ביקורת: מותר לאהוב

במרכז הפוסטר של "The Half of It", או כמו שנטפליקס קראו לו "מותר לאהוב", מופיעה צעירה יפה. שיערה הארוך נשפך באלגנטיות מעבר לכתפה ולאורך הגב והיא מביטה אל האופק בחצי ריכוז חינני. זוהי אסתר, תיכוניסטית יצירתית וחכמה, בתו של כומר, המתגוררת בעיירה נידחת בוושינגטון. רק מה, היא לא בפוקוס. שתי דמויות אחרות וקטנות יותר משני צידיה הן אלה שהמצלמה ממוקדת בהן. אי אפשר לנחש את זה מהתמונה לבדה, אבל הדרמה הרומנטית הקטנה הזו היא (עוד) טוויסט על סיפור סיראנו דה ברז'ראק, שבו גבר נאה מחזר אחר אהובתו בעזרת מילים יפות שכותב לו מישהו אחר, אטרקטיבי פחות. 

כותבת המכתבים שבצללים הפעם היא אלי צ'ו (ליאה לואיס), שגרה עם אביה בתחנת רכבת ועושה ג'ובות מהצד בכתיבת עבודות עבור תלמידים אחרים. פול (דניאל דימר), ספורטאי תמים ורומנטיקן שלא מוצא את המילים המתאימות להגיד לקראש שלו, אסתר (אלכסיס למיר), בעיקר כי הוא לא יודע עליה כלום. הוא רוצה שאלי תכתוב עבורו מכתבי אהבה יפים ומתוחכמים יותר מאלה שיש לו בראש. אלי מסכימה כי 1. כסף 2. היא פוגשת את אסתר בכל יום ראשון בכנסייה ובעצמה שמה עליה עין.

הבעיה היא שלאלי אין בכלל ניסיון בתשוקות וברומנטיקה, וכל הידע שלה בנושא הושאל מהסרטים הישנים שאבא שלה רואה כל היום, מ"סיפור פילדלפיה" עד "מלאכים בשמי ברלין". שתי הנערות מתחילות להתכתב (דיגיטלית, כמובן), כשאלי מסתתרת מאחורי שמו של פול. השיח מתחיל עקום אבל משתפר במהרה, בזכות ההיענות הנלהבת של אסתר, שאמנם כבר יוצאת עם מישהו אבל משוועת לסשן של סייף אינטלקטואלי. אבל איך מתרגמים את הקשר העמוק והמאתגר שנוצר במילים לדייט אמיתי שבו פול אשכרה משתתף?

בכל הנוגע לרומנטיקה, "מותר לאהוב" מנסה לרקוד על שתי חתונות – גם לפרק קלישאות של קומדיות רומנטיות, אבל גם לציית לכללי הז'אנר בדרך קצת אחרת. הוא לא תמיד מצליח לג'נגל בין השניים, שזה לגיטימי ופייר. זה אפילו מעניק לו נקודות זכות, כי זה מאוד הולם בני נוער מאוהבים: הם מבולבלים לגמרי מכל הדימויים שהמדיה מציגה להם ומנסים להבין איך לתרגם את כל זה לחיים האמיתיים, וכל זה כשהם בהצפת הורמונים קשה. כמה מהכדורים האלה תמיד ייפלו על הרצפה ברעש גדול. אלי ופול דלוקים על אסתר ושניהם בונים איתה מעין מערכת יחסים מגומגמת, אבל היא תמיד נשארת לא ברורה ומרוחקת כי היא עצמה אוכלת סרט על מיליון דברים אחרים עוד לפני שהם נכנסו לתמונה.

הריחוק של אסתר הוא מכוון לחלוטין והיא תמיד נשארת "מושא האהבה", גם אם הסרט מבהיר היטב מה יש בה שמושך שני מחזרים מחויבים כל כך. העיקר בסיפור הוא אלי ופול, החברות שנבנית ביניהם ואיך היא משנה כל אחד מהם בצורה דרמטית אבל גם עדינה. לכל אחד מהצדדים יש משהו שלשני אין, והמשהו הזה מורכב יותר מ"שכל" או "כישורים חברתיים". כל אחד מהם מתאים למצבים מאוד מסוימים: פול יודע מה עושים במסיבה אבל לא מסוגל לנהל שיחה שיש בה גם עומק וסאבטקסט, אז אלי מלמדת אותו לדבר כמו קומדיית סקרובול (או "בנות גילמור"); אלי יכולה לצטט את אפלטון, אבל לא לבטא את האהבות והתשוקות שלה בלי להתחכם ולהסתבך. פול, לעומת זאת, מחובר לרגשות שלו ומבטא אותם בצורה פשוטה וכובשת, גם כשזה יוצא לגמרי עילג. הוא גם יודע מה הוא רוצה מהחיים נכון לעכשיו, גם אם זה לא הרבה; אלי כל כך מסוחררת מהאפשרויות שהעולם מציע לה, שהיא מפחדת בכלל לבדוק מה יש בחוץ.

הבעיה עם "מותר לאהוב" היא שכמו הגיבורה שלו, גם בו יש משהו קצת מבולבל ומגושם. הוא מסתבך איפה שלא צריך, מעמיס יותר מדי פרטים ופונה לכל מיני כיוונים שסתם מכבידים עליו. הוא מתחכם יותר מדי וחסר לי בו יותר רגש, דווקא בגלל שכשהוא כן מביע רגש הוא מצטיין בזה. כשהסיפור מתמקד בדברים החשובים באמת (ספוילר: החברות בינינו) הוא במיטבו, אבל בענייני סקס ואהבה הוא מגמגם ולפעמים אפילו נדוש.

זאת בהחלט לא אשמתם של שלושת השחקנים הצעירים, שנבלעים בצורה כל כך מושלמת בדמויות שלהם שאפשר לחשוד שהם פשוט משחקים את עצמם. יצויינו לטובה גם שחקני משנה מבוגרים שמוסיפים עניין: קולין צ'ו בתור אבא של אלי, שמסתיר הרבה רגש ואהבה מתחת לחזות השתקנית והפאסיבית שלו, ובאקי אן בייקר המגניבה מ"בנות" ו"פריקים וגיקים" בתפקיד המורה הצינית שרק רוצה קצת אקשן. אם סרט שהוא "דרמת נעורים רומנטית מפורקת, אפרורית ועדינה" נשמע לכם משהו שיעבוד עבורכם, בהחלט שווה לכם לצפות בו. גם אני נהנתי מהרבה דברים בו, גם אם המכלול עבד לי פחות מלשאר האינטרנט ו/או לחבר השופטים של פסטיבל טרייבקה.