במאי: דייויד ייטס
תסריט: סטיבן קלובס
שחקנים: דניאל רדקליף, רופרט גרינט, אמה ווטסון, מייקל גמבון, אלאן ריקמן, ג'ים ברודבנט, טום פלטון
אלו זמנים אפלים. אף אדם, קוסם, מכשפה, מוגל או מונומנט בריטי לא נמצא מחוץ להישג שרביטו של קוסם האופל המכונה הלורד וולדמורט וצבא התומכים שלו, אוכלי המוות. כבר בפתיחת 'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' מדגים הבמאי, דיוויד ייטס, עד כמה עמוק המשבר שאליו נקלע העולם לאחר חזרתו של קוסם האופל הנורא ביותר, כשאוכלי המוות טסים ברחובותיה של לונדון, משתוללים, ועושים בעיר כבשלהם.
עבור הארי פוטר אין זה מפליא – שנה שלמה הוא בילה בניסיון לשכנע את עולם הקוסמים בדבר חזרתו של וולדמורט לחיים, ועתה עולם הקוסמות הבין את הסכנה שבדבר. בסוף הסרט הקודם התוודע הארי לנבואה שאומרת שהוא וולדמורט לא יוכלו להתקיים שניהם, ושנגזר על אחד מהם להביס את השני, והוא חש מוכן אלי קרב. "אפל יותר, בוגר יותר"? לא בבית ספרנו. פה אין "יותר" – יש רק מציאות מלנכולית ומאיימת.
עם זאת, בבית הספר הוגוורטס אין כמעט רמז למציאות האכזרית – זו נהדפת אל מחוץ לכשפי המגן החזקים שמגינים על חומות בית הספר, ואל הקוסמים שמתחזקים אותם. שנת הלימודים השישית של הארי וחבריו נפתחת, ובתוך כותלי בית הספר הם מנסים לשמור על אווירה טובה ככל האפשר. ניכר בהם שהם התבגרו זה לצד זה ומכירים היטב האחד את השני, על חולשותיהם ומעלותיהם. התלמידים, פעם ילדים והיום כבר נערים ונערות בוגרים, עסוקים בדבר העיקרי שמעניין בני נוער בגילם – רומנטיקה. מבודדים מהעולם שבחוץ, שגרת הלימודים בהוגוורטס מתנהלת כסדרה: תאונות קסומות, ריבים על רקע רומנטי ולימודים מתישים. מדי פעם מופרת השגרה על ידי אסון – קללה שהוטלה על אחת התלמידות ואיש אינו יודע את מקורה, חפץ קסום ומסוכן שמסתנן אל תוך בית הספר – ואלו מזכירים לתלמידים, וגם לנו הצופים, שהאופל ממתין שם בחוץ, ושעוד נצטרך להתמודד איתו.
גם אלבוס דמבלדור יודע את זה, ובכוונתו להכין את הארי לקרב שעוד יבוא בצורה הטובה ביותר. כדי לעשות זאת, דמבלדור לוקח את הארי למסע אל תוך הזיכרונות, חלקם שלו וחלקם של אחרים, על מנת להכיר טוב יותר את טום רידל, הילד שיגדל להיות וולדמורט. הארי נשאב אחורה אל סצינות מילדותו של וולדמורט ומזמן לימודיו בהוגוורטס, ומתוודע לקשר בינו לבין דמבלדור. דמבלדור מקווה שהארי ילמד להבין את מה שמניע את אויבו – ואולי כך יוכל להביס אותו.
'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' הוא סרט עמוס מאוד, שמנסה לרקוד על כל החתונות ולהראות כמה שיותר אספקטים מעולמו של הארי פוטר. לפעמים הדחיסות הזו עובדת היטב – סצינה רודפת סצינה ואלו מעבירות היטב את תחושת הבהילות והלחץ שבה נתונים כל יושבי העולם נוכח הסכנה. הדחיסות הזו גם משרתת את אופי החיים בבית הספר. בסרטים הקודמים בסדרה, מאפיניה של שנת הלימודים בבית הספר כמעט שלא באו לידי ביטוי, ואילו ב'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' מתקבלת תחושה טובה יותר של החיים בפנימיה קסומה, המהווה גם סיר לחץ חברתי ולימודי. ברגעים אחרים הדחיסות של הסרט פוגמת בו, ולא פעם מצאתי את עצמי מצטערת שלא הקדישו לסצינה כזו או אחרת – למשל העימות בין הארי לדראקו מאלפוי ברכבת להוגוורטס – זמן רב יותר לבניית המתח העצור בדמויות, לפני שהיא מסתיימת.
לא מעט זמן בסרט מוקדש למסע אל תוך הזיכרונות. כשהארי פוטר מכניס את ראשו לתוך ההגיגית, העבר מתגשם בתוכה כמו כתמי דיו במים – רגע אחד העולם אינו כולל דבר פרט לעשן וערפל שלובשים צורה, וברגע הבא הזכרון מתגשם והופך חי ומוחשי. האפקטים האלה, בצבעי שחור ואפור, נראים נהדר, משרתים היטב את העלילה הקודרת וגם העובדה שהזכרונות עצמם לא מאושרים במיוחד תורמת.
'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' מצטיין במיוחד בשני תחומים: הומור ושחקנים מצוינים. זה לא שספרי הארי פוטר לא מצחיקים, אבל 'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' הוא סרט מצחיק מאוד, כמעט לכל אורכו (והוא ארוך למדי). ההפוגות הקומיות עשויות ברובן בחן, לדוגמה סצינה בספריה בה הארי נשבה בקסם הסלבריטאיות שלו עצמו והרמיוני הנרגזת חובטת בו. מעבר לכך, ההפוגות הקומיות מספקות מרווח נשימה בדחיסות המלנכולית ששורה על הסרט כולו, והופכות את העולם של הארי פוטר לעולם שאנשים חיים בו באמת, עם בדיחות פרטיות וסיטואציות משעשעות מהחיים. אלו כוללות בעיקר את התחבטויות גיל ההתבגרות – הצורך הנואש להפטר מדייט מעצבן, או נסיונות ההתחמקות כדי שלא לשתות שיקוי אהבה (וההדגמה מה קורה למי שכן נופל בפח).
נקודת חוזק אחרת היא צוות השחקנים שמופיעים בסרט. גולת הכותרת הוא, כמובן, אלן ריקמן, כפרופסור סנייפ, שכל מילה שהוא מוציא מהפה חותכת באופן מוחשי מאד בבשר החי. גם רופרט גרינט, כרון וויזלי, מצחיק: אמנם הוא תמיד תואר כדמות הליצנית של הסרטים, אבל 'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' מספק לו זמן מסך רב יותר, ואיתו גם אופי. שאר השחקנים השתפרו אף הם, ואמה ווטסון אף למדה שהיא לא חייבת לשחק עם הגבות שלה כדי לשכנע.
כל אלה מגובים על ידי צילום נהדר ופסקול נפלא, שלוקח חלק פעיל ביצירת האווירה של הסרט. לטעמי, הפסקול לא נשאר רק כמוזיקת רקע, אלא תרם באופן ממשי לבניית האווירה, וסיפק ערך מוסף. כך, לדוגמה, הגם שידעתי כיצד אמורה להסתיים סצינה בה יוצאים דמבלדור והארי למסע אל תוך מערה בלב ים, הרי שהמוזיקה המאיימת והחידתית הותירה אותי מתוחה על הכיסא.
'הארי פוטר והנסיך חצוי הדם' מזכיר בסגנון שלו את קודמו בסדרה, 'הארי פוטר ומסדר עוף החול', אבל הוא פשוט יותר ממנו, ארוך יותר, גדול יותר, אפל יותר. מי שנהנה מהסגנון של הסרט הקודם, שגם אותו ביים דייויד ייטס, יקבל פה עוד ממה שהוא אוהב – דמויות אנושיות מאוד, עיצוב אומנותי מרשים והרבה מקוריות והומור שלא היו בספר. מי שסבל כבר בסרט הקודם, התרעם על חוסר דיוק, על יותר מדי הומור ועל אובדן סצינות מפתח (לטעמו), יגלה שייטס לא השתנה. עם זאת, ההומור והחיו?ת מציירים לראשונה את העולם של סרטי הארי פוטר כעולם שלם – עולם שרק עכשיו נעשה מובן מדוע אנשים ילחמו, ואף ימותו על מנת להציל אותו.
נהדר
סרט פשוט נהדר
אוסיף ואומר
שגם הביקורת מצויינת, ומעבירה גם חלק מהתחושות שלי על הסרט. מה שהכי יפה בו זה השילוב בין האפלה הכבדה והקומדיה
צ''ל ''כמעט שלא באו לידי ביטוי''
אחד הדברים שהפריעו לי בסרט הקודם
הוא ביזבוז סצינות חזקות. גולת הכותרת של הספר הייתה הקרב בין דמבלדור לוולדמורט, וכ"כ התעצבנתי מהביצוע של ייטס בקטע מלא הפוטנציאל הזה.
נקווה שהפעם זה יותר טוב.
זה לא
גם הסרט הזה הוא די אנטי-קליימטי ואין בו למעשה סצינות פעולה.
זה לא
גם בספר, למיטב זכרוני, אין ממש כאלו (בטח שלא "כיפיים" כמו בסוף הספר החמישי – המעט שיש הוא הרבה יותר מטריד ומבעית).
אין הרבה מה להשוות בין הסרט הקודם (החמישי) לסרט החדש.
בסרט הקודם לא ידעתי מה לעשות בזמן הצפייה בקולנוע – הגוף שלי רצה להקיא ולעומת זאת מוחי ביקש פשוט לישון. הסרט החמישי היה פשוט משעמם, מאוד מאכזב בבחירותיו האמנותיות ומאוד מאכזב מרוב הבחינות האחרות. אף פעם בחיי נרדמתי במהלך אמצע סרט בקולנוע, אבל ב"הארי פוטר ומסדר עוף החול" זה כמעט כמעט קרה.
לעומת זאת, הסרט השישי היה שיפור ניכר מהסרט הקודם. אווירת האפלות בחצי השעה הראשונה של הסרט הייתה ללא ספק הקודרת ביותר בסדרת הארי פוטר מאז "האסיר מאזקבאן". פשוט בנייה *נבונה* של מתח, אין מה להוסיף.
אח"כ גיליתי להפתעתי שלמרות כל האווירה המלחיצה, אווירת ה"צחוקיידה" שהתחילה בסרט הקודם, ממשיכה גם בסרט הזה. בהתחלה חששתי ונרתעתי מעט – את הסרט הקודם שנאתי מבחינה זאת היות והספר היה מאוד אפל וממש לא בכיוון הבדיחות המטופשות. אבל אחרי כמה זמן, התרגלתי. זה לא ש"הנסיך חצוי הדם" הוא סרט מצחיק במיוחד, זה פשוט שכמות הבדיחות שנזרקות לאוויר כאן הוא כמעט בלתי נתפס. לרגע חשבתי שאני בקומדיית נעורים לא רעה. חלק מהבדיחות תופסות, וחלק לא ממש. אבל בסופו של דבר בטוח שתצחקו בכמה מהן. בדיחות עשויות בחן ובכישרון, לא בדיחות ילדותיות ולא מצחיקות כמו בסרט הקודם בסדרה.
האפקטים גם השתפרו. בסרט הקודם הם הגיעו לשיא השפל של הסדרה. מחריד כמה שהן נראו ממוחשבות. הפעם לא "התקמצנו" כמו סרט הקודם (200 מיליון דולר התקציב של הסרט, לעומת 150 של הקודם) והתוצאות נראות לעין. יש מצב למועמדות לאוסקר.
מכאן והלאה
מעבר לזה, התאכזבתי מעט שוויתרו על חלקים לא קטנים ברקע של וולדמורט הצעיר. אבל זה כלום של אכזבה לעומת הקרב בסוף הסרט. זהו זה? זה היה הכל? איפה כל הפצועים? איפה הקרבות שהתרחשו בין תלמידי בית הספר לאוכלי המוות אשר תוארו בספר? הסוף הכי לא "אפי" של הסדרה. מאכזב. וגם חבל נורא, כי דווקא סצינת המערה הייתה עשויה היטב.
בקיצור, למרות מספר לא מבוטל של חסרונות, יש בהחלט השתפרות. אולי סרט ה"פ הכי טוב מאז השלישי, הייתי מעז להגיד. מאחד שבלשון המעטה לא חיבבתי את הסרט הקודם בסדרה, אני בהחלט יכול לאמר שנהניתי מהסרט החדש. ושיש תקווה גדולה לסרטים הבאים. כמובן שהידיעה שיש מצב שג'ון וויליאמס יחזור להלחין גם תורמת להגדלת התקוות (עם כל הכבוד, הפסקול של "הנסיך חצוי-הדם" היה נחמד ומתאים, אבל לא יותר מזה. לא מתקרב לקרסוליים של וויליאמס). עכשיו אם רק קוארון היה חוזר לביים.. נו טוב, אצטרך לחיות עם זה.
בעיקר כי הוא בן 30 אני חושב.
בעיקר כי הוא בן 30 אני חושב.
אני לא יודעת בן כמה השחקן, אבל בחדר הסודות הוא נראה בהחלט בן 16, ואין שום דבר שקצת מייק אפ לא יכול לתקן. במיוחד שוולדמורט אמור בגיל הזה להראות די מבוגר.
בהחלט מסכים עם כל מילה!
סרט מעולה.
לא יודע מה איתכם, אני בא לסרט שמבוסס על חומר מקורי כלשהו בציפיה לראות עיבוד שגם יכניס משהו משל עצמו וימצא את האיזון בין היצמדות למקור ולבין אווירה משל עצמו. אני לא רוצה לראות עיבוד מדויק במאה אחוז, כי זה משעמם. את הספר כבר קראתי, תודה.
ובזה כל סרטי הארי פוטר מצליחים מאז השלישי. פשוט תענוג של סדרת סרטים. אווירה אפילה ומלנכולית, פס קול מעולה (חוץ מהחמישי שהיה לא משהו האמת), הומור, שחקנים טובים, מתח, עיצוב אומנותי קסום. יש פה הכל.
נקודות חזקות הן ללא ספק האווירה האפילה אך גם ההומור והעומק שנתנו לדמויות הראשיות ולעולם שבו הם נמצאים.
הצילום והעיצוב האומנותי, כל מה שקשור לצד הטכני פשוט מצוין ואסתטי.
פס הקול מעולה לחלוטין, הכי טוב מאז הסרט השלישי והוא מאד ברטוני לדעתי. כאילו שדני אלפמן בעצמו הלחין אותו. זה הורגש במיוחד בקטע הפתיחה ובקטע שבו הארי ודמבלדור מגיעים למערה.
נקודות חלשות הן שלא הקדישו מספיק זמן להצגת הזכרונות. היה מעט מדי מסנייפ ומוולדמורט. וכמו שמישהו אמר כבר מקודם, זה היה מאד חיוני לסרט הבא.
עוד דבר שהציק לי הוא האנטי קליימקס. בספר סצינת האקשן האחרונה היתה מטורפת למדי ואילו בסרט היא הפכה לסצינת מרדף בשקל.
בכללי, ללא ספק הסרט הכי טוב מאז השלישי. בהחלט שווה ללכת לראות.
סרט מעולה.
מסכים. אחים שלי היו איתי בהקרנה והיו מאוד מבואסים מהשינויים בעלילה אבל אני שמחתי, כי רואים שהבמאי מביא משהו מעצמו, ולא נצמד לעלילת הספר. מה שהיה מאוד חסר הוא הקרב בסוף,
היו יכולים להוריד מה שעשו בבית הוויזלים ולשים עוד כה דקות קרב בהוגוורטס
בסדר, שכנעתם אותי
שזה לא כל כך נורא.
אבל עדיין אני בטוחה שזה לא מה שהארי הספרותי היה עושה.
יש קסמים זמניים וקסמים מתמשכים
זה בא ממך או מרולינג?
חצי מרולינג, חצי מהיגיון פשוט.
היגיון פשוט ונפלא!
זה בדיוק מה שחשבתי, פשוט לא הצלחתי לנסח את זה ברור כמוך
הנביא היומי, בעיקר
יופי, לרגע חשבתי שהמגה-זיכרון שלך מכה שנית.
"עוד מישהו שאנחנו מכירים מת?"
הא!
(:
באמת רון היה הרבה פחות ציני ומרושע מהרגיל בסרט הזה.
ומה את מרפרפת על ספרים?
לכי ללמוד!
אז זהו, מסתבר שבספר השישי הזיכרון שלי יצא לחופשה
וטוב שכך!
יש מצב שזה תרם לסיבות בגללן הסרט היה נחמד בעיניי
כן, בספר עדיין יש רגעים שרון חסר טקט ומרושע, אבל בסרט הוא יוצא יותר טוב.
את יודעת, כשאני חושבת על זה, נראה לי שבמהלך הסרט היה לי קראש קצר מועד על רון…
אני לא יכולה יותר ללמוד! והחלק העצוב זה שיש לי עוד המווון חומר! טוב נו, בקרוב אצלך.
חותם על כל מה שכתבת.
פשוט נהדר!
לגבי הרומנטיקה בסרט
ובכלל כל האווירה הכללית של אוניברסיטת אוקספורד, אהה סליחה.. בית ספר לקוסמים הוגוורטס – לדעתי פה מגיע צל"ש לבמאי שניסה, והצליח, לשחזר את האווירה הכל כך מיוחדת בספר.
הרי הסיבה שכל הספרים האחרונים הם בממוצע 800 עמודים היא לא בגלל שיש התפתחויות כל שני עמודים, אלא בגלל שJKR מקפידה לתאר את עולם הקוסמים בצורה מפורטת. כל הסצינות ברכבת, עם הסוכריות בטעמים, עם כל משפחת וויזלי, הרכילות, הבדיחות הפנימיות בין הארי רון והרמיוני, הן לא רק אתנחתות קומיות בעיניי, אלא חלק אינטגרלי ואחת הסיבות לכך שהסדרה הזו כל כך הצליחה.
בגלל זה מאוד הערכתי את הבמאי, שהקדיש זמן גם לסצינות ברכבת וגם לאווירה של הבית ספר שדי הזכירה לי אווירת קולג' מצוי (בצורה טובה).
כל המשולש הארי – הרמיוני – רון, היה מצוין, ולשם שינוי הרגיש כאילו הם באמת התגבשו ולא רק שותפים לכיתה.
בכלל המשחק היה טוב מאוד, אפילו החוליה החלשה לטעמי רדקליף, וכפי שאמרו הצילום והפסקול היו פשוט מצויינים.
אם הסרט היה קצת פחות ארוך הייתי אומר שהוא מצוין, אבל בהתחשב בעובדה שהוא מבוסס על ספר ארוך, שכל קיצור ממנו ילווה בטענות על חילול הקודש הוא עומד בצורה מרשימה למדי במשימה.
ללא ספק הסרט הטוב ביותר בסדרה לטעמי.
הטוב, הרע והמכוער
מסכימה עם כל מילה שכתבת כאן.
סרט טוב
עוד מוקדם מכדי שאומר אם הוא הטוב בסדרה, או שני לאסיר מאזקבאן, אבל הוא בהחלט עיבוד מצוין. את "מסדר הפניקס" דווקא לא אהבתי. חשבתי שהוא מסורבל, משעמם, עמוס בפרטים שנותרים ללא הסבר וחסר קצב באופן מזוויע. "הנסיך חצוי הדם" מכפר מבחינתי על הבעיות של קודמו ודיוויד ייטס הרוויח אצלי הרבה קרדיט והעלה לי את הציפיות לקראת שני הסרטים האחרונים. שני הדברים שהכי שדרגו מבחינתי את הסרט הם:
1. הרבה יותר דגש על הצד החזותי, לפעמים בלי שום דיאלוג, שהופך את הסרט מאוסף של התרחשויות תלושות ופרטי מידע שנזרקים לאויר, ליצירה עקבית ומלאה בהרבה ממסדר הפניקס. אהבתי את הסצנה בחדר המדרגות של הוויזלים ואת הסצנות האילמות של דראקו וארון הקסמים. המרוויח העיקרי מכך הוא רופרט גרינט שמתגלה כשחקן פיזי נפלא, אחרי שלא התלהבתי ממנו בסרטים הקודמים.
2. הכוכב האמיתי של הסרט הוא הצלם ברונו דלבונל. הצילום פשוט מרהיב וסוף סוף נעשה שימוש אמיתי בתאורה הלא חשמלית של הוגוורטס. דלבונל הוא אולי האחראי הגדול ביותר לשמירה על אווירה יחודית לכל אורך הסרט.
עכשיו
(אפילו סנל"ל)
אין לי תלונות על השינויים בסוף. סצנת הקרב והלוויה הן בומבסטיות ומאפילות על האוירה המלנכולית שהבמאי מבקש לייצר. גם בספר, שני הקטעים האלה הפריעו לי וחשדתי שהם לא ישתלבו טוב על המסך. לגבי אי ההתערבות של הארי מול אוכלי המוות, ציינו את זה לפני. ככה מוצג הציות העיוור של הארי לדמבלדור וגם עימות עם הדילמה לגבי אופיו האמיתי של סנייפ. בספר, דברים אלה מובאים בתאורים ממושכים יותר מפעם אחת. בסרט, אין מקום לכל העולם הפנימי של הארי ושיתוקו מתחת לגלימת ההעלמות פשוט לא מצטלם טוב.
אם את אומרת.
לא רואה איך הזכרונות של וולדמורט משתלבים בשביעי, אבל נצטרך לחכות ולראות..
לגבי ההשתוללות של בלטריקס אני מסכים איתך.
מאוד לא אמין שהיא מפוצצת דברים באולם הגדול ואף מורה לא עושה כלום.
לא ממש הפריע לי שאין קרב, אבל על הסצינה הזו הייתי מוותר, כלומר אם הם היו בורחים בדיסקרטיות ישר אחרי הרצח, זה היה מתסספנד לי הרבה יותר טוב.
זה שהוא בריון שצפיק הנאה מפגיעה בחסרי הישע?
אין ויכוח – אם כי שים לב שגם בסרט הראשון הוא לא חוטף את הכדור מידיו של נוויל, אלא רק אחרי שנוויל כבר נלקח למרפאה -זה שהוא אלים? לא במיוחד.
מעתה והלאה.
הוא מגלה שהארי ריגל אחריו, ובנוסף אתה צריך לזכור (ונדמה לי שאת זה לא הראו בסרט, וחבל) שהקרב במשרד הקסמים מוביל לדרדור גדול מאוד במעמדו של אבא של דראקו (ובמעורפל גם זכור לי שגם לכליאתו באזקבן, אבל אני לא יכולה להתחייב על זה). כך שהחבטות בהארי הן תוצאה של זעם. ובכלל, דראקו הוא יותר בריון של מילים גדולות ושני בריוני עזר שעושים את העבודה בשבילו. הוא כמעט אף פעם לא מתלכלך.
אכן נכלא באזקבאן
בהמשך לתגובה הקודמת שלי -
אנא שימי לב לכתבה הזו:
http://reshet.ynet.co.il/7469.aspx
שהתפרסמה בנובמבר 2008, ובה החברים והמשפחה של דרור אלפרון מדברים על כמה שהוא ילד טוב, כמה שהוא עזר לאחים שלו, ואיך שהתקשורת סתם סימנה אותו.
במארס 2009 התפרסמה הכתבה הבאה:
http://www.mako.co.il/news-law/legal/Article-75557a37b7b5021004.htm
האם לדעתך גם דרור אלפרון הוא "דמות מורכבת והרבה יותר אפורה", ולא אדם אלים שהורשע בבית משפט בכך שניסה לסחוט כסף מאנשים?
אבל, מכנסי העור כה מתאימים לו
ואני מפנה אותך
לפסקה הראשונה בתגובה הקודמת שלי.
כל הפתיל הזה התחיל
ואני מצטט, מזה שאמרת שדראקו "הוא אכן אינו אלים ובטח שלא סדיסט". ההגדרה של סאדיסט היא מישהו שנהנה מכך שנגרם כאב לאחרים. כרגע ציינתי שתי דוגמאות שמוכיחות מפורשות שזה *בדיוק* מה שדראקו נהנה ממנו – בשתי סיטואציות נפרדות לחלוטין, שבהן לא היה עליו שום איום ולא הייתה הצדקה אובייקטיבית להפעלת אלימות, וודאי שלא להנאה ממנה.
אם אחרי זה את מתעקשת לדבוק בטענה שהוא לא באמת אלים או סאדיסט, אני יכול רק לאחל לך שלא תיתקלי בטיפוסים "לא אלימים ולא סאדיסטים" כאלה בחיים האמיתיים.
כן, מי שבוחר לעצמו נקודה נוחה לצפות בעינויים הוא ודאי לא סדיסט
לפני שאני פורש סופית מהויכוח הזה, הנה מה שפרשנית די נחשבת לענייני הארי פוטר, בחורה בשם ג'יי קיי רולינג, אמרה על דראקו מאלפוי:
He is the bully of the most refined type in that unlike Dudley, Harrys cousin who is a physical bully, but really not bright enough to access all of your weak points. Draco is, um, hes a snob. Hes a bigot and hes a bully, and as I say, in the most refined sense, he knows exactly what will hurt people
לקוח מתוך:
http://www.sugarquill.net/forum/index.php?act=ST&f=6&t=2073
אני לא בטוחה שבריון וסדיסט זה אותו דבר
אני מסכימה איתך בגדול, אבל איכשהו לקרוא לדראקו סדיסט מרגיש לי חזק מדי.
בריון, לעומת זאת, נשמע הרבה יותר טוב :)
אוקיי, שיהיה ''בריון אלים ופחדן עם נטייה לסאדיזם קל עד בינוני''.
אני תמיד מוכן לפשרות.
נסגור על ''בריון אלים ופחדן''?
זה מה שהוצע לפני כמה תגובות, וזה תואם את הדעה של רולינג שאתה הבאת.
קניתי!
אני לא רוצה לפתוח את הדיון מחדש, אבל bully = סדיסט.
"בריון" מרמז על מישהו אלים, אבל bully כבר מרמז על מישהו שנהנה להכאיב.
אני לא רוצה לפתוח את הדיון מחדש, אבל bully = סדיסט.
אפשר לומר שיש השקה, אבל שוויון?
שוויון כמעט מוחלט.
ראשית – אני מתנצל, בגרסה שלי של אוקספורד לא הופיע הפירוש שלך.
שנית – יש השקה. בריון רודף ומפחיד את החלשים, וייתכן שאף נהנה מזה, ובמרדף או ההפחדה יש כאב, אבל אי אפשר להכניס את הסימן = באמצע.
בריון לא נהנה מלגרום כאב פר-סה. הוא נהנה ממה שהוא עושה למי שחלש, הוא אף יכול להיות גם אכזר יותר או פחות, אבל הוא עדיין בריון, וההגדרה שלו מוגבלת. אני רואה בריון נותן בעיטה לבחור חלש, אבל אלא אם הוא סדיסט, אני לא רואה אותו יושב ליד סד העינויים של אסיר פוליטי.
ההגדרה של סדיסט אינה משהו כ"כ מוגבל – גם אני יכול להנות מלהכאיב לאנשים מסויימים בסיטואציות נדירות, זה לא הופך אותי לסדיסט. אני רואה את ההגדרה של סדיסט בתור משהו חוצה הסתייגויות ותנאים – הסדיסט נהנה לגרום כאב. תמיד, לכולם, כמה שיותר. בעולם של הארי פוטר זה קל – למזלנו, יש קללה שמסמנת אותם – לכן בלאטריקס היא סדיסטית.
זאת אבחנה מצוינת (שאכן חמקה ממני), תודה.
אבל מצד שני, זה אומר שכל בריון הוא סדיסט, אבל לא כל סדיסט הוא בריון, נכון? בהקשר הנוכחי, כיוון שדראקו הוא בריון, הרי שבהכרח הוא גם סדיסט.
(אגב, אני חושב שהדגש שלך על כאב פיזי אינו העניין: סדיסט נהנה מסבל של אחרים; הוא בהחלט לא חייב להיות פיזי).
יחד עם זאת, בקריאה שניה של ההודעה שלך, אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתך. ממה בדיוק בריון נהנה אם לא מלגרום סבל? במלים אחרות, מה זה הדבר הזה שהוא עושה למי שחלש ושגורם לו הנאה?
זאת אבחנה מצוינת (שאכן חמקה ממני), תודה.
אני אנסה להבהיר מחדש את הנקודה שלי. בריון נהנה לרדוף או להפחיד את החלש ובכך לגרום להם סבל. יש אנשים שגם אני אהנה לגרום להם סבל. יש אנשים שרוצים שנסראללה יסבול – ועדיף כמה שיותר.
אבל המונח של "סדיסט" הוא יותר מידי "גורף" בשבילי. סדיסט הוא מישהו שיכול להנות מסבל – נקודה. מי שנהנה לגרום לקצת סבל לחלק מהאנשים אינו "סדיסט" (אני משוכנע שהבריון הגנרי, זה שמתעלל בחנון הגנרי, אינו מעוניין לענות אותו בשלל הכלים שב- London Dungeon). אני לא מוכן לקבל את ה"סדיזם-לייט" של הבריונים. ההסתיגויות על ההתנהגות של הבריון הופכות את ההבדל בינו לסדיסט למהותי.
הסדיסט הוא זה ש"אוהב לגרום סבל". ההגדרה הזו חסרת קונטקסט, וחסרת הסתייגויות, וכ"כ רחבה וגורפת – וזה מה שיוצר את הדיכוטומיה בינן.
אתה יכול, כמובן, להגיד שדראקו הוא מעין "סדיסט-דיאט" כזה, אבל עדיין לדעתי ההסתייגויות וההגבלות מעקרות את המושג סדיזם מתוכנו לחלוטין, והופכות אותו ל"לא-סדיזם".
לא, סליחה, אני עדיין לא מבין.
בריון הוא מי שנהנה לגרום סבל לחלשים ממנו. הוא לא רוצה להעניש אותם – אין כאן שאלה של צדק – ולכן האנלוגיות שלך לא רלוונטיות.
בריון הוא בריון, בהגדרה, כי הוא נהנה לגרום לאחרים להרגשה רעה. הוא זן מסוים של סדיסט – לא סדיסט-דיאט, פשוט תת-קבוצה.
אני עדיין לא מבין מה אתה טוען שהם המניעים של הבריון חוץ מגרימת סבל. אם אין מניעים אחרים, אחרי הכל, הוא סדיסט – ועל זה כל הדיון.
תוכל לנסות ולהבהיר שוב?
לא, סליחה, אני עדיין לא מבין.
זו לא היתה ממש אנלוגיה – יותר מטרה להראות שלפעמים גם אנשים נורמטיביים רוצים שיגרם לאחר סבל – מסיבותם שלהם (במקרה זה, צדק).
אני אומר (ואתה לא חייב להסכים, כמובן) שבריון אמנם נהנה לגרום לאחרים תחושה רעה, אבל עם הסתייגויות – רק לחלק מצומצם של האחרים, וגם התחושה הרעה מסוייגת, לא יותר מידי רעה, אולי קצת כאב, אולי קצת השפלה, אבל לא לנסר את אבריהם בעודם חיים למשל. ההבדל הזה – הוא זה שהפריע לי כאשר כתבת בריון = סדיסט.
הנה, עכשיו כתבת – תת קבוצה. תת קבוצה זה לא =. זה ⊃.
ואפשר אפילו לתת דוגמא מהספרים
אם זה לא היה מובן
הדוגמא שנתתי באה לחזק את דבריך (על כך שבסיטואציות מוסוימות גם אנשים נורמטיבים נהנים או רוצים לגרום סבל).
והקללה לא הצליחה במקרה הזה אבל כן במקרה אחר.
בסדר גמור, אבל עדיין:
אם בריונים הם תת-קבוצה של סדיסטים, הרי שכל בריון סדיסט (ולא כל סדיסט הוא בריון).
אני מסכים שזה מסויג יותר וגורף פחות.
בסדר גמור, אבל עדיין:
"מסויג יותר וגורף פחות" מקובל עלי
אני חושב שחלק מהבריונים נהנים משליטה באחרים.
הם לא מכים (רק) כי הם נהנים להכאיב, הם מכים כי הם נהנים לשלוט במוכה ולגרום לו לעשות דברים בשבילם. מאחר שהם נהנים לשלוט, יוצא שהם גם נהנים להכות, אבל הם לא אנשים שנהנים מאלימות לשם אלימות. אולי גם אדם כזה אפשר להגדיר כסאדיסט, אבל ברמה נמוכה יותר מהסאדיסט שמעוניין באלימות נטו ללא סיבה.
אוקיי, יש משהו בדברייך, ועדיין...
לא חשבתי שסדיזם מוגדר גם כהנאה מהתעללות שאינה פיזית, ואני רואה שאתה צודק.
עדיין, צריך להפריד בין מקרים שונים מבחינת דרגת החומרה שלהם. אם נלך על דוגמאות מהארי פוטר- דראקו מאלפוי, בלטריקס לייסטריינג', ודאדלי דרסלי.
כל אחד מהם מתעלל באנשים אחרים במהלך הסדרה, וכל אחד מהם נהנה מכך. למרות זאת, אני לא חושבת שנכון להגדיר את שלושתם כסדיסטים. בלטריקס לדוגמה, בהחלט לא שפויה, ומאופיינת כסדיסטית לכל דבר. דראקו ודאדלי משתמשים בכוח פיזי כדי לשלוט ולאיים על חלשים מהם, אך לדעתי אינם סדיסטים. הם בריונים (האחד עם שכל והשני בלעדיו), ואפשר להגיד שיש להם מרכיב סדיסטי באופי, אבל הם לא אנשים סדיסטים.
בגילאים צעירים, ילדים רבים מתעללים בחברים לכיתה / בשכנים / באחים קטנים / בחיות. לא מדובר באנשים סדיסטים, במיוחד עקב העובדה שההתנהגות הזו נעלמת עם הזמן. סדיזם הוא בעיה נפשית, שלא נעלמת מעצמה. רק לאחר טיפול פסיכולוגי מקיף, אפשר (אם בכלל) לפתור כזו בעיה.
מהסיבות האלה יש להבדיל בין מרכיב סדיסטי באופיו של אדם (שבו הוא שולט בבגרותו), לבין להגדיר אדם כסדיסט.
יש גם משהו בדבריך, אבל את נותנת להם להשתחרר מאחריות קצת בקלות.
ראשית, לא מדובר בילדים, אלא בנערים. שנית, מדובר בדפוס התנהגות מתמשך. שלישית, בהגדרה, בריון הוא סדיסט – זה מה שעושה אותו בריון – אם כי, בהחלט, סדיסט בדרגה חמורה פחות מבלטריקס (לדוגמה).
אני לא אומר שמאפיין האישיות המשמעותי ביותר של דראקו הוא היותו סדיסט. זה לא הדבר היחיד המגדיר אותו בספרים. אבל זה בהחלט שם.
נכון, יש לי אמפתיה לדראקו, והיא משפיעה לי קצת על ההגיון
אני מודה ומתוודה- אני די מחבבת את דראקו. ואחרי מחשבה הבנתי שאתה צודק בזה שאני מוותרת לו קצת. כמו שעכרור השלולית אמר במקום אחר בדיון, אם הייתי שומעת בחדשות על מישהו שעשה את אותם הדברים- לא היה לי ספק שמדובר בפושע חולני שנהנה מאלימות.
מה לעשות, כשמלווים דמות במשך שבע שנים ומתבגרים איתה, מפתחים כלפיה חיבה. אני יודעת שהמעשים שלו פסולים, אבל אני שופטת אותו פחות בחומרה כי אני יודעת מה המניעים שלו ומה הנקודות החיוביות באופיו.
לכן מפריעה לי המילה סדיסט בהקשר לדראקו, והרבה יותר נוח לי עם המילה בריון. אבל אני מודה שמבחינה הגיונית ולפי ההגדרה היבשה, הוא אכן בעל מאפיין סדיסט באישיותו.
נכון!
ממש ניסחת מילה במילה את הדעה שלי עליו.
אויש, נו באמת
אני מכירה את הציטוט הזה, ואני יודעת טוב מאוד מה דעתה של רולינג עליו.
הוא סנוב, הוא יהיר ומפונק, הוא בריון… אבל סדיזם?! מה הקשר?
נראה לי פשוט שאתה רואה את הדמות של דראקו בצורה שטחית מאוד, ולא מבין את המניעים מאחורי ההתנהגות שלו, והמניעים הם מה שקובע.
הוא מקנא בהארי על תשומת הלב לה הוא זוכה, על אהדת המורים והתלמידים, ועל העובדה שזכה בצמד חברים נאמנים. ניתן לנחש שהוא גם לא שכח איך הארי דחה את הצעת החברות שלו ביום הראשון ללימודים, ואני לא חושבת שהוא התמודד קודם לכן עם דחייה.
הרמיוני – הוא לא מוכן לסלוח לה על כך שהיא התלמידה הטובה ביותר בשכבה, לאחר שכל חייו חונך להאמין שילידי מוגלגים הם נחותים ואף לא ראויים ללמוד קסמים.
הוויזלים והאגריד – יש כאן שוב דעות קדומות נגד "פשוטי העם" ו"משרתים", במיוחד ששתי המשפחות הן אויבות בנפש.
נגד כל אלה הוא מפעיל אמצעי של מעין לוחמה פסיכולוגית, כי יש לו כישרון למילים, אין מה לעשות, וזה בא מהתנשאות ואגו שברירי מאוד (במיוחד לאור הדרישות הגבוהות של אביו).
אני לא באה להצדיק את ההתנהגות שלו, רק להסביר את המניעים, שהם אולי פסולים, אבל אין כל קשר בינם לבין סאדיזם.
אוקיי, נראה לי ששנינו אמרנו כל מה שהיה לנו להגיד בנושא
(ועשינו את זה 5 פעמים), אז אני פורש מהויכוח, ועכשיו באמת.
4. הוא נראה מצוין במכנסי עור.
כמובן, איך שכחתי!
וזהו הטיעון המנצח והמוחץ, דראקו שולתתת!!!1
בלי לחזור בי מהתוכן של מה שאמרתי,
אני מצטער אם הצורה שניסחתי את התגובות שלי הייתה לא ראויה בעינייך.
לא הייתה כוונה לפגוע אלא רק לנסות להבין את שורש הדעה שלך (ולהבהיר מה מטריד אותי בה), ואם את חושבת שהתבטאתי בצורה לא הוגנת או אישית-שלא-לצורך, שוב, אני מצטער.
זאת בדיוק הנקודה
עד הספר / סרט השישי האלימות לא הופנתה כלפי דראקו. הוא משתנה רק כאשר הוא חווה על עצמו איומים מהסוג שהוא נקט עד אז בעצמו (אם כי בוודאי בדרגה גבוה יותר). רק אז הוא מבין את המשמעות של התנהגות כזו – אבל עבורו זה מאוחר מדי; הוא כבר לא יכול לברוח מהמעגל אליו הוא, כנראה, די שמח להיכנס.
אבל העיקר שגם את אומרת שהוא משתנה
כלומר, גם את יודעת שהוא כן אדם סדיסט ואלים שנהנה מגרימת סבל לאחרים, אבל שהוא בסוף מצליח לראות את האור וזוכה לגאולה.
אבל העיקר שגם את אומרת שהוא משתנה
רואה את האור וזוכה לגאולה? לא הגזמת קצת? אני חושבת שהוא מבין שהוא טעה, אבל אפילו מה שקורה לו בספר השביעי לא הופך אותו לצדיק (אם כי כנראה לאדם יותר טוב)
סרט מצויין
וזה לא משהו שאני בתור חובב מושבע של הספרים (ולא יותר מזה, חשוב לציין ><) נוהג לומר על הסרטים. לסרט הזה נכנסתי ואמרתי לעצמי "יובל, תתאפס על עצמך! אל תחשוב כל הזמן רק על איך הסרט בהשוואה לספר, זה כל פעם מחדש הורס לך את החוויה וכל פעם מחדש אתה נהנה יותר דווקא מהצפייה השנייה, שזה דבר די מדכא". ואז הקשבתי לעצמי ומאוד נהניתי מהסרט, השתדלתי שלא לחשוב הרבה על מה הולך לקרות הלאה לפי מה שאני יודע אלא פשוט לזרום עם הסצינות, ואני חושב שזה באמת כיף אחד גדול.
לעומת הפרקים הקודמים בסדרה, בהם הייתה הרגשה של ערימות של מידע שנזרק על הקהל, בצורה של "נו, הבנתם? יופי, הלאה!, או לפעמים גם "לא הבנתם? טוב בעיה שלכם, הלאה!, הפעם הסרט בנוי בצורה נבונה יותר, וברוב הסצינות העלילה מתפתחת בצורה איטית ומסקרנת, מכל צד בסיפור. בקטעים בסרט בהם מתמקדים בעלילה הראשית (לא שברור מה היא- זה נע בין סיפור משימתו של מאלפוי, סיפור עברו של וולדמורט וסיפור הנסיך חצוי הדם), הסרט מצליח לרתק.
על הקאסט המבקר כבר דיבר- אבל אני רוצה להוסיף שג'ים ברובדנט היה מעולה, משכנע בתור כורסע ומשכנע אפילו עוד יותר בתור סלגהורן, טום פלטון הפעם במרכז הבמה היה מאלפוי מצויין ופרנק דילן בתור וולדמורט הצעיר היה מצמרר מצד אחד ושובה לב מצד שני. ומייקל גמבון כבר לא נראה כמו אחד שהרגע סיים בקבוק בירה ויוצא לקרוע את העיר, שזה כבר טוב.
כן היה לי קצת מוגזם הרומנטיקה, וגם היה חסר לי בסוף הפתעה סטייל "הצילו! יש לי עכברוש מרושע!" או "נראה לך שאני חובש טורבן להנאתי?" אבל חפיף.
צחקתי בקול רם והזדהתי עם המחשבות המצוטטות שלך, בתור מעריצת הארי פוטר מושבעת מסכימה איתך על הכל.
סרט מצויין
יובל אתה פשוט גאו. תפרסם את הביקורת שלך פה כדי שכולנו נהנ מהכתיבה שלך
בעד!
נראה לי שביקורת על הסרט השביעי בסגנון הזה תהיה נחוצה.
בעד!
חשוב לי לציין ש"מישהו" זה חבר שלי שקרא את הביקורת, זה לא אני מגיב לעצמי או משהו..
ואת נעמה אני לא מכיר אבל תודה רבה
אני לא יודע מה קרה לכולם
אבל אני העדפתי את דמלדור הרבה כשהוא היה קצת סטלן ובהיי מאשר רציני כל הזמן. וגם שהוא הפסיק ללבוש את המשקפיים שלו, זה ממש עיצבן אותי. דמבלדור של הסרט השלישי לעומת דמבלדור של השישי, אותו השחקן, הבדל עצום מאוד, והעדפתי את זה שבשלישי.
וואלה, נהניתי.
אז החמישי לא היה התפלקות חד-פעמית, דייויד ייטס באמת מצליח לתפוס את הספרים יותר טוב מקודמיו. זה עדיין לא נראה בדיוק כמו שאני דמיינתי והסוף היה קצת אנטי-קליימטי, אבל בסופו של דבר היה לי ממש כיף לצפות בסרט. צחקתי המון, אהבתי את האפקטים, התמוגגתי מאלן ריקמן, ושמחתי לגלות שהמשחק של כל הצעירים השתפר ברמות מטורפות. פתאום קלטתי שאני מאמינה לרדקליף כשהוא משחק את הארי! יודעים מה, אני מחבבת את הייטס הזה. הוא גם מביים את אוצרות המוות, כן? איזה כיף וסבבה לי. הלוואי וארבעת הסרטים לפני ייטס היו כאלה כיפיים.
ואני חייבת לציין משהו: הייתי די עצובה כששמעתי שבקושי מתייחסים לעלילה המשנית של רמוס וטונקס, כי הם הדמויות האהובות עליי. מה שכן, כשטונקס קראה לרמוס "sweetheart" איבדתי את הריכוז למשך שלוש דקות מרוב אושר. ממש לא ציפיתי לזה. לפעמים נורא קל לרצות אותי.
הוגוורטס 90210 - סרט מעולה
אהבתי את השם שנתת. לדעתי אתה צודק, לא היו סצנות של הארי פוטר. יותר היה טלנובלה.
סלאגהורן?
הוא מוצג כאדם בעל חסרונות רבים, אבל קיבלתי את הרושם שבעצם הוא לא אדם רע.
סלאגהורן?
סלגהורן הוא דמות מדהימה בעיני.
הדמויות "האפורות" הרבה יותר מעניינות.
לא כל מי שמתנגד לוולדמורט צריך להיות לוחם יפה בלורית ואמיץ ללא חת שממש במקרה משתייך לגריפינדור.
אם כי, למרבה הצער, מרבית הדמויות החיוביות הן כאלה.
אם כי, למרבה הצער, מרבית הדמויות החיוביות הן כאלה.
בדיוק.
לכן אני אוהבת כל כך דמויות כמו סלגהורן ודראקו.
סלאגהורן?
כל התכונות האלה הן נכונות ביותר, אבל הוא לא עושה את הדברים האלה מרוע לב, זאת האישיות שלו. זה מן טיפוס כזה, הוא רוצה לידו את ההכי מפורסמים, הכי נחשבים, הכי מוערכים, הכי מיוחדים, הכי הכי.
בנוסף, ההתנהגות שלו מאוד "בריטית" (לדבריו של הבמאי), כל היום מתעסק בשיחות חולין, חידושים, רכילויות, אנשים וכו'…
בסרטים הרמיזות התחילו עוד קודם.
לי זכורה בעיקר הסצנה בסרט השלישי
שבה בקביק ההיפוגריף משתולל לשניה, והרמיוני אוחזת במהרה בידו של רון. הדרך הכי טובה בה הצליחו להעביר את היחסים של רון והרמיוני לקולנוע. נפלא.
אני לא חושב במונחים כאלה
אני הגזמתי בכוונה.
כשאמרתי שלבנדר היא די פקאצה, התכוונתי בחיבה. אפילו אמרתי שהפריע לי איך שציירו אותה בסרט.
לגבי לונה, באף מקום לא מצויין שהיא יפה. הרושם הראשוני של הארי הוא שהיא מקרינה "טרלליות מובהקת", כנאמר בספר. זה לא אומר, כמובן, שהיא מכוערת. רוב הבנות, אתה יודע, הן לא יפיפיות עוצרות נשימה ולא מכוערות, אלא איפשהו באמצע, הכל עניין של טעם ומשיכה מינית ורומנטית כאחד היא עניין פסיכולוגי מורכב ומכיל עוד כמה גורמים חוץ ממראה חיצוני.
לגבי הויכוח עתיק היומין של הארי/ הרמיוני או רון/הרמיוני, אני לא אתחיל להיכנס לזה כרגע, רק אומר שהסימנים לכך שהרמיוני רואה בהארי אח ועם רון היא שרויה במתח תמידי, שאפילו בוק מחוסר כל עידון כמו הארי מבחין בו, ומגיע לפתרון רק בסוף, נמצאים כבר בשלבים מוקדמים של הסדרה, כמו גם רגשותיו של רון כלפיה, גם אם הוא לא מודע להם.
ממה זה מתבקש?
רולינג מתארת הרבה מאוד דמויות כיפות באופן ישיר או עקיף. לונה היא לא אחת מהן. בהתאמה גם הדמות שלה בסרטים היא לא משהו מיוחד.
בקשר לרון-הרמיוני, אי אפשר לטעון שאין רמיזות לגבי הקשר שלהם. למעשה הסדרה מסופרת מנק' המבט של הארי בלבד, ובשום שלב לא של שני האחרים: רון לא מספר להארי על רגשותיו ולכן גם הקורא לא מודע אליהם באופן ישיר, אלא מגלה אותם בעזרת רמזים כמו הקנאה של רון להרמיוני.
וואו. תגיד, מתי היית לאחרונה בתיכון?
הלוואי על כולנו שזה היה כל כך קל פשוט לצאת עם מי שאתה מחבב. ההתנהגות של רון והרמיוני והרומן ביניהם נבנו בעיני באופן מאוד משכנע. בדיוק באותה אי יכולת להגדיר לעצמך מה אתה מרגיש, להודות בזה ולגרום לצד השני להבין למה אתה מתכוון. זה מגושם, זה מבלבל, וזה מאוד מאוד אמין.
יש היגיון מסוים במה שאתה אומר
אבל גם עם הרמיוני אין לו שום דבר במשותף: היא חרשנית וחכמה והוא שונא ללמוד, לא חכם באופן מיוחד, עצלן ונהנתן שמתעניין רק באוכל ובספורט. סביר שמישהו כמוהו ירצה חברה כמו לבנדר שמפגינה כלפיו אהבה ולא מישהי כמו הרמיוני שרק מותחת ביקורת על כל מה שהוא עושה. חוץ מזה שגם לא מוסבר למה לבנדר מאוהבת בו.
על ''יחסי אהבה שנאה'' שמעת?
על "הפכים נמשכים"?
כי הבחורה היא אם כל הנקציות.
תשמע, אני בחורה, אבל אי לא הייתי רוצה להיות עם בחור שמסכים שיקראו לו רוני פוני.
ואת לא מכירה 20 בחורות שכן יסכימו?
וחוץ מזה, בכלל לא קוראים לו רוני פוני, קוראים לו וון-וון.
("נקציות" זה טעות או סלנג שאני לא מכיר?).
נקץ - קרציה, טיפוס נדבק, מעצבן.
ראה: "הבחור הזה, איזה נקץ."
בלשון נקבה – נקצית, רבים – נקצים.
אנא הקפידו על ספוילרים.
אלו אמנם לא פרטים קריטיים, אבל הם עדיין חשובים לחוויית הצפייה/הקריאה.
תודה.
בשמחה
יש גם ספוילר לספר השביעי
ממש בסוף התגובה.
סליחה ששכחתי.
ואתה תמיד יכול לקרוא שוב את הספרים...
הסברתי את הארי/ג'יני איפשהו למעלה. תסתכל טוב.
רון מעריץ את קרום עד שזה מגיע להרמיוני
לא היה אכפת לו אם הוא היה אליל כל הבנות בבית הספר, סביר להניח שהוא היה חושב שזה מגיע לו ככוכב קווידיץ' נערץ. בסדריק דיגורי שהוא בהחלט אהוב הבנות וחתיך רון לא מקנא.
בעיני הרומן בין הרמיוני ורון היה ברור כבר מהספר הרביעי בעוד שהקשר של הארי עם ג'ני תמיד נראה סתמי. לא שלא ראיתי שזה בא בהדרגתיות אבל זה פשוט לא היה מעניין.
נראה לי שאתה מבלבל בין משמעויות.
העכרור ושות' אומרים שלונה אינה יפה במובן האסתטי הקונצנזואלי של המילה: שאנשים לא היו מסובבים אחריה את הראש ברחוב.
אתה אומר שהיא יפה בגלל שהאישיות שלה יפה ובגלל שהיא אינה מתוארת כמכוערת פיזית. אבל זה כבר לא דיון על אסתטיקה, אלא שימוש מטאפורי ב"יפה".
אגב, ההנחה שלך שניתן להתאהב רק במי שאתה חושב שהוא יפה אסתטית אינה מאוד לטעמי, אבל זה כבר עניין אחר.
טענתי שרולינג מציגה אותה הן כיפה-אסתטית והן כיפה-מטאפורית. תקרא שוב את מה שכתבתי על איך שני סוגי היופי משתלבים זה בזה.
קראתי שוב, ואני לא רואה ממש רמזים ליופי אסתטי.
מה, זה שהיא רזה, בריטית, בלונדינית וחיוורת? איך זה מעיד על יופי? זה נייטרלי לגמרי – כמו להגיד שהיא מלאה, אסייתית, ברונטית וכהה. לא אמרו שיש לה עור קורן בלובנו, או שיער ארוך, גולש ובהיר – אין שום תיאורים ארוכים יותר שמרמזים על עניין של המספר/ת (הארי או רולינג) ביופי הפיזי שלה.
התיאור הזה נתפס כיפה, בעיניי ובעיני אחרים.
ברגע שיש תיאור כזה של לונה, ושיש שחקנית יפה שמשחקת אותה בסרטים, לא צריך יותר מזה: לא צריך שרולינג תבוא עם רמקול ותצעק לנו: "היא יפה!". גם לא צריך לכתוב את זה במילה המפורשת "יפה" בספרים כי זה משתמע.
בסדר גמור.
נדמה לי שהדיון הפך למעט מעגלי.
והנה התיאור שלה מהספר
בפעם הראשונה שהארי פוגש אותה
(לטובת מי שלא הבין חלק מהאנגלית, היא מתוארת כמי שהשיער שלה נראה "מדובלל ומלוכלך", הגבות חיוורות והעיניים בולטות מה שמשווה לה מראה מופתע קבוע.
נוויל בוחר שלא לשבת איתה בקרון עד שג'יני משכנעת אותם).
לא בדיוק תיאור של סמל היופי, בקיצור…
dirty blonde זה השם של גוון השיער שלה, לא תיאור של מצב השיער,
אני מניח. אני לא בטוח איזה גוון זה, האמת. בטח זה אחת הגוונים שאני קורא להם "חום".
דניאל רדקליף יהודי, לא יודע לגבי השאר
אם כולם מביאים דוגמאות וציטוטים, גם אני רוצה. אז הלכתי לוויקפדיה וחיפשתי מה זה "dirty blonde". הגעתי ליומנים של קורטני לאב. איזה כיף, אני בדיוק מתחיל להתעניין בקורטני לאב. זה צבע השיער שלה, בכל אופן, ממש לא חום.
אם זה לא מספיק, זוהי ההגדרה הרשמית של dirty blonde לפי וויקיפדיה (התרגום שלי): "בלונד בהיר ובלונד אפור-חום מעורבב ביחד בפסים (טבעי)". בקיצור, יפה וסקסי מאוד, אבל לא חום. גם ההבעה המופתעת והתכשיטים עבודת יד מוסיפים למשיכה של לונה.
יש לא להסכים ויש לא להסכים.
אתה מוזמן להגיד שהיא מתוארת בצורה נייטרלית ושבעיניך אפשר בהחלט לפרש את זה כיפה. אבל להגיד שהסופרת ציינה שיש לה עיניים בולטות, שיער מדובלל ושהיא נראית מטורללת – ושהיא עשתה את זה כדי שנחשוב שהבחורה סקסית? אתה לא מגזים קצת?
לחזור על זה מאה פעמים לא הופך את זה לנכון.
אלא אם כן יש ציטוט של המחברת או משהו…
אני מפנה גם אותך לאותו איור ולאיורים רשמיים אחרים.
אני באמת ממליצה לך לקרוא שוב את הספרים
רון למשל, מתואר כמישהו בעל אף ארוך יחסית, מלא נמשים וארוך גפיים.
מתי לופין, ג'יימס, פרד וג'ורג' תוארו כנראים טוב? על לופין תמיד נאמר שהוא חרוש קמטים ונראה עייף ומבוגר לגילו. התיאורים היחידים על התאומים הם תמיד בהקשר לזה שהם יותר נמוכים מרון וכנראה גם יותר שמנמנים ממנו.
היחידים ממי שציינת שמתוארים כיפים הם סיריוס בצעירותו, לילי וג'יני.
הצגת היופי בדמויות 'הארי פוטר' - דיון
אתה אומר "אין נייטרלי בספרות", ואני לא מסכימה לזה. מעולם לא ראיתי את רולינג כסופרת שמתארת כל דמות לפרטי פרטים רק כדי לוודא שהדמות שיש לה בראש היא הדמות שיש לקורא בראש.
היא תמיד נתנה תיאור כללי, ואני מרגישה שהיא השאירה מספיק חופש לדמיון של הקורא.
אתה גם אומר "הבחירה להציג דבר אחד ולא דבר אחר תמיד מכוונת".
אני מסכימה – מבחינתי, אם היא לא תיארה דמות ישירות כ"יפה", לא היתה לי שום סיבה לדמיין אותה ככזאת.
הרבה דמויות שאתה תפסת כטובות, ולכן גם יפות, מעולם לא עלו בדמיוני ככאלה.
רון לא מתואר בשום צורה שמציגה אותו כמושך, הרמיוני לא מתוארת כיפה במיוחד עד לספרים האחרונים, וגם זה נעשה במאמצים מצידה.
ג'ורג' ופרד, לונה, טונקס, מר וגברת וויזלי, האגריד, מודי, פרופ' מקגונגל, נוויל, לופין וסיריוס…
אנשים טובים מאוד שלא תוארו כיפים.
וזאת לעומת משפחת מאלפוי, וולדמורט שהיה נאה בצעירותו, כמו גם בלאטריקס שהשהות באזקבן פגעה במראה שלה הנאה שלה (בדיוק כמו סיריוס).
תראה, אני לא אומרת שרולינג עיוורת לדברים האלה, אבל כן נראה לי שאתה, בתור קורא סובייקטיבי, כן כופה מעצמך משהו על המראה של הדמויות.
אף פעם לא חשבתי לדמיין את ג'ורג' ופרד, טונקס או לונה כיפים במיוחד רק כי הם אנשים טובים. בדיוק כמו שלא דמיינתי את איגור קארקארוף כאדם מכוער רק בגלל שהיה אוכל מוות לשעבר ופחדן בהווה. זו נראית לי חשיבה סטראוטיפית למדי, של מישהו שראה יותר מדי סרטי דיסני בתור ילד. אני לא מדברת עליך ספציפית , אלא על דרך מחשבה שנפוצה בחברה מאז ומתמיד.
למה לונה לא יכולה להיות בחורה אמיצה, חברה נאמנה ומכשפה מוכשרת וגם להיות בעלת מראה קצת מוזר ולאו דווקא יפה?
העובדה שאנשים רבים לא ראו אותה ככזאת מראה שרולינג לא תיארה אותה באופן ספציפי מדי, אלא נתנה תיאור שנתון לפרשנות.
הפרשנות שלך, לפי הבנתי, היא שדמות בעלת מראה שאינו מתואר בצורה ברורה כיפה + תכונות אופי טובות = דמות יפה.
הפרשנות שלי – זה בסדר להיות עם מראה ממוצע לגמרי, ושמישהו יכול להיות חבר נאמן, אדם אמיץ ובעל כשרונות גם מבלי להיות יפה.
סרט טוב ראיתי טובים ממנו
הארי פוטר והנסיך חצוי הדם הוא סרט טוב יחסית לקודמו אבל הוא לא משתווה לסרט הרביעי ובכלל לשלישי (שלפי דעתי היה הטוב ביותר עד כה) הסרט לא נתן מספיק תחושה של אימה בסצנות של הוגוורטס מצאתי את עצמי שוכח מה קורה מחוץ לבית הספר.
הסרט לטעמי היה דחוס מדי והיו בו פרטים לא כל כך קשורים כמו שרון השתכר משיקוי האהבה, הרי הילדה שנתנה לו את השיקוי; מקודם, בכלל רצתה לתת להארי אותו וזה פרט שלא הבנתי עד שהסבירו לי.
דייויד ייטס!
לסיכום הארי פוטר והנסיך חצוי הדם סרט טוב ו
האמת משעמם
פשוט סרט משעמם. יותר מדי בדיחות של קומדיה רומנטית בלי קשר לכלום, נמרח על שעתיים וחצי כשכמעט כל טויסט בעלילה אפשר לראות מקילומטר אחורה. הרבה בכיינות מעושה של השחקנים הראשיים (זה גם לא חדש).
פשוט השתעממתי, וכל הסרט חיכיתי בעצם שהוא יתחיל.
אני ממש לא מסכים
במקור כתבתי ביקורת נגדית, אבל דאבל פיצ'ר אוכל זמן עורכים יקר. מה שכן, יש נקודה אחת מהותית שהייתי רוצה לדון בה.
הסיבה מעיקרית שבגללה לא נהניתי בכלל מהסרט (למעשה, מבחינתי היה מדובר בשעתיים וחצי מאד משעממות ונמרחות) היא שלא ראיתי את כל הסרטים הקודמים (ראיתי את 2 ואת 3) ולא קראתי את הספר השישי. לכן, מה שאני ראיתי, בניגוד למה שהמעריצים ראו, היו דמויות שלא הוצגו ושלא ברור מה תפקידן בכוח, בעודן מקיימות מני משולשים רומנטיים שלא תרמו שום דבר לעלילה המרכזית של הסרט, זו שנחשפת רק ב20 הדקות האחרונות. בשעתיים הראשונות, למי שלא כבר יודע את הסוף, הסרט נראה בערך כמו סרט חתונות, כלומר רצף מהיר של דמויות שלא ברור למה הן אמורות לעניין אותי שעושות דברים שבסיכומו של עניין הסרט לא מתייחס אליהם ושלא משפיעים על פעולותיהן של הדמויות המהותיות לעלילה. הביקורת שלי השוותה את הסרט לפרק פילר בסדרה – ייתכן שהוא בונה פה דמויות לקראת איזו הרמה להנחתה בסרטים הבאים, אבל בעיני זה לא לגיטימי להוסיף קטעים לסרט שלא עומדים בזכות עצמם, במיוחד כשהם מהווים את רוב רובו של הסרט.
יש עוד הרבה נקודות חלשות בסרט, בעיני, אבל זו המהותית והיחידה שאפשר באמת לדון בה. האם יש זכות קיום לסרט שהוא לא נגיש לאנשים שהם לא מעריצים של הסדרה, ושלא עומד ברשות עצמו כיצירה קולנועית?
אני ממש לא מסכים
אתה צוחק?
באת לראות סרט שישי מסדרה של 7, ואתה מתלונן שהוא לא עומד בפני עצמו?
ברור שהוא לא עומד בפני עצמו, זה פרק בסדרה.
יש לו עלילה והתחלה-אמצע-וסוף אבל אתה לא יכול להתלונן שלא הבנת הכל אם אפילו לא ראית את כל הסרטים הקודמים, שלא נדבר על לקרוא את הספרים.
הסרטים, כמו הספרים, מבוססים אחד על השני וזאת ממש לא חוכמה לראות סרט אחד, במיוחד בשלב כל כך מתקדם, ולצעוק שהוא לא עומד בפני עצמו.
למען האמת, אם הקשר שלו לסרטים האחרים היה יותר רופף, אני הייתי מאוכזב.
לא, אני לא צוחק
בעיני, זה שקראתי את חמשת הספרים שקודמים לסרט ועוד הגדלתי וראיתי חלק מהסרטים הקודמים, אמור להספיק לי כדי להנות מההמחזה של הפרק השישי בסדרה. אני לא מתלונן שלא הסבירו מי זה דמבלדור או מה זה אוכלי מוות, אני מתלונן על זה שלא הציגו דמויות בשום צורה והניחו שכולם כבר יודעים מה הולך לקרות והם רק רוצים לראות גרסה מצולמת של זה.
למען האמת התייחסתי לעניין הזה,
והוא כנראה ירד בעריכה כי גם ככה הביקורת ארוכה.
אני לא חושבת שלמי שראה את הסרטים הקודמים בסדרה (ובעיקר את החמישי) תהיה בעיה להבין את הסרט. פרטים מסוימים כן – את הסרט כמכלול – לא. ולצורך העניין אני באמת חושבת שבסרט הזה מי שרק ראה את הסרטים ולא קרא את הספרים בכלל יוכל להסתדר. אני גם לא חושבת שדרושה קריאה מוקדמת של הספר השישי בסדרה (שעליו מבוסס הספר) כדי להבין או להינות.
אבל כן, מי שזה הסרט הראשון שלו מסדרת הארי פוטר, או אפילו השלישי, בייחוד מי שלא ראה שני סרטים מאוד משמעותיים ולא קרא את הספרים – נו, מה אני אגיד לך, אני לא מופתעת שלא הבנת הרבה דברים. אם להתייחס לה"פ שניה כסדרה של סרטים (ללא קשר להיותם מבוססים על ספרים) – המשמעות של סדרה כזו היא שהפרטים, העלילות ובעיקר הדמויות הולכות ונבנות מסרט לסרט. אי אפשר פתאום לבוא לסרט השישי ולחשוב שהוא יגשר על הפער של שני הסרטים המשמעותיים שהפסדת.
השורה התחתונה שלי היא שהנסיך חצוי הדם עומד כסרט עצמאי בנפרד מהספר שעליו הוא מבוסס, אבל הוא בכל זאת חלק מסדרה, ורצוי לצפות בסרטים הקודמים בסדרה כדי להבין מה קורה בו.
אבל כן קראתי את הספרים
כל מה שחטאתי בו הוא שלא ראיתי את הסרטים, ולכן לא התקשרו לי פרצופים לשמות ולתפקידים באופן אוטומטי. ויתרה מזאת, זאת לא הנקודה, הנקודה היא שבכל הסרט הזה לא קרה שום דבר. ייתכן שאי אפשר לראות את הארי פוטר 7.1 ו7.2 בלי לראות את זה כי אז דברים ייראו תלושים, אבל זה לא מקובל בעיני לעשות סרט שכולו הכנה לסרט אחר, כי זה עדיין משאיר את הסרט הזה מאד לא מהנה.
תשמע, אין לי כל כך מה להגיד לך.
ברור לי שלומר – תעשה שיעורי בית לפני שאתה בא לסרט זה טיפשי, אבל מצד שני… אם היו טורחים להציג לנו מחדש את כל הדמויות לנוחיות אלו שלא ראו או שכחו זה היה לוקח שעה וזה היה מאוד מאוד משעמם.
תראה, זה עניין סובייקטיבי. אני הרגשתי שהסרט רצוף בהתרחשויות, ומבחינתי גם התרחשויות קטנות רומנטיות או כל מיני דברים מחיי התלמידים זה משהו מעניין ומשמעותי, כי באתי לראות עולם שאני אוהבת קם לחיים, והעולם הזה מורכב לא רק מאירועים בומבסטיים אלא גם מסיטואציות קטנות מהחיים של התלמידים שבעיני הופכות את הסרט הזה להרבה יותר שלם, חי ומוצלח.
אני מסכים, למרות שנהניתי מהסרט.
אני חושב שהוא מיועד קודם כל לאנשים שלפחות ראו את הסרטים הקודמים, אבל גם לי הוא הרגיש כמו סוג של פילר שלא קורה בו יותר מדי.
לדעתי אם הוא חלק מסדרת סרטים הוא לא חייב לעמוד ברשות עצמו, למרות שזה כמובן עדיף.
לפחות עובדה אחת חדשה יצאה מזה:
יש 7 הורקרוקסים.
אכן סנייפ.
זה עוד עניין, אגב
זהו, שקשה להבין את זה (אני מתייחס להבהרה").
אני גולש באתר כבר יותר משנתיים ודבר ששמתי לב אליו אצלך (רד פיש), זה שאתה כמעט אף פעם לא פותח תגובה חדשה ואומר מה דעתך על הסרט שמדובר עליו בביקורת, גם כשאת רוב הסרטים אפשר להבין שכן ראית לפי תגובות שלך לגבי פרטים שוליים בהם בדרך כלל.
למה זה?
הארי פוטרמינייטור!
וולדמוייטר!
הארי הוא כמובן הארי קונור.
סוף סוף השתכנעתי מההסבר
גם אני אף פעם לא לגמרי הבנתי את הקטע עם הזמנים. אבל כשחושבים על זה, זה עדיין יוצר פרדוקס:
הקוסמים לא חוזרים אחורה בזמן כי הם יודעים שהיא לא יוכלו לשנות את מה שכבר היה –> מה שכבר היה לא משתנה כי הקוסמים לא חוזרים אחורה בזמן וכו' וכו'.
לדעתי, זה בדיוק מסוג הדברים המטורפים שעשויים להתרחש במציאות.
לדעתי, זה בדיוק מסוג הדברים המטורפים שעשויים להתרחש במציאות.
א. אבל למה לא יכול להיות שאתה מגיע לעתיד והורג את עצמך בטעות דרך תאונת דרכים/דריסה/קסם שלא עבד?
ב. אבל אם העבר קבוע והם אמורים למות בו אז הם לא אמורים להתקיים בזמן שהם חזרו ממנו לעבר. זה פרדוקס.
לדעתי, זה בדיוק מסוג הדברים המטורפים שעשויים להתרחש במציאות.
א. יכול להיות.
ב. אני מניח שהכוונה למקרה ההפוך האני מהעבר הורג את האני מהעתיד. זה דווקא הגיוני לגמרי, לדעתי.
לדעתי, זה בדיוק מסוג הדברים המטורפים שעשויים להתרחש במציאות.
ב. אבל בסופו של דבר האני מהעבר יקלוט מהו עשה ויזהר בפעם הבאה שבה הוא רואה את מכונת הזמן הזו ולא ישתמש בה, כי הוא יודע שאם יחזור בזמן, ימות.
תלוי בנסיבות, תלוי באדם.
ואולי פשוט בלתי אפשרי למנוע את זה, ולכן כל ניסיון להימנע יוביל בסופו של דבר לסוף הבלתי נמנע.
ולתהייה חדשה
מדוע כולם חוגגים את חג המולד שם?
האם קוסמים הם נוצרים?
איך עולם הקסם מתיישב בכל עם דת? ולמה אין ולא הייתה שום התייחסות לזה?
אנגלים הם נוצרים.
בכל מקרה, עד כמה שאני זוכר, די נמנעים מלדבר על דת בסדרה.
אנגלים הם נוצרים.
באופן מוזר?
הגיוני שכולם חוגגים את חג המולד ? איך כל תאוריית הקסם מתיישבת עם דת…
באמת מוזר שלא אמרו על זה מילה
קוסמות היא לא דת
הסיבה העיקרית שהקוסמים חוגגים את חג המולד היא כדי ליצור הזדהות אצל הקוראים. מעבר לזה, הוגוורטס הוא בית ספר לקוסמים אנגליים, כך שרוב התלמידים מגיעים מרקע אנגלו-סקסי, כולל המסורות הכרוכות בכך. בעוד אין לקוסמים צורך בטכנולוגיה מוגלגית ואין דיבורים על אלוהים, ישו או כל ישות נוצרית שהיא, הם עדיין מגיעים מרקע חברתי מסוים. סביר להניח שקוסמים רבים מאמינים בהשגחה עליונה, אבל לא באותה צורה כמונו. מצד שני, בדומה למשהו שציינתי פעם לגבי ערפדים, בהעדר המגבלות האנושיות, גם ההשקפה הדתית משתנה. ישו יכול להפוך מים ליין? אז מה, גם האחיין שלי והוא רק בכיתה ט'.
אני מניח שציון חג המולד מוסבר בכך שרוב הקוסמים מגיעים מאיזורים בהם נהוג לחגוג חג זה. זה כמו שמשפחה ישראלית חילונית תחגוג את פסח, למרות שהיא עדיין אוכלת חמץ ואף אחד לא היה בבית כנסת בעשור האחרון. זה חלק מתרבות שגדלים בה ומשמש איזה שהוא ציון זמן במהלך השנה, בו עושים משהו מיוחד. הניחוש שלי הוא שקוסמים מציינים את חג המולד יותר מתוך צורך בשבירת שגרה ותרוץ טוב לחופשה באמצע שנת לימודים מפרכת, מאשר מתוך אמונה. זה בלי לפסול את הרעיון שעבור מי שלא גדל במשפחת קוסמים, כמו הארי והרמיוני, חג המולד הוא בכל זאת ארוע בעל משמעות.
זה הסבר בעייתי
כי קוסמים חיים בכפרים של קוסמים, עם עצמם, בלי מוגלגים.
אז נכון, שאנשים כמו הארי והרמיוני שבאים מבית מוגלגי חוגגו כנארה עד אז את חג המולד, אבל משפחות קוסמים כמו משפחת וויזלי ומאלפוי באות מאזורים שבהם יש רק קוסמים, שלפי ההסבר שלך לא אמורים לחגוג את חג המולד,
זה משהו נוצרי ומוגלגי.
אני חושבת שזה כתוב ככה בשביל שהקורא יוכל להזדהות עם הדמויות + צריך בכל זאת חופשים מבית ספר וכריסמס זה סוג של חופשת אמצא שנה.
אתה מבלבל בין דת ומאגיה
נכון, ישוע הלך על המים והפך כמה ככרות לחם ודגים לסעודה שתשביע מאוד, ונכון, זו מאגיה (או קסם). אבל ישוע גם נטל על עצמו את כל חטאנו ואיפשר לנו להגיע לגן העדן, דהינו, הושיע את המאמינים – וזו לא מאגיה.
אני לא טוען שעולם שבו מאגיה היא מציאות לא יהיה עולם שבו המיתוסים הדתיים שונים, אבל אני לא רואה סיבה להאמין שלא תהיה בו דת.
פספסת את כוונתי
השתמשתי בנסים של ישו כדוגמה לכך שהגישה לדת היא בוודאי שונה בעולם הקוסמים. אני מניח שישנם קוסמים המחשיבים עצמם נוצרים, אבל רואים את ישו כקוסם כמותם. האמונה שלהם מתבססת יותר על השגחה עליונה ומוות בעבור חטאי האנושות, מאשר על קיומו של בן האלוהים. כל הזמן מתייחסים להארי פוטר כ"הנבחר", למרות שכלל לא רצה בגורל זה. לא רואים בהארי חצי אל, אלא אדם לכל דבר.
הכוונה שלי היא שקוסמים רבים בוודאי מאמינים בעקרונות דת כלשהי, אבל לא בביטויים הגשמיים שלה. מבחינתם, הפלאים של משה וישו היו בסך הכל נסיון להרשים מוגלגים.
אני ממשיך לפספס את כוונתך.
זאת אומרת, הרעיון שהם רואים בנביאים השונים קוסמים שהחליטו לחשוף את עצמם לעולם מוצא חן בעיני – אבל ההנחה שלמאמינים "רגילים" בעולם שלנו הביטויים הגשמיים הם החלק המשמעותי בדת נראה לי לא מבוסס; ואני לא מבין למה הכוונה שלך ב"קיומו של בן האלוהים".
רוב האנשים מאמינים בסמלים
מעבר לאמונה העיקרית, של אל או כל ביטוי אחר להשגחה עליונה, כל דת פתחה גם אמונה חזקה בביטויים הגשמיים של האל. ביהדות זה מתבטא בקמעות ובכתל המערבי, באסלאם זו הכעבה והקתולים מציבים פסלונים בצורת ישו הצלוב בכל מקום שרק אפשר. למרות שמדובר בסמלים, מתייחסים אליהם כמו אל חלק מאלוהים. לא רואים בהם חפצים דוממים, אלא מפתח מעבר המקשר בין האדם הפשוט לאל. כאדם חילוני לחלוטין, אני לא רואה משמעות אמיתית בדברים אלו, מעבר לסמליות. מאמין אמיתי יחשוב שיש דבר כזה כמו מים קדושים ושהצלוב עשוי העץ מכיל כוחות נסתרים.
קוסמים בעולם של ג'יי.קיי. רולינג מכירים את האמת מאחורי חפצים קסומים ומחוללי נסים. הם לא מתרשמים בקלות מסנה בוער והי, סצנה אחת בנסיך חצוי הדם אפילו עשתה לי אסוסיאציה ישירה לחציית ים סוף. אף אחד לא סוגד לדמבלדור כנציג האל על פני אדמות, למרות שהפלאים שהוא מחולל מציבים תחרות קשה למשה וישו. הארי מעריץ אותו, לא בזכות האותות והמופתים, אלא כי הוא רואה בו מנהיג המאבק להצלת העולם (ואולי גם דמות אב).
הנקודה שלי היא שאין שום סתירה בכך שקוסמים יהיו נוצרים, אבל סביר להניח שהאמונה שלהם מבוססת הרבה יותר על הפן הרוחני של הדת, מזו של מוגל שמתרשם גם מקסם פשוט יחסית, כמו הליכה על מים. קוסם מאמין באמונה בסיסית ורוחנית בלבד ואינו זקוק להוכחות מנקרות עיניים.
מה הקשר בין סמלים לנסים?
אני לא מכחיש את קיומם של חפצים בעלי ממד של קדושה ברוב הדתות – למרות שאני חושב שההצגה שלך קצת משטחת הבדלים – אבל אני לא רואה איך זה קשור לסנה הבוער או להפיכת כמה ככרות לחם למאפיית אנג'ל. כן, קוסמים לא יתרשמו מתצוגות של שבירת חוקי טבע – דהינו, מנסים – אבל למה שהם לא ייחסו ממד סמלי לחפצים? איזה סיבה יש שקוסם לא יחשוב שהאיקונה האהובה עליו של ישוע באמת משמשת ערוץ קשר לבנו של אלוהים, ומסייעת במירוק נשמתו החוטאת? למה שקוסם לא ירצה ללכת לכותל המערבי להניח פתק שכתוב בו "הלוואי שהארי פוטר ינצח את וולדמורט העמלקי, אמן"?
אם בעולם של הארי פוטר היה אפשר לפגוש יצורים אלוהיים או שטניים, ליצור קשר עם מתים שיספרו על העולם שמעבר, או לבקר בגן העדן – היה על מה לדבר. אבל אנחנו לא בעולם של 'מבוכים ודרקונים' (וראה http://www.giantitp.com/comics/oots0669.html), אנחנו בעולם אחר לגמרי, כזה שאין בו שום מידע על מה קורה מעבר לעולם החומרי. בעולם שכזה, אני לא רואה שום מניעה שהדת תהיה זהה לדתות המוכרות לנו.
יש רבדים שונים של אמונה
מוגל מקבל בקבוק של מים קדושים בברכת הבאבא מרלי ומאמין או לא מאמין שהמים יביאו לו סגולות וירבו את זרעו ויסדרו לו מספרים טובים בלוטו. קוסם מקבל בקבוק של פליקס פליציס ומסביר בצורה מדעית למה יש להם את התכונות האלה, מה המרכיבים ובאיזו מכולת ניתן לרכוש אותם. במילים אחרות, מוגלים רואים בחפצי קסם חלק מהאמונה ואף הוכחה לקיומו של אלוהים. קוסמים רואים בהם דבר שבשגרה. זה כמו שתצלם בן שבט נידח ותגיד לו שעכשיו הנשמה שלו שייכת לך. אתה יודע את האמת, אבל בשבילו, אתה כל יכול.
אתה שוב מבלבל בין מאגיה לדת
בני שבט הנברברו משתמשים בעלי צמח הגלאוטמה כשיקוי לפייס את זעמו של האלולרפא חולים. מדענים שחדרו לנבכי מדינת פריראו החדשה (שבה חי שבט הנברברו) גילו שעלי צמח הגלאוטמה מכילים מקבילה אורגנית של אספירין, דבר שמסייע לרפא זיהומים.
אין ספק, הרופאים יפסיקו להאמין באלוהים בעקבות הגילוי.
תגיד לי, מה זאת האנלוגיה הזאת?
אני אחזור – בעולם של הארי פוטר אנשים לא יודעים את העתיד, לא פוגשים את אלוהים, לא יכולים לדעת מה קורה אחרי המוות, ואין להם שליטה משמעותית בחייהם. אין שום סיבה שהדתות שלהם יהיו שונות משלנו, ואני אפילו לא רואה סיבה למה שלא יהיו להם אמונות תפלות (והאמת, יש להם). הם אולי יקראו אחרת את סיפורי המקרא ויזלזלו בווריאציות מסוימות של דת עממית, אבל, היי, את זה עושים אנשים דתיים בעולם שלנו כל הזמן.
זה בדיוק מה שאמרתי.
אני לא טוען שקוסמים לא יאמינו בדת, אלא שהם מתייחסים אחרת לסימנים יותר גשמיים שמוגלים רואים בהם סימן לנוכחות אלוהית.
זה לא בדיוק מה שאמרתי.
הם יתייחסו אחרת לגרסה מסוימת של *מאגיה* שהם לא שותפים לה, דהינו, לאמונה של אנשים מסוימים שניתן לגרום לאל לפעול לפי רצונך באמצעות חפצים ו/או נוסחאות מסוימות. אם הם רואים מוגלים שותים שיקוי או מאמינים בניסים הם ינחרו בבוז ויגידו "פחחח, סתם ישועלי סלביציוס סטנדרטי", כן.
אבל הם עצמם יאמינו במאגיה (לא קסם, מאגיה – משהו שאתה לא בטוח שיעבוד ושדורש אמונה) בדיוק באותה המידה, כי העולם שלהם כאוטי ולא צפוי בדיוק באותה המידה (גם אם בצורות קצת אחרות).
יתרה מזאת, ואת זה אני מנסה להדגיש, לא כל שימוש דתי בחפצים (סימן גשמי) הוא מאגי – חפצים הם גם בעלי ערך דתי סמלי. כאן בכלל אני לא רואה סיבה שיהיה הבדל.
אגב, יש דבר אחד שאני חושב שאנחנו מסכימים עליו – הדרך שבה קוסמים יסתכלו על חלק מהאמונות של מוגלים אכן תהיה שונה. אבל, כמו שרמזתי, זה קורה גם בימינו (בצורה אחרת, אני מודה – אומרים שזה שטויות ולא מסבירים את המדע מאחורי זה, לרוב) בדרך שבה גרסאות אליטיסטיות של דת מתייחסות לדתות עממיות.
התייחסתי בעקיפין לעניין הסמליות
כתבתי שאני, כאדם חילוני נטול כוחות קסם, מבין את המימד הסמלי של פולחנים ועצמים דתיים שונים, אבל לא מאמין בכוחם. כלומר, אני מבין למה אדם מאמין ייחס כל דבר טוב שיקרה לו לברכה שקבל מרב, או לפתק ששם בכתל, אבל לא שותף לאמונה הזו. קוסם חילוני יחשוב אותו דבר לגבי פעולות של קוסם מאמין. פה אי אפשר לציין באופן גורף את הנטיה בקרב הקוסמים. כמו מוגלים, יש כאלה שמאמינים ויש כאלה שלא.
עוד פעם אחת ודי:
ברכה מרב אינה עניין סמלי, היא עניין מאגי; צלב על הקיר הוא עניין סמלי.
אני מצטער שאני מנטפק ובזאת הפסקתי.
העולם הבא למשל
יש הרבה התייחסות לחיים שלאחר המוות. הם דבר ודאי לגמרי עוד מהספר הראשון – רוחות רפאים. רוחות רפאים הם עדות לקיומה של יישות רוחנית שלא מותנית בקיומה בגוף.
במהלך הספרים אנחנו מתוודעים לכך שנפש ממשיכה אחרי מות האדם "הלאה". לאחר מות סיריוס הארי שואל את ניק-כמעט-בלי-ראש הנבוך האם סריוס לא יהפך לרוח רפאים. וניק מסביר לו שבגדול רוב האנשים ממשיכים "הלאה" ורק הפחדנים נישארים באיזה מציאות ביניים, וזו פריבילגיה של קוסמים (נדמה לי).
זו שאלה גדולה מאד האם קיום נפש (או נשמה) בהכרח מוכיח את קיומו של אלוהים. בכל אופן זה סביר מאד. הרבה מהאתאיזם הוא בעצם שלילת כל מציאות זולתי ההחומר – כלומר מטריאליזם.
אני חושב שעולם הקוסמים הוא קצת "מסורתי" מבחינה דתית. מאמין באלוהים ובשארות הנפש, ובעולם הבא וכו'. אבל זה לא משהו מרכזי בחיים שלו כאן ועכשיו בעולם הזה. אפשר לראות את זה כתוצר לואי של הנסיות והרוחניות שקיימת בחיים שלהם ממילא, ואפשר לראות את זה כהשתקפות של תפיסתה האמונית של רולינג שמסתבר שהיא מאמינה באלוהים וכו' אבל לא "דתית חזק" ובטח לא קנאית או מטיפה.
ואגב הסימבוליקה של סוף הספר השביעי וכו' היא ממש לא נוצרית או יותר נכון מתווכחת עם הנצרות אבל אני משאיר את זה לסרט שאחרי הבא…
זה לא סביר כלל.
קיום הנפש הופך את קיומן של ישויות לא-חומריות (שאינן הנפש) לסביר יותר. אבל לא את קיומו של אל יחיד.
זה נראה כאילו הם קשורים כי בד''כ היעדרם בא ביחד.
כלומר, מי שלא מאמין באלוהים, בד"כ שולל גם כל דבר מטאפיזי אחר (כמו נשמה).
אני מסכים איתך שזה לא אומר שקיומו של המטאפיזי מוכיח את קיומו של אלוהים (והלוגיקה לצידך).
עדיין, בגלל דרך החשיבה שרובנו גדלנו עליה, אם היום היית מוכיח בוודאות שיש נשמה, סביר שזה היה גורם לרבים להתקרב לדת.
בעולם המערבי המונותאיסטי.
פליקס פליציס
ובנוגע למסע בזמן (חשוב לציין שגם כאן אני מסכים לבעייתיות, אני פשוט אומר מה שנאמר בספר) –
מה שנועד לקרות כבר קרה, כולל התערבויות אפשריות בזמן. זאת אומרת שאם מישהו מת, הוא כבר מת, ולא יעזור לחזור בזמן ולנסות לשנות את זה, כי אם זה היה מצליח, הוא לא היה מת.
טוב, הסתבכתי. אבל נראה לי שזה ברור.
ובנוסף, מסע בזמן אפשרי רק עם מחוללי זמן ובסוף הספר החמישי החבורה הורסת (בטעות) את כל המלאי של משרד הקסמים. זה נאמר בספר השישי גם.
תביא מטאטא
אם פה מתלוננים על שימוש לא אחראי בקסם מצד רולינג, אז אני רוצה להתלונן על האקציו שהארי מבצע במשימת הדרקון ב"גביע האש".
בעיקרון, אקציו נשמע קסם אלמנטרי, כולה טלקינזיס; אורי גלרים מהעולם האמיתי מתיימרים לעשות כאלו, ואנשים מאמינים להם; בימי הזוהר של הפראפסיכולוגיה בשנות השישים-שבעים, האקדמיה חקרה ברצינות את הייתכנות של זה. אבל דובר שם על הזזה למרחק קצר של חפץ חופשי שנמצא מול העיניים.
האקציו של הארי מצליח לעקור מטאטא מכבליו בקיר, דרך קירות רבים של טירה ולהביאו אליו תוך שניות. אם היכולת של אקציו היא כל כך אדירה, אז זה משהו שההשלכות שלו על עולם הקסמים היו אמורות להיות אדירות בהתאם, ובפרט על מהלכי העלילה – קרבות, למשל, אמורים היו להיראות לגמרי אחרת. הייתי נותן דוגמה, אבל אין לי דמיון בגרוש.
מה עם פשוט לתלוש שרביט מידיו של קוסם?
נראה לי שאתה מתבלבל
עם הזימון של פרד וגורג' את המטאטאים שלהם ממשרדה של אמברידג' בספר החמישי כשעזבו את בית הספר.
המטאטא של הארי שהוא זימן למשימה הראששונה לא היה כבול, הוא בסך הכל היה בחדר שלו בטירה. והוא לא היה צריך לעבור דרך קירות – סה"כ לעוף דרך החלון.
ולא נראה לי שאורי גלר ודומיו אפילו מתיימרים להיות מסוגלים לבצע דבר כזה – לא מדובר בהזזת חפצים, אלא ממש בלגרום להם לרחף באוויר לתוך ידיך.
אגב, זה אציו, ולא אקציו.
חייבת... לנטפק... קשה... להתנגד...
ישנן מספר דרכים לבטא את המילה השנויה במחלוקת הזו –
אציו, אקיו ואף אקציו.
אקיו! I choose you!
חייבת... לנטפק... קשה... להתנגד...
תודה. באמת לא ראוי שאנחנו, כעם שעבר את השואה, נאמר "אקציו" (-:
ולקח לי רק חמש שעות עד שהאסימון ירד.
(:
בסוף הספר השישי
צודקת, שכחתי מזה.
נשמע קצת יותר הגיוני עכשיו.
ראיתי את הסרט[:
טוב, להתחיל מהדברים הטובים?
הסרט נפתח בסצנה המגניבה שהגשר מטלטל לו ואוכלי המוות גורמים נזק למוגלגים. מה אני אגיד? אהבתי P: חוץ מזה שגם בספר, בשיחה עם הרה"מ המוגלגי, מזכירים איזה גשר שבור, למיטב זכרוני.
לא הרגשתי שהוא נמרח , ויחסית לסרט של שעתים וחצי בערך, זה טוב, לא?P:
קראתי כמה תגובות של אנשים-רוטנים על הבית הנשרף של הוויזלים. לדעתי זה היה גאוני, למרות שזה חורג מהספר. זה די מבהיל ומפתיע (חה), ואני באמת לא זוכרת אם בלטריקס צעקה בסוף הסרט החמישי להארי שהיא הרגה את סיריוס, כמו שהיה בספר… בכולופן, זה פשוט כייף שהיא עושה את זה. היא אדירה O:
הלנה בונהם קרטר לשלטון D: רק חבל שלא מקצים לה ולעוד כמה שחקנים שולתתתתים!!11אחדאחד – עוד קצת זמן מסך3:
לבנדר דווקא הייתה כמו שתיארתי אותה, מעצבנת ומציקה וכזו מישהי שרוני פוני לא אמור להתחבר איתה. איכס אני שונאת אותה כמעט כמו שאני שונאת את צ'ו! ><
סלהגורן היה מושלם P: חבל שלא היה לו שפם, ושהוא לא היה קצת יותר שמן. אבל המבט הזה שלו, עם הגבה הפוזלת- חה! זה גדול D: מה אומר ומה אגיד, הגבה הפוזלת שבתה את ליבי.:P
ועכשיו לתלונות (וכמובן שבתור פוטריסטית מושבעת יש כאלו XD)
אני לא סובלת את מייקל גמבון >< הוא כל כך לא דמבלדור! ומה זה היה לעזאזל, כל השאלות שלו בנוגע למערכות יחסים של הארי, וכל הרמיזות האלו שלו, בהתחלה, במשרד, ובעצם כמעט כל פעם שהוא הופיע? התחשק לי לחנוק אותו. זה היה הרס של הדמות! מהגאון המטורלל והאהוב הוא נהיה זקן חטטן ומעצבן.ובאמת הקרב בסוף היה קצת חסר, אני לא יודעת, הרגשתי שזה טיפה התפספס. ביל אמור להינשך~;;;; והזיכרונות.. רציתי לראות את גברת סמית'. איך בסרט הבא הארי וחבריו ימצאו את הספל ואת העטרת, אם הארי ודמבלדור לא הגיעו למסקנה המתבקשת מהזכרונות שאלו ההורקרוקסים?
ואני מאוד אהבתי כשהרמיוני תקפה את רון עם הציפורים P: בספר -.- ארממ, איך הם עיוותו את זה? "איך זה מרגיש עם ג'יני, הארי?" "זה מרגיש ככה" *בכי קורע לב* ארממממממ! או מה שהם לא אמרו שם. כולם להוציא ממחטות- אה סליחה, שקיות נילון, נא לא ללכלך את רצפת בית הקולנוע בקיא.
ובחזרה לדברים הטובים: טום פלטון*-* הוא גדול, הוא גדול הוא גדול D:
אלן ריקמן :) טוב, דהה.
טום רידל היה אחלה בתור טום רידל, נראה לי. הוא הציל לצמרר אותי 3:
ואני מתה על פרופסור מקגונגל. חבל שמגי סמית' לא הבליחה לה קצת יותר.\: ולופין וטונקס- כל הרומן הזה בינהם שנרקם גם בכלל לא הופיע. מה יהיה בסרט הבא? מה הם יעשו עם כל החסרים?!@_@
טוב זהו. O: חח.(:
שיגעת אותי עם כל הסימנים
אבל מסכים עם רוב התוכן דווקא.
שיגעת אותי עם כל הסימנים
חח אני מנסה להיגמל, אבל זה לא מצליח.\:
וזה לא סימנים, זה סמיילים
ם:
ביקורת שלי:
צריך להגיד כל הכבוד לבמאי דיוויד ייטס שהחליט לעשות משהו שונה. כשזה נוגע לסרטי הארי פוטר לנסות לעשות משהו חדש זה מסוכן. אתה עוד עלול לקום בבוקר עם מאות מעריצים סביבך עם קלשונים. אבל הנה כנראה שבסרט השישי החליטו שאפשר לעשות את הסרט הכי "נועז" בסדרה.
האם זה טוב? לא בטוח.
האם זה רע? גם לא בטוח.
מבולבלים? כן, גם אני.
תנסו לפתוח ביקורות רק בעיתונות הישראלית ותסימו לב להבדלים העצומים בביקורות, חלק משבחים את השינוי וחלק אמורים שזה הורס לגמרי את כל אווירת הסרט. מי צודק? שניהם.
במקום ללכת על האווירה האפלה שיש לאורך הספר, היוצרים החליטו לשים דגש דווקא על "ההתפתחות" של הדמויות ולנסות להראות שהדמויות גדלו והם כבר לא "ילדים", לפעמים הדבר הזה עובד מצויין, במיוחד בקטעים המצחיקים (הסרט הוא ללא ספק המצחיק בסדרה) ולפעמים יש הרגשה שזה קצת יותר מדי.
אבל שוב פעם היתרון של הסרט הוא גם החיסרון שלו, הסרט לא הצליח להעביר את ההרגשה האפלה שניתן לחוש בספרים, אותו הרגשה של "משהו עומד לקרות" לא ממש מופיעה בסרט. בנוסף הדילוג על הרבה סצינות מפתח לטובת עוד רגע רומנטי/קומי קצת מעצבן (במיוחד קטעי העבר של טום רידל שמופיעים ממש בקצרה בסרט)
לעומת זאת סצינת הסיום שבה הספויילר הגדול (לא, אני לא מתכוון לגלות אותו!) ממבוצעת ביד אומן ו10 דקות האלו הם כנראה ה10 דקות הטובות ביותר בסדרה. וכמובן אי אפשר בלי לדבר על המשחק. המשחק של השחקנים הפעם הוא לטעמי הטוב בסדרה שאפילו דניאל רדקליף השתפר פלאים. שתי בחירות הליהוק הטובות ביותר לטעמי הם של סנייפ (אלן ריקמן) ושל בלטריקס (הלנה בונהם קרטר).
בשורה התחתונה הסרט מומלץ, אני כמעט בטוח שתגבשו עליו איזושהיא דעה לכאן או לכאן. באשר אליי? לטעמי הסרט השלישי הוא עדיין הטוב בסדרה.
למה כדאי לראות?: בגלל צוות השחקנים המצויין, בגלל האפקטים שבאים במועט אבל הם מצויינים ובגלל סצינת הסיום.
למי כדאי לראות אותו?: למעריצי הארי פוטר (נו באמת כאילו הם צריכים אותי בשביל לדעת את זה…), לאוהבי קמודיות רומנטיות ולמי שאהב את שאר הסרטים.
ציון: שלושה גביעים (מתוך שישה).
לגבי 3- אתה זוכר נכון
גם אני חושבת ככה, זה יהיה ממש מוזר שבסרט הבא הארי לא ידע על הספל ועל העטרת ועל הנחשית, שהוא היה אמור לדעת את זה כבר עכשיו… מענין איך הם יעשו את זה. ומגיע להם אם זה יהיה תקוע כי הם החסירו פרטים! גם שמתם לב שאין את כל החקירות האלו של שר הקסמים? בעצם, בכלל אין שר קסמים! כאילו שפאדג' לא התפטר.><
בסרטים הדבר בולט עוד יותר: בהחלט יש משלב מוקדם מאוד מתח מיני מובהק בין רון להרמיוני.
אני מוכרח לדעת,
איך היא תוארה בספר שכולם כל כך… נו, מגיבים כמו שהם בנוגע לאיך שהיא נעשה בסרט?
מסכימה עם רוב הביקורת על השחקנים
אני דווקא אהבתי את המשחק של גמבון בתור דמבלדור בסרט. הטון הכללי של הסרט מתאים בהחלט לדמבלדור רדוף, רציני ולחוץ, כמו שהוא משחק.
אלבוס הוא לא רק המנהל השטותי חובב הקרמבו של הוגוורטס אלא גם הילאי מקצועי וקוסם רב עוצה, ואת התחושה הזו גמבון מעביר היטב לדעתי.
מסכימה עם רוב הביקורת על השחקנים
את הסרט הנוכחי לא ראיתי עדיין, אבל דווקא מגמבון יש לי ציפיות נמוכות במיוחד. כל האווירה שהוא משרה על הסצנות איתו היא מאד לא דמבלדורית, ואם לא הייתי קוראת את הספרים אני בטוחה שהייתי מקבלת את הרושם שהוא הבאד גאי ושהוא יתקע להארי סכין בגב.
פשוט חוצפה מצד ריצ'רד האריס למות באמצע פרוייקט.
גמבון משרה עליי רושם של אדם לחוץ וחסר ביטחון,
ממש לא דמבלדורי.
להקשיב לבמאי?
סרט מזעזע!
זו הביקורת הראשונה שאני לא מסכים בה לאף מילה. כגודל הציפיות שהיו לי מהסרט כך גודל האכזבה.
כל קשר בין הספר המצוין לסרט הוא מקרי בהחלט ומה שהיה אמור להיות ארוע קולנועי ענק התגלה כסרט עלוב במיוחד
מסכימה
מילה במילה.
כמו בסרט הקודם, הבמאי השקיע יותר בלהפוך את הסרט הזה למשעשע (מה שלא באמת הצליח לדעתי) מאשר בלגרום לו להיות דומה לו במעט לספר, או לפחות להראות חלקים חשובים בעלילה.
הוא הוסיף כל כך הרבה קטעים שהיו לדעתי מיותרים לחלוטין, וויתר על חלקים מהעלילה שהיו קריטיים להמשך הסידרה, כמו שהוא עשה בסרט הקודם.
אני לא מתארת לעצמי איך אנשים שלא קראו את הספרים הבינו משהו מהסרט (ולפי מה ששמעתי מאנשים שאני מכירה, הם באמת לא הבינו כלום.)
חוץ מזה, החלק של היחסים בין הארי לג'יני היה פשוט נוראי. הבמאי בנראה חשב שלהזכיר שהארי וג'יני נפרדים בסוף השנה השישית הוא לא באמת חשוב.
לגבי הסינמה סיטי
הם החזירו את המנהג הפסול של הפסקה באמצע הסרט, שאחריה הסרט ממשיך אחרי איפה שהוא הפסיק. יישר כוח, חשבתי שזה כבר נעלם מהעולם.
אפרופו הסצינה של הרכבת,
עוד מישהו שאל את עצמו מה זה המדבר שצמח לפתע בדרך לסקוטלנד?
מדבר?
הנוף מחוץ לרכבת,
הוא של מדבר צחיח וצהבהב, במקום היערות שהיו שם עד עכשיו בכל סרט.
סקוטלנד די צחיחה בהשוואה לשאר בריטניה
וכשראיתי את הסצינה הבצורתית עבר לי בראש: אה, אז הוגוורטס היא בסקוטלנד, לא באנגליה. טוב לדעת.
זה לא משנה כי הגוורטס כביכול ממוקם עדיין באותו מקום,
ולפיכך הדרך צריכה להיות מלאת נוף ירוק כמו שהיא הייתה בכל סרט עד עכשיו.
הדרך מלונדון לסקוטלנד מאוד ארוכה
ועוברת דרך הרבה סוגי נוף שונים. אין שום בעיה עם זה שבכל סרט יראו חלק אחר של הדרך.
ולחמוס – כן, הוגוורטס תמיד היתה בסקוטלנד. זה אחד הפרטים שמעולם לא נאמר בספרים/סרטים במפורש, אבל אפשר להסיק אותו בקלות.
אתה מתכוון למדבר המשובץ באגמים ועשב?
עשב צהבהב ואגמים המשקפים את השמיים האפורים, אבל בכל זאת.
אכן ללא סצנות מפתח - אך
ואהאהאה… אני ממש לא מסכימה איתך בקשר להאגריד ומקגונגל. בדקות הספורות שנותנים להם הם מעולים.
יש הארי פוטר ונסיך חצוי הדם בדיבוב עיברי?
כן
למרות שהסרט לא מומלץ למי שזקוק לדיבוב.
http://www.fisheye.co.il/chronica/movie?movie=1802
באמת?
היא אמרה את זה? אפשר קישור?
זה מוזכר פה בחטף:
http://en.wikipedia.org/wiki/Severus_Snape#Character_development
אני מאוד מסכימה לגבי הסרט השלישי
האוירה של הסרט השלישי כל כך שונה מהספר עד שקשה לי לחשוב עליו כעיבוד. ואם כן, אז זה עיבוד ממש, ממש לא מוצלח. הוא היה אפלולי מדי וחסר חן, והרגשתי שקוארון לא הבין בכלל את המקום והדמויות שהוא עבד איתם.
העובדה שאף אחד מהילדים לא ידע לשחק בסרט הזה לא עזרה.
ולדעתי קוארון היה היחיד שכן הצליח לתפוס את האווירה בצורה מושלמת.
ככה אני דמיינתי את הכל בראש כשקראתי את הספרים.
הלוואי שהאווירה היתה החיסרון היחיד
לדעתי הסרט השלישי תמיד היה ידוע בתור הסרט שמעריצי הסדרה אוהבים לשנוא, כי הוא באמת מאוד שונה מהספר ואולי בגלל שהספר השלישי הוא הטוב בסדרה (טוב יחד עם השביעי) וקשה להשתוות אליו, והאנשים שרואים רק את הסרטים בדרך כלל אוהבים אותו מאוד, כננראה בגלל שהוא יותר "איכותי" משאר הסרטים.
אני כן סוג של מיני-מעריץ של הספרים ובכל פעם שאני רואה את השלישי אני לא מצליח להתעצבן מכל הפרטים שהחסירו פשוט בגלל שאני מבין שהסרט זורם טוב. העלילה מסתדרת, אין שום דבר לא במקום, האווירה ממש סבבה, וחוץ מפספוס כואב של הדמות של הרמיוני קוארון שיחק אותה.
השלישי? שם לא הייתה שחיטה של הספר?
הייתה שחיטה עצומה בסרט השלישי ובגלל זה אני עדיין בהלם שזה הסרט ה"פ האהוב עליי בינתיים.
אני לא ממש יודעת להסביר למה בדיוק אבל בסרט השלישי לא הייתה לי ההרגשה של כל שניה לנתח את הסרט ולהשוות, הוא פשוט זרם לי…
ובדר"כ אני שונאת שמשנים סצנות בספר, אז להוסיף סצנות בכלל אין מה לדבר,
אבל בסרט השלישי לא כעסתי על זה כמו בסרטים האחרים ואפילו ההוספה של מעגל הזמן עשתה מעבר נהדר בין הספר לסרט גם אם זה לא קרה.
והאווירה אין מה לעשות אבל זה שעושים את הצילום אפל וקודר יותר לא בהכרח נותן לי את ההרגשה של אפל ומסוכן, אבל בסרט השלישי גם עם הצילומים המלאי אור הייתה הרגשה "אפלית" בסופו של דבר.
ו"שוט איט" היה מעולה וזה היה הדבר שבאמת הזכיר לי את ג'יני הספרותית…
ארוך יותר, משעמם יותר.
לא נהניתי. ברגעים מסוימים סבלתי. הייתה לי הרגשה כאילו לקחו סצנות, חיברו אותן זו לזו בצורה רשלנית לחלוטין, והוציאו סרט. היו דמויות על המסך, הן זזו ודיברו, ועדיין הייתה לי הרגשה שלא קרה דבר.
לדעתי, החידוש של הסרטים הראשונים, שהקימו לתחיה את הספרים, פג. ראינו איך נראה קווידיץ', הבנו איך נראה הוגוורטס, מפה הם רק חוזרים על עצמם.
אחלה סרט.
כמה נקודות:
1) כשאני מפרק אותו לגורמים, לא הכל היה מושלם, אבל בסך הכל, נהניתי מאוד ב'הנסיך חצוי הדם'.
2) בסרט יש הרבה רומנטיקה והרבה קדרות, ודווקא אף אחד מהאלמנטים האלו לא היה זה שהכי אהבתי. הרומנטיקה הייתה לפעמים נחמדה אבל לעיתים קרובות מעצבנת. הקדרות/אופל/בגרות/דרמתיות/וכו', לעומתה, הייתה טובה בצורה עקבית, אבל הקפידה להיות טיפ טיפה יותר מדי דרמטית, נפוחה וקלישאתית רוב הזמן. מה שבאמת עשה את הסרט הזה היו הקטעים שבהם הוא היה רק כיף: דיאלוגים שנונים למיניהם, העולם של הוגוורטס על גווניו וכו'.
3) מה שכן צרם היה השילוב בין ההיבט הרומנטי להיבט הקודר. בספר, עד כמה שאני זוכר, הראו כמה קשה להארי ולחבריו (בעיקר לו) לשמור על חיים נורמליים ובכללם אהבה בהקשר הזה. בסרט שני המרכיבים יצרו תוצאה שפחותה מסך חלקיה. לפעמים זה היה פתטי: למשל כדמבלדור שואל את הארי על ג'יני כהערת אגב, ובעיקר בסצנה ליד המיטה של רון.
4) אולי זה אני ואלי זה הוא, אבל דניאל רדקליף, שזכרתי כמעצבן עד אימה, נתן הופעת אדירה בסרט הזה, כלומר היה לא משהו עד סביר. רופרט גרינט, אמה ווטסון ומייקל גמבון (דמבלדור) היו בסדר, לא פחות מזה אבל גם לא יותר. הכי אהבתי את המשחק של דמויות משנה: לונה שהייתה מוזרה בלי להיות לא אמינה, סלגהורן המצוין, מקנוגל שעשתה את הסצנה שלה נהדר ואלן ריקמן המצוין כרגיל בתור סנייפ.
5) לא ידעתי שלנקות חדר יכול להיות כל כך מגניב.
6) למה כשמישהו (במקרה הזה טום רידל הצעיר) משקר למישהו אחר בסרט, הוא תמיד עושה פאוזה קצרה ומבט סטריאוטיפי של שקרן לפני אמירת השקר? אנחנו הרי יודעים שהוא משקר, ואנשים לא מתנהגים ככה.
אני באה בהצהרה
הסרט הכי טוב של השנה. יותר טוב מקורליין, יותר טוב מברונו, יותר טוב מסטארטרק וכו' וכו', אפילו יותר טוב מלמעלה.
את הסרטים הקודמים בסדרה חיבבתי מאוד, כי הם פשוט היה כיף אחד גדול. הארי פוטר הוא מסוג הסרטים שאתה פשוט נהנה מכל רגע, גם אם ברגע שאתה יוצא מהקולנוע אתה לא מתעמק מאוד במה שראית.
מהסרט הזה כן יצאתי, והמשכתי לחשוב עליו גם אחר כך. הוא מאוד עוצמתי לדעתי. לא קראתי את הספרים, אבל אני מוכרחה להגיד שבעקבות הצפייה פשוט הסתקרנתי בטירוף לדעת מה יקרה בשביעי, ואני ברגעים אלה עומלת להשאיל את הספר מאחד החברים שלי.
ולא לסקול אותי על ההצרה חבר'ה.
אני באה בהצהרה
אם כל כך נהנית, אני מאוד ממליץ לקרוא לפחות גם את השישי לפני השביעי.
יש בו קטעים שלא נכנסו לסרט ומוסיפים המון לעלילה.
(ובלי שום קשר אם את אוהבת את העולם מומלץ לקרוא את הספרים כמו שצריך, במיוחד מהשלישי ומעלה. זאת בכלל דרגה אחרת).
רמוס טונקס
זה לא שאני מתלוננת (בעצם כן) אבל הם העלימו את מערכת היחסים בין לופין לטונקס. הסצנה היחידה שבהם הראו אותם הייתה בבית של הוויזלים. וזה בהחלט לא מספיק. כל הסרט ציפיתי לסצנות הסופיות (והגדולות לדעתי) של הקרב בין אוכלי המוות לתלמידי הוגוורטס, ביל במרפאה והשיחה שם בין לופין לטונקס. בגלל שכל זה לא הופיע הסוף היה חלש לדעתי. לא שמערכת היחסים בינהם הייתה מההברקות הגדולות של רולינג (די מאולץ לדעתי) אבל די אהבתי אותה וציפיתי לראות אותה מוצגת כראוי בסרט. התאכזבתי.
אכן סרט טוב
סלחו לי אם אני חוזר על נקודות שהועלו כאן כבר – ראיתי את הסרט רק שלשום ואין לי כוונה, כרגע, לסרוק כל תגובה ותגובה.
אני חושב שבין הסרט הנוכחי לאבן החכמים יש פער אדיר. בעוד הסרט הראשון, ובמידה רבה גם השני, חשפו בפנינו עולם מופלא מלא ב"וואו, מדרגות זזות" או "יה, מטאטאים מעופפים" והומור היה בהתאם, הסרט הזה נשען בעיקר על אנסמבל השחקנים שלו, היחסים בין הדמויות וההקשר של העולם שבו הן פועלות ועל הידע שהן צוברות עליו. דניאל רדקליף השתפר פלאים, ונהנתי לראות הפעם את ההאר פוטר שהציג, אולי לראשונה בסדרה, סלאגהורן, שבעיני היה מאוס כשקראתי את הספר, הפך לדמות מעוררת סימפתיה למדי, ברידל הנער יכולתי ממש לזהות את וולדמורט – רייף פיינס המבוגר, וגולת הכותרת – מייקל גמבון נתן סופסוף הופעה ראויה לשמה. אם מישהו דווקא חסר לי, או לא היה ממצה מספיק, הרי זה סנייפ – ציפיתי להופעה עוצמתית יותר שלו. אני מניח שלדייויד ייטס יש הרבה מניות בהפיכת הסרט הזה למה שהוא, ואם כך הדבר, אז באמת מגיע לו כל הכבוד.
אני רק מקווה שלא אצא חזיר שובינסטי אם אומר שג'יני ויזלי ממש לא נראית משהו – לא הטיפוס המושך והכריזמתי שהייתי מצפה לראות, אלא סתם נערה חיוורת וסתמית למראה.
בוני רייט?
לא יפה לדעתך?
באמת? Oם
ומסכים עם השאר, חוץ מזה שדווקא כן אהבתי את סלגהורן גם בספר, אבל לדעתי לפחות ג'ים ברודבנט הוא גולת הכותרת. לא מוערך מספיק לדעתי, הוא לא נופל מאימלדה סטנטון.
אגב אימלדה סטנטון
אני עד היום לא הבנתי על מה ולמה כולם היללו את אמברידג' שלה.
היא שחקנית נהדרת והכל, אבל היא בעיקר נראתה לי כמו הדודה המעצבנת באירועים שצובטת לך בלחי, וממש לא הקרפדה הדוחה והסדיסטית שהיא הייתה בספר.
מה?!?!?!
האמברידג' שלה הייתה יוצאת מן הכלל! לא יכולה הייתה להיות אמברידג' טובה ממנה!
היא הפגינה את הרוע והאכזריות של אמברידג' בצורה כל כך הרסנית המלווה בחיוך מזוייף בדיוק כמו בספר, כאילו שהיא בטוחה שככה מקובל וכך צריך להיות נהוג. איך אפשר לא להעריץ את העבודה של סטנטון בסרט?
מה?!?!?!
נראה לי שהבעיה נעוצה בדניאל רדקליף. גם אני מודה שלפעמים נהניתי לראות את אמברידג' מתעללת בהארי, אבל זה בעיקר בגלל שרדקליף הזה מביא לי את הקריזה. גם את סנייפ אני נהנה לראות מתעלל בו, זה לא אומר שהסנייפ של אלן ריקמן הוא לא מושלם.
בכל מקרה, כמו שאמרתי, אימלדה סטנטון קצת אוברייטד בכל זאת. ג'ים ברובדנט יותר טוב.
איכס!
פשוט זוועה, סבלתי מכל רגע, אמנם מפעם לפעם התלהבתי לראות איזה אלמנט מוכר מהספר אבל חוץ מזה שום דבר לא היה דומה.
הסרט לא הצליח להעביר שום דבר ממה שרולינג כתבה בגאוניות כזו, הדמויות כל כך שטוחות ואפלות ובכלל לא קיבלו קמצוץ מהאופי שלהן בספר.
ומה שהכי הרגיז אותי זה שפשוט שינו סצנות שלמות והמציאו סיפור חדש לחלוטין. אני לא מבינה איך ג'יי.קיי נתנה לסרט הזה לצאת תחת השם הארי פוטר כי זה אפילו לא היה דומה.
חבל שלא הכנת את עצמך.
עוד מקרה של "באתי לראות את הספר וראיתי את הסרט במקום".
האמת לא ציפיתי בכלל
ועדיין כל פעם חדש אני מתאכזבת ומתעצבנת…
בספר זה תהליך ארוך
לרון מתחיל להמיאס מלבנדר די בהתחלה. והוא מודה די בפירוש שזה סתם קשר יותר בשביל הנישוקים וכו' שהוא באמת לא ממש מעוניין בו. בשביל "הכיף". ולבנדר נודניקית ודביקית, וגורמת לו להרגיש טמבל. רון הוא גברי במובן הכי בוקי (ע"ע גברים ממאדים וכו' ו/או רמזור שיתחיל עוד מעט…). מעניין אותו ספורט והמלחמה ושח-מט וכו'. וממש לא מומפי-שמומפי ובתי קפה ורודים. גם הארי אגב מצוייר כ"כזה". ורון קונה להארי מתנה ספר הדרכה איך להתייחס לבנות… לבנדר היא לעומת זאת בת אופיינית של בארבי וקוצ'י מוצ'י ובקיצור – כל מה שרון לא. לעומת זאת הרמיוני היא בסופו של דבר "קולית" באמת. היא חכמה ונאה אבל בעיקר – היא אמיצה, לוחמת צדק, ומעוניינת לשנות דברים. היא אמנם לא קווידיץ/שח-מט אבל היא הרבה יותר אטקרקטיבית ממה שיש ללבנדר להציע מעבר לקוצ'י מוצ'י.
לרון מאד לא נעים לזרוק את לבנדר והוא כל הזמן מתחמק מזה, עד שהארי אומר לו בפירוש שהגיע הזמן שיעשה משהו, ויפסיק לברוח מהתמודדות.
לבנדר בסופו של דבר אכן זו שעושה את הצעד אחרי המון רמזים עבים כפיל מרון שהוא כר לא בעניין.
ואגב, אם הסרט הוא כמו שאתה אומר – זה עוד שינוי משמעותי שמשטיח את העלילה. וגורר שילוב של נהמות תסכול וחוסר אונים.
באמת תמוה
הדרך בה ייטס טיפל בסצינות הפעולה בשני הסרטים האחרונים (כלומר בחר שלא להסריט אותן, עשה אותן גרוע או קיצר אותן לתשעים שניות) גורמת לי לקוות שהם ייתנו למישהו אחר לביים סצינות מורכבות בשני הסרטים הבאים. אבל אם הסרט הבא באמת יצא ב-2010 אני לא מצפה להרבה.
אולי הסרט יוצא בשנה הבאה,
אבל זכור שהתחילו לעבוד עליו מיד עם תום העבודה על הסרט הקודם, לפני בערך שנה.
ובכל זאת עוד לא סיימו לצלם אותו
נראה לי קצת דחוק, אבל מה אני מבין.
דווקא אהבתי את איך שעשו את השישי
אם בסרט יחיד בסדרה אין מרכיב אקשן/הרפתקאות משמעותי זה נסלח. בסרט השישי זה עובד, בחמישי פחות. בסרט השביעי זה כבר חייב לעבוד או שחבל על הפרנצ'ייז.
האכזבה היחידה שלי מהשישי היא שכל הסצינות שהייתי אמור לחכות להן היו כבר בטריילר, כך שהסרט היה מעט underwhelming עבורי מבחינה ויזואלית (למרות שהיה עשוי מצוין).
דווקא אהבתי את איך שעשו את השישי
מסכים לגבי הטריילרים. זה היה פשוט סיוט! הם פשוט לקחו כל סצנה בסרט, שמו את הקטע הכי מגניב ממנה בטריילר וזהו. כשראיתי את הסרט הרגשתי ששום דבר לא באמת חדש לי.
זהו טבעם של טריילרים מסויימים
ובכך שאתה מחליט לצפות באחד, או יותר, טריילרים אתה מוותר על כמה רגעים, הרבה או קצת, שהיית יכול להנות מהם הרבה יותר בצפייה עצמה.
אני חוזר ומפציר, כמו מיסיונר שהושבע לאחרונה, לא מומלץ בכלל לצפות בטריילרים לסרט שאתה בטוח שתראה. תכרסם את האצבעות ובסוף תהנה מהפירות.
__________
לעזאזל. אי אפשר לדחות זמנית את הצפייה ב'למעלה' ולצפות בעוד סרטים בינתיים בלי לראות את הטריילר שלו מספיק פעמים בשביל לדעת אותו בע"פ?! קיץ מקולל…
גם אתם מקבלים את התחושה
שיש מעריצים של ספרי הארי פוטר שמצפים בשיא הכנות שהסרט יתפקד כמו האוהל של הוויזלים ב'גביע האש' ויאכלס את כל העלילות ועלילות המשנה מ'הנסיך חצוי הדם' בסרט של שעתיים וחצי? לפחות ככה אני מרגיש.
מזל שהם לא התסריטאים.
גם אתם מקבלים את התחושה
אני באופן אישי לא מצפה שהכל יכנס לסרט, אבל אני כן מצפה שלא ישנו כ"כ את הסיפור- וביחוד שלא יוסיפו קטעים שלא עוזרים בכלל על חשבון סצנות חשובות.
יש כאלה בכל פאנדום.
העניין עם המעריצים של הארי פוטר הוא שיש הרבה מאוד מהם, אז שומעים אותם יותר.
לפעמים זה לא עד כדי כך קשה להכניס עוד דקה או שתיים
של סצינה חשובה על חשבון כמה דקות מיותרות, וכשהם לא עושים זאת, זה פשוט מרגיז, והורס. ופה הם קצת הגזימו. אבל גם המעריצים הגזימו, אני לא חושב שהסרט היה חילול הקודש, נכון, היה בקלות יכול להיות ממש נאמן למקור, אבל גם התוצאה הסופית היא בסדר גמור, ולא הורסת כלום (חוץ מסנייפ, שממש נהרס!).
שני דברים:
סעיף 2 שלך לא ממש קשור לסעיף 2 שלי. ציינתי שאולי היה נחמד לראות את הארי מתאבל קצת על סיריוס, אבל בהתחשב בעובדה שמאוחר מדי להחליף את רדקליף, אני לא חושבת שהיינו רואים איזשהו אבל אמיתי.
לא דיברתי על הנאום הנצחי של דמבלדור, שלמרות שהוא נחוץ להבנת העלילה, אני לא אוהבת אותו בכלל ורולינג, מסתבר, אוהבת אותו מאד מאד.
שני דברים:
כן, שמתי לב להבדלים בסעיף 2 רק שלא היה לי איפה לדחוס את מה שרציתי לומר. ושניהם היו קשורים לסרט החמישי…
כל מה שאמרת
ביחד עם הסצינות שכן נכנסו בסוף? או להוריד סצינות שנכנסו? אם כן, איזה?
אני הרגשתי שלא הייתה סצינה אחת סתמית שהיו צריכים להוריד אותה (וצפיתי כבר פעמיים). המפיקים מעידים שיש אולי שתיים-שלוש סצינות שלא נכנסו.
——–
אני מדבר רק על 'הנסיך חצוי הדם'. מאחוריו אני מוכן לעמוד לעומת הקודמים בסדרה שאולי לגביהם טענותיך מוצדקות יותר.
היה צריך לחלק את הסרט לשנים
גם את הסרט השישיוהחמישי,כמו הסרט השביעי היה צריך להיות בשני חלקים כי הספרים ארוכים ויש הרבה קטעים חשובים שלא מראים בסרטים, וגם הקטעים שהיו היו קצרים מדי ונראו מטופשים למי שלא קרא את הספר,המעריצים רוצים לראות את כול הקטעים,ואת רוב הכסף הם עושים מהמעריצים אז חבל. הסרט היחיד שהצליח למצות את הספר היה השלישי כי הוא היה קצר
היה צריך לחלק את הסרט לשנים
ובסוף הסרט השביעי דניאל רדקליף אמה ווטסון ורופרט גרינט יהיו בני שלושים?? אי אפשר לקחת את כל הסרטים ולחלק אותם.
הסרט החמיששי עב כרס אבל דק בעלילה- יש בו מעט מאוד עלילה הכרחית שד"א גם אותה חתכו- יכלו להוריד קצת מהשטויות ברדיפה אחרי הילדים בחדר הנחיצות ולהכניס את זה. לגבי השישי: אם היו חותכים אותו הוא היה משעמם- תימצתו אותו היטב- חיתוךשל הסרט היה גורם למעט אקשן בשני הסרטים והרבה עלילה משעממת.
טוב בהרבה מהקודם
כיוון שנהנתי מ'..הנסיך חצוי הדם' החלטתי לראות גם את '..ומסדר עוף החול'. למרות שרואים שמדובר באותו הבמאי, בסרט הנוכחי ייטס נרגע עם השטיקים והאפקטים, ומתרכז בלספר את הסיפור. זה עובד להפליא.
בעוד שבסרט הקודם היו יותר מדי יצורים ממוחשבים (שנראו רע) בסרט הזה יש כמעט רק בני אדם. חוץ מזה, יש פחות דמויות מרכזיות, מה שממקד את העלילה ודוחף את הסיפור קדימה. גם זה שהפעם הוא נמנע מהשימוש ב'נביא היומי' כדרך לדחוף מידע לצופים מאפשר לשקוע יותר לתוך הסרט.
יחד עם כל זה, אני מנחש שהסיבה המרכזית שנהנתי יותר מהסרט הזה היא שמדובר בספר הראשון בסדרה שזונח את ההפרדה בין עולם המבוגרים לעולם בני הנוער בכל מה שקשור במאבק באוכלי המוות – כל האינטריגות וחוסר האמון האלו (הילדים: "צריך לעצור אותו!"; המבוגרים: "אין כזה דבר אותו, ולכו למיטות שלכם לישון") לא רק היו לי לא נעימים, אלא גם הקשו על יכולת הסיספונד שלי.
לראשונה מאז שקראתי את הספר הראשון (והתאכזבתי), אני ממש מצפה למוצר תרבותי שקשור בתופעת הארי פוטר – אם ייטס ימשיך כך, שני הסרטים הבאים יהיו מצוינים.
כן, היא נראית לי לא קשורה למציאות.
ספציפית, היא נראית לי לא קשורה למציאות של הספרים – יש פשוט יותר מדי עדויות, וקל מדי לברר, מה באמת קורה. אבל האמת היא שבסרט החמישי זה כבר פחות גרוע – זה דמבלדור ושות' נגד משרד הקסמים, והם חוזרים ומסבירים למה שר הקסמים פשוט לא רוצה לראות את האמת. בספרים הקודמים זה היה יותר מעצבן.
הבעיה הגדולה יותר היא סובייקטיבית: אני לא אוהב קומדיות של טעויות או טרגדיות של אינפורמציה שגויה. מסיבה כלשהי, זה לא נעים לי – כנראה מאותה הסיבה שגורמת לסרטי מתיחות להיות הז'אנר שאני הכי פחות אוהב (וראה פירוט בביקורת על 'בוראט'). אפילו אם זה היה אמין בעיני – וכאמור, בסרט החמישי זה יותר אמין בעיני מאשר בקודמים – לא הייתי נהנה מזה.
הפסקתי באמצע...
זה מאד שור כאמור לעלילה של ה"פ. מאד מרכזי. המוכנות והחוסר מוכנות של הקוסמים להכיר בבעיה של וולןדמורט ברוע, המוכנות להלחם בו ולשלם מחיר היא תימה מרכזית מאד מאד. ואפילו דמבלדור נפל בה בעבר כפי שמתגלה לנו בספר השביעי… וזה מתחיל במוכנות של אימו של הארי לעמוד בינו לבין וולדמורט.
זאת לא הייתה ביקורת על הסדרה, זה היה ניתוח אופי.
ספציפית, האופי שלי.
אני רק שאלה
איך העדר דמויות מרכזיות ממקד ומקדם את העלילה?
העדר *ריבוי* דמויות מרכזיות
זה הופך את העלילה לפחות מפוזרת.
מצד שני, זה המאפיין של הסרט שאני הכי פחות בטוח בו מכל אלו שציינתי. אני לא יודע אם ב'..מסדר עוף החול' באמת היו יותר מדי דמויות מרכזיות או שפשוט חוסר ההנאה הכללי שלי מהסרט גרם לרושם כזה. אחרי הכל, בשני הסרטים יש עיסוק בתככים הרומנטיים של בני הנוער, בשניהם מבליחות לכמה רגעים דמויות מרכזיות מעולם המבוגרים, ובשניהם הארי הוא בבירור המרכז. אולי זה העדר הנבל התורן, או הפיתוח המוצלח של היחסים בין דמבלדור והארי ב'..הנסיך חצוי הדם' – אבל אולי רק אני.
מצד שני, ב'..עוף החול' יש יותר לונה, ובכל פעם שהיא הייתה על המסך התמלאתי בגיל. איזה ליהוק מופלא.
הסרט הטוב ביותר בסדרה
זה אכן הסרט הטוב בסדרה, הפסקול אכן תורם, ניקולס הופר המלחין עשה עבודה טובה. הסרט ללא ספק משעשע, זורם ומאוד שונה מהסרט החמישי. הדירוג שלי: 4.8 כוכבים.
אזהרה
אני רוצה להזהיר את כל מי שחושב ללכת לראות את הסרט בבית הקולנוע של גלובוס גרופ בקניון מלחה בירושלים מחוויית צפייה קשה.
אני לא יודע אם זה בגלל שכידוע בית הקולנוע ייסגר באוקטובר, אבל ההקרנה שלי (הגרסה האנגלית) הייתה פשוט פגומה – הפינה התחתונה-שמאלית של המרקע הייתה מושחרת, במרכז המסך כל הזמן ריצדו מעין שריטות ירקרקות, והרבע הימני של המסך עוות על ידי רצף של פסים שחורים דקיקים מלמעלה למטה.
אין לי מושג אם התקלה היא רק בעותק אחד של הסרט או במסרטה אחת, אבל זו הייתה חוויית צפייה קשה למדי.
אני מקווה שהתלוננת.
זו ממש חוצפה!
בקשר לדיון על מאלפוי
ולמי שאמר שהדברים היו אולי מתגלגלים אחרת אם הארי היה נענה להצעת החברות שלו: הארי ומאלפוי לעולם לא היו יכולים להיות חברים. אפילו אם הארי היה נענה, מתישהו (די מוקדם) מאלפוי היה לומד שהוא הארי פוטר, הילד ששרד, שהביס את וולדמורט וכדומה, ומכיוון שמאלפוי הוא סלית'רין בכל רמ"ח איבריו ובן לאוכלי מוות, אין סיכוי שהחברות הזאת היתה בכלל יוצאת אל הפועל.
אבל בדיוק בגלל זה
רולינג הביאה לנו את הדוגמא של סיריוס, שהתחנך במשפחה שכולה סלית'רין ושתומכת מאד בדרכו של וולדמורט, והתחבר עם ג'יימס, אביו של הארי, והשאר היסטוריה.
נראה לי שלא הבנת אותי.
כשדיברתי על ההשפעה על סיריוס לא התכוונתי לרכבת, אלא על שנים של השתייכות לגריפינדור וחברות עם ג'יימס. מובן שהוא הגיע לגריפינדור בגלל אופיו ולא בגלל ג'יימס, בגלל שאומץ ותעוזה היו התכונות הבולטות באופיו.
הילדים המגיעים להוגוורטס אינם טאבולה רסה – זה בדיוק מה שאני אומרת.
המטען המשפחתי משפיע, אבל הבחירה של אדם לא נקבעת במיונו לבית כזה או אחר, אלא במה שהוא בוחר לעשות בבגרותו.
אז אני שמח על ההסכמה
מה שמביא אותנו לשאלה: איך לעזאזל פחדן עלוב ובוגדני כמו פטיגרו שובץ בגריפינדור?
זה מעניין, יש שני דיונים שונים
על סרטים שונים – כאן ובשרשור סקר פיקסאר – שבעצם נוגעים באותו הדבר:
* מה היה קורה לו מר סופר-על היה משתף את באדי?
* מה היה קורה לו הארי הייה נענה להצעת החברות של מאלפוי?
וכמובן השאלה היא האם יש תחנות בזמן שהם אקוטיות להתפתחות לצד זה או אחר ועד כמה בני אדם אחראים לבחירות בחיים של אנשים אחרים.
(אין לי תובנות להוסיף, פשוט שמתי לב כמה הדיונים דומים).
לגבי גרייבק ובלטריקס:
אוכלי מוות, לכי תביני…
ועכשיו באמת. ידוע לכל שרוב אם לא כל אוכלי המוות נחשבים לסדיסטיים בטבעם (אני לא נכנס לדיון הזה שוב!) וגם אל תשכחי שבספר ואפילו בסרט הוזכר מפורשות שהארי שמור לוולדמורט עצמו ואסור לגעת בו.
בנוסף, פגיעה בבן אדם, במיוחד בן אדם כמו הארי פוטר, יכולה להיות הרבה יותר אפקטיבית אם תעשה בצורה פסיכולוגית מחושבת שתוצאותיה "יועילו" (להלן: הורדת רמת המורל והעלאת תחושת הייאוש, זעם עצור) יותר מאשר פגיעה פיזית באנשים שברור שזוהי לא מטרתם העיקרית בשריפת "המחילה".
חוץ מזה שהוויזלים הם אוהבי-מוגלגים, להזכירך.
סדרת הסרטים כחטיבה אחת
אז מכיוון שככל הנראה יש זמן מוגבל לדיונים פה [סניף] [המפפ], אז אם לא עכשיו אימתי. הייתי רוצה לנסות לעשות דיון (מהיר) של כל הסדרה כחטיבה אחת. כמובן שהשביעי-שמיני יכולים לשנות אבל מהותית כבר כמעט כל הסרטים יצאו, וכאמור אין "אחרי"… ובכן, אני אתחיל בנושא של פיתוח הדמויות.
קודם כל בהסתכלות על הסרטים כמסכת אחת אני יכול לומר בינתיים – לא ראיתי אותם ברצף – אבל שיש לי כמה תחושות לא בהכרח קוהרנטיות: מצד אחד אני מרגיש שמדובר בסדרה של סרטים מגניבה שהביאה למדיום הקולנועי עולם חדש שלא היה בו קודם. שפה חדשה. וגם במדה מסויימת היתה ציון דרך בתולדות הקולנוע. לא יעזור לאף אחד, בלי קשר לניתוח הספציפי של כל סרט, התופעה יצרה אמון של תעשיית הקולנוע, כמו גם בעולם הספרות, בתחום הפנטזיה. וכתוצאה מכך ניתן צ'אנס להרבה מאד סרטים בכיוון. גם אם חלק משמעותי מהם לא הצליח כ"כ (ע"ע המצפן המוזהב), אני חושב שהבמאים התסריטאים והאולפנים לא אמרו "טוב זה היה חד פעמי בא נעזוב את זה", אלא "מה פה לא הלך, בא נחשוב על זוית אחרת". חוץ מזה – שהעולם הוא לא רק בלוק באסטרים. ובתחום של סרטים עם תקציב נורמלי, סרטים עם חזון פרטי וכו' (נוסח המבוך של פאן למשל) – ברור שהלגיטימציה והמיין-סטרימיות של פנטזיה שודרגה באופן דרמטי.
אז זה בכללי. אבל ביחס לסרטים כשלעצמם ובהשוואה לסרטים (פעם אחרונה כנראה ביקום הדגיגי…
), אני חושב שיש כאן בעיה. ואנסה לנתח אותה: אין רצף בקוי העלילה.
הסבר: הספרים מורכבים מאד. הארי פוטר מיוחד בזה שהוא משלב מספר מפליא של סוגות ספרותיות, מה שאומר שיש בו ריבוי רבדי עלילה רב מהרגיל. פנטזיה; מעשיה ; סיפורי חבורה; הווי ביה"ס; הרפתקאות;, ואף מרכיבים של רומן נעורים; ספורט; סיפור חניכה/התבגרות; סיפור הבלשי; פרודיה וסאטירה חברתית; עיסוק בשאלות מוסריות קיומיות; שיקוף של סוגיות חברתיות ופילוסופיות אקטואליות.
זה יוצר כמה רבדים מרכזיים שאפשר על פיהם לבחון את העלילה: השתקפות של פסיכולוגיית המעמקים ועולם של ארכיטיפים ומיתוסים, רובד של יקום פנטסטי וחוקיו, רבדים של עולם ריאלי מאד שחלקם משוייך לעולמם של ילדים ונוער וחלקם משוייך לעולם ספרות המבוגרים. רובד חיי היום יום הריאליים ובעיותיהם, לצד שאלות פילוסופיות ערכיות הרות גורל.
בנוסף לכך הסרטים יצאו במקביל לספרים, כך שבעצם לא היתה אפשרות לבמאים ולתסריטאים לראות ולחוות את המערכת הכוללת ולבנות ממנה מערכת מקבילה. חוץ כמובן מהעצמות שרולינג החליטה לזרוק – מנקודת מבטה כסופרת ולא אשת קולנוע.
ואחרון חביב – הסרטים נעשו ע"י במאים שונים.
כך שבסך כל אני מרגיש שנוצר כאן בליל של זוויות מבט, פרשנויות וקטעי סיפור שלא יוצרים בשום אופן מסכת קוהרנטית בכלל, וכזו שמשקפת באיזה אופן לפחות חלק מהרבדים של הספרים באופן עקבי – בפרט.
''עולם חדש שלא היה בו קודם'' + ''שפה חדשה''?
תוכל להדגים? כי התחושה שלי מרוב סרטי 'הארי פוטר' היא שהם די שבלונים וצפויים (גם אם חלקם יעילים) בשפה הקולנועית שלהם – אין בהם הרבה חידוש. היוצא מן הכלל היחיד הוא הסרט השלישי, אבל מידת ההשפעה שלו על התעשייה היא עניין לוויכוח. בכל מקרה, הנימוקים שלך הם חוץ-קולנועיים (ההשפעה על תעשיית הסרטים), אבל הטיעונים פנים-קולנועיים – אז הייתי שמח להדגמה ופירוט.
שאלה טובה
פתחתי את הפתילון הזה בשביל לשמוע את זה ממי שמבין בקולנוע…
אני לא מבין מספיק בשפת הקולנוע ובמקצועיות שלה.
אבל אני אנסה מתוך אינטואיציה ובורות מודעת לומר משהו. אני חושב שאפשר – עם התנצלות לקחת את מלחמת הכוכבים כדוגמה. אני לא יודע מה היה לפני כן. אבל נראה לי שבכל סרט שמכבד את עצמו ורוצה לעשות התייחסויות רמוזות לקולנוע העולמי תהיה התייחסות למלחמת הכוכבים. קשה לי לנסח מה זה יהיה אבל כשזה יהיה – יהיה ברור שזה משם.
אחת הנקודות המרכזיות של הארי פוטר היא הערבוב בין העולם שאנו מכירים לבין עולם הקוסמים שחיים זה לצד זה; בין סיפור ילדים/נוער/פנטזיה למבוגרים. לא אחזור על הרעיון של ריבוי סוגות, וגם – הסרטים די נכשלים מלהעביר את זה כמו שצריך אמור. אבל גם מה שנשאר הוא משמעותי.
כך שבעצם אני לא יודע להגדיר את התחושה שלי אבל יש שם משהו. אני יכול לומר: ביה"ס בטירה עם התחושה של מערכת לימודים שאנו מכירים ובכ"ז יש בה "אחרות"; אני יכול לומר היער האפל והחיות שבו שלעומת וליד הטירה; רציף תשע ו3/4; אבל זה נראה לי לא הדבר. כלומר – יש כאן אימז'ים שלדעתי הפכו לחלק ממסד הדימויים הקולנועי, אבל אני מרגיש שיש משהו נוסף. ואשמח אם יהיה מי שיעזור לילהגדיר אותו יותר טוב.
סליחה, אבל זו לא תשובה משכנעת
אמרת את זה בעצמך, אבל בכל זאת: ב'מלחמת הכוכבים' (שבעצמו הושפע מסרטים אחרים, למשל '2001') עיצב שפה ויזואלית, לא רק סיפורית – ובאמת אפשר לראות אותה במאות סרטים שבאו אחריו.
לסדרת סרטי 'הארי פוטר' אין שפה ויזואלית אחידה במיוחד, ובעיקר, אין להם הרבה מה לחדש. טירות (כאלו) ראינו קודם; בתי ספר אנגליים (כאלו) ראינו קודם; יצורים קסומים (כאלו) ראינו קודם.
אם נגלה, למשל, שמהיום זכרונות מוצגים בקולנוע – לפחות לעתים – ככתמי דיו שצונחים לתוך מים ומתגבשים לתמונות, אזי אנחנו מדברים על השפעה קולנועית. אבל חוץ מהעבודה שלא עבר מספיק זמן בשביל באמת לדעת, הרי שבסרטי 'הארי פוטר' יש מעט מאוד שמייחד אותם ושבכלל מאפשר לצפות השפעה כזו בעתיד.
גם אני לא מבין גדול בקולנוע, אבל עדיין – קשה לי לראות שהסרטים הללו ישפיעו. רובם פשוט כל-כך חסרי ייחוד קולנועי.
אני יודע שאני לא משכנע...
חשבתי על זה קצת, ונראה לי שהבעיה שלי היא עודף יומרנות. שזה באופן צדדי קשור לעין הדג בכלל. אני יותר איש ספר, ומתחבר לתוכן, ולמבנים של תוכן. המדיום של השפה האור-קולית (עוד מונח קצת פלצני לרמתי) – לא באמת מובן לי.
בכל אופן אם וותר על היומרות מדובר בתחושה. תמונה א': אני מרגיש כאילו יש חלון עכור ומעוות לעולם אחר. דימוי: מישהו עושה סדרת סרטים על משהו משמעותי שקרה בעולם/יקום שלנו, אבל הסרטים בינוניים והעלילה לא קוהרנטית. ובכ"ז ברור למי שרואה את הסרטים שהעולם שמעבר לזכוכית הוא אמיתי. אני מרגיש שלמרות הבינוניות של הסרטים הם משכנעים ומעבירים את הועלם שמעבר. מכיוון אחר אני לא חושב שבני אדם הם טמבלים. וההצלחה של ה"פ בקולנוע, המתמדת והמתמשכת, היא לדעתי למרות הבינוניות של הסרטים. וצריך לחפש סיבה אחרת – כשטרנד זה לא משכנע. והסיבה שאנימוצא זה שהעולם "האמיתי" של פוטר שנמצא שם מעבר הוא מאד משכנע וקוסם, מסיבות שלא אפרט עכשיו.
ה"משהו" הזה הוא מה שהסרטים מוכרים. ולכן אני כן מדבר על שפה ויזואלית, כי זה קולנוע, אבל יותר מבחינה זו שמדובר בשפה ויזואלית (שברובה מוכרת) שמצליחה במורכבות שמשתקפת (באופן עלוב ודל) דרכה לשכנע ולמשוך.
אבל אני לוקח בחשבון שיתכן שבאמת זה רק המשהו המופשט, ומבחינה קולנועית אין כאן הרבה. אבל באופן פרדוכסלי (ואני מקווה לא מתחכם מדי) גם התופעה הזו עצמה הוא חידוש קולנועי. אני לא מרגיש שנכון לזרוק את הייחודיות שלתופעת ה"פ בקולנוע. שהיה כאן משהו שלא היה לפני כן. והשאלה היא – אם אני צודק שמדובר בחרבון קולנועי מבחינת קוהרנטיות ועומק התוכן, ואתה צודק שאין כאן חידוש משמעותי ויזואלי – אז השאלה הביסית רק מתעצמת:
שר הטבעות ש(לא) הוזכר למטה היה מרשים כסרט, חדשני, מפוצץ מרשים ועוד ממים, ולכן מובן שהצליח. ה"פ הצליח למרות שהוא לא היה כל אלו. ולכן אני מרגיש שיש משהו מופשט שאני לא מצליח להסביר מספיק טוב שבכ"ז עבד פה. ואני גם חושב שזה קשור לקולנוע
מה כן יש כאן?
חבורת מעריצים
זה כל מה שיש כאן. גרעין קשה ונרחב של מעריצים. או כאלה שרוצים להיות חלק מהטרנד ויוצרים כדור שלג.
ראה תשובה להלן,
("מעריצים"), אבל אליה חשוב לצרף: שחלק מהסרטים עשויים לא רע. הם לא מחדשים (חוץ מהשלישי, שלדעתי ויזואלית הוא מריב, אבל סיפורית, כושל), אבל כיף לראות אותם. זה בהחלט מספיק.
למה חרבון קולנועי?
אף סרט של הארי פוטר לא נמצא ברשימת 40 הסרטים האהובים עליי, אבל הוא בכל זאת בין הסרטים שאני הכי נהנה לראות בעולם. הוא פשוט כיפי, זה התאגדות של כל השחקנים הבריטיים הכי טובים + סיפור מאוד טוב, וזה באמת פונה לכל הגילאים ולכל הסגנונות.
ואגב, נראה לי שהסיבה העיקרית שאתה כל כך מתאמץ למצוא פשוטה מאוד: הם מבוססים על ספרים מאוד מאוד מאוד מצליחים (וגם מאוד מאוד טובים, אבל זה כבר סיפור אחר).
זאת אומרת, אני לא חושב שהם מאוד מאוד טובים, אלא רק טובים למדי (אבל לא קראתי אף אחד מהם כבר כמה זמן). מה שכן, הסיבה להצלחת הסרטים היא שהם מבוססים על הסדרה, פלוס זה שהם משווקים מאוד חזק, פלוס זה שרוב האנשים שראו אותם יצאו מרוצים. זה הכל. לא צריך שוב גאונות קולנועית.
דווקא הסכמה
חשבתי בזמן האחרון על דיון שהיה לנו במקום אחר בהקשר הפוטריסטי, והגעתי למסקנה שאני מסכים איתך – לגבי החסרון בעניין התרבותי.
הקסם – בניגוד למדע – הוא משהו שמאד קשור למחשבה וריכוז, לכוונת הלב, למיקוד נפשי. זה דבר שדווקא עולה ומוזכר לא מעט בספרים. אבל העולם של הסיפור לא מתנהל על פי זה. הלימודים בהוגוורטס נראים די דומים לשלנו: ספרים, תרגילים, שיעורי בית. אין רמז למשהו "אחר". למשל – מה שבעצם שאלתי אותך – אני חושב שצריכה להיות אוירה מדיטטיבית. חלק מהשיעורים צריכים להיות יותר מרוכזים בתהליך מאשר בידע. ויש כאן הרבה מה להרחיב.
בכל אופן לגבי הקולנוע, באמת זה חלק ממה שלא קרה. ובגדול התשובה היא שאני באמת התכוונתי להשפעה על תעשיית הקולנוע והסרטים כשלעצמם אכן בנאליים יחסית. אני בכ"ז חושב שהם בנו עולם אמין שיהיו לו התייחסויות אבל שום דבר בו לא ממש חדש.
אבל אני לא ממש חושב שהיה למה לצפות. כפי שאמרתי כבר הם לא הצליחו לקחת ברצינות את עולם הקוסמים ברמה שיש בספר: לבוש, ועוד פרטים קטנים. אז ה תקווה שיכניסו משהו שאין בספרים כמו האוירה המדיטטיבית שדיברתי עליה זה כבר מופרך מראש.
תקווה לעתיד
אני חושב שהסיכוי היחיד הוא שבעתיד, עוד עשר שנים נניח, ימכרו את הזכויות ויעשה רימייק לכל הסדרה.
יהיה במאי אחד שאוהב את הספרים ועם חזון קולנועי רציני ותסריטאי מבריק.
יקחו את הדמויות המרכזיות ושניים שלושה קוי עלילה, ואת השאר יזרקו – ומזה ינסו לעשות סדרת סרטים שיהיה בה הגיון פנימי והתפתחות של עומק פסיכולוגי ותוכני עשיר. אבל מה שנשאר ומה שיזרק לא יהיה על פי מגניבותו או מתוך שיקול של הסרט הבודד אלא מתוך מחוייבות למכלול קולנועי אחד.
סדרת הסרטים כחטיבה אחת
1. אני גם לא ניסיתי לראות את כל הסרטים כחטיבה אחת, אבל ממה שאני זוכר, יש כמה סרטים שבפני עצמם אינם קוהרנטיים. אני מסופק אם סדרה של סרטים שחלקם בלתי קוהרנטיים בפני עצמם יכולה להיות קוהרנטית.
2. אכן, הספרים מורכבים, זה לא אומר ששחקנים ותסריטאים טובים לא יכלו להוציא יותר. זכורה לי לטובה אקספוזיציה מ"צופן דה וינצ'י" (הקטע הטוב היחיד בסרט פחות או יותר) בה בעשר שניות לומדים את כל ההיסטוריה של הנזיר הלבקן ההוא. אני משוכנע שבאמצעות בימוי+תסריטאות+עריכה+שחקנים ניתן לחזור על ההישג. בקיצור – כשלון של ה"פ.
3. באופן בלתי נמנע, אני חייב לציין שה"פ הוא לא סרט הפנטסיה היחיד שגרם לתעשייה לסמוך על פנטסיה (אם בכלל). היה עוד סרט, שהזכרת שמו בסמיכות לה"פ היא בלתי נמנעת אך גורמת להרעשה כבדה בגזרת האוף-טופיקים. בכל אופן, כפי שעולה מניתוח כלכלי של ה"פ שנעשה פה איפשהו, הכנסותיו די יציבות ללא קשר לאיכות הסרטים, ולכן האולפנים לא "הימרו" על הסרט, הם ידעו שהוא הולך להחזיר את ההשקעה.
שיום אחד, והלוואי שזה יהיה כשהילדים שלי יהיו בגילאי 10 פלוס, תצא סדרת טלוויזיה, כן סדרת טלוויזיה, מהאיכותיות, שתספר את כל הסיפור מהתחלה. ממש עיבוד מחדש.
ובעיבוד הזה אפשר יהיה לראות את החיים בהוגוורטס, את פיתוח הדמויות, את כל הרגעים הקטנים, את כל הסצנות שהארי לא חלק מהן ואנחנו נאלצים להשלים עם הדמיון ועם פאנפיקשן. תהיה שם מיניות, אולי כמה פרשנויות נועזות לטקסט של רולינג (ולא רק במובן המיני), והכי חשוב – יהיו שם דיאלוגים ארוכים ומרגשים ולא תקציר שלהם כדי לפנות מקום לאקשן, תהיה שם התייחסות לפרטים וסגירת קצוות כמו שצריך. כל שנה תהיה עונה – פשוט כך.
אפשר לומר שסיכמתי את דעתי על הסרטים בפסקה אחת. התלוננתי עליהם הרבה פעמים פה ואין לי כוח וזמן לחזור. אין ספק שהם לא מעבירים אפילו חמישית מהעומק של הספרים הנהדרים, אבל על הרוב אני מוכנה לסלוח כי להעביר את כל העומק הזה לקולנוע זה באמת בלתי אפשרי, והיי – בסופו של דבר, בעקבות הסרט הראשון התחלתי בכלל לקרוא את הסדרה.
לסיכום, הדירוג שלי:
1. השישי
2. הרביעי
3. הראשון
4. השני (השני טוב מהראשון, אבל ב"אבן החכמים" לנצח יהיה הקסם של הראשוניות)
5. השלישי
6. החמישי
אתה פסימיסט
אם מ"הלב" ומ"המומינים" עשו סדרות מצליחות, אני בטוח שיהיה אפשר להעביר גם את ה"פ באופן מוצלח.
אפקטים זה לא הכל
קודם כל, אנחנו בשנת 2009 ויש הרבה סדרות עם אפקטים טובים מאוד בשביל מדיום טלוויזיוני, שלא לדבר על מה יהיה בעוד, נגיד, 10-20 שנה.
שנית, יש דברים יותר חשובים מאפקטים. זה כל העניין של סדרה כזו שאני הייתי רוצה לראות – יותר השקעה בדיאלוגים, אווירה, מערכות יחסים. הלב של ה"פ זה לא האקשן אלא הקסם והנשמה. ונשמה אי אפשר לקנות באפקטים.
מסכים (כמעט) עם הכל
א. אני חושב שיכולה להיות גם סדרת סרטים בקולנוע. מה שיהפוך את הסרטים מאילוסטרציה נאה לספרים הם במאי ותסריטאי רציניים שיעשו מספר החלטות אמיצות. אפשר לקצץ 70% מהעלילה שיש בספרים, ומה30% לעשות מערכת דלמה ועקבית שיהיו בה פרטים קטנים ונשמה והתפתחות וכו'.
ב. תובנה קטנה מהימים האחרונים. אני משלים מש"א באתר. והבליחה בי תובנה שבעצם יש שתי דרכים לטפל בסדרת הפוטר: 1. אקשן מגניביזיישן נוסח מטריקס 2 או שה"ק 2-3. אני חושב עם קיצוץ מאסיבי אפשר היה לעשות סדרה של סרטים עם המון אקשן, הומור ולונה פארק. עם כל העוצמה של הקולנוע ככה שמי שיוצא היה מסוחרר מצוקים פעלולים ודאחקות ולא היה זוכר בכלל שמשהו אחר צריך לקרות – וזה היה ממש סבבה מצידי לפחות. תמורה מלאה לכספי. ו2. כנ"ל לבחור שניים-שלושה קוי עלילה ושלושה ארבעה דמויות מרכזיות ולבנות את הסרטים סביב ההתפתחות שלהם, עם הרבה פסיכולוגיה, רגישות ופרטים קטנים ומוקפדים וגם זה היה סבבה.
הבעיה היא שניסו לעשות קצת זה וקצת זה ולהוריד מינימום מהעלילה ומה שיצא זה חברטושה.
ג. בתור הסתייגות קלה – אני הייתי מוותר על המיניות. לא בגלל שאין דבר כזה, ולא בלל שזה לא מעניין אותי… אני חושב שיכולה להיות סדרה מרתקת על הארי פוטר שלוקחת גם את זה בחשבון. אבל אני חושב שזה לא מתאים לסדרה הזאת. המיניות היא באמת לא נושא בספרים. והרושם שלי הוא שמדובר בחברה שמרנית שבה באמת יש פחות מין בגילים האלה. אני עצמי למדתי בתיכון חילוני לפני כ20 שנה, ואני רוצה להעיד שבודדים בכתה שלי (בי"ב!!!) קיימו יחסי מין, ואני אישית אפליו לא התנשקתי ולא הייתי חריג. אז יש לי הרגשה שמדובר כאן קצת באונס הטקסט. ובכל מקרה זה מיותר בתור סדרה שתהיה אמורה להתאים גם לילדים ונוער -ולא _רק_ למבוגרים.
מיניות למבוגרים בלבד?
ממש לא. יש מיניות של 18+, ויש של PG-13. אני לא התכוונתי לסצנות סקס נועזות או עירום, אלא בעיקר למה שכן מוזכר בספרים אבל רולינג לא מרחיבה עליו את הדיבור, הן בגלל שהיא די פוריטנית והן בגלל שזו בכל זאת סדרה שילדים קוראים. למשל ידוע לנו שהארי וג'יני התמזמזו, ונרמז שלהארי היו חלומות סמי אירוטיים עליה. זה לא אונס הטקסט אלא פרשנות בוגרת יותר, זה הכל. ממילא זה קורה בחלקים של הסדרה בהם היא מיועדת לקהל בוגר יותר, וזה לא משהו שילדים בני 14-15 לא יכולים לראות. זה דווקא יכול להיות שינוי מרענן וחיובי לעומת הבוטות והזילות של המיניות שמוצגת היום בכל חור בטלוויזיה, שמזעזע אותי לראות את אחי הקטן נחשף אליה.
לגבי א', אני הייתי שמחה לראות גם רימייק קולנועי. אחד היתרונות של רימייק כזה יהיה שזה יצא אחרי שיצאו כל הספרים, מה שייתן לסדרה פרספקטיבה טובה לגבי מה לחתוך ומה להכניס, ואיפה.
אבל אני לא חושבת שסדרה שעיקרה האקשן תעניין אותי, זה חסר נשמה. כנ"ל לגבי התמקדות בשלוש – ארבע דמויות. בסדרה יש כ"כ הרבה דמויות משנה מעניינות, וזה פשוט יהיה חסר.
בעצם זו הסיבה העיקרית שהייתי רוצה לראות סדרה. אפשר יהיה להכניס לתוכה כל כך הרבה תכנים שלא מופיעים בצורה ישירה בספרים, במיוחד על "הצד השני". כמה הייתי רוצה לראות את לוציוס יושב בחדר העבודה שלו באחוזה ורוקם מזימות…
אני איתך.
הדוגמה של אקשן או הומור מרוכז נוסח שה"ק היתה כדי להמחיש. ברור שאני מעדיף את הסדרה שתהיה עם עלילה "אמיתית" – למרות שאם כבר חולמים לא אכפת לי גם וגם! מאד מאד נהניתי משה"ק וגם ממטריקס 2 המושמץ. אקשן מושפרץ ומובלג וכו' (ע"ע ביקורת מטריקס 2 שם שם) הוא כיף. הבעיה היא הפוטרים היו לא זה ולא זה.
ולגבי 3-4 דמויות – עדיין תהיה התייחסות גם לדמויות משנה, אבל רק במדה שהן רלוונטיות ל"עיקר". וכאמור לכל אופציה יש פלוסים ומינוסים. ומכיוון שאני אוהב קולנוע, ואני חושב גם בלי קשר שיש משהו בלקחת ספר – אפילו אם הוא של 700 עמודים ולהפוך אותו לסרט – זה אתגר שישמח אותי לראות מישהו עושה אותו כמו שצריך.
ומכאן – זה דיון שעלה כאן הרבה פעמים אני באמת תוהה מי ראוי/מסוגל לזה ולמה זה קורה כ"כ מעט. ז"א אני חושב שאני מבין – כי זה קשה לתרגם בין שפת הספרות לשפת הקולנוע, אבל זה בכ"ז חבל ומצער. ואני אפילו לא יודע למי לקוות…
מסכים עם כל מילה לגבי החלום על הסדרה
אפילו הזכרתי את זה בפסקה האחרונה בביקורת שלי על 'מסדר עוף החול'.