נאמנות גבוהה

מאת
אדם קלין אורון
– פורסם ב 18 בדצמבר 2000Posted in: ביקורות
שם רשמי
נאמנות גבוהה
שם לועזי
High Fidelity
בימוי
סטיבן פרירס
תסריט
ג'ון קיוזאק
ד. ו. דהוינסטיס
ניק הורנבי
סטיב פינק
סקוט רוזנברג
שחקנים
איבן יאיילה
ג'ואן קיוזאק
ג'ון קיוזאק
ג'ק בלאק
טים רובינס
לילי טיילור
ליסה בונה
קתרין זיטה ג'ונס
לדף הסרט

במקור: High Fidelity
במאי: סטיבן פריירס
ע"פ ספרו של ניק הורנבי
שחקנים: ג'ון קיוזאק, אחותו,
טים רובינס, קתרין זתה-ג'ונס,
לילי טיילור ועוד ועוד

במהלך הצפייה ב-High Fidelity ("נאמנות גבוהה". נניח.) הלכה והתחוורה לי אמת כואבת – אני ממש, אבל ממש, נהנה מהסרט. הרבה זמן לא נהניתי ככה מסרט. חברה שלי, לעומת זאת, ממש, אבל ממש, רוצה שהוא ייגמר כבר. הרבה זמן היא לא התאכזבה כל-כך לגלות שסרט נמשך מעבר לנקודה בה כולם חשבו שזהו.

ניסיון לנתח את התופעה המוזרה – אחרי הכל, חוץ מסרטי פעולה מטופשים וקומדיות רומנטיות אידיוטיות יש לשנינו טעם די דומה בסרטים (יש לכם שני ניחושים מי אוהב מה, והראשון לא נחשב) – הניב כמה ממצאים מעניינים:
1. סוף טוב זה דבר נהדר.
2. בראד פיט נראה ממש טוב בלי חולצה.
3. אסור לי, אבל בשום פנים ואופן, להסתכל על בחורות אחרות ברחוב או לחוות דעתי על קתרין זטה-ג'ונס ו/או ג'ניפר לופז.
4. אם אני לא יודע לבד מה עשיתי לא בסדר בפריט הקודם, זה רק עושה את זה יותר גרוע, והיא בטח לא הולכת להגיד לי.
5. אני פוחד ממחויבות.
6. ברור שהיא חשבה על ילדים.

בניסיון נואש להבין איך, לעזאזל, הגענו לרשימה הזאת, ולמה, לכל השדים והרוחות, היא כל-כך חד-צדדית, שחזרתי במוחי את עלילת הסרט:
ג'ון קיוזאק (לא להתבלבל עם ג'ואן קיוזאק, אחותו הגבוהה ממנו בהרבה, שמשתתפת גם היא בסרט) הוא סתם בחור. הוא ממש אוהב מוזיקה, אז הוא מנהל חנות תקליטים עם שני מוכרים מוזרים, שאחד מהם אוהב לצעוק על הלקוחות שאין להם טעם במוזיקה והשני נראה כאילו הוא הולך להתאבד (מי שהיה אי-פעם באוזן השלישית פגש אותם), ושלושתם עוסקים כל היום בהרכבת רשימות חמשת-ה-X-הגדולים-ביותר.
וחברה שלו (הופה!) בדיוק עזבה אותו (היי!).

בניסיון כנה להבין מדוע, חי כל הקדושים, הוא כזה כישלון בחייו הרומנטיים (ולכן, הוא מאמין, בחייו בכלל), הוא משחזר בפנינו את רשימת חמש הפרידות שוברות-הלב ביותר בחייו – החל מחברתו הראשונה ביסודי שעזבה אותו כי הוא לא נישק מספיק טוב, דרך חברתו בתיכון שהוא עזב כי היא לא שכבה אתו, עבור ביפיפייה מדהימה שמשום מה בחרה בו בקולג' ועזבה אותו לטובת מרקו (כמו שהוא כל הזמן ידע שיקרה), דרך חברת ה-rebound (הו, שפת מקרא נאצלה, הכזבתני) ש"פגשה בחור אחר (סתם בחור, למה אתה שואל?)", וכלה בנוכחית, שעזבה אותו לטובת השכן מלמעלה, מומחה לאומנויות לחימה וטים רובינס (טוב, יש לו הרבה כסף ואת סוזן סרנדון בבית).

הוא לא מבין אותן, את הבנות. בחייו שלא. הוא מתנהג בצורה שנראית לו רציונלית לגמרי, והן עוזבות אותו. שוב רציונליות, שוב עזיבה. רציונליות? ניחשתם, עזיבה. אז נמאס לו – הוא מסתובב מחוץ לבית של טים רובינס, בגשם, ומציק לחברה שלו לשעבר עד שנמאס לכולם והוא מצטנן.

מה קורה? היא חוזרת אליו. מה הוא עושה? מתחיל עם בחורה אחרת.

למה?

אנחנו חיים בעולם של גברים. אנחנו, הגברים, קבענו את הכללים. הן, הבנות, חייבות לשחק לפי הכללים שלנו – אם הן אוהבות את זה או לא, אם הן יודעות את זה או לא (ומי שתעז להגיד לי שהיא לובשת נעלי עקב מרצונה החופשי, מוזמנת לראות אותי בלי חולצה. אני נראה כמו בראד פיט. בחיי).
אנחנו, הגברים, לא חושבים כמה זה נורא – כמה זה לא הוגן, כמה זה בטח נראה להן מטופש, לא-נכון, לא-הגיוני. אנחנו לא יודעים, כי לנו העולם נראה הגיוני, פחות או יותר. אנחנו אפילו מכחישים שיש לנו איזשהו יתרון עליהן (בדיוק כמו בראד פיט. נשבע.), מצליחים להאשים אותן בזנות, במשכורות נמוכות, בזה שהן מתלבשות כל-כך צמוד.

אבל בתחום אחד אנחנו מבינים בדיוק איך אתן מרגישות, בנות.
בתחום הרומנטי.
אתן קובעות את כל הכללים. אתן הגדרתם איך המשחק מתנהל ומה החוקים, אתן אומרות מה נכון ומה לא, מה אנחנו צריכים לרצות ומה להרגיש.
ואנחנו מגששים באפלה. אנחנו לא מבינים מה עשינו רע ולמה אתן לא כועסות עלינו. אנחנו שמחים כמו כלב שקיבל עצם כשהצלחנו לפענח את הקוד הסמוי ולעורר את אושרכן. אנחנו אוהבים אתכן נורא, אבל איכשהו שוכחים לציין שיש לנו חברה כשמישהי מראה עניין. אנחנו רוצים שתסבירו לנו למה אתן כועסות, אבל לא מבינים כשאתן מסבירות. אנחנו טיפשים, ואנחנו חרמנים, ואנחנו לא מבינים למה שום דבר לא הולך לנו כמו שצריך, למה אנחנו רוצים מה שרע לנו, מתנהגים כמו אידיוטים, מפחדים מכן וצריכים אתכן וסובלים וכל-כך נהנים.

בנאום החותם את הסרט הגיבור מודיע על כניעתו חסרת-התנאים. הוא לא מבין יותר למה הוא כל הזמן לא מרוצה, למה הוא מסתכל מעבר לכתף חברתו בזמן החיבוק, למה כולן עוזבות אותו (אפילו כשהוא עוזב אותן). הוא מוותר על החיפוש אחר מערכת היחסים המושלמת, האושר העילאי, החלום הלא-קיים. הוא מציע לחברתו נישואים מתוך ייאוש מוחלט ואושר שקט שיבוא אחריו.
שח-מט.

"נאמנות גבוהה" היא קומדיה רומנטית עשויה למופת. שחקנים אחד-אחד, צילום ובימוי מבריקים, פסקול נהדר, דיאלוגים שנונים, וניתוח חד כסכין של מערכות יחסים.
חברה שלי השתעממה למוות. היא לא הבינה את הגיבור בכלל, הוא סתם טמבל.
צודקת. אנחנו באמת טמבלים.

בנים, סרט נהדר ואכזרי ומצחיק נורא.
בנות, תראו ותבינו למה אנחנו לא מבינים, תמשיכו לעשות לנו את המוות ולהקים אותנו לתחייה כל פעם מחדש. זה ממש, אבל ממש, מגיע לנו.

תגיות: