סאטירות לא חייבות להיות מצחיקות. אני לא מדבר על הפאנצ'ים הדלוחים שמציגה תוכנית הסאטירה השנואה עליכם, תהיה אשר תהיה, אלא על העקרון: הצגת האבסורד בהתנהגות החברה או הממשל לא מחייבת, בעצם, פאנצ'ים בכלל, דלוחים או לא דלוחים.
אני אומר את זה כדי להבהיר משהו בנוגע ל"אני לא מכשפה", סאטירה משובחת מהמשובחות שיש: היא לא ממש מצחיקה, לא כמו שסאטירות מפורסמות אחרות כמו "תודה שעישנתם" או "טים אמריקה" או "תעלת בלאומילך" או "דוקטור סטריינג'לאב" או אפילו "רשת שידור" מצחיקות.
יש לה רגעים מצחיקים, אבל הטון כולו והסיפור עצמו הם לא אסופת דמויות מוקצנות שעושות שיגועים עם הילדה-מכשפה האפריקאית ואיזה טמבלים כולם, או סיפור שבו כולם מחליפים דיאלוגים מושחזים ומעלפים. במקום זה, זה סיפור די אפל ודפוק ולא כזה רחוק מהמציאות על ילדה שמאשימים אותה שהיא מכשפה, אז היא נהפכת לכזאת.
אבל בניגוד למשפטי סיילם שם התואר מכשפה גרר מוות, בזמביה של ימינו (או קרוב מאוד לימינו) התואר מכשפה גורר יחס מורכב יותר: מצד אחד את כלי בידי הממשל – שפחה בעצם, שגרה ב"מחנה מכשפות", ומצד שני את זוכה לכבוד מעורב ביראה – הרי את מכשפה. מעבר לשאלת ה"למה להתעסק עם מישהי שיש לה כוחות מסתוריים שיכולים להרע לך", מכשפות הן בסך הכל אחלה, כל עוד הן עוזרות להביא גשם ולמצוא גנבים בכפר שלך ומה לא.
לכאורה, זה עוד אחד הסרטים האלה שמציגים חלון לתרבות אחרת רחוקה ולהתעללות המבנית שיש בבסיס החברה. אבל יש שני דברים שמפרידים את "אני לא מכשפה" מהסרטים הנ"ל. הראשון הוא שבכך שהגיבורה שלנו היא ילדה בת שמונה, נקודת המבט שלנו מוקצנת: כי דברים דפוקים שקורים לאנשים הם דפוקים כפליים כשהם קורים לילדים.
אבל בניגוד לסרטים מהסוג הזה, אלה שנותנים לנו נקודת מבט על זוועות רחוקות (או קרובות) מאיתנו, מה שמוצג אינו דרמה ובטח שלא מלדודרמה, והוא לא מתענג על הכאב כדי לגרום לקהל לבכות. הוא סאטירה, ומה שמוצג הוא אבסורד וטירוף, והסרט מתענג על כל שטות שכזאת. מצד שני, זה לא שלסרט הוא חסר לב, והוא אף פעם לא נהפך לנוקשה מדי עבור הגיבורה שלו.
הסרט, בעצם, מצליח ליפול בין הכיסאות לתוך כורסה מלכותית: בין הרצון להציג את הטירוף שבבסיס פרקטיקת המכשפות במדינות אפריקאיות ובין הרצון לספר את סיפורה של ילדה חריגה שנגררת לתפקיד שגדול עליה בכמה מידות, ובין אולי הסיפור הגדול והאוניברסלי על איך החברה מתייחסת לאנשים קצת חריגים, יש פה סיפור שקל להזדהות איתו, אפילו אם אף אף פעם לא קשרו אתכם בחבל ארוך ואמרו לכם שאם תחתכו אותו תהפכו לעז. כי היחס לחריגים בחברה הוא בשום מקום לא להיט, והסרט מנגן על דברים שאפשר לחוש אפילו במרחק כמה תרבויות.
"אני לא מכשפה" הוא מסוג הסרטים שגורמים לי לשמוח על העידן שבו אנו חיים. רבות נאמר, בצדק ושלא בצדק, כנגד המצב של שיח הקולנוע בימינו ושל הסרטים בכלל. גם אנחנו כתבנו לא מעט דברים כנגד המצב – מבעיות באולפנים הגדולים ביותר ועד תלונות על הצורה שבה אנחנו מדברים על סרטים בימינו. אבל יש יתרון אחד מובהק: יש לא מעט סרטים שמעולם לא היינו שומעים עליהם, וכיום, בשיח שנותן יותר מקום לסרטים של נשים ומיעוטים, בשיח שבו גם סרטי פסטיבלים בלי במאים, שחקנים או תסריטאים מוכרים יכולים להופיע על הראדר הקולנועי הגדול בעזרת דחיפה של כמה אנשים חרוצים, הסרטים הללו לא נדחקים לצד כמו בעבר אלא עולים ומתבלטים. ובמקום לפספס אותם או לגלות אותם באיחור של עשור או יותר, אפשר להיחשף אליהם בזמן אמת.
זה לא עניין של פוליטיקת זהויות ושאר ירקות. הרבה מהסרטים שהתבלטו בזכות שינוי השיח וסדיקת הקאנון הם סרטים שאני ממש לא מת עליהם, ומכמה גם נרתע לחלוטין (כי באמת שלא כולם טובים), אבל הבלטת הסיפורים שעד כה נדחקו הצידה מציגה בפנינו סיפורים אחרים – כאלה שלא שמענו כבר עשרות פעמים, כאלה שמגיעים מנקודת מבט שלא ראינו, כאלה שמרגישים אחרת, בצורה הכי טובה, מכל מה שהכרנו בקולנוע עד כה. ובשביל מישהו שבא לקולנוע כדי לראות ולשמוע עוד סיפורים ועוד נקודות מבט ועוד דרכים להסתכל על העולם – זה כל מה שיכולתי לבקש.
ולמרות שינוי השיח וכל זה, אם נדבר בכנות, "אני לא מכשפה" לא ממש כבש את העולם בסערה. הוא זכה בפרס באפט"א בפרס הסרט הראשון הטוב ביותר ליוצר בריטי, תואר כבוד שהוא חולק עם סרטים כמו "ירח" ו"גאווה ודעה קדומה", ותואר שהוא הצליח להשיג במקום שבו נכשלו סרטים כמו "לוק סטוק ושני קנים מעשנים", "אקס מאכינה", "החבובות", "השכונה נגד החייזרים", "מת על המתים" ועוד. אבל פה בערך רשימת הכתרים שנקשרו מסביב לראשו נגמרת – אחרת, ככל הנראה, לא הייתי שם אותו ברשימה של סרטים שפוספסו בגדול על ידי הקהל. אבל האקלים הנוכחי גרם לכמה עקשנים וצדיקים להמשיך ולהציף אותו בהקשרים של רשימות סרטים של במאיות, סרטים אפריקאיים ועוד, עד שהתרציתי והתיישבתי לראות אותו, והרווחתי לחלוטין בזכות עקשנותם.
סרט כמו "אני לא מכשפה" הוא מהאחוזון העליון של סרטים בכל שנה שבה הוא יוצא: יצירה מורכבת וחכמה של יוצרת ששולטת במדיום ושמצליחה לספר סיפור מקורי. כי למרות שזה סרט נידח ממדינה אפריקאית שאתם כנראה לא יכולים למקם על המפה עם במאית שככל הנראה גם מעריצים שלה לא הוגים את השם שלה במדויק, זה פשוט סרט טוב. ובגלל זה כולנו בעסק הזה מלכתחילה, לא? בשביל לראות סרטים טובים?
