במקור: Hostel
תסריט ובימוי: אלי רות'
שחקנים: ג'יי הרננדז, דרק ריצ'רדסון, אית'ור גאדג'ונסון
שני אמריקאים בשם פקסטון וג'וש, שאליהם חובר סוג של רואן אטקינסון איסלנדי בשם אולי, הם שלישיה עליזה של מטיילים באירופה. כמו הרבה גברים בגילם, גם הם מתעניינים יותר בלהיכנס עם בחורות למיטה מאשר להיכנס לבד למוזיאונים, ומעדיפים את המשגל על פני מארק שגאל.
בהגיעם לאמסטרדם, לאחר ניצול מלוא הפוטנציאל של מדיניות הסמים הקלים באזור, הם מוזמנים לחדרו של צעיר צנום בשם אלכסיי. אלכסיי מלעיט אותם בתמונות של בחורות עירומות, ומפליג בסיפורי אלף לילה ולילה סלובקים על הוסטל מזרח אירופאי בו הבחורות קופצות על כל זר. "בגלל המלחמה כל הגברים אינם!", הוא מסביר את פשר התשוקה של המקומיות. המילה "מלחמה" לא מצננת את התלהבותם של החרמנים, והם שמים פעמיהם אל אותו הוסטל פלאי. בהגיעם לעיירה הציורית שבסלובקיה הם מבינים כי אלכסיי לא הגזים במאומה. כל אחד מהם תופס לו בת זוג סקסית, ומפליג עימה לעבר בילויים מבילויים שונים. אך גם אם תחילת הסרט נראית כאילו נכנסתם בטעות לבית קולנוע המתמחה בסרטים כחולים, במהרה תגלו כי זהו גם סיומו של חלק ה"יורו טריפ" הידידותי למשתמש. מעתה, מדובר בסרט אימה, בו כמות האיברים שנשפכו בהתחלה ממחשופים, נמצאת ביחס ישיר למספר האיברים הנשפכים בכלל במהלכו.
זה בדיוק הזמן להתוודע לאפקטים המיוחדים בתחום ה-Gore, איתם התאמץ במאי הסרט אלי רות' לזעזע את הצופים. 150 גלונים של דם ניתזו וזרמו כמים במהלך הצילומים. אך כמובן, דם אינו אלא מתאבן לחובב אימה, ולכן הגדילו לעשות כאן בתחום גדיעות איברים וניסורם, בין היתר על ידי שימוש במרבית הכלים שהוצגו בתכנית "שפץ ביתך". אין מה לומר – מעולם לא חשבנו כי נשכיל ונלמד שימושים שכאלו במקדחה חשמלית, להביור, ושאר פלאיירים וקוצצים למיניהם. ולימוד בהחלט יש פה: אם בסרטים אחרים רק תשמעו את המקדחה ותראו את פרצופו של הקורבן, כאן המצלמה אינה בורחת הצידה ואינה משאירה דבר לדמיונו של הצופה.
העובדה שהסרט מציג השתלשלות אירועים שנראית מציאותית יותר מאשר בסרטי אימה אחרים אמורה לגרום להזדהות אצלנו הצופים. בתור אומה של תרמילאים, המחשבה על כך שאי שם בעולם ממתינים לנו אנשים עם מסור חשמלי בחדר מלון אפל בהחלט לא מדרבנת אותי לרוץ ולקנות כרטיסי טיסה ב"איסתא".
דבר אחד ברור: הסרט נועד במובהק לחובבי סרטי אימה ו"סלאשרים", שלרוב אני נמנה עליהם, אבל בניגוד לסרטי שיסוף אחרים, הסרט הזה לא הצליח להלהיב אותי או לעורר בי עניין. הוא סתמי מדי – על אף שיטות הריטוש המגוונות ומבחר הכלים שנגנבו ממרתפי העינויים של האינקוויזיציה, הסרט, איך לומר, קצת משעמם. הגימיק המרכזי שלו הוא, כאמור, הצגה גראפית, מלאה ומפורטת של כל מה שעובר על הקורבנות, כולל מצב הצבירה הסופי שלהם. הגימיק הזה לא עושה את הסרט למעניין יותר, רק למבחיל יותר. אין פה ממש מתח: רמת הגירוי נשארת זהה לאורך כל הסרט, ללא התפתחות של העלילה, ורק חובבי gore יוכלו אולי ליהנות מסצינות הגועל.
מסתבר שקוונטין טרנטינו חיבב מספיק את במאי הסרט (אותו הוא מכנה "Sick Fuck"), כדי לתרום לסרט כסף ואת שמו, כמפיק. בשנים האחרונות טרנטינו עושה לו למנהג לתרום את שמו לסרטים שונים אליהם היה קשור בצורה מינורית, על מנת להגביר את פרסומם מבלי שהטביע בהם את חותמו האמנותי. סוג של תרגיל יחצ"ני הגובל בהונאת הציבור. על איכות הסרט זה לא מעיד.
אני אדם פדאנט שאינו מסוגל להפסיק לראות סרט באמצע, ולא משנה עד כמה גרוע או משעמם הוא – ולו בשביל שאם אי פעם מישהו יאמר משהו טוב על אותו הסרט, אוכל להתנגד לדבריו בחריפות, כולל נימוקים. 'הוסטל' הוא הפעם הראשונה בחיי בה חלף בי הרעיון לעזוב את אולם הקולנוע בהפסקה, כדי לא להמשיך לזהם לעצמי את המוח עם הדימויים הויזואליים שהוצגו בסרט. בסוף נשארתי עד הסוף, אבל התקלחתי ברגע שהגעתי הביתה.
אני תוהה אם מקלחת תעזור גם נגד חוויות שליליות אחרות בסרטים.
עודף קיטש או סכריניות, שמעמומיות מחץ או עודף "פיוטיות", או אפילו דייט ממש גרוע, דבר שהצליח להרוס לי זכרונות מלפחות סרט אחד במהלך ההסטוריה.
אולי סוגים שונים של סבונים או דטרגנטים יהיו יעילים נגד חוויות מסוגים שונים?
חתולים.
תתקלח בחתולים, הכל יהיה הרבה יותר מגניב אחרי זה.
זה בהחלט אפשרי
ויכול להיות שבעתיד בתי קולנוע יבנו מקלחות במסדרונות, לשימושם של צופים שזקוקים להתרעננות קלה. אמירות כמו "איזה סרט נוראי זה היה, יצאתי בהפסקה" יוחלפו ב"הסרט היה כל-כך גרוע שהלכתי להתקלח פעמיים באמצע וזה עדיין לא עזר".
אני איתך
אה, ומה שעוד הפחיד זה שהיה רק עוד אדם אחד באולם, שהחליט כמובן להתיישב מאחורי.
אני ממש אהבתי
אותו האיש הראה קעקוע מוזר על הזרוע שיש לכל הסאדיסטים האלה
מה זה פדאנט?
מילה בלועזית (pedant)
ומרב-מילים:
"אדם המייחס חשיבות מופרזת פרטים או לכללים; קפדן ודקדקן מופלג; אדם דייקן ויסודי יורד לפרטי פרטים."
וכמובן שחובה לקשר:
http://www.douglasadams.com/dna/pedants.html
לא לא לא!
השאלה צריכה להיות "מה זה אותנטי?", וזה לא עובד אם אתה לא בוכה.
פדאנט הוא ייקה. פרפקציוניסט. אדם שצריך לסיים כל דבר שהתחיל על הצד הטוב ביותר, במקסימום דיוק ובלי עיגול פינות. בין היתר, אדם שישב לראות סרט נוראי מתחילתו ועד סופו, רק כי התחיל לראות אותו.
דווקא המסור עושה לך את זה?
זה בדיוק סרט אימה "הוליוודי", כזה שבא לבדר, לא להפחיד ממש.
מצטער, אבל רשע גאון, גיבורים מיוסרים, ומלכודות מתוחכמות לא ממש מפחידים אותי, כי ברור שזה לא אמיתי.
סרטים כאלה בהחלט יכולים להיות מבדרים. את 'יעד סופי 3' ראיתי שבועיים אחרי 'הוסטל', ונהניתי לא פחות, אבל ממש לא פחדתי לרגע.
ב'הוסטל', למרות חורים בעלילה, יש תחושה אמיתית, ומפחידה, הרבה יותר.
לצערי אתה טועה
טרנטינו מופיע בסצנה בסרט, לא יודע עם שמת לב …
זה קטע כזה שלו שאפילו בסרטים שהוא רק חלק ההפקה, הוא נותן איזה קטן בפנים, מענין חתימה כזאת…
באיזו סצנה הוא הופיע?
