ביקורת: הוליווד

הסדרה החדשה של ריאן מרפי לנטפליקס, "הוליווד", היא חלום ורוד מאין כמוהו. פנטזיה קאמפית שמתייחסת למציאות וריאליזם כהמלצה בלבד ומתעלמת מכל מה שסביר בגבולות המציאות ההיסטורית שהיא מתארת. זה נפלא.

לפני שנדבר על הסדרה עצמה, כדאי שנדבר על האיש שמאחוריה. בעיני, ריאן מרפי, שאחראי בין השאר ל"Glee", "סיפור פשע אמריקאי", "סיפור אימה אמריקאי" ו"אויבות", הוא סוג של גאון. במשך שנים הוא עיצב לעצמו את השפה הייחודית שלו, ויזואלית, תוכנית ואידיאולוגית, גייס צוות שחקנים רחב שילך עבורו באש ובמים והבהיר שזאת הסחורה שיש לו להציע, קחו או עזבו זאת – ולא מעט אנשים בחרו דווקא לקחת את זה. הוא אוהב לספר סיפורים סנסציוניים שהיו באמת ולספר אותם מנקודת המבט הספציפית שלו: שמעריצה שחקניות מכובדות שעברו את גיל 40 וחוגגת את התרבות הלהט"בית (וגם מבקרת אותה) – אבל זו ביקורת משועשעת, מחויכת ומלאה במודעות עצמית של מי שמסרב לקחת את עצמו ברצינות. הוא אוהב לזגזג בין אלגנטיות של דיווה הוליוודית להיסטריה של פקאצה שכותבת בבאזפיד, ולפעמים הזיגזג הזה מונע מאנשים להתחבר ליצירה שלו. אני, אישית, מת עליו. 

ואני מת על המיני-סדרה החדשה שלו. "הוליווד" מתמקדת בחמש דמויות: ג'ק, וטרן מלחה"ע השנייה שמגיע להוליווד עם חלום להיות כוכב קולנוע (אבל מוצא את עצמו במשרת מתדלק שמחלטר כג'יגולו); ריימונד, חצי-פיליפיני עם חלום להיות הבמאי שישנה את הדרך שבה הוליווד בוחרת מי יהיה כוכב ומי יישאר על רצפת חדר העריכה; קמיל, אהובתו של ריימונד, שחקנית שחורה שחולמת לקבל תפקידים יותר מעניינים משל המשרתת; ארצ'י, שחולם להצליח כתסריטאי; ורוק הדסון – הדמות הראשית היחידה שמבוססת על אדם אמיתי – בחור עם חזות של גזע עץ ממש חתיך שחולם להיות כוכב קולנוע אבל נבלם, בין השאר, מתוקף העובדה שהוא לא שחקן כל כך מוצלח (למרות שהוא באמת בחור מקסים!). 

סיפורן של חמש הדמויות הראשיות מתנקז, בסופו של דבר, לעשיית סרט שבחיים האמיתיים לא היה מופק על ידי אולפן הוליוודי גדול בשום צורה ואופן בשנים ההן – סרט על שחקנית שחורה שמנסה להצליח בהוליווד. למי שעוקב, זה אומר ש"הוליווד" היא מיני סדרה על חבורה שמנסה להצליח בהוליווד דרך סרט על בחורה שמנסה להצליח בהוליווד. בואו נגיד שאם אתם לא ממש בקטע של הוליווד (וספציפית של הוליווד של שנות הארבעים), אין לכם מה לחפש בסדרה הזאת. 

זה נכון, אגב, גם אם אתם חושבים לראות את הסדרה כדי ללמוד משהו על הוליווד של אותה תקופה – "הוליווד" אינה סיפור אמיתי ואין לה יומרה להציג עצמה כך. במקום זה, היא עושה משהו אחר לגמרי, משהו שאותי מאוד ריגש – היא מנסה לדמיין תעשייה שתופסת קולנוע כדרך כלשהי לתיקון עולם ועושה מה שצריך כדי לפעול בהתאם. מרפי יודע שהשתלטות של קינג קונג על אולפני יוניברסל יותר סבירה ממה שקורה במיני סדרה הזאת, אבל הוא פשוט בוחר הפעם לשאול מה היה קורה אם הוליווד הייתה מרשה לעצמה לספק את הסוף ההוליוודי הטוב שבו נודעה לאלו שעד כה לא זכו לו. 

הסדרה עצמה מבדרת, קלישאתית, מטופשת מאוד לעיתים קרובות, מרגשת מאוד לעיתים קרובות באותה מידה, ממכרת ומשוחקת נפלא. רוב החמישיה הראשית עושה את העבודה כמו שצריך (למרות שלורה הרייר שמגלמת את קמיל לא עושה מספיק עם תפקיד שעקרונית היה יכול להיות תענוג), כשהמצטיין מביניהם הוא ג'רמי פופ, שמגלם את התסריטאי ארצ'י וזה בסך הכל התפקיד השני שלו בטלוויזיה עד כה, אחרי שכבש את ברודווי בשנה שעברה. גם שאר הקאסט מצוין: הולנד טיילור, שמגלמת מפיקה בודדה ומלאת תושייה, דילן מקדרמוט, הסרסור בעל לב-הזהב, ג'ו מנטלו, המפיק שמגלה את עצמו מחדש כאקטיביסט גיי עם מודעות הוליוודית וג'ים פרסונס – שבכנות, עד עכשיו לא החלטתי אם הוא מקרה ביזארי של ליהוק שגוי, או בחירה חכמה לתפקיד שהוא ההכלאה הקווירית של הארווי וויינסטין עם ארי גולד מ"הפמליה". 

אבל האס האמיתי של מרפי הוא בצוות השחקנים המבוגר ובייחוד גברת פאטי לופון. ללופון יש לא מעט קרדיטים בקולנוע ובטלוויזיה, אבל בפועל, היא תמיד מתבלטת לטובה כשהיא על במת התיאטרון. היא אחת מכוכבות הברודווי הגדולות שהיו, כשברזומה שלה תפקידים כמו אוויטה ופאנטין מ"עלובי החיים". למי שרוצה לשמוע את גדולתה, גם אם זה לא בדיוק אותו הדבר כמו לראות אותה במופע חי, זו דוגמה ראשונה וזו דוגמה שנייה (השנייה אהובה עלי מאוד). 

ב"הוליווד" לא יוצא לה לשיר וחבל, אבל מרפי כתב לה תפקיד נהדר של רעיית-מנהל-אולפן עם חיבה לגברים צעירים ונאים, שיורשת מבעלה את האולפן שלו אחרי שהלה חוטף התקף לב בזמן פגישה עם הפילגש שלו. זה תפקיד עסיסי שלופון נועצת בו את שיניה ועושה בו כשלה, מרשה לעצמה להיות סקסית, אמיצה ופגיעה, לפעמים באותה סצנה. זה מסוג התפקידים שריאן מרפי הפך את עצמו למומחה בהם ובתור מי שרוצה לראות יותר כאלה על המסך שלו, לא נותר לי אלא לומר לו "תודה, עכשיו עוד, בבקשה". 

זאת מיני-סדרה מאוד לא מושלמת, עם קווי עלילה שלעיתים לא הולכים לשומקום (או שפשוט הולכים למקומות שגרמו לי לשאול את עצמי למה היו שם מלכתחילה), חיבה מחשידה לדמות ההומו החתיך שבאה על חשבון ההומו הלא-חתיך-מספיק ויחס קצת-יותר-מדי קל דעת לזנות. "הוליווד" תופסת את הוליווד כמקום שיכול לשנות עולם וזה נאיבי, לעיתים גם מרתיח. אבל בשביל מי שיודע בעל-פה טקסי אוסקר וסיפורים של פיקנטריה הוליוודית ויותר מזה – בשביל מי שבאמת מאמין בכוחו של סיפור מסופר-היטב לשנות סדרי-עולם, הסדרה הזאת היא חובה.