250 הערות על רשימת 250 הסרטים של ימד"ב: מקומות 250-221

מאת
יהונתן צוריה
– פורסם ב 1 באפריל 2020Posted in: הגיגים
מהסוף של אוונגליון ועד ההתחלה של קמרון, 30 הערות על תחתית רשימת ימד"ב.

אני חושב שאפשר להגיד שאני חובב רשימות של סרטים. על ההרגל ספק תחביב ספק אובססיה יהיה אפשר להרחיב בפעם אחרת; כרגע אני אתמקד בכך שהחיבה הזאת הובילה אותי לרשימה 250 הסרטים הטובים ביותר של ימד"ב שוב ושוב. אני חושב שהפעם הראשונה שסיימתי אותה הייתה לפני עשור, אבל מאז הרשימה התעדכנה – לא רק עם סרטים חדשים (מן הסתם), אלא גם סרטים ישנים שלפתע עלו בתודעה. אני יכול להרחיב כבר עכשיו על למה יש לי חיבה גדולה לרשימה הזאת, אבל במקום זה, החלטתי לסקר אותה – מהמקום התחתון ועד העליון.

בוא נתאם ציפיות: המיני-פרויקט הזה אינו לקט ביקורות או מיני ביקורות. על חלק ניכר מהסרטים יש ביקורות באתר ולא צריך עוד אחת, לחלק מסוים אני מניח שיהיו בעתיד ביקורות, וחלק לא ממש שווים דיון. במקום זה, יהיו כאן 250 הערות על סרטים – מחשבות על הבמאי, שחקן, סרט, אולפן, המיקום או כל דבר כזה או אחר – חלק מהסרטים יזכו למשפט, חלק לכמה פסקאות – זה פחות קשור לאיכות הסרט ויותר לשאלה אם יש לי משהו להגיד עליו. תקצירי עלילה לא יהיו פה, אבל גם לא ספויילרים – כל סרט יזכה לשנה שבה הוא נוצר, ולינק לדף סרט או עמוד מידע רלוונטי אחר. בנוסף, לצד חלק מהסרטים יופיע השם המעוברת המוזר שימד"ב תקעו לו אי אז ב-2012 ומעולם לא נפטרנו מהצרה הזאת. 

הערת לא קשורה: הרשימה מתעדכנת מדי יום, אז אני מדי פעם אתייחס לסרטים שהשתחלו לרשימה מאז כתיבת הרשומה הקודמת. את הרשימה הזאת, למשל, התחלתי ב-23 במרץ ועד שסיימתי אותה השתנו ונכנסו איזה 5-6 סרטים, אליהם אתייחס בפעם הבאה. 

אז להלן, 250 הערות על 250 סרטים, במספר כלשהו של חלקים (בין 5 ל-10).

250. הסוף של אוונגליון (1997)

הדבר החיובי בהימצאותו של הסרט הזה ברשימה היא המשמעות שכנראה שהרבה אנשים ראו את "אוונגליון", שהיא סדרה נהדרת שאנשים צריכים להיחשף עליה. הסרט, לעומת זה, הוא קשקוש. 

קשקוש יפהפה, יש לציין – ההיכרות הראשונה שלי עם הסרט הייתה השימוש התכוף בסצנות ממנו בקליפים מוזיקליים של אנשים ברשת (AMVs). אבל מעבר לאיכות הוויזואלית שלו, "הסוף של אוונגליון" הוא השלב שבו הסיפור, הדמויות, וכל מה שהפך את הסדרה לשווה לצפייה הפכו לקשקוש שמטרתו לרצות את המעריצים שזעמו על הסיום התמוה (והנהדר) של הסדרה המקורית. 

מאז עברו הרבה מים מתחת לגשר וכבר הספיק לצאת רימייק שלם לסדרה כולל דמויות חדשות וסיבוכים אחרים (שלא טרחתי לראות), ויפה לראות ש"אוונגליון" עדיין מעניין מספיק אנשים כדי להתנדנד בקצה הרשימה (נכון לעכשיו הוא שוב פעם נפלט), אפילו אם חבל שדווקא אחד התוצרים הפחות מוצלחים של הסדרה הוא זה שמייצג אותה. למרות שתכל'ס – סרט אנימציה לא אמריקאי ולא של ג'יבלי ברשימה שכזאת? ונאמר אמן.

249. שומרי הגלקסיה, בימד"בית: שומראיי הגלקסיה (2014)

מבט חטוף ברשימה מגלה: למרות הטענות על שטיפת המוח של מארוול, אין להם שליטה חזקה ברשימה הזאת. האם זה בגלל מלחמת פאנבויז של דירוגים? יש מצב. הצצה בהיסטוריה מלמדת שרוב סרטי מארוול כן כיכבו בשלב זה או אחר בטבלה, אבל זה היה בשיטת "כוכב נופל" כזאת – באו, נסקו (חלקם הגיעו אף ל-100 הסרטים הכי טובים ברשימה) ואז התרסקו ונבעטו מחוץ לטבלה.  "שומרי הגלקסיה" שרד, בקושי, את המהמורות לאורך השנים. כל הכבוד לו.

248. הקרב על אלג'יר (1966)

יש ז'אנר שלם של סרטים שאני מרגיש שמדבר אל ישראלים למודי אינתיפאדות יותר מאנשים אחרים: "סרטי טרור, כיבוש, והתנגדות עממית מרחבי העולם". לכל עם יש כמובן את ההיסטוריה שלו, ולא כל העמים שווים, אבל זה תמיד מרתק לראות את הדומה ואת השונה ברחבי העולם בנושאים האלה. "הקרב על אלג'יר", על הכיבוש הצרפתי באלג'יר וההתנגדות אליו, מראה דילמות מוכרות היטב משלל הצדדים וכנראה שזה למה, 50 ומשהו שנים לאחר היווצרו, הוא עדיין תופס אנשים. או העובדה שהוא פשוט סרט מתח נהדר. אנא ערף, אחד מהשניים.

247. חשוד ברצח (2015) (הלינק הוא לסרט בנטפליקס)

הרחבתי עליו בכתבה על הסרטים ההודיים ההיא, למרות ששם קראתי לו בשם אחר. ראיתי הרבה אנשים מתלהבים מהעובדה ש"רצח כתוב היטב" הוא תעלומה שבה אנחנו יודעים מי הרוצח על הרגע הראשון, וגם "חשוד ברצח" (וסרטים אחרים, יש לציין) משחק סביב אותה נקודה – תעלומת רצח שאנחנו יודעים איך היא קרתה, ועכשיו השאלה היא רק איך אפשר לכסות את העקבות שלה. מגניב, בסך הכול, גם אם מאוד הודי.

246. PK/מבו.סם (2014)

עדיין הסאטירה הדתית הכי טובה של העשור הקודם, שגם עליה הרחבתי בכתבת הסרטים ההודיים. אמיר ח'אן, כוכב הסרט, נמצא ברשימה הזאת שש פעמים. להשוואה – זה אותו מספר פעמים כמו טום הנקס, ופעם אחת יותר מקלינט איסטווד. 

245. אורח בלתי נראה (2016)

המצטרף הטרי ביותר לרשימה, שלא הגיע בגלל הייפ או כוכבים או קהל פטריוטי אלא בגלל שהעניין בו לאט לאט חלחל והגיע מפה לאוזן עד שהוא מצא את מקומו ברשימה (וסרטים שהגיעו לכאן בשיטה הזאת, והעובדה שבכלל יש כאלה, הם למה אני כל כך אוהב אותה). עוד סרט תעלומת רצח, הפעם על איש עסקים מצליח שמואשם ברצח אשתו אך טוען שמפלילים אותו. עורכת דין שמגיעה לתדרך אותו לקראת מתן עדות מנסה להבין מה קרה שם. 

מדובר בסרט כיפי מאוד, בטח לחובבי ז'אנר התעלומות, הניאו-נואר וכל העניינים הללו, גם אם "אחד מ-250 הסרטים הטובים בעולם!" זה תואר שקצת, טיפה, גדול עליו. אבל הימצאותו בנטפליקס והעובדה שיש מעט מותחנים כמוהו (בטח באנגלית) בעשור האחרון הופכים אותו לתוצר קולנועי ששווה לשים אליו לב. 

244. אלאדין  (1992)

כמו מארוול, ציפיתי למצוא עוד כמה סרטי דיסני ברשימה הזאת אבל… לא. חוץ מ"אלאדין" ועוד סרט אחד, דיסני לא הצליחו להשתחל לרשימה הזאת, וזה לא שמדובר ברשימה שונאת אנימציה: יש בה בסך הכול 23 סרטים מונפשים. להשוואה: לג'יבלי יש פי 3 סרטים ברשימה הזאת. איך דווקא אלאדין זכה מההפקר? אין לי מושג. אבל היי, גם בסקר דיסני שלנו הוא זכה במקום שני.

243. אקירה (1988)

ואם מדברים על אולפני ג'יבלי, הנה בערך הדבר הכי רחוק שניתן לדמיין מהם – העתיד האפוקליפטי שהצליח להדהים את כולם עם הנבואה שתהיה אולימפיאדה בטוקיו 2020 (ואז קצת פיקשש עם זה שלא הזכיר שיש קורונה שתידחה אותה). מדובר ביצירת מופת של אנימציה, דיסטופיה, מדע בדיוני ובערך כל דבר שהסרט הזה נוגע בו עם הזרועות המפחידות והיוצאות משליטה שלו. הוא מאוד (מאוד) קשה לצפייה ביחס לסרטי האנימציה האחרים שיש פה, אבל אם יש לכם את הקיבה לזה הוא שווה כל רגע. כבר שנים מאיימים עלינו עם רימייק עבורו, אבל למזלנו נראה שגם התוכנית האחרונה התפקששה לעת עתה. 

242. קיד וקסידי, בימד"בית: קיד וי'קסידי (1969)

וויליאם גולדמן הוא אוצר לאומי ואחד מהתסריטאים הכי טובים אי פעם, אבל אני לא בטוח שהגדוּלה הזאת משתקפת ב"קיד וקסידי", מערבון שנשען על הכריזמה של הכוכבים שלו יותר מכל דבר אחר. זה עובד – ניומן ורדפורד נהפכו לצמד חמד בעל שם עולמי, למרות מעט שיתופי פעולה, בצדק. הסטייל שיוצא מהם, האינטרקציות, הפסקול (שדווקא לא קשור לחבר'ה האלה, בסדר) – הסרט הזה הוא כולו ניומן ורדפורד וזה נהדר, גם אם כל אחד מהאנשים המעורבים פה יהיה טוב יותר בסרט אחר (כולל השלישייה ניומן-רדפורד וג'ורג' רוי היל, הבמאי).

241. פריז, טקסס (1984)

וים ונדרס הוא במאי גרמני עם פילמוגרפיה מגוונת בצורה מהממת. לא במובן ה"וואו, שיואו, מהמם" אלא במובן המקורי של המילה – קשה  לתפוס מה לעזאזל קורה בה. הוא הכי מוכר (כנראה) בזכות "מלאכים בשמי ברלין" שמשלב פנטזיה עם ריאליזם ופיטר פאלק, אבל הפילמוגרפיה שלו הלכה לכל מקום – ממותחנים אמריקאיים בכיכוב מל גיבסון עד לסרטי תעודה על האפיפיור, רקדנים, ועוד.

הוא עדיין פעיל, למרות שנראה שכל סרט שהוא עושה זוכה לבוז והתעלמות, אבל גם אם אי אפשר לחלוטין לתפוס את גודל הפילמוגרפיה שלו ומה קרה בה, אפשר להגיד דבר אחד באופן חד משמעי: וואו, יש לו שם כמה יצירות מופת. ו"פריז, טקסס" היא אומנם לאו דווקא הגדולה שבהם, אבל אין ספק שרשימה של סרטים שכזאת בלי אף סרט של וים ונדרס הייתה לוקה בחסר, אז טוב שיש לפחות אותו.

240. חוֹם לבן (1949)

שם הסרט אינו שני צבעים, אלא תיאור של חוֹם (הזה שהוא ההיפך מקור), ספציפית חוֹם לבן. אני לא בטוח למה שם הסרט הוא סוג של חוֹם, אבל זה בהחלט יותר טוב מ-Brown White. לא משנה.

"חוֹם לבן" נודע כאחד מגדול סרטי הגנגסטרים של פעם, אלה שיותר מוכרים כפארודיות שכולם מדברים במבטא מצחיק של "אההה, סי?" וכאלה ופחות בגלל האיכות שלהם. אבל למרות שהוא שייך לז'אנר שזכה לשלל פארודיות, "חוֹם לבן" הוא ראש אחד מעל כולם – וכשאני אומר כולם אני מתכוון גם לסרטי גנגסטרים שבאו הרבה מאוד זמן אחריו. גם אם לא אכפת לכם מגנגסטרים, (ואולי אפילו בייחוד אם לא אכפת לכם) – "חוֹם לבן" מספק חוויה שונה. משהו שמזכיר יותר את "כלבי אשמורת" שמציג בעיקר מתח פסיכולוגי, צפייה כיצד אנשים מתנהגים אחד נגד השני וכיצד אנשים אלימים נדחפים אל הקצה ומתפוצצים בצורה מרהיבה. בקיצור, אחד המומלצים – רחוק מאוד מהקלישאתיות שניתן לצפות שתהיה לו והרבה יותר קרוב לסרט גנגסטרים מודרני. וג'יימס קאגני, כמובן, נמצא כאן על גג העולם. 

239. שליחות קטלנית (1984)

"שליחות קטלנית" הוא מסוג הסרטים האלה שזה לא משנה מה אתם חושבים עליהם, הם קלאסיקות ואין מה לעשות לגבי זה, אם כי נראה לי ש"שליחות קטלנית" בעיקר נישא על כנפיו של ההמשך המוצלח בהרבה שלו. "שליחות קטלנית" הוא מעין סרט אימה קטן, ז'אנר שקמרון פחות פורח בו. לא ז'אנר האימה – ז'אנר ה"קטן". ג'יימס קמרון הוא במאי של "גדול", ולכן מכאן והלאה כל סרט של קמרון יראה עד כמה הוא אוהב לעשות סרטים בגדול. תכל'ס? אפשר לגשת ישר לסרט השני ולא לפספס דבר, אבל לא שמעתם את זה ממני.

238. לאגאן: היו זמנים בהודו (2001)

כיף קיטשי שגם עליו פירטתי במדריך הסרטים ההודיים. קריקט הוא ספורט מרהיב בכמה שהוא מגוחך. 

237. כנופיות ואסיפור (2012)

קחו חמש שעות ותתרפקו על אפוס גנגסטרים הודי. לא תתחרטו. (ושוב, נו, מדריך הסרטים ההודי וזה).  

236. העזרה, בימד"בית: ה'עזרה (2011)

…..העזרה? אנחנו בטוחים? באמת, יש מדי פעם סרטים שכל כך מפתיע למצוא ברשימה הזאת, בייחוד עם המוניטין הגברי-קשוח שלה. מה לזה ול"העזרה", סרט על ארבע נשים שעוסקות במצוקות של נשים? 

ובכל זאת, אני מבין את המיקום שלו פה – "העזרה" הוא סרט מוצלח שיש בו יותר ממה שניתן לחשוב. המבקרים אמנם ביטלו אותו כעוד סיפור "מושיע לבן" (פה ספציפית מושיעה, אבל ניחא), אבל צפייה בסרט מראה שיש כאן הרבה יותר מתחת לפני השטח – אין כאן "מושיע" כמו עזרה הדדית בחברה בלתי אפשרית. ויולה דייוויס עצומה בסרט הזה, אוקטביה ספנסר התגלתה בו (ואז עשתה בערך את אותו התפקיד כל הקריירה שלה, אבל זה נושא אחר) ושתיהן זקוקות להצלה בדיוק כמו שהן מצילות את מי שמסביבן. בז'אנר "סרט לשיעורי חברה" של העשור האחרון הוא כנראה באמת אחד הטובים שאפשר למצוא, ועכשיו השאלה היא רק כמה אתם מרימים את האף על הז'אנר הנ"ל. 

235. לפני השקיעה (2004)

טרילוגיית "לפני" זוכה להרבה שבחים מוצדקים, ו"לפני השקיעה", לדעתי, הוא הטוב בין השלושה. אני חושב שכבר כתבתי את זה פה איפשהו, אבל הראשון הוא יותר מדי פנטזיה, השלישי הוא יותר מדי ריאליזם והשני הוא שילוב נהדר בין השניים – משהו מפוכח אבל אסקפיסטי, וכנראה הדבר הכי טוב שז'ולי דלפי ואיתן הוק עשו בקריירה שלהם. (ללינקלייטר דווקא יש כמה סרטים יותר טובים). 

234. מצב רוח לאהבה (2000)

הבעיה היחידה עם הימצאותו של "מצב רוח לאהבה" ברשימה היא שהוא הממצא היחיד לקריירה של וונג קאר וואי, וכזה – באמת? בלי "צ'אנקינג אקספרס"? בלי "2046"? בלי "הגרנדמאסטר"? מה אפילו. בכל מקרה, הדרמה הרומנטית הזאת היא זאת שכבשה את לב המבקרים (למרות ש"2046" הרבה יותר מוצלח בעיניי) וטוב למצוא כאן את וונג קאר וואי בצורה כלשהי.

233. הנסיכה הקסומה (1987)

מצחיק, חשבתי שרשום פה ש"הנסיכה הקסומה" הוא לא אחד ממאה הסרטים הטובים בעולם. זאת בטח טעות בנתונים של ימד"ב. אני בטוח שהם מתקנים אותה בקרוב. 

בכל מקרה, אני לא יודע מה יש להגיד על הסרט שלא אמרו חוץ מזה שבוויכוח המר על "הספר או הסרט" אני עדיין בצד של הספר שפשוט עושה הרבה יותר, למרות שמלאכת העיבוד של גולדמן נפלאה. 

232. נעליים אדומות (1948)

"נעליים אדומות" נחשב לסרט הבלט הגדול בעולם, זה שממש קולע לאומנות המחול הזאת, ונראה לי שזה מלמד אותנו בעיקר כמה שאני ובלט לא חברים. לא שיש לי בעיה עם הסרט הזה, חס וחלילה – הוא סרט טוב מאוד בסך הכול, פשוט, אה, טוב, אם זה הטוב ביותר שיש לתחום להציע נראה לי שאוותר.

מה שכן – פרסבורגר ופאוול, שביימו את הסרט, הם צמד במאים בריטים מוצלחים ממש, ולא רק שאין כיום אף סרט אחר שלהם ברשימה אלא שאף פעם לא היה סרט אחר שלהם ברשימה, וזה טירוף בעיניי. בבקשה תראו את "עניין של חיים ומוות", "חייו ומותו של קולנל בלימפ", "Peeping Tom" או כמעט כל אחד מהסרטים האחרים שלהם. 

231. הקרנבל הגדול, בימד"בית: ה-קרניבל ה-גדול (1951)

זה לא שאי אפשר לטעות עם בילי ויילדר, אבל קשה מאוד לטעות עם בילי ויילדר, בטח כשהוא במצב רוח ביקורתי ואפל. "הקרנבל הגדול", מעשייה סאטירית נגד העיתונות (שנות החמישים היו שנים לא מאוד סימפטיות למקצוע), הוא מהסרטים שנדחקים מרשימת "חמשת הסרטים הטובים של ויילדר" אבל זה רק כי נו בחייאת, ראיתם עם מה הוא מתמודד?

בהמשך הרשימה, אגב, יש בדיוק עוד חמישה סרטים של ויילדר. איכשהו, אף אחד מהם הוא לא "סטלג 13" (שדווקא היה ברשימה עד דצמבר 2014), שהוא מבחינתי המוצלח מכולם. 

230. זה קרה לילה אחד, בימד"בית: זה קארא לילה אהד (1934)

הקומדיה הרומנטית הגדולה של פרנק קפרה!… שאני פשוט לא מתחבר אליה. אבל, שוב, זה מסוג מהסרטים שלא משנה מה אני אגיד עליהם, הם תמיד יישארו גדולים מהחיים. אני מניח שיש אנשים שיחשבו שמקום 230 זה אפילו קצת ביזיון לסרט כזה ענק. 

229. השנאה (1995)

פאק, איזה סרט. סרט שהוא פצצת אנרגיה של פשע, גזענות, עוני ושנאה אבל בעיקר של אנרגיה. מדובר בסוג האנרגיה והדחף שהיו רק לסרטים בשנות התשעים, ולא משנה בכלל שזה סרט צרפתי בשחור לבן. וינסנט קאסל, כאן פשוש ובעתיד כוכב קולנוע בינלאומי, נהדר פה, וגם שני החברים שלצדו. אם לא עדיין ראיתם את זה, תראו. פאק. איזה סרט.

228. מפלצות בע"מ, בימד"בית: מפלצות, בא'אמ (2001)

הסרט הראשון מבין שמונה (!!!) סרטים של פיקסאר ברשימה. לאלה שמפחדים שהוא התיישן רע – האנימציה, מה לעשות, לא שרדה את מבחן הזמן, אבל שאר הסרט עדיין נפלא.

227. רוקי (1976)

אני חושב שמי שלא מכירים את "רוקי" המקורי חושבים שהוא משהו שהוא לא, ושכנראה נכון יותר לסרטי ההמשך שלו (שלא ראיתי); שהוא איזה סרט ספורט קיטשי, בומבסטי, על "אמריקה!!!" ועל ניצחון המונטאז' הגדול, והיופי הוא ש"רוקי" הוא בכלל לא כל הדברים האלה (קצת המונטאז', אבל באמת בקטנה). "רוקי" הוא סרט קטן על איש קטן עם ניצחון קטן. יותר משהוא סרט על אגרוף, הוא סרט על אדם בצומת דרכים שמנסה למצוא אהבה ולשפר את החיים שלו, וכלוא בין שלל עצות מבלבלות.

יש סיבה למה הסרט הזה זכה באוסקר הסרט הטוב ביותר, אפילו שהוא ניצח סרטים טובים ממנו בהרבה ("רשת שידור" ו"נהג מונית", שנמצאים במעלה הרשימה). הוא באמת מצליח לרומם את הנפש בצורה שלא נשענת על קלישאות ושטויות אלא על נפש האדם.

226. רבקה (1940)

ל"רבקה" יש את הכבוד להיות הסרט היחיד של היצ'קוק שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, גם אם היצ'קוק עצמו לא זכה באוסקר אלא המפיק שלו. פרט לכך, הוא לרוב לא צץ כתשובה לשאלה "מהו הסרט הטוב ביותר של היצ'קוק". מה שכן, הוא מקום שני-שלישי די סולידי ברשימות כאלה, ולכן כנראה הוא נכנס לרשימה של ימד"ב – הוא אולי לא עצום כמו הסרטים האחרים שלו, אבל הוא בכל זאת עשוי ביד אומן וקשה להתכחש לעוצמה שלו, גם אם לא נשטפים בפניה.

השנה היה אמור לצאת איזה רימייק לסרט הזה, ואני אנחש מראש שלהרבה פחות אנשים יהיה אכפת ממנו, למרות במאי (בן וויטלי) וקאסט (ארמי האמר, לילי ג'יימס, אן דאוד) מוצלחים בסך הכול. 

225. המשרתת (2016)

"המשרתת" (שיש לו בארץ גם כמה שמות אחרים כדי שלא יבלבלו אותו עם הסרט הקוריאני האחר שקוראים לו "המשרתת" שהוא לא של פארק צ'אן ווק) היה הקאמבק הגדול של פארק צ'אן ווק אחרי שהלך לאיבוד קצת, אבל יותר מזה – הוא היה מבחינתי הסרט הרומנטי הגדול של שנות העשרה. העובדה שהוא עטוף בסרט דפוק לחלוטין בראש של פארק צ'אן ווק רק הופכת אותו אפילו לגדול יותר.

למתעניינים, המקומות הבאים אחריו ברשימת הסרטים הרומנטיים הגדולים של העשור הם "השם שלך", "סיפורו של רחוב ביל" ו"איש האולר".

224. ספוטלייט (2015)

אחד הסרטים השנואים בארץ שאף אחד לא מבין איך זכה באוסקר וכולם מבטלים את זכייתו כטעמים פוליטיים או שמרנות של האקדמיה או עוד דברים, אבל האמת היא שפשוט יש הרבה מאוד אנשים שאוהבים אותו. הוא קטנטן, אפור ולא קולנועי, אבל הוא מרתק, ויש בו כמה מתצוגות המשחק הטובות של אותה שנה (אבל דווקא ממש לא אלה שהועמדו לאוסקר. מארק ראפלו כאן מציג שפל חסר תקדים). הרבה דיברו על העובדה שהוא מנסה להרים את העיתונאות בעידן שזו מותקפת תדיר, אבל פחות מדי דיברו על זה שהוא פשוט מותחן עיתונאי נהדר, שמתאים את השפה הוויזואלית שלו למה שמתרחש בתוכו.

223. מלון רואנדה (2004)

רצח העם ברואנדה היה נורא ו"מלון רואנדה" הוא ממש לא הדרך ללמוד עליו (למרות שיש בטח לא מעט מורים שיחשבו שזה דווקא כן, ובייחוד אם רוצים הפסקה של שעתיים, בחייאת). אם מתעלמים מכך שסרטים הם לא דרך טובה ללמוד על היסטוריה, מדובר בסרט אפקטיבי מתת-סוגת ה"חשוב". אבל בניגוד לסרטים אחרים בסוגה, קשה להתחמק מהעובדה שכן, אין ספק שמה שקורה כאן הוא די חשוב, ואפילו לא המציאו איזה עיתונאי או תייר לבן כדי שנבין כמה זה נורא. 

222. אהבה נושכת, בימד"בית: אהבה נושההת (2000) 

איניאריטו זכה לתהילה מחודשת בעקבות האגרוף הכפול של "האיש שנולד מחדש" ו"בירדמן" באמצע העשור הקודם, אבל תכל'ס, הוא מעולם לא התעלה על סרט הביכורים המחוספס והאנרגטי והקצת-פחות-יומרני שלו. גאל גרסיה ברנל נפלא פה, כמו בכל סרט אחר שהוא השתתף בו.

221. נאוסיקה מעמק הרוח (1984)

הסרט הראשון מבין חמישה סרטים של מיאזאקי ואחד הפחות מוכרים מביניהם, למרות שאצל במאי כמו מיאזאקי זה לאו דווקא אומר הרבה. "נאוסיקה" הוא סרט הרפתקאות נהדר מגיל מסויים, והגיל הזה הוא "הגיל שבו חרקים ענקיים מפחידים לא גורמים לך לברוח מהחדר בצעקות".

בפעם הבאה: אנני וי'הא-הברה, מקס ה'זועם: כביש ה'זא'אם והסרט הכי גרוע ברשימה.

תגיות: