סיפור אהבה מזוין

מאת
קילרוי
– פורסם ב 22 באפריל 2001Posted in: ביקורות

במקור: Honest
במאי: דייב סטיוארט
תסריט: דיק קלמנט, דייב
סטיוארט ושות'
אול סיינטס: ניקול ונטלי
אפלטון, מלאני בלאט
שחקנים אחרים: פיטר פאצ'ינלי,
ג'יימס קוסמו

לא! מילה אחת לא תשמעו ממני על התרגום של שם הסרט. מילה לא. אנחנו דנים במקרים העצובים האלו בכל פעם שמגיע סרט לארץ. הפעם החלטתי לשים לזה סוף. מילה לא תשמעו ממני על כך שלסרט היו אמורים לקרוא לו "בכנות", או "כנות", ועל כך שהשם העברי מקורו במשחק מילים שבודאי מאוד שעשע את המתרגם, ומן הסתם גם יגרום להרבה אנשים להדיר את רגליהם מבתי הקולנוע.
מילה לא.

אני גם לא הולך להשוות, כמקובל, בין הסרט הזה לסרט של הספייס גירלס, למרות שמדובר פה שוב בסרט שלוהקה בו להקת בנות. לא. אני אהיה חריג ואדבר על עצמי.

יום אחד הסתובבתי לי בין מדפי ספריית הוידאו של רשת קטנה מסוימת שקרויה על שם איבר בגוף עם הטיה מספרית (הכל רק כדי שלא יגידו שאני עושה פרסום חינם לאוזן השלישית), והנה רואות עיני קלטת נטולת תרגום, שעל עטיפתה מתנוססת פתקית קטנה המבשרת שמדובר בסרטו של דייב סטיוארט מהיוריתמיקס, ושמככבות בו בנות להקת אול סינטס. לאחר סיבוב נוסף של חצי שעה בספריה הסתבר לי שהקלטות שבהן חפצתי נלקחו על ידי בני עוולה, ולפיכך החלטתי לשים נפשי בכפי ולצפות בסרט החביב שהתיימר להיות דרמת פשע לונדונית בשנות השישים (שזו הגדרה טובה כמו כל הגדרה אחרת כדי לציין סרט בריטי).

הסרט מספר את סיפורן של שלוש אחיות מהמעמד הנמוך באנגליה של שנות השישים, שפוצחות בקרירת פשע נרחבת, כשהן לבושות בבגדי גברים ומסכות אומנותיות מנייר עיתון על פניהן (עד עכשיו לא הבנתי את זה. למה להשקיע עבודה במסכה? מה רע במסכת סקי?).

במהלך פריצה לכספת ובה יהלומים, הן עוברות דרך מערכת עיתון שנמצאת בבניין, שם נתקלת אחת מהם בעיתונאי צעיר. לאחר קרב קצר הוא קורע את המסכה מעל פניה, ומופתע (איך לא) לגלות שמדובר בבחורה.
ואז, כמו כל עיתונאי ממוצע, הוא מבין שיש לו כאן סקופ, ובמקום להסגיר אותה הוא מחליט להצטרף אליה. מאחר שמדובר בשנות השישים, הם כמובן מתאהבים, לוקחים סמים, מקיימים אהבה חופשית ובורחים מציפורניהם של סוחרי סמים עצבניים אותם שדדו (כולם עשו את בשנות השישים, לא?). באותו הזמן האחיות האחרות נלחצות מהיעלמותה של האחות עם שלל הכספת, ומחליטות לקחת יוזמה ולבצע שוד בעצמן. וכמה צפוי – הן מפשלות בגדול.

דייב סטיוארט החליט להיות מקורי ומגניב ועשה עריכה מקבילה בן השוד הכושל לבין סצנת ההתמסטלות של הזוג הרומנטי. איזה יופי.
אבל לא ברור למה הוא עשה את זה. ההתרחשויות הנ"ל לחלוטין לא משפיעות – או מלמדות – אחת על השניה, ואם זה לא מספיק, הן גם עשויות בסגנון שונה מאוד מאוד מבחינת הקצב, הצילום והמשחק.

זאת כנראה דוגמה לבעיה הגדולה של הסרט. במאי שזה סרטו הראשון (ושלמעשה, ככל הידוע לי, מעולם לא למד קולנוע) מקבל תקציב גדול ושמן וצוות שחקנים בינוני, ועושה סרט. זה יכול לעבוד נהדר, ובכמה מקרים בהיסטוריה זה אכן הצליח (עיינו ערך: קוין סמית, רוברט רודריגז ועוד), אבל אלה הם היוצאים מהכלל, לא הכלל. פה זה לא עובד. הסרט אמנם חביב, אבל סתמי ונטול השראה (איזה ניסוח. תאכל את הלב, שניצקליין). הוא נשכח לחלוטין מראשי ברגע שסיימתי לצפות בו, ועד הרגע שבו ראיתי בעיתון שהסרט הגיע לארץ באיחור ושהולבש לו שם מזעזע ("הבטחת לא לדבר על זה אז תסתום").

מה שכן – לסרט יש זווית חינוכית מעניינת שהייתי רוצה להעלות כאן. אני, כמו חלק גדול משכבת הגיל שלי, נוהג לצפות פה ושם ב-MTV, בו מקרינים מדי פעם קליפים של להקת הבנות 'אול סינטס'. השירים שלהן לא ריגשו אותי מעולם, ותפקדו רק כמעין מוזיקת רקע עמומה שלא הטרידה אותי יותר מדי, אבל הקליפים עצמם חשפו בפני רביעיית בחורות יפהפיות ששרות להנאתן.

ובכן, בעקבות הסרט התגלתה לי האמת האיומה: הן לא יפות כלל וכלל. הקליפים האלה בטלוויזיה, עם כל האיפור והתאורה המחמיאה, מצליחים ליצור את התחושה שכל הזמרים והזמרות הם דוגמני-על לעת מצוא. אבל בסרט, בגלל חוסר המקצועיות של דייב סטיוארט, נחשפת בפנינו האמת האיומה: ניקול ומלאני אינן יפות. הן… נאות, בצורה זו או אחרת, אבל בהחלט לא משהו שתסובב את הראש אחריו.
נטלי, לעומת זאת, היא סיפור אחר. נקודת האור של הסרט (בייחוד בסצנת הערום שלה. אבל זה רק הילד הרע והשוביניסט שבי שמדבר, אנא התעלמו).

הנקודה הבעייתית היא שדווקא ניקול קיבלה את התפקיד הראשי, ומה לעשות, אין לה את זה. היא נחמדה למדי בדרכה שלה, אבל אין לה את הדבר הזה שבתעשיית הקולנוע קוראים לו "הדבר הזה", ופירושו היכולת למשוך את כל העיניים אל השחקן ולא להניח להן להרפות ממנו. זו התכונה שיוצרת כוכבים, וזאת הסיבה שהרבה מהשחקנים בהוליווד הם יפים מאוד או שופעי כריזמה עד למאוד. לנטלי יש את "זה", ולניקול אין. וזו לדעתי הטעות הקריטית בליהוק הסרט.

בנוסף, מעריצי אול סיינטס יתאכזבו בודאי לגלות שהחברה שחורת העור של הלהקה (שאזניי) לא משתתפת בסרט. כנראה הייתה בעיה להכניס בחורה שחומה בתור אחות של שתי בלונדיניות וברונטית. גזענים.

בקיצור, אני ממליץ לכם לוותר. בשביל סרט כזה לא הייתי טורח לצאת מהבית ולבזבז 30 שקלים חדשים טבין וטקילין. למעשה אפילו לא הייתי לוקח אותו בוידיאו מאותה ספריה שהוזכרה קודם. עדיף לחכות שהסרט יגיע לכבלים, מה שנראה לי אפשרות ריאלית עד מאוד. ואני? אני הולך לי לאוזן השלישית לשוטט בין המדפים ולראות האם בני העוולה החזירו כבר את הקלטת של 'קאובוי ביפבופ'.

תגיות: