הבן של הכלה

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 22 בדצמבר 2002Posted in: ביקורות

במקור: El Hijo de la Novia
במאי: חואן חוזה קמפנלה
תסריט: חואן חוזה קמפנלה,
פרננדו קסטטס
שחקנים: ריקארדו דארין, הקטור
אלטריו, נורמה אלנדרו,נטליה
ורבק

לא מזמן, הייתה לי הקרנה פרטית. כלומר, הלכנו בשניים לראות סרט, נכנסנו ומצאנו את עצמנו לבד באולם, רק שניים.
במצב כזה, יש רק דבר אחד הגיוני לעשות: להתווכח מי ישב ליד החלון, ואיזה חלק של האולם שייך למי. אחרי שסיימנו את הדיון המעמיק התיישבנו, ביקשנו מן המקרין להוריד את הווליום. ואז צלצל הפלאפון של מישהו באולם. זה היה לא צפוי.

רגע, דנידין גר בירושלים?
עוד צלצול.
אז למה הוא לא עונה? אם הייתי יכול לראות אותו, הייתי חובט בו.
עוד צלצול.
עכשיו הבנתי: הסרט מצלצל.

בחמש הדקות הראשונות של הסרט מצלצל פלאפון לפחות עשרים פעם – וכל הזמן מדובר בפלאפון אחד, של אותו אדם: רפאל בלוודר.

רפאל הנ"ל הוא ישראלי בלי ספק, רק דובר ספרדית: הוא מדבר בפלאפון כל הזמן (עם דיבורית אישית!), הוא חסר סבלנות, הוא מקלל, ואבא שלו נראה כמו אריה אליאס. למעשה, חלק ניכר מהסרט, אף שהוא דרום אמריקאי כולו, מזכיר בצורה חשודה את ישראל: חוסר הנימוס, העצבנות, הפלאפונים (עם דיבורית אישית!) – הכל נראה כאילו ממש הגיע מכאן. אני לא משוכנע, אבל נראה לי שראיתי באיזו פינה את משה איבגי.

בין צלצול לצלצול, רפאל מנסה לארגן את החיים שלו, בין אמא חולת אלצהיימר שבקושי זוכרת אותו, אבא זקן וחביב, שאחרי ארבעים וארבע שנות קשר עדיין מאוהב בה עד כלות, חברה נאה שמתלוננת ומעוצבנת עליו (אצל רפאל, ביזנס ביפור פלז'ר באופן עקבי, והוא אף פעם לא סוגר את הפלאפון הארור!), פרודה (אך לא גרושה – קתולים כולם שם) שלא סובלת אותו, ולב שלא עומד בעומס ושולח אותו לאישפוז מיידי בבית החולים הקרוב לתקופת זמן מסויימת. ואם לא מספיקה בגידת הלב, נופלות עליו המוני צרות בבת אחת: אביו הרומנטיקן לעת זקנה, מעוניין פתאום לתת לאימו מתנה, וסוף-סוף לשאת אותה לאישה. אבל האב נתקל בקשיים ארגוניים, וגם מתקשה להסביר לאמו של רפאל מה בדיוק הוא רוצה, למה, ומה קורה פה בכלל. חברתו של רפאל, בעלת טמפרמנט לטיני אופייני, מתחילה לצאת מכליה. חברו הוותיק חואן קרלוס, ליצן ותיק שאותו לא ראה כבר 20 שנה לפחות, מופיע פתאום מאי-שם ומשתלב לו בחיים, ועוד שלל דמויות משנה משעשעות יותר ופחות מגיעות ומשתלבות בעלילה, הפלא ופלא, עד לסוף הצפוי מאוד.

לא שזה רע.

הסרט באמת מאוד צפוי: די מהר אפשר לנחש מי יקרה למה ולהיפך, ומה יעלה בגורל כל אחת מהדמויות. ההפתעות היחידות הן כמה בדיחות פנימיות קטנות,. שאינן משמעותיות בעלילה; וגם אותן הצליחו כל הצופים באולם, ע' לעיל, לנחש במהרה.

אבל זה לא ממש משנה.

הסרט צפוי, קיטשי למדי, אבל מאוד חמוד. הדמויות לא פלקטיות – למעט איזו דמות צדדית או שתיים, אף אחד מהשחקנים לא נופל תחת תפקיד מוגדר וקשיח; גם הדמויות הקומיות עשויות לעורר פתאום רגש אחר שאינו גיחוך. ילדים וזקנים, כמו תמיד, גונבים את ההצגה. בייחוד אמא של רפאל, שמשחקת מצויין בתור זקנה עם אלצהיימר, ואפילו שזו בעיקר קומדיה, המשחק שלה אמין ומצמרר: ההתנהגות של השחקנית דומה בצורה מפחידה לחולת אלצהיימר אמיתית, וזה, ועוד פרטים קטנים בעיצוב הדמויות ובמשחק, מוסיף לסרט. התוצאה מהכנסת דמויות-עם-עומק לקומדיה הזו, היא סרט שנוסף על היותו מצחיק, הוא לעיתים קרובות נוגע ללב. איכשהו, נוצרת הרגשה שהדמויות הן דמויות ממש, ולא רק סטריאוטיפ עם תפקיד מוגדר בייצור בדיחות.

הצילום טוב וכמוהו המוסיקה, אבל לא בזה טמון כוחו של הסרט (אם כי יש להניח שהימנעותו מהשמעת זוועות פופ ספרדיות נוסח 'שיר הקטשופ' תרמה משהו). הסרט עובד כי הוא שנון למדי, בקצב מתאים – הבמאי והעורך ידעו להחליף סצינות בדיוק שניה לפני שהן יעלו על גדותיהן ויהפכו מחביבות למאוסות. כי הדמויות בסרט, על מעלותיהן וחסרונותיהן, מתנהגות בצורה שכמעט ואי-אפשר לא לחבב אותן. כי אין אף דמות מושלמת, אף דמות מרושעת באמת, אבל מה שכן יש, נחמד – ונחמד זה לא מילת גנאי – ומעורר הזדהות, לפעמים עד כדי כך שהצופה מוצא עצמו מזדהה בו זמנית עם שני הצדדים המתווכחים זה-עם-זה בשצף-קצף, ולפעמים עד דרגה שמתחשק לחבק אותם, ללטף להם את הראש ולומר להם שהכל יהיה בסדר (אבל תעזוב כבר את הפלאפון הזה, למען השם!). בגלל כל זה, הסרט כיף, והשעתיים שלו הרבה יותר קצרות מזמנן הכרונולוגי.

וחוצמזה, אולי יהיה לכם מזל, ותזכו גם אתם להקרנה פרטית; ואיפה עוד אפשר להשיג אולם בן מאה-וחמישים מקומות ב-50 שקל בלבד (כולל הנחת סטודנטים) לשעתיים?

תגיות: