פסטיבל חיפה 2019: המלצות

אבל בכל מקרה, אנחנו מבטיחים ששנה הבאה ננסה להקדים ולא להתמהמה עד ליומיים לפני הפסטיבל.

– פוסט המלצות לקראת פסטיבל חיפה 2018

וואו, מזל שבדיוק היה "כל נדרי" לפני רגע כי וואו לא הצלחנו לעמוד בהבטחה הזאת. אז, אממ, כן. שוב באיחור ניכר ובתקווה שעוד נשארו כרטיסים לסרטים השווים: המלצות פסטיבל חיפה 2019.

המגדלור

סרטו הראשון של רוברט אגרס, "המכשפה", היה אחד מסרטי האימה המדוברים והייחודים של העשור האחרון. האגדה המסויטת שהתרחשה במושבות של ניו אינגלנד קנתה לו תהילת אינדית ולא מעט מעריצים שרק חיכו למוצא פיו. בסרטו השני הוא נשאר באזורי האמריקנה הישנה והמלחיצה, לוחץ אפילו יותר חזק על המינימליזם והקלסטרופוביה, הכל בשחור לבן מרהיב ועם פריים בצורת ריבוע. אגרס חוגג כאן על כל האלמנטים הפולקלוריים והמיסטיים שמזוהים עם יורדי ים ומגדלורים, עם נגיעה לאבקראפטית מתבקשת, והתוצאה עלולה לגרום לכם לייבב במצוקה מתחת למים הזורמים במקלחת.

יש בסרט רק שתי דמויות – העובד החדש במגדלור מבודד (רוברט פטינסון) ורב חובל לשעבר שמאייש את המקום כבר זמן מה (ווילם דפו). הוותיק מביניהם מתנהג כמו מלח על כל המשתמע – קללות ושתייה, צלקות ומור"קים, פלוצים ונטייה להתייחס לדברים דוממים כמו לנשים מפתות. הצעיר חושד שמשהו מטריד ואפילו סוטה מתרחש בכל לילה כשהבוס שלו מתעקש להישאר לבד עם אלומת האור של המגדלור, ויש גם איזה עניין מוזר עם הציפורים ובנות ים. נוטים לומר על סרטים של שתי דמויות בלוקיישן אחד שהם "קאמריים" אבל זה לגמרי לא סיפור שהיה עובר טוב כמחזה. קשה לדמיין אותו בפלטפורמה אחרת מלבד קולנוע, כשהסיפור עצמו דל ומעורפל אבל האמצעים הקולנועיים נרתמים כולם ליצירת אווירה ספציפית מאוד.

הסרט הוצג בבכורה בפסטיבל קאן האחרון ושם גם זכה בפרס של ארגון המבקרים Fipresci, מטעם חבר שופטים שכלל גם אותי. מבחינתי הוא בכלל היה חומר של מקום שני (המקום הראשון שלי היה "תנו לי חופש" שהוקרן בפסטיבל ירושלים, צפו בו) אבל שני הקולגות שלי היו המומים ומהופנטים ממנו, לא פחות. אני יכולה להבין למה, גם אם עליי הקסם הזה לא עבד במלוא הכוח. כיאה לגרופית קשה של ווילם דפו אציין שגם כאן הוא מתגלה כעילוי. גם רוברט פטינסון סבבה כזה, אבל אובדן השפיות שלו הוא מאוד משוגע-של-סרטי-אימה שכבר ראיתם בעבר.

השבחים שהורעפו על הסרט מאז פסטיבל קאן ראויים, אבל ממש לא הייתי ממליצה עליו לכל אחד. הוא לחלוטין סרט חובה לקבוצות הבאות: חובבי אימה, בפרט מהסוג העצמאי והמוזר; צלמים ואוהבי צילום; אנשים שמהרהרים לפעמים על "הקסם האפל של הים", מעריצים של ווילם דפו ואנשים עם פטיש לדגים. יש אנשים עם פטיש לדגים? ובעצם, יש עוד מעריצים של ווילם דפו חוץ ממני? (נעמה)

בוניואל במבוך הצבים

"בוניואל במבוך הצבים" הוא סרט כיפי למדי, על יצירת סרטו התיעודי הקצר של לואיס בוניואל "אדמה ללא לחם". הוא מסוג הסרטים שאין הכרח מוחלט שיהיו באנימציה, ובכל זאת האנימציה משפרת אותם – הסרט לא נופל לסוראליזים סטייל דאלי (שבכלליות סופג כמה עלבונות בסרט הנ"ל), בניגוד לתמונה ההיא עם הפילים שמיחצנ"ת את הסרט בראשית העמוד, אבל גם הסוראליזם של בוניואל נהנה מאפשרויות האנימציה שלפניו (ובייחוד ממפגש עם דמות המוות שמונפשת בסגנון דיסני, בניגוד לשאר הדמויות בסרט).

