ביקורת מתגלגלת: בית הדרקון

מאת
רם קיץ
– פורסם ב 24 באוקטובר 2022Posted in: ביקורות, טלוויזיה
דראקאריס.

אתם כבר יודעים איך העסק הזה עובד אבל בכל זאת: הלילה ארוך ומלא ספויילרים – מכיוון שהדף הוא לעונה בשלמותה יש לשים לב (למי שקורא) שיהיו ספוילרים לפרקים וגם לכל משחקי הכס, ובנוסף יש לוודא (למי שכותב תגובות) סימון ספוילרים לפרקים ספציפיים. לצורך העניין, ספוילר הוא כל פרט עלילה משמעותי, כולל הופעות של שחקנים מסוימים או דרקונים. בכל מקרה, הנה רם.

• פרק 1: יורשי הדרקון
• פרק 2: הנסיך הסורר
• פרק 3: השני לשמו
• פרק 4: מלך הים הצר
• פרק 5: אנו מאירים את הדרך
• פרק 6: הנסיכה והמלכה
• פרק 7: דריפטמארק
• פרק 8: אדון הגאות והשפל
• פרק 9: המועצה הירוקה
• פרק 10: המלכה השחורה 

פרק 1: יורשי הדרקון

אתחיל בשורה התחתונה: מבחינתי, הפרק הראשון של "בית הדרקון" מוצלח. בטווח של שעה וקצת הכרנו לא מעט נפשות פועלות, כאשר רובן מותירות רושם חיובי, למדנו על מאזן הכוחות בין כל אותם בלונדינים חורשי הזימה, ובנוסף להכל: דרקונים!

אמנם פחות דרקונים משקיוויתי אבל מי אני שאתלונן? גם שניים בלבד זה יותר דרקונים ממה שיש לסדרות אחרות להציע (ב-"גברת מייזל המופלאה" יש רק דרקון אחד. חובבנים). כך שבתור פרק פתיחה, "יורשי הדרקון" עושה עבודתו נאמנה.

אנחנו 172 שנים "לפני דאינריז טארגאריין" (תודה HBO אבל אני מעדיף לא להיזכר בשם הזה בדקה הראשונה), במה שאפשר לקרוא לו ה"פקס רומנה" של שושלת טארגאריין: שלום שנמשך עשרות שנים והוביל לכך שחיילים צעירים לא ראו מעודם מלחמה. מסכנים. על כן, מלבד ברית שנרקמת בערים החופשיות ופיראטים – בעיות שמעניינות רק את לורד קורליס ואלריון (סטיב טוסנייט) ואשר אני בטוח לא יהוו מטרד בחצר המלוכה בהמשך הסדרה מה פתאום – המועצה מתעניינת בדברים חשובים באמת, כמו האם אשתו של המלך (פאדי קונסידיין) תלד תכף בן זכר או אכזבה. כמו כן, ישנן הכנות לתקתק לקראת טורניר הפלה ברומח – כי בהיעדר מלחמות, נטפליקס ופוקימון גו, התושבים צריכים לשחרר קיטור איכשהו.

בין שני האירועים החופפים הללו אנו מתוודעים לחלק מהאנשים החשובים לעלילה, ובראשם הנסיכה ראינירה, בתו הבכורה של המלך והיחידה מביניהם שנושמת, ודיימון טארגאריין (מאט סמית') – אחיו הצעיר של המלך שמנהל עבורו את המשמר. בהיעדר צאצא זכר למלך, דיימון כרגע המועמד הטבעי לרשת את כס הברזל, אבל יש בעיה קטנה עם הבחור: לדיימון פרצוף שדורש סטירה ואופי תואם. דיימון הוא מעין ג'יימי לאניסטר פינת ג'ופרי של העונות הראשונות: בן אצולה מתנשא וזחוח שנהנה לערוף ראשים לפושעים זוטרים, וחושב שכס הברזל מגיע לו בגלל ייחוס. כמובן, אנחנו רק אחרי הפרק הראשון ואולי נגלה בהמשך כי בצעירותו הוא עבר טראומה כשפתח שקית של סנפרוסט או שבסתר הוא אוהב ללכת ליער ללטף חוטמנים, אבל בינתיים אני שופט אותו על פי הפרק הראשון ולא התפתחות תיאורטית עתידית.

אבל זה שדיימון לא דמות עגולה (בינתיים) זה לא אומר שאני לא נהנה לשנוא אותו. מאט סמית עושה יופי של עבודה בגילום הבן כלב והוא מבחינתי הבשורה של הפרק. יש לנו מישהו מגולם היטב שאפשר להתאגד סביב השנאה כלפיו, וזה יהפוך כל סצנה איתו לרכבת הרים רגשית בהתאם להאם הולך לו או מתפקשש לו.

מנגד, בעוד ש-"משחקי הכס", בעיקר בתחילת הדרך, הייתה מעורפלת סביב השאלה מי הדמות הראשית בה, כאן התשובה ברורה מהרגע הראשון: ראינירה. אמנם הדנ"א שלה הוא טארגאריין אבל הערכים שלה הם סטארק: היא צדיקה כמו ברבור ויודעת להבדיל בין טוב ורע. אלא שבניגוד לג'ון צנון ורבים מבני המשפחה מווינטרפל, לראינירה יש, נו, איך קוראים לזה? אה, נכון: אופי. בגלל כל אלה אני לגמרי בסדר איתה כנושאת הדגל של "בית הדרקון".

לצד דיימון וראינירה, יש דמות שלישית ומעניינת הרבה פחות: אליסנט הייטאור, הבסטי של ראינירה ובתו של יד המלך הסרסור שלה (כך גילתה לדאבונה). אליסנט נערה שקטה ומופנמת ובעלת אופי של פירורי ביסלי בצל, אבל כאשר בהמשך הסדרה היא תהפוך לאוליביה קוק (בסך הכל אחת השחקניות האהובות עלי) ייתכן שהדעה שלי עליה תשתנה. למעשה אני סומך על כך. ביקום "משחקי הכס" אלה הנחמדים, השקטים והמופנמים שצריך לחשוש מפניהם.

הבעיה העיקרית שלי עם הפרק הגיעה בסופה: האִזכור של "שיר של אש ושל קרח", החורף הארוך והמלחמה בעקבותיו. ביקום מקביל, הלסת שלי הייתה נשמטת באותו רגע: "הם מדברים על מה שיקרה במשחקי הכס, וואו!" אבל ביקום שלנו התגובה שלי הייתה "הם מדברים על מה שיקרה במשחקי הכס? ברצינות?". הגילוי לפיו המלכים בשושלת טארגאריין העבירו את הסוד לקראת "העתיד האפל שיגיע" יכול היה להיות נהדר… לולא אותו עתיד אפל היה בסך-הכל קרב שהתרחש בלילה אחד אי שם בצפון, ושהסתיים משום שאריה סטארק החביאה סכין. זה מגניב כמו לגלות שבני האינקה והמאיה חזו לפני מאות שנים את מלחמת האמו.

למרות זאת, אי אפשר שלא להעריך את היוצרים על כך שהם לא מטאטאים את "משחקי הכס" מתחת לשטיח, ואם היה ספק שהם כן עושים זאת, הספק נמחה כאשר נעימת הנושא המפורסמת התנגנה בקרדיטים. עכשיו, כן, ברור שאפשר לטעון כי מדובר בעצלנות; הרי מה הבעיה לכתוב נעימת נושא חדשה? ולמה אין לסדרה הזו פתיח נורמלי? אבל כשהפתיח הקודם שלך הוא "טאם טאם, טאם-טאם-טאם-טאם" המפורסם ייתכן והבינו היוצרים שאין בכלל טעם לנסות, ועדיף להפוך את נעימת הפתיחה הידועה של "משחקי הכס" גם לנעימת הנושא של כל הסדרות שייצאו בעקבותיה – בדומה לנעימת הנושא של מארוול או מלחמת הכוכבים; כי כל זיכיון שמכבד את עצמו זקוק למוזיקה שמזוהה איתו.

