2023: סיכום חצי שנה בקולנוע

מהבאנשיות ועד בבילון - נותנים סימנים בסרטי חצי השנה האחרונה.

במקור, סיכום חצי השנה היה אמור להיות משהו קליל וחביב שמאפשר לדבר על חצי השנה החולפת שבה כולנו ראינו כמות סבירה לחלוטין של סרטים. לצערי, אני ראיתי איכשהו משהו כמו 60 סרטים מחצי השנה האחרונה, וכן, למרות ההיגיון הבריא של "לא חייבים להזכיר כל סרט וסרט" – אני הולך להזכיר כל סרט וסרט. אז שימו חגורות, תלגמו לגימה מהקפה, ובואו נצא לדרך.

נתחיל בהתנצלות לכל הסרטים שלא הספקתי לראות, מסיבות טובות יותר או פחות. יש הרבה מהם (יוצאים הרבה סרטים בארץ, וזה עוד לפני הסטרימינג), אבל נציין כאן את "מהיר ועצבני 10", "אנטמן והצרעה: קוונטומאניה", "נעדרת", "מייגן", "קריד 3", "בוקר יפה אחד", "שקרים קטנים", וכל סרטי השבוע האחרון של יוני.

הפצה

פרס ה"אם על כל פעם השנה שזה היה קורה היה לי שקל היו לי שני שקלים, שזה לא הרבה אבל מוזר שזה קרה פעמיים" #1 – סרטי יום תום: בהפרש של כמה חודשים יצאו "ימי תום" ו"ימים של תום", מה שבכלל לא מבלבל כשמנסים לדבר עליהם, מה פתאום. זה תרגום חצי סביר במקרה של סרטו של ג'יימס גריי (במקור "Armageddon Time") וגם שם סבבה לסרט התיעודי של גיא דוידי, אז זה לא שמדובר בקלישאה חדשה (אם כי אם עכשיו יקראו לכל סרט "הימים של תום", "ימי התום", "יומו של תום" ועוד זה יהיה מאוד משעשע ומאוד מבלבל), ועדיין – מוזר. הסרט של גריי עדיף, אם היה ספק, ובכלליות הוא סרט טוב מאוד שקצת נעלם, כמו כל סרטיו של גריי, וחבל.

פרס ה"מה נזכרתם?" למפיצי הקולנוע, מקצה בינלאומי: "ממשלת ארה"ב נגד בילי הולידיי" הוא סרט סביר מינוס שהיה מועמד לאוסקר בשנת הקורונה הגדולה של 2020. זאת אומרת שהוא יצא בארץ לא אוסקר אחד אחרי שהיה רלוונטי (כי בכל זאת, קורונה), אלא שניים. ולא תגידו סרט זוכה אוסקר כמו "גדרות" (שלא הופץ) או "נשים מדברות" או מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. לא, סרט שהיה מועמד לשחקנית, הפסיד, נשכח, ועכשיו יצא. למי זה טוב?

פרס ה"מה נזכרתם?" למפיצי הקולנוע, מקצה ישראלי: "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". להלן סיכום מצב הקולנוע הישראלי: בקרוב נגיע לנקודת רתיחה שבה אבסלוטית יהיו יותר סרטים ישראליים מצופים מישראלים שמעוניינים לצפות בהם. זאת לא אשמת אף סרט ("מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" הוא בסך הכול אחלה סרט), אבל זה יוצר מצב שבו סרטים ישראליים בגדול פשוט נבלעים פה בלי להשאיר חותם או – כמו במקרה של "מותו של הקולנוע" – מחכים שלוש שנים בשביל לצאת… ואז נבלעים פה בלי להשאיר חותם.

פרס ה"שקרים ארורים בפרסום": לא ראיתי "דאבל דייט", ולכן הבחירה בו לא באה להגן על כבודו, אלא על כבוד הצופים – שהובטחה להם בטריילר ובתקציר הישראלי קומדיה רומנטית חביבה על זוג שיוצא למסע פרוע. תקציר סבבה, רק שהוא משמיט אלמנט אחד חשוב בכל העניין הזה, והוא ש"דאבל דייט" הוא סרט מד"ב שנקרא באנגלית "Robots", ועם סיבה טובה. זה מהלך כל כך חצוף ובזיוני שאני מודה בעיקר שאני מקווה שהם ינסו לשכפל אותו לעוד סרטים, רק כאלה גדולים יותר. דמיינו את זה: "עסקה עם אהבה", סרט על מיליארדר שמרגיש ריקנות בחיים ולפתע בפגישה לילית מפתיעה פוגש את מי שיכולה אולי לספק לו את מה שהיה חסר לו כל החיים. ורק אז מגלים שהשם באנגלית הוא "The Batman".

 

פרס ה"רגע, מה, שנייה, זה הופץ פה?!": "סוזומה" הוא סרט אנימה. כזה שעובד בלי פאנדום כלשהו של סדרה עם מלא מעריצים, אלא פשוט סרט אנימה של במאי מוערך. לרוב סרטים שכאלה מגיעים לפסטיבל ירושלים להקרנת צהריים שצריך להזיז פגישות ולוויות בשביל לראות אותה. אלא שהפעם אפשר היה פשוט לקנות כרטיס ולראות בבתי הקולנוע. שאפו לכל המעורבים בדבר.

פרס ה"בבקשה תפיצו את זה": "סיסו" (Sisu). מה אוהבים ישראלים? סרטי אקשן ונאצים מתים. אז למה, בתקופה שבה בכל סוף שבוע יוצאים איזה חמישה סרטים שאף אחד לא מכיר, לא מביאים אלינו (עדיין, אני מקווה) את "סיסו", 91 דקות כיפיות שבהן אדם אט אט מחסל מחלקה של נאצים? זה מעבר ל"תביאו סרטים טובים" – זה "תביאו סרטים שבבירור יש עוד הרבה אנשים שצריכים להכיר כי הם ייהנו מזה".

פרס ההברקה על תרגום שמות: "גאוות יחידה". זה מעבר ל"גיחי גיחי הומואים גאווה": השם של הסרט הזה אומר כל כך הרבה יותר על הסרט – גם בלי משחק המילים – מאשר "הבדיקה" המקורי והריקני באנגלית. סרט סבבה, אגב.

פרס השם הכי טוב: "השכן שלי אדולף". יש עוד הרבה מעלות לסרט הזה, אבל אני באמת לא בטוח שמישהי מהן מתעלה על שם שמצליח להכניס לתוכו עלילה שלמה (שהסרט לא בדיוק כפי שהוא רומז, ובכל זאת).

פרס השם המבאס: "החבר השמן שלי". תקשיבו, גיבור הסרט הוא פשוט יותר מסתם אדם שמן, וחבל שהסרט גורם לזה להישמע כאילו זה איזה מרתון בדיחות שומן כשהסרט עצמו הוא יותר מזה.

ז'אנרים

פרס הווס אנדרסון על שם ווס אנדרסון: "אסטרואיד סיטי". אני מאוד מאוד מאוד אוהב את "אסטרואיד סיטי", ועומד מאחורי הרעיון שהסרט דווקא מוצא את אנדרסון מנסה לפרוץ את הגבולות של עצמו – אבל אולי דווקא בגלל זה, הסרט הזה הוא אחד הווס אנדרסונ-יים ביותר, ומיועד אולי בעצם רק למי שעדיין לא נמאס לו מהבמאי. למשל, אני.

דירוג כל הסרטים שהיו בשורטליסט של האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר ואז הופצו פה, מהנמוך לגבוה:

7. "קורסאז'": כמה רגעים כיפיים בתוך גלולת שינה של סרט.
6. "אי-אה": זהו אכן חמור.
5. "קירבה": מצטער, מסתבר שאין לב.
4. "הצגת הקולנוע האחרונה": ילדים הודים חמודים אוהבים קולנוע, מה יש לשנוא?
3. "עכביש קדוש": קשוח, אכזרי, קצת ארוך מדי.
2. "הבוס הטוב": סאטירה כיפית וחביבה שחבל שלא זכתה ליותר תשומת לב.
1. "החלטה לעזוב": מבריק, מתבשל טוב במוח אחרי הצפייה, עדיין קצת ארוך מדי.

דף הוויקיפדיה הכי ויקיפדי של השנה: "סיפורו של אמט טיל". וואו, איזה סיפור. מישהו חייב לעשות מזה סרט.

פרס ה"היה צריך להיות קומדיה": "הנפש הטובה". אם אתם לא זוכרים שהסרט הזה יצא השנה, אתם לא לבד. אני לא משוכנע שהבמאי שלו זוכר את זה. מדובר בסרט על הפקת סרט שמצמיד מפיקה פמיניסטית לוחמנית ובמאי שהיה בעבר הולל ומאז חזר בתשובה שרוצה לחזור לעשות סרט אחרון. על פניו, מתכון לסאטירה – או לכל הפחות קומדיה – משובחת. בפועל, משום מה, דרמה רצינית להחריד ובינונית ומטה. חבל.

הפרסומת המושקעת ביותר: נייקי, "אייר". כלומר, לאו דווקא השתכנעתי לקנות נעלי נייקי, אבל וואו איזה השקעה בפרסומת, תראו איזה שחקנים הביאו.

סרט הילדים של החצי-שנה: "המכתש על הירח" (Crater). מתגעגעים לתקופה שדיסני עשתה סרטי מקור לילדים שנוגעים לנושאים שרלוונטיים אליהם אבל לא באופן מטיפני, אלא ברובד מטאפורי שאף פעם לא חודר לעלילה בצורה כפויה? או, נו, סתם לסרטי מקור של דיסני בלייב אקשן? אז מסתבר שהם עדיין עושים כאלה. וחלקם אפילו טובים למדי.

סרט האימה של החצי-שנה: "כאילו אין מחר". אני מניח שטכנית ניצן גלעדי יגיד ש"כאילו אין מחר" הוא יותר מתח מאימה, ואז נצטרך להתפלפל בהגדרות, אבל את תחושת האי-נוחות בואכה טרדה קיומית שהסרט הזה גורם לה אי אפשר להכחיש. דירה אחת, מספר קטן של אנשים, קשר למציאות הולך ומידלדל, והכול בסרט שמתמודד בגאון על התואר "פולנסקי הדור הבא".

הקומדיה הרומנטית של החצי-שנה: "ריי ליין" (Rye Lane). לא שהיו מלא אופציות, ובכל זאת "ריי ליין" הוא סרט מקסים-מתוק-נחמד-מאוד עם צמד גיבורים שקשה לא להיות בעדם.

ה"ארגו" החצי-שנתי: "טטריס". נו, אתם יודעים – סרט למבוגרים על מקרה אמיתי שבעיקרון היה מגניב ומותח גם כמו שהוא, אבל זאת הוליווד אז הם מכניסים עוד כמה אלמנטים שלא היו בשביל לעשות את הכול קולנועי יותר ומסעיר יותר, ואתם מסיימים את הצפייה ואומרים לעצמכם "אחלה סרט, לא קשקוש כמו כל הפאנץ'-מנים האלה" ומגלים שאתם אבא בן 45. ארגו של סרט.

הסרט החמוד של החצי-שנה: "איש ושמו אוטו" הוא מרצה קהל (או כמו שאומרים הנוער של ימינו "קראודפליזר") בלי יומרות גדולות, אבל עם טום הנקס ומריאנה טברינו וסיפור בסיס שפשוט עושה את העבודה (…למרות פלאשבקים מיותרים למדי).

סרט התעודה הישראלי הטוב ביותר: "המדרשיה". ראיתי בערך 11 סרטי דוקו במסגרת פרסי אופיר, ובהתחלה חשבתי לדרג אותם אבל אז הבנתי שיש מעט מאוד שאנחנו מרוויחים מלהגיד בחצי משפט מה לא עבד בסרט כזה או אחר. אז במקום זה בואו נשבח את המצטיין – "המדרשיה". מקום שני: "הפרטיזן עם מצלמת הלייקה".

 לא הכול טוב

העריכה הגרועה ביותר:  "ויטני – I Wanna Dance with Somebody". יש הרבה דברים מעפנים וגרועים בסרט על ויטני יוסטון – השם שמשלב עברית ואנגלית, חוסר ההנאה מהשירים של ויטני יוסטון, הפחדנות מלגעת בדברים קשים – אבל כל אלה הם דברים שאפשר לקבל תוך "טוב, זה פשוט לא הסרט שרצו לעשות" ו"מפיצים ישראלים מנסים דרכים חדשות להרוס שמות של סרטים"; אבל זה שהעריכה של הסרט היא קשקוש מבלבל שאין לך מושג מה קורה בו – זה לא אמור להיות בכל גרסה שהיא.

פרס ה"אם על כל פעם השנה שזה היה קורה היה לי שקל היו לי שני שקלים, שזה לא הרבה אבל מוזר שזה קרה פעמיים" #2 – במאים ישראלים שחוזרים לסרט שני מאכזב טיפה שחלק מהסיבה שהוא נופל הוא שחקן ראשי לא טוב: זה לא ש"אמריקה" או "הדרך לאילת" הם סרטים נוראיים, ויש להם כמה וכמה זכויות – ועדיין השורה התחתונה היא כפולה: משמח שהבמאים האלה ממשיכים לעשות סרטים, ומאכזב שהסרטים האלה פחות טובים מסרטי הביכורים שלהם, וחלק ניכר מהסיבה שהם לא עובדים הוא השחקנים הראשיים (מיכאל מושונוב והאח רוזנקיאר, בהתאמה).

המערכה השלישית הכי מאכזבת: "בריכת האינסוף". הייתי כל כך בקטע של הסרט הזה למשך השעה הראשונה והפסיכית שלו, ואז איפשהו באמצע הוא החליט לא להיות יותר מדי מעניין או מופרע והפך למשהו צפוי יותר וכזה שמתמקד בפסיכולוגיה במקום בסוציולוגיה, וחבל.

סרט ההמשך שפחות טוב בכל היבט מהמקור: "שהאזאם! 2: זעם האלים". עדיין חמוד, אבל פשוט בספר דברי הימים קצת מיותר בהשוואה לסרט הראשון.

הסרט הכי מכוער: "הפלאש". אני אוהב הרבה דברים בסרט המוזר והמסורבל, ויש לו כמה דברים שהוא עושה נהדר, והוא כנראה סרט גיבורי העל הטוב של התקופה האחרונה. אבל אין שום סיבה שסרט בתקציב כזה יהיה עד כדי כך מכוער. וכן, הבמאי אמר שזה בכוונה, אני יודע. היי, אני מניח שזה אומר שהוא גאה בפרס הזה.

הליהוק הכי מפוספס:  חואקין פיניקס, "בו מפחד". פיניקס יודע לעשות הרבה דברים, אבל לשחק לוזר – לוזר לוזר כזה? זה מעבר לו. הוא מאוד משתדל, ורואים שהוא מנסה, אבל זה כמו ללהק את רוברט רדפורד ל"בוגר". יש תפקידים שאנשים מסוימים פשוט לא מצליחים עד הסוף לעשות, אפילו אם הם שחקני עילית.

הסרט הנפוח של חצי השנה האחרונה:  כמו מישהו ששם חצוצרה בישבנו ואז מנגן בזכות האוויר שבוקע משם מנגינה, זה לא שאין ל"בבילון" רגעי חן, ואי אפשר להכחיש שמישהו השקיע מאוד בפרויקט הזה – אבל בסופו של דבר, ככל שעובר הזמן, ובייחוד לקראת הסוף, מתבהרת ההבנה שזה פשוט פלוץ ארוך.

השחקן הכי גרוע של החצי-שנה: חוואייר בארדם, "בת הים הקטנה". האם בכלל אפשר להגיד על בארדם שהוא "גרוע"? זה לא שהוא ניסה. בארדם כאילו בא במטרה אחת, והיא לבדוק כמה מעט אפשר לעשות בסרט ועדיין לקבל עליו משכורת עתק. התשובה: מעט מאוד.

הסרט הגרוע של חצי-השנה: "כולם מחכים רק לי". אקי אבני אוסף עוד אבן אינסוף של סרט גרוע באופן בולט בדרך לכפפת האינסוף שלו של סרטים-ישראליים-הכי-גרועים לצד "ללקק את התות", "השיבה מהודו", ו"ההסדר". (ובשביל לא לצאת רק נאחס: "צריך לדעת גם את מי לא לזיין" זה משפט טוב שמבוצע אחלה).

סצנות

שיר החצי-שנה: "פיצ'ז", "האחים סופר מריו: הסרט". הסיבה היחידה שהוא כנראה לא ישרוד ל"שיר השנה" היא רק כי זה מרגיש באופן בוטה שהוא חצי-שיר ולא שיר שלם, אבל עד שתבוא תחרות טובה יותר – וואו, איזה שיר.

סצנת האקשן של החצי-שנה: השעה האחרונה של "ג'ון וויק 4". מטומטם? לא סביר? שריון עלילה? חורים בעלילה? כן, כן, כן, כן, תסתמו את הפה ופשוט תבהו בבלאגן המרהיב שקיאנו ריבס ושות' מארגנים לכם פה. כמעט-מקום-ראשון: "לא ישנים עד ברוקלין", "שומרי הגלקסיה: חלק 3". לא מתקרב אפילו, אל תתחילו: השוט "הרציף" מ"טיילר רייק: חילוץ 2".

סצנת הריקוד המוזרה ביותר: "שומרי הגלקסיה: חלק 3". אחלה בחירת שיר, אפס סינכרון בין השיר למה שקורה על המסך.

בדיחת החצי-שנה: חמש שאלות, "מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים". בכלליות – סרט כיפי ואולי הבלוקבאסטר הכי מהנה של התקופה האחרונה. מקום שני: המכתב, "שהאזאם! 2". מקום שלישי: פאנץ' הסיום, "הפלאש".

מונולוג החצי-שנה: יו גרנט, "מבצע פורצ'ן: תרגיל מלחמה". מתרחשים הרבה דברים ב"מבצע פורצ'ן", ואולי לרגעים אפילו יותר מדי דברים. ולכן יש משהו מרענן בסצנה שבה כל מה שקורה זה רק יו גרנט מדבר ומבהיר למה למרות שסרט שלם בילינו בהסתכלות עקומה על הבן אדם, הוא לא מישהו ששווה להתעסק איתו.

סצנת המוות הכי גרוטסקית: כלומר, יש כמה וכמה סצנות ב"חומר דוב" שמתמודדות על הפרס הזה, ובכל זאת סצנת האמבולנס היא ככל הנראה זאת שהכי גרמה לי לחוש את הכאב של המשתתפים בה.

עוד דברים אקראיים

היקום הקולנועי שאני הכי נהנה ממנו: "שין אולטרהמן" (Shin Ultraman). "מה אם הדרך לנצח איומים קיומיים היא ביורוקרטיה ועבודת צוות?", שאל הידקו אננו אי אז ב-2016 עם "שין גודזילה", וטוב לראות שהוא ממשיך לענות על השאלות הללו עם "שין אולטרהמן", סרט מופרך, מטומטם, ונפלא.

פרס ה"לא הבנתי למה כולכם עפים על זה": תיקו בין "המנצחת" ל"אחרי השמש". אף אחד מהם לא רע, אבל אני גם מודה שאף אחד מהם לא התגבש בעיניי לאותה יצירת מופת כפי שהיא הצטיירה בביקורות רבות. סבבה גמור של סרטים.

פרס ה"אם על כל פעם השנה שזה היה קורה היה לי שקל היו לי שני שקלים, שזה לא הרבה אבל מוזר שזה קרה פעמיים" #3 – סרטים שנקטלו אבל לא הגיע להם, וכמו כן יש שם תפקיד משנה אחד נהדר שראוי לשבחים: "עיניה התכולות" ו"מבוקש מספר אחת". שני סרטים שהגיעו בעיקר לתוך ז'אנרים עמוסים עד לעייפה, אבל הצליחו לבצע את השטיק שלהם (קאמפ גותי ומסתורין וסרט רוצח סדרתי מהורהר, בהתאמה) באופן שמכבד את כל המשתתפים. האם אלו קלאסיקות שבבוא השנים אנשים יגלו ויגידו "איך הו איך פספסו אותן בזמן אמת"? לא. האם הם סרטים טובים, ושווים צפייה למרות שלא מחדשים המון? כן. כמו כן, שמישהו יתן תשבוחות להארי מלינג ובן מנדלסון, הם נהדרים.

השימוש הכי טוב במוזיקה: "רנפילד". מוזיקת סקא היא לא מגניבה. חלק מהאתוס שלה, בשלב הזה, הוא שזאת מוזיקה לא מגניבה. לכן, הכמות ההולכת ועולה של רפרנסים לסקא ביצירות אמריקאיות משמחת אותי מאוד, ואפילו ואני כנראה קהל היעד היחיד שמבין את הבדיחות לעומקן – והבדיחות סקא ב"רנפילד" היו פשוט נהדרות. וכן, יותר טובות מכל הפסקול של "שומרי הגלקסיה: חלק 3", שהוא במקביל אחלה וגם החלש ביותר בטרילוגיה.

פרס ה"אם על כל פעם השנה שזה היה קורה היה לי שקל היו לי שני שקלים, שזה לא הרבה אבל מוזר שזה קרה פעמיים" #4 – רימייקים אירופאיים סבבה לחלוטין לסרטים יפנים: "לחיות" ו"קאט!". "לחיות" ו"קאט!" מצליחים, כל אחד בדרכו, לקלוע לרוח סרטי המקור ("איקירו" ו"מתים בחתיכה אחת") בתוספת ניחוח אירופאי קליל. סרטי המקור עדיין יותר טובים, אבל לעמוד בקצב שלהם זאת משימה לא פשוטה בכלל, וכל הכבוד להם שהצליחו בה.

הסרט הכי יפה, לייב אקשן: "שמונה הרים". לא שזה הכי הוגן – הרי איטליה תמיד מצטלמים נהדר – אבל כן, נו, אין סרט שהיה יפה יותר עד כה השנה מ"שמונה הרים". מקום שני: "החלטה לעזוב".

הסרט הכי יפה, אנימציה: "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש". אפשר למצוא מה לא עובד ב"ברחבי ממדי העכביש" אבל אי אפשר לקחת ממנו את זה שהוא פשוט נראה מדהים, כש"מדהים" זה וואחד לשון המעטה, כן?

פרס ה"בחיי, אני לא מוצא מה להגיד עליך, סרט": "הבשורה על פי יהודה". אין שום דבר גרוע מדי ב"בשורה על פי יהודה", ויש כמה דברים טובים – למשל, דורון תבורי – אבל קשה להגיד שיש משהו בולט מאוד בסרט הזה לכל כיוון שהוא. סבבה של סרט.

