ביקורת: אני, פרנקנשטיין

אחותך פרנקנשטיין!
שם רשמי
אני פרנקנשטיין
שם לועזי
I, Frankenstein

אם תיכנסו לאולם קולנוע שבו מוקרן "אני, פרנקנשטיין" – ואני רוצה להבהיר מראש וחד משמעית שזו אינה פעולה שאני ממליץ עליה -בנקודה אקראית כלשהי במהלך הסרט, תראו ככל הנראה מישהו פורץ דרך קיר, או דרך ‏תקרה, או דרך חלון. הסרט עוסק במלחמה בין שדי הגיהנום וגזע של מעין-מלאכים המגנים על ‏האנושות, עם המפלצת של פרנקנשטיין באמצע; הוא מלא ביצורי אופל ויצורי אור עתיקי יומין, ואף ‏לא אחד מהם למד במהלך אלפי שנות חייו איך להשתמש בידית של דלת. הרעיון שאפשר לעבור ‏מצד אחד של קיר לצד השני בלי לפרוץ דרכו כנראה מעולם לא עלה בדעתם. מפליא לראות שחלק מהקתדרלות שבהן מתרחש רוב הסרט עדיין עומדות.

אם תישארו באולם עוד דקה או שתיים – ושוב, יש להדגיש שאני מדבר באופן היפותטי בלבד, בשום אופן לא הייתי רוצה שבאמת תעשו את זה – תראו ככל הנראה את השחקן הבריטי הותיק ביל ניי ‏זועם, ותתהו אם נכנסתם בטעות לסרט בסדרת "מלחמת האופל". "מלחמת האופל" היא סדרת ‏סרטים על מלחמה סודית בין שני גזעים של יצורים על טבעיים, שמתרחשת כולה במין לילה נצחי ‏בעיצוב כמו-גותי יפהפה ובגוונים כחלחלים, ועם ביל ניי כבוס חמוץ המבט של הרעים. "אני, ‏פרנקנשטיין", לעומת זאת, הוא סרט על מלחמה סודית בין שני גזעים של יצורים על טבעיים ‏שמתרחש כולו במין לילה נצחי בעיצוב כמו-גותי לא משהו ובגוונים כחלחלים – והנה, גם פה מופיע ‏ביל ניי כבוס חמוץ המבט של הרעים, ומסיר כל ספק בדבר היות הסרט הזה ניסיון קלוש לחקות ‏את "מלחמת האופל", שלא היתה מציאה גדולה מלכתחילה. למה ביל ניי מתעקש להופיע בכל ‏הסרטים המעפנים האלה? באותה המידה אפשר לשאול מה עושה שם מירנדה אוטו, או ארון ‏אקהארט.‏

אקהארט הוא המפלצת של פרנקנשטיין – היצור חסר השם שאותו יצר ד"ר פרנקנשטיין בספרה של ‏מרי שלי. את עלילת הספר המקורי הסרט מעביר בתוך שלוש דקות, וממשיך מיד הלאה: מאתיים ‏שנה לאחר מכן, היצור-שלא-קוראים-לו-ככה-אבל-לשם-הנוחות-נכנה-אותו-פרנקנשטיין עדיין ‏משוטט בעולם, ומסתבך בקרב בין השדים לבין הגרגוילים, יצורי טוב ואור שמשום מה אוהבים ‏להסתוות כפסלי אבן מכוערים שיושבים על פינות של קתדרלות. ישנה גם מדענית (איבון ‏סטרזובסקי, המדענית הפחות אמינה בקולנוע מאז דניס ריצ'רדס בתפקיד ד"ר כריסטמס ג'ונס) שמנסה לשחזר את ניסיונותיו המדעיים של פרנקנשטיין ולהחיות מתים.‏

אם בטעות תישארו באולם לאורך ההקרנה כולה תגלו ש"אני, פרנקנשטין" הוא ג'אנק מוחלט, סרט ‏איום מכל בחינה שהיא בלי שום אלמנט אחד לרפואה שיציל אותו. עלילה מטומטמת ברמה קיצונית, ‏כתובה כמרתון של קלישאות, ללא שמץ שנינות או הומור, משוחקות בכובד-ראש מגוחך, עם ‏אפקטים ממוחשבים ליגה ב', סצינות אקשן לא מלהיבות ושדים שנראים כמו מסיכות גומי לפורים ‏מהסוג שאפשר להשיג בחנויות של הכל בשני שקל. כל זה, בעיצוב גותי גנרי, ‏ואפילו בלי קייט בקינסייל בבגדים צמודים שתציל את המצב.‏

לסרט כזה יש רק דרך אחת לגאול את עצמו: להגזים. לחצות את הגבול אל הכל-כך-רע-שזה-טוב. ‏ו"אני, פרנקנשטיין" עושה כמה גיחות בכיוון: יש בו רגעים שמעוררים צחוק מהסיבות הלא ‏נכונות. למשל, האופן שבו ארון אקהארט עוצר באמצע קפיצה באוויר כדי לתת אגרוף, כמו משהו ‏מתוך פארודיה גרועה על סרטי קונג פו. או כשאחד מה"טובים" קיבל החלטה מטומטמת במידה כל כך בלתי נתפסת שהייתי בטוח שתיכף יתברר שהוא בעצם שתול של הרעים, אבל זה לא קרה – הוא היה, מתברר, סתם אידיוט. או הגופות שעליהן מותקנת, אני לא צוחק עכשיו, תצוגה דיגיטלית שמראה את שלבי שיבתן לחיים באותה צורה שבה הטלפון שלכם מציג את אחוזי ההורדה של אפליקציה: "01% החייאה…". גם קצת משעשע ששמו של אחד מהמלאכים-הלוחמים הבד-אסים הוא אופיר. אולי, אולי ‏אם מגיעים במצב רוח שטותניקי במיוחד ועם הרבה חברים (הכי טוב אם לאחד מהם קוראים ‏אופיר), אפשר ליהנות מהכשלון המוחלט הזה. מצד שני, יש גם סיכוי טוב שהחברים שלכם רק יתעצבנו על כך שגררתם אותם לסרט המיותר הזה, בעיקר אופיר. אז למה לקחת את הסיכון? עדיף מראש ללכת ‏לראות סרט פחות גרוע. כלומר, כל סרט אחר.‏ באמת כל אחד.


פורסם במקור בוואלה