המארח

מאת
עידן זיירמן
– פורסם ב 18 ביולי 2007Posted in: ביקורות

במקור: Gwoemul / The Host
תסריט ובימוי: ג'ון-הו בונג
שחקנים: קנג-הו סונג, הי-בונג ביאון, הא-איל פארק

רבים הם הסרטים האמריקאיים שמתהדרים בכותרת "מבוסס על סיפור אמיתי". בדרך כלל, מדובר בסיפור אמיתי בערך כמו האגדה האורבנית על המסרים התת הכרתיים שקוקה קולה שתלה בסרטי קולנוע. 'The Host' הקוריאני לא מנפנף בכותרת היומרנית הזאת, אבל דווקא מאחוריו עומדת עובדה היסטורית טרגית למדי: בפברואר 2000, קוריאני חביב מסיאול, שהיה תחת פיקודו של עובד בצבא ארה"ב, הצטווה לזרוק בקבוקי פורמלין לביוב, בידיעה הברורה שהחומר המסוכן ימצא את דרכו לנהר ההאן, החוצה את העיר. הבחור ניסה להתנגד, בטענה שהחומר עשוי לגרום לעיוותים גנטיים קשים – אבל האמריקאי התעקש, והחומר אכן הושלך לנהר.

הסיפור האמיתי, מכאן והלאה, הופך משעמם הרבה יותר, ומערב תביעה קוריאנית כנגד האמריקאי האחראי, שלא הובילה לאף הישג משמעותי. לעומת זאת, הסרט 'The Host' (ששמו תורגם בטעות ל'המארח') מציג השלכות מיידיות ובוטות יותר לזריקת הפורמלין שהנהר קיבל: יצור קרפיוני מעוות בגודל של סמיטריילר, שעל מספר הגפיים שלו מתעלה רק מספר השיניים שלו.

אם ראיתם סרטים כמו 'הנוסע השמיני', 'פארק היורה' או 'גודזילה', אפשר יהיה לסלוח לכם את תחשבו שבמשך השעה הראשונה של הסרט היצור הזה יתחבא בחשיכה, כשבכל פעם נזכה לראות רק איבר בודד שלו, כרמז לבאות – יד מוטציונית, או רגל-זנב מוזרה. 'המארח' לא משחק את המשחקים האלה. בלי עודף הקדמות, היצור הביזארי פוצח במסע לעיסה לאורך נהר ההאן. באור יום, ומול מאות אנשים, הוא מנסה לצמצם ככל האפשר את האוכלוסייה הקוריאנית המבועתת, עד שהוא מתעייף ומחליט לחזור למקום ממנו הוא בא – אבל לא לפני שהוא חוטף ילדה, בתו הצעירה והיחידה של גאנג-דו פארק.

כיוון שמתעורר החשד שהיצור נשא איתו וירוס מסוכן, משפחת פארק, הכוללת את גאנג-דו, אחיו, אחותו ואביהם, מורחקת מהאזור ונלקחים לבית החולים – אבל אז מקבל גאנג-דו שיחת טלפון מהמכשיר הסלולרי של בתו, ומשתכנע כי היא עדיין בחיים. אף אחד, מלבד קרובי המשפחה שלו, לא מאמין לו, מה שמכריח את חברי המשפחה המתפקדת-בקושי הזאת לצאת לצוד את היצור לבדם, ולנסות למצוא היכן הוא מסתיר את הילדה. מלבד מפלץ מוטנטי אחד והרבה פקידי ממשל שמנסים לכלוא אותם למען שלום הציבור, בני המשפחה נאלצים להתמודד גם זה עם זה – לא בצורה של "הבה וניחשף לגילויים מרתקים על האישיות של קרובי המשפחה שלנו", אלא יותר בצורה של "לעזאזל, אתה כל כך אידיוט, תראה מה אני צריך לעשות בגללך!".

אני לא יכול להגיד שאני חובב גדול של קולנוע קוריאני. למעשה, 'המארח' מרכיב את כל רשימת הסרטים הקוריאניים שראיתי בחיי. אבל מעמד מרשים בקרב מבקרי קולנוע ברחבי העולם ותואר של הסרט הרווחי ביותר בקוריאה אי פעם סיקרנו אותי, ומזל שכך. 'המארח' מציג אג'נדה פוליטית ברורה, אבל לפני הכל הוא סרט מפלצות – והוא סרט מוצלח.

היצור של הסרט אולי אינו יצירת מופת של אפקטים מלוטשים, אבל הוא שומר על איזון בין עיוות גנטי ברמות של "אלוהים אדירים, זה רגל או אף?" לבין תזוזה חלקה ומראה אמין. כל שעטה שלו, סלטה או שחיה גרמו לי לדעת בבטחון שאם הייתי זורק בקבוק פורמלין לאקווריום שלי – זה מה שהיה יוצא בסוף. בניגוד לסרטים אחרים שמשתייכים לז'אנר המפלצת הדורסנית, העלילה של 'המארח' אינה צפויה לחלוטין – קטעי האקשן בה מותחים ומעניינים, והאג'נדה מוסיפה עניין. גם השחקנים של הסרט טובים, אם כי לא מבריקים מאד.

מדובר, כאמור, בסרט עם אג'נדה פוליטית: כבר מהרגע הראשון נעשה בסרט ניסיון להציג את טיפשותם וכיעורם של בני האדם. אבל בסופו של דבר, מעל לפקידי הממשל האפורים והאנשים בעלי המניעים המקולקלים, נמצאים תמיד האמריקאים. קו עלילה שנראה שולי שתחילת הסרט מתפתח על מנת להציג את אלה כחבורה של מתנשאים מנופחים בעלי חוסר כבוד בסיסי לסביבה וחוסר יכולת להודות בטעות. בפני עצמו, לא מדובר במסר בעייתי במיוחד – זכותם של הקוריאנים להשמיץ איזה עם שהם רוצים. הבעיה היא שהמסר הזה נדחף לסרט קצת בגסות. עכשיו, כמה ימים לאחר שראיתי את הסרט, ברור לי מה ניסה המשורר לומר – אבל אני גם מקבל את הרושם שהמסר הזה נראה לבמאי כל כך ברור, עד שהוא לא הרגיש צורך להוסיף את השורה התחתונה שלו.

אם מתעלמים מהליקוי בתכנון הזה, מובטח לכם סרט מוצלח ועשוי היטב. אולי לא מסוג הדברים שיגרמו לכם לפעור את הפה בתדהמה, אבל מתי הפעם האחרונה שראיתם סרט מפלצות ראוי לשמו?

תגיות: