ביקורת: איך למות לבד

את נטשה רותוול אתם כנראה מזהים מ"הלוטוס הלבן "או מתפקידה המשני-אך-זכיר בתור קלי ב"לא בטוחה". בדרמה הקומית החדשה "איך למות לבד", אותה רותוול גם יצרה, היא סוף סוף מקבלת הזדמנות לעמוד באור הזרקורים ולהוביל סדרה.

"איך למות לבד" מתחילה כמו כל קומדיית מקום עבודה סטנדרטית: דמות ראשית שמרגישה שהחיים שלה תקועים (מליסה, בגילום רותוול עצמה), מקום עבודה אפור ומדכא (שדה תעופה ניו יורקי) וסיפור אהבה שמבעבע מתחת לפני השטח. אבל כבר בפרק הראשון רותוול מודיעה לצופים שלא מדובר בעוד חיקוי זול של "המשרד", אלא בדרמה קומית שלא מפחדת לעסוק בנושאים כמו חרטות, פחדים ובדידות.

מליסה היא רווקה מרוששת עם יחסים בעייתיים עם המשפחה הגרעינית, חבר הכי טוב שדואג רק לעצמו ואקס (שהוא גם הבוס שלה) שהיא עדיין מאוהבת בו למרות שהוא מאורס. אם כל הצרות הללו לא מספיקות, בפרק הראשון מליסה "מבלה" את יום ההולדת שלה בבית חולים אחרי שהיא כמעט מתה בעקבות שילוב של מנה תאילנדית, ארון מחברת רהיטים שוודית ועכברוש. הקושי למצוא אדם שילווה אותה הביתה מבית החולים, יחד עם שיחה משמעותית עם האישה במיטה לידה, מביאים את מליסה להחליט לשנות את חייה ולהפסיק לפחד ממה שאנשים חושבים עליה. 

לאורך העונה הקצרה מדי (רק שמונה פרקים) מליסה מנסה להפוך מאישה ששומעת על הרפתקאות וטיולים לאישה שמצליחה להתגבר על הפחד שלה מטיסות ולצאת להרפתקאות כאלו בעצמה. המסע של מליסה עלולה להישמע מעט קיטשית וחסרת תחכום, אבל בעיניי אין שום דבר רע בקצת קיטש מדי פעם, בייחוד אם הוא מבוצע כמו שצריך. לדעתי זה בהחלט המקרה עם "איך למות לבד", שמצליחה לייצר אצל הצופים חיבור רגשי מהיר לדמותה של מליסה דרך הרצון האוניברסלי לשפר את החיים שלנו, יחד עם ההבנה הלא פחות אוניברסלית שזה לא כל כך פשוט לשנות הרגלים שטבועים בנו.

עם זאת, לא מדובר בסדרה מושלמת. אחת מנקודות החולשה שלה היא העלילה הרומנטית, בה מליסה מנסה להתגבר על הרגשות שלה לאלכס, הבוס והאקס שלה (ג'וקו סימס). הסדרה מנסה לגרום לנו להאמין שאלכס הוא אהבת חייה, אבל באף שלב בסדרה הכימיה בין השניים לא מרגישה אמינה מספיק. חוץ מזה, יחסית לקומדיה, אין ספק שהסדרה יכלה להיות מצחיקה יותר. היא בהחלט מצחיקה – יש כמה פאנצ'ים שגרמו לי לצחוק בקול ושלל הופעות קומיות שנעות בין טובות למעולות – אבל בשביל סדרה שמרפררת ל"משרד" מספר פעמים בעונה, הפוטנציאל הקומי עדיין לא מוצה לחלוטין. עונה ארוכה יותר, שתאפשר יותר זמן מסך גם לדמויות המשנה הייחודיות שמפציעות לפאנץ' פעם בשלושה פרקים וגם לפיתוח דמויות הגברים שבחייה של מליסה, עשויה להיות הפתרון לשתי הבעיות שהזכרתי.

בניגוד לג'וקו סימס (שמגלם את אלכס), שלא מגיע לרמת הכריזמה והקסם האישי שדמות מסוג זה צריכה, ראוי לציין לשבח כמה מהשחקנים שכן מצליחים להיענות לאתגר: קונרד ריקמורה ("המדריך לרוצח", "פייר איילנד") שמגלם את רורי, החבר ההומו העשיר ששוב ושוב מתעדף את הרצונות והצרכים שלו על פני אלו של מליסה, ובאשיר סלאחודין בתפקיד האח הגדול והדי מניאק של מליסה, שמצליח ליצור עם רותוול דינמיקה אמינה בין אחים וגורם לצופים להאמין שהשניים באמת שונאים (ואולי גם קצת אוהבים) אחד את השנייה כמו שרק אחים מסוגלים.

"איך למות לבד" מצטרפת לשורה ארוכה של דרמות קומיות מצוינות מהשנים האחרונות בהן הכוכבת היא גם היוצרת, כמו "לא בטוחה", "דברים טובים יותר" ו"מישהו איפשהו". כמו הסדרות הללו, "איך למות לבד" מצליחה לשקף את הקיום האנושי היומיומי על שלל גווניו המדכאים, מעוררי ההשראה והמגוחכים. וחשוב מכך, הסדרה מזכירה לצופים שאף פעם לא מאוחר מדי לשנות את חייך, גם דרך דמותה של מליסה וגם דרך סיפורה של רותוול עצמה, שבגיל 44 מגיעה לשיאי קריירה חדשים ונראה שהיא רק ממשיכה לטפס.