אבל למי שמצפה למשהו יוצא דופן בעלילת הסיפור, אחרי שמתגברים על "סרט אנימציה שאינו סרט לילדים! חי עיניי, מה זה הדבר הזה!" – חבל. מדובר ב"סרט מאחורי הקלעים" שהוא בהחלט מהכיפים ביותר בז'אנר (כי ההפקה היא ארבעה חברים שעושים שטויות ברחבי אזור עני מאוד בספרד), אבל קשה להגיד שהוא מאוד מקורי או יצירתי. הוא בעיקר אחלה דרך ללמוד קצת על בוניואל למי שלא יצא להכיר את הקולנוען (וגם למי שכן).

פרט טריוויה אקראי: במאי הסרט הוא הבחור מאחורי "הרפתקאות מקס האריה", הסרט הראשון בסדרת סרטי האנימציה של השלגונים האוסטרליים. לא יודע מה לעשות עם המידע הזה. (יהונתן)

ידיד הדייגים

הכינו את השלייקעס, סרט הפילגוד הבריטי התורן הגיע! זוהי קומדיה מחממת לב על מפגש מפתיע בין האנשים הפשוטים בכפר נידח וציורי לבין איש עשיר שהוא ממש ההפך מהם – אבל הם כובשים את ליבו! יש להם כישרון מפתיע שרק האדם החדש בכפר יכול לזהות! יש סיפור אהבה! יש ילדה חמודה! יש זקן מצחיק! יש מלא סוודרים! מעריצי "ללכת עד הסוף", מספרי ברזל להתפקד!

"ידיד הדייגים" נקרא במקור "Fisherman’s Friends", כשמה של להקה שהקימו דייגים ופועלים מאזור קורנוול באנגליה. הלהקה שרה מדי שבוע שירים מסורתיים בכפר מגוריה במשך שנים עד ש"התגלתה" ושהפכה ללהיט מפתיע. בעברית השם מעביר את הפוקס אל האיש (הבדיוני ברובו) מאחורי הגילוי – דני אנדרסון, מנהל אמנים עשיר מלונדון שמגיע לכפר במקרה. הוא הופך למנהל הלהקה בטעות בגלל מתיחה של חבריו לעבודה, אבל במהרה כמובן שהוא מתאהב בשירי הדייגים הישנים והגסים, בחבורה המחוספסת ששרה אותם ובבת החמודה של אחד מהם.

הכל מוכר, נוסחתי ודי קיטשי, אך זאת נוסחה יעילה והיא עובדת. זה לא בדיוק הסרט שבשבילו הולכים לפסטיבלי קולנוע, אבל עדיין מדובר בדרך חביבה וידידותית לכל המשפחה להעביר ערב. כמקובל, הסיפור שמקבל הכי הרבה פוקוס ולכן גם הכי משכנע הוא העלילה הרומנטית. הדייגים המזמרים עובדים טוב כקבוצה אבל רק שלושה מקבלים זמן מסך של ממש, בלי להשאיר המון רושם. יכול להיות שהסרט מנסה להביא גם אמירה קצת יותר רחבה על "קהילתיות" מול "עירוניות", על הקסם הפריפריאלי או על הסכנה בג'נטריפיקציה, אבל הוא לא ממש מחויב לזה, והאמת שזה גם לא מה שהקהל שלו מחפש. (נעמה)

אמנות ההגנה העצמית

אנשים רבים מדי כבר תיארו את הסרט כ"יורגוס לנטימוס מביים את 'מועדון קרב'",  אז לא פייר, לקחו לי ואצטרך לחשוב על תואר אחר. בוא נלך על "חווית צפייה משלימה ל"ג'וקר".

כי בעוד שרבים מקפידים לציין את הביקורת שיש ל"אמנות" על גבריות, רעילותה, ושאר ירקות אני חושב שהסרט לא ממש מתמקד בזה וקצת יותר, כמו הג'וקר, בוחן איך סביבה לא נכונה יכולה לדחוף אנשים לקיצוניות לא בריאה. אלא, שבניגוד, ל"ג'וקר" – שם ההופעה של חואקין עשתה את מרבית העבודה וחיפתה על הרבה מאוד פאשלות של הסרט – כאן הכל עובד.

ג'סי אייזנברג הוא הדמות הזאת של ג'סי אייזנברג ומייקל סרה – הנבעך המבוהל מהעולם שעושים לו "בו!" והוא קופץ – שיום אחד מותקף ברחוב וכתוצאה מכך רוצה להגן על עצמו. לאחר שתוכנית א' (לקנות אקדח) לא מצליחה (כלומר, היא כן – אבל צריך לחכות עד שהאקדח יגיע), הוא מוצא את עצמו בדוג'ו קרטה, מאוהב ברעיון של להפוך למישהו תוקפני ואגרסיבי שיודע להגן על עצמו.

הסרט הוא קומדיה קורעת מצחוק, שמתנהלת בטון היבשושי עד מת של חקייני ווס אנדרסון, דבר שמגביר את האפקט הקומי באבסורד שהוא עולם הדוג'ו שמנסה להסביר "מהי גבריות" על פי סט עקרונות מאוד חד משמעי ומוזר. למי שמחפש דיון על גבריות רעילה אני עדיין הייתי פונה ל"סרט לגו 2" ולא לסרט הזה, אבל למי שרוצה קומדיה אפלה ומרתקת על מי שנשאב לעולם אלים ואפל – אל תפספסו. (יהונתן)

קולות רקע + בשורות טובות

יצא לי לראות שני סרטים השנה מהתחרות הישראלית עוד לפני שהתחילה. אחד מהם הוא הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי השנה. השני חולק שם עם סדרת אמזון שיצאה השנה.

נתחיל מהרע: הרבה מהביקורת (כולל פה באתר) נגד "בשורות טובות" הסתכמה במשהו כמו "אבל, כזה, כבר "חיים פרטיים" קיים, למה צריך עוד אחד?" אבל זאת לא ביקורת מאוד הוגנת. "בשורות טובות" גרוע בצורות ייחודיות שלא קשורות לעובדה ש"חיים פרטיים" נגע בטיפולי פוריות (אה, כן, זה נושא הסרט – זוג שמנסה טיפול פוריות, והדבר משפיע בצורה אינטנסיבית על הזוגיות שלהם) קודם. הוא גרוע כי הסרט נע בין ריאליזם קורץ לסאטירה הזויה בלי פשר (יש קבוצה-ספק-כת של נשים שאוכלות קליפות כדיאטה. אולי זה הצחיק אנשים אחרים), כי רועי אסף עושה הכל כדי להשכיח לנו שהוא השחקן הישראלי הטוב בדורו, וכי הסרט פשוט מעורר פחות מדי סימפטיה ואמפתיה כלפי שתי הדמויות הראשיות שלו. אתה לא רוצה שהן יצליחו להביא ילד לעולם – אתה רוצה שהם ייפלו לבור וייעלמו. טוב, בעיקר רועי אסף. נלי תגר די מוצלחת בדמות שניתן לה פחות מדי מקום. יש לי גם בעיות עם הסיום שלו, אבל, נו, ספוילר.

"קולות רקע" גם עוסק בזוג שעובר שינוי קיצוני שמערער את הזוגיות שלהם, אבל הוא, נו, טוב. הסרט מתמקד בשני עולים מבריה"מ בעלייה של שנות התשעים, וספציפית – כאלה שברוסיה עבדו כמדובבי סרטים וזכו להערכה והערצה על כך. כאן, בארץ, זה מתרגם לכך שהוא יכול ללכת לתלות כרזות בנוגע למלחמת המפרץ (קצת כסף) והיא יכולה ללכת לעבוד בשירות מין טלפוני (יותר).

הערעור בזוגיות שלהם הוא רב שכבתי: הוא עדיין נאחז בעבר בעוד שהיא מסתכלת על העתיד, הוא רגיל להיות המפרנס העיקרי ולפתע מוצא את עצמו בתפקיד המובטל, הם שניהם מרגישים לפתע זרים בארץ אליה הגיעו, וכל זה לאט לאט מתבשל לו עד שהוא גועש. ולדימיר פרידמן ומריה בלקין נפלאים בתפקידים הראשיים שלהם, בסרט מחמם לב, מצחיק, ופשוט נפלא. (יהונתן)

אולג

"אולג" מספר את סיפורו של, ובכן, אולג, צעיר מלטביה שמהגר לבלגיה למטרות עבודה. במהרה הוא מפוטר מאותה עבודה שלא באשמתו, אך הפיטורים מכניסים לחייו את אנדריי, גבר צעיר וכריזמטי שמציע לה מקור הכנסה חדש. כחמש שניות לאחר מכן מתברר שזאת הייתה טעות איומה כי אנדריי הוא סוג של מנהיג כת. הוא מזהה אנשים נטולי אמצעים ונואשים במיוחד, מפתה אותם אל תוך חייו ולאט לאט שולל מהם כל עצמאות ויכולת התנגדות. לפני שהוא מספיק להתנגד אולג הופך לאחד מקורבנותיו / עבדיו, אבל הוא לא מתכוון לוותר ללא מאבק.

פסטיבלי קולנוע נוטים להיות מוצפים בסיפורים קשים על אנשים משולי החבה. "אולג" הוא אחד מהם ולא הרבה יותר מזה. מעבר לאספקט ה"חשוב" שבעצם הצגת הסיפור וחשיפת הזוועה – שמבוססת על תחקיר עיתונאי אמיתי – היה כאן פוטנציאל לסרט מעניין ומותח, עלילתי או טרו קריים תיעודי. הסרט שכן נוצר לא בדיוק מפחיד או מותח, הוא בעיקר, מקפצה לצקצוקים ותו לא. החטיפה מזעזעת בהתחלה אבל לא נעשית יותר דרמטית או קשה לצפייה בהמשך, היא פשוט חוזרת על עצמה שוב ושוב. אולג עצמו הוא לא ממש דמות, מה שבטח היה אמור לעורר בנו הזדהות אבל בתכלס פשוט הופך את הניתוק הרגשי מכל העניין להרבה יותר קל. (נעמה)

הקלאסיקות

השנה, כשחיפה אמרו "קלאסיקות" הם ממש לא צחקו. "שיער", המחזמר (המדהים) על תנועת ההיפים של מילוש פורמן; "פריסילה מלכת המדבר", שבו תוכלו לראות את הסוכן סמית', הגנרל זוד ולנרד מ"ממנטו" כולם בדראג מפואר;  את צמד הקלאסיקות האיטלקיות "רומא, עיר פרזות" ו"נס במילאן", שמתמודדים, בדרכם, עם מלחמת העולם השנייה; ואת סרטו זוכה האוסקר של קלוד ללוש, "גבר ואישה", שהוא סרט צרפתי מאוד, בצורה שרק סרטים צרפתיים יכולים להיות (אבל גם חביב, וכנראה שלא יהיו לכם הרבה הזדמנויות לראות אותו על מסך גדול בנוכחות הבמאי).

זה רק, אגב, בתוך הסינמטקים. מחוץ להם יש הקרנות בכיכר הפסטיבל (בחינם) של "גריז", "כח משיכה", "חתונת רפאים" ועוד סרטים שלא הייתי קורא להם קלאסיקות גם אם הייתם מכריחים אותי (טוב, אולי "אנני", אף פעם לא ראיתי). (יהונתן)

וסרטים שנראים מעניינים שלא ראינו

בנוסף לסרטים הנ"ל, יש כמה סרטים מסקרנים בפסטיבל שאת חלקם זאת אולי תהיה ההזדמנות היחידה לראות עד להפצה ביתית. הסרט שהכי מסקרן אותי אישית בפסטיבל הוא "הבקתה", על בחורה שנלכדת בבקתה בסופת שלגים יחד עם שני ילדיו של הארוס הטרי שלה. אחרי שז'אנר האימה היה מאכזב למדי בשבילי השנה, אולי האחד הזה יצליח לצמרר אותי.

חוץ ממנו, את הפסטיבל יפתח "פורד נגד פרארי", הסרט החדש של ג'יימס מנגולד ("לוגאן") שצבר באזז אוסקרים מרשים וככל הנראה יכלול כמה רכבים; התסריט הסמי-אוטוביוגרפי של "ילד דבש" נכתב ע"י לא אחר משיה לה-באף, שגם מככב בתפקיד דמות האב של עצמו, ועל כסא הבימוי יושבת עלמה הראל הישראלית; ואת הכבוד של סגירת הפסטיבל קיבל "עיר יתומה" המסקרן – שהוא, מסתבר, הסרט השני שאדוארד נורטון ביים – על בלש עם תסמונת טורט שמנסה לפענח רצח בשנות החמישים שמתהדר בקאסט הכולל את נורטון, ברוס וויליס, ווילם דפו, אלק בולדווין, מייקל קיי. וויליאמס, לזלי מאן ועוד. (מתן)