ביקורת: כביש הסרגל

המקום שבו תעלומות משטרה, שכול וייצוג נשי מרענן נפגשים.

סרטה החדש של מיה דרייפוס, "כביש הסרגל", הוא מותחן בלשי-משטרתי ישראלי מה שהופך אותו לבולט בנוף הקולנוע המקומי, והוא מותחן בלשי-משטרתי עם היפוך מגדרי מה שהופך אותו לבולט בנוף הז'אנר. הבלשית היא דפנה (טלי שרון), חוקרת מתל אביב שקיבלה עונש לעבור לתחנה אחרת. מוקד התעלומה הוא אורלי אלימלך (אנסטסיה פיין), אלמנת צה"ל בת 36 שנעלמה. המיקום הוא עפולה, המקבילה הישראלית לעיירה באמצע שום מקום עם אזרחים מעטים שמתנהלים תחת חוקים משלהם. הפאם-פאטאל היא – כלומר הוא – מתן (עידן עמדי), גיסה של אורלי וגבר פוסט-טראומטי. עוד משתתפים בפרשה: מנהלת התחנה שלא אוהבת שזרים מתעסקים לה בעניינים ושמעריכה את היכולות של דפנה אבל לעזאזל היא צריכה לשמוע איך עושים דברים כאן בעפולה (דיקלה דורי), החוקר הלא-בדיוק-נקי שבדיוק מתגרש מאשתו (בועז קונפורטי), וכן החם והחמות של אורלי בגילומם של שרה פון-שוורצה ויגאל נאור. בהתאם לסרטים מהז'אנר, לא חסרים סודות, שקרים ומניעים סביב ההיעלמות, ואלה אכן מתחילים לצוף כאשר דפנה חוקרת את הפרשה.

הכל מתחיל כאשר יום אחד בעפולה מוצאים את הטלפון של אורלי אלימלך אבל לא אותה, ואף אחד לא מודאג מזה, בטענות שהיא תמיד עושה קטעים כאלה. דפנה רוצה להילחם בחוסר המקצועיות הזה ומחליטה לחפור ולחקור את העניין. בדרך היא תחקור את בני משפחתה של אורלי, תריב עם המפקדת שלה, תשכב עם גורמים שמעורבים בפרשה, תעלה שאלות לגבי זהותה בחברה והערך העצמי שלה, וכמובן, לא תוותר עד שהאמת תצא לאור. אם כי כנראה לא רק הצורך לחשוף את האמת מניע אותה, אלא גם חוסר האכפתיות כלפי אורלי שמזעזע אותה עד עמקי נשמתה.

כאמור, חלק מהעניין בסרט הוא עניין היפוך התפקידים בז'אנר סרטי הבלשים, ומה שנראה לנו ברור מאליו ומשעמם בסרט של גברים מקבל לפתע זווית אחרת כאשר זה נהפך לסיפור נשי. דפנה משלבת את קלישאות הבלש הגברי והמסוקס שבדרך כלל מוביל סרטים כאלה עם גינונים נשיים, וכל זה נעשה בלי החפצה לאף אחד מהצדדים (וזה זמן טוב לציין שכן מדובר בסרט עם כמה סצנות אלימות ומיניות, לטובת הצופים הרגישים מבינינו). זה בולט בעיקר אצל מתן, בתור הגבר הפתיין שספק עוזר ספק מסיח את דעתה של דפנה. כן, הוא אמנם מוריד חולצה וכולם יודעים שהוא נאה, אבל האופי שלו חשוב לא פחות והוא לא פה רק כממתק לעיניים – הוא דמות מלאה, גיבור ישראל שגם מתמודד עם פוסט-טראומה ושכול (מה שהופך את הסרט לדאבל פיצ'ר מעניין של התמודדות עם מוות של אחים עם "קרוב אליי"). בכלל, הצגת השכול בסרט – של כל בן משפחה בדרכו שלו – היא מורכבת ואנושית, אם כי ההתנהגות של הדמויות בכל זאת מעט תמוהה. שזה מובן, בהתחשב בהיעלמותה של אורלי – או שאולי ההיעלמות היא רק תירוץ שמסתיר משהו אפל ואכזרי יותר? חוץ מדו-המשמעות הזאת והתמות שעליהן כבר פירטתי, הסרט גם מצליח לתפקד כתעלומה בלשית כיפית עם סיפור מעניין שבו המידע מתגלה לאיטו ובצורה הגיונית, באחד מהתסריטים הטובים של השנים האחרונות.

אבל גם הכתיבה המצוינת של דרייפוס הייתה נופלת על הפנים עם הליהוק הלא נכון, וכאן המקום להגיד שאפו לכל השחקנים – הופעות נהדרות אחת-אחת, ובמיוחד של טלי שרון בתור דפנה: חוקרת שהיא בכל זאת בת-אדם שרוצה לשלב את הרצונות המקצועיים עם הצרכים המיניים שלה. היא מביעה את מגוון הרגשות שדמות כזאת צריכה להעביר, גם ובמיוחד ברגעי השפל של הדמות שבהם טלי שרון מראה פגיעות בלי לפגוע בכבודה ואמינותה של דפנה.

כל האיכויות האלה מסבירות בקלות את מועמדויותיו הרבות של הסרט לפרסי אופיר (אם כי לא את ההפסדים שלו. מה נסגר, מצביעים) ואני מקווה שהסרט ימצא את הקהל שלו בארץ ובעולם. הוא מצליח לתת לנו זווית אחרת שבאמת חסרה בנוף, גם על הישראליות וגם על הז'אנר. מדובר בסרט מומלץ, וכדאי לתפוס אותו לפני שהוא יורד ממסכי הקולנוע.