"מה קורה כשסוחרי נשק חרדים, מגדלי פרחים, מבריחים ערבים, גנגסטרים סלוניקאים והמבוקש מספר 1 בעולם עומדים בדרכה של עולה חדשה מצרפת שרוצה להתחתן עם אהוב לבה ההייטקיסט?" – ככה משווק "חומוס FULL טריילר". גם הטריילר של הסרט מבטיח משהו משהו גאי ריצ'י-י, אבל בישראל.
כל זה לא לחלוטין מדויק, אז הנה תקציר שקצת יותר מדקדק במאורעות הסרט: "חומוס FULL טריילר" מספר את סיפורו של ג'וני סלוניקי (מיכאל מושונוב), בעל חברת סטארט אפ של אפליקציה מפוקפקת ("במקום שאתה תבוא אל הקזינו, הקזינו בא אליך"), שמגלה שאויב ישן של אביו הגנגסטר, לב קאבקוב, חזר ארצה במטרה להרוג את אבא שלו, ואם אפשר, למה לא, גם אותו. כל זה עניין מצער, שכן ג'וני בדיוק עומד להתחתן לבחירת ליבו, נטלי חדד (אלכסה לרנר) והמוות שלו (או של אבא שלו) לא ממש היה בתוכנית החתונה שלהם – זה ממש לא ישתלב עם הפרחים וסידור הכיסאות שנטלי עבדה עליהם כמה חודשים.
מפה, בהחלט מצטרפים לתמונה סוחרי נשק חרדים (קרן מור ומנשה נוי), מגדלי פרחים (צחי גראד ויניב ביטון) ומבריחים ערבים (תאמר נאפר וג'אלל מסרוואה) אבל אם הטריילר מבטיח משהו שהוא 100% גאי ריצ'י, אז הרי שהסרט הוא יותר באזור ה-80% הגאי ריצ'י. זאת לא תלונה – ובטח לא המעטה בערכה של היצירה הראשונה של אסף קוברובסקי, שזה הסרט הראשון שהוא ביים וכתב (גם עבור שותפיו לכתיבה, יונתן ברק ואיתי ברקן, מדובר בתסריט הקולנועי הראשון). הרעיון שמישהו הצליח לעשות משהו כזה בפעם הראשונה שלו – אפילו אם יש חריקות פה ושם – הוא הישג לא ברור מאליו, בטח בארץ כמו שלנו שמדי פעם נדמה שבאופן אקטיבי נרתעת מסרטים כיפיים שמכוונים לקהל חובב קולנוע.
ההצלחה של הסרט נובעת בעיקר מאיכות הכתיבה והמשחק – כלומר כשהדמויות מדברות אחת עם השנייה: במקום להסתפק בכתיבת סטריאוטיפים ולתת להם להיפגש עם אקדחים, הצוות שמאחורי הסרט לוקח את הזמן והופך את הדמויות האלה ל, ובכן, דמויות. זה לא אומר שהן לא סטריאוטיפיות: אני די בטוח שמדובר בסרט שכל מיעוט בארץ יוכל למצוא איך להתעצבן ממנו, אבל הכיף הוא העובדה שהן איכשהו תמיד קצת יותר מהסטריאוטיפ שלהם – לא רק הערבי ממסעדת החומוס, לא רק הגיי שמאבד יכולת חשיבה כשהוא נמצא בקשר ישיר עם דוגמנית אינסטגרם, לא רק המאפיונר שנדרש לשמור על ה"כבשה הלבנה" של המשפחה, וכו' וכו'. לא פלא, אם כך, שהדמויות הכי פחות כיפיות ומעניינות הן אלה שאין להן משהו לשחק איתו: מיכאל מושונוב ואלכסה לרנר אמורים להיות זוג חמוד רגע לפני החתונה וזה אכן כל מה שהם.
הסרט זורח, בעצם, ככל שהוא יותר "סנאצ'" – עם שלל הדמויות מהעולמות השונים שנפגשים באמצע הדרך – ועומד במקום ככל שהוא יותר ויותר "הסנדק" על הבן הזך שמסתבך בעסקי המאפיה בעל כורחו.
אם יש נקודת תורפה לסרט, היא רגעים בעריכה שלו: יחסית לסרט מתח קצבי שכולל הרבה פלאשבקים, הסרט לא תמיד יודע איך לשמור על הקצב שלו (אני מקווה שאתם אוהבים סצנות של משאיות נושאות נוסעות כי יש מלא מהן) או איך להכניס את כל מרכיבי הסיפור שלו לעלילה. מצד אחד ראוי לציין לחיוב את הבחירה לא לפשט לצופים יותר מדי את הדברים עם כתוביות שמסבירות כל דבר, אבל מצד שני משהו בקצב מדי פעם מבלבל – לא מבחינה שקשה להבין מה קורה על המסך, אלא פשוט מבחינת "אה, אנחנו פה עכשיו. אוקיי". אבל בתוך הסצנות עצמן, העריכה מצליחה להצחיק, למתוח ולשמור על הקצה.
גם על הסיום יש לי כמה השגות: יש מקומות שנראה שהתסריט נהיה קצת יותר מדי ישראלי וקצת פחות מדי גאי ריצ'י – בנוסף לבחירה התמוהה (שראיתי גם ב"רדופה", אז זה לא משהו מקומי) לסיים את הסרט, להראות את הכתוביות ואז בעצם להמשיך ישר אחר כך במעין "סצנות אחרי קרדיטים", רק שנראה שבשלב הזה כולם שכחו מה זה סצנות אחרי קרדיטים ומה זה סצנות חשובות לעלילה, ומה הם סתם דברים שיכולתם להוציא מהסרט. קולנוענים יקרים: אנשים רבים קמים ברגע שהם רואים את שם הסרט או סימן ראשון לתחילת הכתוביות. אם הסצנות שמתרחשות אחריו חשובות, שימו אותן לפני הכתוביות, אחרת אנשים לא יראו אותן. אם הן לא חשובות – טוב, אז אל תשימו אותן בסרט. הניסיון הזה להדגיש שסצנות מסוימות הן אפילוג הוא לא נחוץ – אנחנו יודעים את זה בגלל המיקום שלהן בסיפור.
אבל אם יש משהו חיובי בסיום שלו, ובכלליות בכל הסרט, זאת הצגת ישראליות קצת שונה ממה שאנחנו רגילים לרוב לראות בסרטים. ישראליות שכמעט ולא מורכבת מ"גבר צבר אשכנזי חילוני הטרוסקסואל באזור גוש דן" (מיכאל מושונוב הוא כמעט עלה תאנה בסרט הזה), אלא מורכבת מחרדים, עולים חדשים מצרפת, ערבים, ומזרחים – וכולם גרים בכלל באזורי חיפה והקריות. יחסית לסרט ישראלי מסחרי, כמות זמן המסך שאין בו מילה אחת של עברית מרשימה במיוחד. יותר מזה – הסרט מציע דיאלוג פתוח, כן, ולא שיפוטי בין הקבוצות הללו, כאילו הוא אומר: מה זה משנה? כולנו בסך הכול רק רוצים לחיות פה ולהתעשר. מעין חזון אוטופי במדינה שלא ידועה בתכנים שמסתכלים על העתיד (או ההווה) ביותר מדי חיוב.
"חומוס FULL טריילר" הוא כיף גדול ומהנה ומומלץ. אומנם לא הייתי מגיע לסרט עם ציפיות גבוהות מדי – עדיין אפשר לראות שמדובר בסרט ביכורים בז'אנר שהקולנוע הישראלי לא הורגל אליו – אבל אם יש בשורה בסרט (מעבר להופעות המעולות, באמת, של קרן מור, מנשה נוי, צחי גראד, יניב ביטון, רונן דוידוב, תאמר נאפר וג'אלל מסראווה – ואכן מדובר בשורה של בשורות אחת אחת), היא זה שאפשר לקחת ז'אנר שנחשב כל כך לא ישראלי – קומדיית פשע "גאי ריצ'י"-ת על מאפיונרים ושאר דגי רקק של העולם התחתון – ולגייר אותו בלי שאפשר יהיה לשים לב למאמץ או לחריקות, ובלי שהוא יהפוך לתרגום לא מוצלח של תוכן אמריקאי או בריטי. במקום זה, מדובר במשהו ישראלי לחלוטין כמו ביצה בחומוס. כאמור: איזה כיף.
מרס תורכי
נדמה לי שהפעם הקודמת שמישהו ניסה לעשות גיא ריצ'י (או שמא היה זה קוונטין טרנטינו, לא זוכר) בארץ, היה זה "מרס תורכי" שהוא סרט שבמקרה ראיתי בשנה האחרונה, והיה ממש אבל ממש גרוע.
מדהים כמה הסטנדרטים של הקולנוע הישראלי השתנו לאורך המילניום הנוכחי
כי כש-"מרס תורכי" יצא, המבקרים התחרו בהתלהבות יתרה במי הולך לתת לו ביקורת יותר מהללת.
אציין שאני לא בטוח שזה הסטנדרטים של הקולנוע הישראלי
כמו הסטנדרטים הנוקשים למדי של נורטון.
לא ראיתי את "מרס תורכי" שנים, אבל זכור לי כחביב למדי.
בגדול, סצינת פוסט קרדיטים לא אמורה להיחשב בכלל כחלק מהסרט
הסרט בעיקרון מסתיים ברגע שמתחילות כתוביות הסיום, כל סצינה שבאה לאחר מכן היא בגדר תוספת.
תוספת שיכולה לתת לנו פתח להמשך או סתם בדיחה על איזשהו קטע בסרט, אבל בסופו של דבר זאת תוספת ולא חלק מהסרט, קצת כמו קטע בונוס שמצורף בבלו ריי.
צריך גם לזכור שלא תמיד אנשים יודעים באיזה סרט יש סצינת פוסט קרדיטים ובאיזה אין ולכן פשוט קמים ויוצאים בתחילת הכתוביות כל עוד אין להם וודאות שיש עוד סצינה.
אני אישית נשאר בכל סרט עד אחרי הכתוביות, גם מתוך חשש שיש סצינת פוסט קרדיטים וגם כדי ללמד את המנקים החצופים של האולם שאין להם שום זכות לבקש ממני לצאת בזמן הכתוביות מאחר והמחיר ששילמתי על הכרטיס כולל בתוכו את כל הסרט כולל הקרדיטים.
'ללמד את המנקים החצופים..?'
קצת וואו, זו תגובה ממש מנותקת.
אכן, בתי הקולנוע לעיתים מאוד לא מתחשבים ומדליקים אורות ומפנים אנשים גם בסרטים שידוע שתהיה בהם סצינת פוסט קרדיטים. עדיין, המנקים הם אנשים שמרוויחים שכר מינימום ובגדול עושים מה שהבוסים שלהם מורים להם לעשות, שזה בעיקר לנקות את כל הסחלה שעם ישראל אוהב להשאיר דבוק לכסאות. אפשר להגיד שאתה נשאר במחאה על הנוהל המקיף של בתי קולנוע לנפנף צופים בלי להתחשב בסצנת פוסט קרדיטים, או בכך שהם מנחים את העובדים שלהם לפנות אנשים. אבל נראה לי שלחנך את העובדים זה קצת פחות.
בתור מישהי שעבדה כמנקה
בדיוק מה שמישי אמרה.
מנקה אחת על חמישה אולמות שהיא במקביל גם אחת מהמתפעלות של המזנון אז אם אני לא נמצאת הקולגות שלי צריכים לנהל מזנון מלא עם מישהו אחד פחות, עבדתי בקולנוע בערך תשעה חודשים וזה היה די סיוט. אנחנו אף פעם לא דחקנו באנשים לצאת (זה היה לפני ימי מארוול כך שכל נושא הסצינות אחרי קרדיטים היה אפקטיבית לא קיים), אבל כן ניקינו אזורים שאנשים כבר יצאו מהם, ואנשים עדיין היו חצופים, בלי להבין שכשאנחנו מבקשים משהו זה כי אם הוא לא מתקיים אז צועקים עלינו.
זה היה אולם עם יציאה נפרדת מהכניסה, ואני לא אשכח איזה זוג שהתחיל לצעוק עלי שסגרנו את הדלתות חזרה למתחם הקולנוע כי היא החליטה שהיא רוצה ללכת לשירותים של הקולנוע ולא לצאת לשירותים של הקניון כי הם פחות נקיים וגם אם אני מבינה בעקרון מה היא אמרה – אצלנו היה אסור (הטענה היתה חשש שאנשים יסיימו סרט אחד ויעברו לסרט אחר בלי לשלם) ואם הייתי מאפשרת לה הבוס היה כועס עלי. אז הייתי כל פעם צריכה לבחור מי אני רוצה שיכעס עלי היום האנשים שבאולם, או המנהל שלי, וכל זה תמורת שכר מינימום, ספליור תמידי של סופים של סרטים וכמה פופקורן שאני רוצה עד שיוצא לי מהאוזניים.
הם ילדים שעובדים בשכר מינימום ושעושים מה שאומרים להם לעשות. תעזוב אותם בשקט ותוציא את הכעס (המוצדק!) על ההנהלה.
מרגיש שיש בארץ מנהג מגונה להתעמר בחלשים.
אומר בתור מלצר שרגיל לצעקות כלפיו שאינן קשורות לתפקידו (מחירים, המנות עצמן, עיכובים במטבח).
בארץ? התעמרות בחלשים זה חלק בסיסי מהחוויה האנושית, שלא לומר מהעולם הביולוגי כולו.
לפעמים היא בולטת יותר (נגיד, צעקות על מלצרים) ולפעמים פחות (לא נאפשר תוכנית מתאר ליישוב שלך, ואז נהרוס את הבית שלך כי הוא לא בתוכנית המתאר), אבל היא קיימת בכל חברה. הישראלים לא המציאו את החוצפה, ההתנשאות, ניצול לרעה של כח או את הגזענות.
לא חייתי אף פעם במדינה אחרת אז לא באמת יכול להכליל על השאר.
בתור תייר לא ראיתי שהתעמרו בנותני שירות אבל מובן שכנראה זה תופעה עולמית.
זה קצת להרוג את השליח, וקצת אין ברירה
המלצר הוא המתווך בין המטבח ללקוחות. אני לא חושבת שצריך להפגין כלפי מלצרים אלימות (ובכללה צעקות) בכלל. יחד עם זאת, אני מקבלת את הרושם שלעיתים מלצרים לא כל כך מבינים שחלקים מסויימים בעבודה הם חלק מהעבודה שלהם- עיכובים הם לא אשמת המלצר אבל תפקידו להבהיר, תלונות על מנות לא צריכות לגרור תגובה כנגד המלצר, אבל הוא אכן הכתובת מתוך הנחה שיעביר את האינפורמציה למטבח/ניהול. ואם לא, אז למה למען השם מלצרים מגיחים כל 10 דקות, מפריעים לשיחה ושואלים אם הכל בסדר?!
** אבל אני מבינה מה אתה אומר, 'שילמתי ולכן אשב פה עד הכתובית האחרונה' נשמע לי כמו 'על פי חוק הם צריכים לקבל שכר ולא הגיוני שאני אממן אותם בכסף שחור' (כתירוץ מבחיל לא לתת טיפ)
מה הקשר?
איך את מוצאת איזשהו קשר בין 2 המשפטים? בחיי שאני לא מצליח להבין.
אני תמיד משלם טיפ בלי לשאול שאלות, בתכל׳ס זה חלק מהמחיר ואני מעוניין לשלם את המחיר במלואו.
מה הקשר בין זה לבין הרצון לממש את הכרטיס שקניתי במלואו? זאת זכותי המלאה ואני לא פוגע בכך באף אחד.
כפי שכתבתי, גם הם יודעים ומבינים את זה ולכן הם לא מתחילים להתווכח איתי כשאני אומר להם בעדינות ובנימוס שאני נשאר עד סוף הכתוביות.
אם הנוהג הוא שאנשים אמורים לצאת בזמן הכתוביות, כשאין סצינה לאחריהם, אז למה בכלל מקרינים את הכתוביות?
ההיגיון הבסיסי אומר שכל עוד מוקרן משהו על המסך אני עדיין יכול להישאר כי על זה שילמתי.
איך מצאת קשר בין זה לבין לסרב לשלם על השירות (שלא כלול במחיר) כי על פי חוק הם צריכים לקבל שכר? (זה שכך זה אמור להיות על פי חוק, לא משנה את העובדה שאם אני לא אשלם טיפ יוצא שקיבלתי שירות בחינם וזה ממש לא הגיוני).
אני מבין שהתנסחתי לא נכון בהודעה המקורית ואני מבין שכנראה שזה לא המנקים אשמים אלא המעסיקים שלהם ולכן הטענה שלי לא אמורה להיות כלפיהם, אבל להגיד שההחלטה שלי להישאר עד סוף הכתוביות היא לא לגיטימית (או לגיטימית באותה רמה שלגיטימי לא לתת טיפ) זה כבר ממש מוגזם.
העובדה שיש אנשים שבוחרים מרצונם החופשי לוותר על העשר דקות האחרונות עליהם הם שילמו כסף וע״י כך מאפשרים לנקות את האולם בזמן הנ״לֹ, לא יכולה בשום צורה לקחת ממי שמעוניין לנצל את מלוא הסרט עליו שילם מחיר מלא את האפשרות לעשות כן.
אני מתנצלת
כי לא הגבתי לתגובה השניה שלך, ואני מקבלת את תיקון הניסוח שלך. ההתיחסות שלי כאן היתה קצת בהמשך לדיון על לקוחות ישראלים שמתעמרים בנותני שירות- מתוך הנוסח המקורי לפני התיקון שלך.
פשוט יצא לי להכיר כמה טיפוסים מאוד קטנוניים, שתמיד מחפשים את הפינה שבגללה מגיע להם החזר או שאפשר למצות את השירות עד תום כמעט כדווקא וכו'.. ואיכשהו זה תמיד בקורלציה עם טיפים במסעדות, החזרת מנות במסעדות וכל מיני התנהגויות שגורמות לי לשמור מרחק (וואלה, לאנשים שלא משאירים טיפ מתוך עקרון- דעו לכם שזה מיצר מצב שלא בא לאנשים לבלות בחברתכם, וכן, בגיל מסויים התחלתי לסנן על זה חברים וגם גיליתי שאני לא לבד)
לא התכוונתי להשליך עליך. מצטערת שיצא כך ושהעלבתי אותך.
מעולם לא הוצאתי עליהם שום כעס
אני אומר בצורה מאוד מנומסת שאני שילמתי על הכרטיס וזה כולל את הכתוביות ולכן אני נשאר.
לפעמים הם מבקשים ממני לעבור למקום אחר ואת זה אני עושה כי כל עוד אני עדיין באולם לא אכפת לי לעבור מקום.
אבל זה פשוט מרגיז אותי שמבקשים ממני לצאת לפני תום הכתוביות בשעה שהמחיר ששילמתי הוא על כל הסרט לרבות הכתוביות.
מודה שלא ידעתי שכך הם מצווים לעשות, הנחתי שזה בא מהם כדי שיוכלו לסיים מהר יותר עם הניקיון.
אז אפשר להעביר את המילה ״החצופים״ שכתבתי למי שהורה להם לעשות כך.
זה פשוט מתסכל אותי שדבר כזה קורה.
אבל שוב אני מבהיר: כמה שאני חושב שזאת חוצפה לבקש ממני לצאת לפני תום הכתוביות, אני אף פעם לא אצעק על המנקים או אדבר בצורה גסה ומשתלחת. אני פשוט מבהיר שאני נשאר לכתוביות בצורה מכבדת ורגועה והם מקבלים את זה כי גם הם לא מעוניינים לריב איתי.
אני מצטער אם יצא הרושם שאני מזלזל בעבודתם של המנקים או חלילה צועק עליהם ומתעמת איתם.
בבחירה בין אנשים זרים שאין להם שום השפעה עליי לבין הבוס שלי
אני מעדיף שהאנשים הזרים יכעסו. מה כבר הם יכולים לעשות לי. הבוס שלי יכול לפטר אותי אם אני לא עושה מה שהוא אומר. המקסימום שהם יכולים לעשות זה להתלונן עליי למנהל שלי – ושוב, במידה ואני עשיתי מה שהוא אמר לי לעשות, כל עוד הוא הגון ולא רוצה להתחנף ללקוחות, אין שום סיבה שהוא יכעס עליי. כשעבדתי בתמיכה טכנית בטלפון ולקוחות היו מתעצבנים שלא שברתי את החוקים שהמנהל שלי קבע. הבנתי מהר מאוד שיש סיבות לחוקים שהמנהלים שלי קובעים, ולהפך, אם אני שובר אותם, גם אם הלקוח יוצא מרוצה, הם לא. וברור לי שאני מעדיף שמי שלא משלם לי את המשכורת הוא זה שיתעצבן. צריך לדעת גם להגיד לא, בטח לאנשים שאין להם שום סמכות עליך. הלקוח תמיד צודק הוא אחד המשפטים השנואים עליי.
אני חשה שמאבטחים לא נכנסו עדיין לרצף נותני השירותים שסובלים מלקוחות,
אז הנה: לכל ההורים, זאת לא אשמת המאבטחים שמנהלי בתי ספר הכריזו על הורים כאיום ביטחוני. מאבטחים ממלאים הוראות של הרבה אדונים, ביניהם הבוסים שלהם בחברת האבטחה, הקב"טים העירוניים, אגף האבטחה במשטרה והמנהלים הנ"ל, ואתם לא ביניהם. זה קשה מספיק גם ככה. באמת שהרבה מאבטחים היו שמחים לאחד ביניכם ובין הילדים שלכם מתי שרק תרצו אבל המנהלים יכולים להתלונן עליהם לבוסים שלהם ובנוסף בעירייה, והעירייה היא הלקוח של חברת האבטחה ואתם… לא.
בנוגע למלצרים- לא לשלם טיפ באופן עקרוני כי אתה לא מוכן לכסות את השכר שלהם זה טיעון מטופש כי בכל מקרה עליך לשלם על השירות שקיבלת, שלא מגולגל למחיר המנה שלך. אבל לפעמים מלצרים כל כך גרועים שזה הגיוני לחלוטין לא לשלם להם טיפ, כי השירות גרע מהחוויה של הלקוח. כמלצרית כמה שנים אני אומרת את זה- לפעמים יש עובדים גרועים שלא נובעים רק ממנהלים גרועים.
לגבי הפסקה האחרונה אני לא בטוחה שזה נכון/הוגן
אני לא בטוחה כמה מתאים דיון עד כדי כך אוף בדף סרט, אבל יש משהו משונה ועקום בתפיסה הזו שהשירות לא מגולגל למחיר המנה. הרי החשמל, השכירות והשכר לעובדי מטבח כן מגולמים במחיר המנה, אז למה העלות של השירות, שהוא חלק מחווית ההסעדה, לא?!
having said that
התיצבה איזושהי נורמה, במקרה של מסעדנות אפילו נורמה חובקת עולם, ובמדינות שונות (בישראל וארה"ב) הנורמה הזו ייצרה מציאות שכר אצל מלצרים- שהוא פשוט לא קיים ללא טיפים (בישראל עוד על הנייר המקום מחוייב להשלים למינימום, לא כך בארה"ב). לכן, גם אם אני חושבת שאפשר אחרת, אני מקבלת את הסיטואציה בה X אחוזים נוספים הם חלק מהעלות של הישיבה במסעדה.
מה זאת אומרת השירות לא מגולם במחיר המנה? אז סלט בסיסי עולה באופן נקי 50 ש"ח?
אם יש צורך לשלם על השירות, אין בעיה. תעלו את מחיר המנה, תהפכו אותו למנדטורי, תציינו בגדול על התפריט או בכניסה למסעדה שבסוף הארוחה תדרשו להוסיף 10% ממחיר המנה (שזאת שיטת תמחור די מוזרה עבור שירות, אבל ניחא), אבל טיפ מעצם הגדרתו הוא לא חובה, ואני לא צריכה להרגיש רע אם אני לא רואה לנכון לשים טיפ.
אני הולך לעצור את הדיון כאן
כי אמנם יש הדהוד קולנועי לסוגיית הטיפים במסעדות (ותודה לסטיב בושמי), היא בכל זאת לא רלוונטית לאתר ונראה שהיא רגע לפני להתלקח. אז אשמח אם לא.
זה אחד הדברים האהובים עליי בקולנועים אירופאים
חזרתי בדיוק מברלין, וחוץ מזה שכל הקולנועים שביקרתי בהם טובים בהרבה מהישראלים, בכולם האורות נשארו כבויים לגמרי או כמעט לגמרי לאורך כל הקרדיטים (וגם בטריילרים), אף אחד לא נכנס עד שהמקרן נכבה לגמרי וגם רוב הקהל נשאר. הלוואי ויאמצו את זה פה גם.
(יודע שהדיון קצת זז למקומות אחרים, לא נכנס למי אשם בזה בישראל)
אני לא בטוח שדבר כזה יתקבל בצורה טובה
מכיוון שרוב האנשים פה נוהגים לצאת עם תחילת הכתוביות כל עוד לא ידוע להם שיש סצינת פוסט קרדיטים, אז מהלך של השארת האורות הכבויים לא יוביל את האנשים להישאר אלא יוביל לכך שהם יצאו מהאולם עם אורות כבויים, מה שעשוי להוביל לתרעומת וכן אולי גם לתאונות קטנות (מזכיר שצריך לרדת במדרגות).
כך שבעיני אין לי בעייה שימשיכו להדליק את האורות בסיום הסרט (מה שכן, הייתי רוצה שברגע שמתחילה סצינת הפוסט קרדיטים האורות יכבו, מתוך הנחה שמי שנמצא ברגעים הללו באולם סביר שישאר ולא יצא, גם אם הוא בדיוק היה באמצע הדרך ליציאה), מה שחשוב לי רק זה שיתנו למי שרוצה להישאר את האופציה לעשות כן ולא יבקשו מאנשים ללכת.
מסכים שרצוי שהאורות יידלקו.
עם כל הכבוד לחוויה הקולנועית, לדעתי יותר חשוב לאפשר לאנשים מבוגרים, בעלי מוגבלויות או כל אחד אחר לצאת בבטחה מהאולם, ללא צורך לגשש עם הרגליים אחר מדרגות נסתרות או לחפש את הפלאש בטלפון. מבחינתי נגישות ובטיחות עולות על הצורך של שמירת החוויה הקולנועית. אני גם הייתי מעדיף חושך כי האורות ישר שולפים אותי מהחוויה ולרוב אני אוהב לספוג עוד דקה 2 של כתוביות עם מוזיקה לפני שאני מתחפף לעולם החיצון, אבל במקרה הזה האורות מובנים לחלוטין.
הכל עניין של תרבות
מניח שבגרמניה (ובמדינות אחרות בהם האורות לא נדלקים במהלך הכתוביות) אנשים פשוט לא נוהגים לצאת לפני תום הכתוביות, אז אין באמת סיבה להדליק את האורות.
העניין הוא שנוהג תרבותי לא ניתן לשינוי ברגע.
המחשבה שאם האורות ישארו כבויים אז גם הקהל ישארו במקומותיהם ואז לא תהיה שום בעייה, היא לא נכונה. אנשים לא ישנו פתאום את ההרגלים שלהם, מה שאומר שהם יצאו בחושך, מה שיצור בעיות רבות.
לכן אין ברירה וצריך להדליק את האורות בתחילת הכתוביות.
מודה שהיה יכול להיות נחמד מבחינתי אם הקהל פה היה נשאר בכתוביות וניתן היה להשאיר את האורות כבויים, אבל זה לא המצב כאן וזה לא הולך להשתנות גם אם יחליטו על מהלך של השארת האורות כבויים.
אבל אני רק חייב לסייג ולומר שבסרטי מארוול באמת שאין צורך להדליק את האורות עם תחילת הכתוביות
אני לא חושב שיש אנשים שהולכים לסרטי מארוול ולא נשארים עד סוף הכתוביות.
כשמדובר במארוול, סצינות הפוסט קרדיטים הם לחלוטין חלק מהעניין והקהל פשוט נשאר לשבת עד הסוף.
בכל סרטי המארוול שהייתי עד היום
(שזה די כולם החל מהנוקמים הראשון, ועד ספיידרמן NWH, דר סטריינג 2 חוץ מאלה שהיו בתקופת הארד קור קורונה)
הרוב המוחלט של הקהל יצאו עם תחילת הכתוביות הראשונות, ורק מיעוט נשאר לסצינה הראשונה ועוד פחות נשארו לסצינה השנייה. אנחנו כל פעם מופתעים מחדש לגבי זה שאנחנו חמש עשרה שנה לתוך הפרוייקט ואנשים עדיין לא נשארים לסצינה הראשונה של הכתוביות. השנייה היא בדרך כלל בדיחה והרבה פעמים מאכזבת אז אני מבינה למה מוותרים על השנייה, אבל הראשונה בדרך כלל די חשובה ועדיין הרוב יוצאים.
לרוב הסצנות פוסט קרדיטס שלהם די מחופפות ונראות רע כך שהם לא מצדיקות את ההמתנה ואפשר בכיף לצפות בהן ביוטיוב.
(ל"ת)
סצנות אחרי/תוך כדי קרדיטים הפכו מאוד נפוצות היום
בעיקר באקשן לכל המשפחה וקומדיות.
לרוב 2 סצנות: מייד בסיום הסרט, ואחרי הכתוביות המאויירות (לא צריך לחכות את הכתוביות שחור לבן).
מצד שני, הייתי עם הילדים בסוניק2 והיינו היחידים שנשארו.
כל השאר עזבו במהירות: אם היה חושך, הייתה נוצרת ערימת ילדים :)
בסינמטק תל אביב עושים את זה
ולא שמעתי על בעיות, אבל אולי זה כי אני נשאר לשבת. בהקרנות שהייתי באירופה משהו כמו חצי יוצאים וחצי נשארים וזה עובד גם בחושך.
אם זה היה תלוי בי, בתור התחלה הייתי מתחיל עם אור מאוד מינימלי בקרדיטים פה, כי שוב, רוב הקהל פה כן יוצא. בכל מקרה, כמעט כל האולמות שאני מכיר בארץ מוארים הרבה יותר מדי במהלך כל הסרט.
אחלה סרט, עם הסתייגויות
'חומוס פול טריילרק קצת תוקע לעצמו מקלות בגלגלים כול פעם שהוא מנסה להיות 'סנאץ' הישראלי: העריכה שלו יחסית איטית (ואין לי בעיה לראות רק משאיות נוסעות), הפאנצ'ים והדמויות לא מספיק זכירות (חוץ מהבוננזה שהופיעה גם בטריילרים) ובכללי מרגישים שזה סרט ראשון של מישהו שצריך להשתפשף בתחום.
חוץ מזה? סרט כיפי למדי. מצחיק, מדי פעם יש אקשן טוב, שונה ממה שרגילים אליו בקולנוע הישראלי ומהנה מאוד. רק על זה שהוא מנסה להיות משהו חדש בקולנוע הישראלי, ועוד הוא עושה את זה יחסית טוב, מגיע לו להצליח מעבר למה שהולך איתו עכשיו (האולם שהייתי בו היה יחסית ריק).
בקיצור, היה בוננזה.