הארי פוטר וחדר הסודות

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 23 בנובמבר 2002Posted in: ביקורות
שם רשמי
הארי פוטר וחדר הסודות
שם לועזי
Harry Potter and the Chamber of Secrets
סרט מס' 2 בסדרת הארי פוטר
בימוי
כריס קולומבוס
תסריט
ג'. ק. רולינג
סטיב קלובס
שחקנים
אלן ריקמן
אמה ווטסון
דניאל רדקליף
קנת בראנה
רובי קולטריין
רופרט גרינט
שירלי הנדרסון
לדף הסרט

במקור: Harry Potter and The Chamber of Secrets
במאי: כריס קולומבוס
תסריט: סטיבן קלובס
על פי ספרה של ג'יי. קיי. רולינג
שחקנים: דניאל רדקליף, רופרט גרינט, אמה ווטסון, קנת בראנה, שירלי הנדרסון, ריצ'ארד האריס, רובי קולטריין, אלן ריקמן, ג'ייסון אייזקס, טום פלטון

הארי פוטר, הקוסם שהחזיר לחנונים ממושקפים את כבודם האבוד, חוזר לשנתו השנייה בהוגוורטס, בית הספר לקוסמים, כדי להתמודד עם הדבר הגרוע מכל שהיה יכול לאחל לעצמו: קהל חשדן שבוחן אותו בזכוכית מגדלת. סרט ההמשך לקורותיו של הקוסם הצעיר נאלץ לסבול את תסמונת ההשוואה לכל אורכו – הפעם לא רק לספר, כי אם גם לסרט הראשון, ובעצם, אך טבעי הוא שהקהל יבקש לדעת אם חל שיפור ביכולות העציציות שהפגין רדקליף בפעם הקודמת, ויותר חשוב – האם אמה ווטסון עדיין אלילה.
אז כן, כדי להרגיע אתכם אומר שהסרט עומד בכבוד בהשוואות הללו והוא טוב יותר מהסרט הראשון. אבל בל נקדים את המאוחר, מוגלגים יקרים שלי.

רגע, כולכם יודעים כבר מה זה מוגלגים, נכון? כי אם לא – אתם בבעיה מסוימת. לא משהו היסטרי, אבל כדאי להגיע ל'הארי פוטר וחדר הסודות' עם רקע כלשהו – בין אם מדובר בקריאת אחד הספרים טרם הצפייה, ובין אם בצפייה בסרט הראשון, ולו כדי שתוכלו והמשיך לעקוב אחרי הסרט גם בלי להטרד בשאלות כמו מה בעצם עושים בהוגוורטס (זה המקום הזה ממנו יוצאים לקווסטים מסוכנים ולהרפתקאות נועזות?), מי הם המוגלגים (בוצ-דם. מה, לא ברור?) ולמה הילדים עפים במטאטאים סביב לעיגולים שהשימוש האפשרי היחיד בהם הוא הפרחת בועות סבון (קווידיץ'? אה, אז למה לא אמרת שזה כולה כדורגל?).

הארי "מבלה" את חופשת הקיץ אצל קרובי משפחתו היחידים: משפחת דרסלי השנואים. בעודו כלוא בחדרו, מופיע מולו דובי, גמדון בית יבבני, שמזהיר אותו לבל יחזור לשנת הלימודים השניה שלו בהוגוורטס, אחרת יהיה רע מאוד. דובי ניחן בכל הקסם האישי של ג'אר ג'אר בינקס, ולכן מובן שהארי, מנומס במידת האפשר, מנפנף אותו לקיבינימט יחד עם האזהרות המפגרות שלו.

לעזרתו של הארי מגיעים רון וויזלי ואחיו, שמחלצים אותו מכלאו בעזרת מכונית חבוטה אך מעופפת, ומשכנים אותו בבית הוריהם. אולם, ביום החזרה ללימודים חווים הארי ורון תקלה – הם לא מצליחים לעבור דרך הקיר לרציף 9 ו-3/4, ועל כן הם גונבים את המכונית ומנסים להגיע לבית הספר לכישוף בכוחות עצמם.

גם בבית הספר המוזרויות לא מפסיקות לרדוף אחר הארי – פתאום הוא מתחיל לשמוע קולות הלוחשים בצרידות מילים מפחידות כמו "להרוג!" ו"סטרפסילס!". הארי הוא היחיד ששומע אותם, וכפי שמעירה לו הרמיוני, שלעולם אינה טועה, "אפילו בבית ספר לקסמים, לשמוע קולות לא נחשב לסימן טוב".
מתברר כי מרתף סודי, שקיים רק על פי השמועות, נפתח, ומה שיוצא ממנו – יוצא על מנת להרוג תלמידים, רוחות רפאים וחתולים. היחיד שיכול לפתוח את המרתף, כך נאמר, הוא יורשו של א. ד. סלית'רין, ממייסדי בית הספר. למרות שבמחשבה ראשונה הדבר אינו נשמע הגיוני, ייתכן שהיורש הוא בעצם הארי עצמו.

בין לבין על הארי להתמודד עם אויבו הנצחי, דראקו מאלפוי (אחיו הקטן של הערפד ספייק), שהופך ל"מחפש" של סלית'רין ועושה להארי חיים קשים בזמן משחקי הקווידיץ', בזמן הלימודים, ובכל הזדמנות אחרת שנקרית על דרכו, וכן עם הופעות מזדמנות של דובי, שצץ בכל מקום ועשה חשק לבעוט לו בתחת, רק שיפסיק כבר להתבכיין בדובי-סראונד.

אם בסרט הקודם נשמעו טענות כנגד דניאל רדקליף, השחקן הראשי העציצי, הרי שעד סרט ההמשך הוא הצליח להוסיף לעצמו מספר הבעות נוספות, ואפילו – שומו שמיים – ממש לשחק. שאר הצוות הוא תאווה לעיניים: רופרט גרינט, המגלם את רון וויזלי, נדחק אמנם לתפקיד הסייד-קיק והרבה ליבב ולשקשק, אולם לזכותו יצוין כי הוא לא הופך את הדמות שלו לפתטית אלא מצליח לשעשע, וחשוב מכך – לא לעצבן.
ראוי להתיחס גם לגילדרוי לוקהארט חביב הבנות, המורה החתיך להגנה מכוחות האופל, שבגילומו של קנת בראנה הפך לרברבן ותיאטרלי במיוחד, עד שאי אפשר שלא להידבק בחיוך מיליון הדולר המטופש שלו, בכל סצינה בה הוא מופיע וחזהו מנופח מגאווה עילאית.
ואם גילדרוי משמח בביטחון העצמי המופרז שלו, מן העבר הנגדי מופיעה דמות מצהילה אחרת, אם כי בדרכה שלה: מירטל המייללת. קשה להבין למה שחקנית בת 36 (שירלי הנדרסון, 'דוקטור סליפ') נבחרה לתפקיד רוח רפאים בת 11, אבל היא כל כך חמודה שזה ממש לא אכפת. ברור לחלוטין שהיא מנסה לזייף קול של ילדה צעירה, אבל התוצאה הסופית היא שקובעת, ומירטל משעשעת עד מאוד בעגמומיות הבלתי פוסקת שלה, ובגישה הפולנית שהיא מפגינה ("אני אשב לי בפינה, לבד, בחושך. הרי אף אחד ממילא לא מתייחס אלי").

כיוון שלאחר הסרט הראשון עלו טענות קשות כנגד הפסקול שהלחין ג'ון וויליאמס, אולי יהיה זה מן הראוי להרגיע את הרוחות: הפסקול אינו מעיק כמו בסרט הראשון. חדי האוזן (הכוונה אינה לדובי) יוכלו לזהות מוטיבים מפסקולים של סרטים אחרים שהולחנו על ידו, אבל מותר לבנאדם להיות דומה לעצמו – כמו שכל השירים של הרד הוט צ'ילי פפרס מאופיינים במוטיב המוסיקלי "תיפוף על סיר".

עצם זה שחל שיפור "בדברים הטכניים" (מוסיקה, משחק) עדיין לא אומר שהסרט השני מחדש הרבה לעומת הראשון – הוא לא. אבל עכשיו, כשכולנו יודעים מי זה הארי, מבינים מספיק וויזרד-באבל, ולאחר שסיימנו להתלהב מצפרדעי השוקולד ומתיאורי המקומות, הסרט יכול להרשות לעצמו לדלג על תיאורי הרקע להגיע ישר לתכל'ס, ובגלל זה יש יותר אקשן, יותר דמויות, ועלילה מורכבת יותר, שלחלוטין אינה מתאימה לילדים קטנים.

כמו הסרט הראשון, גם 'הארי פוטר וחדר הסודות' מתפאר בסצינת משחק קווידיץ' ארוכה, בה השחקנים מבזיקים במהירות מצד אחד של המסך לצידו השני. נחמד – אבל את זה רובנו כבר ראינו בסרט הקודם. גם הרבה דברים אחרים שיש בסרט הזה כבר ראינו בסרטים אחרים, אבל מה זה משנה – כיף לנו (אולי חוץ מסוף הסרט, שהיה שידור חוזר ומאוד 'מושי' של הסרט הראשון).

כדי שתקבלו תמורה מלאה למחירים המופרזים של בתי הקולנוע, הסרט ארוך מאוד – למעלה משעתיים וחצי, וזה עוד לא הכל: בסוף הסרט מקבלים הצופים "סצינת-בונוס" קצרה. כלומר, אלה מהם שיש להם כוח להמתין עד סיום הקרדיטים. זה עוד רחוק, דרדסבא? רחוק מאוד – מדובר בכרבע שעה של קרדיטים, בהם ניתן ללמוד בין השאר כי על הסרט עבדו לא פחות משבע יחידות אפקטים מיוחדים (מה שיכול אולי להסביר את יכולת המשחק המפתיעה של רדקליף).

די, די. נמאס מהשוואות לסרט הראשון ו/או לספרים. צריך אמנם היכרות מסוימת עם הנפשות הפועלות, אבל 'הארי פוטר וחדר הסודות' הוא סרט מהנה בפני עצמו, שיוכל למרוח לכם חיוך על הפרצוף ולעניין גם את אלו שאינם נמנים על מעריציה של ג'יי. קיי. רולינג, האישה שהפכה את הילד היתום לקוסם שהוא תעשיית מרצ'נדייזינג משגשגת.

תגיות: