אין לי הרבה מה להוסיף על זה: אוסף מצוין של קטעים מההיסטוריה הארוכה של הפרסום הסמוי בסרטי קולנוע, כולל כמה אנקדוטות מדהימות. הפרודוקט פלייסמנט הראשון בעולם, הפעם שבה האחים מרקס מכרו את עצמם, כמה מהמקרים חסרי הבושה ביותר של פרסום "סמוי" מהאייטיז, וההישגים של מייקל ביי, שיאן העולם בתחום.
קיצור תולדות הפרודוקט פלייסמנט
– פורסם ב 11 בינואר 2011Posted in: וידאו
בדיוק אתמול חשבתי על זה
ראיתי עם אישתי את החברה האחרים ושמתי לב שיש פרסומת סמוייה ל:
Iphone
toyota
ועוד כמה וכמה
אפל בדרך כלל לא משלמת על תוכן שיווקי
עם כמה שזה חורה לי – כשונא אפל ותיק – אנשים משתמשים במוצרים של אפל בסרטים וסדרות בדרך כלל כי זה הם חושבים שזה מגניב. אפילו פרק Modern Family שנראה כולו כפרסומת ארוכה לאייפד לא היה – לפי טענות המפיקים, לפחות – פרסומת בתשלום.
ועדיין, לא נראה לי שיהיה איזה במאי סרטים שהיה רוצה שישמעו את הצליל של Windows 7 / ויסטה כשמישהו פותח לפטופ בסרט… אחר כך יאשימו אותו שמיקרוסופט שילמה לו הרבה כסף (ואני לא אכנס לשאלה אם אפל משלמת או לא משלמת…).
אח, מייקל ביי...
(אני עדיין מכחיש שהוא עשה את 'The rock'. לא הגיוני, זה כנראה מייקל ביי אחר). זה רק אני או שמרבית הפרודוקט פלייסמנט ב'רובוטריקים 2' היה במהלך סצנה של 2 דקות (בסנטרל פארק)? אני ספרתי 12 פרסומות, וזה רק בשנייה שהראו בסרטון. אח, מייקל ביי…
"Of course, there's always the direct approach"
זכורה לי במיוחד הפרסומת הסמויה ל"הד אנד שולדרס" בסרט "אבולוציה" עם דיוויד דוכובני. לא מכיר מוצר שקיבל כל כך הרבה זמן מסך בסרט שאינו פרסומי.
הפרסומת ל"הד אנד שולדרס" ב"אבולוציה" היתה הרבה דברים,
אבל סמויה היא לא היתה.
ציניות, הלווו?
(ל"ת)
הקדמת אותי
ועין הדג ממשיכים את הפרסומת הזו באופן עקיף עם סמיילי הדגל שלהם. להחרים את עין הדג!
לפי ויקיפדיה
מייקל ביי טען שכמות המותגים הנראים ב"איילנד" כל כך גדולה כדי להקנות לסרט פן יותר ריאליסטי. כן, כי אם יש משהו שסרטים של מייקל ביי ידועים בו, זה ריאליזם.
עוד הייתי איכשהו מקבל את זה
אם הוא לא היה הופך את כל הרובוטריקים לשברולט או מה שזה לא היה, כולל את החיפושית…
דווקא מייקל ביי?
כששמעתי "שיאן העולם בפרודקט פלייסמנט", הסרט הראשון שעלה לי לראש הוא דווקא "ג'וזי והפוסיקאטס".
האם זה נחשב פרודקט פלייסמנט גם כשהסרט מודע לכך ועוסק בנושא?
השאלה היא כנראה איך מגדירים פרודוקט פלייסמנט
לפי ימד"ב, ב"ג'וזי והפוסיקאטס" נראים 73 מותגים שונים, מספר שמגמד גם את "רובוטריקים 2", אבל המפיקים של הסרט טענו שהם לא קיבלו כסף על אף אחד מהם.
העניין הוא,
שזה הרבה יותר מוזר כשמישהו שותה קפה בכוס קרטון לבנה ירוקה ולא כתוב עליה "סטארבאקס", או שיש לו בבירור מחשב אפל למרות שלא רואים את הלוגו, ושאי אפשר לראות אף פעם לוגו של שום דבר. זה מן תוואי ביניים כזה שזה מגוחך כשסרט יוצא מגדרו לא להראות מותג, או כשהוא בכוונה מראה את המותג. הבעיה היא שאי אפשר חצי חצי, כמו בחיים; חייבים אישור מכל לוגו על הופעת הלוגו, ואם כבר, אז עדיף שיישלמו לך. מלכוד 22.
ובאופן מעניין ומקרי(?)
סטארבקס שינו השבוע את הלוגו שלהם, הורידו את השם והשאירו רק עיגול ירוק עם פני בתולת הים.
http://www.youtube.com/watch?v=W4eWHWZ3JZY&feature=player_embedded
לפחות אני,
בכל הפעמים שראיתי מישהו שותה קפה מכוס קרטון – בחיים או על המסך – זה ממש לא נראה לי מוזר אם היא היתה לבנה וריקה, ולא היה כתוב עליה כלום. מה שכן מפריע לי ומסיח את דעתי מהצפייה הוא הלוגואים הצורמים של המותגים, שנדחפים לכל מקום.
אם מסיבה כלשהי יוצר של סרט מרגיש שמשהו יראה מוזר בלי לוגו, אפשר לשים לוגו שלא קיים. אאז"נ, זה מה שטרנטינו עשה עם חברת סיגריות פיקטיבית שהסמל שלה מופיע על החפיסות בסרטים שלו.
פרסומים סמויים זה חולירע.
לבנה וריקה לא
לבנה וירוקה – משהו אחר. או פחית אדומה עם פסים לבנים – אבל לא כתוב עליה קוקה קולה. הרבה יותר מטריד מאשר לו היה כתוב עליה קוקה קולה.
בכלל, אני מעדיפה את וינס יוצא עם מנדי מור האמיתי מאשר ג'סטין צ'פמן הפיקטיבית, או את הדמות של יו גרנט פוגשת את ג'וליה ורברטס ולא אנה – משהו. מעדיפה קוקה קולהף מקדונלדס, ברגר קינג וכן הלאה, על פני מקומות מדומים. מעדיפה פוסטר של מלתעות או דמדומים על קירותיהם של בני נוער ושאנשים יקשיבו לביטלס ולא יצפו בסרטים פיקטיביים ויקשיבו ללהות שלא קיימות
וזה סופר מוזר בעיני שחבורה שלמה של גנגסטרים ואנשי עולם תחתון ישתמשו כולם באותו סוג של סיגריות.
אבל ברור שהבחירה לא מצומצמת למותגים / מוצרים פיקטיביים
מהתגובה שלך משתמע שהברירה היא או להראות מותגים, או להסתכן בחוסר אמינות. כמעט כאילו עולם התוכן החברתי והתרבותי שלנו מסתכם במותגים, ובלעדיהם המציאות שלנו עירומה. אבל עם כל הכבוד להשתלטותם של המותגים על חיינו (רק צורת דיבור, כן? לי אין שום כבוד לתופעה הזו), עדיין יש ויכול להיות בחיים שלנו מספיק מרחב חופשי ממותגים, כדי שאפשר יהיה להציג אותו בסרטים. לדוגמה, נראה לי מציאותי ואמין לגמרי אם מישהו בסרט מחזיק ספל אטום שלא רואים מה יש בתוכו, או כוס עם נוזל שחור מבעבע שאנחנו לא יודעים מהו בדיוק (קולה? פפסי? קפה? גזוז ביתי?). בדומה לכך, לבני נוער בסרט יכולה להיות על הקיר תמונה של נוף יפה או דוגמה אבסטרקטית, והם יכולים להקשיב לאיזו להקת אינדי בלתי ידועה. זה מסוג הדברים שגורמים לי להרגיש לא חוסר אמינות, אלא להפך – שאני רואה אנשים שיש להם טעם אישי והעדפות, לא קבוצת שחקנים שמניפים גם הם סדרה של מותגים ממומנים, כמו בכל סרט שני או שלישי אחר.
בנוסף, בהתייחס לדוגמאות שהעלית: גם אם מופיעים בסרט סמלים שקשורים בבירור למוצרים מסוימים, יש הבדל בין פוסטר של מלתעות או הביטלס, לבין פרסום של מקדולנדס או קוקה קולה. במקרה של מלתעות, סביר להניח שאף אחד לא ישלם להפקה כדי להכניס את הפוסטר לסרט – אולי להפך; במקרה של הביטלס, אני בטוח שההפקה היא זו שתצטרך לשלם על השימוש בשיר. במילים אחרות, ההבדל הוא בין מצב שבו יוצרי הסרט חושבים "האם זה באמת מספיק חשוב לנו להכניס את השיר של הביטלס לסרט, בהתחשב בכמה שזה עולה לנו"? לבין מצב שבו באים ושואלים אותם מההפקה "איך נוכל לדחוף את הפרסומת לסרט בצורה הכי בולטת, בהתחשב בסכום שמקדולנדס משלמים לנו?". אולי ההפרדה בין שני המצבים לא תמיד ברורה וחדה, אבל ברמה העקרונית היא קיימת.
תראה;
אם בסרט שלך יש בן נוער טיפוסי, אז בחדר שלו לא יהיו פוסטרים של תמונות נוף או משהו אבסטרקטי. וזה בסדר אם הוא ישתה מכוס או ספל, אבל זה הרבה פחות הגיוני ומציאותי, כי רב בני הנוער לא טורחים עם כוסות, אלא שותים ישירות מהבקבוק/פחית. ולא רק בני נוער; נגיד שיש לך סצינה של מישהו ברחוב והוא ניגש לקיוסק וקונה משהו לשתות או סיגריות; אתה חייב או להראות את המוצר ולבחור מותג (לא חייב להיות מותג מוכר, אבל חייב להיות לוגו. למוצרים יש לוגו. ככה זה), או לצאת מגדרך שלא יראו את הלוגו/ להמציא לוגו פיקטיבי. אין באמצע. ובעיני זה בדיוק באותה מידה מטריד לראות שהיוצרים יצאו מגדרם לא להראות מותג כמו שהם יוצאים מגדרם להראות אותו. כמו כשיוצאים מגדרם לא להראות עירום מטריד באותה המידה כמו יוצאים מגדרם כן להראות עירום (נגיד, ענת עצמון טופלס בזמן שהיא עוברת הליך כירוגי של גרידה. למה צריך לחשוף ציצי כשמבצעים למישהי גרידה? אבל מנגד, הרבה מהדרכים להסתיר עירום של דמויות – לרב איברי מין גבריים – הן מגוחכות מבלי להיות מצחיקות. למה אנחנו לא יכולים כולנו להיות בריטים, ולעשות עירום לשם המציאות – אם כבר – במקום עירום לשם הפרובוקציה?).
זה כמו הדיון ההוא בביקרות על הסרט "סקס והעיר" – האם זה פרודקט פלייסמנט או שזה פשוט מה שהמותג סקס והעיר בנוי עליו? וקצת אפקט ביצה ותרנגולת; קוקה קולה ומקדונלדס הם כל כך גדולים שכולם מכירים אותם והם בכלל לא צריכים חשיפה. כנ"ל סטארבאקס, או אפל. ולמה זה בסדר לציין את הלהקה דת' קאב פור קיוטי ולהפוך אותה ללהקה סופר מפורסמת, רק כי היא היתה אנונימית עד לרגע הזה?
בקיצור, הפואנטה שלי היא שהגבול הזה יכול להיות מאוד דק, ואותי מטרידה בוטות באשר היא; אם המוצר על המסך באופן בולט או נעדר ממנו באופן בולט, זה מטריד באותה המידה. אבל אולי זה בגלל שאני לא כל כך אנטי תאגידים ויפת נפש (בכנות ואמיתות מוחלטת, ולא בציניות) כמוך.
למה כשרואים מישהו נכנס לקיוסק חייבים לראות את המוצר?
לא, באמת.
אם הדמות בסרט היא העיקר, הייתי מצפה שהמצלמה תתמקד בו, ואולי בחברים שלו או במוכר (אם לתגובות שלו יש משמעות בסצינה). וגם אם המוצר מופיע – למה זה נראה לך כל כך מובן מאליו שהמצלמה חייבת להתעכב עליו ולהתקד עליו ברמה כזו שיראו בדיוק את הלוגו שלו, ולא שהוא יופיע בשוליים של התמונה בצורה מטושטשת?
והגבול באמת *יכול* להיות מאוד דק, אבל בפועל, בהרבה מקרים הוא לא דק בכלל; בהרבה מקרים התחושה היא שהפרסום נדחף לסרטים בכוח.
את מציגה את הדברים כאילו הם מאוד מורכבים, אבל התחושה שלי היא שהמבחן הוא די פשוט ומעשי: אם מישהו שם הרבה כסף כדי לדחוף את המוצר שלו לסרט (או סיפק מוצרים יקרים חינם) דואגים שהוא יקבל את התמורה להשקעה שלו, בדמות התמקדות בולטת במותג, נוכחות של מותג שאין לו סיבה טובה להיות שם, וכן הלאה. ואז אני שם לב לזה. אם לא שילמו על הכנסת מותג – אז הנוכחות של מוצר מסחרי עדיין מטרידה, אבל בדרך כלל פחות צורמת.
למה? כי זה החוק;
אתה צריך אישור להראות ולו חלק מהמוצר בפריים. ואז הרבה פעמים אומרים לך, "טוב, אתה יכול להשתמש במוצר שלנו, אבל אתה חייב להראות את הלוגו בבירור. יודע מה? גם נשלם לך על זה." ואז זו בחירה בין להמציא מוצר/לצאת מגדרך להסתיר את המוצר/לוגו, או לוודא שיראו אותו בצורה ברורה. ובמקום שהשחקן שלך יחשוב על הדמות שהוא מגלם ויתרכז בסצינה, הוא צריך לוודא שהמוצר פונה למצלמה או לא פונה למצלמה. וזה באותה מידה מעצבן. אותי, כאמור.
המציאות היא כזו. גם אני מעדיפה מקרים שבהם המוצר ברקע, בשימוש אמיתי, ולא מקבל פוקוס ופרסומת משל עצמו על פני מקרים שבהם יש זום עליו והוא מקבל קלוזאפ. אבל איך היתה נראית ספרות זולה בלי הדיאלוג על הקוורטר פאונדר לעומת הוופר? ואיך זה היה נראה לו במקום קוורטר פאונדר/ מקדונלדס וברגר קינג/וופר, טרנטינו היה מנסה להמציא מותגים דמיוניים?
(הערת שוליים – אני מתה על זה שהדיון הכביכול כל כך אוף טופיקי הזה הוא ב-ד-י-ו-ק הטופיק של הכתבה בה הוא מתקיים. יחי שביל הזהב!)
רגע, רגע
לפי החוק צריך אישור כדי להראות ולו חלק ממוצר – *כל מוצר* – בפריים? זה אומר שלושה דברים שכולם נשמעים לי בלתי סבירים באופן קיצוני: א. החוק קובע שבכל מצב של הצגת מוצר בסרט כסף חייב לעבור ידיים. כלומר בכל פעם שרואים מקרר, ספה, מכונית או חגורה, חייבים ליצור קשר עם החברה שייצרה אותם, ולשם לה או לקבל ממנה כסף. ב. אם את בכל זאת לא יוצרת איתם קשר, והמוצר מוצג בצורה ברורה – אחר כך *את* צריכה לשלם *להם* על זה שאת נותנת להם, פוטנציאלית, פרסום חינם (אם מישהו יזהה את המוצר שלהם). ג. אם את מראה את המוצר לא בפוקוס / בפריים, החברה שהוא שייך לה רשאית לתבוע אותך על זה שהפרסום-הפוטנציאלי-חינם שנתת להם לא מספיק יעיל לדעתם.
נגיד לרגע שהמצב הזה נכון. אם המוצר ברקע, בשימוש אמיתי (כמו שגם את אומרת שאת מעדיפה) – ולא רואים את הלוגו שלו – איך יכולה להתעורר בכלל בעיה משפטית? איך החברה שהמוצר שייך לה תדע בכלל שנעשה שימוש במוצר שלה, ותוכל לטעון שזה לא בסדר, אם אי אפשר לראות אותו בבירור?
בנוגע לדוגמה על הקוורטר פאונדר לעומת הוופר, אני מסכים שבמקרה הזה הדיאלוג לא היה עובד בלעדיה, ובגלל זה היא לא הפריעה לי. אבל באותו סרט, טרנטינו באמת ממציא מותג המבורגרים דמיוני – ביג קאהונה ברגר, בסצנת "הנאום התנכ"י" של סמואל ל. ג'קסון – וזה עובד מצוין. זו ***בדיוק*** הדוגמה לכך שאפשר לתת למותגים שבאמת נוכחים בחיים שלנו מקום כשזה באמת יראה מאולץ אם לא יעשו את זה (הנאום על הקוורטר פאונדר), ולא לעשות את זה במקרים אחרים (הביג קאהונה ברגר).
זו נשמעת לי יותר סוגיה של זכויות יוצרים
נדמה לי שאתה לא יכול להציג משהו שהוא סימן מסחרי רשום בלי לקבל אישור מהחברה לה הוא שייך. כשאתה רואה ג'ינסים נטולי סימן מסחרי רשום, אין בעיה; ברגע שגם התווית LEVI'S מופיעה, אפילו לשניה, אתה בצרות משפטיות. וכמובן הבעיה היא שזה די מסובך לייצג חיים של אמריקאים בני ימינו מבלי שאף סימן מסחרי רשום יופיע על המסך.
אבל זה רק הימור שלי – אני לא באמת יודע.
ההימור השתלם, אתה צודק.
עכרור, ברגע שרואים חלק מהמוצר וניתן לזהות אותו, אז יש בעיה. חלק מהסמל של קוקה קולה, חלק מהסמל של ליוויס, חלק מהסמל/שם של משפחת שיניים/ אבקת כביסה/ סבון כלים. בשלב הזה, אלא אם אתה מקבל אישור מהחברה, אתה לא יכול להשתמש במוצר שיש עליו סמל מותג.
לא תמיד כסף צריך לעבור ידיים, לפעמים אתה סתם מקבל אישור. אבל בדרך כלל, אם מדובר בסרט שיש לו פוטנציאל להיות גדול, אם כוכב ענק אמור להשתמש במוצר עם הלוגו (לשתות פחית שהוא קנה ברחוב, למשל) – החברה תגיד "בסדר, אתה יכול, אבל אתה חייב להראות את הלוגו בבירור".
הגיוני? לא. אתה צודק. הם מקבלים פרסום חינם, והם עדיין יכולים לתבוע אותך על זה, ולעשות כסף בנוסף לפרסום החינם שהם קיבלו. אבל הגיוני או לא, זה החוק.
מותגים מיוחסים
יש הבדל מבחינה משפטית בין סימן מסחר ולוגו רשום "סתם" (כמו שיש לכל מותג) ומותג שנחשב "המותג/סימן המסחר המוכר היטב" מותגים אלו ביניהם מקדונלדס, אפל וכו' מקבלים הרבה יותר הגנה, ממותגים אחרים. שמתפרשת בכל מיני אספקטים של דיני זכויות יוצרים (מעוגן באמנות בינלאומיות).
ובראשם איסור על "דילול" המותג כלומר אסור להשתמש בשם דומה גם למוצר אחר שאינו בקטגוריית הצרכנית של המותג המוכר היטב (מה שלרוב לא תקף למותגים "רגילים") כלומר אם ארצה להקים חנות נעליים ולקרוא לה "עין הנעל" (כי זו קטגוריית מוצרים נפרדת, על חנות וידאו אם מישהו עוד מקים כאלה…יהיה לרד עילת תביעה) כנראה יאשרו לי.
אבל "מק-נעל" זה אסור בתכלית.
ולכן למרות שאני לא מכירה איך החוק הספציפי בארה"ב עובד בקשר ליציאת סרטים, הייתי מהמרת שבקשר למותגים מוצרים היטב צריך לקבל את אישורם וגם אשור לבזותם או ליצור מותג "קרוב" ולבזותו (אלא אם מדובר בפארודיה וכן יש חריג פארודיה :))
ול"סתם" מותגים אין.
מה דעתך על הדוגמה ההיפותטית הזו
יוצר סרטים עצמאי מחליט לצלם סרט על שני הומלסים. הסרט יתאר את עולמם של ההומלסים, ויתמקד כאמור בשתי דמויות, מערכת היחסים ביניהם וכד'. בהיותם הומלסים חלק ניכר מהסרט הם מבלים בצמוד לעגלת קניות מלאה בבקבוקי ופחיות שתיה אותם הם אוספים בפחי אשפה, מחזירים לחנות ומקבלים את דמי הפיקדון עליהם. בחלקים רבים בסרט אנו רואים את הגיבורים שלנו תרים אחר בקבוקים ופחיות, הם מדברים על ההבדלים בין המותגים השונים (הפחית של X נמעכת בקלות ולא יתנו לך כסף עליה בעוד אלו של Y עמידות יותר) ורוב הסרט אנו רואים את הלוגואים של המותגים בבירור וכאמור הדמוית גם מדברות על מותגים ספציפיים כאלו ואחרים.
הסרט כמובן מתרכז בהומלסים, הוא סרט אנושי ורגיש (התקבל עכשיו לפסטיבל סנאדאנס ( הפיקטיבי), הוא נעשה בתקציב של 3 מיליון דולר בלבד וההפקה לא קיבלה כסף מהחברות המוזכרות בסרט אלא רק אישור להשתמש במותגים.
איך אתה יכול להתייחס לסרט כזה? האם היית נמנע לחלוטין מהצגת המותגים? היית מציג מותגים פיקטיביים? הרי מרכז הסרט הוא לא מותגי משקאות אלא חיי ההומלסים, אבל חלק ניכר מחייהם היום יומיים נע סביב התעסקות בפחיות ובקבוקי שתיה של מותגים ידועים.
למה זה כל כך טריוואילי מבחינתך שהעולם חופשי ממותגים?
העולם המודרני עמוס במותגים. לא בגלל שקוקה קולה ממננת אותו- אלא בגלל שעל כך מבוססת הכלכלה. כל אריזה היא ממותגת, וכשזה מגיע למשל למוצרי מזון- כמעט כל מוצר מגיע עם אריזה, לפחות בשימוש הראשון. על כל מכשיר אלקטרוני מודבק המותג. על כל מכונית, אם איזה ערס לא עבר בסביבה, יש מותג. העולם סביבך כל כך רווי במותגים, שרוב הזמן אתה בכלל לא שם לב אליהם. הבעיה מגיעה רק כשמדובר בסרט וכד', בו חייבים להסתיר באופן אקטיבי את המותגים (כי אסור להראות בלי הסכם) או להציג באופן אקטיבי כי אם כבר ביקשת רשות, למה לא לכסות קצת עלויות). אז העובדה שמתחמקים מלהראות כל מותג, אבל יש מכונת משקאות גדולה של ספרייט [הנה, יש מותג אפילו בהודעה שלי]- היא זאת שמפריעה, כי זה לא נראה לך "טבעי".
לא אמרתי שהעולם חופשי ממותגים. למעשה אמרתי ההפך
כשציינתי את "השתלטותם של המותגים על חיינו".
הבעיה שלי עם התגובה שלך היא במשפט "הבעיה מגיעה רק כשמדובר בסרט וכד', בו חייבים להסתיר באופן אקטיבי את המותגים (כי אסור להראות בלי הסכם) או להציג באופן אקטיבי כי אם כבר ביקשת רשות, למה לא לכסות קצת עלויות).". הטענה שבכל פעם שמופיע בפריים איזשהו מוצר חייבים **לשלם*, נשמעת לי מוזרה מאוד, בלשון המעטה. ראה התגובה שלי למיקה.
וזה בגלל שאתה ממשיך לבלבל בין מונחים
יש הבדל משמעותי בין "מוצר" ל"מותג". מכונית זה "מוצר". מכונית עם הסמל של מאזדה על הגריל זה "מותג". שקית צ'יפס זה "מוצר". שקית תפוצ'יפס זה "מותג". טלוויזיה שטוחה זה "מוצר". טלוויזיה שטוחה עם סטיקר של פנסוניק זה "מותג". בקבוק משקה בלי תווית זה "מוצר". בקבוק משקה עם תווית, כי הרי אף אחד לא קונה משקה בסופר ודבר ראשון בבית זורק לו את התווית, זה "מותג".
בוא אני אתן לך דוגמה. באשקובית שלי בעבודה, לא מקום ממותג במיוחד, אני רואה את המותגים הבאים, אפילו אם אני מתעלם מהלוגו של החברה עצמה שמתנוסס על ציוד משרדי:
המילה מייקרוסופט בקצה של האינטרנט אקספלורר.
טוש פרמננטי של איירליין
טלפון סלולרי של נוקיה
מקלדת של דל
עכבר של דל
מסך מחשב של HP
מחשב נייד של לנובו
טלפון של GE
שעון יד של קסיו
שקית ניילון של "ספרים בכפר"
פח גריסה של אמניר
וזאת רק האשקובית שלי, מקום שבו אני חי רק חלק מזמני.
ניקח לדוגמה את מסך המחשב של HP. לו הייתי בסרט, והייתי מקליד בעין הדג (שדרך אגב, הסיבה היחידה שלא מופיע ברשימה למעלה היא שבעיצוב החדש הלוגו נשאר רק בראש העמוד), אז היו רואים שעל גבי מסך המחשב מופיע הלוגו של HP. על דבר כזה, לפי מה שמיקה אומרת ויש לה סיבה לדעת, צריך לקבל רשות מHP. לא קיבלתי רשות? או שיתבעו אותי (מה שמאד סביר אם מדובר בבלוקבאסטר של מייקל ביי), או שאני אצטרך לבוא עם שפכטל ולהוריד את הלוגו של HP מהמסך.
תסתכל על מסך המחשב שלך. יש עליו לוגו? הוא מותג. אם לא שמת לב אליו עד שהסברתי את זה, אתה בנאדם סביר. אם כן שמת לב לזה, אתה עורך דין שמתפרנס מתביעות זכויות יוצרים.
ולסיכום: חברות מסחריות משקיעות הרבה מאד זמן וכסף על מנת לוודא שהלוגו שלהם יהיה בולט, יחרט טוב בעיני הצרכנים ויזוהה איתן באופן מיידי. הטענה שעל המוצרים הקיימים (שמישהו טרח, כמובן, לייצר) לא צריך להיות לוגו שומטת את השטיח (של שטיחי כרמל!) מתחת לכל שיטת הכלכלה הנוכחית. לא כל מותג הוא מפלצת ברמה של קוקה קולה. מבחינת זכויות יוצרים, "נעלי נייק" זה מותג בדיוק כמו "נעלי מייק"".
כל התגובה הזאת בזמן עבודה? צו צו צו....
(ל"ת)
אני לא מבלבל בין המונחים,
אני אומר שאפשר להראות מוצרים בלי להציג בצורה ברורה את המותגים שאליהם הם משתייכים, ושזה עדיף. נשמע לי לא הגיוני שאם אני מצלם מסך מחשב של HP בלי לקבל מהם אישור אני צריך לקבל מהם רשות, ואני עדיין מחכה לתשובה טובה (ממיקה, אבל כמובן שגם אתה יכול לספק אותה) בדיוק איזה חוק ו/או נהלים או תקדימים משפטיים קובעים שזה המצב.
ולא טענתי שעל המוצרים הקיימים לא צריך להיות לוגו. טענתי שאפשר ורצוי לעשות סרטים בלי לפרסם אותו, גם אם המוצר שעליו הוא מופיע מצולם בסרט.
דוגמאות;
למשל, כשעבדתי על איזו סדרה של MTV והתעסקתי עם הפרופס והתפאורה; בפעם שצילמנו בבנייני MTV, היינו צריכים לוודא שהפוסטרים בפריים הם רק של מוצרים של MTV, ושאם השחקנים יושבים בחדר עם מחשבים, אז כל הלוגואים מכוסים. על ידי בובות (של מוצרי MTV) או פרס פופקורן הזהב של החברה, או מדבקות (עם לוגואים וציורים של ומוצרי החברה), כי לזה היה לנו אישור ולכל השאר לא.
המחשב הנייד הכסוף היה די בבירור של אפל, למרות המדבקה הגדולה באמצע שהסתירה את הלוגו, אבל יש מספיק מחשבים כסופים אחרים בשביל שזה יעבור.
בתכנית אחרת בה צילמנו במכבסה והיינו צריכים כל מיני אבקות כביסה ומוצרים של כביסה (כולל שקי כביסה והגדים לכבס) הייתי צריכה לוודא שעל שום דבר לא יהיה לוגו, ובמקרה של כל תכשירי הכביסה, הכנסתי לוגואים מומצאים וכיסיתי איתם את הלוגואים האמיתיים, ועדיין המפיק לא היה בטוח שאנחנו יכולים להשתמש בזה, כי לרב חברות תכשירי הכביסה יש צבע וצורה שמזוהים אתם, ובגלל שצילמנו בלילה הוא לא היה יכול להשיג אישור מהמחלקה המשפטית, ולכן סובבנו את המוצרים מהמצלמה (עדיין רואים את הצבע, אבל לא את הצורה יותר) ורק ככה צילמנו. אפילו את התמונות וחלק מהשלטים שברחבי המכבסה היינו צריכים להוריד ולהחליף, והיינו צריכים למצוא דרכים יצירתיות לעקוף את מכונת המשקאות והחטיפים הגדולה ולהסתיר בה לוגואים.
בשביל "לעשות סרטים בלי לפרסם גם אם משתמשים במוצר שעליו יש לוגו", צריך להסיר את הלוגו ולוודא שלמוצר עצמו אין צורה מזוהה (נגיד, בקבוק זכוכית של קוקה קולה. גם אם תסיר את התווית – זה עדיין בקבוק של קוקה קולה ולא תוכל להשתמש בו אם רואים את קווי המתאר שלו). ונגיד, מכונית שאין לה סמל לוגו במקומות בולטים – קשה מאוד למצוא. ומסכי מחשב בלי לוגו – גם כן.
או נגיד, בסרט האחרון שעבדתי עליו הגיבור הוא פאנבוי של סרטי אימה קלאסיים, והבית שלו מלא בפוסטרים שלהם והוא לובש חולצות של הסרטים האלה. אז משני יוצרים הצלחנו לקבל אישור וכל השאר – השתמשנו בפוסטרים וחולצות ומוצרים של הבמאי של הסרט.
אתה מבין, סרט בלי מותגים בכלל, זה קצת כמו סרט בלי ניצבים; זה לא הגיוני. ושוב – הבעיה היא שתשעים אחוז מהזמן לא ניתן לעשות שימוש במוצר שמתנוס עליו לוגו או מוצר מזוהה בלי שאפשר יהיה להבין מהו המוצר גם אם לא רואים את הלוגו בבירור. ואז צריך להיות סופר יצירתיים ולהוציא יותר כסף, או לבלוע את הגלולה, לבקש חסות רשמית, ואולי אפילו לעשות קצת כסף בדרך שיילך להוצאות של הסרט.
החוק והתקדימים
הם היכולת הבלתי נדלית של עורכי דין למצוא עילות לתביעה. וברמה הטכנית: יש דבר כזה שנקרא "סימני מסחר", שהם בד"כ לוגו אבל גם מאפיינים אחרים שמקושרים ישירות למותג. החברות משקיעות זמן וכסף לרשום אותם, ואסור להשתמש בסימן מסחר שלא שלך ללא אישור (גניבת דעת – אם תקרא למוצר קוקר קולה, אתה מרמה את הצרכנים שציפו לקנות קוקה קולה). ברור שמעשית, אתה לא הרווחת מכך שבסרט שלך יש את הלוגו של קוקה קולה; אבל לקוקה קולה יש מספיק פרקליטים שיוכיחו שהם נפגעו.
מה לגבי שימוש הוגן?
אני לא מסכים עם העכרור שצריך לעשות כל מאמץ להימנע מלהציג מוצגים קיימים בסרטים, אבל גם המצב שבו צריך אישור לכל מותג ומותג נראה לי תמוה. בדיוק בשביל זה המציאו את המושג של "שימוש הוגן".
והנה, דוד גוגל מפנה אותי לדודה ויקי, שאומרת שהנושא מסובך: http://en.wikipedia.org/wiki/Fair_use_%28U.S._trademark_law%29. המממ, אם כי צריך לציין שאם התשובה אינה הצהרה חוקית ברורה ש"מותר, וזהו", די ברור למה אולפנים לא רוצים להיכנס לביצה הזו.
מקרה קיצוני
"לאכול בגדול" עוסק באופן מאוד מפורש במקדונלדס, ולא סתם בתור איזה לוגו שעובר לרגע – כל הסרט מתמקד בהם, באופן מאוד לא מחמיא שבלי ספק גרם לחברה נזק כלכלי של ממש. ואני לא רואה סיכוי שמקדולנדס שילמו ליוצרי הסרט על זה.
זה סרט דוקומנטרי
ויכול להיות שהיה שווה לו להסתכן בתביעה מהם, ולהשתמש במלים גדולות כמו "חופש הביטוי" וכו' וגו'. כמו שבעיתון מותר לכתוב שמשהו קרה במקדונלס ולא צריכים לקבל אישור ממקדולנדס לנקוב בשמם, יכול להיות שככה זה עובד עם סרטים דוקומנטריים. עם סרטים לא דוקומנטריים, אתה לא יכול אפילו להשתמש בחולצה שקנית בחנות ומצויר או מודפס עליה פרח; אתה צריך לצייר/להדפיס פרח משלך שאתה עיצבת, או מחלקת האמנות שלך עיצבה. או, יו קנואו, אישור ממי שייצר את החולצה במקור.
בנושא קרוב
"Fast Food Nation" של ריצ'רד לינקלייטר הוא סרט עלילתי שעוסק, פחות או יותר, באותם הנושאים כמו "לאכול בגדול". הספר שעליו הסרט מבוסס עסק מפורשות במקדונלדס. מסיבות משפטיות ברורות, בסרט זה שונה, והוא עוסק ברובו ברשת המבורגרים דמיונית – אבל, לגמרי לא במקרה, לפעמים רואים ברקע או בצד גם שלטים של מקדונלדס ושל רשתות מזון מהיר אחרות. ושוב, קשה להאמין שמקדולנדס שילמו או אפילו אישרו את ה"פרודוקט פלייסמנט" הזה.
אני לא טוען שמה שאת אומרת לא נכון בדרך כלל, אבל יש יוצאים מהכלל.
אולי כי זה בשטח פתוח?
ואם אתה מצלם במקום פתוח, אתה לא יכול להזיז את הבניין שעומד שם.
לא, אבל אתה יכול להזיז את המצלמה הצידה.
(ל"ת)
שימוש הוגן זה טוב ויפה כטיעון לבית משפט
והרבה יותר זול להימנע מראש מבית משפט על ידי אי שימוש בכלל.
דעתי + שאלות שהיו לי:
בגדול ממש לא מפריע לי. יש בסרטון הזה דוגמאות לסרטים ממש טובים וממש גרועים. השיבוץ של הפרסומות לא גרע לדעתי מהאיכות של הטובים, וההסרה שלהן לא הייתה מצילה את הגרועים.
אם זה מה שעוזר להוליווד לממן סרטים, שיהיה להם בכיף. כי אני רוצה סרטים.
כמה אבחנות/שאלות:
1. קטעים שונים באיש ההרס בהתאם לשוק בו מפרסמים? וואו, זה קיצוני. ועדיין, אני מת על הסרט הזה. איך משתמשים בצדפות!?! :)
2. דיויד פ'ינצ'ר לקח כסף ממפרסמים ואז השמיד את המוצרים שלהם בסרט? לא מתחייבים להם על כלום מראש? סתם מבטיחים שהמוצר יהיה בסרט באיזושהי צורה? מוזר…
3. בהמשך לסעיף הקודם, גם עם מייקל ביי קשה לי להבין איך הפרסום הזה עובד. הוא הרי שם עשרות פרסומות באותו סרט. המפרסמים לא דורשים לדעת כמה זמן מסך יקבלו, או אם יהיו עוד מוצרים במקביל אליהם שיגזלו את תשומת הלב מהם? זה כאילו היו מוכרים את הפסקת המחצית בסופרבול לעשרות מפרסמים, ואז מקצים לכל אחד ריבוע קטן במסך לצד כל האחרים…
תשובות
1. עושים את זה גם עם בדיחות ושורות כלשהן בשביל דירוגים שונים. למשל, סיפורו של וויל האנטינג הוא לא אותו סרט כשהוא משודר בערוצי טלויזיה (אלא אם הם כבלים) וכשאתה לוקח אותו בספריית הדיוידי הקרובה למקום מגוריך. הבדיחה שמספרת החברה של וויל היא בדיחת פי ג'י 13 ולא בדיחה גסה. כנ"ל "ארבע חתונות ולוויזיה אחת". האמריקאית לא סופרת את כל הגברים שהיא שכבה אתם בגרסת הטלויזיה. זה מאוד מטריד.
2. מה זה משנה? הם הושמדו בתור סמל הקפיטליזם, סמל סטטוס. המסר עדיין עובר. כנ"ל לגבי הקטלוג של איקאה שמוזר בסרט ההוא, ועוד שמונים אלף מותגים.
3. כל מה שחשוב במקרים דנן הוא שלא תהיה תחרות לאותוהמוצר, כלומר, גם ריבוק וגם נייקי, גם יגואר וגם מרצדס.
לא כל כך ענית על מה מובטח למפרסמים תמורת הכסף שלהם.
2. זה די משנה. אם היו אומרים להם ש"סמל הסטטוס" שלהם ינופץ בסרט באקט מחאתי של הדמויות הראשיות, לא בטוח בכלל שהם היו רצים לשלם.
3. חשוב גם שתשומת הלב המינימלית תופנה למוצר. אם נגיד יש סרט בסופרמרקט, ורואים לשבריר שניה את מה שיש לדמות הראשית בעגלה, קשה לי להאמין שזה יספק עשרים חברות ששילמו על פירסום, גם אם כל המוצרים בעגלה הם לא של מתחרים.
בעקרון, קיוויתי לקבל תשובות ממישהו שמתעסק בפרסום.
מה שמוןבטח להם תלוי בחוזה
2. זה לא; הכסף הוא על כך שיועבר המסר שהמכונית הזו היא סמל סטטוס ויוקרה, כדי שמי שיש לו כסף ירצה לקנות את המכונית. וזה מה שקרה בפועל.
3. מסרים תת הכרתיים עובדים הרבה יותר טוב. אם זה מוצג בצורה בוטה כמו ברב הקטעים המצורפים בסרטון הנ"ל – זה לא פרסום סמוי. הרעיון הוא שלא תדע, אבל באופן תת הכרתי דחפו לך מוצר לתודעה, וכשתלך בסופר, תזהה אותו ותיקח לעגלה שלך, ולא תדע למה דווקא את זה לקחת.
בעיקרון, קיבלת תשובה ממישהו שמתעסק עם סרטים בארה"ב, וצריך להכיר טוב טוב את החוקים האלה אחרת הסרטים שהוא עושה/ קשור אליהם לא יוכלו להיות מופצים אפילו בפסטיבלים, מחשש לתביעות של הפרת זכויות יוצרים.
אני יודע שהתעסקת בהפקת סרטים,
אבל לא מעניין אותי הצד של מה מותר לשים כדי שלא יתבעו אותך, אלא מה צריך לשים אם משלמים לך.
נו, זה הולך יחד;
אתה צריך שיראו את הלוגו במלואו. כלומר, בקבוק קולה מסובב שרואים רק חצי המלוגו? לא נחשב.
והשאר תלוי בחוזה הספציפי עצמו; יכול להיות שתידרש לציין את שם המוצר, יכול להיות שתחוייב בזמן מסך נקי למוצר וכן הלאה. שוב – הכל תלוי בחוזה הספציפי, ועד כמה זה פרסום "סמוי".
היה מעניין אותי לראות כמה חוזים ספציפיים כאלה.
או לפחות לדעת מה בגדול כתוב בכמה מהיותר סטנדרטיים שביניהם. כי מאוד מוזר בעיניי שפינצ'ר או ביי מקבלים כסף ועושים מה שבא להם, בלי שום הבטחות לגבי זמן מסך/גודל המוצר בתוך השוט/אופי הסצינה בה המוצר יכלל.
ובכן...
כדאי שתדע שהרבה פעמים החוזה לא כולל כסף לסרט/אולפן, אלא רק אישור להשתמש במוצר בכלל, ואספקה של המוצר. נגיד, כל מכוניות ה-BMW האלה במועדון קרב למשל.
וכמובן שכלול בחוזה בפירוט מדוייק מה הולכים לעשות עם המוצר.
כמו שבחוזים עם שחקנים, למשל, מפרטים בדיוק איזה חלקי גוף יכולים להיראות על המסך, מה צריך להיות המקסימום של גובה המחשוף/ אורך המגבת ביחס לרגל/ אפשר להראות לחי של ישבן, אבל רק אחת ובלי החריץ וכן הלאה. אני בטוחה שתוכל למצוא חוזים לדוגמה בגוגל.
מסרים תת-הכרתיים עובדים ממש רע.
(אם בכלל הם עובדים, וזה "אם" גדול למדי.)
המחקר המפורסם ההוא, על קולה בסרטים? היה מזוייף.
אין לי מושג מהו אותו מחקר מפורסם.
עלי עובד הכי טוב הפרסום האגבי, כזה שהוא לא סמוי אבל גם אין סביבו רעש וצלצולים.
אני לא חושב שאתם מדברים על אותה משמעות של "תת הכרתי"
מסרים שאין שום אפשרות מודעת לקלוט (לשתול פריים אחד בשנייה של בקבוק קוקה-קולה) כנראה באמת לא עובדים. אבל מסרים שאינם פרסומת מפורשת, נדמה לי, יכולים לעבוד.
למשל, השימוש ב-Reese's Pieces הגדיל מאוד את המכירות אחרי ש-ET יצא – http://www.snopes.com/business/market/mandms.asp. עכשיו, נכון ש-ET אוהב את הסוכריות שלו, ונכון ששמן המפורש נאמר כמה וכמה פעמים – אבל בשום שלב בסרט אליוט לא פונה למצלמה, מחייך בשיניים צחורות, ואומר "לו רק כולם היו אוכלים Reese's Pieces היינו הרבה יותר סבלנים אחד לשני!" או משהו בסגנון. ונדמה לי שלתת-הכרתי כזה מיקה מכוונת.
אכן, ותודה
(ל"ת)
כלומר כשאהיה שחקן,
לא אופיע בסרטים בהם מפרסמים מרצדס?
funny you should say that...
חברה שלי שהשם שלה הוא איווט מרצדס, באמת קיבלה פעם תפקיד בפרסומת למרצדס. לא האמינו לה שזה השם האמיתי שלה ולא שם במה. כלומר, עובדי ההפקה שסביבה לא האמינו שזה באמת השם שלה. מפיקי הפרסומת/ משרד הפרסום לפחות ידעו על זה מראש.
"אם זה מה שעוזר להוליווד לממן סרטים, שיהיה להם בכיף"?
למיטב ידיעתי, לפני עשרים-שלושים שנה הפרסום הסמוי בסרטים היה פחות נרחב; אגרסיבי; ודומיננטי בתהליך יצירת הסרט מראשיתו. ובכל זאת מימנו בהוליווד סרטים, ויצאו להם מדי פעם סרטים לא רעים בכלל.
כמו שכבר טענתי פעם בדיון דומה באתר, הניחוש שלי הוא שהפרסום הסמוי הוא, לפחות בחלקו, דרך לסייע במימון עלויות מנופחות, בייחוד משכורות שיצאו מכלל שליטה לכוכבים. במילים אחרות, אתה בתור צופה צריך לצפות בפרסום סמוי במינון הרבה יותר גבוה מבעבר, כחלק ממאמציו של האולפן לאזון את התקציב אחרי שמשלמים לוויל סמית 20 מליון דולר לסרט (בניגוד לפעם, כשכוכב הקולנוע האומלל היה צריך להסתפק "רק" במליון-שניים לסרט).
אישית אני בהחלט מרגיש שהפרסום שנדחף לסרטים פוגע בהנאה שלי מהם. בהארי פוטר החמישי, למשל, יש בין הארי ולונה סצנה יפה ומרגשת, שמבחינתי נהרסה כשהפכו אותה לפרסומת לחברת נעליים.
באותם ימים כרטיס לקולנוע היה סופר יקר
והיה אירוע לא נורמלי לצאת לסרט. אולי זה עזר לממן את הסרטים. באותם ימים גם, אגב, הניצול היה ניצול מיידי של בני אדם – הפכו שחקנים למותגים רק אחרי שהחתימו אותם על חוזה לפיו האולפן והמפיקים הם אלה שעושים את כל הכסף, למרות שהשם/פרצוף של השחקן הוא מה שמוכר את הסרטים בפועל. הניצול המיידי הזה מדרגה ראשונה של בני אדם נראה לך יותר בסדר מאשר ניצול עקיף, דרך פרסומת למוצרים?
אני מדבר על שנות השמונים, לא על שנות השלושים
מה שאת אומרת תקף לגבי שנות השמונים? (זו לא שאלה רטורית, אני באמת לא בטוח).
לא, בשנות השמונים השחקנים כבר למדו לעמוד על שלהם
וכבר לא חתמו על הסכמי עבודה גלובליים עם אולפנים. אני חושבת שהשינוי קרה מתישהו בשנות ה-60 או ה-70.
אבל באייטיז היו פרסומים ממש בולטים, ואפילו רק בסרטון הזה, הפרסומים היותר בוטים היו דווקא בסרטים השחור לבן בכלל. למעט זה של וויינ'ס וורלד, ששם הייתי מעדיפה אם היו משתמשים במוצרים פיקטיביים, כי אז זו באמת היתה בדיחה, ולא הפוך על הפוך סופר פרסום הכי לא סמוי בעולם למוצרים שנבחרו לשמש למטרת הבדיחה. לכאורה.
אז מה את חושבת על ההפוך-על-הפוך-על-הפוך-על-הפוך
שמתבצע בכל פרק שני כמעט ברוק 30?
ורייזון
http://www.youtube.com/watch?v=d36wUmJGzvA
סיינפלד מקדם את כוורת בסרט
http://www.youtube.com/watch?v=FsNKBPP6ZPg
סנאפל
http://www.youtube.com/watch?v=jGx3PBdb4f8
לא אוהבת את רוק 30
ולא אוהבת שום סוג של הפוך על הפוך על הפוך על הפוך, לא משנה כמה הפוכים יש, כשמדובר בפרסומת.
כשמדובר בקפה, מנגד, כולי בעד.
אירוניה עד טשטוש
ההומור של 30 רוק הוא כל-כך מודע לעצמו, שמאוד ברור שהוא איבד לחלוטין כל אחיזה מוסרית. הסדרה הזאת מאוד מצחיקה, אבל אין לה דעות על שום דבר.
זה ניכר גם בנושא הפרסום הסמוי – מצד אחד הם צוחקים על החוזה שלהם עם סנאפל, מצד שני, הדמויות כל הזמן שותות סנאפל, מצד שלישי, בסוף כל פרק מופיעה הכתובית Commercial consideration provided by Snapple (או משהו כזה). בקיצור, תזרום איתי אחי, מה אתה כבד?
אגב, זה קצת אוף טופיק, אבל כתבתי משהו דומה לגבי אפרת גוש לאחרונה, למרות שאת העמדה שלה אני מכבד הרבה יותר: http://www.pickpook.org/23adam.htm
האם בתגובה זו עשית פרודקוקט פלייסמנט לעצמך?
ופרסמת קישור למאמר שלך?
או שזה היה בהפוך-על-הפוך?
זה היה באירוניה עד טשטוש.
(והאמת, אני די גאה בהדגמה הזו של האמביוולנטיות המוסרית הטמונה בסגנון הזה)
אם השינוי קרה בשנות ה-60 או ה-70,
והפרסום הסמוי הממוסד והמסודר נולד בשנות ה-80 (למיטב ידיעתי נהוג ליחס את לידתו לסוכריות ב-ET מ-1982); וגם לקח לו זמן להתפתח למימדים המפלצתיים שאנחנו מכירים היום – אז היו לפחות שני עשורים שבהם שחקנים עבדו בתנאים סבירים, בלי להזדקק לפרסום סמוי במימדים של היום. כלומר, הטענה שלך שהפרסום הסמוי הכרחי לטובת השחקנים לא מחזיקה מעמד – בודאי לא באופן גורף לגבי כל התעשייה.
היו בסרטון הזה דוגמאות לפרסומות ממש בוטות
מסרטים ממש ישנים בשחור לבן (ההיא לסוכריות לייף סייברס, לדוגמה). זה לא היה פרסום סמוי ממוקד?
הסצנה הזו?
http://www.youtube.com/watch?v=b2v7qR38bbA#t=9m8s
אפילו לא חשבתי עליה בתור פרסומת…
מה זה, אולסטאר?
כן ,זו.
(ל"ת)
אז יכול להיות שהפרסום הסמוי לא מפריע לי,
כי אני לא שם לב אליו.
צריך הרבה מאוד כדי לנתק אותי מסרט שאני שקוע בו, ובאותה סצנה כל מה שחשבתי עליו הוא שללונה יש נעליים צבעוניות שדווקא נורא מתאימות לה.
חסר לי ג'יימס בונד.
סדרה של עשרות סרטים שממתגת באופן (כמעט) קונסיסטנטי, מתמשך ובוטה להפליא. ציפיתי שיגידו איזו מילה או שתיים.
בקשת? קבלת.
http://www.blameitonthevoices.com/2011/01/history-of-james-bonds-cars.html
(לפחות בכל הנוגע למכוניות.)
ומה לגבי התייחסויות מטאפוריות למותגים?
אני חושב שהדוגמא הכי טובה שיש לי היא הסרט הקצר המדהים "לוגורמה".
http://www.youtube.com/watch?v=6N_S5KAc5iI
קשה לי להאמין שהם היו צריכים לשלם או אפילו לקבל רשות על שימוש בכל לוגו ולוגו שהופיע שם.
לקרוא לThe Wizard פרסומת סמויה זה לא רציני
זה היה סרט של נינטנדו, על נינטנדו, בנינטנדו. טוב, אין לי מילת יחס שלישית, אבל עדיין הסרט כולו הוא בגדול פרסומת, לא ממש נופל תחת product placement.
כל כולו פרסומת, וזה בדיוק העניין
בדיוק כמו "mac and me" שהוצג גם, וגם הוא סרט באורך מלא שכל קיומו נועד לפרסם מוצר. אי אפשר לעשות סרטון על פרודוקט פלייסמנט בלי להתייחס לשני אלה
נראה לי שהפרסום ה"סמוי" הכי בוטה שנתקלתי בו בזמן האחרון
היה בטרון המורשת, עם ההשתפכות על האופנוע של פלין שבאה משום מקום.
סרטון נחמד, אבל איבדתי את הריכוז ב-3:33.
מה עם הפרסומת הארוכה בעולם לפד אקס?
לדעתי הדוגמה הכי מוגזמת היא הסרט עם טום הנקס שהוא מתרסק באיזה אי (לא זוכר את השם וגם לא בא לי לחפש). פשוט פרסומת ארוכה ארוכה (ארוכה) לחברת המשלוחים. כולל מטוסים, חבילות, שלטים, משאיות, מעטפות. גם כשהוא באי בודד, בלי כלום, עם זקן באורך מטר וצלעות שחודרות את החזה, יש לו עדיין חבילה של פדאקס שהוא מסרב לפתוח או להשמיד.
(אה כן, וגם יש את החברה שמיצרת כדורי פוטבול אמריקאי שהנקס צועק את השם שלה כל כמה דקות…)
סרט מביך ומעצבן וחסר בושה.
בדיוק מהסיבה הזו
קיים המותג הפיקטיבי של חברת אושיאניק איירליינס. בעולם האמיתי, סביר להניח שחברה עם כל כך הרבה תאונות ותקלות הייתה פושטת את הרגל.
http://en.wikipedia.org/wiki/Oceanic_Airlines
במקרה של פד-אקס, הסרט באמת דוחף את הלוגו של החברה בכל מקום שרק אפשר. גם המערכה האחרונה שלו היא סוג של שיר הלל לשליחים, אפילו אם לא זו הפואנטה של הסרט.
שקראתי את הכותרת, שני סרטים עלו לי לראש
הראשון "להתחיל מחדש" ששם פד-אקס באמת חנקו את הסרט עם הלוגו שלהם.
והשני "איש ההרס" שלא הבנתי למה כל פעם שהם אומרים פיצה האט השפתיים לא מתאימות למילה. עד היום חשבתי שכנראה החברה עם המותג המקורי משכה את ההסכם, ובמקום לצלם שנית, הם שינו בפוסט-פרודקשן.
אם להאמין לזמקיס
אז פדאקס לא שילמו עבור השימוש הנרחב והחיובי במותג שלהם ב'להתחיל מחדש':
http://www.imdb.com/title/tt0162222/trivia?tr0753056
אבל הם כן עשו אחר כך את הפרסומת הזאת:
http://www.youtube.com/watch?v=alSQpinagp0
הפרסומת הזו
תואמת את התאוריות שעלו כשהסרט יצא, לגבי מה יש בחבילה. נחמד לראות שמצאו מקום לבדיחה שבסרט כל כך רציני, הייתה כנראה סרת טעם.
כמו שכתבתי פעם בדיון דומה בעין הדג הקודם
כמעט כל שובר-קופות שיוצא בימינו הוא פרודקט פלייסמנט, גם אם לא מראים בו שום מוצר, היות וכל סרט כזה מגיע עם תעשייה שלמה של מרצ'נדייזינג שמלווה אותו. זה נכון לגבי הסרטים שנחשבים להכי איכותיים בין הבלוקבאסטרים, כולל אלה של פיקסאר. זה לא ממש משנה, בהקשר הזה, אם הדמות שאתה רואה על המסך אוכלת במקדונלד'ס, או אם במקדונלדס שמים תמונה של הדמות הזו על הארוחות שלהם. הפרודקט פלייסמנט עדיין שם.
ואפשר, אגב, לברוח ממנו – מי שהעניין מפריע לו יכול פשוט להפסיק לצפות בשוברי קופות (טוב, אני לא יודע אם זה יעזור לו להמנע מפרודקט-פלייסמנט בכלל, אבל מרובו אני מאמין שכן). מי שרוצה להמשיך לצפות בהם – שיקח בחשבון שזה חלק מהחבילה, ממש כמו חוסר-סבירויות בתסריט.
שתי הטענות שלך מקוממות
הראשונה – "זה לא ממש משנה, בהקשר הזה, אם הדמות שאתה רואה על המסך אוכלת במקדונלד'ס, או אם במקדונלדס שמים תמונה של הדמות הזו על הארוחות שלהם" – מקוממת כי היא מופרכת באופן ברור. זה כן משנה, ואפילו, משנה מאוד, כי אני יכול לבחור אם לאכול במקדולנלדס או לא (ואני אכן בוחר לא לאכול שם מזה שנים רבות), ולעומת זאת אני לא יכול לבחור אם יהיה לוגו של מקדולנדלס בסרט שבו אני צופה.
השניה, "מי שהעניין מפריע לו יכול פשוט להפסיק לצפות בשוברי קופות" – מקוממת גם כן. לא רק כי אתה מעביר את *כל* האחרית לצופים; אלא גם כי הפרסום הסמוי נפוץ כל כך בטלוויזיה ובתוכן לכאורה-לא-בידורי כמו חדשות, שבריחה משוברי קופות ממש לא מספיקה כדי להימנע ממנו.
כמו שאתה יכול לבחור אם לאכול במקדונלדס או לא
אתה יכול לבחור באותה מידה אם לראות סרט או לא. זו בדיוק היתה הנקודה בהודעה שלי: יש סוג מאוד מסוים של סרטים היום שההפקה שלהם עולה הרבה כסף – ואם תצפה בהם, סביר שתיתקל בפרסום סמוי מסוג *כלשהו* – שיכול להיות הופעה של מוצר על המסך, או שימוש בסרט כדי לקדם את המוצר הזה ועזוב לרגע בצד את מקדולנדס – מה לגבי צעצועים שמבוססים על הסרט? ספרים? פוסטרים?). לא תצפה בהם – תיתקל בהרבה פחות פרסום מהסוג הזה, גם אם לא תמנע ממנו לחלוטין.
לא דיברתי, אגב, על חדשות – לא התיימרתי להציע כאן פתרון לבעיית הפרסום הסמוי בכל המדיה בכל העולם. דיברתי על קולנוע.
מצטער, זה *לא* אותו דבר, ואתה לא מתייחס לנקודה המהותית.
גם תופעת המרצ'נדייזינג מאוסה בעיניי, אבל אם יוצא סרט עם מוצרים נלווים / אריזות במקדולנדס / מה שלא יהיה, כל זמן שזה חיצוני לסרט – זה משהו אחר. אני יכול להימנע מזה, ואם אני מחליט לא להימנע מזה – כלומר לקנות את ארוחת המקדונלדס / הצעצוע – ברור לי שיש פה אלמנט פרסומי שמופעל כלפיי. לעומת זאת, אם אני רוצה לראות סרט שיש בו פרסום סמוי, אין לי שום דרך להימנע מהפרסום. יותר מזה, הפרסומת שולבה בסרט לא רק כדי שלא אוכל להימנע ממנה – אלא, בדרך כלל, כך שאני לא אהיה מודע אליה בצורה שבה אני מודע לפרסומות רגילות.
אני ממש לא מסכים איתך בנוגע להבדל בין מרצ'נדייזינג
לפרסום סמוי (לדעתי זה אותו הדבר – אתה מקדם מוצר חיצוני בשני המקרים) אבל הטיעון הבסיסי שלי נותר זהה – יש היום סרטים שפרסום סמוי הוא חלק אינטגרלי מהם, כמו מרצ'נדייזינג, כמו תסריטים שסבירות אינה הצד החזק שלהם, וכמו עוד דברים אחרים. לא קשה מדי לזהות סרטים כאלה, הם חלק ממערכת הפקה מאוד מסוימת. להגיד "אני חושב שהמערכת הזאת לא צריכה להתקיים" זה לגיטימי (קיצוני לטעמי, אבל לגיטימי). מצד שני, להגיד "אני חושב שהמערכת הזאת לא צריכה להתקיים, אבל אני *עדיין* רוצה שיופקו סרטים כמו אלה שמפיקים במסגרת של אותה מערכת" – זה כבר קצת בעייתי.
בא לך לפרט?
על פניו, הטענה שלך נשמעת לי בעיתית אז אני בטוח שאני מפספס משהו.
הדרך בה סרטים מופקים היום לא נקבעה על ידי הקב"ה ולא על ידי חוקי ניוטון, אלא היא תוצר של דרך הפעולה של התעשיה, שנוצרה בידי בני אדם, והשתנתה לאורך ההיסטוריה כמה וכמה פעמים. למה אתה מתייחס אליה כמשהו קבוע מראש?
אם אני מבין נכון את העכרור הוא בהחלט רוצה לראות שינוי בדרכי ההפקה – בפרט, את ההעלמות (או לכל הפחות הצמצום הדרסטי) של פרסום סמוי – ואני מניח שברור לו שזה לא יהיה שינוי מבודד. אבל למה אתה חושב שזה אומר שז'אנר שלם של סרטים צריך להכחד, ואם כן – איזה סרטים בדיוק?
כמובן שהדרך שבה סרטים מופקים היא תוצאה של דרך הפעולה של
התעשייה, וזו אחת הסיבות שסרטים נראים כמו שהם נראים. מה לעשות – רוב שוברי הקופות היום נעשים בתקציבים גבוהים, והכסף לתקציבים האלה צריך להגיע מאיפשהו – כששניים מהערוצים העיקריים לאותו כסף הם פרסום סמוי ומוצרים נלווים. שני הערוצים האלה, אגב, קיימים כבר הרבה זמן, אבל תעשיית שוברי-הקופות העכשווית (מאז סוף שנות ה-70, בערך) נסמכת עליהם. תיקח אותם? יהיה קשה לממן הפקה של סרטים מהסוג הזה – שכמו שהדגשתי כמה הודעות למעלה, כוללים לא רק סרטים של מייקל ביי אלא גם כאלה של פיקסאר (ודרימוורקס. ואת הסרטים של כריסטופר נולאן. ואת סרטי הארי פוטר. ועוד).
יש לך עדויות לכך?
מה שאתה אומר, בעצם, הוא שסרטים בימינו אינם רווחיים בפני עצמם – אלא הם רווחיים רק בזכות פרסום סמוי; ושאם ילקח הפרסום הסמוי, התעשיה ההוליוודית תצטרך לשנות בצורה דרמטית את גודל התקצוב של סרטים.
זו טענה די רדיקלית, וגם די מפתיעה. אתה יכול לתמך אותה?
זו לא היתה הטענה שלי.
הטענה שלי היתה כזו: מרבית שוברי-הקופות היום נסמכים על תקציב גדול, כדי שהם יהיו יותר גרנדיוזיים. כדי לממן את ההפקה שלהם, נסמכים יותר מבעבר (כאמור, יותר. זה לא שהדברים הלאה הופיעו משום-מקום) על אמצעים כמו פרסום סמוי ו/או מוצרים נלווים. לקחת את הדברים האלה? התקציב ירד והסרטים יראו אחרת.
הוכחות? תסתכל מה קורה בקולנוע מאז "מלחמת הכוכבים" ו-"סופרמן". ההסתמכות על שני הגורמים האלה למימון סרטים פופולאריים התחילה מהנקודה הזאת בערך, ורק התחזקה מאז – וגם האופי של סרטי הזרם המרכזי התקבע על כיוון מאוד מסוים.
ברור שחלק מהכסף מגיע גם מפרסום סמוי, אבל לא ברור לי עד כמה החלק הזה קריטי לאיך שהסרט נראה. אני מסכים שבאיזה עולם דמיוני בו יש קשר הדוק וישיר בין הרווחים של האולפן לתקציבים לסרטים ובין הוצאות להכנסות לרווחים ושאנחנו יכולים לבודד בו כל משתנה בפני עצמו אז אפשר להגיד שברור שהקטנת המימון לסרטים מפרסום סמוי תוביל לירידה כזו בסטנדרט ההפקה שתהפוך סרטי פיקסאר לבלתי אפשריים.
אבל זה לא העולם שאנחנו חיים בו, למיטב ידיעתי. השאלה האם סרט הכניס כסף או לא היא שאלה חשבונאית מורכבת, שתלויה בהמון קונבצניות של חישוב ונתונה למניפולציה לפי איך שרואי החשבון רוצים, פחות או יותר. תזרים ההכנסות של האולפן קשור לפעמים באופן ישיר להצלחת סרטים ולפעמים פחות. אני חושב שפרסום סמוי הוא בהחלט מקור הכנסה, אבל לא ברור לי עד כמה הוא משמעותי (כמה באמת מוכנה חברה לשלם כדי שפחית המשקה שלה תופיע למשך שלוש שניות בסרט? אני חושב שמעט פרסומות בטלוויזיה נמכרות בסכומים של מיליוני דולרים) ויותר מכך – עד כמה אפשר לקשר אותו באופן ישיר לתקציב של הסרט.
אז נכון שאנחנו פוגעים בהכנסות של האולפנים, וברור לי שתהיה לי השלכה על הסרטים שמופקים (שחורגת מכך שהם יפסיקו לשמש כפלטפורמה לפרסום סמוי) אבל לא ברור לי למה היא צריכה להיות כל כך דרמטית כמו שאתה טוען.
ושוב, לא דיברתי על *הכנסות* מסרט
איך מחשבים האם סרט הרוויח או לא זה באמת נפלא ממני (אם כי העובדה שסרטים ממשיכים להיות מופקים באותה שיטה כבר כמה עשורים טובים מעידה שמאזן ההכנסות הכללי אכן חיובי ביותר, אני מניח). דיברתי על איך *ממנים* הפקה של סרטים. עוד לפני שהתחלת לראות כסף מהסרט, התקציב שלו צריך לבוא ממקום כלשהו – ובשביל להפיק שוברי-קופות בימינו, אתה צריך תקציב גדול.
נדמה לי שכבר דיברנו על זה בעבר.
המפיקים מקבלים את השכר שלהם מתוך התקציב, כלומר, גם האולפן המממן. וככל שהוא פחות מממן ישירות ויותר נסמך על משקיעים ועל פרסום סמוי – ככה יש יותר סיכויים שבסיכום הכולל הסרט ייצא רווחי.
נכון, והתקציב שלו מגיע מהאולפן, ועל זה דיברתי. או שלא הבנתי משהו?
נו, באמת רז.
אתה יודע מספיק מתודולוגיה – שלא לדבר על אדם בעל הגיון בריא – כדי לדעת שזו טענה מאוד, אבל מאוד, חלשה. רק כי שני דברים התרחשו בזמן סמוך האחד לשני לא אומר שהם קשורים.
לא נראה לי שפרסום סמוי מהווה חלק ניכר ממימון של סרטים. יתכן שאני טועה, אבל בדיוק באותה המידה, יתכן שאתה טועה. והנה, המאמר הזה באינטרנט טוען שבמרבית המקרים בפרסום סמוי אפילו לא מעורב כסף – האולפנים מקבלים אביזרים (מכוניות, למשל) והיצרנים מקבלים פרסום. בקיצור, זו שיטת ברטר: http://www.media-awareness.ca/english/resources/educational/teachable_moments/word_from_our_sponsor.cfm
גם ברטר זה סוג של מימון
לא במקרה של בקבוק קולה, אבל כן במקרה של כמה מכוניות, בייחוד אם מתכוונים להרוס אותן.
קראת את המאמר הזה שקישרת אליו?
כי הפסקה הראשונה בו מדברת על 35 מיליון דולר שפורד שילמו בשביל שג'יימס בונד ינהג ברכב שלהם. 35 מיליון דולר זה שליש מתקציב ההפקה של סרט הוליוודי ממוצע בימינו.
אגב, גם עסקת בארטר מסייעת לתקצוב של הסרט – אם לא היו מקבלים אביזרים בחינם, היה צריך לשלם עבורם. וכן, העובדה ששתי התופעות שציינתי (העליה בפרסום סמוי ובמרצ'נדייזינג) התרחשו לצד צמיחת הבלוקבאסטר העכשווי (שעירב, בין היתר עליה מטורפת בתקציבי הפקת סרטים) אומרת דרשני,
שני הבונדים האחרונים
עלו (משום מה) לא פחות מ-200 מיליון דולר. אז כן, התקציבים צמחו והתנפחו אבל זה אומר שפורד ממנו "רק" כשישית מהתקציב.
We're gonna need a bigger boat.
קוואנטום של נחמה, מותגים שפורסמו בסרט:
קוקה קולה, פורד, סוני אריקסון, סמירנוף וודקה, הייניקן, אומגה 007, אסטון מרטין, וירג'ין אטלנטיק. גם טלוויזיה של סוני השתמשה בג'יימס בונד בתור פרסומת, אבל לא בתוך הסרט. זה מה שסוני הציגו כשהראו את יכולות הטלוויזיה.
נצא מנקודת הנחה שאף אחד לא שילם 35 מיליון דולר, ובממוצע יוצא שכולם שילמו רק 10. 80 מיליון דולר שהגיעו לתקציב במחיר של הצגת הפריט במהלך הסרט. או במחיר של כמה אסטון מרטין שהם יכלו לפוצץ, לזרוק, למעוך, לשרוף ולטחון עד עפר מר. מה רע?
כן. אתה קראת אותו?
הדיון הזה נהיה, ברגע זה, מעצבן. אם מתחשק לך ללכת לעשות תחקיר ולחזור עם נתונים, אשמח להמשיך.
לא יודע לגבי תחקיר, אבל הנה כמה לינקים מעניינים:
מעניינים:
http://entertainment.howstuffworks.com/hollywood-blockbuster-finance.htm/printable
http://www.businessweek.com/magazine/content/09_28/b4139068367113_page_2.htm
http://aolanswers.com/questions/companies_pay_product_placement_2735317092146
שהשורה התחתונה שלהם היא שגם במקרים שבהם כסף ממש לא מחליף ידיים, עדיין מדובר בכיסוי-עלויות רציני במונחי לוגיסטיקה ובמיוחד שיווק (הוצאה רצינית). ואחד מאותם מאמרים מציין במפורש שזו תוצאה של עלות ההפקה הגבוהה מאוד של שוברי קופות בימינו.
אה, ואפשר בבקשה להוריד את רמת האלימות? נדמה לי שבדיון הנוכחי היא לא מגיעה מהתגובות שלי.
שוב, אני לא בטוח שאני מבין מה הנקודה שהלינקים האלה משרתים. אף אחד – אני מניח – לא חולק על כך שהאולפנים מקבלים תמורה כספית (או שוות ערך לכסף) לפרסום סמוי. אני לא מניח שהאולפן החליט יום אחד שבא לו להתגייס מסיבות פילנטרופיות למכונת הפרסום של אאודי, נניח. אבל השאלה היא עד כמה התופעה הזו אינהרנטית לאופי הסרטים שמיוצר היום והאם ביטולה יביא אכן לביטול ז'אנר שלם של סרטים (מבלי להכנס כרגע לשאלה האם אנחנו באמת כל כך רוצים לשמור על חלק מהסרטים הללו.)
נראה לי שהלינקים שסיפקת גם קצת אמביוולנטיים בעצמם בשאלה הזו (למעשה יש שם לינק רציני אחד, שהוא הכתבה בביזנסוויק). דווקא שיתוף פעולה בתחום השיווק של הסרט נראה לי כחלק השולי ביותר בהשלכות שלו על סטנדרט ההפקה, ויותר קשור באופן הדוק לתזרים הכספי הכולל של האולפן. ושוב אנחנו חוזרים לשאלה של האם לא סתם מדובר בדרך נוספת ולא הכרחית של האולפנים להשיג עוד כסף.
שיווק הוא בימינו חלק מההפקה (של כל סרט)
ובמקרה של שוברי קופות הוא עולה המון כסף – כשמדברים עליו, אנחנו עדיין בסעיף ההוצאות ולא ההכנסות (השאלה כמה שיווק הוא בכלל אפקטיבי, ואיזה שיווק הוא אפקטיבי, כבר שייכת לתחום הזה – וכאן התשובה פחות חד-משמעית, אני מאמין, גם עבור המוצרים שנדחפים דרך הסרט). הנקודה שלי נותרה זהה: שובר הקופות העכשווי נעשה בהרבה כסף, הכסף הזה מגיע ממקורות שונים ששניים מהם (פרסום סמוי ומוצרים נלווים) הם חלק גדול ממנו. אני בהחלט מאמין שבלי הגורמים האלה, האופי של אותם סרטים ישתנה.
כן, ברור ששיווק הוא חלק מההוצאה על סרט. אז מה?
אתה מתאר איזה עולם בו לכל סרט יש טור "הוצאות" ו-"הכנסות" והעולם הזה סטטי לגמרי וברגע שמוציאים משהו מסעיף ה-"הכנסות" (גם אם הוא שייך לחלק של השיווק) אז חייבים להפסיק להפיק את הסרטים האלה. אני לא חושב שהתיאור הזה מציאותי, ואני שואל למה? למה אתה חושב שהמבנה הכלכלי-עסקי הזה הוא כל כך קריטי והכרחי ולא סתם משהו שיכול להשתנות בכל מני דרכים? למה שלדוגמה הפגיעה בסעיף ה-"הכנסות" שקשורות לשיווק לא יביא לצמצום גם בהוצאות השיווק, גם בדיבידנד של האולפן לבעלי המניות שלו וגם במשכורות לחלק מהשחקנים אלא רק בסטנדרטים של ההפקה? ובצורה כזו שתחסל ז'אנר שלם?
אני *לא* מדבר על סעיף ההכנסות.
(ל"ת)
אז אולי לא הבנתי בכלל. בא לך להסביר?
פרודוקט פלייסמנט ששעשע אותי
ב"הרשת החברתית", רואים די בהתחלה פחית של מאונטיין דיו על השולחן, אני חושב שבמהלך דיון משפטי. היא די בולטת לעין, כך שקשה להאמין שלא שולם כסף תמורת הכללתה בסצנה. בשלב מאוחר יותר בסרט, מדברים על האפשרות להכניס פרסומות לפייסבוק ומארק צוקרברג אומר שהוא לא רוצה שבאתר שלו יהיו פופ-אפים של מאונטיין דיו.
תהיייה שעלתה בי לאחר הצפיה בסרטון המעניין
האם הכנתם של סרטונים כאלה, הכוללים קטעים מתוך סרטים רבים כל כך שברור שיוצרי הסרטונים לא קיבלו את רשותם של יוצרי הסרטים הנ"ל לעשות שימוש בקטעים מתוכם, אינה מהווה הפרה בלתי חוקית של זכויות יוצרים?
יכול להיות שכן
אפשר לטעון ששימוש בקטע קצר מסרט, לצורך דיון או פארודיה, הוא בבחינת שימוש הוגן ולכן הוא מותר. אבל אפשר גם לטעון שלא; ההגדרה המדויקת של גבולות ה"שימוש הוגן" הן עניין לדיונים בבית משפט. כבר קרו הרבה מקרים שבהם סרטונים כאלה נעלמו מהרשת בגלל דרישה של אחד מבעלי הזכויות על הקטעים שמופיעים בו, וייתכן שזה יקרה גם הפעם בשלב כלשהו.
נכון, אבל...
במקרה זה, ובאופן מובהק הרבה יותר בסרטוני סיכום השנה המהנים שפורסמו באתר, לא מדובר בשימוש לצורך דיון או משהו דומה, או לפחות לא רק בכך, אלא בשימוש ביצירה ללא רשות לצורך יצירת יצירה חדשה. קשה לי לראות איך אפשר להגדיר את זה כשימוש הוגן.
באמת?
אם כבר אז אפשר לטעון את ההפך – שהסרטונים של סיכומי השנה הם יצירה נגזרת ושהסרטון הזה הוא דווקא לצורך דיון, שכן הוא מצביע על נקודה מסויימת ומביא לה דוגמאות. אבל בשתי המקרים אלה לדעתי (הלא מלומדת כמובן) שימושים הוגנים. למיטב הבנתי את חוק זכויות היוצרים שימוש בחלק מאוד קטן מיצירה לא למטרות רווח, לא סביר שיחשב כהפרת זכויות יוצרים. אבל ההגדרות לא מדוייקות בכוונה כך שההחלטה הסופית, אם בעל הזכויות מחליט לתבוע אותן, היא של בית המשפט.
זה משתנה ממדינה למדינה
אבל נדמה לי שבחלק גדול מהן ישנו המושג "שימוש הוגן", שכולל עריכה של חלקים מכמה יצירות ביחד, ואינו מהווה הפרה של זכויות יוצרים (יתקנו אותי המשפטנים כאן אם אני טועה).
ציטוט מכתבה בכלכליסט
אבל ההחלטה של ספריית הקונגרס – שתפקידה הוא, מדי שלוש שנים, לבחון מחדש חריגות לחוקי זכויות הקניין הרוחני – היא אחת ההחלטות החשובות ביותר שהתקבלו לאחרונה. תשכחו מהאייפון: ההחלטה החדשה קובעת שפריצת הגנות על DVD (שנרכש כחוק, חובה לציין) למטרת ביקורת, עריכת סרט דוקומנטרי או לשימוש חינוכי – כולם מעכשיו מוגדרים שימוש הוגן. כל הסרטונים האלה שהוסרו מיוטיוב, מפני שהם כללו כמה שניות של סרט אחר, או פרודיה עליו? מעכשיו הם חוקיים. לפחות בארה"ב.
הכתבה כולה:
http://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3412751,00.html
"הגנה" על DVD היא משהו שאי-פעם היה מעוגן בחוק?
אם היצרן רוצה להגן על עצמו בפני שכפול של התוכן אני בהחלט יכול להבין אותו, אבל המחוקק הפך שכפול כזה לעבירה?
כן
DMCA
http://en.wikipedia.org/wiki/Digital_Millennium_Copyright_Act
באופן כללי החוק קבע שזה עבירה פלילית לייצר ולהפיץ מוצרים שמיועדים לפריצה, ופיצוח קודים. הרבה פרופ' למתימטיקה הסתבכו עם ארה"ב בגלל ההשלכות של החוק הזה.
יש עוד סוג של פרודקט פלייסמנט
כזה שבעיני בעייתי יותר מזה של הצבת מוצרים מסחריים (שאישית אין לי בעיה עם זה).
סרטים שעלילתם מתרחשת בצבא זוכים לשיתוף פעולה עמו. הצבא תורם ציוד, מאשר לצלם לעיתים בבסיסים וכד'. אבל שיתוף הפעולה הזה מתקיים אך ורק אם הצבא מוצג באור חיובי. במידה ולא ההפקה תצטרך לגייס בעצמה משאבים כדי להשיג את הציוד הצבאי הנדרש לצילומים והופ, גדל התקציב.
המקרה הכי מפורסם בהקשר הזה הוא כמדומני "אהבה בשחקים"
שם חיל-האוויר האמריקאי קיבל רשות להציב עמדות-גיוס מחוץ לאולמות הקולנוע.
מצד שני, ישנה הדוגמה הנגדית של "ארמגדון" שזכה לתמיכת נאס"א – כולל מתן גישה לצוות ההסרטה למקומות בהם רגל-אדם-שאינו-מדען לא דרכה מעולם. הקטע המצחיק בכל הסיפור הוא שמהרגע הראשון היה ברור לנאס"א שמדובר בסרט בולשיט (אחד המבחנים שהם עורכים עד היום לעובדים שלהם הוא לצפות בסרט ולמנות את הטעויות המדעיות שמופיעות בו), אבל ההצלחה של חיל האוויר עם "אהבה בשחקים" שכנע אותם ש-"ארמגדון" יכול להיות אחלה סרט לגיוס עובדים.
לא הבנתי למה זה יותר גרוע.
גיוס לצבא נראה לי כמו מעשה טיפה יותר חשוב ותורם מאשר לקנות עוד לפטופ. למה זה יותר גרוע לפרסם את הראשון מאשר את השני, ולא להיפך?
הטיעון במקרה הזה יכול להיות שגיוס לצבא מהסיבות
הלא-נכונות (סרטים מציגים את השירות בו בתור איזו חוויה כיפית וסקסית, ולא בתור משהו שמערב הרג של אנשים והסיכוי לההירג בעצמך) הוא יותר גרוע מצריכה של מוצר – רע ככל שיהיה – מהסיבות הלא נכונות (הסרטים מציגים אותו בתור מוצר כיפי וסקסי ולא בתור משהו שפוגע בבריאות/מיוצר בסדנאות-יזע בעולם השלישי וגו').
אולי נעבור לדבר על סרטים ספציפיים?
כי כל סרט שאני יכול לחשוב עליו שמציג את הצבא בצורה טובה, בהחלט מציג את ההרג ההדדי ולא מנסה להסתיר את זה-גם אם זה מוצג בצורה הירואית. אתה תיארת את זה כאילו אותם סרטים מוכרים את הצבא כמשהו שונה ב-180 מעלות ממה שהוא באמת, ולדעתי הם פשוט מייפים את המציאות, שזה מה שכל פרסום עושה.
איזה סרטים מראים את הצבא לא בתור משהו שמערב הרג של אנשים והסיכוי לההרג בעצמך?
האמת, אני בכלל לא בטוח מה אני חושב על הנושא.
ניסיתי פשוט להסביר את הטענה של אסף, בהנחה שהבנתי אותה נכון. לגבי השאלה שלך אני גם לא בטוח, כי חוץ מ-"אהבה בשחקים" אני לא מכיר שמות של סרטים אחרים שהצבא תמך בהם (אם כי אין לי ספק שראיתי כאלה).
אני חושב שאפשר לטעון שזה יותר גרוע כי חשוב שהצבא, כמוסד ציבורי, יבוקר על ידי העיתונות והאמנות, ושיתוף הפעולה הזה מעודד דווקא יצירות שמהללות אותו במקום לבקר אותו.
אני לא אוהב את הטיעון הזה.
אני חושב שאומנות היא, בין השאר, דרך לביטוי או הבעה של יוצרים שונים, ומעצם ההגדרה הזו היא צריכה לבטא ולהביע את מה שהם חושבים. הקביעה השרירותית לגמרי שלך שפתאום האומנות היא בסך הכל כלי שנועד לנגח את הממשל היא לא רק מוזרה בעיניי, היא גם מעוררת בי המון אי נוחות-אני מתעב את הצבת הגבולות הזו של מה מותר ואסור להגיד.
כשאמרת ש*חשוב* שהאומנות תבקר את הממסד הסכמתי מאוד, כי זו קונטרה חשובה למסרים שהממסד מעביר לאזרח כל הזמן. אבל כשבהמשך התגובה שלך תיארת שיצירות שמהללות את אותו ממסד הם דבר *רע*-זו כבר אמירה מדאיגה קצת. אם מישהו שחושב שהצבא הוא גוף חיובי, אסור לו להגיד את זה? זה לא קצת השתקה?
אני חושש שלא הבנת אותי. אני מסכים איתך שאמנות צריכה לבטא מה שהיוצרים חושבים, ובהחלט אני לא חושב שאסור למישהו להגיד שהצבא הוא גוף חיובי או לבימאי לביים סרט שיציג את הצבא באור חיובי. אני גם לא חושב שכתבתי שיצירות שמהללות את הצבא או הממסד הן דבר רע.
הנקודה שלי היתה שיש בעיתיות בכך *שהצבא* משתף פעולה רק עם סרטים שמציגים אותו באור חיובי ובכך גורם להטיה: סרט שיאיר את הצבא באור שלילי הופך להרבה יותר יקר וקשה להפקה מסרט שמאיר את הצבא באור חיובי. הצבא, כגוף ציבורי, צריך להמנע מכך כי הוא צריך להכיר בחשיבות של ביקורת (ובכל מקרה הצבא לא עומד כאן לבד – הצבא כפוף למדינה.)
אז אני מסכים עם כל מילה:)
לחידוד הנקודה-אני מסכים איתך שזה לא טוב שקשה יותר להפיק סרט שמבקר את הצבא, אבל אני לא מסכים עם אסף כי לדעתי זה לא טוב באותה מידה שקשה יותר להפיק סרט שמבקר את מקדונלדס. האמת, מכיוון שגיוס לצבא הוא ערך קצת יותר חיובי מאכילת פאסט פוד, לי דווקא הדוגמא עם מקדונלדס יותר מפריעה. אבל זה כבר רגשי.
תלוי לאיזה צד של הצבא אתה שייך.
(ל"ת)
לא הבנתי.
(ל"ת)
גיוס לצבא הוא ערך יותר חיובי מאכילת פאסט פוד.
זה תלוי לאיזה צד של הצבא אתה שייך.
ואם נחדד בואו נלך צעד רחוק יותר
לבד מפרודקט פלייסמנט יש עוד דרכים לקבל כסף/לחסוך כסף.
למשל בארה"ב יש מדינות שהורידו את המיסים או אף חוקקו במיוחד חוקים להורדת/החזרי מס אם יצלמו הפקות אצלן. אחת הדוגמאות הבולטות בשנים האחרונות הינה "חוק בטי". הסדרה "בטי" (Ugly Betty) צולמה בלוס אנג'לס למרות שהיא מתרחשת בניו יורק. בניו יורק חוקקו במיוחד חוקים ותקנות שיעניקו להפקות טלוויזיה וקולנוע החזרי מיסים נדיבים והסדרה אכן עברה להצטלם בניו יורק.
גם הפקותיו של פיטר ג'קסון כמו סרטי שר הטבעות וקינג קונג זכו להחזרי מס נדיבים מממשלת ניו-זילנד והסרט אוסטרליה קיבל החזרי מס בסך עשרות מיליוני דולרים מממשלת אוסטרליה.
עד כאן לא משהו סנסציוני במיוחד, הממשלה לא מתערבת בתסריטים, היא רק מנסה ליצור מקומות עבודה ובעקיפין לעודד תיירות.
אבל מה קורה כשממשלת סין מעניקה לך החזרי מס (או מחרימה סרטים שמציגים אותה באור שלילי)? נניח ומחר איראן מבטיחה למממן בשלמותם סרטים שיצולמו בשטחה בתנאי שיציגו את המדינה באור חיובי?
התערבות של גוף ממשלתי/צבאי במימון סרטים הינה בעייתית יותר מפרודקט פלייסמנט שלפעמים לא שמים לב אליו. לפני כמה זמן שודר (בארה"ב) פרק בסדרה איך פגשתי את אמא. צפיתי בפרק, נהניתי ממנו ולא שמתי לב למשהו יוצא דופן בו. זמן קצר לאחר מכן אהוד קינן כתב על הפרק בוויינט ורטן שם על הפרסומות ה"סמויות" הרבות שהיו שם – פרסומות שכלל לא שמתי לב אליהן. הייתי מרוכז מדי כנראה בפרק עצמו, בדמויות ובעלילה, לא ראיתי שם משהו יוצא דופן כגון פעילות לא אופיינית לדמות וכדומה.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3971147,00.html
לא ברור לי מההודעה אם היית מודע לזה או לא
אבל המצב שאתה מתאר בנוגע לסין כבר קיים. "קראטה קיד" החדש הופק בסין, דבר שהיה מאוד רווחי לגביו: כמו שכתבתי בכתבה על הסרטים המצליחים של השנה, העלות שלו היתה נמוכה מאוד ביחס לבלוקבאסטרים אחרים. מה שסין קיבלה בתמורה הוא שהמדינה מוצגת בסרט באופן חיובי לחלוטין. זה מקום מודרני שבו כולם חיים בבניינים חדישים (צילומים של הבניינים מהאולימפיאדה האחרונה) עם תושבים רב-תרבותיים מכל מין וצבע, כמעט כולם מדברים אנגלית, ויש גם נופים נורא יפים. בקיצור, מקום שהייתי שוקל בחיוב לעבור לגור בו. אף מילה לא נאמרת על זכויות האדם, חופש הדיבור, הגבלות האינטרנט או עוני. טוב, נו, סרט ילדים. סין אמנם לא שילמה פשוטו כמשמעו למפיקי הסרט, אבל היא חסכה להם הרבה מאוד כסף, ובתמורה קיבלה יחסי ציבור מצוינים. זה פרודוקט פלייסמנט לכל דבר.
באופן דומה, אני מניאק אם הפקת "סקס והעיר הגדולה 2" לא קיבלה ערמה ענקית של ג'ובות מהרשות לעידוד התיירות באבו-דאבי – וזה למרות שהסרט בכלל לא צולם שם.
לא הייתי מודע לזה
אלא רק לאחר דבריו של קינן.
ובמקרה של סקס והעיר 2 הם בטח הרוויחו כפול: גם כסף מאבו-דאבי (שם הסרט מתרחש בחלקו הגדול) וגם כסף ממרוקו (שם צולם בפועל).
אה ואם התכוונת
לאם אני מודע לכך שסין כבר מממנת (במישרין או עקיפין) סרטים אז כן, אני מודע לכך. היה גם את המקרה של הסרט גיבור שמומן על ידי המדינה ובוים על ז'אנג יימו שחטף ביקורות (מצד אנשי קולנוע) על זה שהוא עובד עבור הממשלה בסרט שנועד לפאר את שמה של סין.
לזה התכוונתי.
על "גיבור" אפילו לא דיברתי, כי הוא לגמרי סרט-מטעם של הממשל הסיני. וזה נכון לגבי כל הסרטים האחרונים של יימו, שהפך לאיש תעמולה (מאוד מוכשר) של סין. זה בולט בעיקר ב-"Riding Alone for Thousands of Miles".
החוק הזה כבר לא ממש תקף.
בשנה האחרונה, 2010, נהיה הרבה יותר יקר לצלם בניו יורק. במיוחד בגלל שלפתע הוחלט שצריך לשלם על צילומי חוץ – מה שקודם לא היה קיים. הדבר היחיד שעלה כסף בצילומי חוץ, היה הביטוח שנדרש להפקה.