בית האשליות

מאת
נונו
– פורסם ב 21 בינואר 2001Posted in: ביקורות

במקור: The House of Mirth
תסריט ובימוי: טרנס דייויס
מבוסס על ספרה של אדית
וורטון
שחקנים: גיליאן אנדרסון,
דן אקרויד, אלינור ברון

לילה. אייג'נט מאלדר רץ במעלה ההר, רץ להציל את אייג'נט סקאלי.

לפני שנים, על ההר הזה נחטף דווין בארי, הסוכן המטורף, וחייזרים עשו עליו ניסויים. ועכשיו, דווין בארי ברח מבית המשוגעים, ומתכוון לחזור להר עם בת ערובה ג'ינגי'ת, סוכנת FBI, שהיא גם רופאה וגם אופה (וגם דוברת גרמנית). אייג'נט מאלדר באקדח שלוף, ממש כמה דקות מאחוריהם, רץ במעלה ההר, רץ להציל את סקאלי. כשמאלדר מגיע לפיסגה, דווין בארי נמצא שם לבדו, צוחק, מצביע אל השמיים. סקאלי נעלמה.
'הם' לקחו אותה.

"סקאלי!" צורח מאלדר אל הכוכבים, "סקאללללללי"!!!

פייד לשחור. To be continued.

ליבי קפא. קפצתי מהמיטה, ונעמדתי בחדר החשוך. רצתי אל החלון, פתחתי אותו, וראיתי בבתים ממול, אנשים נוספים פותחים חלונות מזועזעים. הסתכלתי אל הכוכבים וכמו כולם צרחתי: "סקאלללללללי"!!!

כל זה קרה, אם אני לא טועה ב-1995, כשהעונה השנייה של "תיקים באפלה" באה עלינו לטובה. אני חושב שרבין עוד היה בחיים. באותם ימים, הייתי מאוהב בדנה סקאלי.
ורק בגלל סקאלי (שמשום מה מתעקשת שיקראו לה ג'יליאן אנדרסון), הלכתי בשבוע שעבר לראות את הסרט "The House of Mirth", או בעברית "בית האשליות". Mirth, לפי בבילון, זה שמחה, צחוק, עליזות או עליצות. שלא תגידו שלא השכלתם היום. ובכן, לא תמצאו שום Mirth בסרט הזה. בכלל, זה סרט די מדכא.

לקחתי איתי שתי חברות, משום שחשדתי שזה יהיה סרט בנות, ורציתי שהן תסברנה לי דברים אם לא אבין. אני לא אומר פה משהו שובניסטי: סרטי בנות, לפי הגדרתי, הם לא קומדיות רומנטיות מפגרות. אלו סרטים שבנות נהנות מהם יותר, ומבינות אותם יותר מבנים. לדוגמא, "לשבור את הגלים", "נמר דרקון", "הכל אודות אמא" וכו'. אני בטוח שגם בנים נהנים מהסרטים הללו, אבל נדמה לי שבנות מנצחות אותנו באיכות ההנאה שלהן.

לילי בארט היא נערת זוהר מזדקנת בשנות העשרים לחייה בניו יורק בתחילת המאה ה-20. היא שייכת לחוג החברה הגבוהה, למרות שהיא איננה עשירה. כדי להישאר בחוג הזה, עליה למצוא בעל עשיר. יש כמה אופציות, אך כולן מחווירות אל מול אותו עו"ד ג'ינג'י עני אך ג'נטלמני, שמפלרטט איתה קשות בכל פעם שהם נפגשים במסיבות הקוקטייל הרבות שהסרט מלא בהן. לילי חולה עליו, אבל הוא לא מציע לה נישואין, כי הוא לא רוצה להפריע לה בדרך למעלה. הבנתם את הראש של הסרט?

אז לילי מסרבת למיליונרים החננים שכן רוצים לשאתה לאישה כי היא איננה אוהבת אותם, וכך היא נשארת קירחת מכאן ומכאן: ללא אהבה, וללא בעל-כסף. ואז מתחילה ההידרדרות. היא מפסידה כסף בקלפים, ולוקחת הלוואה מידיד שלה, שרוצה שתחזיר לו את ההלוואה במין. חברתה הטובה משפילה אותה מול רבים. דודתה מנשלת אותה. חבריה מתעלמים ממנה, ומעמדה החברתי, הדבר היחיד שיש לה, נעלם. היא נאלצת לעבוד, אויה, ולהתמודד עם המוניטין הזנותי ש"חברים טובים" הדביקו לה. משם היא נשטפת מטה עד הסוף המר, והכל בגלל גאוותה.

ובכן, הסרט עונה על כל הקריטריונים של טרגדיה. לא עושים הרבה טרגדיות בימינו, כי אין לזה קהל. ועוד טרגדיה מינורית, דברנית, ללא הרבה פעולה ומעייפת (לא ללכת להצגה שנייה בשום אופן!). ובכל זאת, למחרת עוד חשבתי על מיס בארט. דבר כזה מזמן לא קרה לי – לא ליהנות, אבל עדיין להיות מושפע.

סקאלי אנדרסון היא שחקנית ממש טובה. לילי בארט היא אישה מעניינת, נאיבית, עם עקרונות של לוחות הברית, ונטייה לעשות שגיאות, שכל חטאיה היו עוניה, גאוותה שלא נתנה לה לקבל עזרה מחבריה, וטיפשותה שהביאה אותה לבקש עזרה מאויביה. כמו שלילי איבדה את כספה כי לא ידעה לשחק היטב פוקר, היא אינה יודעת גם לשחק בקלפים שחילקו לה החיים.

כמוה, גם אני מתעסק היום עם כסף, ומצליף בעצמי בכל יום על שאני לא עושה מספיק, ומנהל את חיי כדי רק כדי לשרוד ולהרוויח עוד ועוד, וזה מאפשר לשלם רק עבור הדברים הבסיסיים ביותר, בלי עודף להשקיע בתחביבים, חופש, או מותרות. כמוה, גם אני חש כל הזמן את המרוץ הזה של להשיג את השקט, הרצון לא רק לשרוד, אלא גם לחיות, כפי שהייתי יכול להיות אם לא הייתי גאוותן, או עצלן, או פחדן. ואני עוד בחור. לילי בחורה, שזה עוד יותר קשה. בחורות יכולות לעשות קריירה עד מחר. בסופו של דבר מצפים מכולן, שיתחתנו עם מישהו מוצלח. ראיתם "סקס והעיר" לאחרונה? הן כולן שם לילי בארטיות מודרניות, רק שבמקום לומר את הדיאלוגים השנונים כשהם מנוסחים באנגלית ספרותית, הן מדברות על זיונים. כמו לילי, הן שבויות בשלטונו של הזין. של הגבר.

אנדרסון סוחבת על כתפיה את כל הסרט. כמעט ואין סצינות שבהן היא לא משתתפת, ובהמון שוטים היא לבד על המסך. וזאת בגלל שלילי היא אדם נורא נורא בודד.

לילי המסכנה.

"בית האשליות" הוא סרט בנות מדכא, מז'אנר סרטי ההתדרדרות. הוא כבד, לא מצחיק כלל, ולא קורה בו הרבה. הוא מצולם במינימליזם, אפלולי, עם מעט מוזיקה, והרבה שתיקות, או קשקשת. ובכל זאת יש בו משהו.
(ויש בו גם את סקאלי)

טיפים לצופים:
* ללכת ערניים להצגה ראשונה.
* לא להתבייש לצעוק על הקהל המועט, שקרוב לודאי יהיה בשנות השישים לחייו, שלא תמיד זוכר שאסור לדבר בסלולרי, גם אם הסרט משעמם לעיתים.
* ללכת עם בחורה.

תגיות: