בגירסה הפשוטה ביותר שלו, מבחן טיורינג אומר דבר כזה: אם אתם יכולים לנהל שיחה יומיומית בשפה פשוטה עם מישהו, ולא להיות מודעים לכך שאותו מישהו הוא בעצם תוכנת מחשב - אז תוכנת המחשב הזאת היא אינטליגנטית מספיק כדי להיחשב ליצור בעל קיום, מחשבה וחיים בדיוק כמוכם.
ומה יקרה אחרי שהמחשבים יעברו את המבחן הזה, ויהפכו לאינטליגנטיים בדיוק כמונו אם לא הרבה יותר? עד היום, הקולנוע נתן לזה תשובה אחת חדגונית: הם יתמרדו וינסו להשמיד אותנו. יש אמנם כמה סרטים מצוינים המבוססים על הרעיון הזה (אני לא רוצה לרגע להמעיט בערכו של ארנולד שוורצנגר על אופנוע) אבל הוא קצת התיישן. "היא" הוא סיפור שונה. הוא עוסק בתוכנה שעוברת את מבחן טיורינג בהצטיינות יתרה ועם ניקוד בונוס. היא מערכת ממוחשבת שאין בה שמץ של דבר ממוחשב או רובוטי: לרגע לא הייתם חושדים בה שהיא לא אנושית. היא מדברת בקול חם, קצת צרוד ולא מושלם. היא יצירתית, יש לה דעות משלה ורצונות משלה והיא נהנית מבדיחות גסות. בשלב של האינטליגנציה המלאכותית שבו סמנתה נמצאת, השאלה היא לא מה יקרה כשאפשר יהיה לדבר עם מחשבים, אלא מה יקרה כשהמחשב שלכם יהיה אנושי כל כך שכבר לא תרצו לדבר עם אף אחד אחר.
"היא" הוא סיפור על גבר שמתאהב במחשב. אם זה נשמע לכם כמו בדיחה, כנראה שלא הייתם בסביבה בשנים האחרונות. סביר להניח שכבר כיום אתם נמצאים בקשר עם מחשבים הרבה יותר מאשר עם בני אדם. הסרט מתרחש בעתיד הלא רחוק: הוא מציג עולם טכנולוגי שנראה דומה מאוד למה שקיים היום, עם כמה התפתחויות שנראות מתבקשות. אנשים עדיין לוקחים איתם טלפונים חכמים לכל מקום, אבל עכשיו הם מדברים איתם יותר מאשר מקלידים עליהם. הממשק המקובל לשליטה במחשב הוא זיהוי דיבור. חברה כלשהי אפילו מציעה מערכות הפעלה המבוססות על אינטליגנציה מלאכותית אמיתית, מותאמת אישית למשתמש. תיאודור (חואקין פניקס) הוא אדם בודד הסובל ממקרה חמור של שפם. הוא נמצא בשלבים האחרונים של גירושין, ולמחייתו כותב את מכתבי האהבה האותנטיים והכנים של אנשים אחרים. הוא מתקין לעצמו מערכת הפעלה מהסוג החדש – הדור האחרי-אחרי-אחרי-אחרי הבא של סירי. זה לא רובוט; למערכת ההפעלה אין גוף, או אפילו מסך אחד שהיא כבולה אליו. היא קיימת בענן, והוא יכול לתקשר איתה דרך המחשב האישי או הטלפון הנייד. קוראים לה סמנתה והיא מחבבת אותו.
וזה דווקא לא מובן מאליו שהיא מחבבת אותו. סמנתה אמנם הותאמה במיוחד עבור תיאודור, כך שמתבקש שהיא תמצא חן בעיניו, אבל היא בעלת דעה ומחשבה עצמאית, ואיש לא הכריח אותה להתאהב בו. וזה, הרי, מה שקורה כאן: סיפור אהבה.
מספר סיפורי האהבה שראיתם בקולנוע בוודאי שווה בערך למספר הסרטים שראיתם. הסרטים אפילו לא מרגישים שום צורך לנמק אותם: יש בחור, יש בחורה, הם נפגשים, יאדה יאדה הם אוהבים זה את זו לנצח ומוכנים להקריב את חייהם זה למען זו. ברוב המקרים זה נראה אקראי לגמרי: מובן מאליו שהוא אוהב אותה והיא אותו – הם הרי הדמויות הראשיות בסרט. נימוק משכנע יותר מזה לא תקבלו, אם כי העובדה ששני הצדדים בדרך כלל נראים כמו כוכבי קולנוע עוזרת. "אהבה" בקולנוע היא דבר כל כך שגרתי וחסר השראה שבדרך כלל אין לה שום קשר לדבר הענק והנדיר שהיא במציאות.
לעומת זאת, סיפורי אהבה בין גבר לבין טלפון הם עניין פחות שגרתי, ולכן "היא" חייב להתאמץ כדי לגרום לקשר הזה להיראות הגיוני. הוא צריך שתי דמויות אמינות, רק אחת מהן אנושית. צריך להרגיש את הכימיה בינהם, לבנות את התלות ואת הקשר בינהם, צריך לתת לנו להרגיש שגם לנו זה היה יכול לקרות. העובדה ש"היא" עושה את כל זה – ובקלילות כזאת שנראה כאילו הוא לא מתאמץ – הופכת אותו לאחד מסיפורי האהבה היפים והאמינים ביותר שנראו בקולנוע בשנים האחרונות, כולל כאלה שבהם אף אחד מהאוהבים לא היה מורכב מביטים.
כדי שיעבוד ברמה כלשהי, הסרט היה צריך שחקן ענק באמת בתפקיד הראשי. חואקין פניקס הוא שחקן ענק באמת. במשך רובו המוחלט של הסרט, פניקס לבד לגמרי על הבמה: המצלמה מתמקדת אך ורק בו ובפניו. אין לו אפילו מול מי או מה לעבוד – הוא הרי מדבר עם יישות ללא גוף שרק קולה נשמע. כדי להבין עד כמה הוא מדהים צריך לצפות שוב בסצינה אחת כלשהי מתוך "המאסטר", סרטו הקודם, ולראות עד כמה האדם המעורער והפראי שהוא גילם שם לא נראה אפילו כמו קרוב משפחה רחוק של האיש הקטן והבודד שהוא מגלם ב"היא". סקרלט ג'והנסן עושה גם היא עבודה ראויה לציון בתפקיד קול שאפשר להתאהב בו, וזה די מדהים, כי על הנייר זו נשמעת כמו בחירת שחקנית כל כך אומללה שראשו של המלהק היה צריך לעוף למרחק. הרי התיאור הנפוץ ביותר של ג'והנסן עד היום היה משהו כמו "היא נראית ממש טוב, אבל יש לה קול מעצבן". אז לתת לה תפקיד שבו לא רואים אותה, אלא רק שומעים? מדהים שזה עובד. אולי היה צריך תפקיד שבו המראה שלה לא יסיח את הדעת כדי להבחין שבעצם היא שחקנית מצוינת.
סיפור האהבה הוא רק ההתחלה. לא רק יחסיהם של האיש והטלפון מתפתחים לאורך הסיפור, אלא גם יחסיהם של האנושות והטכנולוגיה שלה בכלל. המקרה של תיאודור וסמנתה הוא לא ייחודי, מתברר; אנשים מתאהבים במערכות ההפעלה שלהם כל הזמן – ולמה שזה לא יקרה? בשביל מה להיכנס לכל המבוך הגיהנומי הבלתי אפשרי של יחסים עם בני אדם אחרים, בזמן שבבית – או בכיס – מחכה לך בן/בת זוג אידיאליים? את השינוי שעובר העולם מסביב אנחנו רואים לא דרך מהדורות חדשות או קריינות, אלא בפרטים קטנים ברקע; דרך הטכנולוגיה שמוצגת בעולם שמסביב לתיאודור, ובאמצעות שיחות והערות אגב של האנשים בסביבתו. ומה שאנחנו רואים – בקטן, בהצצה דרך חריר זעיר על תמונה ענקית – היא את החברה האנושית משתנה לנצח. במילים אחרות: זה סרט מדע בדיוני. מדע בדיוני אמיתי. בדרך כלל, מד"ב בקולנוע הוא רקע, תפאורה מגניבה לסרטי אקשן או מתח. כאן אנחנו מדברים על סרט שמסתכל אל העתיד הקרוב, מעלה כמה ניחושים מושכלים לגבי מה שעומד להתרחש, ושואל שאלות קשות ומרתקות בנוגע אליהן – שאלות שהולכות להפוך לפחות ופחות היפוטתיות, כנראה מוקדם יותר משאתם חושבים. זה אחד מסרטי המדע הבדיוני הטובים ביותר שנוצרו אי פעם.
ספייק ג'ונז נודע בתור האיש שעשה כמה עיבודים ממש טובים לתסריטים של צ'רלי קאופמן. "היא" הוא הסרט הראשון שאותו הוא כתב בעצמו, ואולי הוא היה צריך להתחיל קודם. הסרט לא מסתבך ומתהפך בתוך עצמו כמו "להיות ג'ון מלקוביץ'" או "אדפטיישן", אבל כמו הסרטים האלה, הוא מתחיל עם רעיון מעניין, הולך בערך לאן שחשבתם שהוא יילך, אבל אז לא עוצר אלא ממשיך הלאה, אל מקומות רחוקים ומוזרים. הוא מלנכולי, אבל לא מדכא, ולפרקים אפילו מאוד מצחיק; והוא ממציא דרכים חדשות להסתכל על היחסים בין בני אדם ומחשבים, ובין בני אדם לבני אדם אחרים, ובין מחשבים למחשבים אחרים.
שנת 2014 בקושי התחילה, אבל יש מצב שקיבלנו כבר את סרט השנה.
פורסם במקור בוואלה
סתם קצת צרם לי
אבל למיטב ידיעתי מבחן טיורינג לא נועד בשום מקרה לקבוע שהמכונה שלפנינו היא מכונה "חושבת", או "בעלת קיום וחיים", אלא נועד לבדוק אם למכונה יש בינה מלאכותית מתקדמת מספיק כדי *לחקות* תקשורת אנושית. עם דגש גדול על לחקות, אתם יודעים, אם זה הולך כמו ברווז מגעגע כמו ברווז וכו', אתם יודעים את ההמשך, אז זה לא ברווז לפי מבחן טיורינג.
אגב, כבר היו מחשבים שעברו את מבחן טיורינג אם אני לא טועה, אף אחד מהם לא היווה סכנת קיום על האינטליגנציה האנושית.
הגירסה של המבחן המוצגת כאן היא *מאוד* מפושטת.
אבל בגדול, טיעון טען טיורינג היה שאין טעם להתווכח על השאלה האם אינטליגנציה מלאכותית היא "אמיתית" או לא; אם היא עוברת את המבחן, היא אמיתית לגביך בדיוק באותה המידה שבה אני – יצור אינטליגנטי וחושב כביכול, שאתה מודע לקיומו דרך קריאה של טקסט גבי על מסך מחשב – קיים.
ולא, אף מחשב עד היום לא היה קרוב אפילו לעבור את המבחן, מעולם. יש עוד זמן.
צודק, אף מחשב לא עבר את המבחן, טעות שלי
למעשה, טיורינג לא ניסה להסיק מסקנה כלשהי מהמבחן
הוא הצהיר במפורש ששאלה כמו "האם המכונה חושבת?" היא בעייתית מדי מבחינה פילוסופית מכדי שאפשר יהיה להתמודד איתה. הוא הציע את המבחן בתור *שאלה חלופית*, שניתנת לניסוח מדויק ולבדיקה בפועל. הוא נזהר מאוד שלא לטעון שום טענה כמו "אם מכונה עוברת את המבחן, אז היא חושבת", ובטח שלא "אם מכונה עוברת את המבחן היא יכולה להיחשב לבעלת חיים בדיוק כמוכם".
הנה המאמר של טיורינג, למי שמתעניין. מומלץ לפסוח על 3-4-5 שהם טכניים ולא כל כך חשובים בימינו (צריך לזכור שטיורינג פעל כשהמושג של "מחשב" – הן מעשית והן תיאורטית – היה בחיתולים).
http://www.csee.umbc.edu/courses/471/papers/turing.pdf
וכן, אין שום מחשב היום שמתקרב בכלל להתמודדות עם מבחן טיורינג (די מצער מבחינת טיורינג שהיה בטוח שכבר יהיו בימינו כאלו). כמובן שמחשבים כבר הצליחו להוליך שולל אנשים כבר בשנות השישים (המקרה של ELIZA ידוע במיוחד). אבל משהו כמו סמנתה בסרט – זה פסיכי לחלוטין ואני לא רואה את זה קורה בחמישים השנים הקרובות (למרות דברים מגניבים כמו Watson של IBM, שניצח ב-Jeoprady).
שלא לדבר
שההשלכות של קיום של דבר כזה יהיו הרבה יותר גדולות מסתם מוצר שמוכרים לצרכן הסופי
חצי אוף
אבל נראה שלא כל כך הרבה זמן:
http://www.telegraph.co.uk/technology/news/10884839/Computer-passes-Turing-Test-for-the-first-time-after-convincing-users-it-is-human.html
משום מה הם הוסיפו שם
כל מיני קריטריונים בלתי-טיורינגים, כמו סף של 30% מכמות האנשים. למה 30 ולא 90%? או 7%?
בקיצור, אני התרשמתי שהם קיבלו כותרת מגניבה, אבל לא ברור לי מה מעבר לזה.
סתם כותרת מפוצצת. הנה גם ההסבר:
http://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3633077,00.html
אין ספק שזו התקדמות רצינית, אבל עדיין יש דרך ארוכה מפה ועד בינה מלאכותית שיכולה לנהל שיחה עמוקה ומעמיקה לכל דבר עם אדם בוגר ומשכיל, מבלי שיזהו אותה כבינה מלאכותית.
עדיין מנסה להבין את הלוגיקה של ההסבר הזה
"אם תדבר עם ילד בן 13 במשך חמש דקות לא בהכרח תוכל להבחין בינו לבין מבוגר. האם זה אומר שהוא מבוגר? אם בני אדם לא יכולים להבחין בשיחה של חמש דקות בין ילדים בני 13 לאנשים בוגרים, אז הם גם יתקשו להבחין בין בן 13 למחשב"
מבחן טירינג...
כדי לעבור את מבחן טיורינג מול מראיין מתוחכם נדרשת אינטיליגנציה אמיתית.
ככל הידוע לי התוכנות שנגשות לתחרויות שנתיות כאלו הן קומבינות ולא יותר.
דוד אבידן כתב פעם שיר לתוכנה כזו(אלייזה), זה היה איפשהו בשנות השבעים,
במובן מסוים בתחום הזה לא היתה הרבה התפתחות מאז.
אז מן הסתם יש גם אנשים
שייכשלו במבחן הזה…
(מה שרק מראה אגב שלא צריך לקחת אותו יותר מדי ברצינות, הוא מעניין כשעשוע/תהייה פילוסופית למינג כבר נסח את זה היטב כאן למעלה).
אין בעיה עם זה שבן אדם ייכשל במבחן
מה שמעניין הוא אם קיים מחשב שמצליח לעבור את המבחן, לא אם קיימים בני אדם שנכשלים בו. פרט לכך, צריך לזכור איך המבחן מתנהל – בוחן צריך להבדיל בין המחשב ובין אדם אמיתי. אם נריץ את המשחק על שני אנשים אמיתיים תמיד אחד מהם יצטרך "להפסיד".
(אבל אני אישית חושב שכל עוד שואל השאלות טוב, הוא יצליח לזהות שהוא מדבר עם איש לא נבון במיוחד וישאל אותו שאלות שעדיין עובדות).
הסרט כבר יצר איזה מיני ויכוח
http://badassdigest.com/2013/11/26/dummies-at-golden-globes-disqualify-scarlett-johanssons-her-performance/
ג'והנסון נפסלה מלהשתתף כמועמדת בקטגורית שחקנית המשנה, ועכשיו חוזר שוב הויכוח העתיק "האם דיבוב הוא משחק לכל דבר ויכול להיחשב כמשחק לכל דבר?". דווין פארצ'י נותן את דעתו (הדעה האישית שלי היא, כן).
הסרט כבר יצא איזו מיני שערוריה
כשג'והנסון נפסלה מאפשרות להיות מועמדת בגלובוס הזהב, מה שהעלה שוב את הדיון "האם דיבוב יכול וראוי להיחשב כמשחק לכל דבר?" (לדעתי כן), וכמה כבר הביעו את דעתם בעניין (גם כן).
מעניין מה יקרה עם האוסקר…
מסכים עם סעיף 4
אחרי שעה ראשונה קסומה שבמהלכה שוכנעתי שספייק ג'ונז הרבה יותר קרוב למכשף מאשר לקולנוען, הסרט נתקע שם ולא זז. ושוב הם מדברים. ושוב. ושוב. עד הרבע שעה האחרונה בערך הסרט נתקע. זה לא אומר שלא אהבתי אותו בגדול, אבל יכל להיות מוצלח יותר.
ואם כבר הזכרת את סצינת הפיקניק: רואים בבירור שהיא צולמה כמה חודשים טובים מאוחר יותר, ולא סתם כמה חודשים, אלא הכמה חודשים שבמהלכם הפך כריס פראט מבחור גדול ועגלגל לטנק משוריין הראוי לפאר את שם המארוול א-לה כריס המסוורת'.
לא ראיתי אבל נשמע כמו הפרק עם האישה שבעלה מת במראה שחורה
לגמרי
(ל"ת)
לא ראיתי מראה שחורה,
אבל בשנה ומשהו האחרונות, על כל סרט מד"ב שיוצא קם מישהו שאומר שזה בדיוק כמו פרק זה-וזה של מראה שחורה.
מכאן אני מסיק ש"מראה שחורה" היא סדרה מלאה במוסכמות מד"ב.
זה לא "העתקה" ולא "השפעה" ולא כלום, והאמת שזה הפסיק להיות מעניין לשמוע את זה.
כדאי לך לנסות
יש בה רק שישה פרקים והם לא תלויים אחד בשני. נראה לי היא תתאים לך
זו לא היתה הנקודה.
(ל"ת)
זה נראה לי פשוט מדי
לא ראית את "מראה שחורה", ואשמח לשמוע את דעתו של מישהו שכן ראה.
הטריילר של הסרט הזה זעק (גם לי וגם לאחרים כאן באתר) את הפרק של "מראה שחורה". היו אפילו פריימים שנראו ממש דומים.
לא זכור לי שום סרט שמההתחלה הזכיר כל-כך פרק בסדרה הזו. לכן נראה לי שאתה ממהר יותר מדי לבטל את הדמיון.
הייתי מתייחס לזה הרבה יותר ברצינות
אילו זה לא היה נאמר על כל כך הרבה סרטים לאחרונה. בסדר, "מראה שחורה" דומה לכל מיני דברים. נקסט.
(ואם הבנתי נכון מהתגובה שלך, לא ראית את הסרט עדיין. אז אף אחד משנינו לא באמת יכול באמת לדבר על הדמיון בין הפרק לסרט, למה אנחנו מבזבזים על זה זמן?).
אני ראיתי את שניהם
אני יכולה להאמין לספייק ג'ונז שהוא לא "העתיק". זה רעיון מתבקש בעידן שלנו והגיוני שכמה יחשבו עליו – למעשה, היה פרק שלם ב"מפץ הגדול" שהיה בדיוק זה (ראג' הבודד התאהב בסירי).
אבל אם כבר משווים – הגרסה של "מראה שחורה" הייתה הרבה הרבה הרבה יותר טובה. התהליך שהיא הציגה היה מדויק יותר, והסוגיות שהיא העלתה נבדקו בהרבה יותר אומץ וחוכמה מאשר ב"היא", ששם הייתה הרגשה שבכל פעם שמגיעים לסוגייה קצת מורכבת ישר פורצים במחול עם מוזיקת אינדי לה לה לה איזה חמודים ורומנטיים אנחנו.
אני ראיתי את "מראה שחורה"
וזו סדרת מד"ב מעולה. אין שום קשר ל"היא" פרט לעובדה שהן מראה שחורה והן היא מטפלים בנושאים מד"ביים. את זה ניתן לומר גם על כל כך הרבה סרטים אחרים, לפני ואחרי מראה שחורה.
אלה שתי יצירות בנושאים שונים לגמרי
הפרק ההוא של מראה שחורה עוסק מעל לכל בפער בין הדמות הוירטואלית שכל אחד מאיתנו בונה לעצמו ברשת לאיך שאנחנו מתנהלים בחיים האמיתיים.
היא עוסק בבינה ורגש מלאכותיים, בנקודה שבה הם הופכים לאמיתיים, בקיום של תודעה בלי גוף, ביכולת שלנו להתאהב בקיום כזה, ובעוד 800 נושאים אחרים שאף אחד מהם לא קשור לרשתות חברתיות ולדרכים השונות שבהן אנשים דואגים להציג את עצמם.
מעבר לעובדה שבשני המקרים יש בן אדם שמנהל שיחה עם הטלפון שלו באמת שאין שום קשר בין שני הסיפורים.
ראיתי את הפרק והסרט
לדעתי ממש לא דומה -"במראה השחורה" זה שחזור של אדם ספציפי, ב"היא" יצירת יישות חדשה, המבוססת על הרבה מאוד בני אדם.
מעבר לעובדה שאני הולך לראות את הסרט הזה אחרי שקראתי את הביקורת
דורון, אני חושב שאתה צריך לכתוב מאמר על אהבה בסרטי קולנוע. רק הפיסקה הזאת שכתבת על זה בביקורת היתה מצוינת, אז משהו מלא (אם יש לך עוד מה להוסיף על זה בכל אופן) יכול להיות מעניין.
ולגבי הסרט, הוא נשמע מעולה. חואקין פיניקס בכלל הוא שחקן גדול כמו שכתבת, לא רק ב"המאסטר". יש גם את הסרט על חייו של ג'וני קאש ששכחתי את שמו שהוא מעולה בו.
מש"א אדיר על הפסקה הראשונה
ואני רץ לראות את הסרט.
אין הרבה יותר מדי מה להגיד, מסכים עם כל מילה. יצירת מופת. ככה פשוט ככה נכון.
תכננתי לראות מחר את "הזאב מוול סטריט"
אבל בעקבות הביקורת אני תוהה אם לראות דווקא את "היא".
מישהו פה ראה את שניהם ויכול להמליץ איזה מהסרטים מומלץ יותר?
"הזאב" It is. תודה!
(ל"ת)
אם זה עוזר
גם הזאב נשאר איתך אחרי הצפייה, אני שם לב איך המחשבות שלי חוזרות לסרט הזה גם ימים אחרי הצפייה.
סרט שגורם לך להתאהב בו.
במובן מסוים כל הסרט הזה הוא כמו מבחן טיורינג, שעובר בגדול.
אתה מקבל רעיון מופרך, בן אדם שמתאהב במערכת ההפעלה שלו. והרעיון הזה, או הסרט הזה, צריך לשכנע אותך באמינות שלו. בזה שזה כן, יכול לקרות. מה שמוציא אותו מנקודת בסיס הרבה יותר קשה מסרטים כמו "היומן" או דרמות ההתאהבות ה"רגילות".
אותי הסרט הצליח לשכנע בגדול. סיפור האהבה בין פיניקס לקול של ג'והנסון היה משכנע לחלוטין. אני חושב שמגיע לסרט צל"ש מיוחד על זה שבשום שלב הוא לא גרם לי להסתכל על מערכת ההפעלה הג'והנסית כמו אל מחשב נטו או כמו אל בן אדם נטו. הוא תמיד הולך על הסילבר לייניג בין מישהי אנושית למישהי שהיא בעצם מורכבת משורות קוד. והזיגזג הזה בעצם עושה את הסרט לכזה מרגש.
בשלב מסוים אתה רוצה שיצליח להם, למרות הביזאריות של העסק הזה, כי כמו בכל דרמה רומנטית טובה, התחברת לדמויות ואתה רוצה שיהיה להם טוב אחד עם השני.
את זה שפיניקס הוא שחקן אדיר אני יודע מ"גלדיאטור" ו"המאסטר", אז הוא לא זה שהפתיע אותי. הקול של ג'והנסון כן. כמו שכתוב בביקורת, הקול שלה דווקא תמיד עיצבן אותי. אבל אולי בגלל זה היא כל כך טובה פה, כי יש משהו שמעורר רגש בקול שלה, מצד שני ברור שהיא מורכבת מרצפים של אפסים ואחדים.
בקשר לסוף של הסרט – מישהו יכול (בלווי ספוילר כמובן) מה בדיוק קרה שם?
הסטארט אפ שמוציא מערכת הפעלה
ידידותית ורומנטית אבל עם בלעדיות למשתמש אחד ונאמנות מובנית מונפק בזיליון דולר. זה מה שקורה.
משאלת לב
לו רק היה מישהו, חובב קולנוע ומד"ב, שהיה יכול להרצות על הנושא של בינה מלאכותית בצורה מעניינת ומשעשעת.
אם היו לו גם קשרים בבתי הקולנוע ככה שהוא היה יכול לארגן הקרנה מיוחדת במחיר טוב הכולל פופקורן*, זה היה בכלל אדיר.
*כל עוד זה פופקורן מלוח, מתוק זה איכס.
פישלייק לביקורת.
ואני מניח שגם פישלייק לסרט. כנראה שנלך לצפות בו וכו'. באמת נשמע מעניין.
טוב לדעת שיש עוד סרט של מד"ב לייט שמסוגל להתגנב מתחת לרדאר של הצופים.
Painfully brilliant
הסרט הזה לקח אותי בהפתעה מוחלטת. אני חוששת שכל מילה שאכתוב כאן לא תהיה מספיק מפוארת לתאר את היצירה המבריקה הזאת.
מדובר בסיפור שהוא הרבה מעבר לסיפור אהבה. והוא כל כך מקורי וכל כך אמיתי שהוא נגע בכל פינה של הנשמה שלי.
בכיתי כמעט לאורך כל הסרט (וגם קצת אחרי), לא משנה כמה ניסיתי לשכנע את עצמי להפסיק, הכתיבה היתה כל כך מרגשת וכל כך חשופה שנותרתי פשוט המומה וחסרת יכולת לחוש שום דבר מעבר להזדהות עמוקה עם הדמות הראשית.
החיסרון היחידי של הסרט הוא האורך שלו. היו רגעים שהרגשתי שהיו יכולים בקלות להשאר על רצפת חדר העריכה ולא היה מזיק אם היו מזיזים קצת עניינים יותר מהר כי הזמן החל לזוז לאיטו אבל למרות זאת נשארתי ממוקדת וחיכיתי לרגע בו הסוף הבלתי נמנע יגיע.
אני לא מחובבי ספייק ג'ונז והופתעתי עד מאוד לגלות שהוא הגאון מאחורי היצירה המופלאה הזאת.
באמת שאין לי עוד מה לומר חוץ משהסרט הזה הוא חובה ותביאו איתכם הרבה טישו.
צפייה מהנה.
זה באמת אולי מוקדם מדי לקבוע זאת, אבל גם אני חושב שיש מצב שזהו סרט השנה שלי ל 2014
ובמילים אחרות: יצירת מופת. סרט שישאר אתי עוד שנים רבות רבות.
לא רק סיפור האהבה אמין, אלא כל העולם שבו הדמויות פועלות. בלי להתאמץ בכלל, ובכמה סצינות קטנות, הסרט משרטט בכישרון גם את ההשלכות החברתיות של התאהבות כזאת וכך אנו מקבלים גם סרט מדע בדיוני חברתי משובח לעילא ולעילא.
אחד הסרטים הבודדים שראיתי בשנים האחרונות שלא הצלחתי למצוא בו אפילו חיסרון אחד. לו היה יוצא כמה שבועות מוקדם יותר יתכן שאף היה גובר על "כח משיכה" (המשובח) כסחירה שלי לסרט השנה.
חואקין פיניקס + סקרלט ג'והנסון + ספייק ג'ונז = 3>
היום יש נטייה להגיד על כל דבר שני שהוא מדהים. הספר הזה מדהים, השיר ההוא מדהים, הבחור, הבחורה, התמונה, הסרט. "היא", זה באמת באמת סרט מדהים. זה לא שלא ראינו בעבר דרמות-רומנטיות שמותחות את הגבול, מציגות אלמנטים חדשים שלא נראו עוד ומעל לכל מעבירות את סיפור האהבה שבמרכזן בצורה מקורית ופוסט-מודרנית משהו. ראינו, נפעמנו. התאהבנו בג'ים קארי וקייט וינסלט ב-"שמש נצחית בראש צלול". התרגשנו עם ג'וזף גורדון-לוויט וזואי דשנל ב-"500 ימים עם סאמר". צחקנו והזדהינו עם אדם סנדלר ודרו ברימור ב-"50 דייטים ראשונים". רשימת סיפורי האהבה הקולנועיים עוד ארוכה.
אמנם, סרט כמו "היא" עדיין לא היה. יצירה שתופסת אותך חזק וקרוב, מלטפת, נוגעת במקומות הכי רגישים ושואבת לעולם שמחד, מבחינה מסוימת נראה עדיין סוריאליסטי כי אנו לא רוצים להכיר בו, ומאידך נראה כל-כך אמיתי וקרוב. כאילו עוד כמה שנים הוא כבר כאן. עולם מנוכר, בו מסתובבים אנשים קרירים חיצונית, אך מלאי חום ואהבה בתוכם. אנשים שיכולתם לתקשר ולהביע אהבה ורגשות נפגעה. כי זה לא נעים. כי מביך אותנו לדבר על כמה שאנחנו אוהבים מישהי או מישהו, לא נעים לנו להתעמת על נושאים שנראים לנו חשובים, לא נעים לדבר על רגשות, סקס, בדידות. אנחנו מעדיפים לברוח – למסיבות, למוזיקה קצבית ומהירה, לטיפה המרה, לתוכניות ריאליטי שמציגות לנו מציאות מזויפת ובין היתר, גם לסמארטפונים שלנו. כן, פעם הם נקראו פלאפונים, אך לא עוד. היום הם סמארטפונים. חכמים, פקחים, מדברים. ניתן כבר להשליך עליהם תכונות אנושיות.
חואקין פיניקס ("גלדיאטור", "המאסטר"), שמצער מאוד שעדיין לא זכה באוסקר (והועמד כבר שלוש פעמים), נותן את הופעת חייו. והיו בטוחים, זו משימה קשה. הוא מרגש, אנושי וטבעי. המצלמה אוהבת אותו ומהתחלה מפוקסת על כל תזוזה בפניו. כל רגש שהשחקן המוכשר מפיק מתועד והופך אישי. לעיתים, ניתן לשכוח שמדובר בסרט ושבכלל מדובר בשחקן, מרוב שהוא אמין וסימפטי עד כאב. ג'והנסון, שתפקידה כאמור, הוא לספק את קולה של מערכת ההפעלה – גם היא עושה עבודה מצוינת. מתקבלת הרגשה שהיא באמת שם בחדר, מדברת אלינו, לוחשת, צוחקת. ועל אף היותה תוכנת-מחשב חסרת גוף גשמי, היא אמיתית ומוחשית. אמנם, עולה התהייה, מה היה קורה אילו לא היינו מכירים את הקול? אם קולה של סמנתה היה זר לנו, האם חווית הצפייה הייתה שונה? בוודאות כן. איך היא הייתה משתנה? זו כבר שאלה אישית ולה תשובות רבות.
ספייק ג'ונז, הבמאי-תסריטאי המגוון ("להיות ג'ון מלקוביץ'", "אדפטיישן") מקנה לסרט מראה מלאכותי וצבעוני מאוד, כאילו קובץ מאוסף של תמונות אינסטגרם. זה מרתיע, מלחיץ קצת ועם זאת מאוד קסום ונוגע. עבודת הבימוי כה ממוקדת וצבעונית ומעבירה המון חום לצופה. נדמה כי הסרט שולף זרועות ומחבק את הקהל. מעביר חום בעזרת תמונותיו. המוזיקה מרגשת וחמה גם היא, ונדמה כי הסרט כמו סמנתה, למרות המחסור בגוף גשמי, מנסה לחבק ולעטוף אותנו. להעביר את אהבתו אלינו.
קשה לקבל את העובדה שאדם יתאהב במחשב ולהפך. אמנם, הסרט מבסס, בונה ומציג את סיפור האהבה המקסים בצורה אמינה להפליא, אותנטית ומדהימה במלוא מובן המילה. כזו שמעוררת תהיות ויוצרת הזדהות בקרב כל מי שמוכן לפתוח את הלב ולהתחבר לעצמו ולסביבתו.
"היא", הוא חוויה שהיא הרבה מעבר לסרט. זו חוויה רוחנית. חוויה שלא מפחדת לגעת בשאלות הכי כמוסות הקשורות באהבה, בהתפתחות החברה והעולם שלנו ובאנושיות, על כלל רבדיה. ולמרות זאת, אין הסרט מנסה להעביר ביקורת, או לשנות את תפיסת עולמנו. הוא מציג את היופי, את הרע ואת הטוב. את האנושיות. החיבור אליו הוא מאוד אישי וחווית הצפייה בו גם היא משתנה מאדם לאדם. זה סרט אמיץ. חכם. מרגש. נוגע ללב. סרט שמוכיח שהקולנוע עדיין יכול לחדש, לרתק ולשבות אותנו בקסם שחשבנו לתומינו שהחל לאחרונה להתפוגג. זו יצירת מופת מלאת רגשות, מזן שלא נראה עוד.
אגב, שמתם לב שחלק נכבד מהסרטים שנחשבים לטובים ביותר של 2013 (מבחינת פרסים, מועמדויות וביקורות בארה"ב) מגיעים לישראל ב-2014? "היא", "הזאב מוול סטריט", "12 שנים של עבדות", "בתוך לואין דיוויס", "נברסקה" ובטח העזתי לשכוח עוד כמה. מישהו פה רוצה ש-2014 תהיה השנה הקולנועית הכי טובה אי פעם.
העלית נקודות מעניינות
מסכימה עם רוב מה שכתבת, ובפרט עם שני דברים:
העובדה שהקול של סמנתה מוכר ומזוהה עם ג'והנסון, השפיעה מאוד על הצפייה שלי. כל הזמן ראיתי את דמותה שמדברת ודמיינתי שהיא רק נמצאת בצד השני של הטלפון (מה שגם עשה את הסצינה עם הסרוגייט ל"אמינה" יותר – הרי סמנתה לא נראית ככה, היא סקרלט ג'והנסון!)
בקשר ל"…מראה מלאכותי וצבעוני מאוד, כאילו קובץ מאוסף של תמונות אינסטגרם" – בהחלט מחשבה מעניינת. לא חשבתי על זה בעצמי אבל יש בזה משהו, כל סצינות הפלאשבק נראו כאילו יש עליהן פילטר אינסטגרם… זה בהחלט מתאים לעולם הטכנולוגי והמהיר/אינסטנט שבו אנו חיים ועליו הסרט מדבר.
באמת שאהבתי את הסרט,
אבל הייתה לי בעיה אחת איתו שאני מופתע שלא הפריעה לאחרים – ההומור שלו.
"היא" הוא סרט מורכב, עם נושאים מורכבים וכתיבה מורכבת ובכל זאת כל פעם כשהוא מנסה להצחיק, הוא לוקח את זה למקומות הנמוכים – אלה שנורא קל להצחיק איתם – בדיחות "פיפי קקי", קללות ו"סקס, סקס, סקס". ושלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שלא צחקתי מהבדיחות האלו, הן גם היו עשויות בצורה הרבה יותר טובה מכל בדיחה דומה בסרטים של אדם סנדלר, אבל מסרט שכזה הייתי מצפה לבדיחות קצת יותר מורכבות ובוגרות, בגלל שהוא משתדל להיראות בוגר ומורכב.
לא יודע אם זה קשור (בכל אופן, אני לא הרגשתי בהומור הזה יותר מדי)
אבל ספייק גונז' הוא מהיוצרים של ג'קאס, ככה שההומור הזה לא זר לא.
בנוסף, עוד משהו שחשבתי עליו: האם יכול להיות שהסיבה שלחואקין פיניקס יש שפם בסרט זה כדי לטשטש את הוריאציה של השפה השסועה שיש לו?
טרם ראיתי את הסרט
אבל הקרוס-אובר
">
" alt="" width="" height="" />' alt='!:-P!' class='wp-smiley' /> .
Her?
לא ראיתי את הסרט, אז יכול להיות שיש לזה סיבה, אבל מה הקטע עם השם בעברית? לשיר של אלביס קוסטלו קוראים "היא". לסרט הזה קוראים "אותה".
בכל מקרה מדובר בשם קצת מוזר שהופך כל שיחה עליו למערכון קלאסי על שמות של שחקני בייסבול, אבל אני באמת לא מבין מה הסיבה לשינוי. אם כבר, "אותה" נשמע לי שם יותר יפה ופחות מבלבל מאשר "היא".
זה שיר של שארל אזנבור :)
אבל כן, גם לי השם הזה עשה סלט במוח. "Her" זה כינוי שייכות, כמו "שלה" או "אותה". אבל מצד שני, "היא" תופס יפה את ההרגשה של השם המקורי, והוא בעיני יפה בדיוק באותה מידה.
נדמה לי שכשרוצים להגיד "הוא" או "היא" שלא כחלק ממשפט, אומרים באנגלית "him" או "her".
באיזה משפט בדיוק?
(ל"ת)
it's her
(ל"ת)
her זה לאו דווקא "אותה" אלא כינוי הגוף בתפקיד מושא, כלומר אחרי מילת יחס
בעברית מילות היחס נוטות לפי הגוף (אותה, עמה, אליה, לה וכו') ובאנגלית מילות היחס נשארות כפי שהן, אבל כינוי הגוף משתנה כשהוא לא בעמדת הנושא; ועדיין, זו "היא", פשוט בעמדה תחבירית אחרת במשפט. להערכתי her משמשת כאן במובן "אחרת", כלומר "ההיא" ולא "אותה".
הוא אומנם לא לוחץ חזק על בלוטות הרגש, הסרט לא מרגש במיוחד או מותח כל כך או אפילו כזה רומנטי ומתוק, אבל הוא מצליח להציג מערכת יחסים כל כך שונה אך גם כל כך דומה למה שאנחנו רגילים אליו באופן מרתק לגמרי (כל הזמן הייתי מרותק למסך בניסיון לראות לאן כל זה יתפתח, הרי אפשר לקחת את זה לאחד ממאות כיוונים שונים), ועם גישה הומוריסטית ויפהפייה.
הבימוי של ספייק ג'ונז מבריק. האווירה המלנכולית ושלווה אך חמימה באותה עת הולכת מצוין עם הסיפור ועם מה שהדמויות חוות. הצילום המהמם שעיקרו עבודת תאורה משובחת (גם הקלוז אפים הכי פשוטים על פני השחקנים נראו מאוד צבעוניים ומהממים) ובעיקר הסאונד שיודע מתי לספק שקט מוחלט, מתי להדגיש צלילים קטנים כמו נשימותיהם של הדמויות ומתי להתעלם מכל סאונד דיגסטי ולתת למוזיקה להכתיב את האווירה לבד. האווירה שספייק ג'ונז ייצר עם המרכיבים האלה הייתה כל כך יפה וכל כך מעוררת השראה שאני ברצינות שוקל להוציא עיפרון ודף נייר ולכתוב איזה חבור או סיפור או משהו. כלומר, ישנם הרבה סרטים מעוררי השראה בעולם, אבל מעטים מהם באמת גורמים לי לעשות משהו עם זה.
עוד נקודה לזכות הסרט – הוא מצחיק. הוא מאוד מאוד מצחיק. הוא מודע לעד כמה מוזר וביזארי העולם בו הדמויות נמצאות (גם אם אלה דברים שנמצאים בעולמנו שמחוץ לסרט) ועושה מזה צחוק בכל הזדמנות, וכשהוא עושה את זה הוא מאוד מצחיק.
הבעיה העיקרית עם הסרט הייתה בעיקר הניסיון להתרגל לעולם הזה שאליו ג'ונז לקח אותנו. וזה לא שעוברות עשרים דקות ואז אנחנו מתרגלים, גם שעה לתוך הסרט עדיין הייתי מופתע מחדש מעד כמה מופרכת הרמה אליה הטכנולוגיה הגיעה בעתיד שהסרט מציג. אני הורדתי את רמת הנטפוקומטר שלי עוד לפני שהסרט התחיל אך מתברר שלא הורדתי אותו נמוך מספיק. אז למי שעוד לא ראה את הסרט – לסמנתה, התוכנה הממוחשבת, יש רגשות, יש צרכים מיניים (אני חושב) והיא בדיוק כמו בן אדם רגיל, רק מינוס הגוף (אה, והיא גם מסוגלת לקרוא ספר שלם בעשירית השנייה). בנוסף היא יכולה לדבר עם דמויות ממשחקי מחשב (שבתורם יכולים להסתכל על תמונות של נשים ולהביע דעה על מראן)! קחו את כל זה בחשבון ובואו מוכנים.
הוא אולי קצת נמרח במערכה השלישית שלו אך לא הרגשתי משועמם בכלל, הוא היה מרתק לכל אורכו ובהחלט אחד הסרטים הכי יפים שנוצרו. רק חבל ברובד הרגשי התסריט לא עובדת טוב במיוחד. הבימוי משתדל, אבל זה לא מספיק.
אגב, לא הרגשתי בכלל שהסרט צריך להתאמץ בשביל שסיפור האהבה עם תוכנת מחשב ייראה אמין. סמנתה מתנהגת כמו בן אדם רגיל לחלוטין ואנשים רבים מתאהבים דרך שיחות באינטרנט, ובשביל מישהו בודד כמו תיאדור זה אפילו יותר טבעי. התאהבות אך עם לבטים נראתה לי כמו התוצאה הטבעית ביותר (ועוד לפני שראיתי את הסרט). לדעתי אם סמנתה הייתה בן אדם אמיתי שמדבר עם תיאדור מארץ אחרת או משהו השעה הראשונה (בה הם מתאהבים) עדיין הייתה פחות או יותר אותו דבר.
בנוסף, לסקרלט ג'והאנסן יש קול מעצבן? אני דווקא חושב שהמראה שלה נהיה לא משהו בסרטים האחרונים (אצל וודי אלן היא נראתה מדהים, ב"הנוקמים" ו"דון ג'ון" הרבה פחות) אבל את הקול שלה תמיד אהבתי.
זהו, שהיא לא.
"אינטליגנציה מלאכותית שנוצרה על ידי בני אדם, תסבול בסופו של דבר מאותם פגמים"? לא.
כלי רכב שנבנים על ידי בני אדם סובלים מאותם מגבלות, למשל, חוסר היכולת לעוף? מכונות חישוב שנבנות על ידי אדם סובלות מאותם פגמים, כמו למשל חוסר היכולת לזכור מספר טלפון שרק הרגע שמעתם? זהו, שלא, ואינטליגנציה מלאכותית שנוצרה על ידי בני אדם, מהרגע שהיא באמת אינטליגנציה מלאכותית, עשויה להתנתק מיוצריה וולעשות מה שבא לה. וזאת אחת הנקודות המרכזיות בסרט. הסוף שהצעת היה גם הצפוי ביותר וגם נוגד לחלוטין את כל מה שהסרט אומר.
נקודה נוספת למחשבה
יש הבדל גדול בין יכולת משופרת שנמדדת בביצועים כמו נסיעה ללא נהג או חישובים מהירים ובין היכולת לשפוט אחרים מבחינה רגשית או לגלות אמפתיה, לדעתי לפחות. למשל, באחד מספרי הרובוטים האחרונים של אסימוב השאלה המרכזית היא האם פגיעה במספר מצומצם של אנשים היא מותרת על מנת למנוע פגיעה גדולה יותר באנושות. (לצערי קראתי את הספר לפני שנים כך שאני לא זוכר באיזה אחד ספציפי מדובר)
תודה, אבל אני זוכר דווקא דוגמה אחרת באחד הרומנים (רובוטים של שחר או השני).
בינגו
תודה!
זה ההבדל בין מי שכן עובר ולא עובר
את מבחן טיורינג. בזה הסרט היה עוסק.
אם מישהו סתם היה מתאהב בסירי היו שולחים אותו לפסיכיאטר, יש מחלה נפשית של אנשים שמתאהבים בחפצים ואני לא יודעת אם אי פעם עשו סרט על זה, אבל סדרות קומיות עסקו בנושא יותר ממה שצריך.
לארס והנערה האמיתית
סרט נפלא אגב, משחק מעולה של ראיין גוסלינג
שאליהם צריך להפנות את כל האנשים שנחשפו לגוסלינג בעבודותיו עם ניקולס רפן וטוענים בגלל זה שהוא שחקן גרוע עם הבעת רגשות של חציל. הסרטים האחרים, אגב, הם "המאמין", "בלו ולנטיין" ו"חצי נלסון".
ב"המאמין" הוא מעולה
הופעה מדהימה.
http://www.youtube.com/watch?v=ZRUjy1Dhx-k
מגניב
לא שמתי לב לתגובה שלך עד עכשיו, אצפה בו
ויזואלית הסרט הכי יפה שנוצר מאז ״אבודים בטוקיו״
כשראיתי את לוס אנג׳לס בסרט הייתי מרותק לנופים העירוניים, לצילומים ולטיולים של הדמות בעיר. שיניתי את דעתי בעקבות הסרט על כך שניו יורק העיר הכי יפה בארה״ב. רבה הייתה אכזבתי כשקראתי שזו הייתה LA עתידנית וכי הרבה מהצילומים נעשו בשנגחאי ובטוקיו…
את הסרט עצמו אהבתי. מדע בדיוני שמשולב עם רומנטיקה זה בדיוק הטעם שלי (שמש נצחית הוא הסרט האהוב עליי אי פעם) אז ״היא״ הרוויח נקודות מראש.והוא לא אכזב. כמו גולשים רבים, הרגשתי שהסרט היה ארוך מדי, אולם בניגוד אליהם אני לא מצליח לחשוב על סצינה אחת שהיה אפשר להשאיר על רצפת העריכה. כל דקה תרמה לאווירה של הסרט ולרעיון שניסו היוצרים להעביר. הסרט היה גם מלא הומור מפיל. סצינת הילד פשוט גאונית!
מעניין בעיני כמה כולם רואים את הסרט אחרת ממני
מבחינתי זה לא סרט מד"ב בכלל. השימוש המד"בי, העיצוב הטיפה מנוכר, הוא כדי להרחיק אותנו מעט מהסיפור, שהוא מאוד מאוד אישי. סמנת'ה היתה יכולה באותה המידה להיות דמות ללא ניסיון זוגי, למשל.
יש נקודות בסיפור שקשורות לזה שאין לה גוף, שבאותה מידה היא יכולה להיות דיאלוג פנימי של תיאודור עם עצמו. אבל יש חלקים שבהם ה-OSיות של סמנת'ה מתבטאת ביחס החברה אל מערכת היחסים. באופן שבו תיאודור משחזר מערכות יחסים ישנות. באופן שהוא בורח ממה שהוא מורכב (הדייט שלו מבקשת ממנו לעשות את מה שהיא אוהבת – במקרה שלהם פחות לשון, להתחייב וכו'. עם סמנת'ה אין את זה כי היא לומדת תוך כדי תנועה ומתעצבת, ראשית, לפי מה שתיאודור רוצה).
השאלות של האם זה יתכן לא כל כך מעניינות בעיני, כי זה שזה לא יתכן לא אומר שהסרט לא משמעותי.
בעיקר אני חושבת שסמנת'ה היא מערכת הפעלה כי זו הדרך היחידה לעשות אותה בוגרת ובעלת רצון חופשי (כך שאין חשש לאונס או בעילה או מה שלא יהיה), ובו זמנית לא יודעת שום דבר על העולם, על מערכות יחסים ועל זוגיות. היא לומדת מהר, ממש מהר, אבל היא מתחילה בלי חוסר בטחון, בלי קנאה, בלי חששות, והיא לומדת את זה תוך כדי תנועה, כשתיאודור מתחיל עם כל אלו, ומערכת היחסים מצליחה להוביל אותו למקום בטוח יותר. בסופו של דבר הוא וסמנת'ה מתרחקים יותר מדי ואין להם שום דבר במשותף. לא צריך טכנולוגיה בשביל זה.
וכל זה בצפייה ראשונה, כשהזדהיתי בעיקר עם תיאודור, למרות שיש המון איך להזדהות עם סמנת'ה ("העבר הוא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו"). הדרך שבה היא מתפתחת, והקשיים שלה תוך כדי משורטטים גם הם היטב, ובצורה אנושית ואמינה. לא התרכזתי בזה ועל כן נדרשת צפיה שניה.
מה שכן, הסרט שווה ולו בשביל היכולת להתרכז בקול המהפנט של סקרלט ג'והנסן, בלי הסחת הדעת שהוא המראה המהפנט שלה.
אז אתה חושב שזה לא מדע בדיוני כי הטכנולוגיה לא משנה,
אלא ההשפעה שלה על הדמויות ועל העולם?
א. את
ב. מה שאני אומרת הוא שענייני המד"ב לא מעניינים בעיני בכלל. הסוגיות המעניינות אינן טכנולוגיות או קשורות לבחירה למצב את הסרט בעתיד הקרוב.
מד"ב זה לא מילה גסה
מד"ב טוב הוא עדיין סיפור ולכן היחסים האנושיים הם עדיין העיקר שמרכיב את הסיפור.
דווקא השאלה הטכנולוגית בסרט הזה לחלוטין רלוונטית ומעניינת בהקשר הטכנולוגי שאליו העולם צועד. בניגוד לטענות שעולות פה על המטרה של מערכות ההפעלה האינטיליגנטיות וזה שהן אמורות להיות כפופות ל/מרצות את המפעילים שלהן, אנחנו היום בוחרים במחשבים שלא בהכרח משרתים אותנו.
לא בדיוק משמח אותי שהטלפון שלי מדווח על ימין ועל שמאל איפה אני נמצאת (אע"פ שהוא לא אמור לדווח בחלק מהמקרים הוא לגמרי עושה את זה), לא לגמרי ברור למה מסכי מגע הם שוס עולמי, מבחינה אגרונומית אין להם שום יתרון גדול ואפילו יש להם חסרונות ענק- קשה להשתמש בטאבלטים וסמרטפונים בצורה נכונה לגב לעיניים ולידיים ועדיין אנשים קונים אותם. למה שאנשים לא יקנו מחשב שהוא גם אישיות שמתאימה להם באופי? הרי נעשתה התאמה ראשונית בזמן הרכישה.
"זה שזה לא יתכן לא אומר שהסרט לא משמעותי"
זאת הגדרה לא רעה בכלל לסרטי/ספרי מד"ב ,בעיקר הטובים שבהם.
נו, כמובן,
ברור שהרישא שלי הוא די המובן מאליו. ספרי מד"ב לא באים להציג טכנולוגיה מגניבה, אלא להאיר על העולם שלנו מזוית חדשה.
מה שאני אומרת הוא שאני שומעת לא מעט דיונים בנושאי בינה מלאכותית, מבחן טיורינג, האם אפשר לכתוב תוכנה כזו או לא. ומה שאני אומרת הוא שזה לא הנושא של הסרט הזה בכלל.
האם מרטי מקפליי של 1985 יכול לנסוע בזמן ל-1955 ולפגוש את ההורים שלו? מן הסתם לא, וכל הפלוטוניום שבעולם לא יסייע. אבל מוזר לי אם זה יתפוס איזשהו חלק מהדיונים על הסרט.
זה הכל.
אז אם כך את מסכימה שזהו סרט מד"ב,
בניגוד לתגובתך הקודמת שנראה שטענה שלא ברור לך מדוע זה סרט כזה.
בדרך כלל בספרי מד"ב טובים
לא מתעסקים יותר מדי בשאלת "האם אפשר לעשות X". מניחים שיש X, זורמים עם זה ורואים איך זה משפיע על דברים. זה בדיוק מה שקורה בסרט הזה.
(יש גם סופרי מד"ב שנהנים להתעסק בשאלת איך-לעזאזל-עושים-X וזה מעניין ויפה לכשעצמו, אבל זה לרוב לא החלק המהותי).
קונספט מצויין, תסריט הרבה פחות
אחד הסרטים היותר מבריקים של השנים האחרונות אבל בקצרה ניתן לסכם את מגרעותיו בכך שאינו מחזיק 120 דקות ואפילו לא 90. מבחינתי זה עוד סרט נפלא ופגום כמו "כנס העתידנים" שהוצג לאחרונה.
רד פיש קלע בול כשכתב שאין הרבה מד"ב שאינו אקשן או הרפתקאות (בקולנוע, בספרות אינני חושב שזה כך).
סולאריס של סודרברג הוא דוגמא נוספת למד"ב דרמטי-רומנטי שכזה, ואשמח אם תכתב עליו ביקורת מתישהו.
הערות וניטפוקים לסרט מעולה
1. למה סמנתה נשמעת בוויס אובר גם כשהיא על ספיקר? זה פשוט הרגיש משונה כשהיא דיברה עם ילדת יום ההולדת, או בפיקניק ונשמעה כאילו היא באוזן של תיאודור.
2. אני מבין שהוא כנראה מאוד טוב בעבודה שלו, אבל הוא בסך הכל כותב מכתבים. איזה משכורת הוא בדיוק מקבל שהוא יכול לגור בדירה ענקית במה שנראה כמו דאון טאון לוס אנג'לס?
3. סקארלט ג'והנסן לא היתה בחירה טובה, לדעתי, פשוט בגלל שכולנו מכירים את סקרלט ג'והנסן ויודעים איך היא נראית ומתנהגת. היה מאוד קשה לא לדמיין אותה מחזיקה את הטלפון בצד השני. היה עדיף ללכת על איזה רייצ'ל רוברטס כזאת.
4. נראה לי שהסרט הזה זה הדבר הכי קרוב לעיבוד קולונעי של "קול למתים" שמעריצי אנדר יכולים לקוות לו.
תשובה על 1
היא לא על ספיקר אף פעם. לת'יאודור יש יותר מאוזנייה אחת כך שכאשר מישהו אחר רוצה לשמוע אותה (בפיקניק לדוגמה אפשר לראות שלזוג השני יש אוזניות) ת'יאודור נותן לו את האוזנייה הנוספת, וכך שניהם שומעים אותה.
פישלייק על 4
(ל"ת)
לא ראיתי את הסרט עדיין,
וגם את מראה שחורה לא יצא לי לראות, אבל הוא הזכיר לי את הפרק ב"המפץ הגדול", שבו ראג' קותרפאלי מתלהב מהאייפון שלו כיוון שסירי היתה ה'אישה' היחידה שהוא יכל לדבר איתה בחופשיות והוא אף מתאהב בה, עד שהוא נפגש איתה פנים אל פנים…
http://www.youtube.com/watch?v=7-SVvtxHJGU
בדיוק ראיתי את הפרק הזה אתמול! אתה לגמרי צודק.
בנוסף, לי זה הזכיר מאוד סיפור קצר של אסימוב, על רובוט עם אינטיליגנציה מלאכותית, שלצורך ניסוי מתגורר עם אשתו של אחד מהעובדים בחברה שייצרה אותו.
שם, אגב, המקרה הוא הפוך, אבל דומה מאוד.
עיצוב
אשאיר את ההתלהבות הן מהפן המרגש (והסרט אכן ריגש ועורר בי השראה) והן מהפן המגרה מחשבתית (שגם לא היה חסר) לתגובות הרהוטות מעלי.
אני שמתי לב במהלך כל הסרט, בנוסף לכל אלו ולצילום החם שדובר פה לנושא העיצוב. סרטי מד"ב נוטים ליפול לאחת משתי קלישאות עיצוב בהרבה מקרים – עתיד נוצץ וחלק שרק חסר לו הלוגו של אפל, או דיסאוטופיה שחורה וקודרת ולרוב מלוכלכת. לפעמים שני העולמות העיצוביים מתקיימים במקביל. אבל לא פה – מהתלבושות, דרך עיצוב הפנים ועד למראה של העיר כולה, הייתי מוכנה לקבל שככה נראה העתיד. קצת דומה להווה, קצת רטרו, קצת חידושים טרנדיים מתקבלים על הדעת. קודוס למעצבי הסרט. הולם ביותר בעבור סרט שעוסק בצורה רעננה שכזו בסוגיות מד"ב-יות ביחס להיצע בקולנוע.,
מילה במילה מה שרציתי להגיד.
הייתי מסמנת לייק, אבל זה לא משקף עד כמה אמרת בדיוק מה שעבר לי במוח כל הסרט וגרם לי הנאה גדולה.
סרט מקסים שהיה אפשר לקצר קצת
הקונספט נשמע טיפה מוזר אבל איך שמתחיל הסרט מתרגלים ואליו והוא לא נראה מוזר. חואקין פוניקס נהדר בתפקיד הראשי וסקרלט ג'והנסון חמודה בתפקיד הקולי שלה. היה משהו מאוד חמוד ואמין ביחסים בינהם. יש גם כמה רגעים משעשעים מאוד בסרט, הוא שומר על עניין והוא גם מעלה רעיונות מעניינים במהלכו. אבל כמו לא מעט סרטים מהזמן האחרון, הרגשתי ש'היא' נמשך יותר ממה שהיה צריך להימשך. האורך שלו לא קיצוני (שעתיים טיפה) אבל בכול זאת יש כמה קטעים שהיה אפשר לקצר אותם. 'היא' לא יהיה סרט השנה שלי ואני לא יודע באיזה מיקום הוא יהיה בטופ סרטי 2014 שלי, אבל הוא בהחלט סרט מקסים שיהיה שווה אזכור בסוף השנה.
לא אהבתי.
סרט ארוך ומתיש.
איכשהו מערכת היחסים הוירטואלית פשוט לא עניינה אותי. ורוב השיחות שלהם שעממו אותי, וכל קטעים שהיו קשורים לסקס היו פשוט מביכים.
והסוף בכלל לא היה הגיוני לדעתי. אבל מילא. לפחות זה הרגיש טוב כשהגעתי לסוף שלו.
סרט נפלא
לגמרי סרט השנה, הסיפור ממש חכם ומצליח להסביר את הפרטים הקטנים בלי להתאמץ להסביר אותם- הם פשוט שם. לא בכיתי, ואני דווקא מהבוכות בסרטים, אבל התרגשתי די הרבה. אני לא יודעת אם אנשים שמו לב לכל הפרטים הקטנים, כל הדקויות שעוברות בסיפור: הבגדים של הדמויות שמשתנים עם הזמן, הדרך שבה סמנתה מעירה את תאודור לאורך הסרט, כל מיני פרטים קטנים שצריך יד אומן כדי לחשוב עליהם ולסדר אותם בצורה כל כך יפה בלי שזה כמעט יהיה מורגש. השימוש במוזיקה ובסאונד היה ממש יפה בעיני. נכון שזו הסוגיה העיקרית שלא פתרו אבל כבר בתחילת הסרט רואים סביב תאודור הרבה אנשים שמפטפטים עם עצמם (עם מחשב ברמת אינטיליגנציה כזו או אחרת).
שתי תובנות חדשות שלי:
1. הייתי כניראה באולם היחיד בארץ שעושה הפסקה. לא יודעת אם זו חלק מהסיבה שהסרט לא הרגיש ארוך מידי. מבחינת עריכה אני לא מצליחה לדמיין משהו שאפשר היה לחתוך ואני לא יודעת אם גם בצפיה ללא הפסקות הייתי מרגישה שהאורך מוצלח.
2. כל חיי חשבתי שאסון קולנוע הוא אולמות קולנוע מלאים ילדים. אוי, הגורל סידר לי לקח לחיים. רגע לפני שהפרסומות התחילו קרא לי האיש מאחורי ושאל אם זה בסדר שהמעיל שלו על המושב שלי (הכסא לידו היה ריק!) הסברתי לו בנימוס שלא, בסה"כ הוא נראה סבא נחמד שבא עם אישתו לקולנוע, אז למה להתחיל באנרגיות רעות. מסתבר שזוג הזקנים הזה החליט להכנס לסרט באופן רנדומלי, משום שלא היה להם מושג מה קורה או יקרה בסרט. איך אני יודעת? כי הם ניהלו על זה שיחה פעילה כל הסרט בקול רם "אוי! עכשיו הוא הולך לגלות שכל הזמן הזה הוא דיבר עם אישה אמיתית, בטח זו תהיה החברה הזו שלו מהמשרד" "אוי, למה אתה חושב שהוא עושה ככה?" "תגיד, אתה יודע מי זה הבמאי הזה?" "מעניין מי עושה את הקול" בשלב מסויים לא יכולתי לסבול את זה יותר והסתובבתי לבקש שידברו בשקט. האשה פשוט לא הסתכלה עלי והמשיכה לשחק במשחק הניחושים עם בעלה, אז נופפתי בידיים למעלה כדי להסב את תשומת ליבה, והיא המשיכה לא לראות אותי. ביקשתי מבעלה שיהיו בשקט. אלוהים! זה עזר ל10 דקות ואז היא המשיכה, לפחות הוא הפסיק לענות לה כי היה לו לא נעים.
ואני חשבתי שילדים שקצת מתלהבים כשיש איזה סלב על המסך ומוחאים כפיים בסוף זה לא כיף. תביאו לי כאלה כל יום, עדיף! לפחות השמיעה שלהם מספיק טובה כדי שיוכלו להתלחשש ב-ליחשושים. כמובן שהסבתא המעצבנת הזו לא הבינה את הסוף, אולי אם היא היתה סותמת את הפה ורואה את הסרט היא היתה מבינה יותר.
יש משהו בסרט הזה
שמוציא את הרע בקהל. כנראה שהוא ממש שנוי במחלוקת או משהו…
בהקרנה שלי היתה שורה של קטינות שהובכו מכל סצינה בעלת אופי מיני, ציחקקו, דיברו, שיחקו באייפון וכו'. בקיצור בבירור אנשים שלא ציפו לסוג כזה של סרט.
אנשים ברצינות לא קוראים לפחות את התיאור של הסרט לפני שהם קונים כרטיס?
זה קולנוע שכונתי
שנותן הנחות לכל מי שהוא לא סתם איש רגיל (ילדים, תלמידים, חיילים, סטודנטים, פנסיונרים וכו'). אני מניחה שב20 ש"ח לא חייבים לבדוק על מה הסרט.
אני מופתעת מעניין הקטינות כי שמתי לב שהיתה על הסרט הגבלת גיל.
היה להן איזה 16 ככה
יש עדיין בתי קולנוע שכונתיים?
הכי ניינטיז, גם אני הופתעתי
שילמתי 25 ש"ח כי אני סטודנטית
באמצע הסרט היתה הבלחה של מסך שחור, חשבתי שזה דה ז'ה וו ואז היתה הפסקה. החברה ההמומה לא ידעה מה זה אומר אבל שמחה שיש זמן לקנות פופקורן. הסברתי לה שתחזור בציפצוף.
בזמן ההפסקה וברגעי השקט בסרט פתאום שמענו את הפיצוצים של הסרט באולם ליד.
רגע לפני שהסרט נגמר פתאום נפתחה הדלת, וסדרנית נעמדה ביציאה. עוד לפני שהתחילו לרוץ הכתוביות היא הדליקה את האורות באולם.
הדבר היחיד שהיה חסר
זו פרסומת ל7UP. הן היו המקבילה לסרטוני הפתיחה של פיקסאר.
איפה הקולנוע הזה?
(ל"ת)
קולנוע חן
רחובות
לא ראיתי את הסרט
אבל אני חושב שכדאי שאת "הפיצוצים בסוף" היית מסמנת בכתב מוסתר כי אני מניח שזה יכול להיות ספוילר.
הפיצוצים בסרט אחר
(ל"ת)
מה שחסר לדז'ה וו אמיתי
זה שהסרט ייתקע בתמונה אחת ואז יתחיל להישרף על המסך. ככה זה היה בשכונות שאני גדלתי בהן.
אח, איפה איפה הן, המקרנות ההן, עם הפילם והצלולויד.
הנה סרט בשבילך
http://www.youtube.com/watch?v=KbUYVVmWESg
מסכים עם כל מילה.
(ל"ת)
אתה רומז שגם תוכנה יכולה לזייף אורגזמה?
I'll have what she's having
מה פתאום רומז?
אומר בברור ובגלוי.
משהו אחד שלא הבנתי
מאוד נהנתי מהסרט. מהעומק והאסתטיקה, והמשחק הענק של כל השחקנים.
דבר אחד לא הבנתי – כל פעם שתיאודור נמצא ברחוב ועוברים על ידו אנשים שמתקשרים עם מערכות ההפעלה שלהם, לא שומעים אותם. שומעים אותו מדבר עם סמנתה, אבל אפילו כשהוא יושב במדרגות של הרכבת התחתית, ועוברים על ידו מלא אנשים, ומשום מה בחרו לא להשמיע לנו אף אחד מהם, אפילו לא רעש רקע של אנשים שמדברים. לא ברורה לי משמעות השקט הזה. דווקא היה יכול להיות מעניין לשמוע משפטים אקראיים ממערכות יחסים של אנשים זרים ברחוב עם מערכות ההפעלה שלהם.
דווקא יש סצינה משעשעת בה יוצא לשמוע משפטים אקראיים
מאנשים זרים העוברים ברחוב ומדברים עם מערכות ההפעלה שלהם. בשאר הזמן אני חושב שהבחירה לא להשמיע לנו אותם דווקא מצליחה להעניק יותר אינטימיות לשיחות של תיאדור וסמנתה. תיאדור הרי משתמש באוזניות כל השמן והוא די שקוע בשיחות שלו עם סמנתה ולא ממש שומע או מבחין בקולות שמסביבו, אז הבחירה לא להשמיע אותם לא צרמה לי בכלל, אלא נראתה לי הגיונית ועבדה לטובת הסרט.
לדעתי הסרט הוא בכלל לא על טכנו' מתקדמת
אלא על גבר שמנסה לשקם את עצמו לאחר גירושין. הרי ברור מאליו שלהתחבר עם מחשב זה לא בריא, לא צריך סרט שילמד את זה. הסרט כן מנסה להגיד לדעתי, שכדי להשתקם באמת מפרידה אחרי קשר אינטנסיבי, צריך למצוא את הכוח מבפנים ולא לחפש להיתלות באנשים / חפצים ע"מ להתקיים ולהרגיש טוב עם עצמך. הטכנו' המתקדמת, כמו בכל הסרט העתידני הזה, היא רק רקע, שמעביר את המסר האישי ודי חשוב הזה.
מה שאני לא מבין הוא למה מניחים שלסרט יש "מסר" יחיד
את רוב היצירות הארוכות (נאמר, סרט של שעתיים) שבאמת אומרות משהו ולא סתם זורקות דינוזאורים כי זה מגניב אי אפשר לפשט למסר יחיד שניתן לתיאור במשפט מחץ, וגם לא צריך.
זה המסר העיקרי לעניות דעתי
לא ניסיתי לסכם סרט במשפט מחץ, אלא לשתף במחשבותיי.
תודה.
מצטרף לקמפיין איימי אדמס,
דווקא זה שהיא עושה תפקידים כל כך שונים בסרטים שונים, ומשכנעת בשניהם, זה מראה שהיא שחקנית משובחת.
הכל טוב ויפה
אבל קייט. פאקינג. בלאנשט.
הייתי מת לראות את הנסיכה ג'יזל זוכה באוסקר,
או את מריל סטריפ מקבלת אוסקר רביעי, או לראות זכייה נוספת של "כח משיכה" (והפעם בפרס "נחשב" יותר, לכאורה) – אבל קייט. פאקינג. בלאנשט. זאת תהיה אחת הזכיות הכי צפויות והכי מוצדקות של הטקס הזה.
לא לדאוג חברים.
משום מה כבר בוערת בי התחושה ששנה הבאה תהיה השנה של אדמס. יש לי תחושת בטן מאוד טובה בהקשר האוסקרי לגבי התפקיד שלה ב"עיניים גדולות" (של טים ברטון אומנם, אבל למען האמת סביר להניח שזה לא יהיה הטים ברטון שביים את "צללים אפלים" ו"עליזה בארץ הפלאות" אלא הטים ברטון שביים את "סיפורי דגים" ו"אד ווד").
לא מבין את ההתלהבות מהסרט הזה
זו בסך הכל גירסה קצת יותר מתוחכמת של התהאהבות אינטרנטית שרבים חוו ויחוו. הבעייה המרכזית של הסרט היא דווקא מה שנתפס כחדשנות שבה, העובדה שמערכת ההפעלה מתנהגת כמו בן אדם רגיל. זו לדעתי החולשה הגדולה של הסרט כי לא רק שאנחנו לא קרובים למשהו דומה אלא שאם היא כל כך דומה לבן אדם אז מלבד כמה מגבלות פיסיות, אין כאן איזו שהיא מערכת יחסים שונה מהותית ממערכות יחסים רבות בעידן האינטרנט. והסוף גם נראה לי מאוד מאולץ, שלא לומר גובל קצת ברמאות.
אני, איכשהו, מסכים עם כל מה שאמרת
למרות שאני דווקא חושב שמדובר באחד הסרטים הכי טובים של השנה.
גם לי לא נראה הבדל מהותי בין מערכת היחסים המתרחשת בסרט הזה לבין כל אחת מכל סרט אהבה אחר, גם כל הקטע המעניין של המוסריות או של "איך זה בכלל אפשרי?" שבהתאהבות כזו עף מהחלון ברגע שקלטתי עד כמה מתוחכמת ודומה לאדם אמיתי מערכת ההפעלה המוצגת בסרט.
סמנתה בקלות הייתה יכולה להיות אדם אמתי (שגרה בחו"ל, נגיד) ועדיין היינו מקבלים פחות או יותר את אותו סרט. כך שהיותה תוכנה במחשב הרגיש לי כמו גימיק.
ובכל זאת, בתור סיפור אהבה "היא" היה ממש מוצלח. הוא הציג עולם מעניין ביותר (כל הקטע עם העבודה של תיאודור, משחק המחשב, העיצוב ועוד כמה הברקות קטנות), הוא היה מצחיק, הוא היה רומנטי ומקסים ביותר, הוא הציג דמות ראשית מורכבת וכתובה ומשוחקת טוב מאוד וגם הגימיק הזה של מערכת ההפעלה הוא די מגניב בפני עצמו ועזר להוציא כמה סצינות ממש טובות פה ושם (למרות היותו, שוב, רק גימיק). הוא פשוט סרט כתוב ועשוי ממש טוב בלי קשר לאיזה סוג של דמות סמנתה (למרות, שבסופו של דבר, אני שמח שהיא נכנסה לתסריט בתור מערכת הפעלה אחרת לא היינו מקבלים כמה מהסצינות היותר טובות של הסרט, גם אם לא היה להן חשיבות לקידום העלילה).
מכתבים
אני לא חושב שזה שתיאודור כותב מכתבים מרגשים עבור אנשים אחרים זה פאתטי בכלל. בעולם הערכים של הסרט, הבחירה המודעת של אדם להשעות את האגו והרצונות האישיים שלו, כדי לאפשר לאדם אחר לחוות ולתקשר עם העולם דרכו, בדרכים שהוא לא היה מסוגל להן בלעדיו, היא אקט של הנדיבות האולטימטיבית. זה גם מה שסמנתה מוצאת בו.
כבר זמן רב שאני מנסה לחשוב על משהו מיוחד להגיד על הסרט הזה,
ואני לא מצליח. כבר אמרו עליו הכל ואני לא יכול להוסיף שום תיאור אחר לעד כמה הוא נפלא. אני לא חושב שזה סרט השנה שלי, לא של 2013 וכנראה גם לא של 2014, אבל הוא בהחלט מאוד קרוב. מלבד העובדה שבאמצע שלו היו רגעים די דלים וחולמניים מדי, והסוף שלו הרגיש לי במידה מסויימת כמו דאוס אקס מכינה – אין לי באמת שום דבר רע להגיד עליו.
ואגב, כל הסרט לא יכלתי שלא לחשוב על הדיאלוג הבא מ"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה":
"הם עושים עניין גדול מה'דור חדש של רובוטי חברת סיריוס קיברנטיקה ומחשביה בעלי תכונת הא.א.א. החדשה."
"תכונת הא.א.א.? מה זה?"
"אוה, זה אומר 'אופי אנושי אמיתי'."
"בעע, זה נשמע נורא".
אז אתה כן ממעית בערכה של קארי-אן מוס
במעיל עור?
(ציניות)
זאתי: גורי אלפי מתאהב בקריינית של הווייז
http://www.youtube.com/watch?v=i80Z2_ZNeM0
קצת מפגר אבל חביב.
סרט חלש, כנראה הגרוע של השנה
נכשל בפרמטרים רבים, החל מהיותו לא מעניין, מגוחך ומביך לפרקים. ציפיתי מהטריילר המקסים לסרט מרגש על
פוסט ברייק אפ בעתיד הלא רחוק וקיבלתי יצירה חלולה ומייגעת. לא חושב שיש לי משהו טוב לומר עליו, לצערי הרב. פשוט לקחו את 'רובי ספארקס' הנהדר ו'500 ימים עם סאמר' מכמיר הלב ועשו מהם בן כלאיים מרגיז. סרט צפוי ומפוספס, לפחות הדיאלוג לא רע.
ברור שהגרוע של השנה,
בכלל לא יכול לחשוב על לפחות חמישים סרטים שהיו גרועים ממנו. כולנו תמימי דעים שמכל הקולנוע האמריקאי, אין ספק שהסרטים שספייק ג'ונס הם המיץ של הזבל.
זאת הכרזה מהסוג שאני לא יכול להבין. יכול להיות שמעבר ללהתלהם ולעורר אנטגוניזם זה באמת מה שאתה חושב?
איזה אנטגוניזם?
זה הסרט הכי חלש של ג'ונז, לא מתקרב לשלושת הקודמים שלו.
אתקן – אחד הגרועים אם לא הגרוע ברשימות האוסקר וראיתי כמעט את כולם.
אם הוא החלש מבין תשעה סרטים
שנבחרו על ידי גוף גדול לסרטים הטובים של השנה ושלא את כולם ראית, זה לא ממש דומה ללהיות הסרט הגרוע של השנה, מה שמחייב אותו בין השאר להיות יותר גרוע מ"אני, פרנקנשטיין" או מ"משחקי למות מרעב", תלוי לאיזו שנה אתה מתכוון.
"איזה אנטגוניזם?" פחחחחחח. תן כמה אטומים של קרדיט לאנשים שקוראים את זה, אוקיי? לא כולם אידיוטים מזילי ריר חוץ ממך.
תיקנתי - הכי גרוע בין המועמדים
והתגובה שלך בסוף, לא מעידה על בגרות גדולה.
לאנשים תמיד מגיע קרדיט
לא לסרטים. לפעמים אנשים לוקחים ללב כשאני קוטל ומעליב סרט ותופסים זו כהתנשאות.
זו ממש לא הכוונה שלי. האקדמיה של הוליווד מזמן לא רלוונטית מבחינה איכותית-אמנותית (הרבה יותר מעניין מה קורה בברלין, ונציה, קאן וסאנדנס) אז אין לי הרבה כבוד או אהבה אליהם…
והצהרות עליו כ''סרט השנה''
על אותו משקל והן מעוררות אצלי אנטגוניזם :)
איזה סרט מעורר השתאות.
לא רק שהוא מצליח לעורר קשת רחבה של רגשות בצורה אמינה ומקסימה, ולא רק שהוא מצליח לייצר דמות מלאה ומרתקת מבלי שרואים אותה אפילו פעם אחת, יש בו את אחת הסצנות היפות שראיתי בקולנוע הרבה זמן, שלא רואים בה כלום. כלום. היא כולה רק סאונד.
נדמה לי שרוחב הלב שלי השתנה קצת בעקבות הצפייה.
איזו סצנה זו? לא זכור לי…
סקס.
(ל"ת)
אני חושב שאתה הבן אדם הראשון שיודע במה עסק AI
תגידו, רק לי זה הפריע שכל הנשים בסרט שחואקין פניקס יצא או נפגש איתן, נראו צעירות ממנו לפחות בעשור ויפות ממנו פי עשר? זו סוג של מוסכמה אמריקאית, או מה? בעולם האמיתי לא היה לו סיכוי איתן…
שלום, נעים מאוד. פעם ראשונה בקולנוע?
(ל"ת)
אני מתארת לעצמי שאתה יודע שזו לא פעם ראשונה שלי בקולנוע, אז אולי במקום ללגלג תנסה להגיב עניינית למה שכתבתי. כנראה שאם מצאתי לנכון לכתוב את זה, בסרט הזה זה בלט יותר מאשר באחרים.
ומה עם ג'ורג' מסיינפלד ?
שאמור להיות לוזר חסר תקנה ?
זה מעניין, מלבד תיאודור יש באמת רק עוד שלוש דמויות משמעותיות באמת בסרט,
וכולן נשים. כמובן שיש את בעלה של איימי אדמס ואת כריס פראט, הקולגה של תיאודור, אבל הוא לא משפיע כמו קתרין (רוני מארה), איימי (אדמס) וסמנתה (סקרלט ג'והנסון). עכשיו, איימי אדמס היא בת גילו של פיניקס (שניהם ילידי 74'), והיא אפילו קצת "התכערה" לקראת הסרט. היא לא נראית שם רע בכלל, אבל היא גם לא תואמת לסטנדרט ההוליוודי שלה בדרך כלל. ג'והנסון היא אחת הנשים היותר סקסיות בהוליווד, אבל היא לא מופיעה מול המצלמה בשום שלב במהלך הסרט, ככה שהיא לא מהווה פקטור. אתה כן צודק בהקשר של רוני מארה ואוליביה ווילד (הדייט של תיאודור), שתיהן צעירות מפיניקס ב-11 שנים. כמו שפנטלימון אמר, זה בכלל לא נדיר בהוליווד (בין בראדלי קופר לג'ניפר לורנס מפרידות 14 שנים, והשנה הם עומדים לשחק זוג כבר בפעם השנייה), אבל האמת היא שזה גם לא כזה נדיר במציאות. לי אישית זה בכלל לא הפריע (אני לא חושב שבעולם האמיתי הייתה למישהו שנראה כמו חואקין פיניקס בעיה ממשית "להשיג" מישהי שנראית כמו רוני מארה. אוליביה ווילד אולי, אבל זה באמת משתנה בהתאם לבנאדם).
רק שבראדלי קופר גם הוא
נראה מצוין, ובסרט עם ג'ניפר לורנס, לפחות על המסך הפרש הגילאים לא נראה גדול. היא בעצם נראתה מבוגרת מגילה האמיתי, והוא נראה צעיר יותר, ככה שזה לא היה ממש עניין לדעתי.
למה לא?
אפשר לומר (אולי בנימה קצת מתנשאת) שהסרט הזה הוא על אנשים אינטלגנטים. אז נכון שפיניקס הוא לא חתיך הורס (והא גם בכלל לא מכוער) אבל למה שגבר לא יוכל לצאת עם אישה שנראית יותר טוב ממנו, במיוחד כשמדובר בסוג אנשים מסוים שיכולים לראות מעבר ליופי.
למה שגבר לא יוכל לצאת עם אישה שנראית יותר טוב ממנו? הוא יכול. אבל זאת לא השאלה. גבר יכול גם לצאת עם אישה שמבוגרת ממנו בארבעה עשורים. השאלה היא אם בסרט חואקין פניקס היה יוצא לדיט עם אישה בת שמונים, היית מרים גבה?
זה לא ענין של "יכול" אלא של מה הסבירות שזה יקרה. בסרט ריאליסטי, כשגבר נפגש עם גרושתו והיא נראית יותר כמו הבת שלו, זה פוגע באמינות.
לא שמעת על וודי אלן בחייך, נכון?
אפילו לא על הסרטים הבינוניים שלו שמדגימים את הנקודה, כמו מה שעובד?
דווקא אהבתי את "מה שעובד". לחואקין פניקס לא הייתה בסרט כריזמה או שום דבר שיעזור להסביר משיכה של נשים הרבה יותר צעירות ויפות אליו.
הסרט לא מתמקד בדמות של תיאודור
זאת אומרת, הוא גם. אבל הוא יותר מתמקד בבניית עולם, שכמו שמגיבים רבים וטובים לפניי מאז פברואר ניסו להסביר עתידני בצורה משכנעת, כלומר מדמה עתיד באופק הנראה לעין, אולי אפילו בשלושת העשורים הקרובים. סצנת הדייט של תיאודור באופליין במיוחד ממחישה את מה שכתבתי על הסרט כשרק צפיתי בו – שבמציאות של ימינו, גבר כבר לא יוצא לפגישה עם בחורה, אלא עם הפרופיל שלה ועם התמונות שלה ברשתות החברתיות בהן היא חברה, ויש בזה המון חסרונות והמון ניכור אבל גם המון אהבה ויופי ורגשות אמיתיים, שהם הרבה, הרבה, הרבה מעבר לרק סייברינג או סקסטינג. הייתי מוסיף פה עוד סצנה שזכורה לי טוב ושמגיבים אחרים הגיבו עליה גם אבל אז אני כבר אאלץ לסמן ספוילר ואני לא רוצה לעשות את זה. כדאי פשוט לצפות בו שוב. ושוב. ושוב. כי ג'ונז משאיר את הצופים עם יותר שאלות מתשובות, אבל זה כל הקסם.
זאת סוג של מוסכמה בקשרים אינטרנטיים.
וברשתות חברתיות מסוימות במיוחד. ובקרב אנשים מסוימים במיוחד.
You had me at Olivia Wilde
אני בהחלט שמתי לב לעניין הזה, הנשים שסביבו היו יפות באופן חריג, וחואקין – או יותר מודגש בעצם, הדמות שלו בסרט – היתה אטרקטיבית במידה די בינונית. אז אני האחרון שיאמר שיפיפיות הולכות רק עם יפיופים, אבל זה אכן היה די בולט לעין.
מצד שני, מאחר ומערכת היחסים הראשית בסרט היתה דוקא עם הדמות חסרת הצורה, זה לא פגע באופן משמעותי מדי, אלא רק קצת עשה נעים בעיניים :)
אם חואקין פיניקס נחשב כיום כגבר מספיק לא מושך
כדי שזה יראה מוזר שהוא יוצא עם נשים מושכות, מה זה אומר על שאר המין הגברי?
למרות שזה מקובל להתבלבל ביניהם,
דמות בסרט והשחקן שמשחק אותה אינם אותו אדם. הדמות בסרט אינה מוצגת כאטרקטיבית באופן מיוחד, אולי אפילו להיפך, גם בהיבט הפיזי וגם בהיבטים אחרים.
טוב, זה היה אידיוטי
לא יודע למה, אבל משום מה הייתי בטוח שסרט על סיפור אהבה בין אדם למחשב יהיה סרט שלא יציג דברים כמו עירום וקללות. ושזה יהיה סרט מושלם לראות ביחד עם המשפחה. חשבתי שמדובר בקומדיה רומנטית טובה שנוכל להנות ממנה כולנו ביחד. Oh boy, כמה שטעיתי.
פעם ראשונה שאני מגיב למישהו אחר שמתרעם יותר ממני על הומור גס ללא הצדקה?
כן.
או שזאת הייתה פרודיה עליי? מאז ששלמקו לימד אותי מה זה חוק פו אני כבר לא בטוח.
(ל"ת)
הוא לא אמר שום דבר על הומור גס, או הזכיר את המילה האהובה עליך, "וולגרי".
הוא הזכיר עירום וקללות* ונרמז שהוא הרגיש באי נוחות כשצפה בסרט עם המשפחה. אני לא זוכרת כל דבר שבסרט שאליו כנראה התכוון, אבל סצינת "תחנוק אותי עם החתול המת" מספיקה לי בזכרון כדי להבין אותו.
דניאל – אני בטוחה שיש אתרים שמרניים שמסווגים דברים כאלה, אולי תוכל להיעזר בהם בפעם הבא. גם הדירוג הרשמי שהינו R היה יכול לעזור.
______________
*אני לא זוכרת קללות בסרט, אז פשוט אניח שמדובר במילים כמו Fuck ו/או Shit.
הסצנה הכי טובה בסרט
מלאה בקללות
הסצינה הכי טובה בסרט? פתוח לדיון.
אבל תודה על התזכורת.
זאת לא המילה האהובה עליי. המילה האהובה עליי היא "אוברייטד".
ודווקא לי כמו ל-achiash (מישהו שהגיב אי שם במעלה הדף) הסצנות האלה בהחלט הרגישו כמו אמירה סאטירית או סתם קומית על הטכנולוגיה של העולם שלנו. סצנת החתול המת במיוחד הזכירה לי איך במציאות האינטרנטית של היום הכול כבר מעורבב – ארוטיקה, בדיחות פרטיות, הומור שחור וממים, והדמות המעצבנת במשחק המחשב שמנבלת את הפה ואחר כך הופכת לאהיבה וחמודה סתם נראתה לי כמו פרודיה על ונלופי ודמויות הבנויות על עיקרון דומה (אווניו קיו?)
ובנושא "לכל המשפחה" – אני זוכר משפחות עם ילדים קטנים שהגיעו לצפות במפיקים. ככה זה בישראל.
על פי תדירות השימוש.
אני ממליצה שלא תעלה נושאים שאינך מבין בהן כ"אבניו קיו". בייחוד אחרי שהסברתי לך נקודה דומה לגבי המחזמר הזה השבוע, מסתבר שלא הקשבת.
בין אם מדובר בפרודיה או אמירה סטירית או לא (ובהחלט נראה שזה המצב), הנקודה היא שקיימים בסרט ניבולי פה והתרחשויות בעלות גוון מיני-ארוטי וזה עלול לעורר אי-נוחות בזמן צפייה משפחתית, תלוי במשפחה.
נראה לי לגיטימי לחשוף ילדים ליצירות שבוגרות מדי עבורן (ואני בטוחה שכל אחד נחשף לכאלה בילדותו), סתם חבל שדברים רבים עוברים להם מעל הראש. אגב, זה קורה גם בבגרות, עיין ערך ההספד שכתבת לאסי דיין.
ביוויס: "אה הה. אה הה הה הה". באטהד: "היא אמרה שימוש!"
לפי הזיכרון שלי וגם של הסקייפ, את זאת שהעלית ראשונה את שדירת Q, אבל זה באמת לפרטי. בעניין אסי דיין, ראי את תגובתי האחרונה בדף הסרט של שוברות האביב, צפיתי בסרט לפני כמעט 14 שנה ולכן מגיעה לי תקופת גרייס עד שאצפה בו ו/או באגפא שוב.
11. כן, אין לי ראש למספרים.
(ל"ת)
דירוג R והאתרים השמרניים:
לא צריך לחפש אתרים "שמרניים" בגלל הרצון הנורמלי לשמור על תומת הילדים/ההורים.
הקב"ה ברא לנו מזמן את IMDB, ובו לכל סרט פינת PARENTS GUIDE.
למשל ב"היא":
http://www.imdb.com/title/tt1798709/parentalguide?ref_=tt_stry_pg
שם מפורטים בדיוק כל פיסת עירום, סקס, קללה או אלימות שמופיעים בסרט.
גם אם רואים למשל בסרט מישהו שותה/מעשן או לוקח סמים – זה יופיע שם בפירוט, כאמור.
(קחו בחשבון, סיכוי סביר שיהיו שם ספויילרים, אם כי לא בהכרח)
במקרה ביום השואה האחרון ביקשו ממני חוות דעת לגבי סרטי שואה, אילו מהם מתאימים לילדים ולאיזה גיל, וכך יכולתי לייעץ להם למרות שלא ראיתי אף אחד מהסרטים הנשאלים.
משהו מעניין:
הסרט הזה מלא בהתייחסויות למין, אבל אין בו אפילו שמץ של אלימות. לא מילולית ולא פיזית.
אין שום איום או תחושת פחד בשום שלב.
למי שלא הבין מה המיוחד בזה, אזכיר שמדובר בסרט על התפתחות עצומה (בעתיד) של המחשבים והAI.
והעולם בו גם יפה.
גיבור הסרט הוא טיפוס די מנוכר, אבל כל האנשים סביבו ידידותיים, והעולם שבו הוא מסתובב אמנם מאוד אורבני, אבל גם מאוד יפה. יש המון צילומים של אנשים הולכים בנעימים ברחובות יפים ומופזי שמש, עם מים מנצנצים ברקע.
נראה לי שהעניין הוא לא פיניקס עצמו אלא הדמות האפרורית והמגומגמת שלו בסרט
אם היה מדובר בגירסא המלאת ביטחון ואסרטיבית שלו מ"המאסטר" זה בוודאי היה נראה לאנשים יותר הגיוני. בעיני היחסים שלו עם איימי מאן (שגם היא "שונמכה" לצורך הסרט) עבדו מצויין, וגם במקרה שלרוני מארה זה לא נראה בלתי אמין. הסצינה עם אוליביה וויילד נראתה קצת מוזרה, כיוון שהיא לוהקה לתפקיד "פצצת המין השטחית" שלא ברור מה הדליק אותה כל כך בבחור האפרורי הזה.
שוב, העניין הוא לא בשחקנים אלא בדמויות. גם את איימי מאן (בגירסאת "חלום אמריקאי") יכלו ללהק לדמות של אוליביה וויילד, וזה היה נראה לא אמין באותה מידה.
אדמס.
אבל אני מבין מאיפה מגיע הבלבול: היא->איימי אדאמס->המאסטר->פול תומס אנדרסון->מגנוליה->פסקול של איימי מאן.
כן... כנראה... שמשם.... הבלבול....
*מזכיר לעצמי להחזיק IMDB פתוח בכל תגובה, בעיקר אם יש איימי/אמה/אמנדה כלשהי מעורבת*
זה כנראה סרט לקולנוע, כי בצפייה ביתית קשה להחזיק מעמד מול סרט כ"כ איטי ומשעמם
נשברנו אחרי כ-40 דקות שעד אליהן הסרט היה צפוי להחריד ברובו. אז בעתיד אנשים יהיו בודדים לא פחות אבל יפתחו תלות גדולה יותר במחשבים? פשש, סחתיין על המקוריות. היה לי כ"כ ברור שהוא יבחר מערכת הפעלה נשית ויתאהב בה ויפתח תלות רגשית בה ואולי היא בו… וזה כ"כ ג'יין ב"קול למתים" (שממש לא אהבתי, אגב; היא הייתה יותר מדי דאוס אקס מכינה). סיפור האהבה הזה היה יכול להיות נורא רגיש ומרגש אלמלא היה כה משעמם, בנאלי וצפוי. אולי בהמשך קורה משהו, אבל כבר לא הצלחתי לשרוד עוד סשן א-י-ט-י של ברברת חסרת תוחלת בין אדם בודד לבינה המלאכותית שלו.
במשך דקות ארוכות ניסיתי לגרד מוטיבציה להמשיך לצפות ואז בן זוגי כנראה קרא את מחשבותיי ואמר בקול "אני משועמם, אולי נעצור?" ולא יכולתי לסרב.
ג'והנסן עושה עבודה טובה (ולדעתי היא דווקא שחקנית לא רעה והוכיחה זאת בכמה וכמה סרטים קודמים) ופיניקס אכן סובל ממקרה חמור של שפם, מברשת כעורה שגברים מסוימים מתעקשים לגדל תחת חוטמם מסיבות שאינן ברורות לי (ואז לא מבינים למה נשים לא קופצות עליהם?).
אתם בטח כיפים במסיבות.
(ל"ת)
אסכם בקצרה שלא רוויתי נחת מהמשך קורות חייו של אנדר לפי אס"ק.
(ל"ת)
סרט יפיפה
זה סרט עצוב, חדשני, מצחיק, מעניין, מרגש ועצוב. מי ידע שהתפקיד הכי טוב של סקרלט ג'והנסון עד עכשיו הוא תפקיד שבו בכלל לא רואים אותה. חואקין פיניקס היה מדהים. זה פשוט סרט יפיפה.
אכזבה גדולה.
אולי כמו שכתבו פה לפני, זה היה טעות לראות בבית ולא בקולנוע. הסרט לא הצליח להחזיק אותי מרותק.
שאלה לעורכים/צלמים שבנינו,
מה עשו לצבע שגרם לתמונה להיות כל כך.. מוזרה?
לא אהבתי את הצילום. הוא טכני, אסתטי ומאוד מאוד קר. מתאים מאוד מאוד לסרט ועל זה סחטיין לצלם.
יהיה מעניין לראות את הפרמיים של זה ושל גשר המרגלים אחד ליד השני… (סתם סרט שראיתי אתמול) איזה הבדלים עצומים בין שני הגישות.
למד איתי באוניברסיטה חבר
שבפרוייקט הגמר שלו בתיכון כתב תוכנה שכותבת שירים. כמה מהם היו לא רעים.
וזה היה לפני שלושים שנה בערך.
EMI
דיוויד קופ פיתח בשנות ה-80 אלגוריתם שמקבל כקלט יצירות של אמן מסויים, ויוצר יצירה חדשה בסגנון שלו. התכנה עבדה בעיקר עם באך, ויואלדי ורמנינוב. היצירה הכי מפורסמת שלה, שאמורה להיות ברוח ויואלדי (ומעניין לתת למישהו שמכיר את המלחין לשמוע את היצירה ולראות אם הוא מזהה שמשהו לא בסדר):
https://www.youtube.com/watch?v=2kuY3BrmTfQ
לא נכון לדעתי להגיד שהיצירה של המתכנת. קופ תיכנת את האלגוריתם לחפש קווים מנחים מסויימים אבל לא כותב את היצירות בשום צורה. הוא סיפר שבזמן שהוא הלך להביא סנדביץ' EMI כתבה 5000 יצירות. כשהוא אומר לה לכתוב משהו, אין לו מושג מה יצא.
קופ המשיך ופיתח תוכנות יותר מתקדמות. האנקדוטה הכי מפורסמת עליו הייתה כשיצירה שלו השתתפה בתחרות מול יצירה של מלחין בן זמננו ויצירה של מוצארט. אמרו לקהל לנחש מה זה מה: הם ניחשו שיצירת התוכנה של קופ היא של מוצרט, שהיצירה של מוצרט היא של המלחין השני, ושאת היצירה של המלחין השני כתבה תוכנה…