ביקורת: נוכלות בלי חשבון

"נוכלות בלי חשבון" מקפיד להבהיר לנו שהוא מתרחש בעולם האמיתי. יש בעשייה שלו – בעיקר בצילום הלא-מתייפייף – ניסיון לאמץ חספוס מהסוג ששמור לסרטים יותר ריאליסטיים וכואבים ממה שהוא אמור להיות. אבל בפועל, רוב הסרט הזה הוא דרמת פשע קומית על נשים גדולות מהחיים שעושות כסף בדרכים לא כשרות. זה סקסי (אבל לא נצלני), זה משעשע (אבל לא מטופש), זה מרגש לפרקים, וזה בהשראת סיפור אמיתי – כנראה באותו מובן שהליצן במסיבת יום הולדת שש של סטיבן קינג עורר בו השראה לכתוב את "זה".

אמרו לנו שזה הסרט החדש של ג׳ניפר לופז, אבל בפועל הדמות הראשית היא דסטיני, בגילומה של קונסטנס וו (עוד עליה בהמשך) – חשפנית מתחילה מניו יורק שרק רוצה לעזור לסבתא שלה לסגור את המינוס. כשהיא מגיעה למועדון חדש ויוקרתי, לוקחת עליה חסות רמונה (זו שאל לנו להתבלבל מהאבנים שלה יש, היא עדיין ג'ני מהעל האש), הכוכבת המנוסה והמהממת של המועדון. במהלך המערכה הראשונה של הסרט אנחנו נחשפים למה שהם לכאורה חיי הזוהר של חשפנית בניו יורק – זאת שהלקוחות הקבועים שלה הם אנשי וול-סטריט, שמתייחסים לאישה שרוקדת בפניהם כאל עסקה מוצלחת, בשעה שהאישה הרוקדת בעיקר מקווה שיומטר עליה כסף כמעט כמו על אותן עסקאות מוצלחות. אחרי שדסטיני מתרגלת לעבודה הלא-פשוטה-אך-רווחית הזו, היא בעיקר נהנית וזה מאוד משמח בשביל כולנו – דסטיני היא דמות מעוררת הזדהות, רמונה היא אישה שלחלוטין רציתי בטובתה. לראות אותן מרוויחות המון כסף ועושות המון כיף היה בעיקר מאוד מבדר. לראות אותן יוצרות חברות אמת בין כל איברי הגוף החשופים היה אפילו די מקסים. ברגעים הכי מהנים במערכה הראשונה אפילו עולה השאלה – מי בעצם מנצל פה את מי?

המערכה השנייה מתרחשת אחרי הקריסה הכלכלית הגדולה של 2008. לאותם גברברי וול-סטריט כבר אין את אותם מאות ואלפי דולרים בכיס אותם זרקו עד עכשיו על גיבורותינו העשויות ללא-חת ואותה שאלה נענית בתשובה חד משמעית וסצנה אחת מעוררת בחילה – לפי ״נוכלות״, כשצינור הכסף הגדול נסגר, הרקדנית הפרטית תמיד תהיה זו שתנוצל. בעת המצוקה דסטיני פונה שוב לרמונה לעזרה וזאת מוצאת פיתרון יצירתי למשבר המזומנים שנפל על ראש הרקדניות שלמדנו לאהוב – הונאה. את העמוד הן עוזבות, ולגברים העשירים (מי יותר, מי פחות) הן נצמדות על תקן נשות חברה סקסיות וזוהרות שבמקרה חושבות שאתה נראה בדיוק כמו טום קרוז, או רוברט רדפורד, ובשעה שאתה חושב שהן מנסות להחליט, הן מוצאות את דרכן לכרטיס האשראי שלך ועושות בו שפטים. בהתחלה, שיטת העבודה של רמונה מסתמכת על היסח הדעת של הבחור המסכן, ובהמשך – על אמצעים משמעותית פחות כשרים.

"נוכלות" (מילה על השם העברי: האם מישהו אי פעם חשב שהמילה "חשבון" תשפר את הסיכוי של משהו להצליח? מה רע ב"נוכלות"?) מציג אנסמבל רחב של שחקניות מצוינות ברובן, בראשן קונסטנס וו, הכוכבת האמיתית של הסרט. וו בתקופה טובה מאוד בקריירה שלה – בשנה שעברה היא כיכבה ב"עשיר בהפתעה" שהיה להיט עצום בארצות הברית והשנה יש לה את "נוכלות", שהיה במהלך השבוע האחרון לאחד הסרטים היותר אהודים של פסטיבל טורונטו (שנחשב לאחת מנקודות ההזנקה החשובות במירוץ לאוסקר). מי שראה אותה בסדרה "חמוץ מתוק" (שידועה יותר טוב בשם הלועזי שלה, "Fresh Off the Boat") בתפקיד ג'סיקה, אם המשפחה נטולת המורא, יודע טוב מאוד לאילו פסגות קומיות האישה הזאת מסוגלת להעפיל. בעוד שב"עשיר בהפתעה" היא בוזבזה על תפקיד די חלבי, כאן היא נושאת את הסרט על גבה וגם אם היא פחות כובשת ממה שהיא ב"חמוץ מתוק", או מרהיבה כמו לופז שלצידה, היא לחלוטין שמה אותי בצד של דסטיני, גם כשלא הגיעה לדסטיני שאהיה בצד שלה.

אבל בפועל, עדיין מדובר בסרט החדש של ג'ניפר לופז. בטורונטו כבר התחילו לסמן אותה כמועמדת כמעט ודאית לאוסקר על התפקיד הזה. אפשר להבין למה (וגם לקוות שהאקדמיה תקשיב לזמזום הבאזז שרק התחיל) – רמונה הוא תפקיד מתנה, בטח בשביל סטארית כמו ג'יי לו, שגם רשומה כאחת המפיקות של הסרט. אף פעם לא חשדתי בג'ניפר שהיא קורצה מהחומרים של מריל סטריפ או ויולה דיוויס, אבל תמיד שמתי לב שלאישה יש נוכחות של כוכבת וטבעיות של אדם אמיתי. וזה בעצם סוד הקסם שלה. זה מה שמושך כל כך הרבה אנשים לסרטי ג'ניפר לופז כבר יותר מעשרים שנה – היא נותנת לנו את האפשרות לדמיין שמורה בבית ספר, אחראית משמרת בסופר או מנקה בבית מלון יכולה להראות ולהתנהג כמוה.

בסצנה השנייה של רמונה בסרט אפשר להבין מי היא, בעצם. הסצנה נפתחת בפריים מרהיב, שנראה כמו לקוח מפילם נואר סקסי במיוחד – רמונה שוכבת על גג מועדון החשפנות, לבושה בבגד שמכסה טפח וחושף הרבה יותר מטפחיים, עטויה במעיל פרווה רוטשילדאי ומעשנת סיגריה. כשדסטיני באה לבקש ממנה אש וכמה טיפים של מקצוענית, רמונה מזמינה אותה להתכסות איתה במעיל, ומחבקת אותה. בהמשך נגלה עוד צדדים של רמונה, כאלה שמשרתים אותה מצוין כנוכלת זוהרת, וג'ניפר קולעת אליהם בול, כי כאמור, התפקיד הזה כמו נוצר בשבילה. היא אכזרית, חומלת ומהממת, וכשגללי התכנית הלא-מתוחכמת-מספיק שלה ושל דסטיני פוגעים במאוורר, היא גם שוברת לב.

זה סיפור פשע מבדר ועשוי היטב, עם המון שחקניות שכיף לראות עושות חיים – אמנם קונסטנס וג׳יי לו מגלמות את הדמויות היחידות עם עומק משמעותי בסרט, אבל יוצא לנו לראות המון גם מלילי ריינהרדט, קיקי פאלמר, מרסדס רוהל (אישה שפעם אחת, לפני כשלושה עשורים, זכתה באוסקר ובטוני באותה שנה ומאז לא עשתה משהו זכור יותר מהופעת אורח ב"הפמליה". כאן, בתפקיד דמות האם של כל רקדניות המועדון, היא מאוד חמודה ומאוד מנותחת) ואלילת סרטי הנעורים של סוף הניינטיז-תחילת המילניום, ג'וליה סטיילס, שיוצאת מצוין מהתפקיד הלא-פשוט של העיתונאית הפריבילגית שמסקרת, כעבור שנים, את סיפור המעשה. כמובן שתהיה זו התעלמות נפשעת אם לא אציין את הופעות האורח של ליזו וקרדי בי – ובעוד ליזו היא המוזיקאית הטובה מבין השתיים, קארדי היא זו שנושאת מונולוג די בלתי נשכח בשבחי הויברטור.

על כולן מנצחת הבמאית והתסריטאית לורן סקרפיה, שזה סרטה השלישי – הקודם היה "אמא מתערבת" הנפלא, שנתן לסוזן סרנדון את אחד התפקידים הנפלאים בקריירה שלה ומומלץ לכל מי שחושב, כמו שרמונה אומרת יותר מפעם אחת בסרט, ש"אמהות זו הפרעה נפשית". סקרפיה היא זו שמונעת מהסרט להידרדר למחוזות הנצלניים שבמאים אחרים היו נופלים אליהם אם היו מקבלים לידיהם סרט על כנופיה של חשפניות – היא זו שיודעת מתי ללחוץ על כפתורי הסקס-אפיל ומתי לתת לנו את הנוגרה בפנים שאומרת שאין במקצוע הזה שום דבר סקסי. היא זו שמאזנת מספיק בין ההנאה שהצופה רוצה לחספוס שהצופה צריך.

מעטים הם הדברים שמשמחים אותי כמו חבורה של תותחיות בסרט אחד שמקבלות הזדמנות לתת בראש. ככה נראים כמה מהסרטים האהובים עלי – "הכל אודות חוה", "שיקגו", "להרוג את ביל", "ילדות רעות", "המועדפת", וכמוהם, הוא חגיגה מטריארכלית של אנטי גיבורות מלאות גלאם ופגמים. הסרט הזה לא בהכרח עומד לצידם בגאון, אבל הוא פרט לי על אותם מיתרים. הוא מצליח להיות מהסרטים הנדירים שיכולים להתאים למי שרוצה לשמוע סיפור על ההשפעות של משבר כלכלי כבד לרוחב הספקטרום החברתי והמגדרי, וגם להתאים לאחלה של ערב בנות.