לכן עם מוזיקה טובה (הגם שממוחזרת), דמויות שאני רוצה לדעת מה יעלה בגורלן ואינטריגות פוליטיות מעניינות כמעט כמו בימים היפים (הבנּו שאתם חושבים שדיימון לא ראוי למלוך. קצת ניואנסים לא יזיקו), אני מכריז כי מבחינתי "בית הדרקון" התחילה ברגל ימין. זכרו, גם ל-"משחקי הכס" לקח זמן להתניע, ומבין שני פרקי הפתיחה, האחד של "בית הדרקון" נדיב יותר באירועים שהביאו אותי לנשוך את השפה התחתונה (לידה קיסרית זה בהחלט לא משהו שציפיתי לראות אבל הנה זה קרה).

אישית, אני מקווה שהסדרה תצא מאזור הנוחות של מעלה מלך ותבקר במקומות רחוקים (משמר הלילה בימיו היפים יותר נשמע כמו רעיון מעניין לחקור) ואקזוטיים (יש עוד יבשות בעולם הזה), ועד כמה שאני אוהב דרקונים, בכל זאת עסקינן בסדרת פנטזיה והייתי שמח לראות עוד אלמנטים שכאלה. אבל בינתיים מדובר בהתחלה טובה. מצאתי את עצמי מושקע שוב בְמה שקורה בווסטרוז, וזה כבר הישג אחד לפחות שהיא יכולה לזקוף לזכותה.

פרק 2: הנסיך הסורר

יודעים למה "בית הדרקון" זקוקה? הומור.

אמנם "קומדיה" זו לא הקונוטציה הראשונה שעולה כשאומרים "משחקי הכס" (וגם לא השנייה, השלישית או השמינית) אבל קל לשכוח שסדרת האֵם הייתה, לפרקים, מצחיקה מאוד – בין אם זה השיכור הנרגן רוברט באראתיאון, כל משפט שני שיצא לטיריון מהפה, כמעט כל החברים של ג'ון בחומה, הדיאלוגים בין ואריז וליטלפינגר, בין ואריז וטיריון, בין ג'יימי ובריאֵן, בין אריה סטארק וסנדור וכו' וכו' וכו'.

יודעים מי לא היו יכולים להצחיק אותנו גם אם היו מחליקים על בננה? דאינריז וג'ון, שני הגיבורים יוצאי שושלת טארגאריין. אז מה הנמשל? שמשפחת טארגאריין לא מצחיקה, זה מה. וחבל, משום שהרבה מהאנשים המצחיקים של "משחקי הכס" הם גם החבר'ה השנונים בה, אלה שבכל רגע נתון מסוגלים לשלוף את משפט המחץ הנכון ברגע הנכון; כי בלי הומור אין תחכום, ופועל יוצא שבלי כל זה אנו צופים, הלכה למעשה, בטלנובלה מאוד יקרה.

זו לא הדרך שלי לומר שלא אהבתי את הפרק השני של "בית הדרקון". תככים פוליטיים ודקירות בגב, בשביל זה אנחנו פה – והפרק סיפק את הסחורה. למרות זאת הייתי שמח ועליז לוּ את כל הדקירות בגב היו מלווים דיאלוגים שנונים – או לכל הפחות לא עבשים. זו כרגע לא בעיה עד-כדי-כך חמורה – כשזה מגיע לאחים ויסריז ודיימון, למשל, ניכר שהתסריטאים משתדלים לגרום להם לא להישמע כמו קרקר דל שומן. לפעמים הדבר גם מצליח.

אבל כמעט לאיש מהאנשים שסביבם אין, נכון לעכשיו (ואנחנו רק בפרק 2) שמץ תחכום; סר אוטו מסרסר את הבת שלו עם כריזמה של פקיד מס הכנסה ביום ראשון בבוקר; לורד קורליס ואלריון כועס על המלך כמו ילד קטן, והוא מוכן לספר זאת לכל מי שמוכן לשמוע כמה הוא עצובי ושאכלו לו ושתו לו; וזה לא שאשתו יותר מוצלחת; בפרק הקודם היא לא דיברה הרבה אז חשבתי שמדובר בדמות אינטליגנטית. אבל בשיחה שלה עם ראינירה היא אימצה מניירות של עקרת בית עשירה מבברלי הילס ושלפה משפטים שאני בטוח שיצאו מתוך "היפים והאמיצים".

גם הנסיכה ראינירה עצמה אמנם חצופה ומרדנית כלפי אבא שלה, אבל בסדרה בה הדמויות, גם אלה שמדברות בקלישאות, הן לא בדיוק שחור ולבן – ראינירה כל-כך בצד של הטובים שבמועצת הג'דיי רוצים להעניק לה מעמד של מאסטר.

ועוד לא הזכרתי את אליסנט: דמות כל-כך משעממת שהקומיקאי האהוב עליה הוא אדיר מילר והיא רוקדת בטיקטוק לשירים של אנה זק. כאשר ויסריז מודיע (באופן כל-כך לא מפתיע ודרמטי כפי שניסו לצייר) שהוא מעדיף להתחתן איתה ולא עם קרובת המשפחה שלו בת ה-12 (איזה מלך מוזר), תגובת ההלם של ראינירה הייתה כנראה פחות בגלל הבגידה של חברתהּ הטובה ויותר אכזבה מהטעם הגרוע של פאפא.

ללא ספק הרגע המעניין ביותר בפרק הוא הביקור בדרגונסטון שאמנם הסתיים בלא כלום, אך הוא הציג את דיימון לא כמורד אכזר אלא כילד שרוצה צומי – ואני אומר זאת לחיוב. בפרק הקודם התלוננתי שדיימון רשע חד-ממדי, אבל הפעם למדנו כי הוא טוען לכתר לא בעיוורון עם צמא לדם אלא שגם אחרי כל מה שעבר, עדיין יש לו נאמנות כלפי אחיו. אמנם הוא זומם בהמשך עם קורליס מהלך שאותו אפשר להגדיר כבגידה – אבל הוא לא מוכן היה לשמוע את קורליס מדבר סרה על ויסריז, ויש בזה משהו מקסים.

הסדרה עדיין טובה, מבחינתי. קורים בה דברים מעניינים, מעניינים מאוד אפילו, אבל הביצוע זקוק לשיוף. הפרומו לפרק הבא נראה מבטיח בגזרת הדרמה, אבל אני מודה שאין לי מושג כמה עוד אפשר לדלג בין אותם שלושה-ארבעה פרצופים לפני שחלאס. למעשה, כבר בפרק הנוכחי פלטתי אנחת ייאוש קלה בסצנה #56 עם ויסריז וראינירה. אני מתגעגע לימים הטובים בהם דמויות חשובות הופיעו לשתי סצנות וחצי במקרה הטוב.

מה שמחזיר אותנו לבעיה עליה דיברתי בהתחלה: עם כל כך הרבה טארגאריין וטארגאריין סוג ב' (ואלריון) מסביב, חסרות לסדרה דמויות שלא לוקחות ברצינות את עסקי הירושה, אלא רק מנסות לשרוד את ימי הביניים בלי שחפת או בזיזה – וזורקות בדיחה או שתיים על הדרך. הסדרה רצינית מדי, מה שהיה בסדר אם את החלקים הרציניים הייתה מלווה כתיבה שנונה. נו, אבל אנחנו רק בהתחלה. אולי זה ישתפר.

• מסתבר שלסדרה כן יש פתיח משלה – והוא נשמע, הממ, מאוד מוכר. אני עדיין עומד על כך שזה בסדר גמור שיש ליקום הקולנועי של ווסטרוז נעימת נושא שמזוהה איתו, וסוס מנצח לא מחליפים. אבל בואו נתעכב רגע על הפתיח עצמו, שמציג את המלכים של שושלת טארגאריין וקשר הדם ביניהם (באופן מילולי), כולל ההסתעפות של בני ואלריון, דיימון ולבסוף, ראינירה. המממ.

פרק 3: השני לשמו

בעודה מתעלמת מהבעיות החמורות שבוחשות להן מחוץ ליבשת, משפחת המלוכה לוקחת פסק זמן כדי לצוד איל, אולם בפועל כולם דנים בענייני ירושה ושידוכים פוטנציאליים ליורשי העצר. מה שכתבתי עכשיו הוא תיאור מדויק לא רק של הפרק השלישי של "בית הדרקון" אלא גם של פרק אמיתי לחלוטין של "הכתר" (מהעונה הרביעית, "מבחן בלמורל").

עכשיו, אני באמת מודה ל-HBO שסיפקה עבורי טעימה של אחת הסדרות האהובות עלי כחודשיים-שלושה לפני שובה לעונה נוספת, אך להבא בואו נשאיר את הדרמות הקטנוניות של אנשי אצולה עם מבטא בריטי לנטפליקס, בסדר? משפחת האצולה הבריטית האמיתית היא נטולת סמכות וכוח, ולה באמת אין שום דבר מעניין לעשות מלבד לשפוט אחרים ולצקצק בלשון.

משפחת טארגאריין, לעומת זאת, מחזיקה עשרה דרקונים ושולטת ביד רמה ביבשת, לכן מוזר לשמוע את השליט הגדול, מלך האנדאלים וראשוני האדם, הראשון לשמו שמחסל יותר יין מעקרת בית נואשת – מצוי בעיצומו של הסיטקום "אויש, בנות" בו הוא עושה שמיניות באוויר כדי להתחבב על הטינאייג'רית ראינירה. אם לא טינאייג'רית בגיל אז בהחלט באופי: היא בורחת ממחויבויות, נוטשת אירועים משפחתיים וחושבת שלהסתובב עם דם על הפרצוף זה מגניב. אתם יודעים, הדברים הרגילים (לפחות אנחנו יודעים שדאינריז לא הייתה הראשונה לעשות זאת אצלם). ראינירה אפילו מעדיפה לזעוף בפינה ולשמוע בריפיט את אותה מוזיקה. אם בפרק הבא לא נגלה שהיא עשתה קעקוע בסתר זו תהיה הפתעה.

עכשיו, אני אישית נהנה מדרמות קטנות שכאלה, אולם הדרמות הקטנות האלה אמורות להשפיע על עתיד הממלכה ועל חייהם של השד-יודע-כמה תושבים והסדרה, כרגע, לא מעבירה היטב את חשיבות המשפחה עבור כל הממלכות שתחתיה; "בית הדרקון" לא אמורה להיות כמו "הכתר" כי האנשים האלה באמת חשובים ומשפיעים (סליחה, אליזבת') או לפחות הם אמורים להיות. אך לא נבין את גודל ההשפעה שלהם כל עוד נקבל מהם עוד שיחות בסגנון "כפרה אני מנסה לעזור לך", "פפפף אתה לא מבין אותי. אף אחד לא מבין אותי". "זה לא נכון נשמה עיניים שלי", "אתה מעדיף את אח שלי!". " חיים שלי בלב אני נשבע באמא שלך שזה לא נכון". תקשיבו, "בית הדרקון", אתם מסוגלים ליותר מזה. באמת.

בינתיים, דיימון ונחש הים מנהלים מלחמה מול מאכיל הסרטנים (קראו שוב את המשפט ותגידו לי איך בלי קונטקסט זה לא נשמע כמו פרק של פאוור ריינג'רס?) ובזכותם אנו נזכרים שבכל זאת שמדובר באפוס פנטזיה. עכשיו, האם אני יכול להתלונן על התכנית המטומטמת שהיא לשלוח את דיימון לבדו למחנה האויב כדי להוציא את כולם מהמערות ולהרוג רבים מהם בכוחות עצמו ולהתקדם עשרות מטרים בין שלל האויבים בזמן שיורים עליו חצים לפני שהוא סוף סוף נפגע אבל לא באמת כי הוא קם וממשיך להילחם ולבסוף הורג את מאכיל הסרטנים? כן, אני בהחלט יכול. האם אני רוצה? לא, לא ממש.

דיימון, שימו לב, יעדיף לשלוח עצמו למשימת התאבדות לפני שהוא יפנה לטיפול פסיכולוגי. סליחה, לפני שהוא יקבל עזרה מאח שלו – ואם זה לא הדבר הכי דיימון שדיימון יכול לעשות, אני לא יודע מה כן. הוא מוכשר, לא צפוי, חמום מוח ובעל תסביך נחיתות; ברור שהוא יסכים לתכנית מטומטמת כל-כך, ואני בטוח שנחש הים והאחרים לא ציפו שהיא בכלל תעבוד. רק שבניגוד לדיימון (שהוא מטורלל אז מה אכפת לו?) להם אין מה להפסיד. במקרה הכי גרוע, הטארגאריין הכי פחות חביב בממלכה יחטוף סרטן. מילולית. 

המופרכות שבעניין עובדת כשזה נוגע לדיימון, ואני לא יכול לחכות ולראות כיצד התרגיל על החוף יתפתח בגזרה שבינו ובין אחיו בפרק הבא (הפרומו מבטיח הרבה דרמה, אבל גם הפרומו לפרק הנוכחי הבטיח אותו דבר ותראו מה קיבלנו). כן, למרות הכל הסדרה שומרת על הסקרנות שלי. אבל כדי לא לאבד אותנו בהמשך היא מוכרחה לשייף את הכתיבה ולהציג דמויות שאינן המלך וסביבתו הקרובה (ובעדיפות כאלה שאינן משתייכות לאצולה).

  • אני מנסה לחשוב מה האלגוריה שניסו להעביר לנו עם האיל שהמלך ויסריז לא הצליח להרוג בפעם הראשונה אבל כן בפעם השנייה. הסמל של בית באראתיאון הוא איל, לכן הנחתי כי נראה הקבלה למרד של רוברט – אתם יודעים, מלך טארגאריין שלא מצליח להרוג את הבאראתיאון. אבל ויסריז לבסוף כן הצליח, ותכלס זו תהיה אלגוריה זולה אפילו במונחי הסדרה הזו. אולי זה הפשטה למלחמה המדממת שויסריז לא הצליח לנהל בעצמו? רמז לשתי הבחירות הבעייתיות ליורש/ת עצר שיובילו להרבה דם? או שהוא סתם צייד גרוע ואני קורא עמוק מדי?
  • פחות פילטר צהוב, בחייאת. מה הקטע, אנחנו במקסיקו? 

פרק 4: מלך הים הצר

אתם יודעים, כאשר השיחה בין ויסריז לראינירה בשבוע שעבר הסתיימה בהבנה מצד המלך שהוא צריך לתת לראינירה עצמה לבחור את השידוך שלה – הנחתי שהוא משחרר את החבל, כמו שאבא טוב צריך לעשות. לכן אתם יכולים לדמיין את האכזבה כשגיליתי שהכוונה הייתה לארגן לה מסע חוצה יבשת בו ראינירה תבחר חתן מבין שלל המחזרים-הלורדים שבאים לפתחה. זו לא קידמה, ויסריז. זה ללכת במעגלים.

אף לא לורד אחד הותיר רושם על ראינירה שלנו, אם כי מודה שעודדתי את הילדוֹן ההוא; ואני באמת לא מבין כיצד ראינירה יכולה לגחך על עצם הרעיון של חתונה עם ילד בן 12 כשבהמשך אותו פרק היא מוכנה לבתק בתוליה עם דוֹד בן שלושים פלוס.

אותו דוֹד, דיימון, חוזר למעלה מלך אחרי שעשה ג'ון וויק מודל ימי הביניים – והוא לא מבזבז זמן ומתחיל לזמום מזימות בעודו חובש את הכתר הכי לא נוכח בעולם (מצד שני, ויסריז יושב על כס המלכות הכי לא נוח בעולם, אז מי אנחנו שנשפוט?). בהמשך מוציא דיימון את האחיינית שלו לטיול בשעת לילה מאוחרת. סליחה, "בשעת הינשוף" (תזכירו לי לאמץ את המונח) ואנחנו מכירים את עיר הבירה מנקודת מבט שלא ראינו עד עכשיו – היכן שהאספסוף בוזז, מגדף ומזיין ללא הרף.

והרשו לי להתעכב שניה על הנקודה הבאה, אבל בעולם בו אנשים מאבדים את הראש משום שגנבו כיכר לחם, איך בדיוק קבוצת שחקנים מעלה הצגה שלועגת – במוצהר – לבית המלוכה (וכנראה עושה זאת מדי לילה אחרת הנוכחות של דיימון וראינירה היא צירוף מקרים מדהים), בעיר הבירה של בית המלוכה, ועוד היכן שאבירים של בית המלוכה מסתובבים חופשי – וכולם יוצאים מזה כאילו כלום?

למרות זאת מרענן לראות צדדים אחרים של העולם הזה, בטח בסדרה כמו זו שמתרחשת, ברובה הגדול, בין אותם חמישה חדרים ארורים בארמון. ובכלל, עד שסוף סוף ראינירה יצאה למסע ברחבי ווסטרוז – מדוע קוטעים לנו אותו אחרי חמש הדקות הראשונות? היה הורג אותם להראות עוד ווסטרוז חלילה? אני מחבב את "בית הדרקון" אבל אני מרגיש רצון עז להקיא ממעלה מלך וממשפחת טארגאריין.

אם כי יש אור בקצה המנהרה: הפרק הביא מספר דמויות לנקודת התנגשות שגרמה לחלקן לעזוב את הבירה – דיימון גורש, לורד אוטו פוטר ויש חתונה לארגן לראינירה וסיכוי לא רע שהיא תתקיים במגרש הביתי של הואלריונים כדי לפייס אותם. התקדמות האירועים המהירה הזו מפתיעה, לא ציפיתי שויסריז יבין את טיבו האמיתי של אוטו מהר כל-כך (מהר במונחים שלנו, הצופים. במונחי הסדרה זה לקח לו כמה שנים טובות) ואני מופתע שראינירה הסכימה לשידוך עם ואלריון הצעיר, אם כי לא נראה שנותרה לה ברירה.

מוזר היה לראות את ראינירה, שעד כה עשתה מה שבא לה ללא כבוד למסורת ולגינוני מלכוּת – מגמגמת שקרים וחצאֵי אמיתות על-מנת לא להסתבך בצרות. פעמים רבות אני שוכח שלמרות הכל מדובר בנערה, ובני נוער לא פועלים בהיגיון. חמור מכך: הם נסחפים אחר הורמונים. דיימון מוציא את ראינירה לדייט באזור מסוכן ורווי מין, אוחז בה כאילו עוד שניה הוא קורא לה "בייבי" ורוקד איתה ריקוד מושחת… ואז הוא עוצר לפני שמשהו אמיתי קורה כי דיימון, כאמור, זומם מזימות; אבל ראינירה, במְקום לסיים את הלילה חרמנית ומתוסכלת, שבה לארמון וממשיכה את מה שהתחילה – רק עם שומר צעיר ואקזוטי במְקום עם דוד שלה (גם אם הדוד הזה הוא מאט סמית'). השטות הזו פתחה קופת שרצים שהסתיימה בסטטוס קוו חדש: ויסריז צבר לעצמו אויבים חדשים (כי לא אוטו ולא דיימון ישבו בחיבוק ידיים, זה בטוח) בעוד בית ואלריון – שבכלל לא נכח בפרק – צבר כוח גדול.

רק ארבעה פרקים מאחורינו (אפילו לא מחצית עונה) ואני חייב להודות שקצב ההתרחשויות מתיש אותי. למה הסדרה רצה כאילו היא ממהרת לקו הסיום? זה עצוב בהתחשב במילי אלקוק הנהדרת; נותרו לנו שני פרקים בלבד בכיכובה כראינירה. בסדרה אחרת שהייתה לוקחת את הזמן היינו זוכים להיות איתה לפחות עונה מלאה, ואולי מכירים קצת יותר מוסטרוז כדי שיהיה אכפת לנו מי ישלוט עליה. אבל, כפי שראינירה למדה על בשרה, לא תמיד מקבלים מה שרוצים.

פרק 5: אנו מאירים את הדרך

"חשבון חשמל באוגוסט", "שלום מדברים מקבר רחל" ו-"מיקומך בתור: 196" הם בין צירופי המילים הבודדים שמפחידים יותר מאשר "חתונה בווסטרוז". מהרגע בו הנסיכה ראינירה הסכימה להתחתן עם בן-דודה מדרגה שניה (איפוק במונחים טארגאריינים) היה ברור שזה יסתיים בצורה מדממת. אלא שבניגוד לטבח של בני משפחת סטארק או ההרעלה המפתיעה של ג'ופרי – שניהם אירועים מכוננים – הפעם אני מנסה לשבור את הראש ולהבין מה לכל השדים קרה והאם זה באמת מעניין? בואו נחזור אחורה וננסה להבין את השתלשלות העניינים (האידיוטית) שקרתה פה. 

לאריס סטרונג לוחש באוזני המלכה אליסנט "שמועות ששמע" והוא עושה זאת באופן כה בוטה שלא הייתי בטוח אם אני רואה פרק של "בית הדרקון" או פרודיה של SNL. חבל שליטלפינגר עדיין לא נולד, הוא יכול היה ללמד איך מסכסכים בלי שזה יראה כמו סכסוך. המלכה, בתורה, מזמנת אליה את קוֹל כדי לנסות להבין ממנו מה הוא יודע אודות ראינירה ודיימון. אבל מה בעצם הוא אמור לדעת? המרגלים של אביה לא דיווחו שדיימון וראינירה ביקרו בבית בושת יחד עם שומר הראש. עצם ההנחה שקוֹל יְדע משהו היא אבסורד, והעידון הפוליטי של "משחקי הכס" הוחלף באי-הבנה מקומדיה של לסלי נילסן.

התשאול המגוחך של קוֹל מגיע מעט אחרי שהילדון הציע לראינירה לברוח ולהתחתן עמו והיא סירבה, ונשאלת פה השאלה מה ראינירה רוצה מאיתנו? מאז הפרק הראשון ראינירה מביעה סלידה מגינוני מלכות. לדבריה, כל מה שהיא חפצה בו זה לרכב על דרקונים ולאכול עוגה. והנה נולד לה אח עם בולבולון, ואם ראינירה הייתה חפצה בחיים חופשיים היא יכלה לוותר על ההבטחה שקיבלה לכתר ואף אחד לא היה מניד עפעף (וכנראה שגם היו מריעים לה); וכעת קוֹל מציע לה חיים חדשים ורחוקים מהדרמה של מעלה מלך וראינירה לא שוקלת את העניין ולוּ לרגע. אולי אני מדמיין אבל אני די בטוח שהיא גם התאפקה לא לצחוק לו בפרצוף. האמת המרה היא שראינירה אולי אוהבת להתלונן על האחריות שנפלה על כתפיה אבל בתכלס היא רוצה לשבת על כס הברזל לא פחות מדיימון. וקוֹל מבין שהוא נוצל והוא לא אוהב את זה.

בואכה החתונה שהאינטרנט כבר נתן לה שם: החתונה הירוקה (לאף אחד לא באמת אכפת שזו לא הייתה חתונה אלא חגיגה מקדימה). נאום הפתיחה של ויסריז נעצר באמצע כי – הלם – אשתו נכנסה להיכל, והיא לובשת ירוק (!) שזה סימן לא טוב כפי ששני ניצבים מסבירים לנו. אליסנט כועסת. היא כועסת שאבא שלה פוטר, היא כועסת שראינירה שיקרה והיא כועסת שעתיד ילדיה בסכנה בגלל מלחמת ירושה שעדיין לא פרצה (סר אוטו הייטאוור, כפרה, אם לא רצית שהשושלת שלך תהיה בסכנה אז אולי לא היית צריך לסרסר את הבת שלך). אליסנט הפכה במחי פרק בודד מכלי משחק לשחקנית בעצמה, ולמרות הנסיבות האידיוטיות אני בעד אליסנט החדשה והכועסת.

ועוד לא דיברתי על חתן השמחה, לאנור ואלריון, שמנפץ את הסטיגמה ומוכיח שגם גייז יכולים להיות משעממים וחסרי אופי. נו, לפחות הוא לא דביל כמו המאהב שלו. בשיא חגיגת הנישואין הדביל ניגש לקול (אחרי שניחש, השד-יודע-איך, שהוא המאהב של ראינירה – על אף שתכלס דיימון אמור להיות הניחוש הראשון של כולם) ואומר לו, פחות או יותר, "אם אתה תשתוק אז גם אני אשתוק" [קריצה] [קריצה] – מבלי שקוֹל מלכתחילה ידע משהו על השניים. מדובר באיום המרומז המיותר בהיסטוריה.

וכך אנו מוצאים עצמנו בעיצומו של אירוע משפחתי בו כולם זועפים וכועסים (כמו האירועים המשפחתיים אצלי) ואין פלא שזה נגמר בדם (כמו האירועים המשפחתיים אצלי). אבל כיצד השיחה המיותרת בין קול והמאהב (שקוראים לו ג'ופרי, חיחי) הובילה לכך שדקות ספורות לאחר-מכן קול העניק לג'ופרי את הטיפול הקוסמטי שעבר אובּרין מרטל? יהיה מוזר לגלות שלא אירע שום דבר משמעותי בין השיחה לרגע הרצח (ההתלחששות של פאפא ומאמא ואלריון רומזת שאכן אמרו לקול עוד כמה דברים).

מיד לאחר מכן, טקס החתונה מתרחש על רקע מותה של דמות שהכרנו באותו הפרק, וקשה להאמין שהחתונה הירוקה תיזכר בעתיד כחתורצח (חתונה+רצח) מעניין במיוחד. קול מנסה לבצע ספוקו ואליסנט עוצרת אותו כי הבחורצ'יק הוא קלף המיקוח שלה; ראינירה נישאת ו… זהו, סיימנו את החלק הזה של הסדרה עם שתי שחקניות ראשיות שעמן בילינו את חמשת השבועות האחרונים. 

בפרק הבא (הנה פרומו) הסדרה מזנקת קדימה בזמן ופרצופים חדשים עתידים לעטר את המסך. לא אמהר לשפוט את הצוות החדש, אבל כבר עתה אני מתגעגע למילי אלקוק כראינירה. לגבי הסדרה עצמה, אני פחות אופטימי ש"בית הדרקון" תהיה כתובה טוב כמו "משחקי הכס" בימיה הטובים (כי אם ככה הסדרה כותבת פרקי חתונה אז באמת שאין תקווה) אבל אולי נזכה לטלנובלה יקרה עם דרקונים  וגם זה בסדר, בהנחה שנראה יותר דרקונים – כי כרגע יש מחסור חמור מהם.

פרק 6: הנסיכה והמלכה

איך שראיתי כי מיגל ספוצ'ניק על כס הבמאי ידעתי שמחכה לנו הפעם חוויה ויזואלית יוצאת דופן, ובגזרה הזו פרק 6 של "בית הדרקון" לא מאכזב: פתחנו את שעת הטלוויזיה הזו עם שני וואן שוטים (אשר יכלו בקלות להיות וואן שוט אחד, לא יודע למה הם התעצלו ככה) ובהם ראינירה – כעת 10 שנים מבוגרת יותר ונראית כמו אמה דארסי – יולדת את בנה השלישי, ולבקשת המלכה (שנראית כעת כמו אוליביה קוק כפרה עליה) היא מביאה אותו עד לזרועותיה, על אף שלפני דקה יצאו מראינירה תינוק ושליה. כפי שכמות מאוד גדולה של דמויות טורחת לספר לנו במהלך הפרק במגוון רחב של דרכים (מלבד שירה וריקוד): גם הילד הזה של ראינירה לא בדיוק דומה לאבא שלו. אני מכיר נד סטארק אחד שערפו לו את הראש כשהוא רק העלה סוגיה דומה, אבל נראה ששושלת המלוכה הטארגריאנית מתירנית עם שמועות הרות גורל.

אם חשבתי כי הקפיצה בזמן תעשה חסד עם גזרת הכתיבה, הייתי תמים כמו אאימונד שחושב שהוא מקבל דרקון משלו, וזאת כי הסדרה עדיין דוגלת בשיטת דיבורים על פני ניואנסים ואז דיבורים נוספים ולקינוח עוד דיבורים. אליסנט חוששת מהיום בו ראינירה תהיה מלכה? מדוע שנדע זאת מהקונטקסט והבעות הפנים כאשר היא יכולה פשוט לספר זאת ישירות לילד המאונן שלה (אני מקווה שזה לא אותו חלון ממנו טומן באראתיאון יקפוץ בעוד 170 שנה, כי זה אומר שהוא נפל ישירות על פליטת הזרע של אאיגון); דיימון מבזבז את חייו ולא מממש את הפוטנציאל שלו? מדוע שנתעכב על שגרת יומו ונלמד לעומק את אשר עובר עליו כאשר אפשר לתת לאשתו לומר לו בפרצוף מה היא חושבת? קוֹל כועס על ראינירה (עשור אחרי. כפרה, תשחרר)? יאללה נו בואו ניתן לו לגדף כמו בן 8 בצ'ט של פורטנייט.

אלא שכל אלה מתגמדים לעומת לאריס סטרונג. שמעו, ראינו כמה נבלים מצוינים בוסטרוז בעבר – ולאריס לא אחד מהם. במחי פרק בודד הפך האיש מסכסכן לאחד שמקריב את המשפחה שלו עבור תועלת אישית, וזאת בלי הכנה מראש או אפילו אינטראקציה קצרה בינו ובין שאר בני משפחתו כדי שלפחות נהיה המומים מכך שהוא זומם את מותם. הוא אמנם הרג את אביו ואחיו אבל האם הם התאכזרו אליו ולכן לא הייתה לו בעיה לעשות מה שעשה? או להפך, אולי הם אהבו אותו – מה שהופך אותו לחולה נפש אמיתי? כעת לעולם לא נדע. לאריס, נכון לעכשיו, הוא סתם איש רע שעושה דברים רעים בלי סיבה (וככל הנראה יודע להשתלט מרחוק על חיות כמו בראן סטארק, מה שמסביר את כל העכברושים במעלה מלך ואיך הוא יודע כל-כך הרבה סודות).

אם כבר היעדר אינטראקציה, ראינירה עוזבת את עיר הבירה (מהלך מטומטם מהיבט אסטרטגי אבל שיהיה, כבר לא אכפת לי) מבלי שקיבלנו ולוּ סצנה משותפת אחת עמה ועם אח שלה אאיגון (בגרסה בה הוא לא בחיתולים). הרי, למרות הכל, שניהם אחים מאותו אבא ושניהם גדלו באותה חצר מלוכה, זה לצד זה, במשך לא מעט שנים. סדרה טובה הייתה מנצלת כל הזדמנות לבנות פה מערכת יחסים מורכבת על רקע ענייני הירושה ואליסנט (עבורו היא אמא, עבורה היא האויב) – כך שבעתיד, כשהחרא יפגע במאוורר, נחוש בטרגדיה היוונית; אלא שהרכבת עזבה את התחנה ואין לי אלא להצר על כך.

בפרק הבא ראינירה (אלא אם יהיו הפתעות, וזו לא סדרה בה יש הרבה כאלה) עוברת לדרגונסטון, ואם לשפוט על פי הפרקים הקודמים ובעיקר הפרק הנוכחי: לא נראה הרבה דרגונסטון מלבד כמה קירות. על אף ש-"בית הדרקון" סוף סוף לקחה אותנו השבוע למקומות רחוקים ממעלה מלך – פנטוס והארנהאל, את עיקר זמננו בילינו, שוב, בתוך מצודות אפרוריות. "בית הדרקון", צר לי לומר זאת, משעממת בגזרת הלוקיישנים ואין בה את ההשקעה של קודמתה שצולמה על פני מספר יבשות וטרחה לבנות עולם עשיר. אם "משחקי הכס" הייתה בנויה כמו "בית הדרקון" היינו לומדים להאמין שוסטרוז היא בעיקר חדרים בתוך מצודות.

הייתכן שכל הדרקונים האלה אוכלים את התקציב? כי אם כן אז תוותרו עליהם, באמת, אין לי בעיה. עד כמה שהסצנה בה דיימון וליינה מתחרים ביניהם באוויר הייתה יפה, יכולתי להסתדר גם בלי.

טוב, נו. עוד ארבעה פרקים לפנינו ואני לא רואה את "בית הדרקון" מגיעה לגדולות אלא, במקרה הטוב, מספקת בידור סביר כמו "משחקי הכס" בעונתה האחרונה. זה עדיף מכלום, וזו עדיין טלוויזיה מהסוג שכמעט ולא רואים על המסך; אבל אי אפשר להכחיש שאני מאוכזב.

פרק 7: דריפטמארק

יש הרבה מה לכתוב אודות פרק 7 של "דרקונים ונהנים" אבל אתעכב על עניין מינורי. כאשר "משחקי הכס" התחילה, מרבית גיבוריה היו ילדים (זה היה נכון בסדרת הטלוויזיה ונכון כפליים בספרים) – ילדים שבעל כורחם נאלצו להילחם מלחמות של מבוגרים. העובדה שהסדרה ההיא הכילה כל-כך הרבה זאטוטים בתפקידים ראשיים לא רק ששמרה על מידה של תמימות, אלא זעזעה אותנו הצופים כאשר קרו להם דברים מחרידים; זה דבר אחד כשעורפים לגיבור הסדרה את הראש, ודבר אחר לחלוטין כשזה קורה מול בתו בת ה-11.

ייתכן וזו הסיבה שחיבבתי את הריב הכאוטי בין הילדים: תחושת הנוסטלגיה. "בית הדרקון" התמקדה בעיקר בחבר'ה מבוגרים, ורובם – סליחה, אני מתקן – כולם, חרא של בני-אדם ברמה זו או אחרת. אבל הילדים? מה הם אשמים? הם ילדים. הם רק רוצים לשחק – בין עם חרקים, עם דרקונים או לאונן מחוץ לחלון (אין, הם כאלה תמימים) מבלי שילחשו להם באוזן שטויות על חשיבות השושלת והסדרי נישואין בתוך המשפחה. נכון, אחד איבד עין בתגרה וכמעט ופרצה מלחמה – אבל יש פה משהו מקסים שהזכיר לי ימים יפים יותר.

ואני מודה למיגל ספוצ'ניק שהקדיש דקות ארוכות לא רק להם, אלא גם לאאימונד הקטן שמנסה – ומצליח – להשתלט על וייגאר, הדרקונית הגדולה בוסטרוז וככל הנראה החיה הגדולה ביותר בפלנטה. ידענו שהיא גדולה, אמרו לנו את זה בתחילת העונה, אבל הפעם ראינו בעצמנו עד כמה והתוצאה מפעימה כפי שהיא מחרידה. לרגעים אחדים אאימונד היה הדמות האהובה עלי בסדרה, הרבה מכך בזכות התעוזה שלו, עד שגילינו (דקות אחר-כך) שגם הוא עצמו חרא לא קטן; אבל הילד עבר מסכת התעללות אז ננסה לסלוח לו.

לגבי שאר הפרק אין לי מחשבות חיוביות במיוחד. אנשים זוממים וזוממים שוב ואז זוממים עוד קצת. היחיד שזומם הכי פחות, למרבה ההפתעה, הוא דיימון שנראה כמי שנהנה מהעימות בין אליסנט וראינירה. למעשה, אני מופתע שדיימון לא הוציא פופקורן. אמנם אהבתי לראות כיצד כולם מורידים כפפות ושולפים סכינים (תרתי משמע) אך הבוטות בה כל העולם ואחותו מדברים על פרשת הממזרות של ילדיה של ראינירה היא, סליחה על הביטוי הקרינג'י: קרינג'ית. כולם הרי יודעים, אפילו ויסריז לא מסוגל להשלות את עצמו. ובכל זאת, רק כי למלך לא נעימי והוא רוצה שהמשפחה תשיר קומביה – אז לריב בקולי קולות זו מירב הדרמה שאנחנו מקבלים. בעולם בו נערפו ראשים על הרבה פחות, "בית הדרקון" הולכת כבר שני פרקים על גחלים לוהטות מבלי שנרגיש את הכאב.

הפסקתי לספור את כמות הפעמים שהסדרה שינתה את הסטטוס קוו, כי מסתבר ששום דבר דרמטי שקורה פה לא באמת משנה; ראינירה עזבה את מעלה מלך בפרק שעבר בסערה והנה כלום זמן לאחר מכן המשפחה המורחבת שוב מתמנגלת יחדיו, מבלי שהשלכות העזיבה שלה בכלל יוזכרו (והייתה להם הזדמנות לתקן את העדר התקשורת בין ראינירה לאייגון אבל למה שחלילה הם יעשו משהו הגיוני). האם הנישואין של ראינירה ודיימון יחזיקו בכלל מעמד או שבתחילת הפרק הבא הם ישכרו עורכי דין ויגישו תביעות לפירוק שיתוף ("אתה מקבל את דרגונסטון אבל כל ביצי הדרקון שלי", "סבבה אבל בתנאי להפחתה במזונות")? בסדרה בה כל פרק מרגיש כמו סוף עונה, אין כמעט משמעות למָהלכים משמעותיים בעלילה.

באתי מוכן ומזומן לקרוע לגזרים את סצנת הרצח המזויפת של ליינור ואלריון (גופה שאי אפשר לזהות? באמת, "בית הדרקון"? אנחנו לא בסדרה של שונדה ריימס) אבל עד שדמות כלשהי זוכה בשעה טובה לסוף טוב, מי אני שאהרוס את החגיגה? תהנה לך ליינור בחייך החדשים ונטולי הדאגות מעבר לים, ומקווה שלא נראה שוב אותך ואת כריזמת החרדון שלך.

אני רק תוהה, אם כל בני האצולה טרחו להתכנס עבור הלוויה של ליינה – האם הם יצטרכו לעשות זאת שוב למען ליינור? לא נעים. זה כמו לבוא פעמיים בשבוע אחד לאירוע משפחתי של אותה משפחה. פדיחות.

מכאן והלאה כנראה שצפויות לנו אכזבות נוספות וסצנות יפות של דרקונים. עם זאת, ראוי לציין כי "דריפטמארק" מהווה את הפרק האחרון של מיגל ספוצ'ניק ביקום וסטרוז, לפחות בעתיד הנראה לעין. בימי "משחקי הכס" הוא היה הבמאי שאותו שמרו עבור הפרקים החשובים והקולנועיים ביותר. כל פרק שהוא ביים הותיר אחריו, לכל הפחות, חוויה ויזואלית יוצאת דופן. אלא שב-"בית הדרקון" לא יצא לו לביים פרקים כאלה כי, ובכן, אין ממש מלחמות בסביבה; אבל סצנת הרכיבה המדהימה של  אאימונד על וייגאר היא מכתב פרידה הולם עבור הבמאי המוכשר. אני רק מקווה שספוצ'ניק השאיר אחריו יורשים מוכשרים כמעט כמוהו (ובתקווה כאלה שאוהבים סצנות עם תאורה) כי בלי פרקים יפים ויזואלית, מה נותר לסדרה הזו להציע?

פרק 8: אדון הגאות והשפל

יש לי ביקורת על "בית הדרקון" (ועל זה תכף) אבל דבר אחד מימיה העליזים של "משחקי הכס" היא משמרת היטב: מופעים בלתי נשכחים של אדם אחד. בין אם זו דאינריז שמשיגה צבא במחי קריאת "דראקאריז", טיריון שעומד למשפט או ג'יימי במונולוג משתפך על חייו – "משחקי הכס" ידעה לספק רגעים יוצאי דופן שלא היו נוגעים בנו כפי שנגעו לולא השחקנים מאחוריהם. ו"בית הדרקון", חרף מגרעותיה (תכף, סבלנות), נושאת את הלפיד ומספקת גם היא תצוגות משחק פנומנליות מצד המעורבים בה. אולם אדם אחד ניצב זקוף מעליהם, המלך הבלתי מעורער, פאדי קונסידיין.

מודה, ויסריז טארגאריין לא הותיר עלי רושם כאשר רק פגשנו אותו, בעיקר כי הוא היה מלך למל"ם – נטול שאיפות גדולות או כל רצון לצאת למלחמה. וייב של ראש ועד בית שרוצה שכולם ישלמו בזמן ויתלוננו כמה שפחות. אולם ככל שהסדרה המשיכה פגשנו דמות חדורת מטרה: למנוע משלום הבית להתפורר, משום שמשמעותהּ של מריבה בין בני מלוכה אגוצנטריים בעלי שגעון גדלות ודרקונים היא אוי ואבוי לווסטרוז. הוא אמנם עשה טעויות במהלך הדרך (להינשא לבסטי של הבת / יורשת העצר שלך זה בהחלט לא הרעיון החכם ביותר) אבל בסדרה כמו זו שמְלֵאה באנשים שאין לי כלפיהם ולוּ שמץ אמפתיה, ויסריז התגלה כקרן שמש בים של חרא.

ולמרות זאת, למל"ם היה ולמל"ם נשאר – עד הרגע בו הוא נכנס בשארית כוחותיו אל ההיכל וצעד אל כס הברזל כמו המלך שהוא. כן, אחד מרגעי הטלוויזיה של השנה הוא אדם זקן צועד אל כיסא. והיה זה פאדי קונסידיין שעשה זאת עם נחישות של אב דואג ועם קלאס של מלך. שירת הברבור של ויסריז טארגאריין תיחקק לעד כאחד מהרגעים הגדולים שידעו הסדרה הזו וקודמתה, ועל זה, באמת, שאפו. אני מסיר את הכובע.

חבל ששאר הפרק לא משהו.

אין לי הרבה מה להוסיף על מה שכבר אמרתי בעבר: בפעם המי-יודע-כמה המשפחה המורחבת מוצאת סיבה להתאחד, מה שיכול היה לרגש אם מתישהו גם היינו רואים את האנשים האלה בנפרד אחד מהשני. "בית הדרקון" אמנם מספרת לנו שקפצנו שוב בזמן, הפעם שש שנים קדימה, אלא שאשמח מתישהו לחוש את קפיצות הזמן האלה; אם הסדרה רוצה שאתעניין באנשים האלה כדאי שנבלה איתם לא רק במסגרת חתונות, לוויות ודיוני ירושה של טירות. אתם יודעים: לראות במו עינינו את מערכת הנישואים הרעועה של אייגון והלנה (יש לי תחושה שזה קשור בעובדה שהם אחים) ולא דרך פליטות פה; או להיות חלק בשיחה, אינטראקציה, משהו, בין ראינירה ובין אייגון.

לא שכחתי ולא, לא ארד מזה. שוב הייתה לסדרה הזדמנות ושוב היא לא נוצלה. שני האחים האלה עתידים להילחם אחד בשני (כך נראה) על השלטון ביבשת, ובינתיים לא רק שהם לא החליפו מילה, אני בספק אם הם החליפו מבט. הם בכלל מודעים אחד לקיומו של השני? כי זה לא נראה ככה.

אני מוכרח לזרוק מילה טובה לאליסנט: על אף שכיווצתי אגרוף והייתי משוכנע שזה ייגמר אחרת, היא לא הרגה את המשרתת המסכנה שאייגון אנס (ואולי הכניס להריון) אלא נתנה לה כסף ותה היום שאחרי. וכאשר סצנה בה דמות ראשית לא הורגת דמות חפה מפשע מוציאה ממני אנחת רווחה, זה מעיד על הסדרה ועל היעדר הדמויות בה שניתן להריע להן. דווקא את אאימונד חיבבתי עד לאחרונה, וגם כשהוא פתח בריב בפרק הקודם הנחתי שהוא הוציא תסכול שהצטבר אצלו במשך שנים; אבל כעת הילד החמוד הפך משום מה לבריון 1.90 בן ארבעים, והסימפתיה כלפיו נשטפה באסלה; אם כי בתור חובב "הממלכה האחרונה" שמחתי לראות את איוואן מיטשל בתפקיד גדול ומשמעותי (ב"הממלכה האחרונה" הוא גילם את הבן הממזר של המלך ואני תוהה אם הליהוק שלו פה אירוני במכוון).

אלמנט נוסף אותו "בית הדרקון" השאילה מ-"הממלכה האחרונה" זו התעלמות מוחלטת מגילאים. כתבתי מוקדם יותר שהסצנה המוצלחת בסדרה היא אדם זקן צועד אל כיסא, אבל ויסריז בן 52, מבוגר רק בארבע שנים מדיימון שעדיין נראה כמו, ובכן, מאט סמית – וזאת על אף שלפי החישוב שלי, חלפו 19 שנים מאז אירועי הפרק הראשון. ואם מאט סמית שמגלם מישהו בסוף שנות הארבעים לחייו לא נראה לכם אמין, אוליביה קוק (אליסנט) מבוגרת רק בשנה וקצת מהאחד שמגלם את הבן הבכור שלה.

וזה מוזר, כן, אלא שזה ברוֹך שהסדרה הכניסה את עצמה אליו. בעיבוד טוב היינו זוכים להתקדמות איטית ושפויה בעלילה, מכירים את האנשים האלה ולא נאלצים לראות כיצד חצי קאסט מוחלף בכל שני פרקים. ואולי גם היינו מבינים יותר את אליסנט ומה עבר לה בראש כשהבינה מויסריז, בעת פרפורי הגסיסה שלו, שאייגון בנה צריך להיות המלך. זו פעם שניה בעונה שהסדרה משתמשת בכלי התסריטאי העצל שהוא "דמות X מדברת על אל"ף ודמות Y מבינה בי"ת" ואני חושש שזו הדרך היחידה באמצעותה התסריטאים יודעים ליצור קונפליקט.

ואיזה קונפליקט זה הולך להיות, הא? ויסריז איננו ועם המידע החדש והשגוי של אליסנט נראה כי בית הדרקון בדרכו למלחמה; מלחמה בה אני לא מתכנן להריע לאף צד כי אני לא סובל אף אחד, כולל את דיימון שצובר פופולריות בקרב הצופים ואני לא אוהב את זה: האיש ניפץ את גולגולתה של אשתו הראשונה כי הוא עצובי, ומבלי למצמץ הוא הפך השבוע את ויימונד ואלריון למישהו ממוצא קנדי מסאות'פארק. אתם יכולים לספר לעצמכם שהוא הגן על כבודה של אשתו וילדיה אבל ראינו בפרק הראשון שדיימון נהנה לערוף ראשים (ובמקרה הזה, חצאֵי ראשים).

כך ש"בית הדרקון" היא כעת סדרה על אנשים חרא, ובלי קרן האור שהוא ויסריז אני חושש לעתידהּ. אבל לפחות היא יודעת עדיין לייצר רגעים מיוחדים כפי שראינו השבוע .

פרק 9: המועצה הירוקה

"דראקאריס". מילה אחת הייתה יכולה למנוע את מלחמת האזרחים המתקרבת, "דראקאריס". זה הכל. אלא שהסדרה שלנו הייתה מסתיימת באותו רגע ואז על מה היינו מתלוננים?

למרות תחושת ההחמצה אני מבין מדוע ראיניז לא שרפה למוות את בני משפחתה הבוגדים: הרג קרובים מצוי בראש רשימת העבירות החמורות בווסטרוז לצד הרג מלכים, וראיניז שלנו (בטח בגילהּ המופלג) לא מעוניינת להיזכר הן כקוטלת מלכים והן כרוצחת משפחות – ודאי לא עבור מלחמתהּ של ראינירה טארגאריין, אותה אחת שראיניז מאשימה בהרס שושלת ואלריון. אדרבה, ייתכן והשיחה בינה לבין אליסנט השפיעה עליה יותר משהיא מוכנה להודות: שתיהן בובות על חוט של אנשים בעלי כוח ואינטרס, ושתיהן פועלות למען הישרדותו של הדור הבא.

לכן, שוב, אני מבין מדוע היא לא פקדה על הקושקוש שלה מייליס לשרוף את כולם; ראיניז רצתה בסך-הכל להפגין כוח ולזרוע פחד – ויש להניח כי היא עשתה זאת בהצלחה. אוּלם על הדרך ראיניז הרגה עשרות, אם לא מאות, אזרחים חפים מפשע של מעלה מלך (אז מכאן דאינריז קיבלה השראה?) – ובכך דמות נוספת שאותה ניתן היה להגדיר כטובה, הוכתמה לעד. מלחמת האזרחים מתקרבת, ובאותו הקצב שאאיגון משריץ ממזרים אנו מאבדים אנשים שאפשר לעודד. למעשה, ברשימת הדמויות התמימות והטובות נשארנו, בעיקרון, רק עם הלנה (שניבאה את סוף הפרק כבר בתחילתו: "יש מפלצת מתחת ללוחות הרצפה") ואני חושש שנגלה בסוף העונה כי היא מתעללת בחתולים או אוהבת את מארון 5.

חרף כל זאת, ועל אף שרשמית אני מחויב לספר לכם שאני בצד של לובשי השחורים (הרי אנחנו יודעים מה היה רצונו האמיתי של ויסריז זצ"ל), אני לא לגמרי משוכנע מה אני חושב על אליסנט (שאגב, נראית נהדר יחסית לסבתא בת 35). עמוק בלבה היא יודעת שויסריז לא באמת רצה את אאיגון על כס הברזל, ואני מאמין שהיא נאחזת במשאלת לב ובמלמולים חסרי הפשר ששמעה ממנו בעודו גוסס. מדובר בצעד רך לב מצד היוצרים לחשוף בפנינו (ובפניה) כי עם או בלי קשר לְמה שאליסנט חשבה ששמעה, תוכננה מבעוד מועד קנוניה להמליך את אאיגון וזאת כדי שחלילה לא נאשים אותה בכאוס שעתיד להגיע. והכותבים הממזרים הצליחו כי אני באמת לא מאשים אותה – ואני שונא אותם על כך.

לכן נוצרה פה סיטואציה מעניינת לפיה אני מעודד את אליסנט (למצער מבין מה עובר עליה יותר מאשר על אחרים), משום שהיא בין הבודדות שלא רוצות לראות שפיכות דמים מיותרת, בטח לא של ראינירה, וזאת על אף שהיא בצד הלא נכון של המלחמה – הצד בו כמות הפסיכופתים הגדולה ביותר; ואתם מוזמנים לבחור בין ההוא שסירסר את בתו, ההוא שרצח את המשפחה שלו, ההוא שרוצח זקנים נחמדים מבלי למצמץ, האנס שמהמר במועדוני קרב מחתרתיים של ילדים (שחלקם שלו) או ההוא בלי העין שיש לו שגעון גדלות ופרצוף דורש כאפה. כיף.

ועם האנשים האלה יוצאים לקרב, סוף סוף! הכפפות הוסרו מהרגע בו נשמעו הפעמונים בטקס ההכתרה וראיניז פרצה להיכל עם קושקוש שלה (זוכרים שאליסנט ביקשה לצלצל בפעמון כשראיניז תחליט באיזה צד היא? ובכן…) ו-"בית הדרקון" נכנסה לעידן של מלחמה – מלחמה מיותרת שקרתה בגלל אי-הבנות, טעויות שנוצרו בתום לב ופחד לא מבוסס מהצד השני, מלחמה שלא הייתה מתרחשת אם האנשים הנכונים היו עושים את הדברים אחרת. "ריקוד הדרקונים" שהחל עתה רשמית יכול היה להימנע בקלות – אלא שבמקרה הזה אני לא מאשים אף כותב פשוט כי כך מתנהלות מלחמות. ולמרות הכתיבה הלא-משהו (בלשון המעטה) של הסדרה קשה לומר שאני לא מתרגש, ולוּ קצת, לראות כיצד המשפחה האגוצנטרית הזו משמידה את עצמה עם דרקונים.

פרק 10: המלכה השחורה

"בית הדרקון" הגיעה לקו הסיום הראשון שלה בפרק שמתנהג בכלל כמו פתיחת העונה השנייה. אם עד כה התמקדנו בכרסום היסודות הרעועים שמחזיקים את המשפחה, וגם ברקע שהוביל למלחמת האזרחים – "המלכה השחורה" לא מבזבז זמן ומכניס אותנו, כמעט מיד, לאסטרטגיות, כריתת בריתות, נאמנויות ואפילו זכינו לקרב דרקונים. טוב, לקרוא לְמה שהתחולל שם בשמיים "קרב" זה לא מדויק, יחסי הכוחות היו שווים כמו קרב אִגרוף בין מייק טייסון ובין פישנזון מאלכס חולה אהבה.

העונה הסתיימה כפי שהחלה: בסצנת לידה שעושה יח"צ נהדר לאל הורות. אפשר לטעון כי לוּק הוא הקורבן הראשון של מלחמת האזרחים אבל ראינירה נכנסה לצירים מוקדמים מיד לאחר ששמעה כי ויסריז מת והאח המאונן שלה הוכתר במקומה. ייתכן ולולא החדשות הטרגיות, התינוק (או שמה תינוקת? כי בספר זו תינוקת אבל נדמה לי שראיתי בולבולון) היה נולד חי ובריא.

דיימון משוכנע כי ויסריז נרצח, וזאת כאשר רק שלושה ימים קודם לכן הוא עצמו ראה כיצד אחיו המצורע ונטול העין צולע בדרכו אל כס הברזל. דיימון אולי כועס על הבגידה מהבית אוּלם מלחמת האזרחים החדירה בו אדרנלין והעניקה לו סיבה לחיות. אחרים קונים אופנוע במשבר גיל הארבעים ואילו דיימון צד לטאות יורקות אש משל היה אש קצ'ם, וכאשר ראינירה הייתה בעיצומה של הלידה, דיימון כבר היה עם הראש בתוך המפות האסטרטגיות. הוא אוהב את זה, והצמא שלו לדם מתנגש עם ערכיה של ראינירה שאינה מעוניינת, כדבריה, לשלוט בממלכה של אפר. מדובר אמנם במהלך מאופק באופן מרשים מצדה, אלא שדאינריז טארגאריין אמרה משפט דומה וראינו כיצד זה הסתיים.

ואתם יודעים, לולא התקרית בין אאימונד ובין לוק ייתכן והמלחמה אכן הייתה מסתיימת בטרם החלה. סיכוי קלוש, נכון, אבל ראינירה הראתה נכונות אמיתית למנוע שפיכות דמים, בדומה לאליסנט שבאה עם הצעה דומה לסיים את המחלוקת בדרכי נועם. אולם אאימונד מאמין באופן מילולי במשפט "עין תחת עין" וכשלוק סרב להוציא את העין של עצמו עם סכין (החוצפן, איך הוא מעז) אאימונד איבד את זה – או לפחות כך האמנתי; מדובר בנער  צמא לנקמה שנראה בן ארבעים אשר עולה על הדרקונית הגדולה בוסטרוז ורודף באוויר אחר בן דודו אותו הוא שונא. לכן הופתעתי כשאאימונד, באמת ובתמים, ניסה למנוע ממיצי שלו להרוג את הילד (אם כי אני לא חושב שהוא עצוב במיוחד מהתוצאה אלא בעיקר חושש מהתגובה בבית).

כשחושבים על זה יש פה מן ההיגיון: אאימונד אולי נראה לא שפוי (המבט המטורף לא עוזר וגם לא החיוך של נבל דיסני) אבל גם בפרק הקודם הופתענו ממנו לטובה כאשר הוא לא נפטר מאחיו הגדול אאיגון על-מנת להיות המלך בעצמו – וזאת על אף שלדעת רבים הוא מתאים ממנו למלוך (לא שהרף גבוה, עקרבוט מתאים יותר למלוך מאאיגון). אולם בדומה לרבים מבני משפחתו, הנער פזיז, ואותו ספק-שעשוע ספק-נקמה בלוק הגיע במחיר של שלום בממלכה; השוט האחרון של העונה על ראינירה נלקח היישר מהמדריך של אליזבת מוס לזוּם-אִין איטי על פרצוף עצבני שדורש נקמה. כל סיכוי לשלום נקבר עתה סופית.

יחסית לסיום עונה, "המלכה השחורה" הוא פרק די רגוע (וב-"יחסית" אני מתכוון יחסית לסדרה, כן? כמעט כל פרק העונה הרגיש כמו סיום עונה) והוא עושה, סך-הכל, עבודה לא רעה בהכנת התשתית לקראת העונה הבאה – עונה שנראה כי תשיב אותנו אל ווינטרפל ותציג, בשעה טובה, עוד דמויות שאין להן שיער בלונדיני באופן מסנוור ונטייה לגילוי עריות.

איבדתי סופית כל תקווה שהכתיבה בסדרה תהיה טובה כמו בימיה הטובים של "משחקי הכס", ככל הנראה הימים האלה לא ישובו: משחקי הכס של עונות 1-4 הייתה (ועודנה) חוויה חד-פעמית שהונדסה לאורך שנים בדייקנות ובאהבה רבה, וכל ביקור נוסף בוסטרוז לא יהיה מוצלח (ודאי שלא אינטליגנטי) באותה מידה. אולם היום בו אסרב לראות חלאות אגוצנטריות נלחמות זו בזו באמצעות דרקונים, יהיה כנראה היום בו אפסיק לראות טלוויזיה. חרף מגרעותיה (ויש המון) לעונה הבאה – שאותה ודאי לא נראה לפני 2024 – אני מצפה בקוצר רוח. יאללה, דראקאריס!

תגיות: