נמר, דרקון – גרסת הדרקון

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 1 בנובמבר 2000Posted in: ביקורות

במקור: Crouching Tiger,
nסHidden Drag
("נמר רכון, דרקון חבוי")
במאי: אנג לי
תסריט: יואי-לינג וואנג, ג'יימס
שאמוס, קואו ג'ונג צ'אי

תשכחו מהחיים שלכם. תשכחו ממה שעובר עליכם. תשכחו ממה שקורה בחוץ.
"נמר, דרקון" מתרחש במקום אחר, ואני לא מכוונת רק מבחינה גאוגרפית. "נמר דרקון" מתרחש בסין. אבל "נמר, דרקון" הוא סרט סיני על כל המשתמע מכך, והוא שואב אותנו אל מציאות סינית, ואל התרבות הסינית.
זה יוצר לנו – הצופים – מספר בעיות, שכן רובנו נוטים להתבונן בסרט בעיניים מערביות (כלומר, אנחנו יודעים בדיוק מי האיש הרע, ומתי הוא ימות).
תשכחו מזה.
תשכחו מתפיסת 'טוב ורע', תשכחו מתפיסת 'מציאותי-מגוחך'. "נמר דרקון" הוא סרט שלם (בניגוד לתפיסתו של דן ברזל), וכך ראוי להתייחס אליו. אלא אם כן באתם לראות לחימה בלבד.

"נמר דרקון" הוא סרט על החמצה.
לעיתים החמצה זו נובעת מפחד (ואנו מפחדים ממה שאיננו יודעים), לעיתים מתוך יהירות – אבל זה יפה בעיני. הדמויות אינן נחמדות עד כדי להקיא. אין טוב מוחלט ורע מוחלט. כל דמות ניתנת להבנה, כל דמות מעוררת סימפטיה בפגיעות שבה.

לי מו באי, לוחם שעוד לא נקם את מות המאסטר שלו, רוצה לפרוש. הוא לא הגיע להארה המיוחלת. להיפך. הוא דווקא גילה משהו מטריד.
יו שוליין – ידידה קרובה ומאבטחת משלוחים – מבצעת עבורו שליחות: היא מעבירה את "גורל ירוק" – חרבו המיתית של מו באי – לרשותו של סיר טי המאופק. היא אוהבת את לי מו באי, אבל היא לא תתחתן איתו.
ז'אן היא ביתו של סיר טי. היא עומדת לקראת נישואי שידוך. היא היתה רוצה לבחור את גורלה, ולהיות לוחמת.
"שועלת ענבר" (ובתרגום העברי השאירו אותה פשוט כ"ג'ייד פוקס") רוצה הרבה דברים. והיא מאמינה שצריך לרצוח בשביל לקבל אותם.

הזמן המשוער הוא המאה ה-19, אבל המחוזות הסינים הנידחים עדיין מתאפיינים בחוסר ידע מסוים. כך למשל, אין מכוניות. פרט שולי אחר שלא היה מוכר, הוא חוקי הפיסיקה.
מתוך ראייה מערבית, קשה שלא לפלוט מידי פעם צחקוקים לאור הריחופים הלא-טבעיים הללו, וכשאנו מתרגלים סוף-סוף לרעיון התעופה, קשה לנו להבין מדוע הסינים אינם מנצלים יכולת זו ל'קיצורי דרך'. למשל: אם ז'אן נדרשת לטפס אלפי מדרגות עד למקדש – מדוע היא אינה יכולה פשוט לעוף?
הפלאשבק שלה גם הוא נראה תמוה בעיניים מערביות: ז'אן – במשך פלאשבק שלם וארוך בו אנו מתוודעים למנהגי חיזור מוזרים – מנסה להחזיר מסרק קטן. באיזשהו שלב, אנחנו לא יודעים אם להישאר רציניים או שאנו אמורים לצחוק.
בתרבות הסינית, מן הסתם, הכבוד הוא שיקול מכריע, ומעשיה של ז'אן נתפסים כהגיוניים להפליא (ייתכן גם שעפ"י קודי המנהג הסינים, אם בא מישהו ולקח חפץ אישי שלה, הרי שהוא מקבל עליה בעלות. אבל זה עניין לחוקרי תרבות המזרח).

הכבוד מוביל גם לדממה בה נעשים הדברים: רעש זה מיותר. רעש (פיזי, או כמטאפורה) עשוי לגרום למבוכה. והשקט הזה חודר לעצמות. השקט הזה יוצר שלווה.
נכון שסצינות הלחימה אינן שלוות בעליל, אולם הסרט כולו מקרין מין תחושה של שקט נפשי מסוים, שקט שיהרס על ידי הבל פה, ולו הקל ביותר.
פופקורן, למשל, עושה רעש. פופקורן פתאום נראה לא מתאים מול "נמר, דרקון". בקולנוע בחורב, אפילו הרחוב דמם ולא נשמע מבעד לקירות.
ועם זאת, למרות השקט, ישנן סצינות בהן אי אפשר שלא לדובב את השחקנים: כאשר לי מו באי עומד להרוג את "שועלת ענבר", קשה שלא לדקלם עבורו את שורת הקאלט הבלתי נשכחת:

"You Killed my Father. Prepare to Die!".

סצינות הלחימה הן יפות. הכי יפות. יותר יפות מה"מטריקס". התנועות מסוגננות ועדינות, וכל תנועת לחימה מסתיימת במחווה אומנותית. אם לנסח זאת בראייה מערבית: נדיה קומנצ'י של הסינים רוקדת בלט תוך כדי תחרות קרב-רב.

הפעם גם נאלצתי להצמד לכתוביות התרגום. זה היה תרגום "יד שניה": לא משפת המקור, אלא תרגום של התרגום האנגלי, וכך זה גם נראה. לפעמים מתפספסות כמה מן המשמעויות, כי באנגלית – אם זכור לכם – אין הבדל בין זכר לנקבה, וגם מכיוון שהתרגום האנגלי הותאם לתרבות המערבית (מה שקרה גם ב"הנסיכה מונונוקי").
מי שכן ינסה להקשיב לשפה הסינית, יגלה כי הדיאלוגים מרבים להשתמש ב"שין" ו"ג'ימל" (ההיא עם הצ'ופצ'יק). איך הסינים מבינים את השטף הזה – נסתר מבינתי.

אגב, ואל תגידו שלא ציפיתם לזה, ל"נמר, דרקון" מתוכננים שני המשכים. אם יצלמו אותם באופן מרהיב כמו בסרט זה – אני בעד.

תגיות: