לבבות באטלנטיס

מאת
קיפוד
– פורסם ב 15 בפברואר 2002Posted in: ביקורות

במקור: Hearts in Atlantis
במאי: סקוט היקס
תסריט: וויליאם גולדמן
על פי ספרו של סטפן קינג
שחקנים: אנטון ילצ'ין,
אנתוני הופקינס, הופ דייויס

אני זוכר את קיץ 1986. איך לא אזכור? הלילות היו ארוכים וצלולים, וכאשר הבטת למעלה, דימית שאתה יכול לראות את הנצח. הרוחות נשבו בעדינות על פנינו כאשר שכבנו כך, וגבינו על הדשא הרך. לא רצינו שהקיץ יגמר. הייתי אז בן 10, וכל חיי עמדו לפני.

אבל לא, אני לא מדייק. קיץ 1986 היה מין הסתם קיץ לוהט, לח ומחניק כדרכם של קייצים ישראליים, ואני לא זוכר הרבה ממנו. בכלל, גדלתי בשכונה שיותר עירונית ממנה לא יכולה להיות. מעט הירוק שראיתי הופיע בגביעוני אשל שנשארו במקרר יותר מדי. אבל זה לא אומר שאני לא יכול להתגעגע לילדות של אחרים.

כמו למשל, לילדות של רוברט גארפילד. אולי היום רוברט גארפילד הוא כבר מבוגר, וסופר מצליח, אבל פעם גם הוא היה ילד. בובי, קראו לו אז.
ילדות לא רעה היתה לבובי, כך נדמה. הוא גדל בעיירה קטנה וציורית, עם חברים טובים, אמא אוהבת שגם נראית טוב (פלאי המחוכים של שנות הששים?)… לא חיים רעים, לילד בן 10. אתם בודאי יודעים על מה אני מדבר, אם ראיתם את 'אני והחבר'ה', או אם הייתם בנעוריכם מצופיה הנלהבים של הסדרה 'שנות הקסם'.

אבל יום אחד הכל מתחיל להתערער. אל ביתם של בובי ואימו מגיע זר מבוגר, הנושא את רכושו בשקיות נייר. הוא משתכן בקומה העליונה, ושוכר את בובי שיעשה עבורו מטלות פעוטות שונות: שיקנה עבורו עיתון, שיקריא לו כותרות ממנו, ושידווח לו אם יראה את האנשים הרודפים אחריו. בובי מגלה שטד בראוטיגן (זהו שמו של הזר המבוגר) הוא אדם במנוסה, פליט.

את ט. בראוטיגן משחק בחן רב אנתוני הופקינס, הקניבעל החביב (לא, כאן הוא אינו קניבל, אבל לא הצלחתי להוציא לעצמי את התמונה מהראש). זה מצער, כי מסר הופקינס אני מצפה ליותר מסתם "חן רב". אני רוצה הופעה סוחפת, מהפנטת ומלאת השראה. אני רוצה שיקסים אותי, שיפליא אותי, שיפחיד אותי. אבל כאן…? כאן הוא "סתם" אדם זקן ועייף. הוא לא משעמם, הוא רק מצוייר כך.

בובי גארפילד עצמו? ילדון די מטריד. זוכרים את 'הנסיכה הקסומה'? זוכרים את הילדון שם, החולה, במיטה? ובכן, תעבירו אותו כ-20 שנה אחורה, תחליפו את השחקן בקרש חיתוך אומצות, ותקבלו את בובי גארפילד. כמה טוב, לפחות, שכאשר הוא יגדל, ישחק אותו "האיש-שכולם-מכירים-את-הפנים-שלו,-אבל-אף-אחד-לא-יודע-
מה-שמו", שלדעתי הוא אחד משחקני המשנה הטובים ביותר בהוליווד. חבל, לא זוכר איך קוראים לו.

כחלוף הזמן מסתבר שטד בראוטיגן אינו אדם רגיל. הוא יכול לעתים לדעת מה עומד לקרות, או מה כבר קרה, או על מה אנשים חושבים. לא זו בלבד, אלא שהמתת הזאת היא כמחלה מדבקת. אנשים רגילים בהם נוגע טד מקבלים שבבים מיכולתו. אבל מי הוא בכלל אותו טד בראוטיגן, ומאיפה הוא קיבל את הכוחות שלו?
לא מוסבר.

סטיבן קינג התבגר. כדי להפחיד אותנו, כדי לאיים עלינו, הוא לא זקוק כבר לאותן מפלצות חרוקות עין הרודפות אחר נשים צעירות לאוכלן. הרבה יותר מאיים הוא הנורמלי: כאשר אנשים חסרי יחוד, חמושים בכובעים אפורים וחליפות אחידות רודפים אחריך. אי הידיעה, היא המקור האמיתי לפחד. אנשים אפורים אלו הם אכן ה-'רעים' בסרט, אותם 'אנשים נמוכים', נציגים אפרוריים ומשעממים של כוחות עלומים ונוראיים. אבל הסרט לא מנסה להפחיד, או מנסה ולא מצליח. 'האנשים הנמוכים' הם פרט שולי מדי בסרט.

בין לבין, סדקים נפערים בחייו של בובי הקטן. הוא מגלה אמיתות לא נעימות על משפחתו, על סביבתו, על החיים. מהימורים ואלכוהול ועד ניצול מיני. דברים שלא היו קיימים בשנות החמישים – לא רשמית, לפחות. לפי הכרוניקה המתועדת, הכל היה אז מושלם.

אז אולי בובי גארפילד מגלה שחייו אינם מושלמים. אנחנו, הצופים בסרט, אמורים לגלות זאת יחד איתו. "נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם", כך אומרים. אבל כאשר רוברט מביט לאחור על חייו, הוא לא מתחרט עליהם. איכשהו, למרות כל הכתמים – הסך הכל של זכרונות הילדות שלו הוא תמים ומלא אופטימיות. אולי לא היה מושלם אז, אבל לא כיף יותר לחשוב ככה?

אני, למרות שניסיתי להתחבר לסרט, לא כל כך הצלחתי. אולי זה הקטעים המתים בסרט, אולי זה הקרש שנבחר לתפקיד הראשי, ואולי זה כי פשוט קשה לי להתגעגע לילדות שלא היתה לי. לא שלא נהנתי, חלילה. ברובו, הסרט זורם, הנופים מקסימים, והאווירה אכן מועברת כהלכתה. אבל לאחר שיצאתי מהאולם, שמתי לב עד כמה הסרט היה מלאכותי. אריזת פלסטיק מבהיקה, שעוטפת מה בדיוק? עוד סיפור שגרתי למדי של סטיבן קינג? עוד סרט שנעשה לפי תבנית מוכנה מראש של סיפורי התבגרות, ושבמקרה תובל בטיפ-טיפה של על-טבעי מבית מדרשו של הקינג? אולי אני מפונק, אבל מקינג למדתי לצפות ליותר.

תגיות: