי מלאי סטייל אי פעם. רדפורד נפלא, ניומן נפלא, היל נפלא, והכל פה פשוט נהדר. כן, הוא מעין "סרט אבא" שאבות אוהבים ואומרים "לא עושים עוד כאלה", אבל בין אם עושים או לא עושים עוד כאלה – זה פשוט סרט כיפי ממש.
108. לורנס איש ערב (1962)
אחד מהסרטים הכי אפיים, הכי טובים, והכי "הכי" אי פעם. ה"חסרון" היחיד זה שהוא באורך שלוש שעות ומשהו שעות, אבל זה לחלוטין יתרון.
107. אמלי (2001)
במלוא השנים, "אמלי" הספיק לספוג הרבה עלבונות וביקורות, מוצדקות או לא מוצדקות. הסגנון שלו נגנב ונחטף על ידי שלל במאי אינדי (ולא אינדי) ובקיצור – הוא מבין הסרטים שהזמן פגע בהם בצורה משמעותית. הוא עדיין נהדר.
106. נהג מונית (1976)
כלומר, כן, מובן שזה סרט שצריך להיות ברשימה הזאת, הבעיה היחידה היא שכל סרט מכאן ומעלה יצטרך להישפט לא רק בזכות עצמו, ובגלל מנגנון ההצבעות של ימד"ב הוא יצטרך לענות על השאלה: "האם הוא באמת טוב יותר מ"נהג מונית"?"
105. פני צלקת, בימד"בית: פני זלקת (1983)
כי נגיד, "פני צלקת" הוא אחלה של סרט. באמת. הוא פשוט לא סרט יותר טוב מ"נהג מונית", מה יש לכם.
104. שיר אשיר בגשם (1952)
ושוב, אותה בעיה כמו של "נהג מונית". האם באמת יש 103 סרטים טובים יותר מ"שיר אשיר בגשם"? לא. בטח לא כשאחד מהם הוא "בין כו- " אוי לא הוא עדיין מסתכל, נכון?
103. גנבי האופניים (1948)
יש ז'אנר כזה שנקרא "ניאו ריאליזם איטלקי" שבמחוזות אחרים (קרי: אצלי בראש) הוא פשוט נקרא "פורנו עוני". ומה אני אגיד לכם, אנשים ממש אוהבים פורנו עוני: האומללות, המסכנות, הדילמות הבלתי אפשריות, עבודת הקולנוע הבאמת מרשימה בסך הכל – זה ז'אנר שאנשים פשוט אוהבים לראות ואז לפרוץ בבכי או לצעוק על חוסר הצדק שלו במשך שעה וחצי. אישית, אני מעדיף דברים אחרים.
102. הילד (1921)
וכאילו בשביל להוכיח שאפשר לעשות סרטים על עניים ולא להתפלש בבוץ ולצעוק "מסכנות! מסכנות!!!" הנה בא צ'אפלין ומוכיח כמה נפלא אפשר לעשות סרט מאותם רעיונות (גם אם לא בדיוק, נו) אבל עם קצת פחות רחמים עצמיים ותחושת עליונות.
101. סנאצ' (2000)
כאמור: אני בחור של "סנאצ'", ומיקומו בדיוק מחוץ ל-100 הסרטים הגדולים הוא, בסופו של דבר – די הולם. גם ארעי, ומשתנה כל הזמן, אז לא צריך להתייחס אליו יותר מדי ברצינות.
בפעם הבאה: ה-אזרה קיין, ממזרים צ'סרה כבוד, עלייתו של ה'אביר הא'פ'ל, ועוד.
פוסט משובח
רמת החיוכים שלי עלתה במהלך קריאתו באופן אקספוננציאלי. הקטע המנצח: "הוא עדיין מסתכל עליי, נכון?"
מסכים לגבי קזינו, אולי הסרט החלש ביותר שלו(אחרי כנופיית ניו יורק בערך).
(ל"ת)
אגב מסכים עוד הרבה אבל צעצוע של סיפור 3 הוא לא סרט טוב?
אם על השכן שלי טוררו(או איך שכותבים קוראים לזה) אני די מבין ואפילו מסכים איתך, את צעצוע 3 אתה לא אוהב? אוקי נו זו דעתך קיבלתי (;
שנאוצר קישר פה פעם למישהו שמרחיב הרבה בעיות בסרט
אבל בסופו של דבר הכל מתקשר לעובדה שפשוט לא הייתה לי שום נוסטלגיה לדמויות האלה או לתחושת ההתבגרות הזאת שאני מרגיש שעליה נבנה הסרט. כלומר, הוא סרט הרפתקאות/בריחה מכלא חביב בפני עצמו, אבל ממה שהבנתי בשיחות עם אנשים (ואולי פספסתי) זה שמה שמעלה אותו למעמד קלאסיקה הוא אותו הרגש הזה שאני פשוט אדיש כלפיו.
אתה בטח מתכוון לביקורת של YMS.
https://m.youtube.com/watch?v=1pIh0k7dSEM
מסכים זה סרט שהרבה ממנו קשור למי שראה צעצוע 1+2 לפני 10-15 שנה לפני יציאת הסרט ה3
אבל לא רק, הסרט הוא גם טוב לדעתי
רשימה חסרת משמעות
הרשימה בIMDB כל כך… מטופשת.. וסרט 148 מראה את זה מצוין. זה יגמר בדם לא סתם סרט. זה פאקינג יצירת מופת שצריכה להיות ב20 מקומות הראשונים.
המערבון הטוב ביותר
הוא הטוב, הרע והמכוער? מה עם מרכבת דואר, המחפשים, חבורת הפראים, פאט גראט ובילי הנער ובלתי נסלח? גם אצל אותו במאי, היו זמנים במערב בהחלט מתחרה בו.
והילד הוא סרט די בינוני. אני מקווה שיש עוד סרטי צ'אפלין טובים יותר במעלה הרשימה.
מכל מי שציינת, היחיד שהייתי שוקל בדעתי להעמיד באותה שורה
הוא "חבורת הפראים".
בעייני המערבון הטוב ביותר (וגם החשוב ביותר)
מהעידן שלפני בלתי נסלח הוא בכלל בצהרי היום (וריו בראבו שני לו), הם מהודקים יותר, בעלי השקפת עולם ברורה ומעניינת וחדשניים יותר.
את הנהר האדום וריו בראבו יכולתי גם לכלול ברשימת המערבונים הטובים ביותר. לעומת זאת, בצהרי היום והמערבונים של סרג'יו ליאונה נכללים אצלי בשורה השנייה (שלא מפחיתה מאומה מערכם) ביחד עם המערבון היוחד ביותר בכל הזמנים – ג'וני גיטאר.
נגיד...
ניסיתי לראות את "זה יגמר בדם" שלוש פעמים ולא הצלחתי לסיים אותו. סרט מתיש. פול תומאס אנדרסון הוא אפילו לא הבמאי הכי טוב בשם פול אנדרסון, אני מעדיף את האחד עם "וו. ס." בשם. אני מעדיף בכיף לצפות ב"מורטל קומבט" כמה פעמים ברצף מאשר עוד ניסיון עם "זה יגמר בדם".
גם ל"ספר הירוק" וגם ל"רומא" אין מה לחפש ברשימה של "250 הסרטים הגדולים", אבל אם אחד מהם חייב להיות בה, זה לחלוטין הראשון.
"באטמן מתחיל" תמיד נראה לי קצת אנדר-רייטד בפילמוגרפיה של נולאן. לדעתי הוא בהחלט מוצלח יותר מ"עלייתו של", "בין כוכבים" ו"דנקרק".
ולמי שהיה צריך הוכחה שזאת סתם רשימה – בשום פנים אין 124 סרטים טובים יותר מ"מת לחיות". אפילו לא עשירית מזה. את השאלה שכתבת ב"נהג מונית" אפשר ליישם גם פה, והתשובה בשביל רוב הסרטים ברשימה תהיה "לא" (כולל "נהג מונית").
לא בטוח אם ראיתי את "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון", אבל יש לי ערך סנטימנטלי כלפי "המקדש הארור" (הסרט הראשון שאני זוכר שראיתי).
גם את "מטרופוליס" לא צלחתי. הראו לנו אותו בלימודים ואיפהשהו באמצע פרשתי לשבת בחצר.
רשימה לא משהו
קשה להאמין שלורנס אפילו לא במאה, ובטח יש לפניו סרטים שמנגבים תחת עם היד, כלומר הודיים.
"צעצוע" הוא סרט אדיר, הרבה יותר טוב מכל המיאזקים ושאר המלוכסנים.
"סטאלג 13" זה סוג של ראנינג גאג?
אתה יודע
אפשר להתבאס שסרטים כמו "לורנס" נדחקים למטה גם בלי לצאת גזען, בטח על חשבון סרטים נפלאים שחטאם, אם אני מבין נכון, הוא להיווצר בהודו.
ואפשר גם לא להסכים בקשר לצש"ס 3 ולאהוב אותו ולחשוב שהוא ראוי בלי להיות גזען.
כמו שכמעט כולנו עושים.
אתה מדי מנומס
הודים זה ל- THANKSGIVING
החטא הוא שהם הגיעו לטופ 250 רק בגלל שיש הודים כמו זבל בעולם.
זה כמו יאו מינג שמקבל יותר קולות מלברון לאולסטאר.
מה הבעיה עם זה?
אם יש הרבה הודים בעולם, זה לגמרי הגיוני שהסרטים שהם אוהבים יתפסו מקום ברשימת ימד"ב, שהיא בסופו של דבר רשימה של **הסרטים הפופולרים ביותר בעולם**.
לא "הסרטים הכי מוערכים ביקורתית בעולם".
לא "הסרטים הכי הטובים בארה"ב".
אם אלו הרשימות שמעניינות אותך, תפנה ל-AFI
אפשר לשאול מה הקטע ב"ימדבית"?
תודה.
אגב, יש הרבה סרטים מספרד וארגנטינה ברמה של מה שאני רואה פה ובעיקר מקוריים יותר, רק בלי כל היח"צ
הוסבר בקטעים הקודמים
בגדול, למי שמשתמש בימד"ב מהארץ בלי לשנות את ההגדרות מקבל איזה היבריש מוזר שבמקום לרשום בו פשוט Batman Begins (נניח) מקבל משהו כמו Batman Mathil בלי שום סיבה הגיונית.
וואלה.. תודה
(ל"ת)
אז איך בעצם משנים את ההגדרות?
זה עושה כאב ראש לנסות לקרוא טקסט בעברית שכתוב באנגלית
הזגזוג של הרשימה הזאת כמעט עושה לי כאב ראש
לראות סרט פופקורן חביב ומייד מתחתיו סרט אומנות בשפה זרה זה משהו שלא תראה באף רשימה של הסרטים הטובים ביותר. באשר לסרטים הנ"ל
זה ייגמר בדם זה סרט אפי עם תצוגת המשחק הטובה של המאה ה21. אם זאת אתם תצטרכו לשלם לי סכום של 4 ספרות כדי להכריח אותי לראות את זה שוב. סרט מתיש וכבד מדי לפרקים.
מסכים לגמרי עם קזינו. בבוטום 3 של סרטי סקורסזה.
הספר הירוק זה סרט מאוד מאוד חביב ובכלל לא גזעני כמו שאנשים אחרים אומרים כדי לנסות להפוך אותו לסרט יותר שנוא אבל אין ספק שהוא לא היה צריך לזכות באוסקר לסרט הטוב ביותר, לא באותה שנה ולא באף שנה.
מת לחיות הוא סרט הפעולה הטוב ביותר בכל הזמנים והוא צריך להיות בטופ 10 של כל רשימה.
תתבייש לך על ההערה על צעצוע של סיפור 3
עד כמה שנהניתי מפני צלקת, זהו סרט שהוא טראש טהור ולשים אותו ברשימה זה כמו לשים את סרטי מהיר ועצבני.
סקירה מעולה
גם אני, לפני שנתיים התחלתי בניסיון לראות את כל 250 הסרטים. תוך חצי שנה הגעתי ל-150, חצי שנה אח"כ ל-200, חצי שנה אח"כ ל-225 ו… נתקעתי. לא יודע מה קרה, שילוב של אי יכולת למצוא סרטים לא-אמריקאים ישנים ותחושה כללית שאני צריך להרגיע או שלא יצא לי מזה שום דבר ובכל רק יתערבל לי בראש.
עם זאת, הסקירה המעולה הזו מרעננת אותי. טוב לראות שאני לא המשוגע היחיד בעולם, ושזו לא משימה בלתי אפשרית. נראה לי שאשקיע מעט בחודשים הקרובים, ואולי אזמין אותך למסיבת הסיום, קרקר כפול.
דרך אגב, אזהרה: יכול להיות שעוד רגע 'נס בתא מס' 7' ייכנס למקום גבוה ברשימה, אז רוץ לראות (הוא גם סרט די טוב בכללי).
הטורקי או הקוריאני?
(ל"ת)
הטורקי, כמובן.
(ל"ת)
גם אני לא חסיד של זה יגמר בדם
ולא של פול תומאס אנדרסון.
פשוט לא הצלחתי להתחבר לאף אחד מהסרטים שלו
מסע הצלב האחרון
לא רק סרט אינדיאנה ג'ונס הכי טוב אלא אחד מסרטי ההרפתקאות הטובים בכל הזמנים.
די מופתע לגלות את "הטירה הנעה" עוקף את "טוטורו", אם כי טוטורו מבחינתי הוא פחות סרט ויותר סמל (יעידו כל הבובות / כריות / מחזיקי מפתחות / קייס משקפיים / מדבקות קיר / מדבקות מחשב של הדמות שיש ברשותי).
אני הולך לכעוס מאוד בכתבה הבאה כשאבין ש-"קוקו" נחשב לסרט טוב יותר מ-"נהג מונית".
אני לא יודע במאה אחוז אם זאת הבעיה שלי עם "מסע הצלב האחרון"
אבל בכלליות: אני ממש ממש ממש לא סובל את שון קונרי. מצד שני, זה לא מפריע לי לאהוב את "הבלתי משוחדים", שאני חושב שהוא סרט נפלא. אז אני לא יודע מה הנוסחא המתמטית, אבל בגדול אני חושב שפשוט אני מעדיף סרטי הרפתקאות נהדרים בלי קונרי אם אפשר.
(עוד סרט שאני אוהב עם קונרי, אבל רק כי הוא פשוט כל כך מטומטם: ליגת הג'נטלמנים. זה הרס וחורבן למקור של אלן מור וכל כך מטופש ומהנה, מה זה הקקה הזה).
אין לי משהו אישי נגדו
בתור שחקן, בכל אופן (הבנתי שבמציאות הוא נחשב לשמוק), ואני די מחבב את הורסיטליות שלו: הנרי ג'ונס הוא 180 מעלות מקפטן רמיוס מ-"אוקטובר האדום", שרחוק מלהיות הנזיר מ-"שם הורד" שבעצמו הוא לא מהשמו מ-"מלכוד" – וכן הלאה. איכשהו קונרי תמיד מצליח להראות נוכחות של "תראו, אני שון קונרי" ובמקביל לא להיות שון קונרי ולהיעלם לחלוטין לתוך הדמות.
צריך לסנגר על למעלה, הוא כן סרט מעולה
אני מתנדנדת לגביו תמיד, יש סיכוי לא רע שכתבתי פה באתר דברים פחות טובים לגביו בעבר. זה סרט שלא צפיתי בו אותו מספר פעמים כמו אחרים, שלא הצלחתי להקשר אליו רגשית באותה מידה, אבל זה לא עד הסוף באשמתו.
כמאמר הקרמבו, כדי להיות אלוף צריך להתחיל הכי חזק שלך ואז להגביר, ובלמעלה התחילו הכי חזק, ואז לא נשארה דרך להגביר.
הסרט ללא 10 הדקות הראשונות שלו הוא סרט מעולה מהמון בחינות:
הוא בנוי מעולה מבחינה קומית, כל הדמויות בו מצחיקות, כל אחת בדרכה והאנסמבל הזה משתלב ממש טוב ביחד.
הוא מצליח לשים בפרונט שלו שתי דמויות מאוד לא טריוויאליות לסרטי ילדים או סרטים בכלל: ילד מנודה חברתית שחווה הזנחה הורית, וזקן נרגן ואנטי סוציאלי.
הקשר בין שתי הדמויות האלו יוצר עלילה מקסימה בכל ז'אנר, כאן היא נבנית בצורה משכנעת.
תמה המרכזית בסרט הזה היא הפנטזיה מול מציאות, בכל כך הרבה רבדים. אם אלו חיים של פנטזיות של הזוג, שהובילו אותם לכיוונים אחרים, אם זה הילד שרוצה להיות צופה מוצלח כדי להשיג את הילדים שלו, אם זה הזקן שיוצא להגשים את החלום לעבור לארץ ההרפתקאות שלו, אם זה החוקר הנערץ שמצד אחד הוא עצמו שברון הפנטזיה (הרי הוא ההשראה של הזקן להיות הרפתקן) וכמובן שיש את הפנטזיה שלו למצוא את הציפור.
מכל זוית כשאני חושבת על הסרט הזה הוא פשוט מעולה, הוא גם לא מלטש את המסר למשהו קיטצ'י, הוא מגיע למסקנות די אנושיות/ריאליסטיות על הפנטזיות שכן נשיג ואלו שלא. במידה מסויימת הסוף של הסרט הזה יותר ריאליסטי כמעט מכל סרט אחר.
הבעיה העיקרית בסרט נובעת מה10 דקות הראשונות שמאפילות על כל השאר. היא מייצרת חוויה רגשית כל כך עמוקה שמאוד קשה להשתחרר אחריה כדי להתיחס לשאר הסרט כמה שהוא- קומדיה עם מסר עמוק.
זה הפיקסאר האהוב עלי ביחד עם "הקול בראש" של אותו במאי
מצד אחד, שניהם סרטים שעוסקים באופן בולט בנושאים מופשטים – "למעלה" יכול להקרא בקלות "סרט על זקנה" ו-"הקול בראש" יכול להקרא "סרט על נפש האדם" – אבל מצד שני, את התמות האלה הסרטים האלה מציגים דרך עלילות כל-כך סוחפות ודמויות כל-כך כובשות (מה שלא מוריד אפילו אינץ' מערך העיסוק האמור שלהם בנושאים המופשטים הנ"ל).
אני חושבת שאני עדיין אוהבת את וול אי טיפה יותר
כי הוא relatable ולא בגלל משהו שכלתני, כי כן, זה בהחלט אחד הטובים ביותר אם לא הטוב ביותר של פיקסאר, כשאני חושבת עליו באופן רציונלי.
אני אסכים (בנוגע לסרטי ילדים) שזקן נרגן הוא דמות לא טריוויאלית
אבל ילד מנודה חברתית? יש לא מעט כאלה (החל מ"דמבו" וכלה בלא מעט דוגמאות נוספת של דיסני).
אני, אגב, די עומד על כך שלמרות מה שאמרת (ואמרת יפה מאוד), הסרט שבא אחרי עשרת הדקות הוא קומדית מסע חמודה ופורמליסטית שמבחינתי התחילה את השבר מפיקסאר כאמנים שבאמת מתאמצים, מנסים, משחקים ועושים משהו חדש אלא הולכים אחורה שוב ושוב לאותה באר – בין אם מילולית בהמשכים ופריקוולים, ובין אם בכך שכמעט וכל סרט חדש שלהם הוא באותה נוסחה כללית כמו הסרטים הקודמים.
זו קומדיה בנאלית לכאורה, עם מסרים חתרניים
ובהשוואה לקומדיות בנאליות אחרות, מאויירות או מצולמות, היא גם עשויה מאוד נכון (כלומר ממש כל הדמויות מצחיקות).
כן, 100 שנה קודם דיסני עשו את דמבו שהיה פיל מנודה. הילד בסרט הזה מנודה גם ובעיקר על ידי ההורים שלו. אחד הדברים שקורים בסרט, וזה מסר קשה ונורא וגם חזק וגדול, שהסבא מלווה אותו בסוף בקבלת המדליה. הפנטזיה על אבא שלו היא אחת מאלו שמקבלות טוויסט מציאותי.
אני לא חושבת שאפ נראה כמו פריקוול או כמו פשרה. הוא פשוט אחר, ואנשים לא כל כך ידעו איך לאכול אותו, ולדעתי הרבה מחוסר החיבה זה איבוד המומנטום אחרי ההתחלה. אבל זה לא כי הוא לא ראוי, זה כי היא טובה מידי.
כן, אני שומע הרבה על ה"מסרים החתרניים" של פיקסאר
בכל הסרטים שלהם שהם הוציאו (כולל סרטם האחרון), וכל פעם אני מסתכל ואומר משהו כמו "אני.. מניח?". זה מרגיש כמו חתרנות אם אנחנו ממש מוציאים כל משמעות מהמילה הזאת.
שוב, "למעלה" הוא אחלה סרט ויש לי הרבה פחות בעיה איתו מסרטי פיקסאר אחרים שיהיו בהמשך הרשימה (קוקו). הוא, כמו שאת מציינת בעצמך – לא ברמת עשרת הדקות הראשונות אבל זה לא הופך אותו לשרץ משוקץ או משהו. פשוט לא לאחד מ-120 הסרטים הכי טובים אי פעם.
חלק מהבעיה של UP זה הוא שוכח באיזה שהוא שלב שהגיבור שלו הוא זקן
כלומר, לפתע הוא צעיר נמרץ שרק בטעות ציירו אותו זקן. במקום ללכת עד הסוף עם הדמות הזו ועם הקסם שלה, פשוט שכחו את מה שהופך אותה למה שהיא. זה בערך כמו שוול-אי היה לומד פתאום לדבר.
אני השתעממתי מ"למעלה" מאוד, ואני מבטיחה לך שזה לא בגלל ההתחלה.
הדמויות יכלו להיות בסיס לסרט טוב, אבל עלילת המסע שלהם סתמית ורק מידרדרת ככל שהסרט מתקדם.
בטח שיש סרטים יותר טובים מ"נהג מונית", כמו מלך הקומדיה למשל
שמספר סיפור דומה, רק עם דמות שאפשר להבין הרבה יותר טוב מה מניע אותה לפעול כפי שהיא פועלת.
שיר אשיר בגשם
אני לא מבינה איך יכול להיות שהוא לא ב100 הגדולים.
אני לא מבינה איך הוא לא ב50 הגדולים.
ואם להיות ממש כנים אני לא מבינה איך הוא לא ב20 הגדולים.
למעט הקטע המיותר של המחול המודרני באמצע שבאמת הורס את הזרימה, זה אחד הסרטים שמצליחים עדיין להחזיק צפייה חדשה עד היום, למרות הסטייל המיושן.
הספר הירוק סרט בינוני, לא כל כך מבין איך הוא הגיע למקום הזה. לא כי אני לא אוהב אותו, כי בדיוק האנשים שכל כך מתים על הסרט הזה. לא חושב שהוא גזעני כמו שניסו לעשות ממנו אבל פשוט סרט בינוני.
ו-ויגו מורטנסן נותן את ההופעה הגרועה בחייו.
באטמן מתחיל מעולה.
אני דווקא מחסידי לוק סטוק אבל גם סנאץ נפלא.
זה ייגמר בדם כמובן אדיר וצריך להיות הרבה יותר גבוה.
הספר הירוק הוא "סרט אבא" קלאסי
והרשימה הזאת מיטיבה מאוד עם סרטי אבא, בקטע אחר. אני לא ראיתי את כל הפילמוגרפיה בשביל לשפוט באמת, אבל אני חשבתי שהוא אחלה ב"ספר הירוק", בדיוק בגלל שהוא מבין את האופי הסרט-אבהי-חחח שלו והוא משחק אותו לשלמות.
מה זה אומר סרט אבא?
(ל"ת)
זה מושג קצת חמקמק, אבל אנסה את כוחי:
"סרט אבא" הוא מסוג הסרטים שאבות של אנשים צעירים (17-30 כזה), דהיינו גילאי 45+ כזה, אוהבים במיוחד: סרטים על חברות גברית, פשוטים יחסית, לא מורכבים, לא ארט-האוסיים, מצחיקים, עם "מסר", עם איזה אקשן – כאמור קשה לי קצת לשים את האצבע על זה.
זאת הגדרה שמתארת גם את הסרט בראש הרשימה
(ל"ת)
נכון בהחלט
ואני בהחלט חושב שזה חלק מהסיבה למה הוא שם, אבל נגיע אליו כשנגיע אליו.
כולנו יודעים/זוכרים מה הסיבה שהוא שם, איכותו של הסרט או הפוטנציאל שלו להתחבב על מכנה רחב של צופים הם משניים ביותר
(ל"ת)
אני מעדיף את המינוח הלא-אירוני של סבא שלי - 'סרט מקצועי'
אבל 'הספר הירוק' (שהוא אחלה סרט, אגב) הוא לא הדוגמה הכי טובה לסרט מהסוג הזה. מה שבעיני הוא 'הסרט המקצועי' האולטימטיבי הוא 'הנמלט' עם הריסון פורד וטומי לי-ג'ונס.
אני לא מת על המינוח הזה
כי כמעט וכל סרט הוא "סרט מקצועי".
כנראה שאתה צודק.. לגבי ההופעה שלו אני גם לא ראיתי את כל הפילמוגרפיה שלו.. בעיניי זה פשוט נראה כאילו הוא ראה את הדמויות האיטלקיות הקלאסיות בסרטים ועשה חיקוי לא משהו שלהם
נהדר
עוד לא ראיתי סקירה כל כך מקורית ומצחיקה על דירוג סרטים כזה יבש.
לקרוא לנאוראליזם פורנו זה מעליב...
קודם כל, גונבי האופניים פשוט סרט מושלם, בלי קשר לכלום.
והגדולה של הנאוראליזם, זה המעבר לקולנוע מודרני, קולנוע ששבר את המוסכמות של הקולנוע הקלאסי והקלישאות. ממליץ על My Voyage to Italy של סקורסזה למי שרוצה להבין עוד :)
גם פורנו שובר את המוסכמות של קולנוע קלאסי
זה לא הופך אותו בהכרח לטוב
חוויית הצפייה בפורנו שונה מצפייה בסרט קולנוע רגיל
הפורנו מיועד לצפייה פרטית לעומת סרט הקולנוע שמיועד צפיית המונים. מעבר לזה, ההשוואה בין פורנו לניאו-ריאליזם היא מופרכת והזויה. אפשר לא לאהוב את הסגנון אבל סרט כמו גונבי האופניים הוא סרט מרגש לאוהביו ובימינו הוא גם תיעוד היסטורי מרתק של מקום ותקופה.
גם סרטי פורנו נצפו בבתי קולנוע לצפיית המונים
עד שהחליט מי שהחליט שחסל העניין ולסל.
אין לי בעיה גדולה מדי, אגב, עם זה ש"גנבי" הוא פורנו עוני. כל אחד ומה שעושה לו את זה. מבין כל הסרטים שצריכים להיכלל ברשימה כזאת ועונים לתיאור הפורנו עוני, "גנבי" הוא, בסך הכל, מהמצודקים (בניגוד לאיזה אחד שיגיע בהמשך, שדווקא לא ניאו-ריאליזם איטלקי), גם אם אני ממש לא מתעניין במה שיש לו להציע.
הבעיה היא המילה פורנו
כשאתה מצמצם את זה לפורנו אתה אומר שהקולנוע הזה הוא ניצול, שנועד להפיק הנאה מוגזמת מ-X. במקרה הזה עוני. כמו שגור (Gore) זה "פורנו עינויים".
וזה פשוט לא מהות הז'אנר, בנאוראליזם עשו דברים הרבה יותר מתוחכמים ומעניינים מלייצר מסחטת דמעות או לנצל אנשים חלשים בחברה בשביל סרט.
הסרטים האלו אתגרו את תפיסת המוסר של אירופה, שאלו שאלות על המצב החברתי בכלל כמו יחסי ארה"ב איטליה אחרי המלחמה (לא רק עוני), הציגו יכולות ושימוש באמצעים ויזואלים שלא נראו עד אז שגרמו לאנשים כמו אורסון וולס לקנא, שינו את האופן שבו אפשר לספר סיפור, שברו את השימוש בזמן לינארי.
אתה יכול לא לאהוב את הסרטים, אבל להניח מראש שהם נועדו רק כדי שאנשים יהנו מעוני זו נקודת מבט אטומה וצרה שלא מאפשרת לראות דברים אחרים בסרטים האלה.
רגע, אנחנו מדברים על כל תנועת הניאו-ריאליזם?
כי עליה אני מוכן להתפשר ולהגיד שהגזמתי בטור כשקראתי לכולה "פורנו עוני", כי לא היה לי עניין לדקדק, ואולי היה מוטב להגיד שהיא הולידה את פורנו העוני, אבל לא שכולה הייתה כזו.
גנבי האופניים, לעומת זאת, הוא עדיין פורנו עוני, והוא לחלוטין סוחט הנאה מהעוני והאומללות שלו, שכוללת, דרך אגב, את כל שאר הדברים שכללת כי דבר יכול להיות שני דברים במקביל.
סרטי אקשן מנצלים את המשיכה וההנאה של בני אדם לאלימות ואפשר בהחלט לקרוא להם פורנו אלימות
מה שהרבה יותר גרוע מפורנו עוני,כי בעוד האחד יוצר רגשות חמלה,האחר יוצר סאדיזם ובהמיות.ובכל זאת,לא זכור לי ששמעתי תהיות על כך שבני אדם אוהבים פורנו אלימות.
כמו שסרטי אקשן מסוימים שנחשבים לגדולים זכו למעמד שלהם בגלל משהו נוסף שהיה להם להציע מלבד האלימות (למשל,לעמת את הצופה עם המשיכה שלו לאלימות),גם 'גונבי האופניים' לא זכה למעמד שלו בגלל שהוא ממש טוב בלגרום לנו לרחם על העניים המסכנים האלה.
גם אם הוא פורנו עוני(מה שזה לא יהיה),יש בו כל כך הרבה יותר מזה. יש את הסיפור הפנימי,המקביל לסיפור החיצוני,על מערכת היחסים המורכבת בין האב והבן.ישנו המשחק הבלתי נתפס.השימוש המצוין בכל הכלים של הניאו ריאליזם כדי ליצור תחושה כל כך אותנטית ואמינה, הדמויות ממש נכנסות מתחת לעור,וחוות סערות נפש קשות בסיפור פשוט מאוד.בעיקר יש את סצנת הסיום המטלטלת,שבה הצופה נאלץ למצוא עצמו בעמדה מוסרית בעייתית מאוד,ולנסות לראות את הסרט שוב מנקודת מבט של דמות אחרת.
עוד בונוס לסרט זה שבניגוד לקלאסיקות ישנות אחרות(גם כאלה ממש מוצלחות) הוא לא התיישן בכלל.*בכלל*. והוא גם נגיש לחלוטין עבור כל צופה.
'צא וראה' הוא ממש לא סרט לאנשים ששונאים את עצמם ואת האנושות(את המלחמה אני מקווה שכולם שונאים). הוא כן סרט שמציג זוועות בקטע קיצוני-אם תחליט לקרוא לו פורנו זוועות לא בטוח שאתנגד-אבל שוב, הוא ממש לא מנסה רק לזעזע את הצופה וגם לא לקרוא לו לשנוא את האנושות.אם הסרט היה נגמר כמה דקות לפני כן היה אפשר לחשוב כך, אבל בסצנת הסיום הוא מלא אמונה בבחירה באהבת אדם גם מתוך המדור העמוק ביותר בגיהנום.
וכדי שלא תצא לי תגובה שהיא רק התנגדות:כבר לפני זמן מה רשמתי לעצמי שאני מאוד רוצה לראות את 'האוצר מסיירה מדרה' ואת 'עניין של חיים ומוות' ודי שכחתי מהם,אז תודה על התזכורת.
זה מאוד תלוי איזה סרטי אקשן
כמו שזה תלוי איזה סרטי עוני. ב"גנבי האופניים", אין, לטעמי, את הערך המוסף שיש בסרטים כמו, נניח: "I am a fugitive from a chain gang" והוא בעיקרו סרט שנהנה להתפלש בבוץ העוני ולגרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם אחרי שגמרו להתפעל מכמה קשים חיי העוני.
לגבי "צא וראה": גם אם לא כל מה שהסרט עושה זה לבעוט לצופים בפרצוף, אי אפשר להכחיש שזה חלק ניכר מהחוויה.
בהחלט תלוי איזה סרטי אקשן
אבל בטוח שיש המון כאלה.
לא מכיר את הסרט שציינת, אבל כמובן שלא מסכים עם ההמשך.
'צא וראה'-ברור שזה חלק ניכר מאוד מהחוויה.זה עדיין לא אומר שהוא שונא את האנושות או שהוא מיועד לאנשים ששונאים את האנושות. לא חסרים סרטים קשים שהם אוהבי אדם
אני לא הייתי אומר שהוא לא מיועד
אולי שהוא גם מיועד לאנשים שלא שונאים את האנושות, אבל מוכנים לראות סרטים וצדדים מאוד קשים של אותה אנושות.
טוב,זה כבר לא אותו דבר
(ל"ת)
נכון, אבל הסרט *גם* מיועד לאנשים אשר שונאים וכו' וכו'
(ל"ת)
תראה
אין ספק שהסרט הזה מתאמץ, מאוד,במובהק,לזעזע את הצופים.אבל אם המחשבה של הבמאי בשעת עשיית הסרט היתה "עולם מצחין,חסר תקנה,אנושות רקובה,בואו נפוצץ הכל",היינו מקבלים סצנת סיום אחרת.אני חושב שאפשר לשאול פה שאלה מעניינת,והיא למה אנשים צופים ונהנים מסרטים קשים?למה שאנשים יבחרו לסבול?
אפשר לפטור את זה כאסקפיזם הפוך: אנשים שרוצים קצת לבכות ולהשתחרר או כאלה שחושבים שהעולם מסריח ואוהבים לקבל אישור לכך.בטוח שיש צד כזה ואני משער שגם אצלי הוא קיים במידה כלשהי.אבל לדעתי הסיבה היותר עמוקה למשיכה ליצירות כאלה היא שהם יכולות להראות כיצד ניתן למצוא יופי ואופטימיות גם במציאות הכי קשה.או לחילופין,גם ביצירות שלא מציעות תקווה, אפשר ללמוד מתפיסות החיים השגויות של הדמויות שהובילו אותן לאותה תהום.
'מדאם בובארי', למשל,היא מבחינתי יצירה יותר קשה מ'צא וראה',מפני שהיא לחלוטין חסרת תקווה.אבל הספר הזה הוא אחד הקאנוניים ביותר בתחומו,מפני שחוסר התקווה הזה גורם לחשוב על מצבים רגשיים בחיים ולהגיע לתובנות.
עכשיו,אני לא יודע אם אתה מסכים אם מה שכתבתי פה, אבל אם טיפונת לסטות מהדיון הישיר על הסרט,אני חושב שיש פספוס מסוים בפורמט של הפרויקט הזה.הוא מאוד מעניין וכיפי וכל הכבוד על ההשקעה.אבל שכותבים שניים וחצי משפטים שליליים על סרט, קשה להאמין שמישהו יראה אותם.אין שום בעיה עם הבעת דעה הפוכה משלי, אבל אם היא הייתה קצת יותר מורחבת ומנומקת,אולי אנשים היו אומרים "הממ,יונתן לא אהב,אבל זה נשמע כמו משהו שיכול לעניין אותי."
'גונבי האופניים' ו'צא וראה' הם סרטים נהדרים שאני רוצה שאנשים יראו,אבל ככה אין כמעט שום סיכוי.
בטוח שאי אפשר לכתוב ביקורת על 250 סרטים,אין לי רעיון יותר טוב, אבל זה פספוס מסוים שרציתי להעלות.מקווה שזה סבבה להעביר ביקורת ומוזמן לעשות עם זה מה שאתה רוצה
אתה מניח שהאינטרס שלי הוא שדווקא לעניין אנשים לראות את הסרטים האלה
שזה לא משהו שאני דווקא מתחייב אליו, אבל בעיקר: שאני באמת סומך על אנשים בתגובות שאוהבים/שונאים סרטים שאני שונא/אוהב יבואו ויציגו דעה נגדית נזקקת אם צריך, שתסקרן אנשים לראות את הסרטים, במידה והם באמת יסקרנו את האנשים.
בנוגע לפסקאות הראשונות, זאת מחשבה מעניינת שאני קצת בין דברים מדי בשביל להעמיק בה. אני חושב שאני מסכים איתך, אבל חסר לי שם משהו.
קיבלתי
(ל"ת)
אני חושב שההשפעות של ניאו-ריאליזם זה מעבר ל"עוני"
אלא גם צילום בלוקיישן אמיתי במקום בסט, שימוש בשחקנים לא-מקצועיים, שימוש מינימלי במוזיקה..
ההשפעה האמיתית של התנועה היא בהחלטות האלו שגלשו להמון ז'אנרים ונושאים אחרים ולא בהחלטה למקד את הסרט שלהם באנשים עניים (אני לא חושב שיש הרבה מן המשותף בין הסרטים האלו לבין… פרזיטים למשל).
'חמים וטעים' היה חייב להיות בטופ-10
כפי שאפשר לראות בהוכחה מתמטית פשוטה –
קומדיה היא אחד מהז'אנרים הבסיסיים והנפוצים ביותר של הקולנוע => 'חמים וטעים' הוא הקומדיה הטובה ביותר בכל הזמנים => מש"ל.
איזה סרט נפלא, וואו. אחד מהסרטים הבודדים שראיתי שנוצרו לפני שנות ה-60 ולא מאבד טיפה גם כשרואים אותו ב-2020. מקבל חמישה כוכבים רק כי אי אפשר לתת יותר, וצריך להראות אותו לכל מי שמכנה את מרילין מונרו בכינוי המשטיח 'סמל מין', כי היא כל כך הרבה יותר מזה.
ממש אהבתי את הטור הזה, אגב. יש פה התייחסות מדויקת (מבחינתי) לסרטים שתמיד חשבתי שאני במיעוט ביחס למה שאני מרגיש כלפיהם. ההסתייגות היחידה שלי היא ממה שכתבת על 'צעצוע של סיפור 3', אבל אני לא הולך לכתוב אותה כאן כי אני מניח שכבר ננזפת מספיק בנושא הזה.
חוץ מזה, אני בהחלט חושב ש-'הטירה הנעה' הוא פחות טוב מ-'המסע המופלא', ולא רק כי מאוד קשה להיות יותר טוב ממנו. אני זוכר שכשראיתי אותו חשבתי לעצמי שהוא הזוי ביותר, והאשמתי את פער התרבויות הישראלי-יפני. אחרי שקראתי את הספר (מאת סופרת וולשית), הבנתי שאם כבר, העיבוד הקולנועי רק הוריד חלק נכבד מכמות המוזרות של חומר המקור.