במקור: Hero
עוד יותר במקור: Ying Xiong
במאי: ז'אנג יימו
תסריט: לי פנג, וואנג בין,
ז'אנג יימו
שחקנים: ג'ט לי, טוני לאנג
צ'ו-וואי, מאגי צ'אנג, ז'אנג
זי-יי, דוני יין, צ'ן
דאו-מינג
שלום ילדים. בואו ושבו בנוחות בעת שאספר לכם סיפור אגדה. יש בה מלך אכזר, מתנקשים רבי עוצמה היכולים להביס צבאות שלמים, אהבת אמת, אהבת כזב, צחצוחי חרבות, וגיבור אציל נפש. ובנוסף לכל – אף אחד אינו בדיוק מי שהוא נראה.
היה היה נער חווה בשם ווסלי. לא רגע. סליחה, זו האגדה הלא נכונה. תנו לי להתחיל מחדש. לפני אלפיים שנה היתה סין מחולקת לשבע ממלכות, אשר נלחמו זו בזו ללא הרף. בראש ממלכת צ'ין עמד מלך אשר שם לו למטרה לכבוש את שש הממלכות האחרות ולהקים אימפריה עצומה. המלחמות הבלתי נפסקות גרמו לאוכלוסיית סין כולה לסבול מוות וייסורים במשך עשרות בשנים.
אף אחד לא אוהב לסבול, ובכל מקרה מתישהו זה קצת נמאס. לכן אין זה מפתיע ששלושה מתנקשים, שני גברים ואישה, בשם שמיים, חרב-שבורה ופתית-שלג (תאמינו לי שלא כדאי לכם לצחקק כך בפניהם), שמו להם למטרה להביא את חיי מלך צ'ין לקיצם. השלושה אינם מתנקשים במובן המקובל והשפל של המילה, אלא לוחמים עשויים ללא חת, בעלי כישורי לחימה היכולים לבייש אפילו את "האחד" (תבחרו אתם אם מדובר בקיאנו-ניאו או בג'ט לי). ניסיון ההתנקשות האחרון אירע שלוש שנים קודם לכן, כאשר זוג האוהבים חרב-שבורה ופתית-שלג הסתערו על ארמון המלך, התגברו על אלפי חיילים, הגיעו למרחק מאה פסיעות ממנו, וכמעט הצליחו להפריד בין ראשו לגופו, בטרם נמלטו מהמקום ללא סיבה ברורה לעין.
אולם, כיאה לאגדה, אין רע ללא טוב. "אין שם" (ולא, אין המדובר בבובת גרב עם חתיכות תיל בולטות מקודקודה, אלא באמן הלחימה ג'ט לי) הוא איש חוק מהמחוז הנידח ביותר בממלכת צ'ין, אשר הקדיש עשר שנים מחייו לאמנות הלחימה בחרב, כל זאת כדי לזכות בכבוד ויקר, ומפגש אישי עם המלך. הבעיה היא שלהשיג את זה דומה קצת למשחק פוטבול – צריך להתקדם ביארדים, או ליתר דיוק בצעדים. מאז ניסיון ההתנקשות הכמעט מוצלח, המלך אינו מרשה לאף אדם (למעט משרתיו) להיות קרוב אליו מרחק הקטן ממאה צעדים. אבל הפחד של המלך מאויביו הישנים חזק יותר מחששו מאויבים חדשים. לכן הוא הבטיח למי שיביס את המתנקשים אדמות, זהב, והפרס הגדול באמת – מפגש קרוב הרבה יותר. הבסת שמיים תזכה את המנצח לשוחח עם המלך ממרחק 20 צעדים, ואילו מי שיביס את חרב-שבורה או פתית-שלג יזכה בכבוד לשהות במרחק 10 צעדים.
הסרט נפתח כאשר "אין שם" מגיע לארמון המלך ובידיו כלי הנשק של כל שלושת המתנקשים. בתמורה הוא זוכה למפגש המיוחל עם המלך, בו הוא מתבקש לתאר כיצד הביס אותם. מעלליו של "אין שם" מוצגים לצופים בפלאשבקים, המגוללים את הקרבות המרהיבים שלו ושל המתנקשים. אולם כאשר "אין שם" מסיים את סיפורו, מעלה המלך כמה רעיונות משלו באשר למה שהתרחש במציאות. רעיונות המטילים יותר מספק בהיותו של "אין שם" גיבור אמיתי.
כאן מתחיל פלאשבק חדש, הצובע את האירועים בצבע שונה, תרתי משמע. כל אחד מהפלאשבקים נשלט על ידי צבע אחר – אדום, כחול, לבן וירוק. ב"נשלט" הכוונה לנוף, למבנים, ללבוש של הדמויות – להכל. לשינוי הצבעים אמנם יש השפעה מרשימה ביותר על עצב הראייה, אולם לא מדובר בסתם גחמה של הבמאי, כיון שלכל צבע יש את המשמעות שלו, ויודעי ח"ן ימצאו בכך רמז מטרים באשר לאמיתות התיאור.
העלילה של 'גיבור', בדומה לרוב האגדות, עוסקת בבסיסה במאבק בין הטוב לרע. אלא שהפעם העלילה אינה פשטנית מבחינה מוסרית, וכל מהלך הסרט נועד לענות על השאלה מיהו בדיוק הטוב, מיהו באמת הרע, וחשוב מכל – למה. לא תמצאו בסרט דיונים מעמיקים באשר לטיב המציאות והאופי האנושי (מזל גדול. שבעתי כבר הקיץ מסרטים גדושי פילוסופיה בגרוש, שבמקום לגרום לסרט להיראות חכם, גורמת רק כאב ראש ותחושת ריקנות בסופו). 'גיבור' מתחמק מהמלכודת הזו כמעט לחלוטין – ליתר בטחון הוא מכיל בכל זאת קצת פילוסופיה מזרחית (הידעתם שאמנות הסיוף היא כמו קליגרפיה?) וגם מוסר השכל. אלא שפילוסופיה ומוסר השכל בסרט סיני דומים לעוגיית מזל סינית – הם קטנים, נשמעים מסתוריים, מתיימרים להבטיח למי שיצליח לפתור אותם להיות החכם באדם, והסיכוי שבאמת תפיקו מהם משהו מלבד כמה פירורים של ביסקוויט שואף לאפס.
'גיבור' הוא, כאמור, סיפור אגדה, וכיאה לאגדה טובה הוא מיתי ונראה גדול מהחיים. מבחינה ויזואלית אין כמעט מי שיכול לגבור על 'גיבור'. הסרט כל כך יפה, שאי אפשר לתאר אותו בלי להשתמש בסופרלטיבים או בביטויים קלישאתיים כמו ציור שמן שקרם עור וגידים, אורגזמה אופטית, או מסאג' לעיניים. 'גיבור' מכיל נופים עוצרי נשימה; שדות קרב הכוללים אלפי חיילים אמיתיים, ולא יצירי מחשב (ונסו רק לנחש את חשבון האורז שקיבלו בסוף ההפקה); אינספור מטחי חיצים מעופפים באוויר בכמות בלתי תיאמן, שתגרום אפילו ללגולאס לרוץ ולהתחבא בחיק אראגורן; את ז'אנג זי-יי היפהפייה (הזכורה לטוב מ'נמר דרקון') המשחקת את ירח, בת טיפוחיו של חרב-שבורה, שלמראה עיניה המצועפות יימס גם הקשוח שבלבבות; ועוד כהנה וכהנה מראות, שגם השגרתיים והפשוטים שבהם נראים כמו יצירה הראויה למוזיאון.
אם מקנן בכם עתה החשש כי את כל קטעי הפעולה ניתן לדחוס לטריילר של שלוש דקות, אין לכם מה לדאוג. 'גיבור' מכיל תצוגה כמעט בלתי פוסקת של אומנויות לחימה מזרחיות מהסוג המשובח, שתגרום גם לבעל הדרישות המחמירות ביותר להיאנח מעונג. כך תתקשו למצוא בסרט סצינה שאינה מכילה קרב מסוג כלשהו, ותתקשו למצוא דמות לוחמת שאינה עוסקת בכוריאוגרפיה קטלנית המשלבת צחצוח חרבות נמרץ תוך התעלמות בוטה ומדהימה מכוח המשיכה. ואני לא מדבר על איזה ריחוף קטן פה ושם, אלא על מקום ראשון בתחרות הרד בול פלוגטג, כולל קטע המטס מעל מקווה מים. והכי טוב – כיוון שאין המדובר בסרט מערבי, הדמויות אינן מבזבזות זמן יקר על הסברים מטופשים כיצד הן מסוגלות לעשות זאת ("אנו חיים בתוכנת מחשב", "אני מגן על מגילה קסומה", "כי זה מה שהמפיק רוצה"), הן פשוט עושות את זה. יתר על כן, בהתאם לאווירה של הסרט כולו, כל אחד מהקרבות מתרחש על רקע מרשים אחר: סיוף בגן העומד בשלכת של עלים כתומים-צהובים, כשכל הנפת חרב מלווה במשב צבעוני של רוח עזה; קרב מוחות סוער המתנהל בחצר אפרורית, כשברקע מתנגן דואט לכלי פריטה ולטיפות גשם; משחק של חתול ועכבר בתוך ארמון רחב ידיים, בינות לוילונות משי ירוקים ומתנפנפים; ואף תצוגת תכלית של יכולת לחימה בחרב בתוך ארכיון המכיל תילי תילים של מגילות.
אם אתם אוהבים אגדות או סתם נהנים מאומנויות לחימה, או אם חשבתם שהטיול במדבר באמצע 'נמר, דרקון' היה מיותר, אתם חייבים לעצמכם לראות את 'גיבור'. גם אם השתעממתם מסרטיו הקודמים של ז'אנג יימו ('הדרך הביתה'), ואתם סבורים שהסיפור של הסרט הזה לא יקנה אתכם, תנו לסרט צ'אנס. השתדלו גם לצפות בו על מסך גדול ככל האפשר, כדי שתיהנו מהחוויה הויזואלית שהוא מספק במלואה ותשמרו אותה בזיכרון, כך שתוכלו להתחמם לאורו בפעם הבאה שתיצפו בסרט פעולה אפור ומשעמם.
אהרו''כ
והביקורת הזו, הכתובה היטב, תריץ אותי כבר הערב לבית הקולנוע. (טוב, כבר קבעתי קודם – אבל זה נשמע יותר טוב).
צבע אחר
קודם כל, כמו את "שרק" ו"דבר אליה", גם את גיבור ראיתי בפתיחת פסטיבל הקולנוע, חוויה שמוסיפה נקודות רבות לצפיה בסרט. המסך הגדול יותר, האווירה החגיגית והמוני הצופים ששותפים לחוויה הזאת, מעצימים אותה בכל פעם מחדש.
אני רוצה להקצין מה שנאמר בביקורת – הסרט מדהים רק מהבחינה הויזואלית, פשוט מהמם. אבל הוא נורא נורא משעמם. אני לא שייך לחובבי אומניות הלחימה, אז אחרי כמה קרבות באמת יפים, העניין מתחיל לחזור על עצמו. חוץ מזה, גם בלי שראיתי את נמר דרקון (רק מהצצה בקטעים ששוחררו לטלוויזיה) ואחרי מטריקס הראשון, יש הרגשה מאוד חזקה של "been there, done that" (לא שחס וחלילה *אני* התעופפתי כך, אבל היינו כבר בסרט הזה). העלילה משומשת גם היא: אותו סיפור (משעמם) חוזר על עצמו ארבע פעמים מנקודות מבט שונות. ולגבי המסר, ופה אני חייב להסתייג פעמיים: אני לא מבין גדול בקולנוע במובן של "ניתוח סרטים" אבל לא הייתי צריך את הביקורת בYNET (הנה :http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2691496,00.html) כדי למצוא פה מסרים קומוניסטיים (ופה ההסתייגות השניה – אל תבינו אותי לא נכון לא איכפת לי שיש כאלה מסרים. אני לא חי בארה"ב של שנות ה50, וזה עדיין סרט סיני). המסר הזה הוא שקוף וברור בעיני, שאופן העברת המסר קצת מעליב בפשטותו – זה מה שהפריע לי מהבחינה הזאת.
התגובה של אחד החברים שלי, שראה את הסרט בפסטיבל:
"אוי, כמה רואים שממשלת סין מימנה את הסרט".
(אותו קיסר אגדי, אגב, גם ציווה לשרוף את כל הספרים, מסתבר).
קיסרים סיניים אגדיים הם לרוב קצת פסיכים
יש סיפור על קיסר שציוץ הציפורים הפריע לו לישון בבוקר. כדי לפתור את הבעיה, הוא ציווה להיפטר מכל הציפורים בממלכתו, עד שלא יוותר ציוץ אחד בכל סין (או צ'ין, כפי שנקראה אז אאל"ט). המשימה בוצעה ובמהרה לא נותרה אף ציפור בכל הממלכה.
לא עבר זמן רב והממלכה הוצפה בנחילי ענק של חרקים שפלשו לבתים והרסו את היבולים. יועצי הקיסר הסבירו לו שמאחר ולא נותרו ציפורים בסין, אין מי שיוכל את החרקים והם התרבו בכמות שעלולה להביא את הממלכה לחרפת רעב. הקיסר חשב קצת והחליט לשלוח לוחמים לארצות אחרות שיביאו לו ציפורים. בכך למד שאין להתערב בדרך הטבע, בטח שלא למניעים אנוכיים. כמו כן, צריך להציל את יערות הגשם, למחזר, לצחצח שיניים אחרי כל ארוחה ולא לקחת ממתקים מזרים (בעיקר אם כתוב על העטיפה spring surprise).
אורך בסרט?
יש מושג מה אורך ההקרנה בארץ?
למי שראה את ה DVD בגרסא המלאה ובקולנוע — מפסידים הרבה?
הסרט לא ארוך.
96 דקות, משהו כזה. ראיתי אותו בדי.וי.די ובקולנוע, אם כי לא בסמיכות, ואני לא זוכר שהפסדתי שום דבר. אם יש הבדל, הוא כנראה לא משמעותי (אם כי זכור לי שבדיונים כאן הוזכרה גירסה נוספת, ארוכה יותר בחצי שעה).
רד, אני חוזר וטוען
שעד כמה שזכור לי, גירסת הדיוידי היתה ארוכה משעתיים.
מצד שני, אם אתה אומר שבצפייה הנוספת לא היה חסר לך כלום – אז כנראה שהזיכרון שלי הוא האשם (תמיד).
תשמע
דווקא בסרט הזה די קל לעשות ספירת מלאי: אדום – יש. צהוב – יש (קצת). כחול – יש, לבן – יש, ירוק – יש. שום דבר לא חסר. אולי הקטעים שנוספו לגירסה הארוכה יותר הם בבז'.
אוקיי, עכשיו גמרתי לקרוא
את הביקורת, ואכן, אחלה ביקורת. ואחלה סרט. אגדה קסומה ומרהיבת עין, וכל עוד הצופה בא מתוך כוונה לראות "אגדה קסומה ומרהיבת עין", הוא ייצא וכל סיפוקו בידו. רק אל תצפו למשהו אחר.
אגב, המסר בסוף קיים ובולט, הוא פשוט לא ידבר אל צופה מערבי שרגיל למסרים בנוסח "הפרט הוא הדבר החשוב ואסור להתעלם מסבלו של הפרט הבודד בדרך אל המהפכה שתיטיב עם ההמונים". אבל מבחינת המסר, הסרט הזה בלי ספק שלם מאד.
אבל עזבו אתכם. אגדה קסומה ומרהיבת עין. למי אכפת מהמסר.
בכל מקרה, מי שנהנה מהסרט, מוזמן לקרוא את המשך קורותיו של קיסר צ'ין ב"גשר *של* ציפורים" של בארי יוגארט.
בדיוק סיימתי לקרוא את הספר
ואני חייב לומר שהסרט לא יכול היה להגיע לערד בזמן מוצלח יותר.
טוב הוא יכול היה אבל אז לא הייתי יכול לומר את זה.
טוב הייתי יכול אבל אז לא הייתה לזה שום משמעות.
טוב הייתה לזה…
בכל אופן, יופי.
אני מחפש את "סיפור האבן" והולך לסרט בסופ"ש.
לאחר הסרט
טוב, ראיתי את הסרט, אך הוא קצת אכזב אותי. מצד אחד זה סרט נהדר ויפה, אך חסר בו משהו.
למרות שיש לו את העוצמה של קורוסאווה (כן, אני יודע שקורוסאווה יפני) אין לו את הנשמה. הוא פשוט לא מחזיק אותך כך.
כשיצאנו מהסרט אמרתי: "סרט משעשע". החברים שלי שאלו מה קרה לי ושזה טרגדיה, אך פשוט לא הסכמתי.
טרגדיית אקשן, אולי.
לאחר הסרט
אני גם יצאתי מהסרט בתחושה חזקה שהוא מזכיר את "רשומון" של קורסאווה. אבל זה דווקא מה שמצא חן בעיני. צילום לבד לא יכול להחזיק סרט – מרהיב ככל שיהיה. מה שגרם לי בכל זאת להיות מרותקת למסך ולא להשתעמם, הוא הרשומון. כלומר, נראה לי שמרגע שהצופה מבין שיש כאן אפשרות לכמה סיפורים או פרשנויות, הוא עוקב בדריכות אחר הפרטים. זה לפחות מה שחשבתי שקרה לי. לכן לדעתי הסרט טוב. הגעתי עם ציפיות נמוכות שהעלילה תהיה משעממת, אבל בסופו של דבר היא החזיקה אותי (וכמובן שגם הצילומים תרמו את שלהם).
למרות ש...
חשבתי שקטע המדבר ב'נמר דרקון' היה החלק היפה ביותר בסרט המופלא ההוא, ולמרות שסרטיו של ז'אנג יימו ממש לא משעממים אותי ('פנסים אדומים' הוא יצירת מופת), למרות כל זה, אני ארוץ לראות את 'גיבור'. ואני אהנה בטוח.
איזהו גיבור
ראיתי את 'גיבור' בפתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים. לגנותו של מה שיאמר כאן ניתן להגיד שאיכות ההקרנה לא היתה משהו (צללים של עצים על המסך וכאלה), אבל לשבחו, שהחוויה הכוללת בבריכת הסולטן קצת קשה לשיחזור בבית קולנוע, ומ'נמר דרקון' שם נהנתי כמו שאף פעם לא נהנתי בסרט (כמעט).
הסרט, וכולם יסכימו על כך, הוא מהסרטים האסתטיים ביותר שיצאו לקולנוע מעולם. מאז 'פרידה' (וגם לפני זה) לא השפריצו ככה צבעים מהמסך, הקומפוזיציה לא היתה יותר מושלמת, והאפקטים לא שירתו טוב יותר הסצנה.
הבעיה היא, שחוץ מהיופי, וקטעי אומנויות הלחימה המכורגרפים להפליא, אין לסרט מה להציע.
הסרט, כמו שכבר אמרו פה, משעמם. ואני מתכוון למשמעם עד כדי כך שאחרי 20 דקות, כל פעם שמגיע קטע של אומנויות לחימה, במקום להגיד "איזה כיף! איזה כיף! [מחיאות כפיים מהירות] עוד סצנה מדהימה ומפננת לפנינו" ((C) מטריקס), או לפחות "או, אז השאר די גרוע, אבל הנה מגיע קטע ששווה היה לשלם בשבילו, זה הולך להיות יפה" ((C) מטריקס II), כל מה שאתה אומר זה "המממ, עוד סצנת אקשן [פיהוק], זה בטח יהיה מצולם להפליא [חיפוש בשקית אחר בקבוק בריזר צונן], נחמד.".
עצוב, לא?
חוץ מזה, הסרט זוכה בקלות בפרס ה"שחקנית המובזבזת ביותר" לשנה האחרונה, על אותה ז'אנג זי-יי המפורסמת, שאמנם לא מגיעה לשיאי השטחיות של דמותה ב'הדרך הביתה' ("היי! יש לי רעיון! בוא נרוץ קצת!"), אבל הדמות שלה שטוחה כקרטון, פתטית כחתול בגשם, ונלחמת בערך כמו הסוכן סמית' גרסה 0.92 בטה (שהיה דורך לעצמו על הרגל אם הוא ניסה להרים את שתי הידים בבת אחת).
אבל למה להתלונן? זי-יי לפחות בוכה בסרט (כמה וכמה פעמים) וממש מזיזה את כל הפרצוץ – וחוץ מהקיסר, היא היחידה בסרט שעושה את זה. כל השאר מפגינים שלל הבעות פנים הנעה מ"קפוא" ל"איסלנד בחורף קר במיוחד, בתוך המים". אבל זה בסדר, גם אישיות אין להן.
מה עוד? אה, המסר. טוב, על המסר הכללי אין מה להכביר מילים: פשיסטי, קומוניסטי, בנאלי, תבחרו מה אתם מעדיפים. הבעיה היא שגם כל מסרי 'פילוסופיות' המזרח המופיעים באמצע – "אומנות לחימה היא כמו קליגרפיה" (תרגום: בזמן קרב הכי טוב זה למות בלי לנסות להגן על עצמך), "הקרב האמיתי מתרחש במחשבה" (תרגום: זה הולך להראות ממש דבילי), "שנאה לא מובילה לשום מקום" (תרגום: כן, גם אני הולך להתאבד) – דביליים במקרה הטוב, משעממים במקרה הרע, וממש מרגיזים במקרה הנפוץ.
אז תשכחו מזה: "נמר דרקון" זה לא. ממש לא.
הבעיה היא, וזה די מרגיז אותי להודות בזה, שזה יותר יפה מ"נמר דרקון". זה יותר יפה כמעט מכל דבר שראיתי בקולנוע. חבל שאי-אפשר היה לראות את הסרט הזה בגלריית אומנות, בסדרה של פוסטרים, אבל, מה לעשות, כרגע האופציה היחידה שלכם היא לתרום את שלכם לממשלת סין ולעוד סרט שמאמין שתסריט זה לא עניין חשוב אם יש אפקטים/צילום/עיצוב מוצלחים מספיק, וללכת לראות.
עם כל חוסר חיבתי למשטר הסיני:
א. באופן יחסי, המשטר (או משהו כזה) בסיירה ליאונה הורג הרבה יותר אזרחים. יש לי גם כמה הערות לגבי בוסניה-הרצוגובינה המעטירה בשנות ה-90, או רואנדה כנ"ל.
ב. תשאיר את ריפנשטאל מחוץ למשחק, בבקשה.
(או במילים אחרות:
הזכרת נאצים, הפסדת).
נו די. כנראה שלא הבנתי כלום.
הרי לא יכול להיות שאני היחיד שראה מנה שווה של ביקורת על המשטר המדכא, האכזרי, מוחק התרבויות, המדלל את רמת ההשכלה. בחזקת – אולי זה רע, אבל הרע הזה עדיף בשורה התחתונה על כל דבר אחר.
אז בהתחשב בכל הביקורת שהוא כן משלב – מה הצליח לעצבן אתכם כל כך?
נו די. כנראה שלא הבנתי כלום.
אין הרבה ביקורת – אז כן, הקיסר נראה דבילי וצר אופקים כשהוא מציע למחוק את כל סוגי הכתב חוץ מאחד, אבל הסוף מאוד, מאוד, מאוד ברור.
אגב, בניגוד למה שנכתב לעיל, ההתנגדות העיקרית שלי לסרט לא נובעת מאיכותיו הריפנשטאליות (אכן השוואה מוגזמת) – אלא מהעובדה הפשוטה שמדובר בסרט רע (עם כמה מאפיינים מצויינים).
נו די. כנראה שלא הבנתי כלום.
– מוזכר לך שוב ושוב עד כמה המלך אכזר.
– מוזכר לך עד כמה האנשים הפשוטים סובלים בגללו, כולל הגיבורים עצמם ומשפחותיהם.
– מדגימים לך איך המלך מוחק תרבות – סצינת החיצים על בית הספר לקליגרפיה, והנסיון של יושביו להגן לא על חייהם, אלא על תרבותם.
– מראים לך את כוונתו של השליט לרדד את השפה הכתובה.
– מראים לך את עדר מלככי הפינכה של המלך, הגורמים לו לעשות מה שהם רוצים, ומשחקים איתו כבובה.
כל אלו אינן בדיוק עובדות המאדירות את האובייקט.
אז אני לא טוען שהסרט מושלם. יש בו קטעים משעממים, והמשחק של חלק מהדמויות, ובמיוחד המלך, נוראי. אבל אני לא מבין את הטענות בדבר הצגה חד-צדדית, מגמתית של הדברים.
לא הייתי רוצה שהבמאי הזה יעשה בשבילי פרסומות – "אולי המגבות שלנו מתפוררות אחרי שבוע, אולי הן מצחינות, ואולי הן ממש לא נעימות למגע – אבל המגבות של המתחרים גרועות יותר".
נו די. כנראה שלא הבנתי כלום.
[משיכת כתפיים] אז בשבילך אלוהים הוא בפרטים, או שמא בסאבטקסט. בשביל רוב צופי הקולנוע, הוא במה שנאמר מפורשות.
או, במלים אחרות, הסרט הוא פרופגנדה על פני השטח, ומיני-חתרני מתחת להם – כמו סרט שנעשה במשטר טוטליטרי. אבל מה שרוב האנשים רואים זה רק פרופוגנדה, ולכן זה מעצבן.
כל הדברים מוזכרים. נכון.
אבל לא בנימה ביקורתית כלפי האלימות. כל הזוועות הללו מוצגות כחוסר ברירה. כדבר שחובה לעשותו למען המטרה. המסר הסופי הוא, שכל הסבל הזה שווה את המטרה.
כשהמלך אומר שהוא ישמיד את הספרים, זה נשמע לך ולי מזעזע, אבל בסרט זה לא מוצג כדבר רע, אלא כדבר שיש לעשותו. הרוע בזה זו כבר פרשנות שלך.
את זה אתה אומר מנקודת מבט של זה שכבר החליט.
הדברים המתוארים נוראיים. הם לא מוצגים כחוסר ברירה. הם מוצגים כדבר רע שקורה, שיקרה (שים לב לזעזוע של חסר השם בדבר כיבוש העולם מחוץ לחמש המלכויות. או לתגובה שלו בדבר ביטול האותיות המיותרות. אין כאן השלמה).
המסקנה של הסרט היא שלמרות כל זאת, עדיין התוצאה הסופית נוראית פחות. אני לא מבין מה הבעיה עם דיון ומסקנה, גם אם המסקנות לא נראות לך.
אם תקרא מה שכתבתי קודם,
תראה שאין לי בעיה עם עצם הצגת הדעה. אבל המסר בעייתי והוא ישנו בסרט, וראוי לדון בו. ושוב, לא חייבים לקבל כל מסר מכל סרט, כך שזה לא מפריע לי (את ההפגנות לא אני ארגנתי).
אה, ההפגנות שארגנתי לא היו כנגד הצגת הסרט, כל סרט ראוי להצגה, גם
אם הוא מציג עמדות מתועבות, ההפגנות היו כנגד העמדות של הסרט וכדי להדגיש אותן בפני הצופים.
לגמרי מסכים, ואף יותר: הסרט פשוט מתועב. ממש כך.
אתה צודק, הרגעים הקטנים והבין אישיים.. הדרמות מהחיים, חיי אדם, הפרט שעדיף על החברה. כל הרעיונות הגדולים שתרמה המאה העשרים ללקסיקון שלנו.
בולשיט – זאת סתם העדפה תרבותית שתשתנה בעוד זמן לא רב, אני למשל מוצא קסם רב בהקרבה אישית לטובת רעיונות שגדולים יותר מהפרט (size extra large and up). לעובדה שרעיונות אלה מקודמים היום על ידי משרדי פרסום גרועים למידי(הדירקטוריון הסיני למחשבה תרבותית – מחלקת הספרון האדום) דבקה צריכה לגרום לך לתחושת הזדהות עם האנדרדוג, אבל כנראה שבעידן הזה אפילו לכלבים אין מקום בפולחן האישיות הפרטי.
אז תן לי להבין:
סרט שבו מועבר המסר המערבי המקובל, שהפרט חשוב יותר מהכלל, ושעדיף שבעתיד יסבלו מיליארדים של בני אדם על פני סבלה של ילדה אומללה אחת, הוא בסדר. וסרט שבו מועבר מסר שונה, שמאפיין תרבות אחרת, נגיד, שעדיף סבלם של מעטים (יחסית) עכשיו על פני סבלם של המונים אחר כך, הוא לא בסדר?
מעניין.
(ולא, כפי שציינתי כבר, לא אהבתי את המסר הזה בעצמי, ואני חושבת שהוא יהיה קשה לבליעה למי שרגיל למסרים המערביים המסורתיים. זה עדיין לא עושה אותו לא לגיטימי.)
המניעים של הדמויות פילוסופיים
לא מפני שזו אגדה, אלא מפני שזה סרט *סיני*, שמבוסס על העקרונות של אגדות *סיניות* (להבדיל מהאגדות המערביות שמלאות בעקרונות מוסר נעלים, כמו אגדות האחים גרים, למשל. אה. אופס.)
אגדות סיניות הרבה פעמים מגויסות כדי להעביר רעיון פילוסופי. גם סרטים מערביים הרבה פעמים מגויסים כדי להעביר רעיון פילוסופי. אני מכירה הרבה מאד סרטים, למשל, שבאו להעביר את הרעיון הפילוסופי העמוק "מלחמה זה רע".
אז זה שהדמויות בסרט הזה "מגויסות" לטובת הרעיון הפילוסופי? הם *לוחמים*, בשם אלוהים. במובן המזרחי של המילה. אנשים שליטשו את עצמם ואת האמנות שלהם עד המקסימום, שחיים את כל החיים שלהם עמוק בתוך האמנות שלהם, מה שאומר גם הרבה שנים של הגות. וזה לא ממש דבר חדש שהפילוסופיה המזרחית (לא רק הסינית) נוטה לשים את החברה בדרגת חשיבות גבוהה בהרבה מהפרט. מי אנחנו שנבוא, כמערביים, ונגיד שזה לא בסדר, רק כי המסר הזה לא מוצא חן בעינינו?
אז זה סרט פחות הומניסטי ממה שאנחנו רגילים אליו? כן, נכון. מי אומר ש"הומניסטי" זה הדרך היחידה שסרטים צריכים להיות? ומי אומר שהפילוסופיה המערבית שלנו, שהפרט חשוב יותר מהחברה, באמת עדיפה?
נתנו לך פה נקודה למחשבה. אז תחשוב עליה, במקום לדחות אותה על המקום בגלל הזרות שלה.
העמדה המערבית שהפרט קודם לחברה באה כתוצאה מהרבה רעות חולות
מערביות: אני בטוח שהשמות סטאלין, מוסוליני, היטלר נשמעים מוכרים משהו. והם כולם מערביים להפליא.
ואני לא דוחה את הסרט מפני שהוא סיני, אני דוחה אותו מפני הנקודה שהוא מתעקש לפאר ולהלל, ובאותה מידה הייתי דוחה סרט מערבי שהיה מפאר פילוסופיות מסוג זה, מזרחיות, צפוניות, דרומיות או מה שלא יהיה. אני בכלל לא מפלה: ממש כשם שהיו הרבה מאד סרטים סיניים ויפנים שאהבתי, כך ישנם גם סרטים סיניים מתועבים. את "הדרך הביתה" של אותו במאי אהבתי מאד, וזה היה סרט סיני. את "נמר, דרקון" שהתבסס גם הוא על פילוסופיות מזרחיות לא היתה לי שום בעיה לקבל, להיפך: זה היה סרט הומני לאללה, וכך עוד ועוד סרטים.
מאותה סיבה ממש, אגב, דחיתי גם סרטים מערביים שנדף מהם ריח אידאולוגי מצחין משהו. נגיד "גלדיאטור" של סקוט, או "רוצחים מלידה" של סטון.
להיותו של "גיבור" סיני אין שום קשר לעניין הדחייה שלי. להיותו נודף ריח רע: הרבה מאד. אני ממש לא מפלה בין סרטים סיניים לסרטים מערביים כאשר אני דוחה אותם או מקבל אותם.
אגב, המילה "דוחה" לא ממש במקום. למרות כל מה שאני חושב על הסרט לא הייתי רוצה, למשל, שיאסרו אותו להקרנה או משהו כזה. חופש הביטוי עדיין עומד מעל הכל, גם אם המשמעות היא להקרין מדי פעם סרטים בעלי ריח רע משהו.
ואתה מתעקש להמשיך להתעלם
מכך שהסרט מותח ביקורת לא סמויה על אותם דברים שאתה טוען שהוא מפאר ומהלל.
הסרט לא אוהב את הדברים
זה אולי נכון, אבל הוא מצדיק אותם. הוא מצדיק מעשי זוועה איומים בשם אידיאל השלום והשלווה. זו השורה התחתונה של הסרט – עם כל הביקורת.
בדיוק, ואף יותר: מה שאתה (קיפ) מכנה ביקורת
מובא בסרט באופן כל כך מינורי, וכל כך לא פרופורציונלי, עד שאני מתקשה להתייחס אליה ככזו.
מינורי?
נו, שיהיה. אתה את דעתך כבר קבעת.
(לפני או אחרי שראית את הסרט?)
יש הרבה סרטים עם תפיסה מערבית
שמצדיקים מעשים איומים ונוראים בשם השלום והשלווה. רק שזה הולך קצת הפוך.
התפיסה המערבית המקובלת (בספרות ובקולנוע, בדרך כלל, כי במציאות זה דווקא לא עובד ככה) היא שהפרט חשוב יותר מטובת הכלל. תפיסה הומניסטית. רק שהתפיסה ההומניסטית מראה לך רק את הפרט של עכשיו – היא לא מראה לך את מיליוני הפרטים שיסבלו נוראות בגלל ההחלטה שלך עכשיו להמנע מלגרום לאותו פרט סבל. כמובן, מכיוון שהסרטים שלנו באים מאותה תפיסה הומניסטית, הם לא *יראו* לך את הסבל הנורא, האישי, הפרטי והממוקד שיסבלו כל אותם פרטים בעתיד. הם יראו לך רק את הסבל הנורא, האישי, הפרטי והממוקד שסובלים הפרטים שסובלים בהווה, אלה שעל גבם נבנה העתיד.
השאלה אם עדיף להגן על המעטים עכשיו גם במחיר של פגיעה ברבים בעתיד, או שעדיף לאפשר פגיעה במעטים עכשיו כדי למנוע סבל מהמונים בעתיד היא שאלה מאד משומשת ומאד קשה, ואני לא חושבת שיש לה פתרון אחד מוסרי. התפיסה הפילוסופית שמאחורי "גיבור" היא שעדיף להקריב במידה מסוימת עכשיו – ככל שזה נורא – כדי שהרבה פחות אנשים יסבלו אחר כך. האם זה צודק או לא? האמת היא שאין לי מושג ושאני לא חושבת שאי פעם הייתי מסוגלת לקבוע דעה של ממש בנושא. כאדם שחי על הערכים המערביים של הומניזם ושל קדושת החיים וקדושת הפרט, קשה לי לקבל הקרבה של מעטים למען אושרם וחייהם של רבים. אבל אני לא מסוגלת להגיד שזו לא השקפה לגיטימית.
מה שנגע ללבי, יותר מכל דבר אחר, זו העובדה שהקיסר עשה את מה שהוא עשה לא מתוך תאוות כוח, טירוף או כל דבר כזה, אלא מתוך אידיאולוגיה. זה, כשלעצמו, נראה לי דבר ראוי לכבוד גם אם זו לא אידיאולוגיה שקל לי לקבל.
הבעיה שלי היא לא עם המסר
שכרעיון אין בו באמת שום רע. הבעיה הגדולה מ-א-ד בסרט, היא שהמסר מנוצל בכדי להצדיק מעשים שפלים של דיקטטור, ושבאותו המסר ניתן להשתמש בכדי להצדיק מעשים שפלים של כמעט כל דיקטטור בעולם. כלומר, השימוש במסר הוא זה שמפריע לי בסרט.
ומה עוד? ניתן להתווכח על האם הקיסר היה דיקטטור מרושע או לא, למרות שאנשים שאני סומך על ידיעותיהם והבנתם ההיסטורית יידעו אותי שכן, אבל בכל מקרה, ברגע שהסרט ממומן על ידי הממשלה הסינית, כפי שהבנתי מהדיון פה, זה גורם לי להריח ריח מבאיש של תעמולה, ולמרות שסרטי תעמולה מקובלים לחלוטין, כאשר שדוחפים לי אותם בדלת אחורית בלי ליידע אותי – זה מעצבן, וזה גם פוגם באיכות של הסרט (וכן, ההתייחסות שלי לסרט מתבססת גם על מה שאני יודע עליו ולא מוצג בו).
וסרטים שממומנים על ידי
ממשלת ישראל (באמצעות קרנות שונות לעידוד הקולנוע), זה גם מפריע לך? וסרטים שממומנים על ידי ממשלת אנגליה? הונדורס? ליכטנשטיין?
ותעמולה למי זה בדיוק? לקיסר צ'ין, ינוח על משכבו בכל דרך שתתאים לך? כן, מסוכן, אתה צודק. אנשים עוד עלולים להשתכנע שהוא צדק ולהחזיר את השלטון שלו.
על תעמולה היסטורית לא שמעת?
לנקות שם של דמות היסטורית זה דבר שרק אני מכיר?
את עניין המימון אני מכיר רק מהדיון פה, ככה שאני לא יודע עד כמה זה נפוץ בסין ועד כמה הסרט "הוזמן", ככה שאני לא אכנס לזה, אבל עדיין, שימוש במסר כזה בשביל להצדיק מעשי דיקטטורה, מעצבן אותי.
כבר אמרתי, הבעיה היא לא עם המסר, אלא השימוש שעשו בו.
אני לא רוצה להכעיס אף אחד, ובוודאי שהתגובה שתבוא פה מיד אינה
מיועדת לעורר פרובוקציה, ואני מבקש בכל לשון של בקשה שלא להתייחס אליה ככזו.
הבעיה שלי בתגובה האחרונה שלך היא דווקא הפיסקה האחרונה, בה את אומרת שמה שנגע לליבך יותר מכל הוא שהקיסר נהג מתוך אידיאולוגיה ולא תאוות כח. אולי. אבל:
1. כמעט כל אדם הוא שאפתן, במיוחד אלה הנושאים במשרות רמות כקיסר סין או נשיא ארה"ב או נשיאי חברות גדולות וכו… כך שלא ניתן להוציא את תאוות הכח לגמרי מהמשוואה.
2. גם אם נניח שכך הוא הדבר וכי הקיסר אכן נהג מתוך אידאולוגיה טהורה, האם זה מצדיק במשהו את מעשיו? הרי ניתן לטעון (וכן אני מגיע לחלק שאאני מבקש שלא יתייחסו אליו כפרובוקציה, כי זו ממש לא הכוונה) שגם דיקטטורים מודרניים יותר, כסטאלין, ואפילו היטלר פעלו מתוך אידיאולוגיה. ממש כשם שאין לי שום כוונה להתייחס אליהם באיזושהי מידה של סלחנות, משום שבשם האידאולוגיה הזו הם ביצעו את המעשים האיומים ביותר שהאנושות יכולה היתה לבצע אי פעם, כך אין לי שום כוונה להתייחס לקיסר בסלחנות שכזו. הוא רצה סין גדולה והם רצו רוסיה וגרמניה גדולות.
הממשלה הסינית הנוכחית רוצה סין גדולה עוד יותר (טייואן? מצלצל מוכר?) וההקשר בין שתי התקופות ההיסטוריות די ברור.
בהתחשב בכך שחלק ניכר ממימון הסרט גם הגיע מהממשל הסיני שאף תמך בו באופן אקטיבי, הרי שבעיני הסרט הזה הוא סרט מתועב התומך בעמדות לא הומניות, לשון המעטה.
ולקיפ:
לא, ממש לא צפיתי לכך כשנכנסתי לאולם הקולנוע. ראה הודעתי הראשונה כאן ממש, וגם הביקורות ששמעתי עד לרגע בו ראיתי את הסרט סקרנו אותי וגרמו לי לצפות לסרט מרהיב. מרהיב הוא אכן היה, אבל זה היה יופי מהמם המכסה על משהו מאד רקוב. ואת זה לא רק שקשה לי לקבל, אני לא מסוגל לקבל כלל.
אחוז גבוה מהסרטים האמריקאים
שאני ראיתי תומכים בדרך החיים האמריקאית ובגישה האמריקאית. אז מה?
"גיבור" הוא אגדה. אני לא חושבת שהוא אפילו מתיימר להציג את קיסר צ'ין כפי שהוא היה באמת (כפי שהוא בוודאי לא מתיימר להציג את ההיסטוריה שלו ואת הלוחמים והמתנקשים שהוא בא איתם במגע כפי שאלה היו באמת), וכאגדה שנועדה להעביר רעיון פילוסופי שמקובל למדי בתפיסה המזרחית, אני לא ממש רואה בו רע.
מה יש, הסרטים האמריקאים שמפארים את לינקולן, פאטון, מקארתור או להבדיל – פוקהונטס, יותר טובים? יותר אמינים, אפילו?
סרטים שמפארים איזושהי דמות הסטורית או דרך חיים מסוימת ללא ראייה
ביקורתית כלשהי הם בעיני סרטים פגומים, אפילו מאד. "פוקהונטס" רחוק אצלי מלשמש דוגמא ומופת לסרט בעל ערכים הומניים, ואת סרטי הביוגרפיות על פאטון או מקארתור פשוט לא ראיתי, אבל אני האחרון שיבוא להגן על הקולנוע האמריקאי שבמקרים רבים מציג תמונת עולם מעוותת למדי מבחינה מוסרית.
יחד עם זאת, מעטים הסרטים האמריקאים שיתמכו בגלוי ברצח של מיליוני אנשים לטובת הכלל.
אגב, אחד הסרטים האמריקאים האהובים עלי בכל הזמנים הוא "איש קטן גדול". לא רק שהוא סרט מבריק ומלא בהומור, זהו גם אחד הסרטים הביקורתיים ביותר שנוצרו אי פעם על החברה האמריקאית. והכוונה לא רק (אם כי גם) לתקופה בה החברה הזו ביצעה פשעים מוסריים נגד האינדיאנים (ענין שגרם לממשלת ארה"ב, שנים רבות לאחר מכן, לפצות את אותם אינדיאנים מתוך הכרה בעוול שנעשה להם) אלא גם, ובעיקר לתקופה בה נעשה (1970) בה ביצע הממשל האמריקאי עוולות בויאטנם הן כלפי התושבים המקומיים שם והן כלפי עמו שלו ששימש כבשר תותחים למדיניות קלוקלת.
והנה דוגמה הפוכה
היום ראיתי את Tears of the sun, סרט מלחמה עם ברוס וויליס שיצא עכשיו בדויד. למרות שלא בדקתי, אני בהחלט לא אתפלא אם יתברר שהממשל האמריקאי תמך בסרט כלכלית (ברור כבר שהצבא שיתף פעולה בסיפוק כלי-רכב, טיס ושיט שונים). את הסרט הזה אני מתאר במשפט אחד: נסיון בן שעתיים להצדיק את המלחמה בעירק.
נכון שהסרט בכלל מתרחש בניגריה ונכון שהוא לא ממש מלחמה, אלא יותר מבצע חילוץ מסורבל, אבל הרעיון קיים. החיילים האמריקאים נשלחים להביא רופאה (בכיכוב המחשוף של מוניקה בלוצ'י) ממרפאה מיסיונרית בניגריה בזמן מלחמת אזרחים. כמובן שזה לא מפריע להם להפר פקודות ולתקוף חיילי מורדים, אפילו שהם לא במצב לחימה איתם, במטרה להפסיק טיהור אתני בכפר קטן. הבעיה היא שהם גם לא מפחדים להשתמש בכל אמל"ח שיש להם, בין אם אלה סכיני קומנדו או בזוקה. התושבים שנותרו באותו כפר קטן, שנהרס ברובו, נעלמים מהמשך הסרט ולא מזכירים אותם יותר. כנראה שהם לא באמת משמעותיים למישהו, העיקר להרוג כמה מורדים. אם זה לא מספיק, החיילים האמריקאים גם מאיימים על אנשים אותם הם מנסים לחלץ בכדי לסחוט מהם מידע.
התזמון של יציאת הסרט בארה"ב (מרץ 2003) והשימוש המאסיבי בו בכח, גם אם אין לו הצדקה ממשית, בנוסף לליהוק של ברוס וויליס (הידוע בדעותיו השמרניות) כשחקן הראשי, בהחלט מעלים כמה גבות לגבי האינטרסים של ההפקה.
זאת כבר תיאורית קונספירציה.
הסרט יצא בתיאום מושלם עם המלחמה בעירק, נכון. מכאן נובע שההפקה התחילה לפחות שנה לפני כן, והתסריט נכתב מי יודע כמה זמן קודם לכן. אם הצדקת המלחמה היא-היא האינטרס של הסרט הזה, זה אומר שמפיקי הסרט ידעו כמה שנים מראש על מועד פריצת המלחמה (או לחלופין, שבוש דחה את תחילת המלחמה כדי לתאם אותה עם מועד יציאת הסרט). בוא לא ניסחף.
על השם של הסרט, אגב, חשבו אפילו קודם
אני לא טוען שכל הסרט הופק במטרה להצדיק מניעים של בוש. מה שכן, תאריך היציאה שלו נראה חשוד למדי ומאוד יתכן שהייתה תמיכה ממשלתית מסויימת כמה חודשים לפני יציאת הסרט, כשהיה בשלבי עריכה סופיים ופרסום ראשוניים.
איזהו גיבור
זה מה שחשבתי על שר הטבעות. היתי בכיף קונה את חוברת הצילומים מתוך הסרט בחנות ותולה פוסטר בחדר, אבל הסרט עצמו [פיהוק] ידידות אמיצה בין גברים [פיהוק רחב]
מינד יו
ההשוואה בין קליגרפיה לאומניות לחימה אינו כה מופרך, אומנם פה לומדים לצייר, ופה להילחם (אולי), אבל בשניהם נלמדת מיומנות, (קונג פו=מיומנות נרכשת בין השאר) והיא יכולה לשמש ככלי לפיתוח המודעות, הנשימה הגוף והנפש וכך הלאה.
זה גם לא בדיוק חדש
שאמני לחימה מזרחיים עסקו (ועוסקים) בשלל אמנויות נלוות שלא קשורות כלל ללחימה כדי להגיע לאיזה מקום רוחני אחר. יש אגדות על אמני לחימה שקושרות אותם עם שלל אמנויות אחרות, כמו טקס הכנת התה, כתיבת שירה, קליגרפיה (כמובן) ואפילו אוריגמי. מישהו זוכר את עצי הבונזאי מקראטה קיד? בונזאי, גנים יפניים בכלל וגני אבנים בפרט, וכן הלאה…
בעיניי, הקטע עם הקליגרפיה היה אחד הקטעים היפים בסרט.
לא, זה מ''דוֹגמה''!
זה גם לא בדיוק חדש
אגדה? זה לא אגדה.
יש תירגול של מדיטציה וזן דרך כל הכלים האלו (לא שזה משנה הם יכולים להיות מתורגל דרך המון כלים). בכל אופן הכלים שהיזכרת הם אכן כלים שקיימים בתירגול זן במסורות מסוימות
ראי זה:
http://www.tapuz.co.il/forums/main/Viewmsg.asp?id=148&msgid=17978534
וגם זה:
http://www.tapuz.co.il/forums/main/Viewmsg.asp?id=148&msgid=17977413
כשכתבתי ''אגדות''
לא התכוונתי שהשימוש בטכניקות האלה הוא בגדר אגדה (כמובן שלא), אלא שכמו ש"גיבור" הוא אגדה שבה מוצגת מיומנות כזאת, יש גם אגדות אחרות שבהן זה מוצג.
הנה, הבהרתי את עצמי.
ואם כבר מדברים
ראי מחווה, שהקמתי למישהי שמעולם לא פגשתי בחיי האישיים.
http://www.tapuz.co.il/forums/main/Viewmsg.asp?id=148&msgid=18100730
ודוד כפרי דווקא אמור להכיר אותי אחרי כמה שניג'סתי לו שישלח לי סיפורים…
קראתי את התגובות של כולם
ומה שיש לי להגיד, זה שכולכם צודקים נורא, אבל הביקורת האיומה מכוונת רק נגד הרעיונות שמעביר הסרט, ולא נגד הסרט עצמו. סרט קולנוע הוא קודם כל סרט קולנוע, ובתור שכזה הוא מורכב מתמונות נעות וממוזיקה. 'גיבור', עם כל הבעייתיות שבו, הוא תצוגת קולנוע מרהיבה שבה שום פרט אינו מושאר ליד המקרה. השחקנים אינם קפואים וחסרי הבעה כי הם "לא יודעים לשחק". הסימטריה והעיצוב של כל פרט הם חלק מראייה כוללת של תרבות שאנחנו לא מכירים לעומק. בואו לא נבקר כל כך מהר דברים שאנחנו לא מבינים בהם הכי טוב בעולם. נכון שצריכה להיות ביקורת חיצונית, אבל כשאיזה אירופאי מתלונן שמדינת ישראל היא גזענית ועוסקת בהשמדת-עם, בלי לדעת על מה הוא מדבר בכלל, מתחיל לצוץ לנו וריד קטן בצואר.
אני, למשל שמחתי לראות שסרט מרהיב ומושקע כל כך לא מגיע מכיוון הוליווד, והוא מצליח נהדר בכל העולם. גם אם הוא קצת פאשיסטי.
קראתי את התגובות של כולם
תקרא שוב את התגובות של כולם. הביקורת המרכזית שלי על הסרט אינה נגד המסר שלו.
וסליחה, אבל הטענה "סרט בלי עלילה הוא שיח תרבותי מקובל במזרח" לא רלוונטית כאן – סרט בלי עלילה לא מדבר אלי, והביקורת כאן נכתבה מנקודת המבט שלי (ושל מרבית קוראי האתר, יש לי תחושה).
נכון
הביקורת העקרית היא שהסרט פשוט משעמם. אולי השעמום הכי יפה בתולדות הקולנוע…
זו למעשה התחושה שליוותה אותי לכל אורך החלק הראשון, עד ההפסקה. חשבתי לעצמי שהנה עוד נמר דרקון. ואפילו קטעי ה'אקשן' (אם כי ספק שאפשר לקרוא להם ככה), היו משעממים וארוכים להפליא, גם אם יפהפיים.
אבל אחרי ההפסקה הסרט החל באמת לשבות את ליבי. זוויות וגילויים חדשים בסיפור, נופים מעניינים יותר (ומומצאים פחות) וסוג מסויים של מתח שנבנה בציפייה לראות מה יחודש לנו.
כך שבסוף הסרט יצאתי מרוצה, גם אם שטוף קומוניזם. ודי למילה בשעתה.
(ובאותו הקשר, כמו שאני מקריב את עצמי למען אחרים [לא ממש, אבל אם היתה סיבה טובה לכך, אז למה לא], אין ספק שראוי שגם אחרים יקריבו עצמם למען הכלל, בהנחה שהכלל ראוי להקרבה הזו. אין שום סיבה להציל נפש אחת ובאותו זמן לגרום לסבל של מליונים בגללה. זה לא 'מערבי', זה טיפשי. כמובן שאין זה אומר שאני מאמין בהקרבה טוטאלית למען אידיאולוגיה, אני מאמין גדול ברוח האדם. אבל אני לא מפאר אותה. למרבית בני הגזע האנושי אין מה להגיד, ועדיין, נשלול דיעה שונה, רק כי היא אולי עלולה לפגוע באינדוידואליות שלנו. אבל כשהאינדיוידואליות הזו מתבטאת ב'חופש' לצרוך תרבות מוכתבת מראש, היוצרת תעתיקים שינועו בכיוון הזרם הבסיסי, אי אפשר להגיד שהאובדן גדול כל כך.)
ועוד משהו, מה זה ח"ן, ומה באמת המשמעות האמיתית של הצבעים?
ואם כבר מזכירים, הצבע הראשון הוא לא אפור? ומה אם הצבע השחור של מדי ה'גיבור' והחיילים?
ולגבי סינמה קפה מוריה, כשראיתי את הסרט, חבר שלי ישב בשורה לפני. והוא הסתיר לי את הכתוביות, למרות ששנינו באותו גובה. לא הייתי אומר שזה לזכותו של הקולנוע.
רק הערה קטנטונת:
מה קומוניסטי בסרט?
זה שהסרט מפאר הקרבה למען הכלל [1] לא עושה אותו קומוניסטי. הרבה יותר פשיסטי, או טוטליטרי.
[1] נניח. אני לר בטוח בכלל שזה המסר היחיד שלו.
אם הבנתי נכון,
הפרס של מרחק 10 פסיעות מהקיסר לא בא בנפרד, אלא כבונוס למי שכבר הרג את שמיים, וזכה להתקרב למרחק 20 פסיעות מהקיסר (כמו במשחק מחשב – צריך לעלות קודם ל-level 2, לפני שאתה מגיע ל-3). גם בסרט, אין-שם לא אומר "הרגתי את כל המתנקשים" – קודם הוא מציג את הנשק של שמיים, מתקרב למרחק 20 פסיעות, ורק לאחר סמול טוק, הקיסר פונה אליו ומבקש ממנו להציג את כלי הנשק של פתית שלג ושל חרב שבורה, כדי שיוכל לעבור לשלב הבא.
זהו, שלא נראה לי
מאחר שאחרי שאין שם מתקרב למרחק 20 פסיעות, מכריז הפקיד/משרת שהקיסר אמר שמי שהורג את חרב שבורה או פתית שלג יזכה להתקרב 10 פסיעות לקיסר. אין שום אינדיקציה ששני הדברים (הריגת שמיים מחד והריגת חרב שבורה/פתית שלג מאידך) תלויים זה בזה. הסיבה שהשניים הופרדו, היא משום שהקיסר פסק ששמיים נמצא יותר נמוך ברשימת המבוקשים שלו (מן הסתם בגלל שהשניים האחרים כמעט הכריעו אותו בעבר), ולכן הם הולכים מהקל לקשה (הרי אין שם לא יתקרב ואח"כ יתרחק). אין סיבה שהפרסים יהיו תלויים זה בזה.
דווקא יופי.
ניסיתי לא לקרוא את התגובות לפני שאני רואה את הסרט, וטוב שכך, כי הויכוח האידיאולוגי היה עלול לפגוע מאוד בהנאתי. הסרט מרהיב, מדהים ומצוין מבחינה ויזואלית וקולית, ואין לי שום מושג איך הוא לא היה מועמד לאוסקר בקטגוריות הצילום, התפאורה, ועריכת הסאונד. קטעי הקרבות בכלל לא משעממים לדעתי – כמעט בכל אחד מהם יש חידושים והמצאות. והעלילה? איטית, לא מדהימה, לפעמים מעייפת, אבל לא כל-כך נוראית כמו שעשו ממנה באתר. הרבה יותר טובה, למשל, מהדבר הזה במטריקס רילודד שקראו לו "עלילה".
ועוד דבר: זו אולי אגדנ סינית, אבל מזכיר לי דווקא פתגם חז"לי: איזהו גיבור – הכובש את יצרו.
אין לי אלא לצטט את הפרופ'
שלי שלימד אותי על סין המודרנית.
פרופ' יורי פינס.
הוא הסביר שבתפיסה הסינית מנהיג מסדר הגודל של קיסר צ'ין או מאו. יחשב מנהיג דגול. (חלק מזה וזו תוספת שלי נובע מתפיסת מנדט השמים).
לכן למרות שהיום מודעים היטב לנזקים של מדיניות מאו, ההערכה ההיסטורית אליו תהיה 60% טוב 40% רע.
כנ"ל לגבי קיסר צ'ין. היו לו הרבה מגרעות אבל הוא הצליח לאחד את סין ולבנות בסיס להרבה דברים טובים נוספים.
לא שצריך סימון ספויילר
מי שלא ראה לא יבין שום דבר מזה.
אתה בטוח?
אני הייתי אומר שפירוט שתי הסצינות האחרונות של הסרט הוא ספויילר די רציני!
ומכיוון שאף אחד לא אמר את זה עד כה
יופי של ניתוח, נורטון.
תודה כמובן
הניתוח עלה לי בהמון דם (או לכל הפחות בהמון שעות שינה).
לגבי הצבעים (וכן, אני יודעת שזו תגובה מאוחרת)
אולי זו רק אני, אבל בזמן הצפיה נראה לי שהצבעים ביטאו את המוטיב העיקרי של הסצנות שנצבעו בהם: אדום וכתום – צבעים חמים, יצריים, והסיפור גם הוא מאוד רגשי ויצרי. כחול אפור – צבעים קרים, כפי שהסיפור הוא קר, לוגי ושקול. לבן – טוהר, כפי שהסיפור טהור לחלוטין, מתעלה לרמה של הארה. ירוק? לא יודעת, סתם למען סצנה שווה במיוחד? בטח היה משהו מאחורי הבחירה בירוק, אבל שום דבר לא קפץ לי לראש (בניגוד לצבעים האחרים, שעוררו אסוציאציות מיידיות).
יכול להיות שאני טועה, וזו לא היתה כוונת הבמאי, אבל ככה אני רואה את זה, וגם אהבתי את זה מאוד, בלי קשר ליתרונות וחסרונות אחרים של הסרט.
דעתי
לדעתי קטעי האקשן היו הרבה יותר מוצלחים..אם היו משלבים עם כל האומנות קצת דם..שיזרים לנו את האדנלין ואת הריגוש בקרובות…איזה איבר עף פה ושם לא מזיק
זאת אכן דעתך.
מדהים
ההבדל בין קולנוע אסיאתי לאמריקאי.
באמריקאי – בסרטים הרגילים (המצולמים), יכולה להיות ריאליות וגרפיות רבה, באופן יחסי. בסרטים המצוירים, הכל יהיה נחמד, ללא דם יזע ודמעות.
באסיאתי – בסרטים המצולמים, הכל יהיה אסתטי ויפה. ורק בסרטי האנימה יביאו לנו את האיכסה והגרפיות.
(וכן, אני יודע שיש המון דוגמאות הפוכות, אבל כמגמה אני חושב שזה קיים)
וואו. סרט יפהפה.
זה הצליח להשקיט את הניטפיקר הפנימי שלי שצעק ברקע כל הזמן "כולנו אינדבידואלים! כולנו אינדבידואלים!"
אבל ההישג הגדול ביותר שלו הוא שבכמה רגעים הוא גרם לי לפקפק בכך שנשק חם היה עובד טוב יותר.
איזה כיף שעושים סרטים רק בשבילי
תודה לגיבור,למטריקס רילוודד, לרוח במעטפת, לנמר דרקון (וכן,זה כן הגיוני שהם עפים) לכוכב הקופים, ולכל הסרטים שמדברים רק אלי. (למרות שזה קצת בודד).
בקיצור
סרטים שמפרים בלי בושה את כח המשיכה.
סרט רע
הלכתי לראות סרט איכותי, והיה לי כל כך כל כך כל כך משעמם !
החברה שהלכה איתי נרדמה באמצע, וזו היתה אחת הפעמים הבודדות ששקלתי ברצינות לצאת מהקולנוע באמצע סרט. מה שהניע אותי מכך זה הציפייה לפואנטה, שכמובן לא באה.
פשוט לא. אל תעשו את זה. תראו סמסרה במקום. זה פי אלף טוב יותר.
ל''גיבור'' יש טריילר חדש?
נתקלתי בטריילר חדש, ובעיני המוצלח ביותר, של "גיבור".
מתברר שהוא יצא שם באוגוסט באופן מוגבל לבתי הקולנוע, והאחראי להבאתו עד הלום הוא
טרנטינו.
http://mp3content01.bcst.yahoo.com/proot4/PubShare15/yahoomovies/4/6040083.mov
בתנאי שירחיבו את ההפצה, האם יש סיכוי להצלחה סטייל "נמר"?
מעולם, בכל חיי, לא התאכזבתי כמו שהתאכזבתי כשקראתי את התגובות כאן.
פאשיזם, מאואיזם… העניין הוא לא במסרים ש"גיבור" מנסה (או לא מנסה) להעביר, אלא בדרך הצבועה, צרת האופקים והפרימיטיבית בה בחרתם להסתכל על הסרט.
הקרבה עצמית למען אידאולוגיה היא סימן לפאשיזם ומיליטריזם?
אה! עכשיו הכל ברור! יוס'קה טרומפלדור והחברימצ'יקים שלו בתל חי היו בסך הכל חבורה של נאצים במסווה! הרי ברור שאדם שחושב ש"טוב למות בעד ארצנו" הוא מיליטריסט ופשיסט, ובכלל זבל של בן אדם.
לעזאזל! הודות לאנשים אמיצים כמו יוסף טרומפלדור, שלא היססו להקריב את חייהם למען מדינה שכלל לא היה בטוח שתקום, מדינת ישראל באמת קמה בסופו של דבר. ובזכות אנשים כאלה מדינת ישראל קיימת עד היום. חלק מהתגובות כאן מציגות את כותביהן כאנשים שימכרו את אחותם למען טובתם האישית.לא קיימים שום אידאלים, שום מטרות, שיש להקריב, ולו מן המעט שבמעט, למענן. כל העולם סובב סביב הפרט, ואילו כל השאר חסר חשיבות. זו התחושה שאני מקבל כשאני קורא את התגובות בעמוד הזה.
ובנושא אחר – מה זאת השטיפה הזאת שעשיתם לקיסר?
מעט היסטוריה –
צי הואנג טי היה מהדגולים בקיסרי סין בכל בזמנים. בתקופתו הייתה המערכת השלטונית בסין רקובה מן היסוד. בארץ שררה אנרכיה מוחלטת, וכל נסיך עשה במחוזו כעולה על רוחו, ולקיסר לא הייתה, למעשה, שום השפעה. צי הואנג טי, נסיכה של מחוז צין (שעל שמו קרויה קיום סין כולה) השתלט על סין כולה והנהיג רפורמות מקיפות בכל התחומים, שתרמו ליציבותה של סין באלפיים השנים אחריו. הוא ביצע רפורמה מנהלית ואגררית והנהיג שיטת כתב אחידה לכל סין, כדי לאפשר תקשורת בין מחוזית יעילה (ולא כי הוא היה דפוק, כפי שנכתב כאן).
נכון, פעולותיו לוו בקורבנות מרובים, אך במקרה המסוים הזה המטרה אכן קידשה את האמצעים.
נסה להבדיל בין "טוב למות בעד ארצנו" ובין "טוב להרוג אחרים חפים מפשע בעד ארצנו".
להגיד "נכון, פעולותיו לוו בקורבנות מרובים, אך במקרה המסוים הזה המטרה אכן קידשה את האמצעים" זו אמירה מהסוג השני.
צודק
לחשוב שישבתי שלוש שעות בניסיון לכתוב תגובה נורמלית ובסוף תקעתי את משפט הסיום הדבילי ביותר שעלה לי לראש.
מה שניסיתי להגיד הוא שמעשיו של הקיסר, על אף שגררו מוות של אלפי בני אדם, תרמו לרווחתם של עשרות מליוני בני אדם, וליציבותה החברתית, הכלכלית והבטחונית של סין במשך אלפי שנים.
כך שתעשה את החשבון בעצמך. מה רע יותר: סבלם של כמה אלפים במשך מספר שנים, או סבלם של עשרות מליונים במשך אלפי שנים ממלחמות בין מחוזיות ואי יציבות כלכלית כתוצאה ממחסור בשלטון מרכזי מלכד.
נ.ב. אני מצטער אם העלבתי מישהו בדברי. יש לי לפעמים נטיה להיסחף.
לא כל כך בדבריך כמו באמוטיקוניך.
ויש הבדל בין לפעול למען החברה לבין ביטול מוחלט של ערך חייהם של אנשים פרטיים למענה. המסרים בגיבור הם פשוט קצת טוטאליים מדי.
ניסיתי להנות, ממש
ניסיתי אבל השיעמום והחזרה פשוט הרסו את זה.
אין לי מושג למה אבל כל סצינות הלחימה אחרי הקרב הראשון נגד שמים (שמוזכר מעט מדי יחסית למעמדו בסיפור) שעממו אותי ונתנו לי הרגשה של חזרה מיותרת.
את נמר דרקון דווקא אהבתי אבל זה פשוט סרט רע.
דווקא המינימליסטיות בתנועות של ברוס לי בלי כל הבלאגן היא הסיבה שזה כ"כ מהנה לצפות בו ומה שיש בסרט פשוט עשוי רע.