ובאיזה תפקיד?
אני לא ראיתי את הסרט
אני גם כן לא רוצה לראות את הסרט.
מה שאני כן רוצה זה סרט אימה טוב שגם יש לו איזשהו סוג של עלילה וגם יכול לגרום לי לצרוח בקולי קלות.
אז אתם בבקשה יכולים להמליץ לי על כאלו?
חכה ל''גבעות הפחד''
או איך שיקראו לזה בארץ אם זה בכלל יעלה על המסכים. אז'ה, הבמאי של "גבעות" הוא במאי שיודע גם להגעיל וגם למתוח, באמת אמן גדול של מתח. ממליץ לראות גם את "Haute Tension" שלו, סרט מעולה (עד לדקות האחרונות והמאכזבות מאוד).
''תינוקה של רוזמרי''
סרט האימה הטוב ביותר אי פעם, וסרט שאני מפחד לראות שוב (בפעם השלישית) מפחד שעוד שבוע לילות אני אזוז במיטה באי-נוחות, ולא אצליח להירדם. כלומר, הוא לא מפחיד כמו הצילצול (המצויין שלעצמו), או שאר סרטי האימה הנבובים שמפלסם עלה בשנים האחרונות, אלא הרבה יותר מטריד, ופסיכולוגי וחכם, מסרטי אימה אחרים. וזה למעשה הגדולה שלו, בצורה שבה הוא מצליח גם לעניין בצורה נבונה, וגם לגרום לך לשקשק מפחד; אבל ממש לשקשק מפחד.
אם לא ראית אותו, ועדיין לא ראית סרט אימה טוב באמת, אני ממליץ בחום שתראי את "תינוקה של רוזמרי" (וגם, את "פסיכו" של היצ'קוק, שנופל מהסרט הנ"ל רק ברמה מעלות, ומפחיד בדיוק כמוהו). באחריות.
אני לא זוכר את 'תינוקה של רוזמרי'
אבל להמליץ על 'פסיכו' בתור סרט מפחיד זה בדיחה. ל'פסיכו' יש ערך היסטורי. פעם הוא היה מפחיד. ככה אומרים, לפחות. היום, 'זאתורה' יותר מפחיד מ'פסיכו'.
ברור שאפשר להגיד שהוא התיישן,
אבל מבחינתי, הוא לא איבד במיל' את האימפקט שלו על הצופה. כלומר, בוודאי שניתן למצוא בו כמה אלמנטים שהתיישנו (
והידיעה שהרוצח הוא בעצם קוקסינל רצחני כבר לא מזעזעת או מפתיעה כמו פעם), אבל בכל הקשור ללהפחיד את הצופה, ולמתוח ולעניין אותו, הוא עדיין מאוד מוצלח, בדיוק כפי שהיה לפני 40 שנה.
ואני חושב שאפשר להגיד, בדיוק את אותם הדברים, על "תינוקה של רוזמרי".
אבל כן, "זאתורה" יותר מפחיד (לא במובן של הפחדות בתוכנו, אלא בעיקר כי הוא ממש גרוע).
את ''תינוקה של רוזמרי'' ראיתי
בפעם הראשונה לפני חודש. גם היום, כמעט 40 שנה לאחר שנעשה, הוא מצמרר. ככל שהוא מתקדם, כך הוא נעשה מבעית יותר ויותר, וזאת מבלי שיש בו ולו שביב של אימה גראפית.
אבל יחד עם זאת, אני חייב לציין שהוא גם נוטה לשעמם בשעה הראשונה שלו. הקצב של הסרט התיישבן מאוד.
''תינוקה של רוזמרי'' אכן מצמרר
אבל מבחינתי "רתיעה" ייצר יותר סיוטים. לפי מה שזכור לי לא לגמרי הבנתי כל מה שהלך בסרט ההוא, והיו שם כמה רגעים מתים (אממ..), אבל הצמרמורות שחטפתי באמצע הלילה כאשר הלכתי במסדרון הבית לאחר הצפייה, הזכירו רעידת אדמה בעוצמה בינונית.
נדמה לי של''רתיעה'' לא היה
את האימפקט שהיה אמור להיות לו עלי, מאחר וראיתי אותו קצת אחרי שראיתי את "הדייר". באופן מוזר משהו, לשניהם יש עלילה קצת דומה, ועיסוק בתימות דומות, כך שהאחד מחליש את האפקט של השני.
("הדייר", אגב, הוא הסרט של פולנסקי האהוב עלי ביותר)
סנללי''ם אפשריים לדייר ולתינוקה של רוזמרי
מעניין, וזה רק עלה לי עכשיו, שבשני הסרטים יש סוף מאד דומה. מין תגלית או הארה ממש בסוף הסרט של "וואלה, ממש נדפקתי".
וכשחושבים על זה ככה, מתברר שפולנסקי הפך להיות הרבה יותר אופטימי מאוחר יותר. כבר בירח מר הוא עידן את הדפיקה, ובפסנתר או בהעלמה והמוות הוא אפילו נותן סוף אופטימי.
זה לא שאני יודע מה רציתי לומר. אבל באמת, הדמיון בין הסופים מעלה מחשבות.
לא רק הסוף
"רתיעה", "רוזמארי" ו"הדייר" מהווים טרילוגיה בלתי רשמית.
רייבי, זה לא שיש לי משהו נגדך
אבל קצת ספיילרת לי את הסוף של "רתיעה".
רייבי, זה לא שיש לי משהו נגדך
זה שהם טרילוגיה זה בהכרח ספוילר? אני בקושי זוכר את הסוף של "רתיעה", וממה שאני זוכר ממנו אין יותר מדי קשר לסרטים האחרים.
זה לא ספוילר. אל דאגה.
בעלמה והמוות יש סוף טוב?
אתה בטוח שראינו את אותו הסרט? כי הסוף של "העלמה והמוות" הוא אחד הסופים העצובים והמדכאים שראיתי, והוא ממש עשה לי רע על הלב הרבה זמן אחרי שראיתי אותו.
סרט נהדר, כמובן, אבל ממש לא אופטימי.
ספוילרים
אולי אופטימי היא לא המילה הנכונה, אבל מדובר בסוף שהוא לא מדכא לגמרי. כלומר – סוף בו יש תקווה, יש חיים, יש אפילו מחילה. לעומת הדייר או תינוקה של רוזמרי מדובר ברימייק של "אשה יפה".
''תינוקה של רוזמרי''
וואו, תמיד נחמד (?) להיזכר בסרט טוב. אבל עד כמה שזכור לי, בצפייה השנייה הסוף די מפגר. אני זוכרת שקראתי את הספר (סיפור? לא משנה) לפני שראיתי את הסרט, הוא היה מותח ומצמרר עד סופו. הסרט העביר נפלא בעיקר את הדמויות (עניין של ליהוק נפלא, בעיניי), אבל משום מה נפל בסופו.
''תינוקה של רוזמרי''
מה?!
ראיתי את הסרט בערך בגיל 14, ולא רק שהוא לא הפחיד אותי – זאת הפעם הראשונה שאני בכלל שומע שהוא היה סרט אימה… אותי הוא די שיעמם (וראיתי אותו לבד באמצע הלילה). המסור והוסטל מצאו חן בעיני הרבה יותר (ובלי ספק – בשניהם הבנתי בלי בעיה שהם סרטי אימה).
מכיוון שזה סוג אחר לחלוטין של אימה
מה שמייצרים היום זה אימה ויזואלית- איברים כרותים, דם בכל מקום, צרחות וצעקות והרבה זוועה. ועל כן, אין שום מקום לספק לגבי סוג הסרט.
סוג סרטי האימה אשר כוללים ביניהם את תינוקה של רוזמרי זה אימה יותר פסיכולוגית, מעין תהליך שמנהל לך בראש וגורם לך לחשוב על הרע ביותר, מבלי להראות לך בעצם כמעט ודבר (כך אני תופס את זה לפחות).
אני לא יודע אם לצרוח
אבל הניצוץ תמיד מומלץ.
אפרופו הניצוץ
מה רמת הgore שלו? הטריילר לא אומר הרבה (או שמא אומר יותר מידי? עניין של טעם אני מניחה).
נמוכה מאוד
(אם כי מבחינת כמות הדם, בליטרים, יש לו מעט מאוד מתחרים).
האם כסרט זה באמת עובד?
אמרו לי שהסרט ממש גרוע והספר יותר טוב.
אני שומע עכשיו את הספר של סטיבן קינג כי אמרו לי שבספרים זה יותר טוב.
כרגע אני רק יכול להגיד שהתיאורים טובים ואת סגנון הכתיבה אני מאוד אוהב אבל הוא לא כל כך מפחיד.
אני רק כל הזמן חושב שצריך לעשות לו רימייק עם כריסטיאן בייל, נעמי ווטס ואולי קמרון ברייט.
עובד נהדר
ועם כל הכבוד לבייל (שאני חושב שהוא שחקן טוב), ג'ק ניקולסון הוא הליהוק המושלם לתפקיד.
אותי, לפחות, הסרט הפחיד יפה מאוד, אבל בכל מקרה נראה לי מוזר להגיד שהוא סרט גרוע (בימוי ומשחק יוצאים מהכלל).
מש''א
זאת הנקודה בה התחלתי לפחד מניקולסון.
היד שמנענעת את העריסה
אם כי ראיתי אותו לפני שנים, ככה שמידת האימה נתונה בספק מסוים (בכלזאת, דברים שהפחידו בגיל 12, לך תדע). בכלופן, עלילה יש, מתח יש, פסיכולוגיה יש ויש. אה, וגם רבקה דה מורניי מפחידה אותי מאז.
לא יודע לגבי סרטים כרגע...
גם אני, נראה לי, לא ממש מצליח לפחד אבל הפרק של Threshold שראיתי אתמול היה מפחיד ממש כדי לגרום לי לסיוטים ממש מגניבים. ככה אני מתאר סיוטים. מה שראיתי היה כל כך מגניב שניסיתי להריץ אחורה.
באיזה ערוץ זה היה?
מה נושא הסדרה?
היי, גם אני רוצה סיוטים מגניבים…
בערוץ הטלוויזיה הפרטי שלי.
נושא הסדרה?
http://www.epguides.com/Threshold/
ובכן, מולי קאפרי היא בחורה מאוד מוכשרת (והיא גם נראית כמו קארלה גוגינו). היא מתעסקת עם המקרים הכי גרועים, היא מתכננת בשביל המקרים שאף אחד לא חושב עליהם. איזו הפתעה שיום אחד באים אליה ואומרים לה שמפעילים את אחד הפרוטוקולים שלה. Threshold, הידוע בשמו השני "מה עושים כשחייזרים פולשים לכדור הארץ?".
הסדרה מספרת על פלישת חייזרים ואיך מתמודדים איתה עם The Best Laid Plans. מה ששונה הוא שהחייזרים הם שונים ממה שאתה חושב, ההשפעה שליהם היא אחרת, ההתנגדות אליהם עובדת אחרת והסדרה כולה שונה מכל סדרה אחרת. מה שהכי שונה הוא שהפעם, לכל דבר יש כבר נוהל מוכן מראש וזאת באמת מלחמה בין שני אוייבים מאוד חכמים.
חוץ מזה יש לה שם את ברנט ספינר בתור הדוקטור, את פיטר דינקלג' בתור המתמטיקאי הבלשן ואת קת'רין בל ('ג'אג', 'המשולש') בתור המדענית הבוטנית.
ושוב אני אגיד שאני מאוד אוהב את איך שהכל שם מוכן ולכל שאלה, שבעבר נשארה תלויה באוויר, יש להם תשובה.
כן
משחקי שעשוע
ייקס
לא יודע – לא זוכר.
אבל היה נחמד לשמוע את השיר המופלא How Do של הסניקר פימפס, רפרנס לסרט האימה הקלאסי "איש הקש" (The Wicker Man).
לפי איך שאני תיארתי את הסרט
זה די ברור שהאמירה היא על מדיניות החוץ של ארה"ב.
אה, כן. ברור.
(עכשיו אני גם לא יודע אם דיברת ברצינות או לא).
רק לי זה מזכיר את הדיון על ''גברים בחלל''?
כנראה.
תנו לי לעזור:
רד שואל אותך למה אתה חושב שהסרט הוא משל על מדיניות החוץ של ארה"ב, וגם לא מבין איך זה קשור לדיון על "גברים בחלל". זה יכול לעזור אם תפרט.
תנו לי לעזור:
לא אמרתי שהסרט עצמו מתקשר לדיון על "גברים בחלל", אלא שהטיעון של רד שהסרט בהכרח לא יכול להגיד שום דבר על שום דבר רק בגלל שהוא נכשל כסרט ז'אנר, הוא אותו הטיעון שהיה לו בדיון על "גברים בחלל".
ולגבי מדיניות החוץ?
(ותודה על ההבהרה)
ולגבי מדיניות החוץ?
מדיניות החוץ היא בדיחה שנועדה לבדוק האם אנשים קוראים את התגובות שלי בחצי עין כמו שהם ראו את הסרט בחצי עין.
קצת מצחיק, ''חצי עין'' בהקשר הזה.
חצי מצחיק
איזה טיעון? איזו הפרדה? איך זה קשור?
מילא שאני לא מבין על מה אתה מדבר, לזה אני רגיל, אבל כשאתה מתייחס לדברים שאני אומר ופעם אחר פעם אני לא מבין על מה *אני* מדבר – זה כבר מתחיל להיות מדאיג.
הסרט יוצא מגדרו
בהדגשת האמריקאיות של האמריקאים, ובכך שהם נמצאים באירופה האירופאית, יש מתח תרבותי ברור שצץ כל כמה דקות, במפורש או במרומז. קשה להתעלם מזה.
אבל המאטצ'-אפ -אמריקאים/אירופאים, לא מבטל את ההקבלה הברורה שנעשית בין המין לעינויים.
בדבר אחד אני משוכנע – הסרט מנסה גם להגיד משהו, לא רק לבדר.
הסרט יוצא מגדרו
<גילוי נאות: לא ראיתי את הסרט>
יצא המקרה ושמעתי אתמול ברדיו ראיון עם התסריטאי של הסרט הזה, שנערך בפראג.
שני דברים מוזרים התרחשו במהלך הראיון:
1. לפני קריאת הראיון חשבתי שהתגובות המנסות למצוא "מסר" בסרט כזה די מטופשות. אני עדיין חושב ככה, אבל מסתבר שצדקתם. התסריטאי ממש הבהיר שהוא ניסה להציג את "הגישה הפטרנאליסטית של אמריקאים כלפי מזרח אירופה" (וזה שזה בגרשיים לא אומר שאני מצטט מישהו). הוא טרח להסביר שהאמריקאים בסרט נענשים על הבורות שלהם, ושזו המציאות – שרוב האמריקאים תופשים את מזרח אירופה במושגים של 1950 (קומוניזם, אין נייר טואלט, תורים לאוכל…).
2. הדבר ההרבה יותר משעשע שהתרחש שם הוא שגם הקריין וגם התסריטאי הנ"ל קראו לפראג "הבירה של צ'כוסלובקיה".
נו, היא הנותנת.
אבל, בדיוק כמו שאמרת הרגע,
אין אסייאתים.
יש רק אמריקאים,רוסים,ואירופאיים.
אני רק רוצה לציין עד כמה אני מופתע...
שלהדביק את שם המפיק, שהוא במקרה במאי מוכר, לשם הסרט – כאילו היה לו יד בדבר, זה לא טריק ישראלי.
הייתי בטוח שזה קטע של המפיצים בארץ. שבחו"ל בטח עשו את זה ביותר דיסקרטיות כמו "סרט בהפקת טרנטינו" ולא "טרנטינו מציג" כמו בארץ. הייתי בטוח שדברים כאלה לא יעברו את מבחן הצרכן שאינו ישראלי, ושרק בארץ זה יכול לקרות. מסתבר שטעיתי. אנשים ומפיצים מטומטמים בכל מקום.
אל תאמין לכל מה שכתוב באינטרנט.
אין אתר תאילנדי כזה וגם לא היה, למעט אם הקימו אותו לצורך הסרט.
האפשרות השניה ('זו די רמאות')
אתה יכול לקרוא על זה, למשל, כאן:
http://blog.goleshet.com/home/snuff
בהמשך למה שנכתב
הסרט גרוע וגו',נפתחה שיחה ביי לבעלי לגבי אמיתות סרטי סנאפ.
היא התעקשה שאכן ישנם סרטים כאלה ולקחה את דוגמאת סרטי הפדופיליה.
והשאלה שלי אליכן-האם יש הוכחות לקיומם של סרטי סנאפ או שהכל בלופ.
אני לקחתי את הטיעון שעדיפ להוציא כסף על בלופ מאשר לבצע ברטים אמיתיים כאלה.
מה אתן אומרות?
אין סרטי סנאף.
ובדבר פרטים:
http://www.snopes.com/horrors/madmen/snuff.htm
ויש גם את הלינק שעכרור הביא קודם:
http://blog.goleshet.com/home/snuff
הלינק השני לא עבד לי.
מאמר מרתק, אבל הפריע לי משהו אחד: הם טוענים שלא נמצאו סרטי סנאף שנמכרו באופן מסחרי. כאילו דא?
למה שמישהו ימכור סרטי סנאף באופן מסחרי?
זה כמו להגיד שסחר באמנות גנובה לא קיים, מפני שהאמנות הגנובה דנן אינה נמכרת באופן מסחרי.
או סמים קשים. גם אלו לא בדיוק נמכרים בקניון או בבתי המרקחת.
הלוואי וזה נכון.
הלוואי ואין דברים כאלה.
אבל בעולם שבו אנשים רוצחים ומתעללים לשם הנאתם הסדיסטית, שזה עניין מספיק נורא ומטריד בשם עצמו, קשה לי להאמין שלא קיים שוק של אנשים שמסריטים את הזוועות הללו, ושוק שאכן רוכש את הסרטים הנ"ל.
באמת.
ההבדל הוא
שסמים או אמנות גנובה, בניגוד לאותם סרטי סנאף היפותטיים, לא מהווים בפני עצמם עדות מצולמת של הפשע, שעלולה להוביל לפושע אם תימכר.
כמובן, עדיין אפשר להאמין שזה קיים, בדיוק כמו שאפשר לבחור להאמין בכל דבר אחר שקיומו לא הוכח עובדתית (נגיד, ביקורי חייזרים בכדור הארץ, או אלוהים). אבל עד שבאמת יעשה סרט סנאף, ומישהו יספק הוכחה חותכת לכך – זו תישאר אמונה בלבד.
סחר בסמים קיים. באמת.
הוא לא חוקי, אבל הוא קיים. ולראיה: לעתים קרובות המשטרה מצליחה לתפוס אנשים שסחרו בסמים ולהרשיע אותם. כנ"ל לגבי סחר באמנות גנובה.
סחר בסרטי סנאף, ככל הידוע לנו כרגע, לא קיים. ולראיה: מעולם, אף פעם, לאורך ההיסטוריה כולה, לא נמצא סרט כזה. אף אחד מעולם לא הואשם או הורשע במכירת או קניית סרט כזה. זה לא *מוכיח* שאין סרטים כאלה בכלל. אי אפשר להוכיח שמשהו *לא* קיים. אולי קיימים דרקונים אמיתיים בעולם, ופשוט עד היום לא נמצא אף אחד כזה. אבל זה בהחלט הופך את זה למאוד מאוד לא סביר שדרקונים או סרטי סנאף אכן קיימים. קשה לך להאמין? תתאמצי.
אני חושב שהגיע הזמן לקבוע תורנות לתגובות זהות של שנינו.
אתה א-ג, אני ד-ו. שבת: חופש.
אגדו דו דו שים ת'מים בקפה
קיבלתי.
מנגד, הרעיון עדיין מזרה בי אימה, והספר האחרון של לימור נחמיאס מפחיד אותי ברמה שאני יכולה להאמין שזה *יכול* לקרות. בניגוד לחייזרים למשל.
באמת רציתי לכתוב משהו
בקשר ל"אגדו דו דו", אבל לא היה לי מושג מה המשך המילים.
אה, קלי קלות:
http://www.lyricsbox.com/black-lace-lyrics-agadoo-zftz2nb.html
זה היה מתבקש :-)
אין סרטי סנאף.
למי שסקרן:
סרט של ערוץ 4 הבריטי על "האם סרטי סנאף באמת קיימים", עם ראיונות מהיוצרים של "הוסטל":
http://video.google.com/videoplay?docid=-2695085153314436603
(זהירות- הסרט התיעודי הזה הוא בהחלט לא לכל המשפחה…)
אני אומר
שאם בעלך מתעקשת על כך, אמיתות סרטי סנאף היא הפחותה שבבעיותיך.
סחתיין קינג
מברוק על הביקורת הראשונה שלך (טובה, בהחלט טובה) וברוך הבא לעולם המשפיל של הכתיבה המקצועית.
תודה
סליחה, אבל לי היה נדמה שהוא פנה דווקא לאלטר-אגו שלך
(אני מתנצל, אבל לא יכולתי להתאפק)
האלטר אגו בלימודים כרגע
וזה הזמן להפנות לפרטי הכותב(ים), אני מניחה..
היי, זאת הייתה הכוונה הסמויה שלי
(בחיי)
סתם שמח להשמיע קול ולצדד באבחנות שלך
דווקא העלילה נשמעת סבירה יחסית לרוב סרטי האימה.
"וכן גם בגלל השם טרניטינו".
אם כך, פירושו של דבר ששיווק פרסומי מהרמה הפשטנית ביותר עובד גם עליך, וזאת אפילו לאחר שהוסבר לך כיצד הוא עובד, אל מול עיניך הקוראות.
טרנטינו רק הכניס את השם שלו לסרט על מנת שהוא ישווק טוב יותר! הוא אינו חלק אינטגרלי מהותי ממנו ואין בסרט הזה סצינות משובחות פרי עטו/מוחו הקודח!
אבל זה שהוא הכניס את השם שלו לשם
מראה שכנראה הוא חשב משהו חיובי על הסרט, לא נראה לי שהוא בוחר להכניס את שמו לסתם סרט אקראי, בהנחה שהשם שלו חשוב לו..
ניטפוק קטן:
הספר נקרא "סרט לבן לכיפה אדומה".
ניטפוקוק
סרט לבן על כיפה אדומה.
גנבו לי את העותק
(כלומר, השאילו ולא החזירו) אז אני באמת לא זוכרת. מאוד ייתכן והפכתי את השם.
הספר עצמו, מנגד, זכור לי בראש בצורה חדה למדי.
מצחיק קצת, לא?
ורגע, "סרט לבן" זה לא גם הכינוי לסרטי סנאף בעצם?
וואו.
היא אפילו יותר מתוחכמת ממה שחשבתי.
נכון, וגם הכיפה האדומה היא לא בדיוק זאת עם הזאב.
אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלה, והספר הזה, למרות הסוף שלא ממש היה לי ברור, היה טוב מאוד.
גם וגם :-)
את הכפילות הזו הבנתי, מן הסתם.
הקטע עם הסרט הלבן (לא זה המילולי) חמק ממני משום מה.
בכל מקרה – הספר הזה הרבה יותר אפקטיבי מהסרט האידיוטי שלעיל.
ואגב, זה אמור להיות מבוטא איליי רות', לא אלי.
ודיעה אחרת
הרבה אני לא זוכר מ"סרט לבן, כיפה אדומה", אבל אותי הוא בעיקר שיעמם. העלילה הייתה מאולצת וכפויה, לא נרשם מתח באזור, והציפוי הפרובוקטיבי לא שכנע אותי בנחיצותו.
לעומת זאת, את "צבוטותי" אהבתי (את "מארס טורקי" לא).
באמת?
ואני הייתי *בטוח* שהמסר הוא שכדאי ללמוד גרמנית.
באמת?
נו באמת?
הכוונה היא בהשוואה בין ההתעללות בבשרים.
שאלה לי למי שראה את הסרט
הבנתי שמדובר בסרט אימה. האם יש בו משהו על טבעי שמאפשר לשייך אותו איכשהו לז'אנר המדע הבדיוני או הפנטסיה?
(אני צריכה תשובה פשוטה של כן/לא. מהביקורת הבנתי שזה בכיוון ה"לא", אבל חשוב לי לקבל תשובה ברורה ממי שראה את הסרט.)
תודה.
לא.
תודה
אלוהים, איזה סרט דבילי
עכשיו סיימתי לראות אותו אחרי הרבה זמן שדחיתי את זה. ה'תעלול' שבו צירפו איכשהו את שמו של טרנטינו לסרט גרמה לזה שאני אבזבז שעה וחצי על סרט טראש. וזה לא ממש איכפת לי שאין פה מסר, אמירה או מוסר השכל – אפילו קונספט אין פה! זה פשוט סרט שבא להראות לך כמה אכזרי אדם יכול להיות, ולהגעיל אותך כמה שרק אפשר על הדרך.
ולא רק שבזבזתי כמעט שעתיים, אלא שהסרט השאיר לי תחושת ג'יפה אמיתית, כי אפילו הסוף סתמי לחלוטין. למי שעדיין לא ראה, עדיף ככה.