שלום לכם. בפעם הקודמת בפינתנו "איך אספקט אחד של עשייה יכול להרוס סרט אקשן סטנדרטי וסביר" עסקנו בצילום, ובאופן שבו שימוש לא נכון בו מחריב את "טעון הגנה". הפעם נדבר על "בגידה כפולה", ועל אספקט אחר – המוזיקה.
כמו "טעון הגנה", "בגידה כפולה" הוא בבסיסו סרט אקשן סטנדרטי. יש סיפור על סוכנת חשאית בעלת יכולת כמעט על-אנושית, כזאת שיודעת לתכנן ולארגן ולתזמן ולנהל מבצעים בינלאומיים, ובנוסף ללכת מכות ולהיראות טוב בשמלה. מבצע אחד לא הולך כמתוכנן, היא מגלה שטמנו לה פח ושלמעשה כמה מהאנשים שבצד שלה לא באמת בצד שלה, יש מרדפים ויריות ומכות ותפניות בעלילה שאמורות להפתיע אבל הן לא ממש. יש גם פתילים עלילתיים שנראים כאילו הם הולכים להוביל לאיזה מקום, ואז מתפוגגים בלי להשאיר זכר. די כרגיל.
שלא כמו סרטים אחרים שיכולתי לנקוב בשמם, ב"בגידה כפולה", כשיש אקשן – הוא טוב. הוא מראה שכן, אפשר דווקא לצלם סצינות אקשן מהירות עם הרבה פעילות כך שאפשר להבין בכל רגע מה קורה. יש פה כמה מסצינות המכות הטובות ביותר שראיתי בזמן האחרון, והרבה מזה בזכות ג'ינה קרנו. וגם אני לא ידעתי מי זאת, אבל נדמה לי שהסרט הזה כולו נעשה כקלטת אודישן עבור ג'ינה קרנו. היא נראית כמו כוכבת קולנוע וקורעת לאנשים את הצורה כמו כוכבת היאבקות. שזה, מתברר, לגמרי לא מקרי: הקרנו הזאת היתה פעם מתאבקת MMA. כלומר, כשהיא הולכת מכות, היא יודעת בדיוק מה היא עושה, ולא צריך כפילים או עריכה יצירתית כדי לגרום לה להיראות כאילו היא קופצת על קירות ומרחפת מתחת לאנשים בזמן שהיא מעקמת להם את היד למקומות שהשתיקה יפה להם. היא אפילו שחקנית בסדר, או לפחות מספיק בשביל כוכבת אקשן. היי הוליווד: בפעם הבאה שאתם מלהקים את לארה קרופט, או את וונדר-וומן, או כל תפקיד אחר של אשת אקשן – תחשבו על ג'ינה קרנו.
בקיצור, זה מותחן אקשן קטן ונחמד. הוא לא בומבסטי ולא מנסה להיות כזה, והוא ייראה טוב על מסך קטן, אבל לא מבזבז מסך גדול. אבל כאן נכנסת הבעיה: המוזיקה.
את "בגידה כפולה", צריך להעיר, ביים סטיבן סודרברג. לסודרברג יש שם של במאי איכותי וים חברים שמתייצבים מול המצלמה שלו בכל פעם שהוא מבקש, כך שגם בסרט הזה יש מספר מפתיע של פרצופים מפורסמים בתפקידים בינוניים עד קטנים (יואן מקגרגור, מייקל פאסבנדר, מייקל דגלאס, אנטוניו בנדראס, צ'אנינג טייטום). ויש לו סטייל. סודרברג הוא ילד גדול, ולא תמיד עושה דברים לפי הספר. וזה מצוין, בעיקרון. במקרה הזה, הוא יוצא נגד המוסכמה האומרת שסצינות אקשן חייבות להיות מלוות במוזיקה מפוצצת. כמה מסצינות המכות הן נטולות כל מוזיקה, ושקטות במידה מפתיעה – וזה דווקא מעניין. באחרות, סודרברג החליט שבמקום להשמיע בסצינות האקשן מוזיקה מפמפמת-דם עם הרבה באסים וקצב, הוא ישמיע קצת מוזיקת מעליות נעימה. מין ג'אז מונוטוני, כמו מה שספקית סלולר עשויה להשמיע לכם כמוזיקת המתנה למענה האנושי בשירות הלקוחות אם לא נורא אכפת לה שתירדמו ותנתקו. וזה מעצבן לאללה. זה נראה כמו הדגמה מכוונת לעריכה מוזיקלית שגויה. אם הסרט היה איש, הוא היה היפסטר שחושב שהוא יותר מדי קול בשביל להוריד את האוזניות שלו, גם בקרב יריות. ואם הסרט לא מתרגש מעצמו, למה שאנחנו נתרגש?
יש ב"בגידה כפולה" כמה בחירות לא סטנדרטיות, ובכל זאת הוא לא הרבה יותר מעוד סרט אקשן בינוני לחורף, לא יותר (אבל לא פחות) מסביר, גם בתור סרט פופקורן וגם בתור ניסיון של במאי הרפתקן. לפחות תוכלו לספר שידעתם מי זו ג'ינה קרנו עוד לפני שהיא היתה כוכבת.
השאלה המתבקשת
מה לדעתך יותר טוב, 'טעון' או זה? (לפי הביקורות, אני מהמר על האחרון).
ואפשר לעשות אקשן טוב עם מוזיקת מעליות. הייתה את הסצינה הזאת ב'דרייב'. אה רגע, זה *קרה* בתוך מעלית. nevermind…
איך צ'אנינג טאטום בכל מקום פתאום?
ואני בטוח שיש כמה צופי MMA אדוקים שהמשפט האחרון כבר תקף לגביהם.
אני לא מבין, זאת באמת שאלה?
אני באמת כל כך לא ברור? אם אני לא כותב "הידד, מומלץ, חמישה כוכבים, סרט השנה" אי אפשר להבין איזה סרט אני מעדיף?
לא, כבר הנחתי לבד, תודה רבה
אשמח להורדה קטנה במינון הסרקזם בפעם הבאה, אפשר לחשוב מה שאלתי. אני מתחיל להבין את הפתיל הזה
http://www.fisheye.co.il/a_separation/?comNum=462628#li-comment-462628
אבל זאת היתה שאלה רצינית
אם לא ברור מהכתיבה שלי איזה סרט אני מעדיף, ואתה צריך להמר, כנראה שאני כותב גרוע.
אתה לא כותב גרוע
פשוט שניהם סרטי אקשן, שניהם יצאו באותו שבוע, ובכל אחד ציינת בעיה מרכזית – שם הצילום ופה הסאונד – אז שאלתי, בתמימות, איזה אחד אהבת יותר. כפי שציינתי, הבנתי שכנראה את זה. אפשר להגיד שזו הייתה יותר שאלה רטורית שלא נוסחה נכון.
ברור או לא ברור (וזה לא כזה ברור)
אפשר לנסח את התגובה בצורה קצת יותר נעימה לעין או לגולש!
זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה שאתה מגיב ככה לאנשים, ולהגיד את האמת – זה צורם.
כל עניין הסרקסזם הזה נוטה לכיוון הפוגעני, וזה לא מיוחד/מגניב, זה סתם לא נעים, מעצבן ומוציא את החשק לקרוא פה (דבר שאני בטוחה שהוא נוגד את האינטרס שלך).
אולי בסרטים אתה יכול להשתלח כרצונך, אבל להפגין כבוד שמעבר לציניות לאנשים, זה בסיסי.
אין בתגובה סרקזם, אבל יש שם תסכול (מתמשך)
רד השקיע וכתב שתי ביקורות מפורטות, כשהוא מנסח אותן בצורה שאמורה להיות מובנת לרוב המוחלט של הקוראים באתר (ומשתדל שיהיו גם מהנות לקריאה). ואז מגיע מגיב (פעיל ולא חדש) שלכאורה לא מבין את מה שהיה אמור להיות ברור. זה אומר אחד משניים: או שרד כותב בצורה לא ברורה ויש צורך ממש ללעוס הכל עבור הקוראים, או שהמגיב התנסח בצורה שלא משקפת את הבנתו.
תגובתו של רד היתה כנה, נטולת סרקזם, אבל עם תסכול – האם המגבים באתר לא מבינים את הביקורות? ואם כן, למה הם מתנסחים כאילו לא הבינו?
אני חושב שהנ"ל הובהר בדיאלוג בין רד לכובען למעלה, אבל ההודעה החריפה שלך באה אחרי הדיאלוג ועדיין יש בה אי-הבנה, האשמה ואף עלבון. רד לא הגיב כדי לפגוע, לא השתלח, ובטח לא הגיב כך כדי להיות מיוחד/מגניב. תגובות כמו שלך לא נעימות, מעצבנות ומוציאות את החשק להשקיע באתר בשבילכם.
אגב, לכל מי שלא יודע – אנחנו בני אדם והאתר הזה הוא לא העבודה שלנו.
רק להבהיר
לא הייתה לי שום כוונה לפגוע ברד פיש או לזלזל בהשקעה שלו. הכתיבה שלו מובנת בהחלט – כשהוא קוטל משהו יודעים את זה, וכשהוא משבח משהו יודעים את זה. אבל כמו שאמרתי, גם פה וגם ב'טעון' הוא ציין בעיה מרכזית אחרת, ולמרות שיש הבדל משמעותי בין השפעת הצילום לסאונד, אולי יש אנשים שהאחרון מפריע להם יותר.
שוב, אפשר להבין שהוא העדיף את הסרט הנ'ל (ה'אני מהמר' בתגובה שלי היה רטורי, אבל כנראה שלא נתפס כך). אני מתכנן לצפות בו בסופ'ש ומקווה שגם אני אהנה בו יותר מ'טעון'.
היה לי מוזר שהסרט הזה התגנב למסכים בלי שום הכנה
אני לא שמעתי עליו דבר עד שהוא הגיע לקולנועים. ומדובר, בכל זאת, בסודרברג. כנראה שהוא עושה כל כך הרבה סרטים שהרבה מהפרוייקטים שלו לא מעוררים הייפ.
אתה מדבר על ג'ינה קורנו בתור כוכבת אקשן עתידית, אבל אני לא בטוח שהמשבצת הזאת בכלל קיימת. היחידה שאני יכול לחשוב עליה בתור "שחקנית אקשן" סדרתית זאת מילה יובוביץ, וגם היא פשוט נצמדת לסרטים של בעלה.
ועל כך כבר נכתב בהרחבה:
http://www.fisheye.co.il/be_beautiful_and_shoot_somebody/
בכל אופן, אם יש רק אחת אז בוודאי שיש מקום לעוד אחת.
הייתי מוסיף גם את מישל רודריגז
(ל"ת)
יפה שג'ינה קרנו כבר זוכה לתגית.
רד פיש לא לוקח סיכונים ומתכונן לקריירה ענפה עמוסת סרטי פסטיבלים, פרסים זרים בעלי שמות בלתי ניתנים לביטוי וידיעות רכילות על אנורקסיה\זיבה\זואופיליה\טרמיטים בחדר האורחים.
שכחת קלטת סקס
(ל"ת)
אין צורך להזכיר. זה חלק מחבילת הבסיס
שמקבלת כל סלבריטאית צעירה באמריקה.
בין השאר ניתן למצוא שם גם "בן זוג חמור רודף בצע" (כיום מגיע באריזה זוגית עם קלטת הסקס), ערכת סמים אולטימטיבית (הסנפה, הזרקה וכו') עם אפשרות לבחירה בין חמישה סוגי סמים, ערכת תאונת דרכים ייעודית לרכבי קבריולט* (כוללת בקבוק כמעט ריק של משקה אלכוהולי עם תווית מתחלפת לבחירתך, כלים להשחתת החלק הקדמי, שקיק המכיל 20 מ"ל דם חזיר וערכת איפור מרוח) ועוד.
[* מומלץ לשימוש בזירת תאונה של רכב אחד בלבד.]
באמת?
בחירת פסקול גרועה שווה לצילום גרוע?
אני חושבבחירת פסקול לא טובה לא עושה יותר מלעצבן ולהוריד את ערכו, צילום גרוע הופך את הסרט לבלתי צפי ולגמרי יכולה להוריד את הרצון והחשק והסיבות לראות אותו.
(משום מה נראה כאילו התגובה הזאת קצת תוקפנית, תדמיינו שהיא נאמרת בקול מסוקרן ונחמד).
ממה שאני זוכר מ"השומרים"
כשמדובר בסצנת מכות בכלא כשברקע מתנגן לו איזה שיר בסגנון "השקדייה פורחת", זה כן משפיע!
סרט לא קם או נופל על צילום גרוע/פסקול גרוע.
אם אחד משני המאפיינים נעשה גרוע אז ברור שהסרט יהיה הרבה פחות טוב ממה שהוא יכול להיות, אבל סרט קם ונופל אך ורק על הסיפור, ולא על שום דבר אחר. לפי מה שרד פיש אומר, ל"בגידה כפולה" ככל הנראה היה סיפור יותר טוב מל"טעון הגנה", מה שהופך אותו ליותר טוב. ברגע שלסרט יש סיפור טוב, אז אי אפשר להפסיד. פשוט וכך.
אני מסכים לגבי הפסקול
אבל לא לגבי הצילום.
אם הצילום נוראי, ובצורה קיצונית, פשוט קשה עד בלתי אפשרית לראות את הסרט.
גם אם תהיה לו עלילה גאונית, אפשר להוסיף לו עליה פלוס אבל בסך הכול – אולי לא שווה כי הצילום תזזיתי מדי ואי אפשר להבין בכלל מה קורה על המסך אלא רק דרך מה שאומרים.
יש אנשים שמאוד סובלים מצילום רע, ובמידה שהם רואים אותו בקולנוע הם יצאו באמצע כי זה יותר מדי.
לעומת זאת, אם יש פסקול מעצבן אז סך הכול סובלים בשקט.
צילום גרוע בהחלט יכול לחרבן סרט שיכול להיות מעולה,
אבל עדיין, אם הסיפור מספיק טוב, לדעתי הסרט עדיין שווה צפייה. מורה שלי אמרה לי פעם שאם אחרי שסרט נגמר התגובה הראשונית שלך היא "הצילום היה מצוין", קרוב לוודאי שהסרט היה כנראה לא כזה טוב. אני מניח שאם הדבר הכי גרוע שיש לך לומר על סרט הוא שהצילום בו היה גרוע הוא כנראה לא סרט כזה נורא.
אז אתה צודק
גם אם הצילום מדהים, הוא בהחלט לא יכול להציל סרט עם עלילה משעממת וקלישאתית.
אז אם יש סרט עם צילום מחורבן ועלילה טובה, השאלה היא עד כמה אתה רגיש לתזוזות ו'שיגעונות' במצלמה.
בנוגע לתזוזות ושגעונות
הם יכולים להיות גם מאוד אסתטיים בדרכם. אני מניח שזה לא המקרה בסרט הספציפי הזה, אבל הן יכולות לגמרי להעביר את התחושה של הסרט יותר טוב מצילום סטטי רגיל. בסדרה כמו מיספיטס, לדוגמה, זה רק תורם – מדובר בסדרת מדע בדיוני לכל דבר ועניין, שמצולמת רובה במצלמת כתף רועדת קצת, מה שגורם לכל מה שמתרחש בסדרה (שכולל מסע בזמן ואלמוות) להיות הרבה יותר ריאליסטי.
כן
סרטים שמצולמים בכאילו מצלמה כזאת יכולים להיות מעולים מבחינת הצילום, למדנו את זה ב'כרוניקה בזמן אמת' (למרות שחלק מהזמן זה לא נחשב, אני לא אגלה ספוילרים), הם מביאים תחושה שונה להרגשה של הסרט וזה מאוד מגניב ומעניין. אבל יש כאלה שחושבים שזה יפה, אבל לא יודעים להשתמש בזה בצורה נכונה. כמו בסדרה החדשה 'הנהר' (מאורן פלי), מוגזם לגמרי.
לא ברור לי מדוע צילום רועד הוא ריאליסטי יותר,
אלא אם כן יש לך פרקינסון*. לדעתי הראש שלי יציב למדי כשאני מסתכל באנשים, וגם אם לא אז הרושם שנוצר אצלי הוא כזה, ולפיכך צילום-העווית לא מייצג את חווייתי האישית.
השתקל שלי: אני מתעב את טכניקת הצילום המעוותת הזאת. לא הבנתי למה בבטלסטאר גלקטיקה המצלמה לפעמים קפצה כל כך, למיטב זכרוני, שמדי פעם ראשים מדברים יצאו מן התמונה. איך אפשר להתרשם מאיכות המשחק, אם פרצופי השחקנים קופצים כל הזמן? כאב ראש אחד גדול. בשנות התשעים צילמו יותר טוב.
* אני לא מקלל את המגיב. אני לא מקלל את המגיב. סתם דוגמה.
שלא לדבר על זה
שסרטים מסוימים עם מצלמה רועדת פשוט גורמים לאנשים מסוימים (ואני ביניהם) לבחילה קשה ולכאב ראש בזמן הצפיה.
הדוגמאות הכי ברורות הן "רייצ'ל מתחתנת", ובמדה מסוימת (ומשמעותית) גם מלנכוליה.
לא ממש מסכים.
אם הייתי רוצה רק סיפור טוב, אני תמיד יכול לקרוא ספר. כלומר, איכות וויזאולית לאו דווקא יותר חשובה מהסיפור, אבל וויזואליה גרועה בהחלט יכולה להרוס את החוייה, באופן טוטאלי. זה קרה לי לפני כמה ימים, כשתפסתי את "משחק הדמעות" ב-HOT PRIME. מדובר, ללא ספק, בסרט עם הצילום הכי גרוע שראיתי בחיי. מילא שהכל היה בגוונים כל-כך כהים שזה כבר התחיל לכאוב בעיניים, אבל זה גם היה מצולם באיכות שרואים בדרך כלל בסרטים הצבעוניים הראשונים שנוצרו, בשנות ה-30, וזה לא נראה עשוי בצורה אומנותית, אלא פשוט כי לא היה להם מספיק תקציב, או מספיק כוח, להשיג מצלמה סטדרטית ל-1992 (ולמען ספק, יש מסך LCD משוכלל). זאת הייתה הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שבה הפסקתי לראות סרט בכוונה, וזה היה רק בגלל הצילום הנוראי שהסיח את דעתי מכל שאר הדברים שבסרט.
אני יכול להבין אותך.
אבל ברגע שיש לך תסריט טוב, על כל המשתמע מכך: החל מהדיאלוגים וכלה בניואנסים ובהוראות בימוי, לי אישית זה לא משנה אם הצלם חשב שסרט שלם בלי פוקוס זה אומנותי. אולי אצלך זה שונה, ואני מכבד את זה לגמרי, אבל אני חושב שויזואליה משנית לתסריט.
במקרה שתיארתי, זה פשוט היה קיצוני מדי.
על אף שאני מייחס חשיבות גדולה מאוד לתסריט, לדיאלוג ונראטיב העלילתי, אני מהאנשים ששמים יותר דגש על האווירה בסרטים מאשר בסיפור, ולכן הרס האווירה – כמו זה שתיארתי ב"משחק הדמעות" יכול להרוס לי את כל הסרט. אני מניח שזה בהחלט עניין של טעם.
אוקי, אחת ולתמיד
מה זה היפסטר?
אגב, את הסרט הנ"ל אני דווקא מתכוון לראות, אבל לא בקולנוע.
הגדרה של היפסטר:
Someone who listens to bands you've never heard of, wears ironic tee-shirts, and believes they are better than you.
(הגדרה של Urban Dictionary)
אפילו עשו על זה סרט – http://www.imdb.com/title/tt2091318/
היפסטר -
היפסטר הוא מושג די עמום שמנסה לתאר אדם שלא הולך עם הזרם, אאוטסיידר, שאוהב דברים שוליים, איכותיים עלאק, רצוי שאף אחד לא מכיר.
העניין הוא כשמגדירים את זה ככה זה נשמע כמו דבר חיובי.
היפסטר הוא בן אדם שמתעקש לא לשחות עם הזרם רק כי כולם שוחים בו. ילד אחד פעם אחת אמר לי "אני שומע את המוזיקה שאתה לא שומע" – וזה להיות היפסטר. לא לאהוב משהו רק כי כולם אוהבים אותו, ולהפך. או כמו שנאמר בג'ונו:
Juno: you're, like, the coolest person I've ever met, and you don't even have to try, you know…
Paulie: I try really hard, actually.
שוחה עם הזרם ששוחה נגד הזרם.
(כלומר, עם אחד מהזרמים. יש הרבה זרמים ששוחים נגד הזרם, ומשום מה בכולם אנשים מרגישים ממש אינדיבידואליסטים.)
אם אתה שוחה נגד הזרם רק כי זה הכיוון שלו וגו'...
המשפט האלמותי שאם אני זוכרת נכון לא ידוע למי מגיע הקרדיט עליו.
facebook.com/photo.php?fbid=10150400259293504&id=533288503&set=o.118498944876617&refid=13
שלי, אם כי רד פיש אמר דבר מאוד דומה ממש ממש מזמן
(ל"ת)
וגם לא אמרו
מתלבש כמו חנון (משקפיים מרובעים, חולצות מכופתרות) אבל לא כי הוא חנון, כי הוא היפסטר.
אם ברכט היה חי
הוא היה גאה בבחירות המוזיקליות בדמותו.
סוף סוף מישהי שיודעת מה היא עושה שהיא נותנת אגרוף
סוף סוף מישהי שיודעת מה היא עושה שהיא נותנת אגרוף (בניגוד למישהי שיודעת לבצע את הוראות הבמאי/מתאם הפעלולים). כבר מזמן לא ראיתי אחת כזו בתפקיד ראשי — ולא, מילה יובוביץ לחלוטין לא יודעת לתת אגרוף.
עם כמה שאני אוהב מוזיקה
אני תמיד מעדיף בסרטים שיהיה כמה שפחות מוזיקה, כי זה גורם לסרט בהרבה מקרים להיראות מגוחך כשיש יותר מדי (אלא אם כן זה סרט מצויר, ואז כמה שיותר יותר טוב). ודווקא נשמע לי מיוחד ומגניב ג'אז בזמן מכות ואני יכול לדמיין את זה בתור משהו שמתאים אחד לשני.
הדבר היחיד שקצת הפריע לי בביקורת, שלפי הפתיחה, זה נראה כאילו הסרט מחריש אוזניים, ורק בסוף בעצם ציינת שזה פגם בכמה סצינות…
אם כבר סרטים שעושים חור באוזן, יש המון סרטים משנות השמונים עם מוזיקת סינטיסיזרים איומה, ואני עוד בנטדם שגדל על מוזיקה של משחקי וידאו מאותה התקופה (8 ביט) שהיא איכשהו הרבה יותר נעימה לאוזן , לפחות לשלי…
סביר -
וידוי – אני מעדיף את 'טעון הגנה'. אז נכון, היה צילום היה לא משהו, גם לא בקטעי האקשן, אבל לעזאזל, לפחות היה אקשן! פה אין הרבה. וגם כשיש, המוזיקה די מעצבנת, כפי שמצויין בביקורת. אפרופו המוזיקה, היא מאוד "אושן"-ית. שזה טוב ויפה, בסרט "אושן". בסרט הזה היא פשוט לא מתאימה.
מה שכן, כשיש אקשן הוא טוב. רואים שקארנו היא לא עוד שחקנית או פעלולנית 'שנלחמת'. יש לה סגנון משלה, ונראה שהיא באמת מכאיבה לאנשים, וזה כיף לצפייה. רק חבל שזה לא קורה הרבה בכלל.
הסרט די נמרח, וגם כשמגיעות סצינות האקשן המיוחלות, חוץ מהמכות הן לא משהו. או שהצילום מעצבן, או המוזיקה, או הכל ביחד.
בקיצור, אני השתעממתי. לא פעם הסתכלתי בשעון. וגם העובדה שישבה לידי מסמסת כרונית לא תרמה. באמת יש עתיד לג'ינה קארנו ואני רוצה לראות עוד ממנה. רק בסרט שהוא אקש-אקשן.
אחלה סרט
שיעשע אותי לקרוא על הפסקול כי זה בדיוק מה שאני הרגשתי כשצפיתי בסרט. אני בד"כ מעניק חשיבות מיוחדת לפסקול ואני חושב שהחלק שלו מיצירת סרט קולנוע טוב אינה פחותה מצילום, עריכה או בימוי.
עוד יותר שיעשע אותי המשפט על ההיפסטרים והפסקול :)
ג'ינה קראנו – תתחתני איתי. מדהימה.
סרט הפעולה הכי מרדים שראיתי זה זמן מה
מסכים לגבי המוזיקה. מסכים גם שסצינות הפעולה צולמו באופן מצויין. בכלל, הצילום היה טוב. בין השוטים שהיא רצה מנסים להביא זוויות מעניינות אבל הביקורת לא התייחסה פה לפגם הכי גדול של הסרט לדעתי. כמה אפשר לראות את הדמויות הולכות/רצות/לא עושות כלום בסצינות שנראות כמו קישור בין מה שקרה קודם למה שקורה עכשיו? אם תתייחסו לזמן שבו היו דיאלוגים + קטעי האקשן תקבלו שמה שתיארתי לעיל נותן ביס יותר גדול מזמן הסרט. סרטי פעולה הפכו להיות משהו ממוחזר שהדבר היחידי שנשאר להנות ממנו הוא האקשן (פה ושם צצים הפתעות). הסרט הזה לא נכנס לקטגורייה של סרט פעולה מכיוון שהפעולה היחידה שהוא גרם לי לרצות לעסוק בה היא ZZZzzzZZZ…
ניטפוקים בצד (ויש יותר מדי), הם לא הבינו כמה הפסקול מחרב להם את הסרט? דייויד הולמס הוא יוצר מוכשר – באושן 11 המוזיקה שלו השתלבה נהדר עם הסרט, בבגידה כפולה זה פשוט גורם לכל סצינה להראות מגוכחת. אין קבוצת ביקורת שרואה את הסרט לפני שסוגרים אותו? אין מי שיכול להגיד לא לסודרברג? זה די פשוט להחליף את הפסקול בעריכה.
או שאולי זה נבחר בקפידה, שמתי לב במהלך הסרט שאני מצחקק כל פעם שמוזיקת המעליות חוזרת, והצחקוק חזר גם במקומות אחרים בהם הופיעו תוספות טיפשיות\חורים בעלילה. במקום להתעצבן, צחקתי אבל על הסרט לא איתו.
בתור צופה אדוק של MMA הכרתי ג'ינה עוד קודם, הסרט נכתב במיוחד עבורה, היא מספקת כמה "מהלכים" מאומנות לחימה משולבת שנראים יפה אולי למי שלא מכיר, אבל הנסיון להפוך אותה לשחקנית הוא פתטי. הסרט הזה הוא פתטי.
דווקא סרט טוב
העלילה סבירה, שחוקה ולא ממש מעניינת. אבל האקשן מוצלח מאוד. דווקא הבחירה לא לשים מוזיקה בזמן קטעי המכות היא מוצלחת לדעתי, זה הופך את הקטעים הללו לריאליסטיים ומעניינים יותר. בנוגע לקאסט, הוא אכן מרשים מאוד אבל מרבית השחקנים לא ממש עושים רושם מיוחד בסרט.
בשורה התחתונה, אשמח לשמוע עוד מג'ינה קארנו.
סרט מטומטם
בחיים שלי לא ראיתי סרט כל כך מטומטם,הסרט לא ברור,וקטעי המכות פשוט עלובים,פשוט שעמום מוות התאכזבתי נורא!