אחד הסוגים הכי מעצבנים של צופים – לצד זה שלא מבין שום דבר וצריך שיסבירו לו, זה שצוחק במקומות הלא נכונים, וזה שמדבר כל הזמן ובסוף טוען שהיה גרוע – הוא זה שקרא את הספר. בזמן שרובנו פשוט צופים ונהנים – או שלא נהנים – מהסרט עצמו, זה שקרא את הספר עוסק בהשוואות. הוא משווה ומתלונן. הוא טוען ששינו הכל, שהדמויות בכלל לא נראות כמו שהן צריכות להיראות, שהחלקים הכי טובים של העלילה נחתכו החוצה. בסופו של דבר הוא תמיד מגיע לאותה מסקנה: הספר היה יותר טוב. תקראו את הספר. הסרט היה נוראי.
כשזה קורה בסרטים כמו "הארי פוטר" ו"שר הטבעות", לזה שקרא את הספר יש חברה טובה. יש קהילות שלמות של אלה-שקראו-את-הספר שמוקדשות לתלונות והשוואות וסיפורים על כמה שהספר היה יותר טוב. כשמדובר בספרים ידועים פחות – כלומר, כל שאר הספרים שנכתבו אי פעם, חוץ מהתנ"ך – ייתכן שזה שקרא את הספר הוא בודד באולם, וייתכן שכל האחרים אפילו לא יודעים שהיה ספר, וזה ממש לא אכפת להם, והקיטורים של זה שקרא את הספר עולים להם על העצבים.
ובכן, הפעם אני אהיה האיש המעצבן הזה. אני זה שקרא את הספר. ואני זה שאומר ש"אין לי מושג איך היא עושה את זה", הספר, הוא מצוין, וכדאי לכם לקרוא אותו. רק אל תראו את הסרט, כי הוא מחורבן, ומטופש, ואף אחד לא נראה כמו שהוא צריך להיראות והוציאו את כל הקטעים הטובים. יכול מאוד להיות שאם לא הייתי קורא את הספר דעתי על הסרט היתה פחות שלילית. לא שהייתי חושב שהוא טוב, חלילה. לא נפלתי על הראש עד כדי כך. אבל יכול להיות שהייתי רואה בו סתם קומדיה רומנטית קלישאתית, שגרתית וטפשית. יכול להיות שלא הייתי טוען שזה אחד הסרטים הכי מזעזעים שראיתי בשנים האחרונות, תרכיז טמטום בלתי מהול, וסרט מעליב ועלוב שגורם לי לרצות לחנוק את כל המעורבים בו חוץ מאוליביה מון במו ידי.
זה התחיל כבר מהליהוק. משהו בסרט מאוד הסריח כבר כשהודיעו ששרה ג'סיקה פארקר תגלם את קייט רדי, גיבורת הסרט. קייט רדי היא אמא עובדת. היא עובדת בחברת ניהול פיננסי (או כלכלה ניהולית? היא עושה משהו עם כסף, בכל מקרה) ומגדלת שני ילדים, שילוב שהוא כמובן בלתי אפשרי. אי אפשר להקדיש מספיק זמן לעבודה וגם לילדים, אבל קייט רדי ורבות אחרות כמוה עושות את זה בכל זאת, ולאף אחד אין מושג איך. קייט רדי – זאת שבספר – יודעת שאף אחד לא יעשה לה הנחות רק משום שהיא אמא, אלא להיפך. היא צריכה להצטיין בעבודה שלה כמו כל גבר, ויותר, כדי שיקחו אותה ברצינות. לכן לעולם לא הייתם תופסים אותה מתחנחנת, מתנחמדת, מסדרת את התחתונים בדיוק מול המצלמה של שיחת הוידאו או שאר דברים "חמודים" כאלה. בקיצור, בחיים לא הייתם תופסים אותה מתנהגת כמו קארי ברדשאו. אבל יש תקוה: שרה ג'סיקה פארקר היא לא קארי ברדשאו, היא שחקנית, ואולי היא יודעת לגלם דמויות אחרות. הזוועה האמיתית מתגלה בסרט כשמתברר שהיא לא מגלמת דמות אחרת. היא מגלמת את קארי בראדשאו, הנוירוטית המתחנחנת המפונקת והעצלנית שאפילו המעריצות המושבעות של "סקס והעיר הגדולה" לא סובלות. היא מדברת באותו טון, מקריינת את הסרט באותה אינטונציה. היא ההיפך המוחלט ממה שקייט רדי אמורה להיות. נכון שהתחרות לא היתה פשוטה, אבל נראה לי שיש לנו מנצח: שרה ג'סיקה פארקר בתפקיד קייט רדי היא הליהוק הגרוע של המילניום.
ההחלטה המזעזעת הזאת הופכת את המשמעות של כל הסרט. מבנאדם מסודר להפליא כלפי חוץ – שרק מתחת לפני השטח אפשר לשמוע את הפאניקה שלה – קייט רדי הפכה לפרחה שאף אחד לא היה מעסיק במשרד רציני בתפקיד בכיר יותר מפקידת הקבלה. הסרט עדיין כולל משפטים מתוך הספר, אימרות כנף על כמה שקשה להיות אמא עובדת, אבל החיים שהוא מראה הם חיי קומדיה רומנטית ללא קשר למציאות. הסרט נראה כאילו הוא מתגאה בכמה שהוא לא יודע כלום על מה שהוא מדבר עליו. אנשים מדברים בו לאט לאט, וכשיש טקסט כלשהו על המסך – יקראו לכם אותו בקול רם, כאילו אתם ילדים בני שלוש. מסכי המחשב שכולם עובדים עליהם בסרט נראים כאילו הגיעו ישר משנת 1996, וכשרדי – שאמורה להיות אחת שעובדת עם מחשב הרבה שעות ביום – מוחקת שורת טקסט שכתבה, היא לוחצת על backspace שוב ושוב עשרות פעמים, כאילו אין עכבר בעולם. אני מבין מעט מאוד במכשירים פיננסיים, ובכל זאת הצלחתי לקלוט שהג'יבריש הכלכלי שאנשים זורקים זה לזה הוא בולשיט מוחלט (אני די בטוח שפארקר הסבירה בשלב כלשהו שהיא רוצה לפתוח קרן פנסיה שבה אנשים יכולים להפקיד כסף בשביל הפנסיה).
בתור ההוא שקרא את הספר, אני צריך להוסיף גם שהקטעים הכי טובים בספר לא נמצאים בסרט. במקרה הזה, כל קטע חזק, פוגע או מרגש, מעבר לרמת הקיטש הבסיסי ביותר, לא נמצא בסרט. למעשה רוב הספר, כולל הסוף, לא נמצא בסרט – והתסריטאים לא טרחו לחשוב על סוף חדש: הוא פשוט נגמר, במין "…והם חיו באושר ועושר" נטול הגיון, נימוק או תהליך שמוביל אליו. הסרט דואג להציג שתי דמויות של "רעים" – ואז עוזב את שתיהן בלי שאף אחת מהן הספיקה לעשות משהו רע, או כל דבר אחר שישפיע על העלילה באופן כלשהו.
השחקנית היחידה שיוצאת מהביצה הזאת בכבוד, והדמות הטובה היחידה, היא מומו (אין קשר לגונבי הזמן ולילדה שהחזירה לאנשים את הזמן הגנוב), העוזרת של קייט, בגילומה של אוליביה מון. מומו היא קרייריסטית כמעט רובוטית שהרעיון של ילדים, או רגשות בכלל, מבלבל אותה לגמרי. אולי בגלל זה היא כזאת מוצלחת – האנשים שעשו את הסרט הזה לא נמצאים הרבה בחברת בני אדם, ואין להם מושג איך הם עושים את זה.
אני מאוד ממליץ על "אין לי מושג איך היא עושה את זה". ספר טוב. אבל אל תקראו אותו לפני שתראו את הסרט, כי זה יהפוך אותו לעינוי מתמשך. תקראו את הספר אחרי הסרט. או, הכי טוב: במקום.
המדריך לטרמפיסט בגלקסיה
הוא ההמרה הכי גרועה שראיתי לספר.
בלי שום תחרות.
בסרטים אחרים האפקטים פיצו (או שינו),
החופש הספרותי הראה זוית מענינת בסרטים אחרים,
והיו אפילו כאלה שפשוט הועברו לא טוב.
המדריך לטרמפיסט בגלקסיה לא זכה לחסד הזה.
הוא פשוט נרצח לאחר שהוכה, נאנס ושועבד על ידי יוצרי הסרט
יהי זכרו ברוך
היה בו את מרווין
ואם כבר ניטפוקים שלא קשורים לכלום – רד, בשביל למחוק שורה בלי ללחוץ על בקספייס לא צריך עכבר, צריך להשתמש בשיפט וב-home.
ממך הייתי מצפה לdd
(ל"ת)
היה בו *משהו* טוב
היו שם כמה קטעים שלמרות שהם לא נכתבו בספר, הם לגמרי ברוחו.
נגיד הקטע עם הספות.
הסרט של הטרמפיסט אולי היה גרוע בהרבה מהספר
אבל הוא עדיין סרט חביב למדי. היה לו עיצוב טוב (ומתאים), הוא היה מבדר, והליהוקים היו סבירים, או אפילו טובים. כמו כן, כמו שנכתב מעליי, היו בו דברים שנעשו ברוח ההומור של הספר.
מעבר לכך שהספר לרוב יותר טוב, אם הסרט טוב בפני עצמו, והרוח נשארת דומה ברמה כזו או אחרת, קשה לי לראות את הסרט של הטרמפיסט כהמרה הגרועה ביותר.
מדהים!
כשקראתי את הביקורת מיד חשבתי לעצמי: "הי! עם כל הכבוד אין ספק שהמדריך לטרמפיסט הוא ההמרה הגרועה ביותר! כולם יודעים זאת, לא?", אגב לא בגלל שהסרט גרוע (מה שנכון אגב) אלא בגלל שהקשר היחיד בינו לבין סדרת הספרים (המוצלחת בחלקה הראשון והטרגדיה הספרותית הגדולה של המאה בחלקה האחרון) הוא חמש הדקות הראשונות והעובדה שקוראים לדמויות באותם שמות.
נ.ב
מומו זה אחלה ספר.
מש''א! מש''א! מש''א!
(ל"ת)
מישהו שכח את אליס?
או שזה לא נחשב?![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
). פשוט שחיטה מוחלטת.
כי גם אם זה לא בדיוק עיבוד לספר, זה עדיין סרט שאמור להיות ברוח הספר וזה הדבר האחרון שהסרט הזה הוא (אני היחיד שחושב שלשפה העברית יש קצת מגבלות בגלל המחסור בהתייחסות לדברים כis?
הייתי מתווכחת איתך על זה,
אבל זה כבר אוף טופיק
אולי באחת מהביקורות של הסרט
זו בדיוק הייתה הבעיה בסרט של המדריך לטרמפיסט...
זה לא שלא היו בו דברים טובים ומצחיקים (למשל עיצוב הסרטנים שזכור לי כמשובב נפש, ליהוק הדמויות – בייחוד מרווין ופורד פרפקט, הרבה מאוד בדיחות וסצינות מוכרות מהספר וגם בדיחות וסצינות חדשות שהיו מקסימות בפני עצמן, לרבות מה שהזכרת).
זה פשוט שהוא עירבב את ההומור המשובח מאוד של הספר עם… רצף ענק של בדיחות על אפים או משהו כזה (הדחקתי את הפרטים). ובדיחות שבהן אנשים מקבלים מכות ממגרפות. ועוד דברים גרועים שכבר יהיו ספויילריים. אה, וגם להרוס בדיחות קיימות על ידי הוספת פאנץ' נוסף ומיותר אחרי הפאנץ' המקורי.
זה לא סתם להרוס, אלא להראות לך כמה טוב זה היה יכול להיות – ואז להרוס.
נגיד להכין עוגה שנראית בדיוק כמו העוגה האהובה עליך שאמא שלך הייתה מכינה לך כשהיית קטן והיה לך יומולדת, כולל ההקדשה האישית והנרות הצבעוניים – אבל לשים בה שכבה נדיבה של קקי.
תראה תשמע
אני מניח שאני לא כזה פנאט של המדריך. כי לי לא זכור הדברים שהציקו לך. אני זוכר שיצאתי מהסרט בתחושה מאד טובה.
אישית הייתי נותן לו 8 בסולם של 0-10. לא 9 כי למרות שהסרט היה טוב הוא להתעלה למרמה של סרט מופת.
כשאני אכלתי את העוגה הזאת לא היה לי שום טעם מגעיל בפה. אבל אולי זה כי איבדתי את פקעיות הטעם![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
:)
(ל"ת)
מש"א
העיצוב היה לא רע (פרט למרווין; לא סבלתי אותו); האווירה הייתה חביבה והיו כמה בדיחות חמודות; לא הפריע לי ששינו את העלילה; אבל הם פשוט רצחו את הדמויות, בפרט את הדמות של טריליאן שפרט לשם לא היה שום קשר בינה ובין הספר… חשבתי שאחרי הבימבו מה-BBC כל דבר יהיה שיפור, אבל מסתבר שלא בהכרח. גם בלי ההשוואה לספר זה היה סרט מטופש למדי שלא הייתי נותנת לו יותר מ-6 (וגם זה רק בזכות בדיחה ויזואלית מרנינה במיוחד) ועם ההשוואה זה פשוט מקומם. למה לבסס סרט על ספר ואז לשנות את הדמויות לחלוטין? שימציאו דמויות חדשות ועלילה חדשה שמתרחשות באותו יקום, וחסל.
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה
לא המדריך לטרמפיסט בגלקסיה…![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
ניזכרתי!
לא יפה להשמיץ סתם, היה נקודת אור אחת בסרט- שיר ממש טוב לדולפינים. לפחות זה. עכשיו אני אשתוק.
זה בסדר, גם הספר של המדריך הוא בסך הכל המרה גרועה של התסכיתים תנצבה.
ניטפוק קטן לנטיפוק בנוגע לbackspace
אפשר גם להחזיק אותו (ברוב היישומים) לחיצה ארוכה, וזה חוסך זמן ופחות מעייף את האצבע (אם זאת פסקה ארוכה עדיף כמובן להשתמש בעכבר, אבל אם כבר משתמשים במקלדת רצוי לדעת לנצל אותה בחוכמה).
מפתיע אותי שהספר אמור להיות טוב, כי העלילה של הסרט שמבוססת עליו נשמעת כמו רעיון לעוס ומשעמם (אם הבנתי נכון, הסיפור העקרי הוא של הדמות הראשית, אמא קרייריסטית שמתמרנת בין משרה תובענית לגידול ילדים? וזהו? היא לא משלבת את זה עם רציחות סדרתיות או משהו מעניין אחר?) אבל למרות זה אני אקח אותו מהספריה מתישהו.
הספר *מעולה*.
קראתי את הספר הזה בתיכון, והוא באמת נגע בי. הוא מתעסק בנושא שאולי הרבה מתייחסים אליו (ובעיקר לוקחים אותו כמובן מאליו – או, קשה להיות אמא ולעבוד במשרה מלאה, הלאה) אבל לא מתמקדים בו. והיופי של הספר זה שהוא מתעסק רק בו, בלי רציחות סדרתיות ובלי חייזרים מעולם אחר, ואם זה לא נשמע לך מעניין, אז חכה שתקרא את הספר שאורך החיים שמתואר בו היה מאתגר גם רוצח סדרתי.
שיכנעת אותי.
(ל"ת)
דא עקא, שלהורים הספר נשמע הרבה פחות משכנע.
גם בו וגם באיזה תואם שקראתי, החיים של הגברות הן מה-זה נוחים – אולי קשה להן, אבל יש להן תא משפחתי עם הרבה יותר כסף והרבה יותר אפשרויות לסיוע חיצוני מתא משפחתי ממוצע בארצנו, והן עדיין כושלות, וכושלות בצורה מדהימה (ולפעמים מטומטמת להחריד) בהתמודדות עם מספר ילדים *קטן* יותר מהממוצע בארצנו. ניהול הזמן של הגיבורה גרוע להחריד, וכיוון שלמחברת אין מושג מה היא עושה 24 שעות ביממה עם הגיבורה שאין לה מושג איך היא עושה את זה, אז סדר היום שלה מלא חורים שאפשר להעביר דרכם ארבעה ילדים מפונקים עם שני חוגים לאיש בערך או את נושאת המטוסים אנטרפרייז, מה שיותר גדול. גם הרשימות האינסופיות שלה הן דוגמה מצויינת לזה: היא מנסה להעמיס על הקורא כל-כך הרבה עד שלא ישים לב לכל הבעיות בתיאור שלה. ולבסוף – כמובן, היא חוזרת למסקנה שמשמעותה 'נה, באמת אי אפשר להיות אמא עובדת במשרה מלאה'.
ובתקציר נמרץ:
אני מכיר כמה וכמה נשים בסביבתי הקרובה, שלמעט דיאלוגים אינסופיים מתמודדות עם *הרבה* יותר עומס מהגיבורה הנ"ל.
אין לי ילדים,
אבל אני מכירה הרבה זוגות שבהם שני ההורים עובדים בהייטק (כלומר הכנסה מאוד גבוה, כמו של הגיבורה בספר) שיש להם רק ילד קטן אחד או שניים – ואין לי מושג איך הם עושים את זה. בפועל הילדים במסגרת עד ארבע כל יום, ההורים בקושי מספיק לראות אותם בחצי מהימים בשבוע (ואני לא דרמטית כשאני אומרת את זה) ולאורך כל אוגוסט הם מלהטטים בניסיון למצוא להם תעסוקה.
מה שאני מנסה להגיד זה שלא מדובר רק בהתמודדות עם עומס, מדובר גם בניסיון של הגיבורה לעמוד בציפיות הלא סבירות ממנה, בניסיון לשמור לעצמה חיים משלה וברגשות האשם הבלתי פוסקים שבעצם מישהי אחרת מגדלת את הילדים שלה. ואת התחושות האלה הספר הצליח להעביר באינסוף חן. לספרים כאלה קל להפוך לבכיינים אבל בספר הזה הגיבורה הייתה לחלוטין likeable, אפילו בתור ילדה בתיכון בלי שום אחריות הזדהתי איתה.
אבל מצד שני, אם לא היית קורא את הספר
כנראה שלא היינו מקבלים את הביקורת הזאת בכלל, ולא היינו יודעים את דעתך.
אני מתה על הספר,
וראיתי עכשיו לראשונה את הטריילר.
ואז הקאתי קצת בפה.
אני שייך למיעוט האנשים
שחושבים שלשרה ג'סיקה פרקר הייתה יכולת דרמטית לא מבוטלת. לדעתי, היא נתנה הופעה מצויינת ב"אד ווד" ואם זה היה תלוי בי היא הייתה מקבלת מועמדות לאוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר. כל מי שמכיר אותה רק מ"סקס והעיר" קצת יודהם מעד כמה היא מתחברת לדמות הזאת, שנמצאת במצב רגשי נורא מסובך שהוא תוצאה של מצב מאוד הזוי של במערכת היחסים שלה עם אד ווד, מצב שקצת מטשטש את הגבול בין דרמה לקומדיה. היא מצליחה לשחק את דולורס באופן כל-כך אמין יחסית למצב המוזר הזה, עד שזה מוכיח, לדעתי, שאם היא הייתה ממשיכה בקו של סרטי האיכות (כן, היא הייתה ב"אנשים חכמים", אבל סרט אחד לא נחשב), היא הייתה הופכת לאחת השחקניות הגדולות של העשור האחרון.
אד ווד היה סרט יוצא דופן מהרבה בחינות
כמו לדוגמא שהוא סרט של טים ברטון בלי אווירה גוטית, אובר אקטינג וגימיקים (אולי חוץ מהסצנה עם אורסון וולס). פארקר באמת הייתה שם לא רעה בכלל, אם כי אין ספק שביל מוריי גונב גם שם את ההצגה.
על העיוורון
דווקא נורא אהבתי את העיבוד לספר של סאראמאגו…
וקראתי את הספר פעם אחת לפני, ופעם אחת אחרי שראיתי את הסרט.
שמתי לב עכשיו
שלא רק שהביקורת הזאת דלה להחריד בתגובות ביחס לסטנדרט בעין הדג, אלא גם שאף תגובה לא עוסקת בסרט עצמו – כלומר, רד – נראה לי שאתה היחיד כאן שנאלץ לראות את הסרט הזה. :)
כותבים את זה Munn והוגים את זה מאן, כמו Lunch
(ל"ת)
מומו!!
ואני פשוט מאושרת שיש עוד מישהו שמכיר – ואם מכיר אז ב-ט-ו-ח אוהב את מומו של אנדה!
מש"א מש"א מש"א!
מומו זה ספר כל כך כל כך מקסים!
ומה אתם יודעים? אפילו עשו ממנו שני סרטים.
אחד מצויר, באיטלקית: http://www.imdb.com/title/tt0299040/
ואחד אמיתי, בגרמנית: http://www.imdb.com/title/tt0091537/ (וכאן אנדה גם היה מעורב בתסריט)
מישהו ראה, במקרה?
מה אתם מדברים
הספר הזה משעמם להפליא, קיטשי וקצת מתבכיין. מה כל כך מקסים בו – אני לא מבינה.
הוצאת לי את המילים מהמקלדת
שרה ג'סיקה פרקר היא לגמרי one trick pony
אם שנאתם אותה בסקס והעיר הגדולה (כמו גם את סקס והעיר הגדולה) תקבלו אותה שוב, קארי ברדשואו.
עם הזמן מובן לי למה היא נשואה למתיו ברודריק, שני משעממים.
ד"א, למה אתה קורה ספר על איך זה להיות אימא פול טיים ? כי אם אני אישה שאיננה אימא והנושא לא מעניין אותי, אחת כמה וכמה שיעניין גבר לא? אבל זו כבר הלוגיקה שלי:)
תודה!
לא יודע באשר לכותב,
ואפילו לא יודע באשר לספר הספציפי, אבל באופן אישי כבר יצא לי לקרוא ספרים על איך זה להיות עורך דין, וחייל, וגיישה, ומכשף המשרת את כוחות האופל. האפשרויות הללו הן חלק ניכר ממה שמגניב בספרים.
(לא שאני מאמין שלהיות אמא זה דבר כל כך שונה מלהיות אבא. אבל שוב, לא קראתי את הספר.)
אני יודעת שיחלקו עימי
אבל בכל הנוגע לאימהות (אם בספרות,אם בקולנוע ולפעמים גם מ"סתם" אימהות ברחוב) לא מדובר על משרה נחשקת בלשון המעטה, כמו עו"ד ומכשף המשרת את כוחות האופל.אבל אני מסכימה איתך שיש בזה משהו מעניין לשחק ליום אחד תפקיד שונה משלנו בחיים.
אבל בנוגע לספר הספציפי הזה, מדובר על אישה שקורעת את התחת ודי ממורמרת…ולי האמת לא בא לקרוא על אימא ממורמרת, יש לי מספיק את אימא שלי :)…אני חושבת שאם כבר מנסים להעביר לצופה הרגשת תסכול לגבי סטטוס מסוים בחיים,בצורה הכי משעשעת שניתן, אין יותר טוב מ"ברג'ידט ג'ונס", אבל ג'סיקה פארקר רחוקה שנות אור (לטעמי) מרנה.
אני מעדיף לקרוא גם על משרות לא-נחשקות.
באמת. אם זה כתוב היטב, זה עוזר לך להבין אנשים שהם לא-אתה בצורה מובהקת במיוחד – וזה דבר נהדר. זה נראה לי חשוב מאוד, בעיקר ברמה המוסרית, להבין אנשים שהם לא-אני.
לדעתי האישית, הדבר העיקרי שתלמד מ'אני לא מבינה'
הוא איך לנהל את הזמן שלך טוב יותר. כלומר, הגברת העסוקה סובלת מניצול זמן גרוע ברמה קוסמית, ולכן אני מבין בהחלט למה היא לא מספיקה כלום. זה לא שהיא באמת בדילמה-קיומית-בלתי-פתירה-בין-העבודה-והאמהות, אלא שהיא (למרות משכורת גבוהה יותר ממני ועוזרות ומטפלות ומן הסתם בחלק ב' יש גם רקחות וטבחות ואופות) מצליחה להפוך את סדר היום שלה לעמוס פי שבע ממה שנדרש. אז כל מה שהיא עושה? תעשה אחרת, ובזה תלמד שיעור מועיל.
מסכימה איתך, ולכן
יוצא מכך שאישית יש לי בעיה לקרוא על אימהות. :) זה לגמרי האישיו שלי…אבל בכל מקרה, צריך להיות די מחובר למחוזות פנימיים/מנטליים (EQ וכל החרא הזה) גם בשביל להתחבר לדמות מעבר להתעופפות במחוזות הדמיון…
לא תמיד אני רוצה להתחבר רגשית לדמות.
אני 40 דקות לתוך הזוועה הזו,
ואני לא זוכרת מתי פעם אחרונה הייתי עדה לכזה טבח ביצירה ספרותית.
קראתי את הספר כמה וכמה פעמים, כך שאני מזהה משפטים שמצוטטים ישירות מהספר, אבל הם לא בקונטקסט, ומהפה של שרה ג'סיקה פרקר הם גם לא אמינים. החלקים שהתסריטאים המציאו סתם איומים. המשחק מחריד (מומו משעשעת, אבל לא קשורה לספר). שלא נדע מצרות.