"סיפורו של רחוב ביל" מצטרף לטרנד החם של 2018 של סרטים שמדברים על העוולות שנעשות לקהילה השחורה בארה"ב: "סליחה על ההפרעה" נגע בנושא בקלילות בין כל שאר עשרות הנושאים שהוא העלה, "בליינדספוטינג" דיבר על הג'נטרפיקציה והאלימות המשטרתית (שבה עסק גם "The Hate U Give" שלא ראיתי), "שחור על לבן" על האלימות והגזענות הבולטות אז שמבעבעות גם היום, "Bodied" על הבדלי המעמדות ועל הגזענות והבעיות בעולם קרבות הראפ, ו"הפנתר השחור" על זה שהדבר שהכי מטריד מדינה אפריקאית בדיונית זה שיש בני נוער עניים בארה"ב. "סיפורו של רחוב ביל", יצירת המופת של בארי ג'נקינס, מתעלה על כולם.
זה לא הישג פשוט – חלק מהסרטים שהזכרתי הם נהדרים ומהווים חלק בלתי נפרד מרשימת הסרטים הכי טובים של 2018. יכול להיות שזה קשור לכך שבעוד שרבים מהסרטים הללו מאמינים שהדרך להתמודד עם העוולות היא זעם, "רחוב ביל" מציע דרך אחרת – חיוך.
הדמות הראשית בסרט, טיש, מגלה שהיא בהריון. שזה בסדר, אבל היא ובן זוגה אלפונסו לא נשואים, וזאת בעיה מאוד רצינית עבור המשפחה שלו. אה, כן, והוא בכלל בכלא, באשמת פשע שהוא לא ביצע.
אם את "אור ירח" בעיקר הערכתי, הרי שכאן אין ספק שהתאהבתי בטיש, אלפונסו, בדמויות המשנה, בעולם ובסרט החדש של בארי ג'נקינס. ג'נקינס לוקח את כל מה שהפך את "אור ירח" לסרט אדיר ומעלה ל-11: החלוקה לזמנים הופכת למשחק שלם עם העבר וההווה, הצילום מצליח להיות אפילו יפה יותר, הדינמיקות המשפחתיות נוכחות הרבה יותר וסיפור האהבה תופס אותך מהשנייה הראשונה. והמשחק, הן של צמד השחקנים הראשיים, הן של המשפחה והן של דמויות שצצות לסצנה אחת או שתיים – מושלם. היה אפשר למלא את כל קטגוריות שחקני המשנה באוסקר בשחקנים של "רחוב ביל" לבדם, החל מהשמות הקצת יותר מוכרים כמו בריאן טיירי הנרי ("אטלנטה", "אלמנות", "ספיידרמן: ממד העכביש"), פדרו פסקל או דייב פרנקו, אבל בעיקר בצוות השחקנים האלמוני ברובו, שמגלם את צמד הנאהבים ואת משפחותיהם – קיקי ליין, סטיבן ג'יימס, רג'ינה קינג (המועמדת לאוסקר על תפקידה), טיואנה פאריס, קולמאן דומינגו, מייקל ביץ' ועוד.
ג'נקינס, שעיבד את ספרו של הסופר ג'יימס בולדווין, בחר בסיפור לא פשוט שהיה יכול להתפרק בידיים של הרבה מאוד אנשים. הסרט עוסק, בין השאר, בגיבור שמואשם באונס שלא ביצע. בתקופה של ימינו, נשמע שסרט כזה היה צריך להיקרע לגזרים בשל חוסר כבוד למתלוננות וניסיון להציג איזה דיכוטומיה של "נשים מול שחורים". אבל הסרט נמנע מזה, ומצליח לתת כבוד למתלוננת גם בזמן שהוא טוען לחפותו של הגיבור. הוא גם נמנע מלהציג כל אדם לבן כשטן, שהדרך לנצח היא שהשחורים יתמכו בשחורים בלי עזרה מאף אחד אחר, והוא אפילו נמנע מלהציג את השחורים כאנשים מושלמים או חסרי דעות קדומות. הוא מציג מערכת בלתי אפשרית של אנשים ואינטרסים שפוגעת באנשים שנמצאים בתחתית, אבל הוא גם טוען שעם אהבה ואופטימיות אפשר לנצח אותה. ואם לא לנצח – לפחות לשרוד בכבוד.
היו השנה לא מעט סרטים שהיתה בהם אהבה, אבל בתחרות הלא הוגנת הזאת, נראה שזאת של "רחוב ביל" היא הכי כנה (טוב, וזאת של "תמכו בנערות", אבל אף אחד לא ראה אותו). היא לא מלוקקת, לא מתעלמת מבעיות, לא נמנעת ממורכבויות, לא מסנוורת והופכת את הגיבורים למלאכים – אבל עדיין מאמינה בכנות שדרך האופטימיות, הנחישות והחיוך אפשר להתמודד עם העולם.
ואולי השקפת העולם הזאת היא מה ששבתה אותי. זאת השקפת עולם עדינה מדי בשביל לזכות לבאזז רציני בעונת הפרסים, איפה שהכל צריך להיות ברור, מרשים ובולט, ולכן לא פלא שהסרט הגיע להישגים צנועים יחסית. בניגוד לסרטים אחרים, הוא לא מוציא אותך לפעול באנרגיה חדשה – אלא מטעין אותך בשמחת חיים, חום ואהבה. הוא לא צועק מכל פריים שלו כמה שהוא הישג אומנותי, על העוולות הפוליטיות של ימינו או על כל דבר אחר – הוא מקרין את כל הדברים האלה בחוכמה, בעורמה ובחיוך, בלי להרים את הקול אפילו פעם אחת.
מדובר באחד מהסרטים הכי טובים שנוצרו בזמן האחרון, ובטח באחד הסרטים הכי לבביים שנוצרו אי פעם. בסרטו השלישי, ברי ג'נקינס מגיע לפסגות שקולנוענים מעטים מדי בכלל מנסים להגיע אליהם. כן, הוא אולי לא מקבל את ההערכה שמגיעה לו, אבל זה כבר הפסד של כל השאר.
מותר לי לשאול איפה ואיך ראית אותו?
כי בהתחשב בכך שבאוסקר הוא לא יזכה, הסיכוי שהוא יגיע הנה מתישהו הולך וקטן
אני מנחש שבסקרינר שהגיע לאינטרנט
(ל"ת)
סרט מעולה
יש אווירה קסומה כזאת לאורך הסרט, מסכים שהוא יותר טוב מאור ירח, מפתיע אותי שהוא לא מועמד לאוסקר.
מה שכן עדיין משהו חסר לי בסרטים של גנקינס, קשה לי להגיד בדיוק מה.
ולא מובנת לי ההתלהבות מרגינה קינג בסרט הזה..
דווקא שתי השחקנים הראשיים היו מעולים ולגמרי כובשים.
סליחה על השאלה, אבל מה הסיפור בסרט?
הכתבה הציגה את הסרט כמאוד נכון, אבל ממש התקמצנה על פירוט העלילה.
כנראה שצריך לחפש מידע על הסרט גם באתרים אחרים.
זה כי העלילה לא מאוד.. עלילתית
הסרט מתאר את סיפור האהבה שלהן מהתחלה וברגעי מפתח, והסרט מתאר את הניסיון של טיש להתמודד עם התינוק ולנסות להוכיח את חפותו של אלפונסו. אבל הוא הרבה יותר אווירה מאשר סיפור סיפורי.
אין לך גם מה לראות את the hate u give. מדובר בשיעור חברה ארוך במיוחד, שהשחקנים הטובים שלו לא מפצים על מלא קריינות ומוזיקה דרמטית כל חמש דקות.
מתי זה יוקרן???
מתי לעזאזל יקירינו את הסרט הזה בארץ?
בפסטיבל ירושלים, למשך שבוע, וכנראה שזהו, לצערנו
(ל"ת)
וואו, איזה סרט טרחני
כל הסרט מורכב מצילומים איטיים של הפנים של השחקנים בצבעים חמימים ומוזיקה דרמטית, בלי שום עניין עלילתי. זה הרגיש כאילו הינדסו את הסרט לזכייה באוסקר – סרט על שחורים ועל אונס, מהורהר ו"נוגע ללב". מאד הצטערתי על השעתיים שהקדשתי לסרט.
זמין ב-VOD של הוט. (וגם בעיני - מומלץ מאוד)
(ל"ת)
סרט נפלא בעדינותו . נהניתי מכל רגע . צפיתי בו בyes is סרטים
ראיתי אותו עכשיו בסינמטק. את אור ירח מאד אהבתי. כאן זה היה איטי מדי בעיני, האבה חזרות עלנאותו נושא, צילומים מאד איטיים. פחות טוב לדעתי.