על אי קטן באמצע שום מקום, בכפר ויקינגי קשוח שבעבר היה הבופה העיקרי של המוני דרקונים, התפתח משהו מדהים: האוטופיה הדרקונית-ויקינגית הראשונה. בהנהגתו של ראש השבט היקאפ והדרקון שלו שום-שן, הויקינגים חולקים את השטח המוגבל שלהם עם מאות דרקונים ויוצאים מדי פעם לתקוף לוכדי דרקונים נאלחים שמגיעים לאזור כדי לשחרר את הדרקונים שלהם ולצרף אותם למשפחה. כולם שמחים ומאושרים, גם אם לא היגיניים במיוחד, אבל השבט לא יכול שלא לתהות מה הלאה. המקום דחוק, הדרקונים רבים, והיקאפ מתחיל לחשוב על ״העולם הנסתר״ – הארץ ממנה מגיעים הדרקונים שאליה הם אולי יכולים להגר. אם הם רק ימצאו אותה.
החיפוש הזה נעשה לפתע לחוץ בהרבה עם הופעתו של גרימל – צייד דרקונים מדופלם שנשכר ע״י אותם לוכדי דרקונים מדופלמים במטרה ללכוד את שום-שן ולהחזיר להם את האופק התעסוקתי שלהם. גרימל הוא לא הנבל הטיפוסי שלכם. הו, לא. הוא קר, מחושב, אכזרי, חושב כל הזמן 10 או 20 צעדים קדימה ו… אוקיי, זה בעצם קצת נבל טיפוסי. בכל אופן, בשביל ללכוד את שום-שן הוא משחרר דרקונית חדשה, היחידה מסוגו של שום-שן, בציפיה שכך יוכל להפנות את הדחפים הביולוגיים של שום-שן הצעיר כנגדו.
סדרת ״הדרקון הראשון שלי״ היא עוף מיוחד בקרב סרטי האנימציה של דרימוורקס, שמתחלקים ברובם ל״ספינאופים של שרק״ ו״האלה שיש בהם חיות מדברות״. הסרטים בסדרה מצחיקים ומשעשעים ונראים נהדר והעלילות שלהם הם מסעות התבגרות די סטנדרטיים בשביל הז׳אנר. אבל בנוסף לזה היא לא מפחדת (רוב הזמן) לעסוק בנושאים לא-טריוויאליים עבור סרטי ילדים, יש לה את הדמות הראשית החמודה ביותר שהופיעה בסרט אנימציה כלשהו מאז וול-אי (הדרקון כן? למישהו יש ספק שאני מדבר על הדרקון?) והיא בונה עולם פנטזיה מרהיב שפשוט תענוג להסתכל עליו. כמעט בכל מקום שתסתכלו לעברו ב״הדרקון הראשון שלי״ יהיו דרקונים. והדרקונים האלה מתנהגים בו-זמנית גם כמו החיות הכי מוכרות וסטנדרטיות שאתם יכולים לחשוב עליהם (שום-שן, למקרה שיש ספק, הוא חתול), וגם כמו היצורים המיתולוגיים והנפלאים והלא-סבירים-בעליל שהם אמורים להיות. זה נהדר והופך כל סצינה לתענוג ויזואלי. וחתולים זה חמוד גם כשהם בגודל של בית ויורקים אש, מסתבר.
גם הסרט השלישי, כמו שני הסרטים הקודמים, מבצע את החלק הזה בצורה מושלמת. שום-שן נהדר, הדרקונים מגוונים כשם שהם חמודים, והכוכבת החדשה של הסרט, השום-שן הלבנה (she-שום-שן?) אמנם לא חמודה כמוהו, אבל עדיין מאוד מוצלחת, והאינטרקציה בינה לבין שום-שן עשויה היטב. אבל כמו הסרטים הקודמים, ברגע שמתרחקים קצת מהצימוד של שום-שן והיקאפ (אוקיי פה בסרט זה משולש, אבל בכל זאת) – הסרט קצת מאבד גובה. דמויות המשנה נשארו קישוטים שלא קורה איתן שום דבר מעניין, אסטריד עדיין סובלת משנמוך ל״חברה של״ בהשוואה לדמות המגניבה שהיא היתה בסרט הראשון, והנבל הוא אמנם לא נבלוס גנרוס מארץ הנבלים הרגילים, אבל הוא גם לא מעניין במיוחד. מישהו פונקציונלי כזה שמזיז את העלילה קדימה.
זה נשמע כאילו יש לי הרבה תלונות כלפי הסרט. זה לא מדויק. יש לי פחות או יותר את אותן תלונות כלפיו שהיו לי כלפי הסרט השני בסדרה, אבל הן קצת יותר חלשות. העלילה של הסרט הרבה יותר מהודקת והרבה פחות מקושקשת (״הדרקון הראשון שלי 2״ הרגיש לי יותר מדי כאילו הוא מנסה לבנות יקום קולנועי ופחות מדי סרט), הוא עושה דברים מעניינים יותר עם העולם ומפגין, בעיקר לקראת הסוף, קצת יותר אומץ עלילתי. ובסך הכל, אוקיי, זה עדיין סרט אנימציה מוצלח עם קשת עלילתית מספקת והמון המון דרקונים. בצורה בלתי-סבירה בעליל, זו לא קטגוריה נפוצה של סרטים כפי שהייתי מצפה שהיא תהיה.
עוד דבר שממש לא סביר הוא עד כמה סדרת ״הדרקון הראשון שלי״ מרגישה כמו טרילוגיה שלמה וסגורה. הרי הסרטים האלו בבירור לא תוכננו מראש כטרילוגיה ואחרי הסרט הראשון הם עוברים תפנית חדה (שהיא זו שמעבירה את כל הדמויות האחרות לרקע והופכת את הסרטים לסיפורים של היקאפ ושום-שן). ובכל זאת – הסרטים האלה עובדים גם בנפרד, כשלכל אחד יש קשת עלילתית מספקת משלו והוא לא דורש הרבה ידע לגבי מה שקרה קודם, וגם כטרילוגיה – עם סיפור התבגרות והתפכחות אחד שמגיע לסיומו בסרט הנוכחי. והוא לא רע, הסיום הזה. ״הדרקון הראשון שלי 3״ סוגר בצורה יפה את הטרילוגיה. אבל בכל זאת, הסרט הראשון יותר טוב.
אחת הסדרות המוצלחות של השנים האחרונות
צפיתי בראשון כמה פעמים, גם השני נהדר. כנראה לא אלך לקולנוע כדי לצפות בשלישי אבל בהחלט מצפה לצפיה ביתית בו.
והלוואי שאלו תהיינה התלונות לגבי רוב סרטי האנימציה
ממחזר מפוסט בפייסבוק:
בשקט בשקט, "הדרקון הראשון שלי" עשה את הקשה-עד-בלתי-אפשרי ונהיה אחת מהטרילוגיות הקולנועיות הטובות ביותר. שלושה סרטים נפרדים מצד אחד, ומקושרים מצד שני שמראים מסע של דמות בכל סרט וסאגה גדולה יותר בשלושת הסרטים. שלושה סרטים מלהיבים, עם אנימציה נפלאה, מצחיקים וחמודים בלי אף צלע חלשה שהקללה שלהם הייתה, ככל הנראה, שהם נולדו לאולפן הלא נכון.
בשנה שיש חשש רציני שלא נזכה לעוד הרבה תוצרי אנימציה משובחים, יש מצב שכבר עכשיו אנחנו חוזים בסרט האנימציה הטוב ביותר לשנת 2019. וזה ממש לא כזה נורא.
הסרט השני והשלישי נוראים.
לא נוראים-נוראים, סתם קליקבייט, אבל אחרי סרט ראשון מצוין, הם באמת איומים. והסיבה היא שהם מהסרטים האלה שבנויים סביב סצנות, לא סביב סיפור: הבמאים חשבו לעצמם שיהיה מגניב אם יקרה X, ולכן עשו X, גם אם זה דורש שינוי מוחלט של יכולות של דמות בין סצנה לסצנה, או של היחס בין דמויות.
תראה, למשל, איך הסרט השלישי מציג את מערכת היחסים בין היקאפ לבין אביו. סליחה, אתם ראיתם את הסרט הראשון? על מה אתם מדברים? או את הרשע בסרט השני והרשע בסרט השלישי, שיכולים לעשות הכל כשזה מתאים לעלילה, והכוחות שלהם נמוגים כשזה לא מתאים. או את מידת היכולת של היקאפ לתכנן תוכניות חכמות, שנעה מ-0 ל-100 לפי הצורך של הסצנה.
שני הדברים היחידים שעובדים בכל הטרילוגיה, ועובדים מצוין, הם האנימציה ועיצוב הדמויות הנפלאים, והיחסים בין היקאפ לבין שום-שן (וגם כאן הייתה נפילה בסרט השני, שאני מוכן לסלוח עליה בגלל הפיתוח בסרט השלישי). סצנות שממוקדמות בשני אלה – למשל כל סצנת טיסה, בערך – הן נהדרות. שאר הסרט מסביב ממש כואב במוח.
אני ארצה לעשות צפייה חוזרת לפני שאדבר בצורה יותר תקיפה בנושא
אבל אני מרגיש שאתה שופט כאן סרט שהוא בכל זאת לילדים בסטנדרטים שאפילו סרטי נוער ואף מבוגרים לא תמיד עומדים בהם. כן, יש חורי עלילה או נוחיות עלילתיות בסרטים האלה אבל בסך הכל הלב של הסדרה (היחסים בין היקאפ לשום-שן) וצמד הדמויות הראשיות אף פעם לא נופלים למקומות האלה, וזה ממש לא עניין של מה בכך. החסרון העיקרי של הסדרה זה שהיא אף פעם לא ממש ידעה איך לתפעל את דמויות המשנה שלה בצורה מושלמת אלא יותר ככלים (ולכן, כמו שאמרת, היא משנה מדי פעם את האופי שלהם לצרכיה) אבל מפה ועד נוראיים/איומים – אני חושב שהמרחק גדול. אין ספק שיש אחוזים מאוד גדולים של פוטנציאל לא ממומש, אבל מה שכן יש לחלוטין עובד, ובצורה טובה מאוד.
מה שיש לא מחזיק סרט.
בתור התחלה, גם הדמות של היקאפ היא קורבן לתסמונת ה"צריך סצנת X" הרבה פעמים; ובתור המשך, מערכת יחסים בין ילד לחתול שלו לא מחזיקה טרילוגיה. בסרט הראשון היא הייתה רק חלק מהסיפור, והרבה דמויות צמחו במהלך הסרט: אסטריד, סטואיק, היקאפ, ואפילו שום שן. בסרט השני והשלישי כל השאר הסיפור, וכל שאר הדמויות, מרגישים מודבקים – והיקאפ לא זז לשום מקום מבחינת פיתוח הדמות.
אבל הכי חשוב, אני שופט כאן סרט לילדים בסטנדרט שכל סרט צריך לעמוד בו: לספר סיפור טוב. לא ביקשתי עמוק, לא ביקשתי מורכב – אבל טוב, עם אמינות פנימית ויכולת לגרום לי להרגיש משהו. הסרט הזה כל הזמן שובר את האמינות הפנימית שלו, לא מצליח לספר סיפור טוב (הסיפור עניין אותך? באמת?), וכל פעם שהתחלתי להרגיש משהו הוא אמר לי שאני בעצם אמור עכשיו להרגיש משהו אחר.
הדרקון הראשון שלי 2 ו-3 הם ההמשכים של המטריקס: היוצרים עדיין אוהבים את העולם, וחלק מהדמויות שבו, אבל הם שכחו מה הם רוצים להגיד.
טוב, השני והראשון מאוד חלשים לי בזכרון
אבל אני בהחלט מרגיש שהיקאפ כן זז כדמות (המעבר שלו מנעבך למנהיג הוא, למען השם, אמין איכשהו) – הסרט הראשון הוא כולו "אתה צריך רק בטחון עצמי!" אבל השני והשלישי מתחילים לדבר על מה אתה עושה ברגע שאתה בטוח בעצמך והיכולות שלך כמנהיג. (השלישי חוזר לרגע לענייני בטחון עצמי, אבל בצורה שמרגישה לי אמינה לחלוטין, כי תסמונת המתחזה היא דבר שקיים אצל כולם)
מערכת היחסים אכן לא מחזיקה סרט ואני לא חושב שבאף אחד מהסרטים היא בודדה, אבל היא כן הלב של הטרילוגיה (לאו דווקא הפוקוס הסיפורי או העלילה המרכזית) .
אז כן, אני חושב שהסיפורים שסופרו היו טובים (אבל, שוב, אולי צפייה שנייה תערער על כך), שהאמינות הפנימית לא נשברה עד כדי כך (אבל וכו'), ובהחלט הרגשתי ונקשרתי לדמויות של היקאפ ושום-שן.
אני לא חושב שהם שכחו מה הם רוצים להגיד, אלא שהם הרחיבו את העולם וגילו שיש להם דברים נוספים שהם רוצים להגיד, כי את מה שהם אמרו בסרט הראשון הם כבר אמרו.
הסיפור בהחלט עניין אותי ב2
לא אומר שהוא פורץ דרך, אבל בהחלט מעניין ומרחיב את העולם. המסתורין לגבי אשת הדרקונים היה נחמד, ההשלכות שלו היו אמיתיות והרגע הדרמטי נגע בי בהחלט.
אמנם ראיתי אותו רק פעמיים ולא לאחרונה, אבל לא זכורות לי סתירות פנימיות מהותיות וכשהרגשתי משהו, דווקא הבנתי שאני אמור לחוש בדיוק את זה. למעשה, לפעמים גם כשהבנתי שמשהו הולך להתרחש, כשהוא קרה בכ"ז הרגשתי משהו.
ההשלכות שלו היו אמיתיות?
בסרט השני, אולי. בסרט השלישי, שכחו מהן לגמרי.
בשלישי עוד לא צפיתי
(ל"ת)
באמת?
ראיתי רק את הסרט הראשון בטרילוגיה, והיה לי קשה להבין למה כולם עפו עליו (על הגב של דרקון). זה לא היה סרט רע, אבל לאורך רובו "הדרקון הראשון שלי" היה לגמרי עשוי לפי השטאנץ הדרימוורקסי הקבוע של האנדרדוג שעולה לגדולה. היה בזה משהו מרענן לפני שזה נהיה שטאנץ ב-"עבודת נמלים" ו-"שרק" הראשון, אבל זה הפסיק להיות מעניין בערך באזור "מגה-מח" ו-"מפלצות נגד חייזרים". "קונג-פו פנדה" הצליח לטעון בכל הסיפור יותר חינניות מהרגיל, בעיקר בזכות הבימוי של מארק אוסבורן, אבל ב-"הדרקון הראשון שלי" לא ממש היה ערך מוסף. בחיי שלא הבנתי על מה היתה ההתלהבות.
זה סרט ילדים, בקטע טוב
בסרט הראשון, בדומה לרוב סרטי וסיפורי הילדים, יש גיבור, יש קונפליקט ויש האפי אנדינג. הוא סרט נפלא כי הוא עוסק בלהיות סרט לילדים ולא בלהיות איזו הפיכה תרבותית או וואטאבר ואין מסרים סודיים שתבין בגיל 50 כי הם היו מצחיקים בניינטיז. הוא גם נפלא כי יש כמה דברים חדשים בקונפליקט הזה שמוצג לילדים: יש היפוך מגדרי, בעצם המתחרה/מודלית לחיקוי של הגיבור היא בת, הקונפליקט המרכזי בעלילה נובע מפערים בין האב לבנו. הילד שונה, הילד מאכזב את אבא שלו, הילד מצליח לרצות את אבא שלו אבל אז מתגלה שהריצוי הזה נובע מאורח חיים שונה מהותית מזה של האב, מה שמעמיק את הפער.
ובסוף הסיפור, למקרה שזה לא היה עיסוק אלגנטי מספיק, הילדים מקבלים גיבור שהוא גם מודל לנכות.
ברמת המסר העלילתי לילדים, יש בסיפור הזה הרבה מאוד סוגיות חשובות.
ברמת האנימציה, הדמויות, העלילה הוא מעניין, זורם, די חמוד, יפה לצפיה ומכיל מורכבות.
לדעתי היה שם המון ערך מוסף.
לא מספיק כדי שאצא אל הקולנוע, אבל זה משום שאין לי ילדים ואני לא קהל היעד לסרט. אם היה בנטפליקס (יש רק את הראשון) הייתי צופה בטוח.
הערך המוסף הוא חתולים
לא, סתם, הערך המוסף הוא ש"הדרקון" הוא סרט פנטזיה לילדים, ולא סרט דרימוורקס-ילדים שהגיבור שלו הוא [הכנס כאן], וזה לחלוטין מורגש ההבדל הזה.
כן, גם ל"קונג פו פנדה" היה את היכולת להתקדם למקומות האלה, אבל כשהיה לו קשה הוא עשה בדיחי-גיחי ומנע מעצמו להפוך למשהו אפי באמת. "הדרקון הראשון שלי", לעומת זאת, היה משוחרר רסנים ונתנו לו לעוף גבוה. בניית העולם, הדמויות, הדרקונים וההתפתחות שלהם מסרט לסרט (בניגוד, נניח, לטרילוגית "צעצוע") היא באמת יוצאת דופן… לאנימציה אמריקאית, בכל אופן.
וחוץ מזה, חתולים ענקיים שיורים אש.
חתולים זה פשוט נפלא,
יש את האנשים שלא מצליחים להבין את זה (או האלרגים למרבה הצער והזוועה).
האמת המשונה היא ששום-שן מאוד דומה לחתולה שלי, גם התנהגותית, אבל לגמרי מבחינה ויזואלית. גם לה יש ראש קטן וקצת מחודד ועיניים צהובות ענקיות. אז אני לגמרי biased בכל מה שקשור אליו.
כנ"ל. אחד הסרטים הכי משעממים שראיתי
החזקתי את עצמי בכוח לראות את הסרט הראשון מתחילתו ועד סופו. לא היה שווה את זה. מזמן לא ראיתי סרט כה צפוי לפי השבלונה הידועה של המסכן שמוכיח את עצמו שהוא שווה משהו.
בחיי שלא הבנתי על מה כל ההתלהבות.
סרט הדרימוורקס הראשון שגרם לי לייבב ברמות של סרט של פיקסאר.
רק על זה לבד הוא ראוי לפרס.
לא אמרו שדרימוורקס אנימציה מתאחדים עם אילומיניישן?
אז עכשיו שני האולפנים נפרדים ובכל זאת שייכים ליוניברסל?
האם דרימוורקס אנימציה שייכים ליוניברסל ממש, כמו שאילומיניישן הם מחלקה של יוניברסל, או שהם רק מופצים ע"י יוניברסל, כמו בתקופות שהופצו ע"י פאראמאונט ואח"כ ע"י פוקס?
תודה חבר'ה.
מסכים עם קרקר
בהחלט אחת הטרילוגיות הטובות ביותר של האנימציה. מערכת היחסים שבלב הסיפור מעוררת כל כך הרבה רגש (שאולי למאמצי חיות יותר קל להתחבר אליה טוטאלית), והיא אכן זו שמחזיקה את כל הסיפור ביחד. בגלל שאכפת לך מה הולך לקרות עם הדרקון ועם היקאפ, שגם ברגעיו המעצבנים עדיין נשאר דמות אמינה ומעוררת הזדהות, גורם לכך שגם אם העלילה בנאלית או צפויה היא עדיין מעניינת.
וכן, הסיום לטרילוגיה הוא מושלם. כמו הסיום של הסרט הראשון, מתוק מתוק, אבל עם הרגשה טיפה מרירה. לי היו לא מעט דמעות בעיניים.
משתווה לחלוטין לסרטים הטובים יותר של פיקסאר