פרס ה"לא המצאתי את הסרט הזה, הוא קיים, אני נשבע!": "Murder, Anyone?" סרט קטן על זוג מחזאים שמנסים לכתוב מחזה (או סרט) על רוצח סדרתי (או שלא?) וכיוצא בזאת הוא מעין תרגיל מטא ארוך וחביב שאין שום צורך לרוץ ולחפש אותו, אבל הוא חביב מאוד וקצר אז למה שלא תראו אותו בעצם.

השיפור הניכר ביותר: דארן ארונופסקי, "הלוויתן". זה לא ש"הלוויתן" היה סרט כזה טוב, אבל הוא היה סולידי, שזה אלף אלפי מונים מעל דבר כמו "אימא!" או "המבול".

הכי טובים

צוות השחקנים של החצי שנה: "ולריה מתחתנת". כל אחד משחקני "ולריה מתחתנת" לוקח דמות לא פשוטה ומצליח לגרום לצופים לראות אותה משלל צדדים – חיוביים, שליליים, בוגרים, ילדותיים, אנושיים וספרותיים. כן, הטקסט והבימוי עושים הרבה עבודה אבל אי אפשר לקחת מהשחקנים את העבודה שהם השקיעו, אז גם לא נעשה זאת.

הסרט הכי טוב (שלא הופץ): "הנערה המלאכותית". נו, די, כולכם הולכים לדבר על בינות מלאכותיות ואף אחד לא הולך לשבת ולראות את אחת מהאמירות הכי יפות לגביהן שנעשתה השנה (ואולי בכלל)? אתם לא רציניים.

הסרט הכי טוב: "רוחות אינישרין". בלי אוסקר, בלי קופות, סרטו של מקדונה סוחב את עצמו הלאה על בסיס דבר אחד פשוט – הוא סרט די מושלם. מצחיק, טרגי, אנושי, חכם, טיפשי כשצריך, ספציפי באופן שהופך אותו לאוניברסלי ועוד. עם שרשרת ציטוטים שכל סרט אחר רק יכול להתקנא בה, מדובר בסרט הטוב ביותר שיצא עד כה השנה, וסרטים אחרים יצטרכו לתת חתיכת מאבק בשביל לנצח אותו.

מבט לעתיד

ונסיים במבט לעתיד שמשקיף על הסרטים הכי מעניינים (בעיניי) שעתידים לצאת פה (אז כלומר, רק סרטים עם תאריכי הפצה בארץ):

"העיר הזאת" – טכנית אני מרמה כי ראיתי את הסרט הזה, ואם היו לי פחות עקרונות הייתי דוחף אותו כבר בסיכום החצי-שנה במיקום גבוה למדי. אבל מכיוון שהוא יוצא רק בשבוע הבא, נשחק את המשחק ונתלהב ממנו כאילו לא ראינו ממנו פריים אחד.
"הם שיבטו את טיירון" – יש לי חולשה לסרטי בלקספולטיישן, ולפארודיות בלקספולטיישן עשויות היטב – ועל פי הטריילר, זה בהחלט המצב עם "טיירון".
"טירה רדופה" – ג'סטין סימיאן הוא מבחינתי ברצף של סרטים מצליחים, והטריילר לא הראה שום סימן שהוא הולך לעצור.
"מסכנים שכאלה" – רק שיהיה יותר "המועדפת" ופחות "להרוג אייל קדוש" וזה מועמד טבעי לסרט השנה.
"רוצחי פרח הירח" – לא להישמע יותר מדי כמו שפוט של סקורסזה או משהו, אבל כזה – כן, זה החדש של סקורסזה, זה אוטומטית הופך לאחד מהסרטים הכי מסקרנים של השנה.

מוזמנים לשתף את הסיכומים החצי-שנתיים הקולנועיים שלכם, להתווכח עם הבחירות שלי, או כל דבר אחר שקשור לנושא בתגובות.

תגיות: