הסרט "המילטון" הוא חלומם של המעריצים השרופים של המחזמר בערך מאז 2015 (או לאחר מכן, תלוי מתי הם נשבו בקסמו לראשונה): הזדמנות לראות את ההצגה, עם השחקנים המקוריים, בלי לטייל בזמן ולהוציא אלפי שקלים, אלא פשוט ללכת הביתה ולצפות בו על מסך גדול-ככל-שהמסך-הביתי-שלכם-מרשה. מתבקש להגיד משהו כמו "מעריצי המילטון סוף סוף נמצאים בחדר שבו זה קורה", אבל לעזאזל, אני חובב המילטון עם כבוד, אם מדברים על המחזמר אני לא יכול לתת לחרא שכזה בביקורת לעבור. אז השאלה היא, איך כל ההצגה הזאת?
וכן, השאלה היא עדיין איך ההצגה הזאת, כי "סרט" אין כאן. זה לא עלבון – ל"המילטון" הייתה מטרה אחת והיא להביא את השירים לחיים באופן ויזואלי: להשלים את המידע החסר שמי שחרש על הפסקול לא יכול היה לדעת. המחשבה מאחורי הסרט היא משהו כמו "לא צריך לדאוג באמת לדברים כמו מיזנסצנה, בחירות צילום או עריכה כדי להעצים את החוויה כשיש לך את "המילטון" לצידך". הם צודקים, אפילו אם עדיין היה נחמד אם הם היו משקיעים קצת בנושאים הקולנועיים הנ"ל. בכל זאת, ההיסטוריה נושאת עיניים אליכם כתיעוד ההצגה האולטימטיבי: היה הורג אתכם להשתמש בכלים שלרשותכם? זה בלתי ניתן לדמיון מבחינתכם? מה הקטע?
אבל, שוב, זה לא משנה – יוצרי הסרט יודעים שכשיש לכם מחזמר כזה זה כל מה שאתם צריכים, זה לחלוטין מספיק. מחזמר שגורם לשעתיים וארבעים להיראות כמו שעה וחצי, כזה שלא מבזבז אף ירייה, שדוהר בקצב רצחני ללא הפסקה בלי לשאול אם אתה עומד במהירות שלו או לא ואז גורם לך לחזור אליו שוב ושוב, להריץ אחורה חלקים משירים כדי לראות מה פספסת. מחזמר שכמעט כל שורה שלו היא משחק מילים, רפרנס או שניהם, שהוא תוצר מוחלט של אהבה של כל העוסקים במלאכה לתוצר הייחודי. לא שמדובר ביצירת מופת, או במחזמר נטול בעיות אבל זה לא משנה: כשהמחזמר הזה זורח, הוא מסנוור יותר מהשמש ופשוט קשה להגיד לו "לא".
המילטון, לכל האנשים שהצליחו להתחמק עד כה מהתופעה, מספר על אלכסנדר המילטון: עד לא מזמן עוד שם אחד מני רבים בשיעור היסטוריה שלאף אחד לא אכפת ממנו ואף אחד לא ידע מיהו עד שלין מנואל מירנדה החליט להחיות את סיפורו על במות "העיר הגדולה בעולם". מדובר באדם שבילה כל רגע פנוי שלו, כך נדמה, בלכתוב רק עוד משהו אחד. שר האוצר הראשון של ארה"ב ומי שאחראי במידה רבה לעיצוב הכלכלה שלה, דמות משמעותית בשנים הראשונות של ארה"ב (אם כי פחות משהמחזמר רוצה שתחשבו), דוש שבגד באשתו (למזלנו לפחות לא עם אחותה, למרות שהוא היה בדרך לזה), טמבל שמת בדו קרב ילדותי ומטומטם שהיה אפשר למנוע בקלות, אדם שחילק עצות גרועות במיוחד שמנעו מאנשים שהיו יכולים לחיות שנים רבות להישאר בחיים לשנים האלה ובניגוד למה שנאמר במחזמר: לא בהשראה לבחירת השם של החתול של אשתו של וושינגטון.
המחזמר מספר את סיפורו של המילטון בצורה מעט עקיפה – מי שמציג אותו הוא בכלל אותו אדם שירה בו: ארון בר, סגן נשיא ארה"ב לתקופה מסוימת עד שהאשימו אותו בקונספירציה בנסיון להקים מדינה עצמאית בטקסס (החלק הזה לא נכנס למחזמר אבל, כזה, מההההה). למען האמת, למרות שהמילטון מופיע ברוב המוחלט של השירים במחזמר, הוא יותר "מופיע" מאשר "מככב" בהם. יש לו מעט מאוד שירים שהם רק שלו (והם נוטים להיות הגרועים ביותר. אני מסתכל עלייך, "הוריקן") וזה הגיוני, כי המחזמר הוא בעצם יותר על השאלה של איך אנשים תופסים אותך ואת המורשת שלך ואת חוסר היכולת שלך באמת לעצב אותה מאשר רצון לספר את חייו של המילטון באופן כרונולוגי ונאמן למציאות.
אגב, זה לא איזה סאבטקסט שצריך לחכות לסוף המחזמר ולשבת על זה בבית כדי להבין. לין מנואל מירנדה לא מאמין בדבר הזה, סאבטקסט – אחד השירים נקרא "מי יספר את הסיפור שלך" ובו נאמר "אין לך שליטה מי יספר את הסיפור שלך" ובאמצע אחד השירים המילטון שואל בצורה מאוד בוטה "מורשת. מהי מורשת???". עדינות זה לא שם המשחק פה. אם מירנדה רוצה שנדע משהו, עד סוף המחזמר תהיו בטוחים שזה משהו שאנחנו יודעים.
עוד גימיק שתפס את רוב תשומת הלב הוא ההחלטה לתת למיעוטים לתפוס את תפקידיהם של אבות האומה המאוד מאוד לבנים, חלקם בעלי עבדים, רובם כנראה מאוד גזענים. אפשר לדבר על ההשלכות הפוליטיות של זה (האם זה מנקה את אבות האומה מחטאיהם? האם זה פרץ דרך לליהוקים "עיוורי צבעים"?) אבל זה שיח לא מאוד מעניין – העובדה היא שתומאס ג'פרסון במחזמר אינו נסיון ליצור תומאס ג'פרסון שנאמן כמה שיותר למציאות, אלא עיבוד של תומאס ג'פרסון כמשהו בין סרסור ססגוני לארנב של אנרג'ייזר. בשביל זה מירנדה הרגיש שהדמות הזאת צריכה להיות מורחקת יותר מהדמות ההיסטורית האמיתית, ואם אפשר לתת לשחקנים מוכשרים בטירוף למלא את התפקידים הללו – מה טוב. מדי פעם זה פשוט איך שדברים כאלה הולכים.
הגימיק היותר מעניין הוא לא עניין הצבע, שמשחק תפקיד בעיקר מחוץ לטקסט המחזה, ויותר עניין התפקידים הכפולים: מתוך עשרה שחקנים מרכזיים, ארבעה מגלמים שני תפקידים – אחד במערכה הראשונה ושני במערכה השנייה. גם פה, לין מנואל מירנדה לא עדין בשאלה מה הקשר ביניהם וצועק את זה כבר בשיר הראשון, אבל זה עדיין גימיק מגניב ומעניין שיש, לטעמי, יותר מה לחפור בו.
המערכות מתחלקות ככה: החלק הראשון מתמקד במלחמת העצמאות שבה "העולם התהפך" ובעלייתו של המילטון מ"ממזר יתום" ל"אדוני, שר האוצר". החלק השני מתמקד בשנים הראשונות של הממשל ובכל הפאשלות האפשריות שהמילטון מבצע בהן. ביניהן יש פסק זמן שייתן לכם אפשרות לקחת הפסקה של דקה אחת מלאה. לא ברור למה זה היה נחוץ.
הגרסה הקולנועית של המילטון נותנת לנו אפשרות לבחון כמה דברים שלא הייתה לנו דרך להעריך קודם כמו עיצוב התפאורה, הכוריאוגרפיה, התלבושות ועוד. עיצוב התפאורה הוא מבריק – הבמה לכאורה ריקה אבל בעזרת כמה אביזרים (רובם כיסאות) היא הופכת לתיאטרון, שדה קרב, מסבאה ועוד. היא בו זמנית ריקה לחלוטין והומה בהתרחשויות וזה מבריק. התאורה במחזמר (שאינה מתבססת על איות השם של אלכסנדר המילטון, לאחר שהתגלה שזאת לא דרך אפקטיבית להאיר חדר) גם היא מגניבה, ובייחוד רגע אחד קומי ונפלא בשיר של המלך ג'ורג'.
הכוריאוגרפיה היא אחת הנקודות שמוסיפות ערך לסיפור עצמו: יש הרבה רגעים חשובים לדמויות שמתרחשים באופן "אילם" (למשל, תגובת בנו של המילטון ב-"מסמך ריינולדס", או דמויות שחשבת שכבר הלכו וחוזרות להופיע ברקע פעם אחת אחרונה), שנותנות להן עומק או מבט שמפוספס אם רק מקשיבים לפסקול. הדרך שבה במאי המחזה משלב את הדמויות הראשיות ואת שאר הרקדנים על הבמה בשירים בהם הם לא מרכזיים היא מגניבה ומחדדת מוטיבציות ומוטיבים (למשל, שחקנית צדדית שתפקידה הוא תמיד לבשר את המוות עבור דמויות). אבל אם השאלה היא "האם יש בהמילטון ריקודים יפים ומרשימים?" התשובה היא לא. נראה לי שנחיה עם זה. ולגבי התלבושות – טוב, המכנסיים שלהם נראים אש.
מבחינת המשחק, מדובר בצוות שחקנים קטלני שזכה בכל פרס בצדק. ובכל זאת, יש את האנשים שעושים תפקיד טוב מאוד ויש אנשים שמוחצים וגורסים את התפקיד דק דק דק עד שקשה לדמיין מישהו אחר מצליח בו באותה הרמה. בשלושת השירים שניתנו לו, ג'ונתן גרוף כמלך ג'ורג' (ועוד הופעת אורח ללא מילים בשיר אחר) מצליח לעשות תפקיד כמעט בלתי אפשרי: הפוגה קומית שהיא בו זמנית פסיכופט מפחיד ורצחני. נבל מוחלט בלי שום מאפיין גואל שפשוט אי אפשר לעמוד בקסם הקומי המוזר שלו וניתן לסכם אותו בשתי מילים: "מדהים. וואו".
לסלי אודום ג'וניור כארון "הגרוע מכל" בר, מקבל גם הוא תפקיד מורכב של אדם חלקלק שמסרב להתחייב לעקרונות בתקופה בה עקרונות הם עקרוניים לעתיד האומה ומצליח לפגוע (כמעט) בכל רגע רגשי, בכל עלבון שבר סופג בעודו מנסה להחליק את זה "ולחייך יותר", בכל נסיון שלו ליצור קשר עד ההתפוצצות הבלתי נמנעת.
ומעל כולם – דויד דיגס שבמערכה הראשונה מעביר את לאפייט, "הצרפתי הלוחם האהוב ביותר באמריקה", בכיף גדול ואז הופך להיות פלוס-מינוס כוכב המחזמר כתומאס ג'פרסון (אותו שילוב סרסור/ארנב שהזכרתי קודם). רוב הדמויות במחזמר הזה מרגישות כמו דמויות ממחזה רגיל שנקלעו בעל כורחן לסביבה מזמרת, אז הן זרמו עם העסק. ג'פרסון, לעומת זאת, מפזז בכל צעד ושעל כאילו נולד בשביל החרא הזה. הדרך בה הוא מבטא אפילו משפטים בלי בסיס קומי כמו "האם אפשר לחזור לפוליטיקה?" היא מושלמת. מכל השחקנים שבמחזמר, הוא זה שמביא את הברק בכל פעם.
ומה לגבי הדמות הראשית שלכבודה התכנסנו? לטעמי, לין מנואל מירנדה לא לחלוטין מפצח את המילטון שהוא עצמו כתב. הוא מסרב לראות את הנכלוליות והאגוצנטריות שלו כפגמים משמעותיים ומבחינתו הוא באמת איזה איקרוס שעף קרוב מדי לשמש. בהתלהבות שלו מהמילטון, הוא מצליח לגרום לנו לאהוב אדם שגם במחזמר שנועד להזכיר אותו לכולם יוצא די נורא כאדם, וחבל שמירנדה לא מצליח לגעת ברגעים האפלים יותר שלו בצורה מלאה. זה מעין היתרון והחסרון של מירנדה במקשה אחת: הוא מתעקש להיות חמודי מדי. זה יוצר התלהבות כנה ואהבה וסימפטיה שנדיר למצוא, אבל גם מפספס משהו מהעומק שלהן.
שאר השחקנים והשחקניות עושים את תפקידם היטב, אבל אם יורשה לי להיות אמיתי לרגע, קשה לי לרשום התלהבות או חוסר התלהבות ניכר. אני עדיין חושב שהטיפול בדמות של אלייזה "חסרת הישע" לוקה בחסר, שמירנדה קצת התעלם מכמה אדיר היה מדיסון (וגם ג'ון אדאמס, אגב, שסופג פה אש לא ממש מוצדקת), ועוד כל מיני זוטות. אבל, נו, בהתחשב בכך שהמחזמר הזה הוא שעתיים וארבעים, אין פלא שאי אפשר להספיק בו הכל.
"המילטון" הוא אמנם לא העיבוד האולטימטיבי לקולנוע (לפחות, יש לקוות) אבל היה שווה לחכות עבורו. לכל מי שרוצה להבין במה מדובר ולכל מי שכבר שמע את הפסקול בלופים מאז שגילה אותו לראשונה, הוא בגדר צפיית חובה שתוציא אותם מרוצים ביותר. מפה והלאה, כשילדים יספרו על "המילטון", הם יספרו על הלילה שבו צפו בגרסה הקולנועית שלו. ואם לא ידעתם את זה עד עכשיו, אז עכשיו אתם יודעים.
ופוסט מוצלח של יגאל ליברנט על המילטון האיש ועל אהרון בר:
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=629447707432197&id=100011009207502
ועוד אחד שלו על מה מדוייק ומה לא מדוייק במחזמר:
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=1137326766644286&id=100011009207502
אני תוהה כמה מהביקורת אלו רפרנסים שאזהה כשאקרא אותה שוב אחרי שאראה את הסרט
ושוב באסה על דיסני שלא מאפשרים לראות אותו באופן חוקי
90%
אם לא 95%
עוד לא ראיתי את ה״סרט״
כי אני צריכה להרשם לדיסני+ בשביל זה ואני עצלנית, אבל מהביקורות שקראתי עד כה עולה שדוויד דיגס הוא הברייקאאוט סטאר ושלין מנואל מירנדה הוא החוליה החלשה בקאסט.
אני ראיתי את המילטון בלונדון, ושם גילם אותו שחקן בשם ג׳מאל ווסטמן, והוא היה ממש פנומנלי. בדיעבד אני קצת שמחה שהוא ההמילטון שחקוק לי בראש. אין ספק שלין מנואל מירנדה יוצר מדהים, אבל יש מקרים שבהם היוצר הוא לא האדם האופטימלי לבצע את התפקיד הראשי ביצירה, ונראה לי שזה אחד מהם.
בכל אופן, בתור מי שהתאהבה בהמילטון לפני כמה שנים ולא ממש היה לה עם מי לחלוק את החוויה הזו, ממש ממש כיף לראות קהל רחב יותר נחשף ליצירה המיוחדת הזאת. מקווה מאוד שזו תהיה סנונית ראשונה בתפוצה רחבה יותר של מיוזיקלס מצולמים לקהל הרחב. למיטב הבנתי זה נוהל קבוע לצלם הפקות בימתיות (for posterity), אבל התיעוד הזה פשוט יושב קבור איפשהו. אם בעקבות ההצלחה של המילטון יתחילו לשחרר יותר מהצילומים האלה, כולנו נרוויח.
כן! שחררו את המחזמר של "סקיטלס" לחופשי, סעמק!
(ל"ת)
זה מעניין. אנחנו גם ראינו את אותם השחקנים בלונדון ושני השחקנים שהיו הכי מאכזבים בעינינו היו השחקן של אארון בר (שפשוט נתן פרשנות שלא ממש התחברנו אליה לדמות), ולצערנו- המילטון. קיווינו שפשוט היה לו ערב ממש רע וממה שאת אומרת יכול להיות שזה בדיוק מה שקרה. אם הוא לא שר שיר אנרגטי, הוא פשוט עמד על הבמה. הוא היה כל כך לא שם שהיו פעמים שלא זיהינו שזה אמור להיות המילטון בכלל, עד שהוא התחיל לשיר (וזה היה בולט במיוחד לעומת הרקדנים ברקע נגיד, שלרובם אין בכלל תפקיד ספציפי ועדיין זיהיתי את רובם כי הם היו כל כך…שם!). יצאנו משם עם הערכה מחודשת ללין מנואל מירנדה, שהוא לא איזה זמר מדהים אבל לפחות הכניס המון רגש לתפקיד.
על הקאסט הלונדוני
באופן אישי, האכזבות שלי מהקאסט היו בעיקר ג'יילס טררה כבר וג'ייסון פניקוק כלפאייט/ג'פרסון.
שניהם נכנסו לנעליים גדולות מדי שאין להם מספיק נוכחות בימתית למלא.
המילטון מבחינתי הוא לין-מנואל, וכל שחקן אחר פשוט לא מרגיש לי "זה". ועם זאת, ג'מאל ווסטמן עשה עבודה טובה מאוד. ראיתי את המחזה בשבועות הראשונים לפתיחה, והבנתי שעם הזמן הוא עוד השתפר, כשהתאים את התפקיד למידותיו.
אגב, אוביומה אוגואלה כוושינגטון היה נהדר, ואולי אפילו עדיף על הליהוק המקורי.
ללמ
הסיבה שיש לנו את המילטון זה כי הוא לא שחקן מצטיין
הוא בדיוק אחד מאלה שרוצים להיות שחקנים ויש להם סט יכולות די מוגבל וספציפי שהדרך היחידה שלו להיות בתפקידים משמעותיים זה אם הוא יכתוב בעצמו את התפקידים כך שיתאימו *בדיוק* לסט היכולות שלו.
הפעם הראשונה שראיתי את לין מנואל מירנדה
הייתה בתפקיד אורח ב"האוס", בפרק הפתיחה הכפול של העונה השישית. לא ידעתי אז מי הוא, והוא שיחק מצוין בעיניי.
יש סוג מסויים של תפקידים שמתאים לו
אבל בגלל שזה סוג מאוד מדוייק, הם לרוב יהיו משניים, קשה למצוא תפקיד ראשי עם המאפיינים הללו.
וכשמדברים על מחזמרים בברודווי זה עוד יותר בעיה כי בתכלס הוא לא רוקד ממש טוב…
זה היה תפקיד משני די ראשי
(בהתחשב בכך שראשי ממש הוא תמיד האוס). כך גם במרי פופינס החדש.
הוא משני במובן שהוא היה שני פרקים
זה לא תפקיד שהיה צריך להחזיק על הגב סדרה/סרט שלם.
לגבי מרי פופינס – עוד לא ראיתי את הכל, רק חלקים פה ושם, אבל בחלקים שראיתי חייבת לציין שלא התרשמתי. ז"א – הוא לא גרוע, הוא בסדר גמור. אבל פשוט שם זה נעצר. אין לו יכולות משחק יוצאות מסדר הרגיל, ויש עוד הרבה כמוהו. תורידי את הפרסום של המילטון מהמשוואה וכשחקן לא מוכר לא יודעת עד כמה הוא היה מתקדם לתפקידים ראשיים.
את הסיפא שלך אפשר לומר על שחקנים רבים
שאין בהם "יכולות משחק יוצאות מסדר הרגיל" ולמעשה יש עוד הרבה כמותם. לכן מה שצריך בחיים זה גם מזל / הזדמנות / ייחוד, או ליצור אותם בעצמך. בן אפלק ומאט דיימון כתבו את "סיפורו של ויל האנטינג" כדי שתהיה להם הזדמנות לתפקיד ראשי, והם לא הראשונים שעלו על השיטה. למירנדה יש כישרון מוזיקלי וחן לא מבוטל, והוא הביא אותם לתפקיד ב"מרי פופינס". זה לא היה מדהים, אבל זה לגמרי היה מספיק.
לא מתווכחת
מסכימה, רוב השחקנים הם "בסדר גמור" ולא מעבר. ולכן הם צריכים משהו אקסטרא כדי שיזכרו מי הם והם יהפכו להיות שוברי קופות. יש שחקנים הרבה יותר טובים כשמסתכלים על תצוגות המשחק שלהם, ועדיין אף אחד לא ימכור כרטיסים רק בזכות השם שלהם (כן ג'ון סי ריילי, אני מסתכלת עליך).
לללמ יש כשרון מוזיקלי יוצא מגדר הרגיל וחן לא מבוטל, וכששמים אליו לב זה באמת משמעותי, אבל בשביל זה צריך שישימו אליו לב מלכתחילה. רק שכשחקן ורקדן הכשרון שלו הוא ממוצע במקרה הטוב, אז בשביל שזה יקרה, הוא היה צריך לדאוג לשים את עצמו במרכז הבמה, מה שהוא עשה ב in the heights ולאחר מכן בסקאלה יותר גדולה בהמילטון.
כל הדיון התחיל מזה שעם כל הכבוד ללין מנואל מירנדה כיוצר של הפרוייקט המדהים הזה ופרוייקטים מדהימים אחרים – אני בהחלט חושבת שמבחינת משחק (וריקוד, אגב…) הוא החוליה החלשה במחזה הזה, ואני לא חושבת שהוא היה נבחר לככב בו אלמלא הוא היה זה שכתב את התפקיד מלכתחילה לעצמו.
כן... אבל אני לגמרי מפרגנת לו
מגניב בעיניי שהיוצר משתתף, וזה עדיף על ליהוק שחקן לא יותר מוכשר אבל מוכּר.
אז אני חושבת שלא הובנתי כראוי
כי אני הכי מפרגנת לו, והכי חושבת שזה מעולה, בעיקר זה אומר שאז הוא יושב וכותב דברים כמו המילטון ו in the heights.
וגם בגלל שבסופו של דבר, לא היה ראיון שלא התאהבתי בו קצת יותר כי הוא באמת יוצר רושם של בן אדם טוב ומקסים ממש.
אגב, אחת ההופעות החמודות שלו היא דווקא בפרק בחרוזים של HIMYM, עוד פרק שהותאם בדיוק למידותיו, ואני תוהה כמה הוא קשור גם לכתיבה של הפרק.
זו פעם ראשונה שראיתי את המחזמר
אחרי שהאזנתי לו מספיק פעמים כדי שספוטיפיי ידאג לשלומי אם חלף שבוע בלי My Shot.
מיותר לציין, זו הייתה חוויה עילאית – החמצתי המון טריקים ויזואליים שלא ידעתי שקיימים: הופעת האורח השקטה של המלך ג'ורג' שלא הייתי מעלה בדעתי שקיימת (ובדיחה כמו "why so blue" והחלפת התאורה לכחולה), משחקי במה-מסתובבת שמחליפים דמות אחת באחרת בנונשלנטיות, ובכלל – עד כמה אדיר ג'ונתן גרוף. כששומעים את השירים שלו, הם נשמעים כמו הפוגה קומית חביבה ותו לא; אבל רק כשרואים אותו מבינים כמה הוא חולה נפש.
אני מסכים שמירנדה החוליה החלשה של המחזמר; זה ניכר בפסקול וזה ניכר שבעתיים במופע עצמו. למעשה, מירנדה נראה כאילו הוא מתרגש להיות שם (בתור שחקן), מה שחמוד בהתחלה ואף מתאים לדמות (כאשר המילטון הוא סתם מישהו), אבל מתחיל להעיק בהמשך המופע. סצנת ה-don't call me son מצחיקה / מביכה יותר ממרגשת, ואני לא חושב שזה מכוון. מזכיר קצת את וויל פרל בסרט ההוא של האירוויזיון, פייר סאגה – הפרויקט הוא אולי הבייבי שלו, אבל היה נחמד אם היה מלהק מישהו אחר.
רק בזכות שיר הקרידטים אגב למדתי על קיומו של ההמילטון מיקס טייפ וחיי מאז השתפרו פלאים (בעיקר כשמחליפים בינו ובין הפסקול ממכר של פייר סאגה). אין, המחזמר הזה רק נותן ונותן.
ומה לגביי ההמילדרופס?
כי אם לא – hamildrops.com, ומהר.
המיקס טייפ אכן נהדר
ספציפית בזכות הביצוע של המכתב לג'ון אדמס ע"י הראפר וואטסקי, שאני מעריץ כבר כמה שנים טובות.
Whoa whoa whoa
הייתי רוצה קרב ראפ בין ווטסקי לדויד דיגז על הביט של Guns and ships
אז זה מה שפספסתי
גם לי היה את המזל לראות את המחזמר בלונדון עם ג'מאל ווסטון, שהיה ממש טוב בתפקיד הראשי (וגם משמעותית גבוה יותר משאר הקאסט, מה שגרם לי להבין איך אני אולי נראה לאנשים מהצד. בניגוד להרבה אנשים שמביטים בי, הצלחתי להלחם בדחף לעלות לבמה ולשאול אם הוא משחק כדורסל). זכור לי גם הקאסט הנשי שבלט לטובה.
ובכל זאת, ההפקה של ברודוויי היא חיה אחרת. אם בלונדון הייתי במושב שהיה סבבה-למדי-אבל-לא-מרחק-של-לתת-כיף-לשחקנים-כמו-בהת'רס, כאן מקבלים המון זוויות ותקריבים שמלאים ברוק, יזע ודמעות (מקווה שהאנשים שצפו בגרוף מהשורות הראשונות קיבלו מעילים שקופים כאלו כמו ב Seaworld).
ואיך השחקנים של ברודוויי? למ"מ הוא למל"מ, גם כאן הנשים מוצלחות, אבל גונבי ההצגה הם לחלוטין גרוף, לזלי אודום ג'וניור ודוד דיגס (ממליץ פה שוב על "בליינדספוטינג", תפקיד נהדר נוסף של דיגס שנותן לו הזדמנות לירות מילים בקצב).
זה מחזמר שמעביר שעתיים וחצי בכיף, לא משנה באיזו גרסה. מסכים עם יהונתן שהצילום פה אולי לא מאוד "קולנועי", אבל אני חושב שבמקרה הזה, עדיף צילום כזה על פני עיבוד לסרט כמו "אין דה הייטס" (אך לא אופתע אם זה יקרה מתישהו). ככה ממש מקבלים את התחושה שאתם בחדר שבו זה קורה.
קליק, בום.
ואף מילה על אנג'ליקה?
בכל הביקורת הזו, אף מילה על רנה אליס גולדסברי ואנג'ליקה?
זה תפקיד מעולה שהיא עושה באופן מעולה. אני מודה שדווקא פה היא קצת יותר חלשה והרגשתי ממנה יותר אנרגיות דווקא בboolteg, אבל זה תפקיד כל כך מורכב מבחינה רגשית והיא עושה אותו כל כך טוב, וsatisfied מושלם בכל כך הרבה רמות שאני פשוט לא יכולה להתעלם.
ואנקדוטה קלה – העולם כרגע כל כך מוזר, שאני יושבת מול מחשב עם שני מסכים, במסך אחד רואה את הסרט, במסך השני מסך זום עם הרבה ריבועים של סטודנטים שעושים מבחן שאני משגיחה עליהם תוך כדי. כשדיברו לפני שנה על זה שהסרט יצא, לא הייתי מנחשת ש*ככה* תראה חווית הצפייה שלי בסרט…
זהו, שהחלטתי להתייחס דווקא להופעות פה
ולא בכלל, ולכן כאן היא איפשהו ברשמת ה"עושים אחלה עבודה (בקאסט שכולם מפציצים בו), לא מתבלטים".
אני מודה שהמחשבות שלי לא לחלוטין מסודרות בנוגע לאנג'ליקה ואלייזה (סתם כי קמתי הפוך היום), אבל אני לא לחלוטין אוהב את היחס של המחזמר כלפיהן. הן דמויות אדירות, אין ספק, אבל בניגוד לכל מיני דמויות אחרות שחוץ מהיחס של המילטון הן מקבלות גם איזשהו ביטוי עצמי לרצונות שלהן – אנג'ליקה ואלייזה… לא ממש מקבלות את זה (אלייזה מקבלת חלק קטנטן בסוף, וזה מצד אחד מגניב בקטע של "הולי שיט היא בעצם אדירה" אבל גם מתסכל בקטע של "אם היא כזאת אדירה, למה לא דיברת על זה קודם?"). אנג'ליקה מתחילה חזק כדמות עצמאית ואז משונמכת, בעצם, לדמות שמקרקרת סביב המילטון (גם הבחירה האחרונה המשמעותית שלה היא "להיות בצד של אלייזה ולא של המילטון" עם דגש יותר על החלק האחרון של המשפט מהראשון). השחקנית שלה מדהימה, ואין לי תלונות עליה בכלל, ואני לא אוהב את התלונות של עצמי כי הן חוטאות במשחקי "מה אם" עם הטקסט במקום להתמודד עם מה שיש, או לחלופין בהתקטננות על ההבדל בין 90 ל-95 בציון הסופי, אבל לא יודע. משהו בבניית הדמות הזאת כדמות לא שלם לי כרגע. (אבל אולי זה המוח ההפוך מדבר). במילים אחרות – "סטיספייד" שיר נהדר, אבל חבל לי שאין לו מקבילה ראויה במערכה השנייה.
מכל השירים שירדו מהמחזמר,
Congratulations הוא הפספוס הכי גדול. גם כי אנג'ליקה לא באמת עושה משהו במערכה השנייה (ברמה שאולי היה צריך למחוק את פגי ולעשות את הליהוק הכפול אנג'ליקה/מריה) וגם כי הוא מאד מרחיב על האחווה בין האחיות שגוברת על כל קשר רומנטי שזה אלמנט מאד מרגש בעיניי. זה גם אחלה טוויסט על משולש רומנטי, ונחוץ במיוחד בסיפור שבו קצת יותר מדי אנשים זורקים את עצמם על הדמות הראשית.
אבל אם אנחנו מדברים על ההופעות ולא על הכתיבה של הדמויות – רנה אליס גולדסברי אכן הייתה מדהימה אבל פיליפה סו הייתה מדהימה עוד יותר.
כמו כן
יש פרק משעשע ביותר של Drunk History על המילטון, שאותו למ"מ מקריין. הנה חלק ממנו (לא הצלחתי למצוא את הפרק המלא לצפיי ישירה בגרסה נורמלית)
לא ידעתי
שאוברי פלאזה בתור ארון בור זה משהו שאני צריך בחיים שלי, אבל הנה…
כן, אבל יש פה מעט התחמקות (של למ"מ)
כלומר, זה בהחלט מעניין ומגניב ומוטיב נהדר לאורך המחזמר – אבל הוא גם מוטיב שלמ"מ יודע להקצין כשהוא רוצה להראות דואליות ולפקפק במידע ויודע למתן כשהוא רוצה שניקח אותו כפשוטו.
ויותר מזה – יש כאן בחירה של למ"מ לתת להמילטון לספר את החלק הזה בעצמו. כשאתה מחליט לתת את החלק הזה מהנרטיב לדמות שתעגל בו פינות (בניגוד ללא יודע – אלייזה או מדיסון או מישהו אחר), אתה יודע מה אתה עושה.
נ.ב – השמועה התחילה עם הבריטים, לא עם ג'ון אדאמס. ואני קצתתתתת חושב שזה למ"מ מסתבך עם המילים של עצמו ומנסה לתקן לאחור. לדעתי הוא קרא את זה, לא הצליב מידע, הכניס את זה, ועכשיו מצדיק את זה. אם הוא היה רוצה להראות את המילטון מתלהב מזה – היו עוד דרכים מאשר לפנות ישירות לקהל ולהגיד "זה נכון" – דבר שלא מופיע לאף פריט מידע אחר.
שכחתי לסמן ספויילר, סליחה!
(ל"ת)
אני רק שאלה
כל הדברים שנפלו בעריכה שאנשים כל הזמן מזכירים כאן – איפה ניתן למצוא אותם?
מסתובבים...
אבל חלק יש כאן
וחלק ב hamilton mixtape.
וחלק בהקלטות של ham4ham
אופס, התכוונתי לסמן כספוילר
אם אפשר לעשות בדיעבד, תודה!
ומילה עקרונית על הפורמט של הסרט.
בתור מישהי שמכירה את הבוטלג בעל פה, זה היה מוזר שחווית הצפייה בסרט עצמו היתה פחות מלהיבה משחשבתי. זה קשור לכמה דברים בעיני.
1. אני חושבת שכן יש איזשהי אנרגיה בהופעה חיה שלא ניתן לשחזר. והמודעות לעובדה שמצלמים אותם גרמה להם להתנהל בצורה טיפה קצת שונה, ושמנסה להיות טיפה יותר מוקטנת ביחס לתיאטרון סטנדרטי, מה שפחות עבד בעיני (דוגמא- גם בר וגם לאפייט בהתחלה של guns and ships הרבה פחות אנרגטיים מאשר בהופע המצולמת, המילטון ב helpless, אנג'ליקה בsatisfied).
2. זוית צילום- הם כאילו ניסוי לייצר חווית תיאטרון משופרת של מישהו שיושב בדיוק מול מרכז הבמה, אבל אני לא בטוחה שזו זוית הצילום הנכונה, כי מה לעשות, אנחנו לא בתיאטרון, אנחנו לא יכולים להזיז את הראש ימינה ושמאלה להתמקד בדברים שונים, אנחנו מול מסך, ומה שנתפס בפריים- נתפס. זה הפתיע אותי לראות איך יש סצנות שנראות הרבה יותר טוב דווקא מהצילום מהיציע שנותן יותר נפח לתמונה. אני חושבת שצילום מהיציע משולב בקלוזאפים היה עובד הרבה יותר טוב למדיום הקולנועי/טלוויזיוני.
3. מסתבר שזה לא הקאסט המקורי מקורי. יש שני חברי להקה (company) שהספיקו לעזוב עוד לפני הצילום (אגב גם ג'ונתן גרוף הספיק לעזוב אבל אותו החזירו במיוחד). והם היו יותר מוצלחים בעיני ממי שהחליף אותם. בעיקר מי ששיחק את התפקיד של ג'נרל לי, שאני חושבת שהיה רקדן טיפה פחות טוב, אבל זמר יותר טוב ואם טיימינג יותר טוב.
אז כן, לא רואים הכל והווליום פחות מוצלח, אבל איכשהו, בינתיים, אני יותר נהנית מהבוטלג. אבל אולי זה סתם ההרגל.
*עם טיימינג יותר טוב
*עם!!! ג'יזס מיפ! תתאפסי על עצמך!
אני חושב שבחירות הזוויות והקאטים בחלק מהקטעים היו תמוהות
אני למשל, חיבבתי את המצלמה שעומדת בצד השני של הבמה ומסתכלת לכיוון הקהל, ואהבתי שהשתמשו בה בפעם הראשונה שגרוף נכנס לבמה וראינו את הגב שלו – אבל זה היה ממש מרושל להשתמש בה כדי להציג את ג'ורג' וושינגטון ממש בשיר שלאחר מכן. זו הרי דמות חשובה שברר עושה לכניסה שלה Build up רציני – אבל את הפנים שלו אנחנו רואים בפעם הראשונה מהזווית הזו, לפני שהוא מוצג לקהל שיושב בכיסאות, וכשהפנים שלו מעוותות בגלל שהוא קרוב כל כך למצלמה.
הייתה עוד זווית, מלמעלה, שהפעם הראשונה שהשתמשו בה הייתה מאד מבלבלת, כי זה היה באמצע רצף של קאטים מהירים ופתאום זורקים עליך זווית חדשה. אני כן חיבבתי את השימוש בThe Reynolds Pamphlet.
בלי קשר, יש עיקרון בעריכה שאומר שברגעים עם הרבה התרחשות, הקאטים צריכים להיעשות בהתאם למקום על המסך שהצופה מסתכל עליו בכל רגע נתון. כך למשל, אם הדבר הדומיננטי בפריים נמצא בצד שמאל למעלה – זה האיזור שאליו הצופה צריך להסתכל גם אחרי הקאט. כלומר, צריך למצוא שוט שבו מוקד העניין נמצא בצד שמאל למעלה. יש כאן סרטון שמסביר את העיקרון הזה הרבה יותר טוב, עם "כביש הזעם" כדוגמא.
היי, היו כמה סופרים שעיבדו את הספרים שלהם ממש טוב לקולנוע!
אבל חוץ מזה, כן, כל מה שאמרתם.
מנכיח שתומאס קייל ביים את הפרק הראשון של "פוסי/ורדון", שהיה מושלם
(ל"ת)
מפתיע, לא ידעתי את זה
אם ככה אז באמת אין לי הסבר
סרט חמוד אבל אמממ...
מה היה קורה היום אם שחקן לבן היה מגלם את נלסון מנדלה? האם "הוא פשוט מתאים יותר לתפקיד וכישרוני" היה עובר אז? ובלי קשר לפוליטיקה, זה נורא דיסאוריאנטינג.
ואגב, דווקא חשבתי ששני השחקנים הלבנים היחידים, אשתו של המילטון והמלך ג'ורג' היו הזמרים הטובים יותר בפער. או שאולי פשוט היו להם את השירים הטובים ביותר.
א. אשתו של המילטון לא לבנה
ב. כמו שכתוב בביקורת – יש כאן מן הסתם התרחקות מכוונת מ"ייצוג היסטורי נאמן למציאות". אם מי שירצה לעשות איזה שהיא גרסה של נלסון מנדלה שבה חלק מהקטע זה שהנה אנחנו מראים שנלסון מנדלה לבן אז כאילו, לא יודע מה הוא ירצה להשיג מזה אבל לבריאות, זה לא מוקצה מחמת הרעיון עצמו.
"המילטון" זה לא איזה בלקוושינג של דמויות היסטוריות ואנשים שיגדלו בארה"ב יגידו לעצמם "רגע??? וושינגטון היה בעצם לבן????". אין בליהוק הזה אף אחד מהנזקים הפוטנציאליים שיש כאשר מדובר בליהוק "הפוך" (בן אפלק מגלם דמות היספנית ב"ארגו", ובכך מוחק חלק בהיסטוריה שלא נעשה על ידי לבנים ולוקח אותו מחדש אליהם [למרות השתי תמונות מס שפתיים בסוף]/ לקיחת תפקידים משחקנים שמראש נתקלים בקשיים בתעשייה/ עוד דברים).
אם אתה מתנגד לביקורת על "ווייט וואשינג" זה סבבה, ואפשר פשוט להגיד את זה. לשחק במשחק ה"אבל מה אם זה וזה וזה" הוא לא מועיל, כי לרוב לא מדובר באותה נקודת השוואה ומדובר בספוקלציות חריפות. אם אתה דווקא מסכים עם ביקורת על "וייטוואשינג" עד כדי כך שזה מפריע לך גם בצורת ההופכית, אז כאילו, תהנה, מה אני אגיד לך.
מנצלת את ההזדמנות
ואת העיסוק (ספציפית) בפיליפה סו, לקשר לדבר הכי חמוד שראיתי בטוויטר השבוע.
רק שזה לא "הוא יותר מתאים לתפקיד וכשרוני"
זו בחירה מודעת, ואמירה פוליטית מודעת (מעבר להחלטה הראשונית של גיוון עקרוני בקאסט, יש שם ליהוקים מכוונים – לדוגמא התפקיד של ג'פרסון מוגדר כתפקיד שמיועד לאפרו-אמריקאי בהכרח).
אפשר להתווכח על משמעות האמירה הזו אם אתה ממש רוצה, אבל תמצא לי סרט עם נלסון מנדלה לבן כשעצם ההחלטה שהוא יהיה לבן היא אמירה פוליטית בפני עצמה, ונדבר. (זו אגב לדוגמא, הסיבה שלי באופן אישי אין בעיה עם התפקיד של רדג ברעם טרופי- זו סאטירה בדיוק על ההחלטות הללו, אני יודעת שלא כולם מסכימים איתי, אבל זו דעתי).
סיפורה של דרום אפריקה בהיפוך תפקידים גזעי זה משהו שכבר קיים.
קוראים לזה דרום אפריקה של היום :(
השאלה בליהוק הפוך היא תמיד: מה אתה מנסה לומר בליהוק הזה
כשמלהקים את בן קינגסלי כהודי או סקרלט ג'והנסן כאסייתית, הליהוק צועק: "אנחנו רוצים להרוויח, אז בוא נלהק שחקן מוכר".
כשמלהקים בריטים לתפקיד רוסים ב"צ'רנוביל", הליהוק אומר: "אנחנו רוצים להיות אותנטיים, אבל לא צריך להגזים"
כשמלהקים בריטים/שחורים/אף אחד שאפילו נראה רוסי ל-The Great (סדרה מאוד לא אותנטית על קטרינה הגדולה), הליהוק אומר: "אנחנו לא רוצים להיות אותנטיים בכלל, אנחנו רוצים לעשות כיף".
הליהוק ב"המילטון" (להבנתי, לא צפיתי בו עדיין) בא להעביר מסר של שיוויון ואפליה מתקנת, בזמן שהוא נועד להקליל קצת את האמת ההיסטורית. אפשר לא להסכים עם המסר הזה והדרך שבה הוא מועבר (וגירסא יותר נאמנה לעובדות של הסיפור של הדמויות הללו היה זקוק גם לליהוק יותר אותנטי). אבל קשה לי לראות איך התרסה בכיוון ההפוך ("שחקן לבן היה מגלם את נלסון מנדלה") הייתה משדרת אמירה שהיא יותר מהתרסה כנגד ליהוקים לא אותנטיים (ופרובוקציה לשם הפרובוקציה היא פשוט משעממת).
ניטפוק: אני לא חושב שקינגסלי היה מוכר כשהוא לוהק כגנדהי
לדעתי, זה היה התפקיד הקולנועי הראשון שלו (או בין הראשונים).
ובנוסף, הוא בן לאב הודי ולאם אנגליה
הוא נולד לשם קרישנה.
קטע, קראתי את זה במקור כ"יהודי" וחשבתי שנמרוד מתכוון לתפקיד שלו ב"רשימת שינדלר".
(ל"ת)
בדיוק משתלב עם התהייה שלי
מתי הליהוק של בן קינגסלי כיהודי ייחשב מספיק בעייתי כדי לשים את 'רשימת שינדלר' ברשימת הסרטים הלא ראויים.
אני חושב שבסך הכל בקולנוע היו יותר דמויות היסטוריות יהודיות שגולמו על ידי לא יהודים מאשר כאלה שכן.
כולל, אתם יודעים, פאקינג משה רבינו. שזה כמו שכריסטיאן בייל ישחק את מוחמד. מעניין שעל זה אין יותר מדי תלונות – אם כי לדעתי, לא צריכות להיות.
הבעיה בגילום של מוחמד בסרט הוליוודי
מתחילה הרבה לפני השאלה מי יגלם אותו, ויותר בעצם הרעיון שדמות בשר ודם תגלם אותו. (הסרט שנעשה על מוחמד, "המסר", מצא דרך עקיפה מעניינת להתמודד עם זה).
אבל יש סיבה שאין תלונות על זה
הסיבה היא שכמו שאין בעיה ששחקנים לא יהודים יגלמו דמויות יהודיות, גם אין בעיה ששחקנים כן יהודים יגלמו דמויות לא יהודיות, ויש די והותר שחקנים יהודיים בהוליווד.
כשהמצב יהיה דומה עם POC יהיה אפשר לדבר.
התשובה האמיתית היא
שזה כי יהודים נתפסים כלבנים על ידי אנשים שנוח להם עם האג'נדה לתפוס את היהודים כלבנים, וכלא-לבנים מספיק על ידי אנשים שנוח להם לא לתפוס את היהודים כלבנים (aka בעיקר נאו נאצים ולאומנים).
כן אבל
זה שיש יחסית הרבה שחקנים יהודים זה נכון, אבל הנה שאלה: כמה סרטים הוליוודיים יצא לך לראות בהם יש ייצוג ליהודים בתור יהודים? כלומר, לאו דווקא שהשחקן הוא יהודי והדמות היא כזו שהשיוך הדתי שלה לא רלוונטי בכלל – דמויות של יהודי שיהדותו זה חלק מהעלילה? כמה מהסרטים האלו הם לא סרטי שואה? ובכמה מתוכם (כולל סרטי השואה) הוא אכן מגולם ע"י שחקן יהודי?
אני חושב שיש הבדל בין ללהק שחקן שהוא במקרה יהודי לתפקיד שבו זה לא רלוונטי בכלל לבין "ייצוג של יהודים בקולנוע"
וכמה מתוכם הם לא מחזמרים?
(ל"ת)
אני חושב שהעניין כאן הוא שכל פוליטיקת הזהויות הזאת עוברת דרך פריזמה מאוד אמריקאית
שבה יהודים נתפסים פחות כמיעוט גזעי/לאומי ויותר כמיעוט דתי. לא שיהודים לא סבלו מאפליה או מגזענות בארה"ב (בין השאר סביב החשד לקומוניזם), אבל המעמד שלהם קצת דומה למעמד של הקתולים בארה"ב (עד היום היה רק נשיא קתולי אחד, ולפני שנבחר המחשבה שיהיה נשיא קתולי נשמע תלוש ודומה לרעיון שהתחיל להפוך לרלוונטי בשנים האחרונות של אפשרות לנשיא יהודי). זה מאוד שונה מהתפיסה האירופאית של יהודים כקהילה מבודדת. וכיוון שלא נהוג לחלק אנשים לפי דת בארה"ב, כל הקבוצות האלו נתפסות כלבנות באותה מידה.
זאת לא הדוגמא היחידה. שחורים בארה"ב נתפסים כיחידה אחת הומוגנית, כיוון שהזהות המקורית של מרבית האפרו אמריקאית נמחקה במהלך העבדות (גם אם בארה"ב יש היום לא מעט שחורים עם זהות אתנית ברורה, כמו אובמה), ולכן אין בעיה ששחקן ממוצא ניגרי ישחק דמות של סודני. לעומת זאת, האסיאתים בארה"ב לא עברו תהליך דומה, ולכן שחקן סיני שמשחק דמות ויאטנמית יתפס כלא ראוי.
אני לא בטוח לגבי וייטנאמים
אבל ראיתי כמה וכמה דוגמאות בהוליווד של שחקנים ממוצא אסייתי אחד (יפני, סיני, או קוריאני) שמשחקים דמויות ממוצא אסייתי אחר (מאותה רשימה).
אגב – פרקטיקה שגם קיימת בהפקות באסיה.
בשתי ההפקות בברודוויי של "מיס סייגון" (כלומר, סייגון, וייטנאם) את התפקיד הראשי ביצעה שחקנית ממוצא פיליפיני
האחת (ליאה סאלונגה) זכתה עליו בטוני והשנייה (אווה נובלזדה) הייתה מועמדת.
המקרים האלו כמובן קורים, אבל זה לא תמיד עבר ללא באקלש
בעיקר במקרים שבהם סינים לוהקו לתפקיד יפנים (זכרונותיה של גיישה), אבל גם במקרים שבהם שחקן ויאטנמי (רנדל פארק) לתפקיד של טייואני (Fresh of the Boat).
זה קצת מטומטם בעיני
כי אף אחד לא מתלונן כשאירופאי מלאומיות אחת מלוהק לאירופאי מלאומיות אחרת.. מה ההבדל בין וייאטנאם קמבודיה תאילנד לבין גרמניה אוסטריה שוויץ
זה לא מדוייק. זה פשוט תלוי עד כמה זה קיצוני
אם נקביל לארץ – כבר יש כאן כור היתוך, ויש כאן די הרבה שחקנים שהמוצא שלהם כבר לא כל כך מוגדר, והמוצא של התפקיד לא כל כך מוגדר, ולכן תכלס זה לא ממש משנה. אבל כשכן יש תפקיד שהמוצא בו הוא משמעותי, ובוחרים מישהו שאין לו שום קשר למוצא הזה – אז בהחלט יש תלונות.
זה כמו שב"משפחת זגורי" כן היתה התרעמות מסויימת על זה ששני ההורים הם ממוצא אשכנזי טהור. (בתפקיד של אביאל לא היתה בעיה כי הוא היה אמור מראש להיות "אשכנזי" באופיו גם אם לא במוצאו).
אם התפקיד דורש מוצא איטלקי מובהק (למשל) ויביאו מישהו עם מוצא אירי מובהק – אז כן יהיו תלונות. ההבדל הוא בכיוון השני, שבדרך כלל אין באמת משמעות למוצא ואז ישנו קצת את הסיפור שיתאים למוצא של השחקן שבחרו, מה שפחות עושים עם שחקנים ממוצא אסייתי.
מה הבעיה אני לא מבין
אם הוא אירי אבל יכול לעשות איטלקי שיעשה איטלקי
כאן נזכיר שאת מדו סופרנו גילמה ג'יימי לין-סיגלר היהודיה הכשרה.
(ל"ת)
תיקון אחד מינורי ואחד קריטי: ״זגורי אימפריה״, לא ״משפחת זגורי״
ובעוד שרה פון שוורצה היא, כפי שנרמז קלות בשמה, אכן אשכנזייה, משה איבגי יליד קזבלנקה.
אז על מי עוד התלוננו?
זכרתי משום מה שהתלוננו על שני שחקנים… אולי טעיתי, לא תהיה פעם ראשונה…
שרה פון שוורצה היא גיורת ממוצא גרמני
זה נחשב אשכנזיה?
תקרא לזה איך שאתה רוצה
אבל היא לא ממש מעדות המזרח ובטח לא מרוקאית….
קוראים לה שוורצה
זה כמעט כמו שוורץ
יש עוד נקודה שנוגעת ליכולת של אנשים מאותו מוצא לראות את ההבדל
עבור יפני, אין הבדל בין סיני לבין תימני בתפקיד של דמות יפנית – בשני המקרים ההבדל כל כך בולט לעין שאי אפשר שלא לשים לב אליו. אבל בניגוד לב"המילטון", הליהוק ב"סיפורה של שפחה" אומר "זה מספיק קרוב, אולי הם לא ישימו לב", שזה די זלזול בקהל.
נדמה לי שהתייחסת ל-"זכרונותיה של גיישה" ולא ל-"סיפורה של שפחה"
ושם הבעיה היתה יותר ההקשר ההיסטורי – ללהק שחקנית סינית לתפקיד גיישה של גבר יפני בשנות -30, תקופה שבה יפן התחילה לבצע פשעי מלחמה בסין, לרבות אונס של נשים, זה בעייתי.
מצד שני, בסרטים שמופקים *במזרח אסיה* מהעשורים האחרונים אתה יכול למצוא כוכבים (בעיקר כוכבות) מיפן בתפקידים סיניים בסרטים סיניים. מגי קיו, שחקנית אמריקאית ממוצא וייטנמי (מצד האמא – מצד אבא שלה היא אירית ופולנית…) הופיעה בתפקידי דמויות סיניות בסרטים מהונג-קונג לפני שהיא הופיעה בתפקידים של דמויות כאלה ב-"מת לחיות 4" ו-"משימה בלתי אפשרית 3". אף אחד לא התלונן לגביה.
תודה שהעלת את זה
מצד אחד, הם מוקיעים את התכונות האופייניות לסטייל ההוליוודי, ולאמרקנזציה של כל מיני שלוחות אשר מבטאות ניצני התרבות.
מצד שני, באיזושהו פרדוקס מנטאלי צבעוני במיוחד, הם מצפים מהתרבות המערבית בכלל, והוליווד בפרט, לגלם את המרכז התרבותי של העולם. זה לא חייב להיות ככה. זה שהאמריקאים הם הכי טובים בפער בכל מה שקשור לתעשיית הבידור, לא אומר שהם צריכים לוותר על הליבה החברתית שלהם.
העולם צריך להגיד תודה לאמריקאים שהם בכלל מעוניינים בלבצע אדפטציות לדמויות שאינן אמריקאיות, ואירועים שאינם התרחשו באמריקה. המעט שהם עושים זה לגלם שחקנים שמגיעים מן התרבות שלהם ומדברים בשפה שלהם. וגם את זה העולם לא נותן להם. בדיחה. מתי באיזו מדינה במרכז אסיה עשו סרט על אחד מהאבות המייסדים האמריקאים? רק לשמוע את זה נשמע מגוחך. מכיוון שרק אמריקאים, מתוקף העוצמה היצירתית, הכלכלית, והתעשייתית שלהם מסוגל להפיח בזה רוח חיים. האמריקאים הפיקו סרטים של מאות מליוני דולרים על מלחמת העצמאות הישראלית, על הודים, על מלכים סינים, על פושעים ברזילאים, על וויקינגים, על שבטים ממערב אפריקה.
העולם צריך להשתחוות ולהודות להם שהם רואים לנכון לקחת סיפורים של עמים אחרים ולהפיק מהם הפקה הוליוודית מלאה. אם הרוסים רוצים שחקנים רוסים שידברו רוסית בסדרה המבוססת על אירועים שהחברה שלהם עברה, שיפיקו סדרה כזאת בעצמם (כנראה שהם כבר עשו את זה, אבל מן הסתם שהיא לא קיבלה אחוז אחד מההייפ שהפקה מערבית משיגה).
כשבימי הביניים בצרפת, העלו מחזה על סיפורו של ישו, האם הם שלחו סקואטים לאיזור המזרח התיכון לחפש שחקנים מוכשרים? שלחו ספינה ושילמו על הוצאות? לא נראה לי. הם נתנו לצרפתי לגלם את התפקיד. לא כי הם רצו לבצע איזה וויאטוואשינג לא בתור איזשהו מהלך קולניאליסטי, אלא כי כל תרבות, גם כאשר היא לוקחת סיפור ממקום אחר של אנשים שנראים אחרת, היא עושה את בדרכה שלה.
בכל מקום בעולם, מוזיקה, קולנוע, ותרבות אמרקאית הם יותר פופולארים מאשר התרבות המקומית. זה כל כך מוחלט שאנחנו אפילו לא שמים לב לזה. עוד 500 שנה כשידברו על המאה ה-21, אולי יצבעו את כל העולם בצבעי הדגל האמריקאי באותו אופן שעושים לאימפריה הרומית והמונולוגית בשיאם. התקשורת ההמונית הפכה כיבוש צבאי וניצול אדמה לכמעט-מיותר. כל מה שאתה צריך זה לספק בידור לקהל הרחב. זה הרבה יותר משתלם.
באשר לטענה בנוגע למחזה עצמו.
כמובן שההנחה האלמנטרית ביותר היא פוליטית, אך היא כל כך מגוכחת שלא התייחסתי אליה בכלל, וקיוויתי מאוד שזו לא הסיבה. באותו מקרה אני אישית פניתי למילותיו של כותב הביקורת:
"ואם אפשר לתת לשחקנים מוכשרים בטירוף למלא את התפקידים הללו – מה טוב.", זה נכתב, או שפשוט קראתי את זה כך שהנחתי שזו הסיבה שהוא נותן להחלטה של ההפקה לתת לשחקנים שחורים לגלם תפקידים של אנשים לבנים.
אפשר לדעת למה התגובה שלי לא אושרה?
(ל"ת)
ולגבי השירים
מאחר והמחזה נכתב כך שלכל דמות יש סגנון מוזיקלי אופייני, יכול להיות שזה פשוט השפעה של סגנונות מועדפים- כי השירים של אלייזה והמלך ג'ורג' הם השירים הכי מלודיים – יותר מזכירים שירים של דיסני והביטלס ( בהתאמה), ולא סגנונות ראפ והיפ הופ או R&B. יכול להיות שאלו פשוט הסגנונות שאתה יותר מתחבר אליהם וזה סבבה לגמרי, זה חלק מהכיף של ההופעה לדעתי, שיש הרבה סגנונות מוזיקלים משולבים, ולכל אחד יש את ההעדפות שלו.
איזה מזל שלא היו כרטיסים בפעמיים שביקרתי
באמת תופעה מעניינת, ההצלחה הכבירה.
נקודת הביקורת העיקרית שלי: זה מחזמר חסר לב.
לא באמת אכפת לי מהדמויות הראשיות.
גם השירים לא מתעלים מלבד משחקי מילים שלא מחזיקים מעמד.
בקיצור, ההצלחה באה בחלקה בגלל הבולשיט של ליהוק מיעוטים שמצא חן בעיני הדפקטים הרגילים.
אם רק היית מתאפק היה סיכוי שיאמינו שהביקורת כנה.
"לוי אשכול" - בכיכוב דובר קוסאשווילי!
עד כמה צריך להיות חובב של היסטוריה אמריקאית כדי להנות מ"המילטון"? אפשר פשוט לצפות לסרט מבדר על שמוק יהיר עם שירים טובים גם אם אין לי מושג מה ההבדל בין וושינגטון ואייזנהאוור?
אתה בטח מתכוון "בנגוריון" בכיכובו של שחקן תימני כלשהו.
(ל"ת)
יותר "דב יוסף" מ"בן גוריון"
המילטון לא היה מהאבות המייסדים הבולטים או הזכורים עד המחזמר הנוכחי. השמיטו אותו לחלוטין מיצירות קודמות שעסקו בהקמת המדינה כמו "1776" (שבו ג'פרסון הוא גם לבן וגם ביישן, מה שתואם יותר לתיעוד ההיסטורי, ומעניין הרבה פחות).
באמת? התרשמתי שהוא דמות מוכרת.
אני הכרתי אותו מעל עשור לפני כן בגלל שלמיטב זכרוני הוא מוזכר בפרק ההוא של סאות'פארק בו קרטמן חוזר בסמן להכרזת העצמאות.
אבל ראוי להבחין
שרוב היצירות הקודמות הנוגעות להקמת ארה"ב קשורות בעיקר להכרזת העצמאות (בה לא היה להמילטון שום תפקיד) ולמלחמה (בה היה להמילטון תפקיד קטן, אשר מואדר מאוד ע"י המחזה)
כן
יש כמה רפרנסים נחמדים לפריקים של הדבר, אבל אין הכרח להבין מה היא בדיוק ה-Bill of Rights או מי זו סאלי המינגס כדי להבין מה קורה שם.
אוקיי, עכשיו כשראיתי את הסרט פעמיים
ושמעתי את הפסקול אין ספור פעמים אני יכולה להעריך את הביקורת הרבה יותר! אחרי שקראתי העולם התהפך ;)
רק לגבי לירות לאוויר
זה דווקא כן דבר אמיתי ולא איזה המצאה של המילטון.