אחרי שבועיים הפסקה, אנחנו שוב עם סקירת רשימת ימד"ב (חלקים קודמים כאן, כאן, כאן וכאן). והפעם אנחנו במאה הסרטים הגדולים – רשימה שנעה בין "איך זה לא גבוה יותר" ו"למה זה כאן מלכתחילה" ל"וואלה, כן, בדיוק במקום הנכון".
100. התפוז המכני (1971)
את "תפוז מכני" ראיתי בגיל 13 (אה, אנחנו בשעת סיפור שוב, אגב). אני אחדד את הנושא: עשינו מסיבת בר מצוה בבית שלי, מישהו אמר "בואו נראה סרט", מישהו אחר שם את "תפוז מכני", וכך היינו, חבורת נערים ונערות, ונחשפנו לקלאסיקה של קובריק.
למחרת, ההורים של כל אותם נערים ונערות התחרפנו כי "מהההההההההההההההההה?!?!?". או, בפירוט: איזה מין בית זה שבו במסיבה לנערים ונערות מקרינים סרט שרק 4 שנים לפני הרשו להקרין בשנית בבריטניה? אנחנו דווקא לא הבנו מה הקטע. איכשהו "אונס", "אלימות" ו"תבוסת הרוח האנושית" עברו לנו מעל הראש. מה שלא עבר לנו היה העובדה שזה סרט פשוט מבריק. כי זה סרט פשוט מבריק.
99. מזימות בינלאומיות (1959)
"מזימות בינלאומיות" הוא כנראה הסרט הכי היצ'קוק-י של היצ'קוק, שבו הכל בו פשוט צועק "אני היצ'קוק! היצ'קוקקקקק!". אין לי תלונות מיוחדות על מיקומו במקום ה-99, אבל גם קשה לי להגיד שהייתי בוחר אותו למקום הזה בעצמי.
98. פול מטאל ג'אקט (1987)
"פול מטאל ג'קט" הוא אחד מסרטי הצבא הטובים ביותר שנעשו, והוא גם אחלה סרט מלחמה, אני מניח.
כל מה שכולם מצטטים וזוכרים קורה בשעה הראשונה, לפני שממש מגיעים ללחימה, ויש לזה סיבה טובה: "אני חי בעולם של חרא", "סאקי סאקי פייב דולאה", וכל שאר העלבונות שאר. לי. אמי שוטח בחייליו הם הרבה יותר איקוניים, יוצאי דופן, ומרהיבים מאשר "חיילים בוייטנאם עושים דברים בוייטנאם". לא שהחלק השני גרוע – הוא עדיין אחלה סרט מלחמה. אבל כמו עם "למעלה", גם כאן יש איזה עניין של ממוצע בין שני החלקים – האחד הוא מהדברים הכי טובים שנעשו בקולנוע, השני הוא אחלה, הממוצע הוא מקום 98.
97. כפר נחום (2018)
איזה חרא סרט. לכאורה הוא סתם עוד "פורנו עוני", ז'אנר שאני והוא לא כל כך מסתדרים (ואקח רגע לסגור פינה מהרשומה הקודמת: לא כל הניאו-ריאליזם האיטלקי הוא "פורנו עוני", ולא כל "פורנו עוני" הוא ניאו-ריאליזם. יש סרטי ניאו-ריאליזם שהם נהדרים, ולכן הם כמובן לא ברשימה הזאת. אבל לולא אותו סגנון קולנועי אולי היה לנו פחות מאותה פורנוגרפית עוני, ואולי העולם היה מקום יותר טוב. חזרה לשידורינו).
יכולתי לרשום "בסדר, לא סרט בשבילי, ככה זה" כמו עם "גנבי האופניים", אבל אני רוצה להדגיש שלא. "כפר נחום" מגיע עם יומרה או שתיים, ואלה הופכות אותו מסתם סרט "פורנו עוני" (ו-וואו, כמה פורנו עוני. "כפר נחום" כל כך נהנה מכל שוט של עניים עושים דברים עניים, זה מרגיש פרוורטי) לסרט רעיל מוסרית.
אה, וצבוע. כי בסיס הסרט הוא לא התקפה של הממסד או החברה, אלא של הורים עניים שעושים ילדים למרות שהם לא יכולים לטפל בהם. כלומר, חלק מההורים, אלה שהסרט סימן כאויבים. אם הסרט החליט שהם דווקא אחלה, אז הם דווקא אחלה, למרות שגם הם בדיוק באותה מידה "הורים עניים שעושים ילדים למרות שהם לא יכולים לטפל בהם". זה סרט רע, טיפשי, צבוע, גרוע, שמתענג וחוגג את העוני שהוא מתיימר להילחם עבורו, והדבר היחיד שאפשר למצוא בו נחמה על מיקומו במקום 97 זה "היי, לפחות יש סרט לבנוני של במאית ברשימת "100 הסרטים הכי טובים", מה שלא מובן מאליו". אבל בערך זהו.
96. ניצוד (2012)
זה לא שלא היה דיון על "רגע, שנייה, על זה הסרט" עם "ניצוד" (מבט בתגובות בדף הסרט מלמד שבהחלט היו), אבל איכשהו בשיח ה"מותחנים משנות העשרה שמתעסקים במקרי הקיצון החריגים בכל הנוגע לתקיפה מינית", "נעלמת" עקף את "ניצוד" בסיבוב – למרות שאם יש סרט מהשניים שאפשר להגדיר כ"מסוכן", זה לחלוטין הסרט הדני הזה – דווקא כי הוא יותר אמין, סביר, ואפשרי מכל מה שקורה בפנטזיה המיזנטרופית של פינצ'ר.
ובכל זאת, המקרה החריג, היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, עבר מתחת לראדר, והוא זה שתפס את דמיונם ואהבתם של מיליוני מעריצי קולנוע שהעניקו לו את המקום ה-96, איכשהו. וגם בלי השיח הפוליטי שאיתו התחלתי – זה פשוט, בחייכם, טיפה מוגזם. לא סרט נוראי, אבל איך אמרנו בפרק הקודם? זה לא יותר טוב מ"נהג מונית" או "שיר אשיר בגשם" ( או "מת לחיות").
95. האזרח קיין, בימד"בית: ה-אזרה קיין (1941)
סרט שהוא קלאסיקה על זמנית, אחד מהסרטים בה' הידיעה, הסרט שכל חובב קולנוע צריך לראות ולו רק כדי לראות, ועל הדרך הוא גם באמת פשוט אחלה סרט. כלומר, מעבר לקלישאת ה"סרט הכי גדול אי פעם" וכו', הוא פשוט באמת אחלה של סרט שכדאי לראות. אורסון וולס הזה יודע מה הוא עושה. ולכן, הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לסרט הוא התואר מפוקפק של "הסרט הכי טוב אי פעם", שגורם לצופים תמימים לבוא ולגרד בראש למראה התחקיר העיתונאי שמוצג בפנינו אז עצתי היא זאת: תשכחו מזה שזה הסרט הכי טוב אי פעם. תתעלמו מכל תואר ומחמאה שהסרט קיבל. פשוט תראו את הסרט. באמת שזה כדאי.
94. שמש נצחית בראש צלול, בימבד"בית: שמש נצהית ב'ראש צלול (2004)
"שמש" הוא חלק מטרילוגית צ'ארלי קאופמן של 1999-2004: טרילוגיה שמתעלמת מכך שהוא כתב גם תסריטים לסרטים אחרים, ומתמקדת ב"להיות ג'ון מלקוביץ'", "אדפטיישן" ו"שמש נצחית בראש צלול". אישית, אף אחד מהסרטים האלה לא לעיני רוחי. המשפט הקודם היה לשון המעטה. אני חושב ש"מלקוביץ'" ו"אדפטיישן" הם קשקוש של תסריט, כשבמקרה של "מלקוביץ'" הוא על הדרך בזבז קונספט די מגניב, ובמקרה של "אדפטיישן" הוא פשוט סרט גרוע של אדם שמלטף לעצמו את האגו בלהטוטי אקרובטיקה תסריטאית שלא באמת כל כך מרשימים.
אחרי שני הניסויים הלא מוצלחים האלה, הייתי מוכן לשנוא גם את "שמש", אבל להפתעתי הוא ממש אחלה. אני לא חושב שהוא קולע בנוגע למערכות יחסים כמו שעושים ממנו, אבל אני רואה שעבור הרבה אנשים הוא כן קולע, אז אולי זה פשוט תפיסות עולם שונות. בקיצור: אני בכלל איש של "וידויים של מוח מסוכן" (טוב, ו"סינקדוכה", אבל הוא בא רק אחר כך).
93. קרב היאבקות (2016)
"קרב היאבקות" הוא סרט הספורט הטוב ביותר אי פעם. זה לא אני אמרתי (למרות שאני בכיף מוכן לומר זאת), זה ימד"ב אמר – אין עוד אף סרט ספורט שנמצא מעליו ברשימה. האם עכשיו, בבקשה, תלכו ותראו את הסרט הזה? הוא בנטפליקס! אתם אפילו לא צריכים לעבור למכשיר אחר!
92. M (הסרט מ-1931)
אין לי דברים רעים לומר על "M". הוא סרט מגניב, בסך הכל, שמאז שצפיתי בו לא הרביתי לחשוב עליו או לעסוק בו. כן אציין שפיטר לורה מדהים בו.
91. רקוויאם לחלום (2000)
"רקוויאם לחלום" הוא מהסרטים "המצלקים" האלה; "אתם לא אותו אדם אחרי שראיתם אותו" וכאלה. רק שכן הייתי אותו האדם, ושום דבר ממה שקרה בו לא היה מצלק במיוחד. רק סרט מטיפני שאמור להיות איזה סיפור טרגי על אנשים שעוקבים אחרי החלומות שלהם עד הסוף המר, אבל החלומות של רוב האנשים האלה היו די מעפנים מלכתחילה. "אנשים במצב רע מדרדרים" זה פשוט לא באמת בסיס לסרט מעניין. לא שבלתי אפשרי לעשות מהרעיון הזה סרט טוב. פשוט "רקוויאם לחלום" הוא לא הסרט הטוב הזה.
החלק היחיד שעובד בסרט הוא אלן בורשטיין, ואפשרי שאם הסרט היה רק אלן בורשטיין הייתי באמת אוהב (או לכל הפחות מעריך) אותו. אבל היא רק חלק קטן מסרט שאפשר לתמצת במילותיו האלמותיו של מר מקיי: "סמים זה רע, ממקיי?".
90. ורטיגו (1958)
"ורטיגו" הוא סרט מגניב, בסך הכל.
89. 2001: אודיסאה בחלל (1968)
הסרט שהביא לסטנלי קובריק את האוסקר (אבל בקטגורית האפקטים) הוא יצירת מופת של מדע בדיוני באותה דרך ש"הסמויה" היא יצירת מופת של טלוויזיה (אבל הרבה הרבה יותר): יצירה שמתפרשת על פני זמן, מקום, ועלילות כדי להראות את הנרטיב שלה ולשפוך עליו אור. וזה לא שאין ב"אודיסאה בחלל" גם דמויות ועלילות פשוטות, אבל למי שמחפש את אלה – עדיף לחפש בסרטים (או סדרות) אחרים. אז בקיצור: אני מבין את מי שאוהב את הסרט, ואני מבין את מי ששונא את הסרט.
88. סיפורו של ויל האנטינג (1997)
רגע, באמת? כלומר, שלא יובן לא נכון: "ויל האנטינג" הוא אחד מהסרטים היותר טובים שראיתי. אבל האם הוא גם אחד מהסרטים היותר טובים שראיתי? דווקא בגלל שבסך הכל יש בו משהו קטן כל כך, התואר "אחד מ-90 הסרטים הטובים ביותר" מרגיש לא הולם עבורו. כן, תראו אותו, כן, מגיע לו כל שבח שאפשר, לא, הוא לא "סרט חובה", והוא לא צריך להיות. הוא סרט שצריך לגלות כבדרך אגב ולהתאהב בו – לא משהו שרואים מתוך חובה או בגלל חותמת איכות.
87. ממזרים חסרי כבוד, בימד"בית: ממזרים צ'סרי כבוד (2009)
זה יהיה קצת מוזר לומר את זה, אבל אהבתי את התסריט של "ממזרים חסרי כבוד" יותר מהסרט.
מה שקרה זה שעשיתי את הטעות של לקרוא את התסריט לפני שראיתי את הסרט, ואיכשהו, הכתיבה של טרנטינו פשוט הייתה טובה יותר מהבימוי שלו. אני מבין אנשים שאוהבים את הסרט, אבל אחרי שדמיינתי את התסריט של טרנטינו מבוים בצורה סוחפת ומרהיבה – קיבלתי משהו שהיה קצת פחות מזה.
86. כלבי אשמורת, בימד"בית: כלבאיי אשמורת (1992)
בפעם הראשונה שראיתי את הסרט עצרנו אותו ממש לפני אחד החלקים הכי מותחים של הסרט. הייתם מצפים שזה יפגום בחווית הצפייה, אבל דווקא להיפך – זה הקפיץ אותה וקעקע אותה בראש שלי כאחד מהדברים הכי טובים שטרנטינו עשה.
הדבר היחיד שמפריע לי הוא שלא צפיתי ב"עיר עולה באש", אותו סרט שנאמר עליו שטרנטינו פשוט גנב את כל העלילה שלו. אני לא יודע אם הצפייה תעלה את ההערכה שלי כלפי "אשמורת" או תוריד אותה, אבל זה בוודאי יניח את דעתי אחת ולתמיד.
85. אמדאוס (1984)
אחד מהסרטים הכי טובים שנוצרו אי פעם, והנה מה שמדהים לגביו: אפשר לראות אותו תוך כדי ידיעה שהוא "אחד מהסרטים הכי טובים שנוצרו אי פעם" והוא עדיין עומד בהייפ ומצליח לשרוד אותו. מה שהופך אותו, באופן חד משמעי לאחד מהסרטים הכי טובים שנוצרו אי פעם, ועכשיו אני אפסיק להגיד את המושג הזה לפני שהוא יאבד כל משמעות. מדובר בסרט מלא טרגדיות ועצב, אבל אישית, הדבר שהכי עצוב לי, זה שלטום הולס לא הייתה באמת קריירה אחרי הסרט הזה וההופעה המעולה שלו בו.
84. מלחמת הכוכבים: פרק 6 – שובו של הג'דיי (1983)
סרט שהוא כבר לא ממש סרט בשלב הזה, אלא רצף של מה שנקרא "תרבות הפופ" – שמות, ציטוטים, סצנות; אלה רעיונות שטכנית יוצרים סרט, אבל בשלב הזה כבר די קשה לזהות אותו. מה שמעניין הוא שלאנשים מסויימים הוא חלק אורגני מהטרילוגיה המקורית, ולאנשים שגדלו עם הסרטים "בזמן אמת", הוא תוספת מעט מביכה וילדותית לסדרה שמאז תמשיך לדבוק לא פעם בקו ילדותי ומביך.
83. כמו כוכבים בשמיים (2007)
הסרט היחיד, כמעט, בכל הקולנוע ההודי שחדר לרשימת ימד"ב ושאני לא באמת הולך להגן עליו. הוא מאוד נוגע ללב ונראה לי שהוא סרט מושלם לתקופת בית ספר ולמחנכים ומורים באשר הם, אבל הוא גם נורא נורא נורא קלישאתי וצ'יזי בקטע לא באמת מחמיא.
82. גבוה ונמוך (1963)
"גבוה ונמוך" הוא אחד מהסרטים הכי טובים של קורוסאווה (וזה אומר משהו) שבכלל לא נראה, מריח או מזכיר סרטים אחרים של קורוסאווה. זה יותר קורוסאווה פינת היצ'קוק, ואם זה לא גורם לכם לרצות לראות אותו אז אין לי מושג מה כן. מהסרטים שבאופן אובייקטיבי הם פשוט אחד מהסרטים הכי טובים אי פעם.
81. 1917 (2019)
תקשיבו, "1917" הוא סרט מאוד טוב, באמת, אבל אוליייי מקום 81 זה, אממממ, אמממממממ, גבוה מדי? כלומר, אוקיי, הסרט כנראה לא יישאר פה עוד הרבה זמן – כבר מאז הכתיבה ועד הפרסום הוא ירד ב-3 מקומות. אבל בכל זאת, מה נהיה.
למרות שכדאי להגיד, אני שמח שהילת הסרט לא נעלמה עם עונת הפרסים, ואני מקווה מאוד שהוא באמת ימשיך וייזכר גם בעוד כמה שנים כי לחלוטין מגיע לו.
אבל אולייייי לא במקום 81?
80. צעצוע של סיפור (1995)
האנימציה של "צעצוע של סיפור" התיישנה באופן מדהים, בטח בהשוואה לסרטי אנימציית הדו מימד מאותם שנים. הסיפור שלו, לעומת זאת, לא.
79. 3 אידיוטים (2009)
אני חושב שכבר מספיק דיברתי על כמה הסרט הזה מושלם בעיניי, אז אין צורך שאני אחז- תקשיבו ותקשיבו לי טוב יא חסרי הערכה לאומנות הקולנוע והשירה, "3 אידיוטים" זאת קומדית קולג' מושלמת, קומדיה מושלמת, מחזמר מושלם, סרט מושלם, וכן, בסדר, הוא קצת דבילי אבל לא, איש מחופש לעטלף זה מאוד רציני, נכון??? הסרט הזה מציג את חיי המכללות ולחץ החברה בצורה בלתי מתפשרת, כולל שני (!) נסיונות התאבדות במה שהוא בכל זאת קומדיה קלילה, כי הסרט הזה נחוש בדעתו לצפצף על הציפיות שלכם בכל פעם אבל אז אתם מגלים שהצפצוף הוא לא צפצוף טורדני אלא מנגינה נהדרת ושמה הוא "All Izz Well".
מה שאני רוצה להגיד, בקיצור, זה שזה סרט מושלם שמקומו כאן מוצדק אם לא מגיע לו להיות בכלל גבוה יותר. תודה שבאתם להרצאת הטד שלי.
78. הצוללת (1981)
היי, קצת סימפטיה לנאצים לא הרגה אף אחד, נכון? סתם, בסדר, "הצוללת" הוא סרט טוב מאוד, למרות כל הקטע של "היי, בטח נורא אכפת לכם מצוללת מלאה בנאצים, נכון?" ולעזאזל, באמת אכפת לי. כלומר, הייתי מעדיף שהסרט שמתאר את חיי הצוללות בצורה (כך אומרים) כמעט ומושלמת לא היה על נאצים, אבל אי אפשר הכל בחיים.
עם זאת, המיקום שלו מוגזם. 78? בואו לא נגזים. בכל זאת נאצים.
77. לב אמיץ (1995)
תראו, אני יכול לשיר ולרקוד עד מחר מסביב לכל מיני סיבות סמי-אובייקטיביות או אובייקטיביות לחלוטין סביב חוסר ההתלהבות שלי מ"לב אמיץ", אבל הנה האמת: ראיתי את "לב אמיץ" בגיל המושלם לראות אותו – משהו כמו 14-15 – ופשוט השתעממתי למוות ממעשיית ימי הביניים הלא מדויקת היסטורית בכמעט שום צורה.
נאום ה"הם לא יוכלו לקחת את החופש שלנו"? פיהוק. סצנות קרב גרפיות? מבט משועמם. וכל זה למשך שלוש שעות ארורות. הייתי כל כך מוכן להתלהב מהסרט הזה כמצופה מנער בגילי, והוא היה אכזבה כל כך עמוקה שדי שנאתי את מל גיבסון עליו לעד (זה היה בשנת 2004-2005, אז היו גם עוד כמה סיבות) עד שגיליתי שבעצם הוא דווקא שחקן ובמאי די טוב מדי פעם – אבל בסרטים שאינם "לב אמיץ".
76. אמריקן ביוטי (1999)
גם לפני הגילויים על קווין ספייסי, "אמריקן ביוטי" התחיל לקבל תגובות של "נו, בחייאת, אל תגזימו". אבל כשאני צפיתי בו, זה היה הסרט. הסרט שתוקף את הצביעות והחולשות של חיי הבורגנות, ומוצא את האהבה בכל אחד. מעין "מועדון קרב" אבל עם פחות קוביות בבטן ויותר גברים קריפיים. בימינו, כאמור, הוא כבר מתחיל לקבל תגובות של "נו, באמת". לא יודע. אני עדיין בצד שלו, בייחוד כששומעים את הדרך שעשה מהתסריט המקורי ועד התוצאה הסופית (אפילו אם הייתי מוותר על האוסקר לקווין ספייסי, אבל זה כבר לא אשמתו).
75. קוקו (2017)
איזה מצחיק, חשבתי לרגע שאמרת ש"קוקו" הוא אחד מ-75 הסרטים הכי טובים אי פעם, כשהוא אפילו לא אחד מ-75 סרטי האנימציה הכי- על מה אני מדבר, הוא אפילו לא אחד מ-75 הסרטים הכי טובים של 2017.
באמת? באמת-באמת? "קוקו"? מקום 75? יותר מ"נה-", עזבו את זה, יותר מכמעט כל סרט אחר ביקום? מה אני אגיד לך, רשימה שנוצרת בדירוג אוטומטי ואין לה באמת החלטות או מודעות אבל אני אתנהג כאילו כן, את ממש טובה בבדיחות.
74. השם שלך. (2016)
אוקיי רשימה, אני מבין, נעלבת ממה שאמרתי קודם ואת מחפשת איך לפצות על זה ואמרת לעצמך "אני יודעת – "השם שלך."! יהונתן אוהב את "השם שלך."! אני אשים אותו ברשימה מספיק גבוה והוא יסלח לי על כל מה שעשיתי ונהיה חברים שוב!". טוב, מה אני אגיד לך, זה עבד. בואי לפה לקבל חיבוק, שובבה שכמוך.
73. שובו של הנוסע השמיני (1986)
אחד מסרטי האקשן הכי טובים, לא אחד מסרטי האימה הכי טובים (אבל זה בסדר), וסרט שכל החוויה שלי ממנו מתעצמת מעצם העובדה שסיגורני וויבר הצליחה להיות מועמדת עליו לאוסקר; לסרט שנקרא "חייזרים" והשורה הכי מוכרת ממנו הוא "תתרחקי ממנה, כלבה". זה מדהים, נהדר, ומוכיח שגם לאוסקר יש רגעים שבא לנשק אותו על המצח.
72. היו זמנים באמריקה (1984)
אפוס הגנגסטרים האהוב עליי – כן, יותר מ"הסנדק" ואפילו יותר מ"הסנדק 2". אולי אם הוא לא היה ארוך כמו הגלות, הוא גם היה נהיה איקוני כמוהם.
71. עלייתו של האביר האפל, בימד"בית: עלייתו של ה'א'ביר ה'אפ'ל (2012)
הגיוני לחשוב שאני מאוכזב מ"עלייתו של" כי הוא פשוט לא "האביר האפל", אבל מצטער, זה יותר מזה: אני לא אוהב את "עלייתו" פשוט בגלל שאני לא אוהב אותו. ביין אמנם זוכה לקצת גאולה כנבל שיש לו יכולת חשיבה, אבל המבטא שלו מגוחך והוא ההיפך המוחלט מנבל מאיים. כל הנסיון של נולאן לעבד את "שובו של האביר האפל" בלי ממש לעבד את "שובו של האביר האפל" פשוט לא עובד. כל הנקודות החלשות מ"האביר האפל" צצות פה בהמוניהן, ורק בשביל לסגור את הפינה: ראבק, לא כל סוף של נולאן זה "סוף פתוח מסתורי" – זה סרט של באטמן, באטמן חי בסוף, בואו נמשיך.
בפעם הבאה: ה'נוקמים: סוף ה'מס'הק, צ'אי-יים של אצ'רים, ה-נוסע'ה השמיני.
עם כמה שהמיקום של קוקו הזוי
לא היה ולא יהיה דירוג יותר הזוי מזה של מחוברים לחיים בטופ 50 (מקום פאקינג 44!!!).
בלי ספויילרים!
(ואגב, לדעתי: פחות הזוי. ולו רק בגלל שהמיקום של "קוקו" במקום 75 אומר, בעצם, שהוא נחשב לסרט הטוב ביותר של פיקסאר מכל הסרטים שלהם, וזה באמת כבר מטורף).
לדעתי יש לזה הסבר מאוד פשוט. יש 128 מליון מקסיקנים
והם מאוד, מאוד אוהבים את הסרט הזה.
הייתי מקבל את ההסבר הזה
אם היו עוד סרטים מקסיקנים ברשימה (כמו שיש עם הודים). אבל כל מה שלמקסיקנים אכפת ממנו זה סרט של פיקסאר? בלי קוארון? בונואל? דל טורו?
מה שלמקסיקנים אכפת ממנו
זה כנראה יום המתים… (אז למה ספר החיים לא ברשימה? לא יודע, אני לא מקסיקני ולא ראיתי את ספר הח… הי, נראה לי שאני יודע למה ספר החיים לא ברשימה!)
קוקו, כשיצא, היה הסרט הכי מצליח במקסיקו בכל הזמנים
מאז, "מלחמת האינסוף" עבר אותו קצת. כמובן שאין קורלציה מדוייקת בין הצלחה לבין דירוג ימד"ב. אבל שמדובר בסרט כל כך מצליח במדינה, שגם פונה ישירות לתרבות שלה וגם סרט מאוד מרגש לכל המשפחה, אני לא אופתע אם זה הסרט שתושבי המדינה התגייסו למענו. כמובן שזה מצטרף לדירוגים גבוהים גם במדינות אחרות בעולם. ובאופן כללי, זה אולי הסרט הכי סוחט-דמעות-באופן-ישיר בקטלוג של פיקסאר, שעובד היטב על מצביעי ימד"ב.
נו שויין
ושוב אני אזדעזע מזה שאתה קורא ל3 אידיוטים סרט מושלם. אלמלא הכריזמה של אמיר חאן הוא אפילו היה יכול להיות סרט די מעצבן.
אבל כמו שסבתי היתה אומרת…
חוץ מזה, אני לא חולק על יותר מידי ממה שכתבת על הסרטים במקומות האלה ברשימה.
טוב, אולי חוץ מורטיגו, שהוא סרט מגניב סך הכל, אבל 3 אידיוטים מושלם?
מתוך הסרטים המוזכרים, ראיתי 26. לא ראיתי את כפר נחום, קרב היאבקות, כמו כוכבים בשמיים והשם שלך.
סבתך הייתה אומרת "חוץ מזה, אני לא חולק על יותר מידי ממה שכתבת על הסרטים במקומות האלה ברשימה"?
זה ממש ספציפי.
תתפלא
סבתא שלי הייתה מאוד ספציפית.
(לא, היא הייתה אומרת נו שויין)
לא הבנתי למה "שמש נצחית" הוא חלק מטרילוגיה עם "מלקוביץ'" ואדפטיישן
אני בכלל חושב שמישל גונדרי הוא במאי הרבה יותר מוצלח מספייק ג'ונז ובטח יותר מתאים ממנו לעבד את ההזיות של קאופמן (כן, מעדיף גם את "המין האנושי" על הסרטים של ג'ונז).
אבל "שמש נצחית" הוא משהו אחר. יש משהו בשילוב של קאופמן-גונדרי-ג'ון בריון-קארי-וינסלט שיוצר סינרגיה מטורפת והתוצאה הסופית היא הרבה יותר בעיניי ממה שכל אחד מהם עשה בנפרד. כמובן שיש מצב שאני משוחד – בשבילי זה בדיוק אחד מהסרטים האלה שהגיעו בנקודה מושלמת בחיים.
רגע
רק אני לא הבנתי מה זה ימד"ב? ומה הקשר בין כל הסרטים ברשימה?
אני לא בטוח, אבל למקרה שיש עוד:
ימד"ב = אתר הקולנוע imdb, אתר הקולנוע הגדול בעולם. הרשימה, היא רשימת 250 הסרטים הכי טובים, כפי שנקבע באלגוריתם כלשהו של האתר.
לא יכול להסכים יותר לגבי כפר נחום
הדבר שהכי חורה לי בו זה איך שהסרט מצפה שיהיה לי אכפת מהילד הזה, כשמטרת העל שלו בסרט היא להכריח את אמא שלו לעשות הפלה.
אגב, מבחינה סגנונית אין קשר ולו הקל ביותר בין כפר נחום לניאו-ריאליזם, אפילו לא בהקשר של ליהוק של שחקנים לא מקצועיים.
ואני לא מסכים לגבי "גבוה ונמוך" שאי אפשר לזהות שזה סרט של קורוסאווה. נכון, הוא לא עוסק בסמוראים, אבל מבחינה סגנונית הוא בדיוק כמו כל הסרטים האחרים שלו.
השאלה היא מה אתה מחשיב "סגנונית"
כי הסגנון של קורוסאווה הוא סגנון, בסך הכל, יפני. יש הרבה סרטים יפנים מאותה התקופה שאם היו אומרים לאנשים שהם של קורוסאווה, הם כנראה היו אומרים "אה, סבבה". מדובר בדקויות שאפשר לשים לב אליהם אם ממש מתאמצים, אבל בגדול הן עוברות לא פעם מעל הראש.
לגבי 'השם שלך.'
כשראיתי אותו בפעם הראשונה, נפעמתי. בפעם השנייה התאהבתי, ובפעם השלישית הייתי המאושר באדם.
לעזאזל, אף אחד לא מכיר אותו. הלוואי והיה לו הכרה רחבה יותר בציבור!
כוכבים על פני האדמה ו-3 אידיוטים הם סוג של סרטים תאומים.
שניהם מבקרים את מערכת החינוך הנוקשה וממוקדת ההישגים של הודו, בשניהם אמיר חאן הוא סוג של ישו שפותר לכולם את הבעיות ונואם להם את מוסר ההשכל, שניהם משתמשים במגוון רב של טריקים שלעיתים מרגישים בוסריים ומוגזמים, ושניהם הפכו ללהיטי קאלט רבי השפעה דווקא בסין.
ועדיין, רק באחד מהם יש All Izz Well.
(אגב, אני מנחש שלא ניסית להשוות את אמריקן ביוטי לעצמו.)
זובי דובי
רק אציין שבעיניי, זובי דובי הוא שיר טוב בהרבה .
ולמרות שהידע שלי בסרטים הודיים צר מאד, וכרגע מוגבל ל 4 במספר – מדובר גם בשיר האהוב עליי בין ארבעת הסרטים האלה.
אני אוהב מאוד את זובי דובי (באמת, זה שיר נפלא ואני מצדיק את אהבתך אליו)
אבל הוא לא פילוסופיית חיים שלמה בשיר אחד קליט.
רק לי מפריע שבכל הרשימות אין את השם באנגלית
זה ממש קשה לחפש את הסרט בIMDB או בכלל :)
ככל שאני מתרחק מ"אמריקן ביוטי",
כך אני הולך ומבין שמדובר בסרט על גבר שמגלה מחדש את אהבתו לחיים עצמם דרך הידלקות על נערה בת 17. זו לא פרשנות יצירתית או דרך סלקטיבית לראות למה הסרט הזה עקום – זה הסרט עצמו. הדמות של מינה סובארי מספיק חשובה כדי להימרח בעירום על הפוסטר, אבל לא מספיק חשובה כדי שהשם שלה יתנוסס עליו (לא של מינה ולא של הדמות). קווין ואנט משחקים שם מצוין ובאמת שהשקית יכולה לעבוד עלי לפעמים, אבל בעיני דווקא בגלל שכל קו העלילה של לסטר והנערה מוצג בצורה כל כך סולחת ועדינה ואוהבת וסקסית ופואטית, הסרט הזה הרבה יותר מסוכן מ"נעלמת", לצורך העניין.
אם הוא היה הולך עם זה עד הסוף זה היה יכול להיות מרשים.
כאילו, אם הוא היה מתגרש מקרוליין, מתעמת איתה ועם ג'ייני, מודה בפני כולם שהוא מאוהב באנג'לה וגו', אבל אז זה כבר לא היה הסרט הזה, כי מה שמגדיר את לסטר הוא פסיביות. הרחבתי בדף הסרט בדיוק למה הוא בנוי כך שלסטר לא יכול לנצח, וברור מכל פעולה או חוסר פעולה של לסטר למה גם לא מגיע לו לנצח.
יש לי שעת סיפור שנייה על "השם שלך"
במשך כל כיתה ח' וחלק נכבד מט' הייתי הייתי בתקופת אנימה. כלומר, ראיתי ר ק סדרות וסרטי אנימה במשך קצת יותר משנה וחצי.
על "השם שלך" שמעתי כשהוא היה בפוסט פרודקשן והתלהבתי ממנו ממש. אהבתי את הבמאי, עפתי על הטריילר ושלחתי אותו לכל החברים שלי. זה היה שלושה או ארבעה חודשים לפני תאריך היציאה שלו.
אבל כאשר הוא באמת יצא, לא היה לי שום עניין בו או באנימה בכלל. כי תקופות… עוברות. ובחטיבה הן עוברות באופן חד. מאפס למאה (או במקרה הזה ממאה לאפס).
מאז ניסיתי לשבת לראות את הסרט כמה וכמה פעמים ואף פעם לא הצלחתי לעבור את החמש דקות הראשונות, פשוט כי אני תמיד מרגישה כאילו מאיה של כיתה ח' יושבת מאחורי וצווחת. בכלל צפים כל מיני זכרונות מביכים מגיל מביך.
כנראה שיום אחד אני באמת אצליח לשבת ולראות אותו עד הסוף, אבל היום הזה עדיין לא הגיע.
אני חולה על סרטי גנגסטרים אבל היו זמנים באמריקה פשוט נורא, משעמם ודוחה
מוזר להשוות את אודיסאה בחלל ל"הסמויה"
טלויזיה זה מדיום של דמויות ודיאלוגים, והסמויה נמצאת בקיצון של הגישה הזאת – בלי פסקול, בלי עיצוב, בלי קפיצות בזמן – סיפור אמנם רחב היקף, אבל ליניארי לחלוטין ומאוד מינימליסטי מבחינת בימוי. אם הייתי רוצה להשוות אותו למשהו זה לסרט כמו "תמונות קצרות". לא נראה לי שמישהו היה מצליח לצפות בחמש עונות של "אודיסאה בחלל", אבל סדרות כמו Devs שיצאה השנה הם אולי טיפה יותר קרובות בגישה.
נהנתם מהתפוז המכני בגיל 13?
זה די נדיר לדעתי. אני לדוגמה צפיתי באזור גיל… 18? וכשרוב הדברים חולפים מעל הראש אתה נשאר רק עם WTF.
איברט שנא אותו, כי הוא מעורר סימפטיה לפושעים ואנסים. בצדק.
כשבנות בשיעורי תסריטאות (בנות, לא בנים) מרחמות על אלכס וקוראות לו מסכן, זה מדאיג.
אז הסרט עבר מעל הראש של איברט
כאילו, בתנופת "ווש" מאוד מרשימה ומאוד מדהימה. פוגע בציפורים ודברים.
כלומר, מות המשורר וכאלה, ואולי הסרט באמת עורר סימפטיה, אבל זה בטח לא הייתה הכוונה שלו. זה סרט יותר מיזנטרופי ושונא אדם שיש, ו"סימפטיה" לא נמצאת בלקסיקון שלו. הסרט לא מצדיק את אלכס ולא חושב שהוא אחלה – הוא פשוט חושב שהחברה מסביב היא לא פחות, אם לא יותר, גרועה ממנו.
לשנוא סרט כי אנשים לא מבינים אותו זה לגיטימי, כמובן, אבל מרגיש לי לא בדיוק לעניין.
וגם אם הוא לא עבר מעל הראש של איברט
והסרט באמת מעודד התנהגות לא מוסרית זה הופך אותו לסרט בעל ערך אומנותי ירוד? ולמה אם הסרט משיג את המטרה שלו וגורם לקהל להזדהות עם הדמות הראשית שלו, שהיא מעט מורכבת יותר מאוסף הפשעים (הבאמת מחרידים) שהיא ביצעה מוריד מערכו של הסרט? אז תגידו – לא בעל ערך אומנותי ירוד, אלא סתם סרט טוב שצריך לשנוא, אז… באמת, זה באמת מה שאתם אומרים?
אתה יודעים מה… בעצם… בעצם לא, לא באמת בא לי שניכנס לדיון הזה. תשכחו שאמרתי משהו.
שאלת ה"סרט נהדר עם ערכים ירודים"
היא שאלה מעניינת (למרות שאתה לא רוצה לדון בה).
לא כי אין לה תשובה: התשובה המתבקשת היא לכאורה, כמו שאתה אומר, להגיד "ערך אסתטי גדול, ערך מוסרי נמוך" או משהו בסגנון, ולהמשיך הלאה אבל העובדה היא שאצלי לפחות, אני לא מצליח לעמוד בתנאי הזה בצורה עקבית – בשביל לא לסבך עם סוגי מוסר שונים (נגיד, מן הסתם אנטישמיות תפריע לי יותר מדברים אחרים [או לא מן הסתם, אבל אפשרי]) נשאר עם אותו "סוג מוסר": סרטים שוביניסטיים עם מסרים מיזוגניים (או הפוך). יש סרטים שאני אוהב בכל ליבי למרות שהם פלוס מינוס תועבה. יש סרטים שאני מעריך במידה מסוימת בגלל מה שהם עושים, אבל לא יכול להמליץ בלב שלם. יש סרטים שאני באמת שונא, ואפילו והם היו עשויים היטב. אני לא יודע להגיד בשלוף מה מבדיל את הקבוצות האלה (ובטח יש עוד סוגים). האם זה ענייני מוסר אחרים בסרט, שכל עוד אני חושב שהוא לפחות מנסה אז אני פחות נגדו? האם זה אקראי לחלוטין? קשה לי להגיד.
אבל לגבי השאלה הראשונה – מכיוון שאומנות היא לא רק אסתטיקה (ואם היא הייתה, היא הייתה נורא משעממת) – אז כן, אני חושב שסרט עם מוסר ירוד יהיה, בהכרח, עם ערך אמנותי ירוד. בייחוד כי אומנות היא הצצה לנפש של אומן (או לפחות, חלק מיצירות האומנות) ואם הנפש שלו היא איכסה פויה, אז למי אכפת (או אולי בניסוח אחר: אמנות אמורה להגיד לנו משהו על האנושות. אם מה שיש לו להגיד הוא מטומטם ברמת "נשים שייכות למטבח", אז הערך האמנותי שלו אכן ירוד).
אז אני פשוט לא מקבל את זה
טוב, אולי לא "פשוט" לא מקבל את זה, יש לי גם נימוקים.
אני לא רלטיביסט במובן הזה שאני מאמין שקיימים ערכי מוסר נכונים יותר מאחרים באופו אובייקטיבי, ובכל זאת, כשאני ניגש לבחון את עולמו הפנימי של אדם אחר, דוחה ככל שיהיה במבט ראשון, אני מנסה לאמץ לעצמי כמה שיותר צניעות. או אם לדמות את זה למשהו קונקרטי יותר, אז אחד הדברים הבסיסיים ביותר שמאפיינים התבגרות בעיני הוא הרגע בו אדם מבין שרבים מהאנשים שמחזיקים בדעות פוליטיות הפוכות לשלו אינם בורים, או רשעים, אלא שהעולם הפנימי שלהם פשוט שונה משלו. עדי כדי כך שונה שדרך התבוננות באותו עולם, דרך שימוש באותם כללי היסק, הם הגיעו למסקנות הפוכות.
למה אני אומר את כל זה? כי כן, גם סרט שטוען "נשים שייכות למטבח", יכול היה להעשות על ידי אדם מוכשר ונאלח. למעשה הבעיה שלי עם הטענה שלך עמוקה יותר, כי באופן עקרוני אתה מסכים איתי, גם אתה אומר שקיימים איי שם אנשים מוכשרים ונאלחים, והם גם עושים סרטים לפעמים, ובסרטים האלה יש איכויות אסתטיות, אלא שאתה טוען שאסתטיקה =/= ערך אומנותי. ופה אנחנו נצטרך לתהות על מהותו של ערך אומנותי.
כי ערך אומנותי בסופו של דבר הוא מונח שאמור להצביע על איכות אובייקטיבית של סרט, שאינה תלויה בערכי מוסר סובייקטיבים. אם יבוא היוצר הנאלח ויציג את עולמו באופן האפקטיבי ביותר בו אפשר להציג אותו, יבוא המבקר ויאמר 'לסרט זה ערך אומנותי!', ויעשה זאת בצדק. כי אומנות היא באמת הצצה לנפש האומן, וכל עוד חלון הראווה הזה צלול זו אומנות גדולה.
ובסוף זה עוד עלול להפוך לויכוח סמנטי, למרות שאני מאמין שקיים פה דיון עקרוני. אני מאמין שההגדרה של רוב האנשים למונח 'ערך אומנותי', או הכוונה האמיתית של אנשים כשהם שואלים את עצמם 'האם ל X ערך אומנותי מסוים?' נוגעת לקיומו של דבר אובייקטיבי ורחוק שמקושר לסרט, ולא ליחסם הסובייקטיבי אליו. אף אחד לא שואל את השאלה הזאת ומתכוון לשאול 'האם אני אוהב את הסרט הזה?'. לכן אני מאמין שההגדרה שלי קולעת יותר לרוח הכללית, ובסופו של דבר הרוח הכללית היא שמשנה בנוגע לשפה.
מה זה ערך אובייקטיבי של סרט?
הרי כל המדדים הם תלויי תרבות, תקופה, ערכים. לפני 25 שנה כלבי אשמורת היה חדשני אבל מי שיצפו בו לראשונה בימינו, לא יבינו את החדשנות הזו מהצפיה עצמה (גם אם מבחינה ערכית היא ידועה להם). או כשהתפוז המכאני יצא, ההורים שלי אסרו עלי לצפות בו כי הוא אלים מאוד. היום האלימות הגרפית שמוצגת בו לא מגרדת את קצה קצהה של האלימות שרואים בסרטי PG13 (בסדר, בלי דם).
אני חושבת שיש איזה רף מינימלי שסרט צריך לעמוד בו ברמת איכויות שונות בהפקה (תסריט, משחק, צילום, רעיון וכו'). ועדיין, רוב הסרטים לא יכולים להיות מכומתים באופן אובייקטיבי.
אני גם לא חושבת שיש משהו רע בכימות על פי "כמה אני אוהב את הסרט מ1 ועד 10."
ביקום אחר לגמרי, כשאנשים מגיעים לטיפול רפואי עם תלונה על כאב, הטיפול מתחיל בבקשה לכמת את הכאב על סקאלה שבין 1 ל-10. אין בכלל ספק, לכל הנוגעים בדבר, שמדובר בכימות שהוא גם סובייקטיבי לחלוטין. אנשים שונים בעלי סף כאב אחר, במצב נפשי אחר, עם הסטוריית כאבים אחרת. ועדיין, המדד הזה סופר אינפורמטיבי ולא נמצאה לו עדיין חלופה "אובייקטיבית" יותר. אז אולי זה לא משהו שאפשר להסביר בנוסחה, אבל זה לא עושה אותו שגוי כגישה כללית.
כל זה נכון, אבל
גם בטיעון הזה מובלעת ההנחה שכן, בכל זמן נתון, בתרבות מסויימת, קיימת איזושהי הערכה כללית של לכל יצירה אומנותית. האם אנחנו כתרבות (לצורך העניין ישראלים ממעמד הביניים) טוענים של'אזרח קיין' יש ערך אומנותי גבוה יותר מזה של 'רובוטריקים 2'? כנראה שכן. ואולי עוד כמה שנים זה ישתנה, ואולי באיזושהי תת-תרבות באמזונס 'רובוטריקים 2' הוא יצירת המופת האמיתית של כל הזמנים, אבל גם אצלם זה נכלל תחת בקטגוריה של המושג 'ערך אומנותי'.
כמובן שהיחס שלך לסרט הוא סובייקטיבי, ויש ערך גדול (כנראה גדול בהרבה מהדבר הזה שמיוחס לסרט ובדיון הזה אנחנו קוראים לו ערך אומנותי) לחוויה הסובייקטיבית, אבל זה בדיוק העניין, שלא בזה מדובר כשהאדם הממוצע משתמש במונח הזה.
אפשר לומר שבתרבות המערבית 'ערך אומנותי' זאת החותמת שהאקדמיה מעניקה ליצירה מסויימת, אפשר להתווכח ולומר שהציבור מקדים את האקדמיה והאקדמיה מעניקה חותמות רק בדיעבד, אבל בכל מקרה, כן, יש מדדים אומנותיים אובייקטיבים שמקשורים לסרט, והם לא נובעים בהכרח מערכי ההפקה שלו, אלא מאיך שהוא נתפס באיזושהי תודעה קולקטיבית. כזאת שמורכבת אמנם מהחוויה הסוביקטיבית של המון-המון אנשים קטנים, אבל יש לה גם קיום חיצוני. בקיבוצים כבר מזמן ש'מבצע סבתא' הוא לא סרט-חובה-הקרנת-חצות-בנעורים, ובכל זאת, כל אחד שיצא משם ידע להגיד לך שזה סרט קאלט.
היום גם כל אחד שיצא מלימודי קולנוע יכול להגיד לך שהולדתה של אומה הוא סרט משעמם.
ושלצלוח את ארבעים וחמש הדקות הראשונות שלו כמו שאני עשיתי נחשב לאיזשהו שיא. מבחינה אסטתית, הנאתית, עלילתית, קצבית גרידא הוא משעמם, מבלי שבכלל דיברתי על המסרים ועל הערכים שהוא מעביר, בעייתיים או לא, גזעניים או לא (כל-כך כן לפי הניתוחים שקראתי, אבל אפילו לקטעים הבעייתיים והגזעניים שבו לא הגעתי מרוב שהכול היה מצ'עמם.) ובכל זאת, אין חוג לתולדות הקולנוע שלא יקרינו בו קטעים מהולדתה של אומה ושבו לא יתנו אותו כחובת שיעורי בית, תוך הדגשת הבעייתיות והגזענות שבו אבל למרות שהוא משעמם רצח ושמעטים הנון-סינפילים שצלחו אותו; כלומר רוב האינדיבידואלים בעולם לא מוצאים בו ערך אמנותי, אסתטי או בידורי, ובכל זאת הוא נחשב לכזה בגלל קומץ קטן של מבינים בקולנוע, שהוא מיעוט בעולם.
נראה לי שאתה מתאר ערך *היסטורי*, לא אמנותי.
(ל"ת)
אבל זה דבר והיפוכו
ברגע שאתה מסייג ואומר שבתרבות המערבית ערך אוהבייקטיבי הוא… אז הערך הוא כבר לא אובייקטיבי. הוא סובייקטיבי לתרבות המערבית. וגם זה תחת ההנחה שאני מסכימה עם זה שלחותמת של האקדמיה יש משמעות שכולם מסכימים איתה. אני ממש לא מסכימה עם ההנחה הזו. יש הרבה אנשים שבאופן עקרוני מתרחקים מסרטים שמומלצים על ידי האקדמיה, ואם הם רואים בטעות סרט שהאקדמיה נתנה לו פרס ונהנים ממנו- הם תוהים איך זה יכול להיות.
יש מדדים אומנותיים סטטיסטיים שמקושרים לאומנות. אפשר לדבר על זה שמרבית האנשים אוהבים משהו מסויים, או על השפעות שהיה למשהו מסויים על מרבית האנשים – אבל זה לא הופך את זה לאובייקטיבי. רק למשמעותי מבחינה סטטיסטית.
להוסיף את המילה "המערבית" לכל דבר זאת פיקציה מוחלטת. הכול כבר גלובלי.
גם במזרח הרחוק מעריצים את טרנטינו וגם במערב מעריצים את מיאזאקי (ושומעים קייפופ.)
אם יש מילה להגמל ממנה בימי קורונה: גלובלי
מסתבר ששום דבר לא גלובלי (חוץ מוירוסים, וגם על זה מתחילים דיווחים שמדברים על מוטציות שונות באירופה לעומת אסיה), מסתבר שיש מדינות (גרמניה, דר' קוריאה) שבהן תרבותית אנשים מקפידים על סגר בלי צוים מיוחדים, ויש מדינות שבהן בתי חולים קורסים ועדיין יוצאים לחגוג (איטליה, ספרד), ומסתבר שגבולות הם לא דבר נזיל, ושמטוסים הכי גדולים בעולם זה לא מספיק כדי שתוכל להיות בכל מקום בכל זמן שבא לך.
במזרח מעריצים את טרנטינו ובמערב את מיזאקי, ועדיין, זו לא אותה תרבות ולא אותה התיחסות תרבותית. ויש איזשהו חסם, כלומר יש עניין שדורש את הציון שבמערב אוהבים את מיזאקי. ושניה של ממש קטנוניות קיי פופ הולך במערב (למעשה, בעיקר בארה"ב) מכיוון שיש המון אסיאתים בארה"ב, זה מתחיל בחשיפה ולא באיזו שאיפה לערבוב רנדומלי- בדיוק כמו שבישראל רוב האנשים מכירים את אום כולתום ואסיד ערב, אפילו אם זו לא המוזיקה האהובה עליהם בהכרח.
ובכל זאת, להגיד "התרבות המערבית" זה כללי מדי.
רק בתוך אירופה יש הבדלי תרבויות עצומים – צרפת שונה מהונגריה ששונה מיוון ששונה מאיטליה. ברשימות של מאה הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים שנערכו בצרפת ובאיטליה, כמות הסרטים הצרפתיים והאיטלקיים הייתה גדולה בהרבה מאשר רשימות דומות שנערכו בארצות הברית או בבריטניה. לכן להגיד "המערב" זה כללי מדי. גם להגיד "המזרח הרחוק", בעצם – רק צפון ודרום קוריאה זה שתי תרבויות שונות, שלא לדבר בכלל על ההבדלים בין סין, הונג קונג וסינגפור, למרות שבכולם מדברים סינית.
אבל לא אמרתי ש"אסתטיקה =/= ערך אומנותי"
אמרתי שיש עוד ערכים אומנותיים חוץ מאסתטיקה. זה לא אותו דבר.
כי אומנות, כמו שאמרתי, היא לא אובייקטיבית. אם כן, היא הייתה קרה, קלה להעתקה, ומשעממת. כמובן, אם היא הייתה רק סובייקטיבית כמעט ולא היינו יכולים לעשות עליה דיון, מצד שני. אבל אומנות ואותו "ערך אמנותי" נעלם הוא משהו שבמפגש בין האובייקטיבי והסובייקטיבי. והוא לא כולל רק את הדרך (אם נקרא כך לטכניקה) אלא גם את היעד (אם נקרא כך למוסר הנלווה מיצירות, בין אם המוסר הזה מכוון או לא מכוון).
שים לב למה שאמרתי – "סרט עם מוסר ירוד יהיה בעל ערך אומנותי ירוד": לא ללא ערך אומנותי כלל, אלא עם פחות ערך אומנותי ממה שהיה יכול להיות. יש, בסופו של דבר, גבול כמה אפקטיבי סרט יכול להיות רק עם פירוטכניקה ולהטוט ובלי שום היבט מוסרי שמחבר בינך ובין היוצר/ת. אבל סרט הוא כמעט אף פעם לא רק מסר אחד ויחיד. ביצירות מתרחשים עשרות דברים בכל רגע וכל אחד מהם הוא תפיסת עולם, ועוד מסר ועוד מקום שהסרט נבחן בו. סרט שהוא נפלא, באמת, בכל מובן, ומאוד מתאים לתפיסת העולם שלך אבל מפשל מאוד בדבר אחד יהיה בעל ערך אומנותי ירוד, כי הוא מפספס במשהו אחד בצורה קריטי – אבל אולי עדיין בעל ערך אומנותי רב במצטבר.
כשירדת על 'אדפטיישן'
היה לי ברור שממש אין לנו אותו טעם. אבל לטעון שרקוויאם הוא סרט מטיפני על סמים זה כבר חילול הקודש. שם הפסקתי לקרוא..
אני מרגיש די בנוח לפתוח על "רקוויאם"
כי גם הוא, כמו סרטים אחרים ברשימה (שאני לא יודע אם הגעת לשם או לא, כי טענת שהפסקת לקרוא) היו סרטים שראיתי בגיל המושלם כדי להזדעזע עד עמקי נשמתי ממה שקורה שם, ופשוט השתעממתי למוות. בזמנו חשבתי שמשהו לא בסדר איתי, בבוא הזמן גיליתי שזה פשוט ארונופסקי. הייתי אומר שזה "פשוט שאני וארנופסקי לא רואים עין בעין", אבל לא – אני באמת חושב שמדובר בבמאי שאפילו אם יש לו הישגים ויזואלים מרשימים פה ושם (כשהוא לא גונב אותם מסטושי קון, כלומר), הסרטים שלו, ברובם המכריע, נופלים על הפנים, ואז על הרצפה, ואז מתרסקים לקרקעית הים.
אני כמובן אשמח לשמוע למה אני טועה, וכו' (למרות שלא חסרות תשבחות באתר הזה לארונופסקי ו"רקוויאם", ולכן אני לא חושש שטעמי האישי יניע אנשים מלראות את הסרט).
בזמנו לא היו הרבה מקומות לקרוא בהם על קולנוע ובעברית.
לכן לא רק הכתבות של עין הדג הספיקו לי, אלא גם הדיונים – וכל זה כדי לומר שהיו דיונים מסוימים שהייתי קורא הלוך ושוב כדי להרוות איזשהו צמא שהיה לי (ועדיין יש לי, פשוט יש יותר מקורות עכשיו משהיו ב-2007, תודה לאל). יש לי זיכרון טוב לטקסטים שהרוו לי צמאון, ולכן אני זוכר שבאחד מהם זה היה אתה ורני, שהזכיר כבדרך אגב את העובדה ש"רקוויאם לחלום" הוא "אחד הסרטים המתועבים של העשור" ההוא. אז, לפני 15 שנה, הודעת לו ישירות שאין לך שפה משותפת עם מי שחושב ש"רקוויאם לחלום" הוא סרט מתועב. איכשהו, הצלחתם לנהל בזמנו את הדיון הזה יפה מאוד למרות היעדר השפה המשותפת.
הבעיה היחידה היא שזה לא באמת מה שיונתן כתב – "רקוויאם לחלום" הוא לא סרט מטיפני על סמים, אבל לא זה מה שהוא כתב. הוא כתב שמדובר בסרט מטיפני, וגם אם זה לא שם התואר שהייתי נותן לו (למרות שכשאני עצבני אני לא נדיב במיוחד כלפיו בעצמי) אבל הוא אכן סרט שיש בו משהו מטיף. קריאת הסרט כמחזה מוסר על הכניעה להתמכרות היא לא משהו מופרך במיוחד – יש ארבעה אנשים שנותנים להתמכרות שלהם, שבאה כתוצאה מכמיהה למשהו (תהילה, עושר, יופי, אהבת אם), להשתלט עליהם, ונענשים. וכן, עצם העובדה שההתמכרות הזו היא לסמים לחלוטין גורמת לסרט הזה להרגיש כמו משהו שאחד המסרים (גם אם לא היחידי) שעולים ממנו הוא "אל תעשו סמים". ואכן לא עשיתי. לפחות לא את מה שלג'ראד לטו ומרלון וויינס היה למכור. את "רקוויאם לחלום" ראיתי כילד בן 12 שקרא המון "עין הדג" ורצה עכשיו הרגע לראות את כל הסרטים שהגדולים אומרים ששינו להם את החיים, והוא שודר בהוט ואמא שלי לא ידעה מה זה רקוויאם ומי זאת אלן ברסטין (היא כן זכרה את "אליס לא גרה כאן יותר" בגלל שהעיתונים החליפו את השם "אליס" ב"שרה" אחרי שביבי הפסיד ב-1999), אז יאללה שיהיה בריא – עד שהגיע הלילה שאחרי הצפייה בסרט, ואני לא הצלחתי להירדם.
כי ארונופסקי מביים את "רקוויאם לחלום" כמו סרט האימה המבעית ביותר שראיתי. זה יעיל אם המטרה היא לזעזע את הצופה, זה מעיק אם המטרה היא לספר סיפור. וזה מעיד על המון כישרון שהיה שם בזמן אמת, אבל בשאיפה לזעזע אין המון ערך, בעיני. ארונופסקי של "המתאבק", למשל, מעורר בי הרבה יותר הערכה, פשוט כי שם הוא ממש בבירור החליט לשבת בצד ולהרגיע עם הגימיקים. לא יהיה כאן מסך מפוצל, לא יהיו כאן מונטאז'ים קופצניים, לא יהיה כאן ראזל דאזל שמסיח את דעת הצופה מהסיפור. "המתאבק" הוא קצת (ממש קצת) מה שהיה קורה אם "רקוויאם לחלום" היה כולו עשוי כמו המונולוג של שרה. דמות אחת שוברת לב שהצלם, במובן המילולי ביותר, מאבד את הפוקוס בגללה (זה אחד מסיפורי השחקניות האהובים עלי, וממש לא מעניין אותי אם הוא נכון או לא).
חשבתי על "רקוויאם לחלום" הרבה לאחרונה – חברה טובה שלי ואחי הקטן שניהם ראו אותו בפעם הראשונה בחודש שעבר. שניהם הזדעזעו, אני חלקתי איתם את הסיפור שלי ממנו, כי מערכת היחסים שלי איתו מאוד מורכבת, ובעיקר מלאת זעם כלפי סרט שטרד את מנוחתי בשעה שאני פשוט רציתי להריע לו (ועד היום אני רוצה להריע לסרט שיצר צעיר פרש אאוט אוף החוג לקולנוע שהחליט שהמוקד הרגשי של סרטו יהיה פנסיונרית בודדה). וחשבתי עליו בהקשר של סרט חדש שיצא השנה, "Never Rarely Sometimes Always", סיפור פשוט על תיכוניסטית שנוסעת לניו יורק כדי לעשות הפלה, ועל החברה שמלווה אותה בדרך. ובמרכזו יש סצנה אחת, עצובה, קשה, טראגית ובלתי נשכחת, שכוללת מעט מאוד דיאלוג, מעט (אם בכלל) תנועות מצלמה ואפס קאטים. בהקשר של סצנת אונס בסרט ישראלי נשכח נכתב פה פעם שזו חוכמה קטנה מאוד לעכור שלווה בסצנה של אכילת עוגיות. ובהקשר של "רקוויאם לחלום" אני רוצה לומר – כן, נעכרה שלוותי. כל הכבוד לך, דארן. אנא תעשה זאת, בפעם הבאה, בלי מונטאז'ים קופצניים שכוללים ידיים כרותות, דילדואים טמאים וטיפול בנזע חשמלי ואז נדבר.
וכל זה כדי לומר – רונן, בזכות הביקורת שלך על "שיקגו" אני פה. הייתי בן שמונה והחלטתי שאקרא עליו כל טקסט אפשרי שאוכל לדעת לקרוא, ושלך היה הראשון שהופיע בגוגל. אני חייב לך המון בזכות זה. אני עדיין זוכר את חלקה בעל פה (לפחות את העובדה שהיא נגמרה במסקנה שמי שטוב לו ושמח כף ימחא). טוב שחזרת. נשמח שתישאר. לא כולנו אוהבים את "רקוויאם לחלום" במיוחד (את "לשבור את הגלים" אני אוהב מאוד, אם זה עוזר), אבל נראה לי שתהנה פה בכל זאת.
רקוויאם לחלום הוא סרט מחורר.
מעבר למה שכתבתי עליו בדף הביקורת שלו (ואני עדיין עומד מאחורי כל מילה ומילה), מה שמניע את הדמויות ואת העלילה – ההתמכרות לסמים – לא חייב להניע אותו, כאילו, בכלל. אף אחד לא אמר לדמויות שהן צריכות להתמכר לכדורי דיאטה כדי להרזות, או שהן צריכות להרזות בכלל, או שהמסלול היחיד שלהם להגשמת חלומותיהם חייב להיות מגואל בסמים. ככזה, הוא לא דיכא אותי ולא זיעזע אותי ולא גרם לי לבכות, למעשה כמעט לא חשבתי עליו אחרי שצפיתי בו, כי הוא משולל היגיון, וחוץ מ"אור נצחי" לא אהבתי בו שום דבר מהותי.
!I'm IMDB's reckoning
"עלייתו של האביר האפל" הוא מהסרטים האל שהייתי בהייפ מטורף מהם אחרי הצפייה, אבל הוא הלך וירד עם הזמן. אני כן שמח שביין קיבל ייצוג טוב יותר במדיה מאז מה שזה לא היה ב"באטמן ורובין". אבל לדעתי הביין הטוב ביותר נמצא בסדרה המצויירת של "הארלי קווין", שכרגע משודרת עונתה השנייה. הוא גונב כל סצינה שהוא נמצא בה בכך שהוא מקבל שורות ונהדרות והקול שלו נשמע כמו ביין של הארדי שהוגבר ל-11. האם זה מאיים? לא. אבל זה זהב קומי.
לא מסכים לגבי עלייתו של האביר האפל
בעיניי זה אחלה של סרט. יש לו קטעי אקשן מושקעים שמצולמים וערוכים כראוי. יש לו תסריט שמכין את הקרקע נפלא לקראת עימות בלתי נמנע בין כוחות הרשע לחבר'ה הטובים. יש כאן את ביין, אחד הנבלים האייקוניים והמצוטטים בתולדות הקולנוע. והסיום שלו נוגע ללב, בעיקר עבור מי שטרח לצפות בשני הסרטים שקדמו לו בטרילוגיה. יש לו רגעים מוגזמים והוא ארוך, אבל לי לא אכפת: זה סרט מעולה
אין לי בעיה עם כל זה, אבל שאלה אחת לגבי ניסוח:
"מי שטרח"? מדובר בשניים מהסרטים הכי פופולריים בעולם למה שהוא, נראה לי, גיבור העל הכי פופולרי בעולם. אלה לא סרטי "שיעורי בית" בשום מובן, ואני ממש בספק שיש קהל רחב שלא ראה את שניהם לפני שראה את "עלייתו".
תתפלא
אני באופן אישי מכיר כמה וכמה אנשים שלא השלימו פערים ולא צפו ב"באטמן מתחיל" וב"האביר האפל" לפני כן, הן מבחירה והן ממחסור בזמן. סביר להניח שרוב המעריצים (וגם מי שלא) דאג להשלים פערים לפני צפייה ב"עלייתו של האביר האפל", אבל לא לכולם יש סבלנות לכמעט תשע שעות של באטמן. אישית, כמעריץ של הדמות הזו, מדובר בכיף לא נורמלי, אבל אני לא אדבר בשם אחרים.
נ.ב: יופי של טור. תמיד אהבתי לקרוא דירוגים ב-IMDB וכיף לראות התייחסות מקצועית ושנונה בעברית
בנוגע לקוקו
לדעתי הוא באמת ממוקם במקום הלא נכון… צריך להיות בעשירייה הראשונה. סרט פשוט נהדר.
בעיניי הפסקה הכי מעניינת
היא על ממזרים חסרי כבוד. הייתי נותן סכום מכובד כדי לראות את ה'ממזרים חסרי כבוד' של קרקר, שבו בצעו את התסריט של טרנטינו יותר טוב מכריסטוף ואלץ…